במקרה יצא לי ״לשוחח״ עם הבינה המלאכותית על חיים אחרי המוות.
אחד הדברים שנזכרתי בהם הוא הספר ״העצמות המקסימות״ של הסופרת אליס סיבולד. הספר נפתח בסיפור האונס והרצח של הדמות הראשית, סוזן (סוזי) סלמון (כמו הדג, כפי שהיא אומרת בעצמה) בת ה 14 שנאנסת ואז נרצחת על ידי השכן שלה.
לנו ידוע בדיוק מה קרה דרך הסיפור של סוזי, אבל הספר עוקב אחריה כשהיא עצמה עוקבת אחרי המשפחה שלה שמנסה להבין מה קרה לה, החקירת המשטרה שנערכת בעקבות ההיעלמות שלה שלא ממש מגלה כלום (חוץ מאת אחד המרפקים שלה) – ואז כשהמשפחה מנסה לבנות מחדש את החיים שלהם ללא סוזי וללא הידיעה מה באמת קרה לה.
במקביל סוזי עצמה מבלה במקום שנמצא בין גן עדן לכדור הארץ, או אולי בעצם מעין גרסא בסיסית של גן עדן שקיימת עבור אותם אנשים שעדיין לא השלימו עם העובדה שהם כבר לא בין החיים ושעדיין רוצים להמשיך ולעקוב אחרי הקרובים להם, ולתהות מה היה יכול לקרות להם בחיים.
לא מדובר על גן עדן במובן הדתי / אלוהי של המילה, ואין אזכור לגיהנום גם אם לא ממש מדברים על מה שקרה לרוצח של סוזי (שבדיעבד מתברר שהוא רוצח סדרתי של נערות ונשים). מדובר על גן עדן שהוא הדברים הטובים והפשוטים שאנחנו אוהבים בחיים הרגילים שלנו.
למשל עבור סוזי – מדובר על לכת לשיעורי אופנה ומוזיקה בבניין בית הספר התיכון שהיא כבר חלמה להיות בוגרת מספיק כדי ללמוד בו. שם היא פוגשת למשל נערים שמבחינתם גן עדן הוא לשחק כדורסל בחצר בית הספר. את סוזי והולי, נערה אחרת שמתגוררת איתה והן חברות – מלווה גם אישה מבוגרת בתור מנחה, מישהי שהיתה עובדת סוציאלית בחיים ורצתה לעזור לאנשים.
בסופו של הספר, המשפחה של סוזי מצליחה לבנות את עצמה מחדש ללא סוזי. העצמות המקסימות הן מה שנבנה כביכול במקומה ומאפשר למשפחה להמשיך לתפקד בתור משפחה לאחר מותה של סוזי ובלעדיה. במקביל לכך גם המסלול של סוזי מסתיים, והיא מצליחה לשחרר את החיים הקודמים שלה ולעבור לגן העדן האמיתי והמלא, ובזה מסתיים הסיפור.
כשאני שוחחתי עם הבינה על החיים אחרי המוות, שוחחנו על זה שכנראה מה שאני מחפשת אחרי המוות הן חוויות.
זה לא בהכרח משהו שמשותף להרבה אנשים. רבים אולי יחפשו אהבה, עושר, בטחון, או רכוש. אני זוכרת למשל שפעם היתה לי חברה באחד ממקומות העבודה שלי שבאה ממשפחה שהיתה כנראה מאוד לא יציבה מלכתחילה, ואז ההורים גם הלכו לעולמם כשהיא ואחותה ואחיה היו יחסית צעירים. לכן היה חשוב לה תמיד להיות בזוגיות וכחלק ממשפחה – אבל גם להיות ביחסים קרובים יותר עם אחיה ואחותה כדי להשאר קרובים כמשפחה.
מבחינתה גן עדן יכול היה בקלות יכול להיות ליות כחלק ממשפחה בריאה ושמחה.
אל כשחשבתי על זה מול הבינה המלאכותית, בעצם הרצון שלי הזדקק בעצם לחוויה של כל מיני חוויות.
קודם כל מדובר היה כמובן לטייל בכל מקום בעולם שנשמע לי מעניין – ושתהיה לי היכולת לבקר ולטייל בו כרצוני, כולל להישאר שם כמה זמן שאני רק רוצה ולעשות את המסלולים הכי קשים. ואוי אפילו לחזור על מסלולים אם בא לי – בין אם בעונות שונות או בשעות שונות של היום.
ואם אני כבר הולכת על מסלולים קשים – הייתי שמחה גם לטפס על כל ההרים הכי גבוהים בעולם. הם אולי מסונים וקשים למי שחי, אבל אני מניחה שכמישהי מתה הם כבר לא יהיו יותר מסוכנים או אפילו קשים לטיפוס ולכן יש את החוויה של הביקור בהם ללא הסכנה. נכון שעבור רבים דווקא האתגר והסכנה שבקושי של הטיפוס בהרים האלו הם המטרה בטיפוס, אבל מכיוון שמדובר על גן העדן שלי – עבורי הנקודה היא פחות האתגר אלא יותר הנופים וביקור עצמו.
במקביל לזה – אם אין לי מגבלות כלשהן של זמן או מקום, למה להגביל את עצמי לכדור הארץ? למה לא לחקור את התעלות של מאדים, מה נמצא מתחת לעננים של נוגה בלי לסבול שם מהחום הנוראי או מהלחץ האטמוספרי הגבוה, או לטייל בשדות הקרח של פלוטו? או אולי לבקר בירחים של ענקי הגז או הקרח ולהנות מהנוף של כוכבי הלכת הענקיים?
ובאותה מידה – מה להגביל את עצמי למערכת השמש שלנו – ולא לטייל במילירדי מערכות השמש של הגלקסיה שלו, או במערכות שמש בטריליוני הגלקסיות שקיימות ביקום שלנו? או אולי אפילו ביקומים אחרים אם הם קיימים? הרי אין עלי את מגבלות המהירות שמונעות מאיתנו להגיע לכוכבם אחרים או למערכות אחרות או אפילו לגלקסיות אחרות?
וכמובן שאני לא צריכה להביל את עצמי לכוכבים או כוכבי לכת – אני יכולה לבקר בחורים שחורים ולהבין מהם, או בסופר נובות, או במקומות שבהם נוצרים כוכבים חדשים, או לגלות האם קיימים חיים במקומות אחרים יקום – ואיך הם נראים, ומה הם חווים כחיים?
אבל טיולים הם לא רק טיפוס הרים או טבע – אלא אחד הדברים שהשיחה שלי עם הבינה גלשה אליה ספציפית לגבי הטיולים שלי בעבר היתה העובדה שישנתי לא פעם באוהלים ובשקי שינה – וזה גם היה חלק מהחוויה, גם אם בסופו של דבר רובנו התגעגענו לשינה במיטה מסודרת, עם שירותים ומקלחת צמודים.
אני הזכרתי בהקשר הזה את הסרטון הזה של יוטיוברים שלפחות באותה תקופה היו לרוב מטיילים בצורה די צנועה, אלב זכו לשהות (כנראה בחינם) 24 שעות בחדר מלון יוקרתי בלאס וגאס, שהשהות בו עולה עשרת אלפים דולר ללילה.
אני אמרתי שבעיני גם השהות הזו היא חוויה, למרות שמבחינתי 24 שעות נשמע לי זמן קצר מידי כדי להנות מהחדר, ואז היה לי דיון שלם עם הבינה על כך שאנשים לא פעם מתלהבים מהפאר והיוקרה של חדרי מלון מפוארים שכאלו – אבל בסופו של דבר מתרגלים ליוקרה הזו מהר מאוד.
אבל בעצם במובן מסוים לפחות באופן ראשוני השהות בחדרי מלון כאלו יכולה להיות מאוד מהנה ומיוחדת, כשעדיין נמצאים במצב שבו מעריכים אותה. כלומר יכול להיות שיהיה הכי ״יעיל״ לבלות חלק מהזמן באוהל – ואז את החלק האחר בחדרי יוקרה שכאלו.
אבל בסופו של דבר כמו סוזי, לפעמים הדברים הקטנים בשגרה שלנו יכולים להיות הכי מהנים, בי אם זה לקרוא ספר במיטה, לשוחח עם חברים ובני משפחה, להנות מחברתם של החתולים שלי (בהווה, העבר, או עתיד) – או לקבל למשל טיפול בספא.
התיירת המקרית 
מדי פעם אני שואל את עצמי שאלה דומה, היא קשורה לחיי נצח. יש לי הרבה תוכניות נפלאות.
תרגיל מעניין.
אהבתיאהבתי
מעניין איך הגעת לשיחה הזאת… מבחינתי מה שלא אספיק לעשות בחיי (וזה המון דברים) ודאי לא אעשה אחרי המוות
אהבתיאהבתי