האם השטן באמת לובשת פראדה?

על הספר ״השטן לובשת פראדה״ כתבתי כמה שורות ברשומה הזו.

הספר הוא ספר קליל למדי ובהחלט לא ספר שיהפוך לקלאסיקה – אבל הפך להיות אחד הספרים הפופולריים בתקופתו ורב מכר לתקופה ארוכה אחרי שהוא יצא מסיבה אחת מאוד פשוטה: הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי.

הסופרת, לורן וויסברגר, היתה העוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה ״ווג״, במשך קצת פחות משנה. לווינטור היו הרבה מאוד עוזרות במשך הרבה מאוד שנים – אבל רובן המכריע היו נשים שהיו חלק מעולם האופנה ורצו להשאר בו, וסכסוך עם אנה ווינטור בגלל חשיפה של תנאי העבודה מולה כנראה לא היה תורם לזה. לכן לוויסברגר היה יתרון משמעותי בכך שבתור ״אאוטסיידרית״ היתה לה את היכולת לדווח על מה קורה בחדרי החדרים של מקדש האופנה הגדול בעולם.

אבל בתור אאוטסיידירית, היא שידרה בעיקר זלזול בתפקיד ובסביבת העבודה.

חשוב לי לכתוב שהיו בסביבת העבודה הזו תנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים – העבודה היתה לחוצה, כזו שאי אפשר היה לדבר בה בטלפון בזמן שווינטור (או המקבילה הספרויתת שלה, מירנדה) נמצאת במשרד/ הדרישות שלה לא תמיד ברורות מספיק – אבל היא עדיין דורשת שהן יענו במהירות שמרגישה ממש בלתי אפשרית.

ולא פעם הדרישות של התפקיד נשמעות חסרות חשיבות, ואפילו משעממות עבור בוגרת תואר אינטיליגנטית, בין אם זה לדאוג שארוחת הבוקר של מירנדה / אנה תהיה על השולחן שלה וחמה מספיק ברגע שהיא נכנסת למשרד (בשילוב של הזמנה בתי פוסקת של ארוחת האוכל החל משעה מסוימת ושל חימום של כל ארוחה פעם או פעמיים במיקרוגל) ובין אם ז לשלוח לה חצאית לחופשה כשהיא רק מבקשת חצאית בלי לציין מה ההעדפות שלה ולאיזה אירוע היא זקוקה לה.

אבל מבחינת ״אנדי״ (הדמות של לורן בספר) – העובדה שהתפקיד לא אינטלקטואלי ועוסק באופנה גורמת לה לזלזל בו. מבחינתה לא צודק שהיא לא יכולה לענות לטלפון בשעות העבודה – אז א פעם כשהיא יוצאת מהמשרד היא מנצלת את הזמן לשוחח עם חברים, ההורים שלה – או לפעמים עם דייטים פוטנציאליים.

כמובן שזה מאט אותה ומכעיס את המנהלת שלה (שלא מבינה למה לוקח לה פי שתיים זמן להביא קפה מאשר לעוזרות הקודמות שלה) וכמובן גם את העוזרת הבכירה יותר שהיא זו שצריכה לספוג את העבודה המשרדית של ״אנדי״ ואת הטענות של המנהלת במקומה.

הסוף של הספר לפחות אמור להראות איך עגיין גם עם כל הקיטורים והזלזול שלה – ״אנדי״ כביכול נסחפה מידי בעבודה. החברה הכי טובה שלה, סטודנטית לתואר שני, מתדרדרת לכאורה לכל אור הספר, והופכת לאלכוהוליסטית שיוצאת עם גברים ״לא ראויים״ – ובדיוק כשאנדי זוכה לנסוע מטעם העבודה לפאריז, אותה חברה עוברת תאונת דרכים קשה כשהיא שיכורה – ואז ״אנדי״ צריכה להחליט האם היא נשארת בפאריז לטובת העבודה שלה, או חוזרת לארה״ב לעזור לחברה.

---

בתור מי שבעברה עבדה בתפקיד ובחברה שבה היו המון יסו ללקוחות בחו״ל, ולא פעם המנהלים ממש נאלצו לאלץ עובדים לטוס (אותי אישית לא כי אני אהבתי את הנסיעות, אבל עובדים אחרים) – תמיד היתה התחשבות במצבם המשפחתי והאישי של העובדים. במצב שבו מישהו היה חייב לחזור לארץ מסיבות אישיות – היו עוזרים לו לחזור בהקדם, גם במחיר של למצוא לו מחליף.

ואם ברת הייטק שלא היתה ידועה כנחמדה או נאמנה במיוחד עובדים שלה יכולה לעשות את זה, סביר להניח שמגזין האופנה היה יכול לעשות את זה עבור אנדי.

אבל גם אם נתגבר על חוסר ההגיון הזה – משהו פה ב״בחירה״ נשמע לא הגיוני.

קודם כל, הדמות של החברה היא מישהי שמוצגת כמישהי שאין לה משפחה, והמשפחה של אנדי כביכול אימצה אותה – מה שאומר שההורים של אנדי או בן הזוג שלה יכולים להיות כמה ימים עם לילי עד שאנדי תחזור לארה״ב גם אם היא לכאורה חייבת להשאר בפאריז. זה מה שלא פעם קורה בחיים האמיתיים.

במיוחד כשחושבים על כך שם אם העבודה עצמה היא לא התפקיד הכי זוהר או מוצלח בעולם. אבל הוא תפקיד שיש לו ערך – ולא רק למנהלת של אנדי. קודם כל בכך ש״אנדי״ מקבלת עליו שכר והטבות שונות. אבל מעבר לעובדה שללורן ווייסברגר יצא מהתפקיד ספר שאפשר לה להפוך לסופרת מצליחה במשרה מלאה – היא זכתה להחשף לעולם האופנה וללמוד עליו, היא למדה להתלבש יותר טוב, וגם למדה איך להשיג דברים לכאורה בלתי אפשריים ומהר – רק כי הבוסית הקשוחה שלה דרשה את זה.

ויש משהו מאוד לא מכבד בזלזול בתפקיד עצמו שמאוד הפריע לי – כמישהי שעובדת ועבדה בתפקידים כאלו לאורך לא מעט שנים, בעיני הזלזול הזה מעיד לרעה בעיקר על הדמות של אנדי / לורן הרבה יותר ממה שהוא מעיד על התפקיד או המגזין שבו היא עבדה.