את הבית שבו ביליתי את רוב שנות הילדות שלי – ההורים שלי רכשו שהייתי בת 6, ונכנסנו אליו כשהייתי בת 7.
בעצם לא ממש גרנו בו הרבה אם אני חושבת על זה – עזבנו אותו כשהייתי בת 17.5, ומתוך עשר השנים האלו גם גרנו שנתיים בניו יורק.
כשהייתי תינוקת, ההורים שלי עדיין גרו במעונות של האוניברסיטה העברית בשכונת קריית יובל בירושלים. אחרי המעונות הם אולי גרו בשכירות במקומות אחרים, אבל מהר מאוד הם רכשו דירה קטנה בשכנות הגבעה הצרפתית בירושלים.
יש לי עדיין כמה זכרונות עמומים משם – שהיה שם רחוב שכנראה די סואן שהיה צריך להגיע אליו במדרגות שעי היה אסור לעלות אותן לבד. היה שם גם ארגז חול שאני זוכרת שבו שיחקתי פעם ועשיתי לשכנה שלנו סופגניות מחול.
ואז כשהייתי בת חמש ההורים שלי מכרו את הדירה כדי לקנות דירה גדולה יותר – בשכונת גילה שהיתה אז זולה משמעותית. טסנו אז לכמעט שנה לקנדה, והדירה לא היתה מוכנה עדיין כשחזרנו, ולכן גרנו בדירה אחרת בשכירות באיזור שונה של השכונה.
אבל בדירה החדשה – היה לי חדר משלי, וגם לאחותי. לפחות עד שאחי נולד בערך שנתיים אחי שעברנו דירה, ואז אחותי נאלצה לחלוק איתו את החדר כי היא היתה קטנה יותר. לפחות עד שהיא עברה לחצי החדר שהיה בקומה התחתונה של הדירה ואבא שלי השתמש בו אז כחדר עבודה עד שאחותי ״השתלטה״ עליו.
זו היתה הדירה שבה חגגנו לסבתא שלי מצד אמא יום הולדת שבעים כשרק עברנו אליה.
זו הדירה שבה חגגתי לא מעט ימי הולדת עם ילדי הכיתה בבית הספר היסודי שהיה במרחק הליכה מהבית, וגם ישנו אצלי אינספור חברות.
זו הדירה שבה בילינו את מלחמת המפרץ הראשונה, והחדר שלי הפך להיות החדר האטום שבו שהינו.
בסלון של הדירה הזו גם עמד הפסנתר שעליו התאמנתי שלמדתי פסנתר עד שפרשתי בגיל 14.
וזו הדירה שבימים האחרונים שלנו בה ראינו איך יעל ארד ואורן סמדג׳ה זוכים במדליות האולימפיות הראשונות של ישראל.
ואז כשהייתי בת 17 ההורים שלי החליטו לעבור דירה.
החיפושים התחילו בעצם כמה שנים לפני כן, כי אמא שלי במשך השנים פינטזה על בית עם גינה. חיפשנו דירה כזו בערך שלוש או ארבע שנים – ללא הצלחה, כי כל הדירות שראינו היו יקרות מידי או לא מתאימות.
אבל אז קרה מצב אקוטי שאחי הצעיר התחיל להתחבר עם חברים שההורים שלי לא היו מרוצים מהם. האוכלוסיה של גילה מעולם לא היתה אוכלוסיה של שכונת יוקרה, אבל איכשהו אני ואחותי מצאנו חברות ראויות, ואחי הצעיר לא. אולי כן היה בשכונה שינוי מסוים עם השנים שאני לא הרגשתי בו – אבל המצב היה כזה שההורים שלי היו חייבים לעבור דירה באופן מיידי.
עברנו לדירה ללא גינה בשכונה בשם רמת דניה, די קרוב לשכונת קריית יובל שבה גרנו כשהייתי רק תינוקת.
גרתי בדירה הזו רק לשנה האחרונה שלי בתיכון. למזלי כבר לא למדתי בגילה כי עברתי לבית ספר תיכון איכותי יותר. אני מניחה שהנסיעה לגילה כנראה עדיין היתה קצרה יותר מאשר לבית הספר ה״חדש״ שלי, אבל לפחות יכולתי להתנחם בעובדה שאת הנסיעה שלי נסעתי כדי ללמוד בבית ספר טוב, ולא בבית ספר שנחשב כנראה לאחד הגרועים בעיר.
זה אולי הבית שגם חזרתי אליו בצבא – אבל כשהתחלתי ללמוד לתואר, אמא שלי די הודיעה לי שהיא ״מבקשת״ שאני אעבור לחדר הקטן של אחי. היה בזה הרבה מאוד היגיון – אחי עדיין גר בבית והיה זקוק לחדר הגדול יותר שהיה שלי כדי לארח חברים, כשאני בעיקר הגעתי לבית של ההורים פעם בשבועיים שלושה כדי לבקר לסופ״ש, ואולי קצת לחופשות הקיץ של התואר.
מאז התואר אולי חזרתי ״לגור״ בבית פעמיים שלוש – בתקופה שבין סוף התואר עד שמצאתי דירה עם שותפה במרכז, לכמה ימים לפני שעברתי לארה״ב, ולשבועיים שלושה כשזרתי לארץ עד שמצאתי דירה משלי.
ההורים שלי גרים שם בערך שלושים שנה, אבל בעיני זה תמיד יהיה יותר הבית של ההורים ולא בית הילדות שלי.
מזכרתי בסיפור כי לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של מישהי שמכרה את הבית של ההורים שלה לאחר מותם, ועל כל הזכרונות שהיו לה בבית הזה.
ובהרבה מובים כמובן שיש לי לא מעט זכרוונות מהבית הזה על ארוחות משפחתיות ומחברים שביקרו אותי.
אבל במקביל היה קשה לי לא לחשוב על העובדה שהזמן שבו גם אנחנו נצטרך להפרד מהדירה. ההורים שלי עדיין עצמאיים, אבל אני מניחה שקרוב היום שבו הם ירצו לעבור לדיור מוגן – או ילכו לעולמם. וגם הבית שלהם יעוצב מחדש (וכנראה במרפסת יהיו כבר הרבה פחות עציצים), ויגורו בו אנשים שאנחנו לא ממש מכירים והדירה תהפוך לבית שלהם.
וההבנה שזה הולך לקרות כנראה לא תקל על התהליך כשהוא יגיע…
התיירת המקרית 