הכל התחיל ביום רביעי שבוע ויום לפני ערב שבועות.
יום רביעי הוא היום שבו אנחנו מקבלים בעבודה את המשמרות שלנו לשבוע לאחר מכן – ויום רביעי שבוע ויום לפני ערב החג התברר לי שאני עובדת בערב החג.
זה לא שבעבר כשעבדתי בהייטק לא עבדתי בערבי חג. כאילו לא בשנים האחרונות, אבל בעבר הרחוק כן. בחברת ההייטק האחרונה שבה עבדתי היה כלל שאנחנו לא עובדים בערבי חג, על חשבון ימי החופש שלנו – אלא אם יש לנו אישור ממנהל כזה או אחר לעבוד. מכיוון שהיינו חברת הייטק, היו לנו יותר ימי חופש מהמקסימום כך שרובנו ספגנו את זה, במיוחד כשהיחידים שאולי התקשו לעמוד במכסת ימי החופש היו הורים שבלאו הכי כנראה היו צריכים לקחת את ערבי החג כחופש.
בחברה שבה עבדתי לפני כן, המשרדים שלנו בשנים האחרונות בתפקיד היו באיירפורט סיטי – ומאז שעברנו לשם ב 2013 לפחות עד שפוטרתי, החברה סגרה את המשרדים בפסח וסוכות, כולל ערבי חג. היא לפחות היתה הוגנת והיתה אומרת שחצי מעלות ימי החופש יהיו על חשבונה – כנראה כי זה השתלם יותר מבחינה כלכלית. ההנחה היתה שרבים לא יגיעו למשרד, במיוחד הורים לילדים, רק בגלל מרחק הנסיעה לאיירפורט סיטי ולכן לא היה שווה לפתוח את המשרדים רק עבור מיעוט יחסית קטן. אני מניחה שגם שם המדיניות השתנתה ברגע שהקורונה גילתה למנהלים שהעובדים יכולים לעבוד מהבית.
אני מודה שאני לא זוכרת מה היינו עושים בערבי חג אחרים שהיו של חגים שבהם היה חופש (ראש השנה, יום כיפור, ושבועות). אני זוכרת שבערב יום העצמאות כי היינו עובדים כי תמיד היה לנו טקס ליום הזכרון אחרי הצפירה המסורתית – אבל לגבי כל השאר אני לא ממש זוכרת אם היו סוגרים את המשרד רשמית או שאני פשוט הייתי לוקחת חופש.
אבל ההבדל העקרוני בין לעבוד ערב חג בהייטק לבין לעבוד ערב חג כעובדת מוקד זה שבהייטק גם כשהיינו עובדים בערב החג – היינו עובדים רק חמש שעות, וגם בהן היתה לנו גמישות מסוימת להחליט באילו שעות לעבוד. יכולתי למשל להגיע בשבע ומשהו בבוקר כדי לצאת קצת אחרי 12:00 – ואחרים למשל היו יכולים להגיע מאוחר ולצאת מאוחר אם זה מה שהיה להם נוח.
אבל הפעם היתה לנו משמרת מלאה, שהתחילה בשמונה בבוקר – והיתה אמורה להסתיים בארבע אחרי הצהרים.
ואם היינו חוגגים במרכז – זו לא היתה אמורה להיות בעיה. הייתי יכולה לחזור הביתה (ואולי לפנק את עצמי בנסיע במונית אם הייתי רואה שתחבורה ציבורית לא ממש פועלת), נחה קצת – ואז מתארגנת לחג.
אבל אז בדיוק ביום שבו התבשרנו על המשמרות וגיליתי שאני עובדת בערב החג – אמא שלי בערב בישרה לי שהוחלט לחגוג בירושלים. מאוחר יותר היא גם אמרה שהיה לה אישית חשוב לחגוג דווקא בירושלים ולא במרכז כי היא מרגישה שבגלל הגיל ומצבה הבריאותי היא חוששת שבקרוב יחסית יגיע היום שבו היא לא תוכל לארח אותנו יותר, לכן חשוב היה לה לארח ככל עוד היא יכולה.
העניין הוא שאותי זה סיבך.
כידוע, ההורים שלי לא יודעים שפוטרתי מהעבודה לפני שנתיים וקצת, ושמצאתי את העבודה הנוכחית שלי כדי לשרוד עד שאחזור להייטק. הכוונה המקורית שלי בלא לגלות להם נבעה מההנחה שאמצא עבודה תוך כמה חודשים ואציג את מקום העבודה החדש כמשוה שהתפטרתי בשבילו ולא בגלל שפוטרתי, בעיקר כי לא רציתי להדאיג את ההורים שלי שלקחו קשה את הפיטורים שלי לפני שש שנים.
זה כמובן לא קרה, והזמן רק הפך את האפשרות לגלות להם את זה ליותר ויותר קשה.
למזלי, גיסתי יודעת על מה קורה איתי, ואיתה יכולתי לשוחח איך אוכל להגיע לירושלים בלי לוותר על המשמרת ובלי להדאיג את ההורים. היא אמרה שהם יוכלו לאסוף אותי בשלוש מהעבודה (ולהגיד שהייתי באיזור בבילוי עם חברה) ונוכל להגיע להורים שלי בזמן סביר, ומה שנותר לי היה רק לבקש מהמנהלת שלי לצאת שעה מוקדם, ולמזלי היא הסכימה.
וזה אכן מה שקרה, ובשלוש וכמה דקות מצאתי את עצמי עד כדי כך ממהרת אך שמחה לצאת מהעבודה שרק כשירדתי במדרגות שמתי לב שלא אמרתי שלום וחג שמח לעובדים שנשארו במוקד…
יצאנו דרך וגילינו שיש בשעה הזו כבר לא מעט פקקים – עד כדי כך שגיסתי הסכימה שניסע לירושלים מכביש 443 רק כדי לקצר את הדרך בכמה דקות.
בערך שעה אחרינו הגיעה אחותי והמשפחה שלה, כולל פודל הצעצוע שלה – אותו פודל קטון שהבת של אחי פוחדת ממנו משום מה פחד מוות, כי משום מה היא פיתחה חרדות מכלבים קטנים.
בדיעבד אחותי אמרה שהיא מאוד חששה שתתחיל מלחמה מול איראן – ולכן היה לה חשוב להביא את הכלב איתם כדי הוא לא ייתקע לבד בבית ליותר מידי זמן אם יקרה משהו והם לא יוכלו לחזור למרכז.
בגלל זה היא לא נתנה לבן שלה להישאר לישון אצל ההורים שלי למרות שהוא מאוד רצה להשאר אתל סבא וסבתא ולבלות עם בני הדודים שלו. מבחינתה האפשרות של לנסוע הלוך וחזור מהמרכז לירושלים נשמע מסוכן מידי אם היה קורה משהו, במיוחד כשאין בתים להסתתר בהם בדרך אם קורה משהו.
אני כמובן גם התחלתי לדאוג – והתלבטתי מה לעשות, כי החתולים שלי כידוע נשארו בבית. הייתי יכולה לבקש מאחותי טרמפ הביתה, אבל לאמא שלי היה חשוב שאשאר יותר בחג כי עםכל המלחמות והמבצעים קשה לנו להתראות בתקופה האחרונה.
בסופו של דבר נשארתי אצל ההורים עד שישי אחה״צ.
אבל מכיוון שאחותי וגיסתי החליטו להשאר אצלם עוד יום נוסף – הייתי צריכה לחזור לרמת גן בעזרת שירות מוניות שירות שקיים בין תל אביב לירושלים וערים אחרות. זה שירות שבו השתמשתי בעבר לפני השביעי באוקטובר לא מעט – אבל אני מודה שאחרי השביעי הרגשת איתו חוסר נוחות מסוים כי הנהגים הם ערבים.
אמא שלי הסיעה אותי לנקודת האיסוף, והגענו לאיזור שממנו יוצאות המוניות, ושמחתי לראות שהגעתי מספיק זמן מראש כדי לתפוס כיסא בודד ולא כיסא זוגי.
בתור אישה שמנה, אני לא ממש אוהבת לשבת כך במושב זוגי במונית שירות. – כי זה תמיד צפוף ולא נעים, לא לי ולא למי שיושב לידי. ומעולם לא היתה לי בבעיה לתפוס מושב בודד כשהוא היה זמין. ואני חושבת שלא מעט מהנהגים שנסעתי איתם גם נשמו לרווחה כי אף אחד לא התלונן על לשבת לידי במצב כזה.
אבל הנהג הז החליט משום מה שבעיניו זה מסוכן שאשב כך לבד כי אני יכולה ליפול מהמושב, והתעקש שאשב במושב זוגי – ודי מהר אחר כך כשהגיע אישה מבוגרת ורזה למונית הוא דרש שהיא תשב לידי.
אני כמובן נתתי לה לשבת ליד המעבר כדי שלה יהיה מום להתרווח, אבל אני עדיין הייתי צריכה לשבת בצפיפות מאוד לא נוחה ברמה שבה אפילו לא יכולתי להשען על המושב אלא רק להתכופף קדימה כדי שיהיו לי עוד כמה סנטימטרים של מקום מהחלון שלא היו זמינים אם הייתי נשענת אחורנית, כי ליד גב המושב המסגרת של החלון די בלטה פנימה.
ואז המתנו המון זמן עד שיגיעו מספיק נוסעים כדי להוציא את מונית השירות.
מסתבר שבשנים שבהם לא השתמשתי בשירותים של מונית השירות האלו, נכנסו לשירות מוניות ענק של עשרים נוסעים במקום ה״מסורתיות״ של עשרה אנשים. אני מניחה שזה נוח מאוד בקווים עמוסים, ושזה גם חוסך למפעיל כסף שנהג בודד יכול להסיע פי 2 אנשים. אבל כשאין הרבה ביקוש – זה אומר שאנחנו כנוסעים יכולים לחכות למעלה מחצי שעה או אפילו יותר כדי שהמונית תתמלא.
כשהנהג הבין בשלב מסוים שנמאס לנו לחכות, אבל עדיין נשארו במונית שניים שלושה מקומות – הוא הציע לנו שכל נוסע ישלם 40 ש״ח במקום 35 ש״ח ונצא מוקדם. לא היה אחד שלא הסכים.
לצערי האישה לידי כנראה הרגישה מספיק נוח ליד המעבר כדי להישאר במושב ולא עברה לאחד המקומות הפנויים, וכך אני ביליתי את כל הנסיעה בצפיפות נוראית ובחוסר נוחות.
וכשיצאנו לדרך, גם הבנתי למה הנהג חשש שאני אפול – הוא נסע כמו משוגע ונראה שלא רק שהוא לא בולם, אלא הוא כאילו לוחץ על הגז בכל פעם שאנחנו מגיעים לפניה.
בשלב זה כמובן גם התגלה הגיחוך שבבקשה שלו שלא אשב במושב בודד – כי אם היתה לי נטיה ליפול, הייתי נופלת על האישה המבוגרת והרזה שלידי ופוגעת גם בה. אבל אם במושב בודד הייתי יכולה להרשות לעצמי לזוז קצת מצד לצד בפניות המטורפות שלו – במושב הזוגי הייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי בכוח כדי שלא חלילה אזוז ואפעיל איזשהו לחץ על האישה המבוגרת שלידי.
ובנוסף לכל זה, האישה שישבה במושב הבודד לידינו הפעילה מוזיקה זרה מעצבנת לכל אורך הדרך, והקשיבה לה ללא אוזניות. הרעש בנוסף לחוסר הנוחות הכללית היה פשוט מורט עצבים, אבל לא רציתי להתחיל מולה ויכוח.
ועכשיו יש את עניין התשלום. נהגי מוניות השירות בעבר היו אוספים את הכסף בתחילת הנהיגה – יש בזה הגיון מסוים, כי אם כל אחד ישלם רק בזמן העליה יהיה קשה יותר לעקוב אחרי זה, כי לא פעם הנוסעים מגיעים בקצב די גבוה וקשה לעקוב אחרי מי שילם ומי לא, במיוחד כשלפעמים אנשים מגיעים יחד אבל לא בהכרח כנוסעים יחד ואז לפעמים הם משלמים על נסיעה זוגית או בודדה. בנוסף הנהגים מעדיפים לרוב לשבת מחוץ למונית בזמן שהם ממתינים כדי להנות מאוויר צח ומסביבה מרווחת יותר מאשר מושב הנהג של המונית שהם בלאו הכי מבלים בו המון שעות בנהיגה.
לכן התשלום היה נעשה (לפחות בעבר) במרוכז בתחילת הנסיעה, אבל הפעם מסתבר שיש נוהל חדש שבו משלמים רק כשיורדים מהמונית. מה עושים במקרה כזה אם מישהו פתאום מגלה שאין לו כסף? אין לי מושג.
אני שישבתי לקראת סוף המונית וגם הייתי צריכה להמתין עד שהגברת לידי תקום ותצא – הייתי אחת מהאחרונים שירדו ממנה. הושטתי שטר של 200 ש״ח לנהג והתחלתי להתנצל על השטר הגדול אבל הוא דחף לי שני שטרות (של חמישים ומאה) והתחיל לזרז אותי לרדת כבר מהמונית. למזלי מד שמתי לב שהוא חייב היה לתת לי עוד עשרה ש״ח עודף – שהוא מיד נתן ברגע שהערתי לו.
אין לי מושג עד כמה זו היתה טעות בחישוב שלו בגלל שהוא היה לחוץ לצאת לדרך חזרה שוב, או שזה היה מכוון כי הוא חשב שאני לא אשים לב לזה בגלל השטר הגדול שנתתי לו.
למזלי הנסיעה מהתחנה המרכזית שם הוא הוריד אותנו לרמת גן היתה קלה משמעותית, ואחרי הליכה הגעתי סוף סוף הביתה, לגלות שהחתולים שלי בקושי שתו אבל חיסלו את כל האוכל שהשארתי להם והיו מתים מרעב אחרי כמעט יומיים שלא הייתי בבית.
התיירת המקרית 