שיגרע?

בהרבה מאוד מובנים, העבודה החדשה שלי עושה לי טוב.

עם התנהלות כלכלית נכונה , היא כנראה תמנע ממני מלשרוף חסכונות, ותאפשר לי מרווח נשימה ללמוד את מה שאני צריכה כדי להשתלב בהייטק – או לתת לי את ההזדמנות לחשוב מה אני רוצה לעשות אם אני לא משתלבת בו.

אבל מעבר לפן הכלכלי – היא נותנת לי סיבה לצאת מהבית חמש פעמים בשבוע ולהיות עם אנשים. וזו חוויה בריאה מאוד בהרבה מאוד מובנים, שבעצם לא היתה לי לא רק מתקופת האבטלה, אלא גם בעבודה האחרונה שלי שברובה נעשתה מהבית.

מהרבה בחינות, זה עושה לי טוב ואני ממש מצטערת שחששתי מהצעד הזה של חיפוש עבודה ולא התחלתי חפש עוד הרבה קודם כל זה למרות שאני זוכרת כמה היה קשה להתמקד באיזו עבודה אני מחפשת ובאיך אני מוצאת אותה.

אבל יש לזה גם פן גרוע: העבודה הזו הפכה להיות שגרה. וחלק מהשגרה הזו היא העובד שאני מרגישה ממש ממש עייפה, ומתקשה מאוד לחזור למסגרת של לימודים אחרי העבודה ובסופ״שים.

בהתחלה אמרתי לעצמי שאחרי שנתיים של אבטלה, טבעי שאהיה עייפה אחרי יום עבודה מלא במשרד שכולל גם נסיעות – ושגם ייקח לי זמן להתרגל לעובדה שיש לי פחות פנאי.

אבל אחרי חודש פלוס, אני מרגישה שזה לא קורה. בשבוע שעבר, היו כמה ימים שבהם אמרתי לעצמי שאני נכנסת רק רגע למיטה לנוח בסביבות 18:30 בערב – ומצאתי את עצמי מתעוררת ב 22:30 אחרי שינה עמוקה.

חלק מזה אולי נבע מהעובדה שביל בין שבת לראשון לא ישנתי טוב כי חטפתי הצטננות והאף שלי היה סתום ואז בלילה בין ראשון לשי לא ישנתי טוב בגלל הטילים מאיראן.

אבל אני מרגישה שחלק מזה נובע מהשגרה של העבודה במובנים מסוימים.

כמו למשל העובדה שיש לנו משמרות בימי שישי.

כן חשוב לי לציין שאנחנו בכל מקרה עובדים חמש משמרות בשבוע – כלומר מי שיש לו משמרת ביום שישי יקבל יום חופשי במהלך השבוע עצמו (לרוב כל אחד ביום אחר). אבל עדיין אני מרגישה שאני לפחות משלמת מחיר מסוים לסופ״ש המקוצר הזה – החל מהעובדה שאני צריכה לדאוג לקניות לסופ״ש כבר ביום חמישי, וכלה בעובדה שאין לי את היכולת להשלים שעות שינה בצורה טובה.

---

נושא אחר הוא נושא הלקוחות הקשים.

כן חשוב לי להגיד שרוב הלקוחות שלנו הם באמת נחמדים. גם כשהם כועסים (ובואו נודה בזה, יש לא פעם מצבים שבהם הם צודקים בכעס שלהם על הארגון) אפשר לדבר איתם, בעיקר כנראה כי לנו כנציגים יש את האפשרות להעביר את הפניה הלאה כתלונה בכמה רמות ואנחנו לא אלו שצריכים להתעמת איתם ישירות (והם לרוב מבינים את זה).

אבל מידי פעם יש חריגות לכלל הזה.

למשל שמתי לב לעובדה שלא פעם לקוחות מבוגרים יותר שעלו לארץ מבריה״מ נוטים שלא לשוחח איתי כשם זקוקים לעזרה בנושא שהוא מורכב יותר מאשר לקבוע תור – ומסרבים לתת לי פרטים.

כמובן שגם ישראלים לא פעם דורשים ״לדבר עם המנהל״, אבל כשאני מבקשת מהם פרטים הם שמחים לתת אותם. הם מבינים שגם אם אני לא יכולה לעזור להם ישירות – הם יופיעו בתיק וזה יעזור למי שהבקשה או תלונה שלהם תופנה אליו לתת לה תשובה טובה יותר.

אבל עשזה מגיע לעולים מבוגרים מבריה״מ – הם חומה. הם פשוט מסרבים לתת פרטים על עצמם ורק דורשים לעבור לשוחח עם המנהל. קשה להם מאוד להבין שלרוב מתן מידע יכול כן לאפשר לי לעזור להם — ושגם אם אני לא יכולה לעזור להם ישירות, המידע כן נשמר להם בתיק ויכול לאפשר לי להפנות אותם לאדם הנכון (או למנהלים שלי לעשות מה שהם יכולים יותר ביעילות).

בדיקה קצרה באינטרנט גילתה שזה קשור מאוד לאיך הם חוו את הבירוקרטיה הסובייטית. בבריה״מ הפקידים ה״פשוטים״ כמוני היו חסרי כוח לחלוטין לעשות משהו, ולא פעם כדי לקדם דברים היה צריך לשוחח עם המנהלים שלהם. אני מניחה שזה בתוספת חוסר תיעוד בתקופה לא ממוחשבת – לא פעם לשוחח עם פקיד זוטר כדי להסביר לו את הבעיה היה פשוט בזבוז זמן רציני.

ומעבר לחוסר התיעוד – הפקידים הזוטרים (כמוני) לא היו אנשים שמתעדים את הפרטים הראשוניים ומעבירים הלאה. לא פעם הם היו מעין שומרי סף – אלו שמחליטים האם הבקשה תעבור הלאה או לא. תוסיפו לזה שבבריה״מ מידע לא תמיד נשמר בסוד והיה יכול היה לשמש נגד מישהו – וקיבלתם מוטיבציה לחוסר שיתוף מידע.

המחשבה שישראל מתנהלת באופן שונה ושדרך המחשבה הסובייטית פוגעת בהם בסופו של דבר פשוט לא אלוונטית עבורם.

---

ויש ישראלים סטייל ״טיסת השוקולד״.

במקרה של ״טיסת השוקולד לייט״, הם יכולים להתווכח איתי כמה דקות על למה אני לא יכולה לעשות מה שהם דורשים, אבל אז מבינים שזה לא יעזור להם – ואז הם צועקים עלי בפעם האחרונה ומנתקים, או לכל היותר דורשים שאעביר מסר למנהלים שלי לפני שהם מנתקים.

אבל ברביעי שעבר יצא לי להתקל במישהי ״כבדה״ – כזו שלא מוותרת על הדרישה שלה, ומרות שני אומרת לה שבתור מוקדנית אני לא יכולה לעשות את מה שהיא דורשת. גם כשהצעתי לה פתרון קרוב למה שהיא רצתה שפשוט דרש אישור של מנהלת כזו או אחרת מהמרפאה ויכול היה לקחת כמה שעות – זה לא הספיק לה.

הקטע הוא – שהדרישה שלה לא רק שלא היתה הגיונית אלא גם לא יעילה. הרי מהר מאוד כשהיה צריך להתייחס למה שהיא ביקשה – היו שמים לב מהר מאוד שמאחורי מה שעשיתי לא היתה לי הרשאה לעשות את זה, ופשוט היו מתעלמים ממה שעשיתי ואפילו מוחקים את זה. הדבר היחידי שהיה יוצא מכל העניין היה שאני הייתי מסתבכת.

ובשלב סוים ממש הרגיש לי שזה הפך מבחינתה לאישי ושהמטרה שלה הפכה מלנסות להשיג משהו – ל״לנצח״ אותי בכך שהיא תגרום לי לעשות מה שהיא דורשת גם אם היה לה ברור שלה לא יצא מזה כלום.

זה נגמר בזה שאחראית המשמרת ממש דרשה ממני לנתק לה את הטלפון כי היא הבינה שהמתקשרת מגזימה, ולצאת לכמה דקות מהמשרד להרגע. וכשהלקוחה התקשרה שוב פחות מדקה אחרי שניתקתי לה – המנהלת שלי ביקשה שפשוט יעבירו לה אותה.

בדיעבד אחראית המשמרת סיפרה לי שמולה הלקוחה היתה ממש ״פוצי מוצי״ וממש נחמדה (והיא אמרה שזה אופייני למצבים כאלו – שאנשים יהיו גסי רוח לנציגים אבל ממש נחמדים למנהלים) – ושהיא התלוננה על היחס שלי. היא גם אמרה בהתנצלות מסוימת שהיא תאלץ להקשיב לשיחה שלי מול הלקוחה כדי לוודא שהייתי בסדר רק כי הלקוחה התלוננה, ושהיא גם חייבת להעביר דיווח על התקרית למנהלת המוקד.

בחמישי מנהלת המוקד ניהלה את המשמרת – ושמתי לב שאני לא הייתי כל היום במענה לשיחות אלא רק במשימות אחרות מלבד כמה דקות מידי פעם שבהן החלפתי אנשים שיצאו להפסקה. היא לא הזכירה את האירוע יום לפני כן, לא לטובה או לא לרעה.

אין לי מושג מה יקרה עם זה הלאה – במיוחד כשהשבוע חוזר לעבוד מנהל משמרת נוסף שהיה בחופשה של שבועיים, ושיש לי רושם שלא ממש מאמין בי. לכן גם אין לי מושג מה תהיה התגובה שלו לאירוע.