ניו זילנד היום החמישה עשר – היום השני בקווינסטאון, העליה על הגבעה

העיר קווינטאון נמצאת לא רק ליד אגם, אלא גם מוקפת הרים. או אולי יותר נכון להגיד שהאגם מוקף הרים – והעיר במקרה נמצאת שם

ההרים האלו בין השאר הם מה שהופך אותה לבירת ההרפתקאות של ניו זילנד.

מסתבר שהניו זילנדים מאוד אוהבים ספורט כמה שיותר אתגרי – וכמה שיותר מסוכן. בניו זילנד למשל הומצאה קפיצת הבנג׳י שבה קופצים מגשר או כל מקום גבוה אחר כשרצועת גומי קשורה לרגליים ומונעת מהאנשים ליפול ממש בשניה האחרונה של הדקה התשעים של הקפיצה. בנוסף, יש לא מעט מקומות שמציעים צניחה חופשית (שזה אומר לקפוץ ממטוס עם מצנח, לבלתי מנוסים לרוב זה קורה עם מדריך צמוד שקשור לקופץ והוא זה שמתפעל את המצנח), או למשל צניחה עם דאונים. בקווינסטאון גם מי שהמציא את קפיצות הבנג׳י המציא גם מעין נדנדה עם רצועות ממש ארוכות שאפשר לעשות בה סיבוב ענקי באוויר או פשוט לאפשר לה לרדת מרחק עצום לתוך אחד הוואדיות ואז לעלות חזרה.

כמובן שהאוסטרלים שאוהבים ״לרדת״ על הניו זילנדים תמיד אומרים שהניו זילנדים כל כך אוהבים פעילויות אתגריות כאלו כי החיים באיים כל כך משעממים, ואני מניחה שבמובן מסוים יש בזה משהו, כי החיים בניו זילנד באמת מאוד רגועים.

אבל אני מניחה שאחת הסיבות לכך ששהינו בעיר שני חצאי ימים ועוד יום שלם ביניהם נועד כדי לאפשר למטיילים שרוצים בכך להשתתף בכמה פעילויות שהם רק ירצו, במיוחד כשכל פעילות כזו יכולה לקחת כמה שעות במיוחד עם התארגנות, נסיעה לאתרים ליד העיר, והרצאות בטיחות.

הבעיה היא שאין בהכרח הרבה דברים לעשות למי שלא מעוניין בפעילויות האלו. יש עקרונית את הביקור באתרים של שר הטבעות שלרוב מתאימים למעריצים של הסרטים – ויש כמה הרים או ״גבעות״ שאפשר לעלות עליהן.

יש את בן לומונד Ben Lomond שהוא הר גבוה ומאתגר יחסית ליד העיר – שקרוי על שם הר או גבעה דומה בסקוטלנד. אבל קרוב אליו יש ״גבעה״ יותר נמוכה בשם גבעת קווינסטאון Queentown Hill שהעליה לראשה יותר קלה באופן די משמעותי.

המדריך הבכיר שלנו ממש טרח להגיד לנו לפני שהתפזרנו בעיר שבן לומונד הוא הר אתגרי יחסית ולא מתאים לכל אחד – אבל שלדעתו כולנו יכולים לעלות על ה״גבעה״, ולי לפחות היה ברור שהוא מתכוון פה אלי.

במקור לא ממש התחברתי לרעיון של לעלות על גבעה כזו או אחרת ברגל, רק בשביל האתגר של לעלות על גבעה ברגל, במיוחד שידעתי שאפשר להגיע לראש של בן לומונד בעזרת רכבל כדי להנות מהנופים של העיר, האגם וההרים שמקיפים אותו מלמעלה. ובדיעבד אני יכולה לספר גם שהנופים מבן לומונד היו באמת גם מרשימים ונגישים יותר.

אבל אז במהלך הסיור של שר הטבעות, המדריך שלנו שוחח עם אחת המטיילות האחרות על הנוף היפה מראש הגבעה, ומהעובדה שיש לקראת נקודת התצפית שבה מעין אגם קטן שיש בו השתקפויות יפות.

אבל קודם כל כשחזרנו לעיר – חזרנו בדיוק בזמן לארוחת צהרים, והחלטתי לקפוץ שוב למאפיה שבה אכלתי את הסופגניה בבוקר ולאכול שם מה שקרוי באנגלית ״פאי״.

אנחנו מכירים את הפאי בתור עוגה, אבל בבריטניה ובעקבותיה גם באוסטרליה ובניו זילנד מדובר על כל מאפה שממולא במשהו – ובמקרה של הפאי המקובל בניו זילנד מדובר לרוב על מילוי מלוח, ווהוא בהחלט יכול להפוך לארוחה קלה אך משביעה.

במובן מסוים אפשר לראות בפאי הזה שילוב בין פשטידה (מבחינת המילוי) ובורקס (מבחינת השימוש בבצק עלים כמעטפת). ברבים מהם יש בשר (אני זוכרת שאהבתי באחד מהקומות פאי של בשר, פטריות, וגבינת רוקפור) – אבל כיום יש גם לא פעם אופציות צמחוניות, ואפילו טבעוניות. וכמו שאתם רואים, גם ציפור מקומית החליטה להצטרף אלי לארוחה כי כנראה היא התרגלה ללקט את הפירורים של הבצק אחרי תיירים.

(רק כדי להבהיר – בתמונות יש שני פאי שונים, אכלתי רק את אחד מהם לצהרים, הפאי השני הוא מארוחת צהרים של יום אחר, רק רציתי להדגים איך נראה פאי ניו זילנדי טיפוסי).

אז אחרי ארוחת הצהרים הלכתי לכיוון תחילת המסלול – וההליכה לתחילת המסלול היתה פחות או יותר חצי מהאתגר. כי היציאה למסלול שאליה אפשר להגיע ברכב נמצאת אחרי עליה די תלולה על בסיס הגבעה עצמה ברחובות שבנויים עליה כשכונת מגורים.

אבל אנחנו כמטיילים היינו ללא רכב כמובן – מה שאמר שהיינו צריכים לטפס רק כדי להגיע לתחילת המסלול שהיה בעצמו בעליה רציפה.

זה התחיל ברחוב אחד כל כך תלול שהוקמו בו מדרגות בצד כדי לאפשר לעלות עליו ביותר נוחות כי עליה רגילה במדרכה יכלה להיות מאוד לא נוחה. אחרי שעליתי בו עם כמה מנוחות, חשבתי שסיימתי עם העליה – רק כדי לגלות שאחרי הליכה של בערך 20 מטר אני צריכה לפנות לרחוב אחר שהיה תלול באותה מידה, רק עם עליה ארוכה יותר.

אחרי הרחוב הזה היתה עליה דרך חורשה קטנה שגם המסלול בה היה בעליה שכללה מסלול הליכה בעליה אבל גם כמה מדרגות מידי פעם – ורק אז הגעתי לתחילת המסלול. המסלול עצמו גם הוא היה בעליה, אבל לפחות עליה מתונה יותר מאשר הרחובות שבדיוק עליתי. רק שבשלב זה כבר הייתי מותשת למדי מהעליות של הרחובות, ואפילו העליה הזו כבר התחילה להיות מאתגרת.

די מהר התחלתי כמעט לקלל את המדריך בלב על למה הוא משום מה חשב שכולנו כביכול מסוגלים להגיע לראש הגבעה, במיוחד כשההליכה לקחה הרבה יותר זמן ממה שציפיתי שהיא תיקח.

בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאם תוך חמש או עשר דקות אני לא מגיעה לנקודת התצפית – אני מתחילה לרדת. למזלי המשכתי קצת מעבר לזה – והגעתי אחרי קצת יותר מעשר דקות לאגם הקטן שהמדריך של הסיור של שר הטבעות דיבר עליו, ואז לנקודת התצפית שעל ראש הגבעה, שם ישבתי לנוח קצת ולצלם, ואז להתחיל לרדת.

כן יש אפשרות ללכת עוד חצי קילומטר בעליה די תלולה כדי להגיע לראש הגבעה ממש, אבל לא הרגשתי צורך לעלות גם במסלול הזה, וכך גם רבים אחרים.

הירידה היתה כמובן קלה משמעותית, אבל כשהגעתי כבר לרחובות התלולים עם המדרגות הרגליים שלי הרגישו כאילו הן עומדות להתחיל לרעוד מרוב עייפות, ולמרות כל זה הצלחתי לגרור את עצמי לאכסניה שלנו (שהיתה בקצה השני של העיר) ואיכשהו גם היה לי כוח להתקלח לפני שנכנסתי למיטה כדי לנמנם שעתיים שלוש לפני ארוחת ערב.

---

כדי שלא ממש נתפזר במהלך הביקור שלנו בעיר, המדריכים קבעו לנו ארוחת ערב מסודרת במסעדה איטלקית בעיר באותו ערב. היא נקבעה במיוחד כשהבחורות שסיימו את טרק רוטברן גם הן חזרו לעיר באותו יום אחרי שהן טיילו לבד שלושה ימים. בנוסף, היה זוג מטיילים בריטיים שעמדו להצטרף אלינו לקבוצה החל מהרגע שיצאנו מקווינסטאון עד לנקודת החזרה שלנו לאי הצפוני – והמדריך הבכיר רצה שנפגוש אותם כבר בערב כדי להקל על ההיכרות שלהם עם הקבוצה. שיצא לי לפגוש אותו במסעדה הוא אמר לי שהוא חשש מהקושי שלהם להשתלב בקבוצה של מטיילים שכבר היתה מגובשת אחרי תקופה ארוכה של טיולים יחד.

כפי שאפשר להבין, איכשהו הצלחתי להתאושש מספיק מהמסלול כדי שהיה לי כוח ללכת למסעדה, והייתי בין הראשונים שהגיעו. לכן יצא לי לשוחח באופן אישי עם מדריך הבכיר שלפחות הפעם היה נחמד. סיפרתי לו שעליתי על הגבעה לפי ההמלצה שלו, ובאמת חשבתי שהוא יגיד איזו מילה טובה על זה שהתאמצתי כל כך, אבל הוא אמר משהו בסגנון של ״נחמד, מה התוכניות שלך למחר?״. בדיעבד הבנתי שמבחינתו – היה לו ברור שאני מסוגלת לעלות על הגבעה הזו רק אם אאמין בעצמי…

וזה כמובן מעלה שאלה מעניינת לגבי יחס שלו כלפי מתחילת הטיול. אני מניחה שלא ממש הופתעתי כשבהתחלה התרשמתי שבימים הראשונים של הטיול הוא (בעיקר) והמדריכה השניה חששו מרמת הכושר שלי שהיתה כנראה נמוכה יחסית לעומת המטיילים האחרים. אבל מרגע שעברנו את היום שבו היינו אמורים לעשות מסלול קשה במיוחד (שהתבטל בסוף בגלל תנאי מזג האוויר) הרגשתי שהוא לא פעם מנסה ״לדחוף״ אותי עם הערות שונות.

ארוחת הערב היתה מאוד נעימה, כנראה כעדות על עד כמה הקבוצה שאיתה טיילתי היתה בגדול מאוד נחמדה. כמובן שהזוג הבריטי התקבל בברכה ורובנו ניסינו להכיר אותם ולהתיידד איתם כבר בארוחת הערב. אחריה יצאנו לבר כזה או אחר, אבל השתעממתי שם והעדפתי ללכת לישון מוקדם אז עזבתי.