״תלוי באוויר״

תלוי באוויר הוא סרט אמריקני שהופק על רקע המשבר הכלכלי של 2008 ומבוסס על ספר שנכתב ב 2001, שנה שבה היה משבר כלכלי אחר ברחבי ארה״ב.

הסיפור הוא על אדם בשם ראיין בינגהאם (ג׳ורג׳ קלוני) שנקרא ״יועץ שינוי קריירה״. הוא בעצם אדם שמומחה בלפטר אנשים – והרבה חברות שונות בכל רחבי ארה״ב שמקצצות בכוח האדם שלהן שוכרות את השירותים שלו במקום לפטר את העובדים שלהם בעצמן. הוא חי במלונות ובמטוסים, כשהם הפכו לבית שלו הרבה יותר מאשר הדירה הריקה שהוא החזיק בעיר שבה נמצא המשרד הראשי של החברה שלו.

מבחינתו החיים מתרכזים במיוחד בצבירת מיילים, כשהחלום שלו הוא להגיע לעשרה מיליון מיילים, מספר שבו מקבלים לכאורה סטטוס מיוחד של חברת התעופה ורק שישה אנשים לפניו הגיעו אי פעם למספר כזה גבוה.

במקביל, הוא גאה בכך שהוא הופך את החיים שלו לקלים יותר בכך שהוא נמנע מקשרים רגשיים. בנאום שהוא נותן כקואצ׳ר לחיים מוצלחים יותר הוא מתאר חפצים וקשרים בין אישיים בתור משהו שמכביד עלינו בחיים ולא כמשהו שתורם לנו. והוא חי את הפילוסופיה הזו – הקשרים הזוגיים שלו הם קשרים מיניים בלבד וזמניים למדי, והקשר עם האחיות שלו כל כך רופף שבשלב מסוים בסרט אחת האחיות אומרת לו שמבינת המשפחה הוא כבר ״לא ממש קיים״.

הכותרת של הסרט באנגלית, Up in the Air, היא בעלת משמעות כפולה. היא כביכול מדברת על בינהאם עצמו ש״חי״ באוויר – אבל בעצם יש לביטוי משמעות אחרת של אדם שהחיים שלו נמצאים במשבר, כשכיוון היציאה מהמשבר עדיין לא ברור – ממש כמו מצבם של האנשים שבינגהאם פיטר.

אבל בעצם חייו של בינגהאם עצמו עומדים לכאורה להשתנות.

מצד אחד, מגיעה לחברה שלו אישה צעירה, בוגרת מכללה טריה, שמצאה דרך לחסוך עלויות לחברה בכך שבמקום שאנשים כמו בינגהאם יטוסו כדי לפטר את העובדים באופן אישי – שיחות הפיטורים יבוצעו בשיחות וידאו. מבחינת הגיבור החשות האלו הן נוראיות, לא רק כי זה ימנע ממנו מלהגיע לסטטוס עשרת מיליון המיילים שהוא שואף להגיע אליו, אלא כי הוא באמת מאמין שהפיטורים שהוא מבצע פנים מול פנים עדיין נחוצים ואי אפשר להחליף אותם בשיחת וידאו.

ומצד שני – אחרי שנים של ניתוק רגשי, הוא מוצא את עצמו יוצר קשרים רגשיים. כמו למשל במהלך הסרט כשהוא פוגש אישה עם אורח חיים דומה לשלו והם פוצחים ברומן – הוא מגלה בשלב מסוים שהוא מעוניין להעמיק את הקשר, אבל היא לא.

---

הגיבור של הסרט הוא אמנם מישהו שעוסק בפיטור של עובדים לפרנסתו – אבל לסרט כן חשוב להראות את הכאב והצער של העובדים עצמם, ואת ההשפעה הקשה של המצב הכלכלי הקשה הזה על כל החברה. במובן מסוים ההתנגדות לפיטורים בוידאו במקום ברמה האישית (שדורשת להסתכל לעובדים בעיניים) מייצגת את הניכור הרב של הכלכלה האמריקנית, וחוסר המחשבה על זה שהעובדים שעומדים להיות מפוטרים הם לא רק מספר אלא בני אדם. הסרט לכאורה טוען שגם בפיטורים, אנשים כמו ראיין בינגהאם מצליחים לבצע את זה בצורה אנושית, אבל היכולות האלו שלו לא מוערכות.

מעבר לזה, הסוף של הסרט הוא לא ״סוף טוב״ קלאסי. אמנם החברה מגלה מהר מאוד שפיטורים דרך שיחת וידאו הם בעייתיים, אבל הערעור הרגשי של ריאן בינגהאם כבר הפך לעמוק מידי, והוא לא מוצא את הסיפוק שבטיסות ובשהות במלונות (ובצבירת המיילים).

כך שלצד מונטאז׳ של מפוטרים רבים שנראו במהלך הסרט שמדברים על איך המשפחה והסביבה תמכה בהם – רואים את בינגהאם עצמו עומד אבוד מול לוח טיסות בשדה התעופה.

---

המסר אמור להיות שעד כמה שאנחנו משקיעים בקריירה שלנו – מה שחשוב בחיים אלו הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלנו.

והמסר הוא נכון – אבל הוא מרגיש מאוד שיפוטי.

החוויה האנושית היא לא קבועה, אלא לרוב נעה על פני ספקטרום מסוים. תמיד יהיו אנשים שזקוקים להרבה קשרים אנושיים קרובים – לעומת אחרים שמרגישים טוב יותר כבודדים. באותה מידה, יש אנשים שמבחינתם היכולת לנסוע ולבקר במקומות חדשים, גם אם ברקע הם צריכים לעבוד – יכולה להיות חוויה מאוד מספקת. זה לא בהכרח דבר רע.

נון, אורח החיים של הדמות הראשית לוקח את הנושאים האלו לנקודת קיצון שנרית על פניה מאוד לא בריאה וקיצונית. אבל כשזה לא כך – האם זה דבר רע?