זה הנושא של השרביט חם השבוע.
טליק מספר שבשנות השישים היתה ״מלכת הכיתה״ או חבורת תלמידים שהמורים אהבו יותר בתיכון, אבל כמי שלמדה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים במערכת החינוך – אצלנו לא היו מצבים כאלו.
נכון שהיו אנשים שהיו יותר פופולריים או פחות פופולריים. או אולי אפשר לתאר את זה בתור אנשים שהיו חברותיים יותר ובלטו יותר חברתית – לעומת אחרים שהיו שקטים יותר, או אחרים שהיו קצת חריגים או מוזרים והיו את אלו שצחקו עליהם. כמובן שלפעמים ה״צחוקים״ או הלעג היו חריפים במיוחד, ולעיתים גם הפכו להיות חרם נגד ילד כזה או אחר שנראה היה ש״דורש״ את היחס הזה (כלומר מגיב ללעג בדיוק בצורה שגרמה לבריונים סיפוק מעצם ההצקה – ונתנה להם מוטיבציה להמשיך ולהציק).
לרוב המורים עצמם היו מעורבים במקרה ועצרו את ההצקות רק כשהן הגיעו לרמת נראות מספיק גבוהה או אלימה. במקרים פחות חמורים, ייתכן שהמורים לא היו מודעים להצקה – או העדיפו לא להתערב.
ייתכן שבמקרים מסוימים אי ההתערבות היה מוצדק. יכולים להיות מצבים שבהם דווקא המעורבות של ה״מבוגרים״ בדינמיקה יכולה להחמיר את ההצקה בכך שמושא ההצקות נחשב ל״מלשין״, ואז לא פעם ההצקה תעבור מחוץ לכותלי בית הספר ותהפוך להיות בלתי נראית.
יכולים להיות גם מקרים שבהם מושא הלעג לא בהכרח מודע לכך שלועגים לו, בין אם מתוך חוסר מודעות חברתית ובין אם הלעג נעשה בדרכים לא ישירות שיהיה קשה למושא הלעג להיות מודע אליהן (נניח בימינו בקבוצות ווטסאפ שבהן הוא לא חבר). במצב כזה כמובן עולה השאלה עד כמה טיפול במצב יכול לעורר אצלו את אותה המודעות ודווקא אז לגרום לו לסבל…
אבל ייתכן מאוד שבמקרים אחרים למורים לא ממש אכפת או ״אין כוח״ לטפל במצב, במיוחד כשהם לא מתבקשים ישירות על ידי התלמיד ובמיוחד על ידי ההורים שלו לטפל במצב. אני מניחה שזה יכול לקרות בהרבה מצבים שבהם אין סיכון פיזי לתלמיד.
ונכון שלמורים לפעמים יש תלמידים שהם אוהבים יותר ושאכפת להם מהם יותר – אבל אני חושבת שאהבת המורים אף פעם לא השפיעה לטובה בתקופה שלי על מעמדו החברתי או האישי של התלמיד. לרוב דווקא להיפך – מי שהיה חביב על המורים היה שנוא על התלמידים – או מושא ללעג שהם.
כנראה שהשוני בין התקופה שלי ללזו של טליק נבעה מכךך שמדובר על תקופות וזמנים שונים.
התיירת המקרית 
שני דברים –
אני חושב שדווקא משנות ה- 80 וה- 90 מושגים אלה קיבלו נראות גבוהה מאוד, ובעשור הראשון של המאה ה-21 היו כמה וכמה סדרות פופולריות שזה היה אחד מהיסודות שלהם.
כתבת:
"כמובן שלפעמים ה״צחוקים״ או הלעג היו חריפים במיוחד, ולעיתים גם הפכו להיות חרם נגד ילד כזה או אחר שנראה היה ש״דורש״ את היחס הזה (כלומר מגיב ללעג בדיוק בצורה שגרמה לבריונים סיפוק מעצם ההצקה – ונתנה להם מוטיבציה להמשיך ולהציק)."
נכון שמת את המילה דורש בסוגריים, אבל עולה מתוך המשפט הזה האשמת הקורבן. לאחר כמה מקרים של התאבדות עקב חרם, ביריונות רשת, אלימות פיזית… קשה לי לקרוא שהקורבן אשם.
אהבתיLiked by 1 person
הגרשיים סביב המילה ״דורש״ היא שבאמת יש את אלו שידיקו את ההצקות או את אי ההתערבות בתירוץ שאותו ילד או נער לכאורה מתנהג בצורה שמושכת את תשומת הלב השלילית הזו – שמאחוריה מן הסתם לא נמצא באמת רצון לקבל תשומת לב שלילית אלא קשיים חברתיים ברמה כזו או אחרת שצריך לטפל בהם.
אהבתיאהבתי
חולק עלייך נמרצות
אף אחד לא "דורש" אלימות כלפיו, למעט הסדרים מבוססים היטב במועדוני S&M.
זה שילד/ה סובלים מנראות לא שגרתית, מפגם דיבורי, ממוצא אתני אחר או כל לקוי אחר אינו מזמין בריונות.
אהבתיLiked by 1 person
ברור שלא – אבל יש ילדים ולא פעם גם מבוגרים שן משתמשים בזה בתור תירוץ בזוי לבצע את האלימות או לא להתערב בה.
אהבתיאהבתי
אני לא יודע אם זה בגלל הבדל בשנים או בגלל הבדל בחוויה שלכם.
ילדים שהם מושא ללעג והצקות כנראה תמיד היו ויהיו לצערי
שאלתי כעת את הבת שלי האם הייתה מלכת כיתה ביסודי אצלה – בשנות ה-2000 – והיא ענתה בחיוב
אהבתיLiked by 1 person
יכול להיות שזה קיים בכיתות מסוימות ולא באחרות.
אהבתיאהבתי
גם לי מאד צרם המשפט "ילד כזה או אחר שנראה היה ש״דורש״ את היחס הזה"
אהבתיLiked by 1 person
ניסיתי להסביר לאריק שה נאמר בציניות על אלו שחושבים כך ולא שאני חושבת כך…
אהבתיאהבתי