ניו זילנד היום התשעה עשר – העיר הוטיקיטה, ומסלול בין סלעי הפנקייק

העיר הוטיקיטה Hokitika היא ״ה״ מקום בניו זילנד לרכישת מזכרות בניו זילנד. יש בה פחות או יותר רק חנויות שמוכרות מזכרות מאבן ירקן שיש בניו זילנד, מפעל לדמויות מזכוכית (וכמי שרכשה משם כמה דמויות במקום – הם אורזים את הדמויות כל כך טוב שהן שורדות את הטיול בתוך תיק גב גדול, כולל טיסות), או חנויות בגדים לביגוד מצמר ומפרוות פוסום.

פוסום הוא חיה פולשת לניו זילנד (וכנראה גם לסין). זו חיה שהיא במקור אוסטרלית שהובאה לניו זילנד בתור חיה שמגדלים בשל הפרווה שלה לייצור תעשייתי, אבל בסופו של דבר הפוסומים כמובן השתחררו מהחוות והתחילו לפרוח בניו זילנד – על חשבון הציפורים המקומיות. הם הפכו לכזו מכה שפוגעת כל כך קשה בסביבה – שבשלב מסוים ממשלת ניו זילנד היתה מוכנה לשלם לכל אחד שהביא גופה של פוסום למשרדים ספציפיים, ועודדה נהגים לדרוס אותם אם הם ראו אותם על הכביש (למרות שהנהלים האלו כבר לא קיימים).

אבל עדיין יש ניסיונות לתפוס את הפוסומים ולהרחיק אותם מהסביבה – ולכן מאוד מקובל להשתמש בפרווה שלהם לייצר בגדים או צעצועים לבעלי חיים, ואפילו מזון לבעלי חיים מהבשר שלהם.

בזמן שאנחנו בילינו בשופינג – למדריכים שלנו ציפתה הפתעה לא נעימה: בגלל הקרבה היחסית שלנו לעיר נלסון שבה יש את המשרדים הראשיים של החברה – המנהל של החברה החליט להגיע באותו יום לבצע להם ״ביקורת פתע״.

הם ידעו עליה כמה שעות מראש, כמראה כי זו מסורת לבצע את הביקורת הזו בשלב הזה של הטיול בגלל הקרבה למשרדים, וגם כנראה כי המנהל עצמו ניסה לתאם איתם איפה הם יהיו במהלך היום, ולכן היה ברור להם שהוא ינסה להפגש איתם.

לכן מהבוקר הם היו במצב רוח מתוח יחסית כי הם ידעו שהציפיה תהיה שהאוטובוס יהי נקי ומצוחצח ושכל הציוד בו יהיה תקין ונקי – והתחילו לסדר את האוטובוס, ובעיקר את המושבים שלהם שהיו מבולגנים למדי אחרי כמה שבועות שהם בילו בהדרכה.

כשחזרנו לאוטובוס בשעה שבה היינו מיועדים לצאת לדרך- ראינו שם את המנהל, ובאופן מאוד לא אופייני לניו זילנד הוא לא ממש טרח להגיד לנו שלום. רוב ניו דילנדים הם ההפך הגמור מכך – מאוד ידידותיים ושמחים להכיר, אפילו אם זה מנהל הסופר שיגיע לעזור לקופאית שמסתבכך או צריכה לבטל פריט כזה או אחר. כשאנחנו המטיילים ראינו שייקח למנהל עוד זמן להפרד מהצוות (למרות שזה עיכב אותנו) – אובנו המשכנו לסיבוב נוסף בעיר.

בנוסף לעיכוב הזה – הגשם חזר לרדת במהלך השהות שלנו בעיר, והשילוב של האיחור והגשם בעצם השפיע על היכולת שלנו ללכת במסלולים שונים היו מתוכננים לנו בשעות אחה״צ. כמה מהם בוטלו לנו – אבל כן ביקרנו במסלול קצר של ״סלעי הפנקייק״ Pancake Rocks שמיהרנו לסיים.

למזלנו הרב, הגשם הזה שהסתיים יום לאחר מכן היה הגשם הרציני האחרון של הטיול שלנו, ולמרות שאולי מידי פעם נתקלנו בגשם מקומי קצר – הוא לא היה מספיק רציני כדי להפריע לנו.

למזלנו הרב, בהמשך הטיול שלנו אחרי שעזבנו את האי הדרומי וחזרנו לאי הצפוני (ממש עניין של ימים ספורים) ירד באי הדרומי גשם רציני מספיק (חזק ולאורך זמן) כדי לגרום לשטפונות שהרסו כבישים וגשרים, מה שהפריע לתנועה באי וכנראה לסבבים מאוחרים יותר של הטיול שלנו.

מבחינתי זה גם היה מזל גדול כי באתר הקמפינג הזה סוף סוף היתה לי הזדמנות לעשות כביסה אחרי שלא מעט מהבגדים שלי (כולל רוב זוגות המכנסיים) נרטבו מאוד בגשם של הימים האחרונים, והכביסה הזו ״הספיק״ לי עד סוף הטיול ועד שחזרתי הביתה.

אבל בגלל שהגשם באותו הלילה היה כל כך חזק – המדריכים ממש אסרו עלינו לישון באוהלים ושכנעו אותנו לשכור חדרים באתר הקמפינג שבו שהינו. לצערנו לא היו חדרים פרטיים (כי גם מטיילים אחרים באתר הקמפינג רצו לשכור חדרים ללילה), נאלצנו להסתפק בחדרים כלליים, ואני נאלצתי לישון בפינה קצת נפרדת בחדר של הגברים.

הגשם גם השפיע על היכולת שלנו לטייל בבוקר לאחר מכן – גם בגלל התנאים עצמם שהיו מפריעים לנו לטייל, אבל בעיקר בגלל שהנהיגה בגשם כזה שוטף היתה רשה משמעותית לנהג שלנו, ולכן הוא רצה יותר זמן לנהיגה במהלך היום כדי שהוא יוכל לנהוג לאט ובזהירות ואולי לקחת קצת יותר הפסקות באמצע.

מצד שני זה אפשר לנו לצאת מאתר הקמפינג קצת מאוחר יותר והיה לנו זמן לבשל ואז לאכול ארוחת בוקר של פנקייקים, כשאת השאריות שלהם שלא הצלחנו לאכול נתנו לאנשים שנאלצו לעבוד בגשם בעגלת הקפה של אתר הקמפינג, ונראה שהם העריכו את המחווה.