הרשומה על תרופות הסבתא הזכירה לי משהו שקרה לי בתקופת בית הספר היסודי.
אולי זה לא ממש היה אירוע – אלא יותר העובדה שהמרפקים שלי תמיד נראו כהים למדי. בדיעבד בתור מבוגרת אני חושבת שפשוט לא פעם כילדה יחסית צעירה הייתי משעינה אותם הרבה על השולחן בבית הספר והן פשוט התלכלכו מזה.
העניין הוא שלאמא ולסבתא שלי (אמא שלה) זה מאוד הפריע – והן החליטו משום מה שכדי להחזיר את המרפקים שלי למצבם הטבעי, צריך בעצם ״לנקות״ את המרפקים שלי עם מיץ לימון, כלומר לקחת לימון וממש לסחוט אותו על כל מרפק.
אני כמובן שנאתי את הטקס הזה בתור ילדה, אבל בתור מבוגרת בעיקר שואלת את עצמי איך אמא וסבתא שלי לא חשבו על הפתרון הבסיסי של פשוט לבקש ממני לשטוף את המרפקים במקלחת טוב יותר…
בדיעבד היו לי המון ״תקריות״ כאלו מול אמא שלי כילדה – כמו למשל שעד גיל יחסית מבוגר היא התעקשה לסרק אותי כל בוקר כדי לכאורה לייעל את הזמן שלוקח לנו להתארגן, במקום לתת לי להתסרק ולסדר את השיער לבד גם בגילאים שבהם יכולתי לעשות את זה לבד.
רבים מההרגלים האלו נעלמו סביב גיל ההתבגרות שלי – כנראה שאני התמרדתי נגדם בשלב כזה או אחר.
התיירת המקרית 
בכל פעם מחדש אני מתקשה להבין את היחס של אמא שלך אלייך, בעיקר משום שהיא פסיכולוגית והייתי מצפה ….ובכן, ליחס אחר.
אבל לגבי מה שסיפרת – ייתכן שאמא שלך חשבה שאת לא מסוגלת לנקות לבד כמו שצריך את המרפקים או לסרק כמו שצריך את שערך בעצמך……….?
ואם היא היתה חושבת שזה לכלוך – היא היתה מנקה במים וסבון ולא עם לימון.
ואם היא לא חשבה שזה לכלוך – אז למה בדיוק הפריע לה שהמרפקים שלך כהים יותר?
כל הסיפור הזה נשמע די מטריד
אהבתיLiked by 1 person
גם לי לא ממש מובן כל הסיפור, חוץ מאולי שהחיים שלה כאמא לכמה ילדים קטנים אולי היו פשוט מלחיצים מידי בשבילה והיא לא הצליחה להבין איך להתמודד עם דברים בצורה טובה…
אהבתיאהבתי
גם אני תוהה לגבי הקשר בין היחס ההזוי מאוד של אמא שלך אליך ולעובדה שהיא אמורה היתה, בתור פסיכולוגית, להבין שההתנהגות שלה לא נכונה ולא הוגנת כלפיך (עד היום).
אני לא אתייחס לסיפור הלימון כי אני באמת חושבת שזה רק מקרה בודד מתוך שלל הדברים שהיא עוללה ומעוללת לך. רק אגיד שמובן לי לגמרי למה בחרת לא לשתף אותה בעניין הפיטורים, גם כשבאמת המצב הכלכלי הפך לקשה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה – אני רק רוצה להזכיר שגם פסיכולוגים הם בני אדם כמו כולם, ושיש סיבה לכך שהם לא מסוגלים לאבחן לא את עצמם ולא את בני המשפחה שלהם…
אהבתיLiked by 1 person
נורא, פשוט נורא.
סתם שאלה – גם אחיך ואחותך זכו ליחס דומה?
אהבתיLiked by 1 person
לא ממש – למרות שגם להם היחס לא היה תמיד טוב. למשל אמא שלי עזרה לאחי בעבודות ושיעורי בית עד סוף תיכון ואפילו לצוך התואר.
אהבתיLiked by 1 person
עזרה או כפתה עזרה?
הבת שלי, בתיכון, ברוב חוצפה ביקשה ממני לקרוא את רומן החובה שנתנו להם ולהגיש יומן קריאה. כמעט נחנקתי והתפלצתי.
אחר כך היא הודתה לי על סירובי.
אהבתיאהבתי
בוא ונגידשהיא עשת את זה והוא התקשה מספיק כדי לא לסרב לעזרה. היא משל ממש דחפ אותו ללכת ללמוד בבויאר בתיכון שהיה כנראה קצת קש לו מבחינת רמה רק כי בויאר היה קרוב לבית והיא חשבה שזה יהיה לו נוח יותר בתור ציפור לילה – במקום לתת לו למשל ללמוד בזיו שהיה במרחק נסיע קצרה מהבית אבל ברמה נמוכה יותר לימודית.
אהבתיLiked by 1 person
אם קיבלו אותו בבויאר אז כנראה ביה"ס התאים לו, אלא אם כן כשהוא הגיע לביה"ס תנאי הקבלה השתנו. בזמני, 1967 היה קשה לירושלמים להתקבל אליו.
הורים דוחפים זה ענין בפני עצמו.
יש לי חבר שעד היום, באמת, מודה להוריו שהכריחו אותו ללמוד לנגן על פנסתר. לא הוא לא הפך לפסנתרן מפורסם, גם לא לנגן באולמות וכו' – אבל היתה לו מיומנות נהדרת שפירנסה אותו במשך נדודיו בעולם.
אז אולי כן היה מקום בענין אחיך לדחיפה העיקשת של אימך.
אתך, לענ"ד היא עשתה את כל הטעויות וממשיכה לעשות אותן. 😦
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שאולי העובדה שאחותי התקבלה לשם עזרה לו – וגם העובדה שאמא שלי עבדה בזמנו במכון הדסה שהיה המכון שהעביר את המבחנים הפסיכוטכניים לתלמידי חטיבות הביניים שבעזרתם הם נבחנו לתיכון, והיא עזרה לאחי מאוד לתרגל לפני המבחן הפסיכומטרי כדי שיהיה לו ציון טוב יותר. וכך גם עם הלימודים בחטיבת ביניים כדי שהוא יעלה ציונים.
דרך אגב, בזמנו ליד״ה נחשב לבית ספר טוב יותר וקשה יותר לקבלה, ואני הצלחתי להתקבל אליו עם ציונים לא משהו. אני פשוט נבחנת טוב במבחנים פסיכומטריים, ובראיון שהיה לי לפני הקבלה (כי לא היו בטוחים לגבי) הצלחתי להסביר את הציונים הנמוכים בכל מיני תירוצים וקיבלו אותי. כנראה שזה לא כזה קשה.
אהבתיאהבתי
עדי, את צעירה ממני ב- 20 שנים. כללי המיון, הזכות למיין תלמידים וכו' השתנו ללא היכר, בטח בשלהי שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90.
בני גילי למדו עד כיתה ח', היה סקר, היו ציונים.
במחזור שלי נפתחו 4 כיתות ט', בסוף השנתון, 1972/3 מספר התלמידים שנשאר בקושי החזיק 3 כיתות. ליד"ה בשלב מסויים "פתח שעריו" לתלמידי השכונות החלשות בירושלים ולא רק לתלמידי שכונות המעמד הבינוני המבוסס.
את חושבת שזכות "אחים" עמדה לצד אחיך בקבלתו לבויאר?
האם, אגב, אחיך רואה בהתערבות הזו של אימך בחייו דבר רע, כפייתי?
אהבתיאהבתי
ליד״ה בתקופתי פתח את שעריו לתלמידי כל השכונות על סמך ציונים בתעודה ובמבחנים הפסיכומטריים – אבל גם היו כמה כיתות שנקראו ״כיתות פרוייקט״ שהורכבו מתלמידים ממוצעים, והרעיון היה להוכיח שבעזרת השקעה גם הם יכולים להגיע להישגים אקדמאים טובים בבית הספר יותר ממ ה שמצופה מהם. לכן הם למדו בכיתות קטנות, והיתה בהם השקעה פדגוגית רצינית.
אבל חברתית משהו במסגרת הזו לא עבד, והם לא השתלבו חברתית עם שאר הכיתות בשכבה. היתה לי מרה מבית הספר בגילה שהתקבל לכיתה כזו – והעדיפה לוותר על הכיתה הקטנה וההשקעה הפדגוגית ולהמשיך ללמוד בכיתה של ארבעים תלמידים במקיף גילה רק בגלל בפן החברתי.
אהבתיאהבתי
חברתך בחרה ב"חברה" על פני התפתחות אקדמית. הכרתי יותר מתלמיד/ה אחד/ת בוגקי הפתיחות. הרווח שלהם היה אדיר, ולי לא נראה שהם "ממש" התרגשו מהיעדר חיבור עם ילדי "השמנת".
אגב, הרעיון הפדגוגי הזה נכון מאוד, והוא קיים כיום כמעט בכל בית ספר: כיתות מב"ר וכיתות אתג"ר.
בסוד אגלה לך, שתלמיד שחינכתי בכיתה מורכבת מאוד, בטח לא תלמידי שמנת, הוא כוכב פוליטי עולה. רבים מתלמידיי, על אף ביה"ס שנחשב נחות, הצליחו מבחינה אקדמית, כמה הצליחו בתחומי האופנה, החינוך וכו'
אם יש לי ביקורת על בויאר, היא ההתמקדות רק בהיבט האקדמי של התלמיד ולא בהיבטים אחרים בו.
אהבתיLiked by 1 person
אמא שלי תמיד ניסתה לטעון שכנראה אם הייתי ממשיכה ללמוד במקיף גילה הציונים שלי בבגרות היו גבוהים יותר כי הייתי מקבלת ציוני מגן גבוהים יותר בכיתה ברמה נמוכה יותר.
בעיני זה טיעון לא נכון כי דווקא הרמה הגבוהה יותר בליד״ה כפתה עלי להתחיל ללמוד הרבה יותר ברצינות ממה שקרה במקיף גילה. אני חושבת שגם ממוצע שלי בתעודה עלה בכמה נקודות מתוך 100 ברגע שעברתי לליד״ה.
מעבר לזה הליד״ה למשל פשר לי ללמוד לבגרות בהיקף חמש יחידות בכימיה – משהו שהעדפתי על פני לימודי פיזיקה שהרגישו לי קשים מידי, או על פני לימודי ביולוגיה שהיו מעניינים אבל כללו יותר מידי דברים לבגרות (ביוטופ, מבחן זיהוי צמחים, בגרות כתובה). בכימיה היתה לנו בסופו של דבר רק בגרות כתובה – אב הקרבה לאוניברסיטה העברית וספציפת לקמפוס בעת רם שהוקדש למדעים גם אפשר לנו ללמוד מידי פעם במעבדות של האוניברסיטה – מה שהיה מעשיר.
מצד שני ברור שמתוך אלו שלמדו איתי במקיף גילה בחטיבת הביניים ונשארו שם ללימודי תיכון הצליחו מאוד. אני למשל נזכרת בלפחות שני תלמידים שבסופו של דבר למדו רפואה – אחד מהם היה מישהו שניסה להתקבל לליד״ה לתיכון ולא הצליח.
גם לגבי הליד״ה דיברו הרבה על התחרותיות וההתרכזות האקדמית. אבל החוויה שלי היתה שונה במובן מסוים. למשל באותה תקופה אפשרו לנו בתיכון להעדר מ 10% מהשיעורים כל שנה (בשלב מסוים זה עבר להיות 10% כל מחצית). המסר היה משהו בסגנון של ״אנחנו יודעים שיש ימים שאין לכם כוח להגיע לשיעור, אז נאפשר לכם להעדר במקום להבריז, וכך תלמדו להפעיל שיקול דעת״.
חשוב לציין שהיו דברים שלא נספרו לטובת ה 10% – מלות ארוכות מיומיים או שלושה, ביקורים בלשכת הגיוס, וכו׳.
אבל האחריות היתה עלינו – והבודדים שהגזימו נאלצו לשוחח עם המורה הרלוונטי ולעמוד בדרישות שלו (לרוב מבחן נוסף) כדי לקבל ציון ותעודה.
אהבתיאהבתי
העמדה החינוכית הבסיסית שלי, בכל שנות עבודתי היתה: העלה את הרף, תמיד.
הדרך לא היתה באמצעות סנקציות אלא באמצעות דחיפה בלתי פוסקת להצליח. תמיד העמדתי מול עיני תלמידיי, גם בכיתות האתג"ר את האוניברסיטה כיעד, את ההשכלה ככלי למוביליות חברתית וכנראה גם להצלחה כלכלית.
מדיניות ה-היעדרויות היתה כלל חובה בחינוך של אמי. ייאמר לזכותה שהיא "זרמה" עם "המחלות", תמכה בסירוב שלי לצאת לטיול שנתי. סביב זה נוצרה בי סלידה ממשית מסגן המנהל דאז שהפך למנהל. איכססס, איזה טיפוס מבחיל.
אהבתיLiked by 1 person
יש לך בת מיוחדת. בתקופה שלי כולם היו מקצרים תהליכים ורואים את הסרט. הבת שלך אפילו את זה העדיפה לא לעשות 🙂
ולעדי: "לעזור" עם שיעורי בית במהלך לימודים לתואר, זה כבר לא לעזור. למען האמת, לדעתי גם בתיכון. מה הוא למד?
ולגבי הלימון – זה לא שרף?
אהבתיLiked by 1 person
לגבי הלימון – אנקדוטה:
אמי ואני קראנו יחד בהתלהבות את סדרת הספרים: האסופית. אאל"ט בכרך הראשון אן מוטרדת מהנמשים על פניה ונעזרת במיץ לימון ע"מ להרחיקם.
נו, אמי הג'ינג'ית ואנוכי עם הנמשים על האף [עד היום יש לי אותם] החלטנו לנסות. אמי סתם כי זה הצחיק אותה והיא ידעה שאין השפעה, אבל היא לא גילתה לי. נסיתי; הפנים השרוטים מהמשחקים, ההזעה, התחלת גיל ההתבגרות.. שרוף שרף. הנמשים נשארו. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
סביר להניח שהגיל לרוב (לא תמיד) מפחית אותם, וכך גם המנעות מהשתזפות בשמש.
אהבתיאהבתי
בענין הצפייה בסרטים –
משתף אותך בעובדה האיומה שמורים ומורות רבים לספרות, ע"מ להגדיל אחוזי הזכאות, וע"מ למנוע מעצמם עבודת "שיטור, פיקוח" או אפילו קריאה של יומני קריאה לימדו, ממש כך, רק ספרים שתוסרטו.
אגב, מפמ"ר ספרות דאז גם פיתח תוכנית לימודים משלבת קולנוע ורומן [פחחחחחח]
אני לכשעצמי, מאז 2017 לא לימדתי לבגרות. מצאתי דרכים עוקפות לעודד קריאה ולבדיקה מהנה שלי – תקראו מה שאתם רוצים, גם באנגלית – לא הסכמתי לשפות אחרות שאינני מכיר – ותכתבו יומני קריאה שבועיים, פורטפוליו. ואז גם הטכנולוגיה אפשרה להעלות הכל ברשת.
זמן קריאה ארוך יחסית, משימות קטנות, דיווחי קריאה חלקם משמימים וחלקם יצירתיים ונועזים. אז לפחות אני רגוע – התלמידים שלי קראו ספר אחד ארוך באמת. זה לא קל אגב למי שאין לו הרגלי קריאה הדוחים סיפוק.
אהבתיאהבתי
הלימון לא שרף כי לא היו לי חתכים באיזור.
ואחי למד לתואר בקולנוע.
אהבתיאהבתי
גם אותנו סירקו לפחות עד שהסתפרתי קצוץ בגיל 16. אין לי בנות אז אני לא מבינה את הדחף הזה לסרק מישהו אחר. אבל אני חושבת שהוא קיים ודווקא שכיח.
אהבתיLiked by 1 person
אני מומחה הצמות. אבל רק רגילות, מורכבות יותר – אין סיכוי.
אמי אהבה מאוד שיסרקו אותה, נדמה לי שאולי משם שאבתי את חיבתי לסרק, אבל לעולם אני לא כופה. ברור שאת בתי סירקתי מדי בוקר, לבקשתה וגם לצורך ניקוי ביצי כינים.
הנכדות מכיתה א הפסיקו לבקש "סבא תעשה לי צמות".
אז אני מסרק את הקרחת שלי 😉
אהבתיLiked by 1 person
😂
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שמדובר על מצב שבו בתור ילדותלאמא שלי היה קל יותר לסרק אותנו כדי שזה יל מהר, והיה לה קש להבין מתי הגבו שבו היינו צריכות להפסיק עם זה.
אהבתיאהבתי
הזוי הסיפור עם הלימון… ממש לא מובן. שאלת אותה במקרה למה היא עשתה את זה?
אהבתיLiked by 1 person
לא ממש התשובה כנראה תהיה משהו בסגנון של ״זה מה שעבד״.
אהבתיאהבתי