כפי שסיפרתי בבלוג כמה פעמים, אני עובדת בחודשיים וקצת האחרונים במוקד – שזו עבודה שרוב העובדים בה צעירים ממני בכמה עשורים. המנהלת ואחראי המשמרת עוד יחסית מבוגרים, אבל וב הנציגים הם אנשים בגיל בוגרי צבא, למרות שלאחרונה נכנסו גם כמה אנשים בוגרים קצת יותר – אבל עדיין כאלו שהם צעירים משמעותית ממני.
ואני לא יודעת אם מה שאני עומדת לכתוב על הדברים שמפריעים לי קשור לגיל – או שאולי הוא קשור לסטטוס מסוים בחיים. כי הרי לא מעט שנים עבדתי בתור עובדת ״מקצועית״, כזו שיש לה לא רק תואר אלא גם ניסיון רלוונטי לתפקידים מורכבים, כאלו שאפשר באמת לקרוא להם ״קריירה״.
ואני ״רגילה״ לזה שמתייחסים אלי בתור מישהי שהיא עובדת משמעותית בחברה – ולא רק זה, אלא בסביבה שהתייחסה לכלל העובדים ״ברצינות״.
אני למשל זוכרת את חברת ההייטק שעבדתי בה בין 2008 ל 2020, כשב 2013 עברנו משרדים מאיזור אחד לשני. ובמיקום השני התחילה ״זהבה״ (שם בדוי) לעבוד כאשת הניקיון של החברה.
אבל היחס לזהבה לא היה כאל ״האישה שזורקת זבל ומשפשפת את השירותים״. היא לקחה יוזמה במסגרת התפקיד שלה בדברים שלנו אולי נראו שוליים אבל בתחום האחריות שלה היו בעלי השפעה.
כמו למשל נושא החלב. כשאנחנו קונים חלב הביתה, ההבדל בין קופסאות חלב לשקיות חלב מבחינת עלות היא לא משמעותית, אבל בחברה שרוכשת וצורכת עשרות ליטרים של חלב ביום, גם הבדל של כמה אגורות בכך שקונים שקיות חלב במקום קרטוני חלב היא משמעותית במיוחד לאורך זמן. לכן זהבה הציעה שנרכוש שקיות חלב במקום קרטוני חלב כדי לחסוך כסף – אבל כשזהבה שמה לב לזה שאנשים לא אוהבים לקחת חלק משקית שכבר פתוחה (במיוחד כשנראה שהיא עומדת להסתיים ופתוחה כבר הרבה זמן) היא הבינה שבשימוש בשקיות החברה באמת מוציאה יותר כסף ולכן המליצה לחזור לשימוש בקרטונים כדי לחסוך כסף.
זה באמת אולי נשמע שולי, אבל מבחינת המנהלים של החברה – הם העריכו את היוזמה הזו, ונתנו לזהבה עם הזמן יותר ויותר תחומי אחריות, כמו למשל אחריות על ניהול הרכישות של האוכל וכו׳ במטבחונים. מבחינתה זה משהו שלאורך זמן יכול לאפשר להתקדם לתפקידים שהם יותר מנהלתיים או אפילו ניהוליים.
אבל מעבר לכך, היתה תחושה שמכבדים את המעמד שלה. למשל במשרדים הקודמים הינו יכולים להשאיר כלים בכיור ואם היינו שוכחים או עסוקים מידי מכדי לשטוף אותם, המנקה היתה בשלב מסוים עושה את זה. אבל במשרדים החדשים זהבה היתה ממש ״גוערת״ במי שהיה מעז להשאיר כלים מלוכלכים בכיור – והיה לה גיבוי מההנהלה לדרוש שאנשים ישטפו את הכלים שלהם ולא ישאירו כיורים מטונפים.
או למשל בכל פעם שזהבה והמנהל שלה ״הרצל״ היו מארגנים את הכיבוד לאירועים שונים – המנהל של הסניף שלנו, שהוא בעצם גם מנהל בכיר בחברה בינלאומית, היה קודם כל דואג להודות להם על העבודה הקשה שהם עשו כדי לארגן את זה. וכשהם דרשו שכשיש אירוע גדול הם יוכלו לעבוד במטבחון הגדול של הקומה ללא הפרעה – זה ניתן להם, גם אם הרבה עובדים קיטרו על זה שהם צריכים ללכת רחוק יותר בשביל כוס קפה, או מי שהיה רגיל לאכול ארוחות בוקר בעבודה היה צריך לאלתר משהו שונה בבקרים שהם היו זקוקים למטבח.
אני כותבת את כל זה כי אני מרגישה שבתור עובדת מוקד, שלכאורה קרובה ב״מעמדה״ לזו של זהבה, היחס כלפינו הוא שונה לחלוטין.
קחו לדוגמא את נושא הטעויות – לפעמים כולנו טועים כשאנחנו עושים משהן, אבל כששלא פעם מגלים את הטעויות שלנו, ממש ״מפרסמים״ אותן בפורומים די נרחבים.
על פניו יש בזה הגיון מסוים – כדי לאפשר לאנשים ללמוד מטעויות של אחרים, ולא פעם גם מי שמפרסם טעות יעשה את זה באופן דיסקרטי בכך שאם השם של מי שעשה את הטעות מופיע בהקשר של הטעות – הם ימחקו אותו.
אבל זה לא תמיד קורה, וגם הדיווחים על הטעויות לא תמיד מגיעים מהמנהלים שלנו אלא גם מגורמים אחרים, כמו למשל צוות המזכירות של המרפאה שלא פעם העבודה שלנו משפיעה עליהן. ולא פעם הדיווחים שלהן (בקבוצת הווטסאפ שמשותפת לכולנו) מרגישים הרבה פחות כמו רצון ללמד על טעויות ויותר רצון ״לקטר״ ולהוציא עלינו את העצבים שלהן, גם אם זה כרוך בשיימינג. או אולי דווקא כי זה שיימינג.
או קחו למשל את נושא הניקיון במשרדים.
אנחנו יושבים במשרדים משותפים עם עוד בערך 5 -7 עובדי הנהלה. הם עובדים בימים ראשון עד חמישי, מגיעים קצת יותר מוקדם מאיתנו בבקרים (ולכן הם אלו ש״פותחים״ את המשרד) – וגם במקרה או שלא במקרה יוצאים גם יותר מוקדם מאיתנו.
מדובר על אנשים ובעיקר נשים שיש להם תפקיד ״רשמי״ יותר שדורש השכלה או קידום מסוים, בדיוק אותם סוגי תפקידים שאני לכאורה עשיתי בעבר – למשל מנהלת כ״א, מנהלת חשבונות, וכו׳. אלו בדיוק אותן עובדות שהיו מקבילות אלי בתפקידים הקודמים שלי גם בפן המעמד המקצועי, אבל גם מבחינת הגיל.
כשרק התחלתי לעבוד במוקד, ישבנו במשרדים ישנים יותר שהיו די צפופים ולא היה לנו מקום לאכול בו מלבד שולחנות העבודה שלנו. אבל לפני בערך 3 שבועות עברנו למשרדים חדשים ויפים יותר שבו יש שני חדרים ״ספייר״. אחד היה אמור להפוך לחדר מנוחה, אבל משום מה לא הפך לכזה, והחדר השני הוא חדר ישיבות שלא ראיתי בו שימוש ככזה.
ודי מהר אחרי המעבר – נאמר לנו במוקד שכדי לשמור על המשרדים החדשים נקיים ומטופחים, מעכשיו אסור לנו לאכול כל דבר שהוא בעמדות שלנו, אלא רק לאכול בחדר הישיבות.
ובעיני זה בעייתי בכמה רמות. קודם כל – בגלל מהות התפקיד שלנו שהוא לאייש את הטלפונים של המוקד, אין לנו אפשרות לקום מתי שבא לנו כדי לאכול משהו מחוץ לעמדה. אנחנו צריכים להמתין להפסקה היומית שלנו כדי לאכול ארוחה מסודרת, וגם לא יכולים בהכרח לקום מתי שבא לנו כדי לקפוץ למטבחון כדי לאכול משהו קטן בין לבין.
ומאז שהופעל החוק החדש שמתי לב זה שלא פעם הגעתי למצבים שבהם הייתי ממש ״מורעבת״ ולכמה שעות עד שהתאפשר לי לקחת את ההפסקה שתאפשר לי לאכול ארוחת צהרים. היו גם כמה פעמים שהתחלתי להרגיש קצת רע בגלל נפילת סוכר.
ואלו המשמרות ה״טובות״ שבהן יש מספיק אנשים בסביבה כדי שנוכל לקחת הפסקה. במשמרות המאוחרות יותר של היום (אלו שמתחילות ב 12 או ב 14) לא פעם אין מספיק אנשים בסביבה לקראת אמצע המשמרת כדי לאפשר לנו לקחת הפסקה לאכילה.
העניין הוא שמאז שמתי לב פעמיים או שלוש שהעובדים (ובעיקר העובדות) בשאר המשרדים כן מותר לאכול במשרדים, פשוט כי הן באמת אוכלות שם…
ויש את נושא הזבל.
בגלל שבמשרד אין אשת ניקיון קבועה (אלא רק מישהי שמגיעה למשרד פעמיים בשבוע לשטוף את הרצפה ולנקות בצורה יסודית את השירותים והמטבח), אנחנו העובדים צריכים למשל לזרוק את הזבל מהקומה בסוף כל יום.
ונוצרה מעין ״מסורת״ שבה עובדי המוקד הם אלו שזורקים את הזבל בסוף היום כי תמיד יהיה מישהו מאיתנו שנמצא במשרד עד 20:00, ועל פניו נשמע הגיוני שמי שנשאר אחרון יהיה זה שיזרוק את הזבל.
בעקרון אין לי בעיה לעשות את זה, כי ברור לי שבסביבה כזו כולם תורמים. ואולי אני יותר שמה לב לזה עכשיו בגלל שנוצר מצב שבו יש כמה מהעובדים הותיקים יותר שעובדים מהבית, ולא פעם הם עובדים במשמרות המאוחרות יותר (באמת כדי להקל על אלו מאיתנו שצריכים להגיע ולחזור פיזית הביתה). אבל זה גם אומר שאלו מאיתנו מהמוקד שנמצאים במשרד בעצם נדרשים לשים יותר לב לנושא זריקת הזבל, גם אם אנחנו יוצאים בשעות די שגרתיות.
אולי זה מה שגרם לי לשאול את עצמי מדוע התורנות הזו נופלת רק עלינו במוקד – ובעצם לא על העובדים האחרים בקומה. במיוחד במצב שבו בעצם מעט מאוד עובדים מהמוקד נשארים אחרי כל שאר העובדים – ולרוב גם לא ממש ״מייצרים״ זבל כי בעצם הם בעיקר עובדים.
אבל בהיררכיה של החברה שלנו ברור שזו משימה מהסוג שאפשר ״להפיל״ על עובדי המוקד, וגם כל עובדת שהיא במשרד מרגישה בנוח להעיר לנו על זה.
שלא לדבר על נושא הביקורים והרעש במוקד.
למשל יש לנו מנהלת כ״א מאוד נחמדה – והיא אוהבת להיכנס למוקד מידי פעם להגיד לנו שלום. וזה ממש נחמד מצידה, אבל לא פעם זה קורה כשאנחנו בטלפון או באמצע משימה כזו או אחרת שאי אפשר לקטוע, וזה יותר מצב שבו אני לא בהכרח יכולה לענות לה כמו שצריך על השלום…
או יש גם מנהל מסוים שהמשרד שלו קרוב למוקד, והוא באמת בן אדם נחמד – רק מדבר בקולי קולות ולא פעם מנהל דיונים ממש קרוב לכניסה של המוקד (ופעם פעמיים גם במוקד עצמו). וזה פשוט משגע אותי – גם ככה הסביבה שלנו לא בהכרח שקטה וקשה להתרכז בלקוחות (במיוחד אחרי כמה שעות של שיחות). אז תוספת רעש שאני במעמד שקשה להעיר עליה זה פשוט מעצבן ברמות.
ואולי זו שאלה שכעובדת צעירה לא הייתי שואלת את עצמי. אולי המצב הזה היה נראה לי טבעי כי אני צעירה – ושיום אחד כש״אהיה גדולה״ גם אני אגיע למעמד הזה של להיות מישהי שמותר לה לאכול במשרד ואחרים זורקים עבורה את הזבל. זה מזכיר לי למשל שבתפקיד הראשון שלי אחרי הצבא – תמיד היו מציבים אותי במשמרות היותר מאוחרות (ובמיוחד בימי חמישי שהיו ארוכים יותר) כמובן מאליו ולא עלה בדעתי בכלל שלא שאלו אותי עד כמה זה באמת נוח לי.
אבל כמה שזה נשמע מגוכח, דווקא הדברים האלו הם אלו שקשים לי מנטלית בעבודה. אני מסולת להתמודד עם המשכורת הנמוכה והעבודה הלא זוהרת, אבל רע לי שאני מרגישה משהו כמו זלזול כזה…
התיירת המקרית 