כשפוגשים קולגות לשעבר בעבודה

כחלק מהתפקיד שלי במוקד של המרפאה הוטרינרית, אנחנו מחדשים ללקוחות שלנו מנויים למרפאה – הם משלמים כמה מאות שקלים, ומקבלים בתמורה שירותים מסוימים בחינם או בהנחה.

והשבוע איכשהו יצא שהתקשרתי לאחד הקולגות שלי בעבודה שממנה פוטרתי לפני כמה שנים.

בעצם התיק היה על שם אישתו, אבל יש להם שם משפחה די ייחודי, למרות שהוא היה מאויית לא נכון. הוא הופיע בתיק בתור מספר טלפון משני ללא שם לידו, וכשבמספר הראשי (של בת הזוג) לא היתה תשובה – התקשרתי אליו והיתה תשובה.

הוא לא זיהה אותי, אולי כי הוא לא ממש הקשיב לשם או לפרטים כשהוא הבין שמדובר על שיחה מסחרית. הוא גם לא ממש היה זמין אז השיחה הסתכמה בכך שאמרתי לו שאשלח לו פרטים בווטסאפ על סוגי המנויים שהוא יכול לרכוש אצלנו.

רק כששלחתי לו ווטסאפ ראיתי שבאמת מדובר על אותו קולגה שהכרתי, ובגלל שלרוב אנחנו נותנים לאנשים כמה ימים לחשוב על חידוש המנוי העברתי את התיק שלהם כדי שיחזרו להם ביום שישי בידיעה שאני לא עובדת בשישי.

רק שהתוכנית לא ממש עבדה – והוא יצר איתנו קשר בווטסאפ אתמול. נתתי לו פרטים בווטסאפ בלי להזדהות בשמי, אבל אז הוא ביקש שנתקשר אליו.

בשלב זה לכאורה הייתי עסוקה מידי במענה על שיחות, ובגלל שרשמית עובד אחר היה אחראי לענות על הווטסאפים (שזה נושא לרשומה אחרת), פשוט ״התעלמתי״ מהבקשה, עד שעובדת אחרת התבקשה לעבור על הווטסאפים והיא זו שהתקשרה אליו.

לכאורה זה משהו לא קריטי. וברור לי שאני לא צריכה להתבייש בזה שאני עובדת בכל עבודה שזמינה לי. וברור לי שמדובר על בן אדם נחמד שלא היה לועג לי על זה אלא בעיקר היה מרגיש עצוב לגבי זה. אבל אולי גם זה היה חלק מהקושי שלי – לדעת שהוא מרחם עלי…