ניו זילנד היום הארבעה עשר – היום הראשון בקווינסלנד

את היום התחלנו בנסיעה לעבר העיר קווינסטאון Queenstown – עם שתי עצירות באמצע.

העיר יושבת על חופי אגם בשם Wakatipu וואקאטיפו, והעצירה הראשונה שלנו היתה ליד האגם בנקודת תצפית עוד הרבה לפני שגענו לעיר כדי להנות מהנופים בו שהם ממש יפים (גם אם חשוב להזכיר שוב שהתורמוסים הם פרחים פולשים שהובאו מאירופה):

באותה עצירה המדריך הבכיר יותר היה עסוק בשיחת טלפון שנשמעה מאוד אינטנסיבית, והתרחק מהקבוצה – משהו שמשך את תשומת הלב של רובנו המטיילים.

מאותה עצירה מחוץ לעיר המשכנו עיר עצמה – וקודם כל עצרנו לעצירה שניה בסופרמרקט מקומי שהיה ממש בקצה העיר שכנראה בגלל זה היה זול יותר יחסית. בו רכשנו אוכל שיכולנו לאכסן במטבח של האכסניה שבה כולנו שהינו, כי במהלך השהות בעיר לא קיבלנו ארוחות מטעם החברה מלבד ארוחות בוקר פשוטות של דגני בוקר עם חלב – ומשקאות חמים.

אני אישית ביקשתי לשהות באכסניה שבה שהו כולם – אבל בחדר פרטי שהזמנתי עוד לפני הטיול. למרות ששאר המטיילים שהו בחדרים בקומה הראשונה או השניה, אני קיבלתי חדר בקומה השלישית שהיתה קומה יחסית קטנה. וכנראה שבמקרה לחלוטין, גם המדריך הבכיר שלנו קיבל חדר באותה קומה.

יש סיכוי שהוא ביקש את החדר בקומה כי הוא ידע שבקושי יש בו חדרים, והוא הניח שהסיכוי שאחד מאיתנו יהיה בחדר בקומה קלוש. והתחושה שלי היתה שהוא מאוד רצה את השקט והפרטיות שלו במהלך השהות שלנו בעיר.

באופן עקרוני כמובן שבתור מדריך הוא היה צריך להיות זמין עבורנו לשאלות או לבעיות גם כשהיינו בעיר, אבל במובן מסוים השהות בעיר שבמהלכה אנחנו המטיילים התנהלנו לרוב די עצמאית היתה אמורה להיות נקודה שבה גם המדריכים עצמם נחים ומקבלים קצת זמן אישי בלי הטרדות. וזה משהו חשוב מאוד עבורם במהלך הטיול כי הם בעצם היו מבלים חודש שלם במצב של אחריות על קבוצה של תיירים וצריכים היו להיות נחמדים אליהם גם אם הם לא סבלו אותם באופן אישי (ולא, אני לא אומרת שהמדריכים לא סבלו אותי).

ואולי זה מסביר את העובדה שהיו כמה מקרים שבהם נתקלתי בו במהלך השהות שלנו בעיר, במיוחד ביום הראשון הזה בעיר, שבהן באופן ברור הוא ניסה להתחמק ממני, ובאחת מהן שנינו גילינו שהחדרים שלנו נמצאים בקומה השלישית ונראה היה שמבחינתו זו הפתעה פחות נעימה, למרות שלא נתקלו אחד בשני שוב שם. ייתכן שזה היה קשור לכך שהוא היה מוטרד עדיין מהשיחה שהוא ערך מוקדם יותר ליד האגם, או שפשוט באחת מהפעמים נתקלתי בו בדיוק כשהוא רצה לצאת לריצה ולכן היה קצת לחוץ שלא אעכב אותו עם שאלות (הוא התכונן למרתון בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה שהיה אמור לקרות כמה חודשים אחר כך וכנראה בוטל בגלל הקורונה) וכנראה היה לחוץ לצאת בזמן.

כשהגענו לעיר ונרשמנו באכסניה – החלטתי לצאת לסיבוב בעיר אבל חזרתי די מהר לאכסניה כשהתחיל לרדת גשם.

כשהגשם נרגע יחסית – החלטתי ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדת ההמבורגרים המיתולוגית של העיר – מסעדה בשם פרגבורגר Fergburger.

המסעדה טוענת שיש לה את ההמבורגרים הכי טובים בניו זילנד, ולמרות שלא כולם מסכימים עם זה – המסעדה מאוד מבוקשת, עד כדי כך שיש בה תור מאוד ארוך בחוץ. אבל המסעדה מצליחה לתזמן את התור הזה לא רע – ויש בחוץ שעון שמראה כמה זמן בערך ייקח לכם להגיע לקופה להזמין – כשהטבחים מאוד זריזים וממש דקות ספורות אחרי ההזמנה כבר תקבלו אותה.

לי היה מזל באותו ערב – הצלחתי כנראה לתזמן טוב את ההגעה שלי למסעדה בדיוק אחרי הגשם אבל לפני שהמטיילים והתושבים יצאו שוב לרחובות בקנה מידה גדול לארוחת ערב, והתור היה יחסית קצר.

הזמנתי המבורגר שנחשב לניו זילנדי אופייני עם סלק, חביתה ובייקון – כשהתוספות האלו (בתוספת נוספת לפעמים של אננס צלוי) נחשבות גם לאופייניות לאוסטרליה ויש בין המדינות תחרות על מי המציא את ההמבורגר בהרכב הזה.

הזמנתי גם צ׳יפס אבל הייתי כל כך שבעה מההמבורגר שלא היה לי מקום עבורו והעברתי את הצ׳יפס למדריכה הצעירה ששמחה כי היא מאוד אהבה ג׳אנק פוד…

חשוב אולי לציין שליד המסעדה יש גם מאפיה עם מאפים מלוחים ומתוקים וכריכים – שהיא שימושית מאוד למי שאין לו כוח להמתין בתור להמבורגרים (במיוחד כשהוא ארוך) ורוצה ארוחה מהירה. אבל באותה מידה המאפיה מספקת גם ארוחת צהרים קלה יותר ופחות מכבידה למי שמעוניין לאכול משהו קל יותר.

אני יכולה להעיד מניסיון אישי שהמאפים שם היו טובים וטריים.

יש גם גלידריה של הרשת, שאותה לא ניסיתי.