ניו זילנד היום העשרים ואחת – המסלול

ביום הראשון שלי בפארק פשוט החלטתי לצאת להליכה בין החופים הקרובים יחסית לאתר הקמפינג שלנו. כפי שאפשר לראות בשלט בכינסה לפארק – כל ק״מ או שניים יש חוף מעניין שאפשר לרדת אליו, כשבכל אחד יש נופים קצת שונים, ובמקביל יש נופים שאפשר לראות מלמעלה מהמסלול.

החוף שבו ביקרתי לזריחה נקרא Porter's Beach, וכך הוא נראה מלמעלה:

החוף הבא נקרא Tinline Bay ובו ביליתי לא מעט זמן כי הוא היה חוף סלעי יפה שהנופים בו השתנו בכל נקודה.

בהמשך הדרך המסלול עלה על הגבעות סביב החופים והמסלולים לחוף היו פחות מסודרים, אז העדפתי להשאר במסלול ולהתקדם בו עד כמה שאפשר, כי גם הוא היה מעניין.

שימו לב לעובדה שיש במסלולים בפרט ובניו זילנד בכלל לא מעט שרכים.

למרות שניו זילנד היא מדינה די מבודדת, הגיעו לניו זילנד זרעים כנראה דרך הים או דרך מערכת העיכול של ציפורי הים שהגיעו אליה – אבל בסופו של דבר הצמחיה התפתחה והפכה למאוד ייחודית וכוללת המון זנים של שרכים למשל – החל מכמה זנים של שרכים קטנים וכלה בשרכים שהופכים להיות עצים של ממש.

השרך הכסוף שאת התמונה של העלים היבשים שלו רואים בתמונה האחרונה הוא גם הסמל של ניו זילנד ומופיע על הדרכון הניו זילנדי, אבל גם על המדים של קבוצות הספורט שלה כמו למשל של קבוצת הרוגבי הלאומית ה All Blacks.

יש גם עת בשם ״עץ הכרוב״ שאני לא חושבת שיצא לי לצלם.

בהליכה במסלול נתקלתי גם בשריפת שטח שקרתה שם בתקופה כזו או אחרת:

פחות או יותר בשלב זה הרגשתי שכבר מתחיל לשעמם לי לצעוד במסלול, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו, ואולי לעצור בדרך כדי לאכול את הכריכים שהכנתי בבוקר לפני היציאה למסלול. חזרתי לחוף הכי קרוב לאתר הקמפינג שלנו, אבל כפי שאפשר לראות מהתמונות נראה היה שהולך לרדת גשם – ואפילו הרגשתי כמה טיפות מתחילות לטפטף עלי, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו.

בדיעבד הצטערתי על כך, במיוחד כשבסופו של דבר לא ירד גשם, והייתי יכולה להנות מהחופים בתאורה קצת שונה – אבל לא רק.

הבעיה היתה שמי שנמצא באותו יום באתר בקמפענד היה המדריך שכנראה ממש בא לו יום חופש בלי שאנחנו נהיה בסביבה. והוא בהחלט החליט להראות לי את זה – בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני מוכנה לאכול או משהו כזה, וחשבתי מהניסוח שנשב יחד לאכול – אבל כשהתיישבתי ליד השולחן הוא הלך והתיישב בקצה השני שלו כדי לאכול, וכנראה שהוא שאל אותי לגבי האוכל כי הוא רצה לוודא שאני סיימתי להכין לעצמי את האוכל והוא יכול להשתמש במה וכמה שבא לו.

בשלב זה די חטפתי קריזה מהמצב, ויצא לי במקרה לשוחח בעדינות ובנימוס על המצבים שהיו לי מולו עם שתי מטיילות מבוגרות יותר – לידיה הספרדיה וקארין ההולנדית. שתיהן אמרו בדרכן שגם הן שמו לב ליחס כזה מול מטיילים שונים, כנראה בגלל מה שהן פירשו בתור שחיקה.

אני בכל זאת הרגשתי שיש פה משהו אישי, והתחוזה הזו התחזקה באחד הערבים האחרונים של הטיול, כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנו – בשיחה שהיתה לי עם מדריך אחר.

הוא ביצם היה קצת יותר ממדריך – הוא היה מי שאחראי על המדריכים, מישהו עם הרבה שנות ניסיון בהדרכה של אנשים ולכן יכול היה למשל להדריך ולהכווין מדריכים אחרים צעירים יותר שהם בתחילת דרכם. ובעצם גם היה בינינו קשר אישי – במקרה הכרתי אותו כשטיילנו יחד בארה״ב חמש שנים לפני כן.

ואחד הדברים שהוא אמר לי היה שלא פעם מדריכים צעירים רוצים להדריך ממקום שהם מאוד מתחברים אליו בעצמם – למשל מדריך שאוהב פעילויות אקסטרים ירגיש מאוד בנוח להדריך אנשים שאווהבים גם הם את האקסטרים הזה, ולפעמים שוכחים שהם צריכים להדריך אנשים ששונים מהם, וזה משהו שהם לא פעם הרבה פחות מנוסים בו וגם מרגיש להם ממש לא נעים או טבעי.