תוצאות הבחירות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

גפי שכבתי כבר בלא מעט פורומים ובלוגים וקבוצות – הסיכוי להגעה לרוב לגוש השינוי ללא המפלגות הערביות היה אפסי.

קודם כל – כבר לא מעט מערכות בחירות המפלגות הערביות מגיעות להישגים מרשימים בבחירות. החריגה היחידה היתה מערכת הבחירות ב 2022 שבה בגלל אכזבה מהפוליטיקאים הם העדיפו לוותר על הבחירה, אבל כבר לא מעט שנים כמות המנדטים שלה זוכות המפלגות הערביות עוברת את עשרה המנדטים, ולכן הם מהווים גוש משמעותי.

הפעם הן גדלו משמעותית משתי סיבות – כשהראשונה היא כמובן המדיניות של בן גביר נגדם שעוררה אותם לקום ולבחור. אבל יש סיבה שניה מאוד מעניינת שהיא בוחרים יהודים שבוחרים במפלגות הערביות, כנראה לא מעט מבוחרי מר״צ לשעבר שמפלגת הדמוקרטים הפכה לפחות מידי שמאלנית עבורם אחרי האיחוד עם מפלגת העבודה.

כשהמפלגות הערביות עומדות על 19 מנדטים מתוך 120 (כלומר כמעט שישית), אין לאף גוש סיכו לנצח בבחירות. במובן מסוים בחירות 2022 הוכיחו את זה – כשהיתה ירידה משמעותית בבחירה בציבור הערבי בנוסף לנסיבות שהובילו לכך שמר״צ לא עברה את אחוז החסימה, ביבי הצליח להקים ממשלת רוב יציבה למשך 4 שנים.

---

בעבר זו לא היתה בעיה – לא מעט ממשלות שמאל הסתמכו בעבר על תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות כדי לבנות קואליציה יציבה. אם אני זוכרת נכון גם אהוד ברק ב 1999 זכה בנסיבות דומות והצליח כך בקלות לבנות ממשלה כי הוא היה מוכן להסתמך על הערבים.

אבל נראה שכיום לא מעט מהפוליטיקאים שמובילים את הגוש, ובראשם אביגדור ליברמן, מסרבים להסתמך על המפלגות הערביות כשותפות, מה שמוביל כמובן לחוסר יכולת של הגוש לבנות קואליציה.

מה שמותיר את האפשרות שעולה לא מעט בימים האחרונים של ממשלת אחדות.

רבים מוכנים לתמוך בה, במיוחד כדי להמנע שוב מסבבי בחירות חוזרים ונשנים כפי שקרה מ 2019 עד 2022. זה אולי נובע מההבנה שמערכת הבחירות הזו הובילה לתוצאות הטובות ביותר שהגוש יוכל להגיע אליהן (כי הערבים ושיראלים מחו״ל כנראה לא ״ינהרו״ שוב בקרוב לקלפיות), ושאולי במובן מסוים יהיה פה הישג בגכך שממשלת אחדות תוציא ממנה את הימין הקיצוני (בן גביר וסמוטריץ׳) ובמיוחד את החרדים שהפגינו זחיחות דעת ויוהרה בארבע השנים האחרונות.

ובהחלט יהיה כנראה לחץ בינלאומי רחב להגיע לממשלה הזו – ממשלת ביבי הנוכחית עם בן גביר וסמוטריץ׳ נתפסת רע, והוצאה שלהם מהממשלה כנראה תאפשר לביבי לפעול בצורה מאוזנת מדינית, או כך לפחות מקווים בעולם.

השאלה היא כמובן עד כמה ניתן לסמוך פה על ביבי – ועד כמה אייזנקוט, בנט וליברמן יהיו מוכנים לקחת את הסיכון שגנץ לקח פעמיים ונכשל.

---

עולה כמובן השאלה מדוע כה רבים עדיין בוחרים בביבי למרות שחלק משמעותי פה בבלוגיה רואים בו כשלון מוחלט.

קודם כל, ברור שיש מי שבאמת אמין בבחירה בביבי רק כדי ״לעשות דווקא״ מתוך רצון לפגוע ב״אליטיסטים״ / ״סמולנים״. זו חלק מהמציאות שלנו.

אבל מפוסטים רבים שראיתי ברשתות החברתיות, לא פעם הבחירה היא לא מתוך שנאה ל״צד השני״ אלא מתוך אידאולוגיה אמיתית גם אם אותם אנשים לא רואים בביבי אדם או מנהיג מוצלח במיוחד.

כי בין השאר חשוב לציין שהיו במהלך המלחמה הישגים מסוימים, גם אם לא הצלחנו לחסל לחלוטין את הגרעיו האיראני. החיזבאללה למשל נחלש משמעותית לא רק צבאית אלא גם מבחינת המעמד שלו בלבנון. וגם אם החמאס לא חוסל, הוא רחוק מלחזור ליכולות שלו של לפני השביעי באוקטובר.

ויש מי שבוחרים לשים יותר דגש על ההצלחות האלו מאשר על הכשלים. ולא פעם זה נובע מתפיסת עולם ימנית מבחינה בטחונית – כזו הם לא מאמינים שהמנהיגים של גוש השינוי יבצעו. אז הם מעקמים את האף ובוחרים בביבי, גם אם הם היו מעדיפים לבחור בראש ממשלה אחר עם דעות דומות (אבל כרגע ביבי הוא הדבר הכי קרוב שיש לדעות שלהם).

ולכן הקמפיין של גוש השינוי שהתייחס לבוחרים של ביבי בתור מטומטמים במקום להתייחס לאידאולוגיה לא הצליח לשכנע אותם לשנות גוש, גם אם הם לא ממש מתים על ביבי.