ארכיון קטגוריות:כללי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מודה שהיו לי הרבה מאוד מורים שניסו בכל הכוח להיות מורים מיתולוגיים. בי״ב המחנכת שלנו היתה גם המורה לספרות שלנו והחליטה לעזור לכיתה שלנו להיות מגובשת בכך שהיא אירגנה לנו מידי פעם ״ערבי שירה״ אצלה בבית, שמהם תמיד הצלחתי להתחמק. היתה לנו גם מורה לתנ״ך בי״ב שראתה את עצמה כסחבקית שלנו וניסתה גם לעזור לגיבוש החברתי שלנו – והיו כמה שהגיבו לזה, אבל אני הייתי צינית למדי, גם בגלל הניסיון שלה להראות כמו ״סחבקית״ וגם בגלל שנראה לי קצת מיותר לנסות לבש כיתה שלא נראתה כסובלת מזה שהיא כבר לא מגובשת כבר בערך שנתיים בדיוק לפני שאנחנו מסיימים ללמוד.

והיו גם מורים גרועים למדי. כמו למשל המורה שלי למתמטיקה בכיתה י׳ ששלחה אותי לארבע יחידות מתמטיקה כי היה נראה לה שחמש יחידות יהיו לי קשות מידי. ביליתי את כיתות י״א – י״ב באי הקשבה לשיעורי מתמטיקה, בלי לעשות שיעורי בית – וקיבלתי ציונים מעולים כי בלילה לפני כל מבחן פתחתי את ספר הלימוד לשעתיים שלוש ולמדתי.

בסופו של דבר הבגרות של ארבע יחידות בשנתון שלנו היתה קשה משמעותית מזו של חמש יחידות – וכיום יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, מה שמעיד על היכולות הלא משמעותיות של מי שהיתה המורה שלי בכיתה י׳ בהערכת תלמידים.

אבל היא עדיין טובה משמעותית מהמורה שלי לאנגלית בכיתה ח׳. כמה חודשים לפני שהתחלתי ללמוד אצלו חזרנו משנתיים בארה״ב, כך שהאנגלית שלי היתה מעולה – אבל משום מה הוא החליט שהוא לא אוה אותי. במבחן הראשון שלנו הוא ״כיסח״ לי 8 נקודות לשאלה משתי שאלות כי לדעתו בתור ״דוברת אנגלית״ יכוןלתי לענות אליהן בצרוה יותר מלאה. ואז הוא הכריז שהוא פותח ״קבוצת דוברי אנגלית״ לשני התלמידים האחרים בכיתה שבדיוק חזרו מחו״ל.

הקבוצה כללה בעיקר דוגמאות מהמבחנים שלהם שהוא יהה קורא בכיתה כדי להראות לכולם איזו אנגלית טובה יש להם, ועבודות נוספות שכללו בעיקר קריאה של ספרים נוספים. אני מניחה שבגלל הנקודה השניה הקבוצה הזו התפרקה די מה (כי מי רוצה עוד שיעורי בית בכיתה ח׳?), ובסופו של דבר אני קראתי עצמאית באנגלית מיוזמתי כך שלא ממש הייתי צריכה את השיעורים האלו. אני מודה שעד היום לא ממש הבנתי למה היה למורה הזה משהו נגדי – הייתי בסה״כ תלמידה טובה כך שאני לא חושבת שהוא חשב שיש לי גישה בעייתית או משהו.

למזלי הרב הוא עזב בסוף השנה אחרי שהוא ברח עם המורה שלנו לריקודי עם, שהיתה אחות של אחת המורות שהיתה נשואה. אחריו היתה לנו מורה רוסיה לאנגלית שגם לה היו הערות אלי, אבל היא היתה מורה טובה וההערות שלה היו במקום כי האנגלית שלי היתה מ״שמיעה״ ולא בהכרח הבנתי דקדוק בצורה טובה ופורמלית.

למרות שאם חושבים על זה, המורה הכי גרועה שהיתה לי היתה המורה שלי לפסנתר. בכיהת א׳ נינתי בחוג לקסילופון, ומשם איכשהו זה התגלגל לזה שהתחלתי ללמוד פסנתר עם המורה לקסילופון, אבל אחרי שנה עברתי למורה אחרת. בהתחלה היחסים בינינו היו טובים, אבל עם הגיל קצת נמאס לי מהשיעורים. היא לימדה אותי מוזיקה קלאסית, משהו שלא ממש התחברתי אליו בתור ילדה. בשלב מסוים פשוט הייתי מאחרת לשיעורים, והיתה למורה דרך מעניינת להתמודד עם זה: בכל פעם שאיחרתי (שהיה בכל שיעור), היא היתה ממשיכה ללמד את התלמידים שלפני (אח ואחות) עד שהם סיימו לנגן את כל ה״יצירות״ שהם למדו, ורק אז שולחת אותם הביתה ומתחילה ללמד אותי. אבל כשהיה מגיע התלמיד אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי, כך שהשיעור שלי היה באורך של פחות מעשר דקות מתוך חצי שעה שההורים שלי שילמו עליה.

אני מניחה שכנערה פחדתי לספר להורים שלי כי פחדתי שהם יכעסו עלי על זה שאני מארת, אבל בדיעבד כמבוגרת ברור לי שהם היו גם פונים למורה ״מאחורי הקלעים״ כדי לגרום לה להבין שמה שקורה לא מקובל עליהם, או שהם לפחות היו מעבירים אותי למורה אחרת. בסופו של דבר הבעיה נעלמה בכך שהפסקתי לנגן, אבל כיום כמבוגרת קצת חבל לי שזנחתי את הנושא.

אבל למרות כל זה, זכורות לי לטובה שתי מורות.

הראשונה היא המורה שלנו לתנ״ך מכיתה י״א. אני למדתי באחד התיכונים הכי טובים בירושלים, אבל הכיתה שלמדתי בה היתה ״מופרעת״ והיתה שוחקת מורות. אחרי שבמהלך כיתה י׳ המורה שלנו ללשון והיסטוריה היתה מידי פעם יוצאת מהכיתה בכעס באמצע השיעור ומסרבת לחזור עד שלא התנצלנו – הגיע היום הראשון של כיתה י״א. במקרה זו היתה תחילת הקריירה של הזמרת זהבה בן – והמחנכת שלנו באותה שנה נקראה זהבה, אז מישהו הביא מעשיר מהבית כדי לנגן לה שיר של זהבה בן. היא נהנתה מהבדיחה וצחקה איתנוף וחשבה שבזה נגמר הסיפור.

רק שעתיים שלוש אחר כך הגיע לכיתה המורה החדש לתנ״ך עם הרבה אידאולוגיה על יחסי מורה תלמיד. הוא התחיל להסביר לנו על זה, ומישהו החליט לשגע אותו קצת והשמיע מידי פעם כמה שניות של זהבה בן. אחרי כמה פעמים שבהם המורה הבין שצוחקים עליו – הוא החליט שהוא מתפטר.

אחרי כמה שבועות מצאו מורה שתחליף אותו – ושהבינה שהיא צריכה להיות קשוחה איתנו כדי לקבל קצת משמעת. היא היתה מורה מפחידה למדי בהתחלה – אבל בדיעבד ידעה גם ללמד תנ״ך בצרוה מעניינת, ואני חשובת שבסוף השנה אני לא הייתי התלמידה היחידה שהציון שלה היה גבוה משמעותית משנים קודמות בתנ״ך, למרות שאפשר לשאול האם זה היה בגלל המשמעת או בגלל היכולות שלה כמורה (כנראה שהסיבה האמיתית היתה שתיהן).

באותה תקופה התחילה גם ללמד אותנו מורה לאנגלית שהיתה עולה מארה״ב. היא היתה אפריקנית אמריקנית שהתגיירה כדי להתחן עם בעלה שהיה יהודי דתי (ואם אני זוכרת נכון 30 שנה אחר כך, היה גם מהגבר מבריה״מ), והם עלו יחד לארץ. לא פעם בהזדמנויות שונות היא סיפרה לנו על גזענות בארה״ב כדי ללנד אותנו על הנושא, אבל בניגוד למורות אחרות שתמיד נשמע שהן רוצות בעיקר ״לחנך״ אותנו, אפשר היה להרגיש שאצלה מדובר היה על חוויה אמיתית כי היא עברה את הדברים בעצמה.

אחרי הביקור בג׳ונו, הפלגנו הלאה ועברנו חזרה לקנדה, למחוז בשם Yukon יוקון. מדובר על ה״טריטוריה״ הכי צפונית מערבית של קנדה, והיא ברובה פראית. לדעתי היא גם פחות ידועה כיעד תיירותי לעומת שכנתה מדרום, טריטוריית קולומביה הבריטית British Columbia, למרות ששתיהן יפות.

חשוב לציין שטיילנו באיזור בסביבות אמצע עד סוף יוני (אני חושבת שבילינו את היום הארוך בשנה של ה 21 ביוני בטיול בפארק הלאומי שנמצע שם), אבל שימו לב לכמות השלג שעדיין פשר לראות בהרים ובסביבה. חשוב רק לציין שלרוב מזג האוויר היה מאוד נעים לטיולים, גם אם הוא היה קריר קצת בערבים ומוקדם בבוקר.

עיר הבירה של הטריטוריה היא העיר Whitehorse, אבל אנחנו בילינו בעיקר בעיק הבירה הקודמת – בשם Dawson City אליה הגענו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד לאחר נהיגה לאורך הלילה. לצערי לא חשבתי שאצטרך את המצלמה בשעות הבוקר המוקדמות, לכן הנחתי אותה במקום שהיה לא נגיש עד שכולם התעוררו והתחלנו לסדר מחדש את האוטובוס לתצורה של מושבים במקום מיטות, ופספסתי צילומים של ערפל מנקודת התצפית הגבוהה שאליה הגענו בבוקר מעל העיר.

אחד הדברים המעניינים בעיר היא מעבורת שחוצה את הנהר המקומי מצד לצד, לא פעם נגד זרמים מאוד חזקים בנהר עצמו. לסירות עצמן לוקח לא מעט זמן לחצות את הנהר שהוא לא בהכרח מאוד רחב רק בגלל הצורך להתנגד לכוח של המים.

בעיר ליד הנהר יש גם מסלול הליכה מאוד יפה שמוגדר כ״בית קברות לסירות נהר״ כפי שניתן לראות באחת התמונות. המסלול לא קשה ויפה:

אבל גולת הכותרת של הביקור ביוקון היה הפארק הלאומי קלואן Kluane National Park. יש בפארק לא מעט הרים שאפשר לטס עליהם ברמת קושי כזו או אחרת (כולל ההר הגבוה ביותר בקנדה), ומבחר מסלולים באיזור ההררי הזה שבעצם סובבים את אגם קלואן שנמצא במרכזם. בערב הראשון ירדנו מאתר הקמפינג שלנו לאיזור האגם, ובוקר אחרי יצאנו לטיול במסלולים שונים סביבו, כל אחד לפי רמת היכולת שלו.

האישה בתמונה היא הישראלית שהיתה בטיול:

את הימים הראשונים של הטיול בילינו באתרים שונים בקנדה, אבל לאחר מכן עברנו בעצם לאיזור דרום אלסקה שבו יש קו חוף מאוד ארוך וצר – והרבה איים ליד החוף. האיזור עצמו נקרא Inside Passage שבו עוברות גם הספינות שמשמשות לשייט באלסקה.

ההבדל העקרוני. הגדול בין הטיול בשייט לטיול הזה נבע מכך שפה היתה לנו אפשרות להשאר יותר זמן בערים עצמן כדי לטייל. לא פעם היתה אפשרות לצאת לטיול יפה מחוץ לעיר או לשוט לנקודה מרוחקת יותר, כשהמדריכים היו שמחים לעזור למטיילים לעשות את זה.

אבל המעבר בין הערים באיזור הזה הוא מורכב – כי בעצם אין כבישים ביניהן או אליהן כנראה כי זמן הנסיעה בין מקומות מיושבים יהיה ארוך מידי, ולכן צריך לעבור ביניהן במעבורות. המעבורות יוצאות כמה פעמים ביום (לפחות בתקופה של הלא קורונה), אבל איכשהו יצא שאנחנו תמיד נסענו בהן בלילה, כנראה כדי לחסוך זמן.

הקושי הגדול פה הוא שהאיזורים הציבוריים של המעבורות הללו הם בחוץ, וגם כשיש תנורי חימום באיזור – מאוד קר וקשה לישון בהן. יש אפשרות לשכור במעבורות חדרים, ואולי שווה לכם לשכור אחד כזה עבור כמה חברים אם תרצו לחוות את החוויה של שיט בלילה (או אם אתם רגישים לקור אז גם ביום) – למרות שיש סיכוי סביר שתפסידו כך את הנוף היפה, כשבקיץ במיוחד יש אור לאורך רוב הלילה ואפשר לצלם בו תמונות.

גם לעיר הבירה של אלסקה, ג׳ונו, אפשר להגיע רק במעבורת ואין כביש שמוביל אליה. שימו לב לכמות האור בתמונה למרות שהשייט היה בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות.

בג׳ונו עצמה יצא לנו לבלות יומיים וחצי מלאים מכיוון שלא יכולנו לישון על האוטובוס ברחבי העיר, שכרנו חדרים משותפים או בודדים באחת האכסניות בעיר. זו היתה הפסקה מאוד מבורכת מהמחיה המשותפת על האוטובוס, למרות שבעצם בילינו עדיין חלק גדול מהזמן יחד בכך שטיילנו יחד.

בחצי היום הראשון הנהג הוריד אותנו בקרחון המקומי של ג׳ונו שנקרא Mendelhall Glacier ושנמצא קרוב לעיר – שממנו חזרנו לעיר באוטובוס מקומי. יש ליד הקרחון לא מעט מסלולי הליכה יפים שאני ואחת מהטיילות בחרנו באחד מהם – ולמזלנו התחלנו אותו מהכיוון שבו העליה לראש ההר היתה הדרגתית ואיטית יחסית וירדנו בירידה התלולה והרציפה – שבה פגשנו את שאר המטיילים שהלכו בכיוון ההפוך מאיתנו והתנשפו בעליה.

ביומיים הבאים בילינו בשנתי פעילויות.

באחד מהם (אני לא זוכרת האם היה מדובר על היום הראשון או השני), הנהג הצעיר והפחות מנוסה הכיר חבר שהיתה לו חברה שאירגנה טיולי קיאקים באיזור העיר. הוא המליץ לנו על הפעילות, אבל היה לו חשוב להדגיש לנו שמדובר היה על חבר שלו אבל שהוא לא מרוויח מההמלצה אלא הוא פשוט יודע שתהיה לנו חוויה טובה איתו. החוויה אכן היתה מדהימה וכולם מאוד נהנו מהפעילות – לצערי אין לי תמונות ממנה כי חששתי לקחת איתי את המצלמה שלי.

הפעילות השניה היתה בעצם שייט לפיורד בשם Tracy Arm Fjord שבסופו ראינו קרחון בשם Sawyer South Glacier שהוא אחד משני קרחונים שנמצאים באיזור.

בשלב מסוים ראינו גם כלבי ים על הקרחונים (ועבור הקורא מוטי: לפי ההסברים שלך לגבי אריות הים בניו זילנד, אלו בהחלט נראים כמו כלבי ים):

בנוסף ראינו פיסות קרח עם ציפורים:

זה נושא השרביט החם השבוע.

בלוגים בימינו נחשבים למשהו מאוד מיושן, במיוחד לאור העובדה שכיום כולם כותבים ברשתות החברתיות.

אבל בעיני יש לרשתות החברתיות המון חסרונות. קודם כל, הרבה יותר קשה לקרוא בהן פוסטים ארוכים. יש סיבה לכך שטוויטר הכבילה אורך הודעה לשמונים תווים, ואנשים גם נוטים לא לקרוא פוסטים ארוכים מידי בפייסבוק. לפחות כשאנשים פותחים עמוד בבלוג הם יודעים שזו הולכת להיות רשומה ומטבעה כנראה שיש סיכוי שהיא תהיה ארוכה יותר.

מעבר לזה שברשומות בבלוג יש אפשרויות עריכה גדולות יותר ואפשרות לשלב ברשומה עצמה תמונות, ממש כמו בכתבה בעיתון.

וכנראה גם בגלל שיש לי מה לכתוב עליו, וזוה דורש את כל התכונות הנ״ל.

כזכור, בשנת 2003 יצאתי לשייט באלסקה, אבל היה לי ברור בשלב מסוים שאני רוצה להדגיע גם לאיזורים הפנימיים שלה. בהתחלה הצטערתי קצת שלא הצטרפתי לסיור שהציעה חברת השייט כי לא הייתי מודעת אליו – אבל בדיעבד אני שמחה כי בסופו של דבר מצאתי אלטרנטיבה מקיפה יותר במחיר סביר יותר.

מדובר בעצם על חברה בשם Green Tortoise – חברה מסן פרנסיסקו שבתחילת דרכה באמצע שנות השבעים התחילה כחברה לתחבורה ישירה בין ערים מסוימות במערב ודרום מערב ארה״ב. עם הזמן החברה הוסיפה עצירות בכל מיני מעיינות חמים בדרך כדי לשעשע את הנוסעים – ועם הזמן התפתחה לחברת טיולים לכל דבר – ויש לה בנוסף שתי אכסניות (בסיאטל ובסן פרנסיסקו).

כשאני שמעתי על החברה לראשונה בסביבות 2003 או 2004, החברה היתה בשיאה והציעה מסלולי נסיעה רבים , שאפשר היה לחלק אותם לכמה קטגוריות:

• מסלולים בדרום מערב עד צפון מערב ארה״ב באורכים משתנים שבהם מבקרים בפארקים לאומיים שונים באיזור.
• טיולים למקסיקו ומרכז אמריקה שהתרכזו בעיקר בחופים למיניהם אבל כן היו מידי פעם ביקורים באתרים מעניינים בדרך, כשהחופים היו לא פעם חופים פרטיים או כמעט פרטיים.
• טיולים חוצי ארה״ב – כשמסלול אחד היה ממזרח למערב והשני ננערב למזרח – כאחד כיסה אתרים בחלק הצפוני יותר של המדינה, והשני בחלק הדרומי שלה.
  אלו היו סיורים שנערכו בעיקר בקיץ מתוך הבנה שיתעניינו בהם בעיקר בוגרי תיכון או תעירים בכיל אוניברסיטה / מכללה.
• גולת הכותרת היתה בטיול לאלסקה, שלרוב משך דווקא אוכלוסיה מבוגרת יותר.

האוטובוס הוא אוטובוס ייחודי כשבמהלך היום יש בו מושבים שאפשר לשבת עליהם – ובלילה אפשר לארגן אותם מחדש בצורה שבה הספסלים לשעבר הופכים למשטח שינה שאפשר לפרוס עליו מזרונים שעליהם ישנים הנוסעים בשקי שינה.

היכולת הזו לישון על האוטובוס בעצם חוסכת כסף על מלונות או אתרי קמפינג – ומאפשרת בעצם לנהגים לנסוע בלילה כדי שהימים יוקדשו בעיקר לטיולים. ואכן יש שני נהגים, לא רק כי החוק קובע מגבלות על נהיגה בלילות, אלא בעיקר כי זה יותר בטוח.

לעיתים יש מצבים שבהם כן שוהים באתרי קמפינג שונים (למשל אם מבקרים בכמה אתרים באותו איזור ואין צורך לנסוע בלילה) – ולמרות שעדיין אפשר לישון באוטובוס, אפשר גם לישון באוהל. בעבר הנוסעים שהיו מעוניינים בכך היו צריכים להביא את האוהל בעצמם, אבל כיום אפשר גם לשכור מהחברה אוהל. זכור לי גם מהטיול הראשון שלי שהנהגים אפשרו לנו להוציא ציוד כמו המזרנים מהאוטובוס ולישון בחוץ לא מתחת לאוהל ככל עוד שמרנו על הציוד מהאוטובוס נקי (למשל בכך שפרסנו ברסנט מתחת למזרנים), אבל זה לא קרה בטיולים האחרונים שלי כך שזה כנראה לא ממש אפשרי (או לפחות לא מומלץ) כיום.

את הארוחות בטיול מכינים יחד במטבחון מאורגן על האוטובוס עם גזיות וכו׳, כשיש מתחת לכמה מהמושבים בקדמת האוטובוס חללים דמויי צידנית שבשילוב קרח הופכים להיות מקרר. כך שבמצב כזה אפשר לעשות קניות רק פעם בכמה ימים כדי שיהיה מה לבשל ולאכול.

אםזה נשמע לכם מוכר – אז זה בהחלט דומה לדרך בה טיילתי בניו זילנד, ןבעבר אפילו היה בין החברות שיתוף פעולה מסויים. ישנם הבדלים מסויימים בדרך בה מתנהלים הטיולים: בניו זילנד למשל מעולם לא נהנו במהלך הלילה, מה שאיפשר שינה נוחה יותר באוהלים, אבל מצד שני זה די דרש מאיתנו להקים אוהלים בלי האפשרות לישון במקום שלא דורש הקמה ופירוק של אוהל אם לא רוצים להסתבך עם זה. בגרסא האמריקנית של הטיול יש לתחושתי יותר ארוחות משותפות שמאורגנות על ידי החברה, לא פעם בגלל חסכנות וארגון של הנהגים, לעומת החברה הניו זילנדית שבה הארוחות נקבעות מראש וזהו. מעבר לזה – בחברה האמריקנית ארוחות הבוקר נוטות להיות ״רציניות״ יותר וכאלו שמבשלים במקום (לרוב על ידי משכימי הקום של הקבוצה) – שהן משביעות משמעותית למשך לא מעט זמן (ופעם פעמיים הן גם יכולות להיות כאלו כבדות שהן מורגשות בטיול עצמו). מצד שני זה משהו שגוזל לא מעט זמן בבוקר לבישול, אכילה ואז ניקיון.

לצערי הרב החברה, שקיימת מאז אמצע שנות השבעים, נתקלת בקשיים. כערך בשנת 2016 או 2017 יותר יותר מהטיולים שלה בוטלו – זה התחיל בטיולי החוף במקסיקו ומרכז אמריקה שנעלמו ללא הסבר, ואז הטיולים חוצי ארה״ב בוטלו.

רק לקראת תחילת הקורונה החברה פרסמה הודעה: מצבה של החברה בשנים האחרונות לא היה טוב, ורוב האוטובוסים שלה ״הושבתו״ מתחילת עונת הטיולים של 2017. כיום בעלי החברה מתפעלים אותה כמעט בלעדית, עם נהג או שניים שלוחות הזמנים שלהם מאפשרים להם לבוא ולנהוג מידי פעם לפי הצורך.

כנראה שיש סיבות רבות לזה – החל מהקלות היחסית כיום של ארגון טיולים (וקבלת רעיונות לטיולים) באינטרנט שהופכת סוכנויות נסיעות ״רשמיות״ לפחות מושכות, וסוגי הטיולים שאנשים נמשכים אליהם משתנים. יכול גם להיות שעצם העובדה שבאופן עקרוני ומתוך בחירה אין על האוטובוסים ווי פיי (כדי לאפשר לאנשים לשוחח במקום להיות צמודים למסכים) מקשה על מציאת מטיילים שירצו להיות ״משפיענים״ שיפרסמו תמונות שלהם בטיול של החברה, כי קשה להם מידי לפרסם תמונות באינסטגרם.

הקורונה כמובן גרמה להשבתת הפעילות של החברה, אבל ב 2022 הם מוציאים טיול מחודש לאלסקה, כך שאם מישהו פה מתרשם מהטיול – הוא כמובן מוזמן להרשם אליו.

את הימים הבאים בילינו בטיול בלא מעט אתרים קטנים ולא ידועים. בהסתכלות על המסלול שהחברה מציעה כיום זה השתנה – והימים הראשונים לטיול מוקדשים לפארקים הגדולים של מערב קנדה בהרי הרוקיס הקנדיים.

כאן עולה שאלה מעניינת: האם עדיף לטייל במקומות ״מפורסמים״ וגדולים, או אולי דווקא בכאלו קטנים ופחות ידועים?

זה לא שפספסנו יעדים מעניינים וחשובים באלסקה עצמה – היינו בערים שעל החוף (כשהפעם נשארנו למשל בעיר ג׳ונו למשך שלושה ימים כדי שנוכל להנות מטיולים בסביבת העיר ולא רק בביקור חטוף לקניית מזכרות). היינו גם בפארק הלאומי דנאלי הוא אחד הפארקים הגדולים והידועים של אלסקה.

אבל לא פעם יצא לנו לעבור בדרך גם במקומות קצת פחות מפורסמים, שהם לא בהכרח פחות שווים או יפים או מעניינים מאתרים מוכרים.

יצא לנו למשל לבקר בכמה אתרים בקנדה של מה שקנדים מכנים First Nations והאמריקנים שכניהם מדרום מכנים Native Americans (ואנחנו בעבר היינו מכנים ״אינדיאנים״. לא פעם הביקור באתר או אפילו בכפר מלווה בהסברים על התרבות המקומית ועל איך, מדוע וכיצד נבנים ה Totem Poles הידועים שלהם. לא פעם גם מסבירים לתיירים כמה חשובה התיירות הזו של אנשים שמגיעים לכפר הן לשימור התרבות של ה First Nations, אבל גם ליכולת של אותם אנשים להתפרנס בצורה מכובדת וטובה במקום להתמכר לאלכוהול.

מעבר לזה, צעדנו לא פעם בכמה מסלולים קטנים ונחמדים שהובילו למשל למפלים או לנופים יפים אחרים.

באחד מהמסלולים איכשהו הכביש למסלול נחסם לרכבים, והיינו צריכים לעלות ברגל מרחק די גדול בגלל זה רק כדי להגיע לתחילת המסלול, שהתברר ככזה שהיה קל יותר מהעליה בכביש עצמו… למרות שמחפשי האתגר מצאו שביל שעבר דרך אבנים לא יציבות כדי להגיע למפל אחר כדי לאתגר את עצמם.

אתרי הקמפינג שהיינו בהם היו לא פעם יפים לא פחות – למרות שבחלקם לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. המשמעות של ״אין מים זורמים״ אומרת שאין מקלחות, אין מים במטבחים (וצריך להביא מים מבחוץ) – אבל גם אומר שאין שירותים שאפשר להוריד בהם מים אלא שירותים שבעצם יש מתחתם בור גדול שבו נאספים כל הצרכים – שמידי כמה ימים מפונים ומנוצלים למטרות כמו ייצור דשן. למזלנו לרוב הגענו לאתרים כאלו כשהשירותים היו יחסית ריקים, אבל אחרי לילה של שימוש של כולנו כבר התחלנו להרגיש קצת בריחות.

ואפרופו שירותים: כנהוג בארה״ב, עקרונית גם באוטובוס עצמו יש שירותים, אבל הנהגים מאוד מבקשים שלא נשתמש בהם כי צריך לרוקן אותם בצורה מאוד תכופה כדי שהם לא יתחילו להסריח – וגם אם יש מצבים שבהם אין ברירה אלא להשתמש בהם, מדובר רק על שתן. קרו לי במהלך השנים כמה מצבים שבהם הנהגים כן אפשרו להשתמש בשירותים, במיוחד במצב שבו מיהרנו או שהיו פקקים איומים שלא השתחררו בקרוב ומישהו היה ממש ממש ממש חייב להתפנות כאן ועכשיו.

אני חייבת להתוודות: הטיול הזה כנראה לא ממש יהיה בסדר הנכון ולא יהיה מי יודע מה מדויק. בטיולים האחרונים שלי אני מקפידה לא פעם לכתוב בצורה מסודרת ביומן איפה היינו ומה עשינו בכל יום כי כבלוגרית (לשעבר בלוג בתפוז שנסגר בכוח לפני בערך שנה ומשהו) ידעתי שאני אצטרך את המידע הזה. אבל כשטיילתי באלסקה בקושי התחלתי לכתוב בבלוג הצילום שלי, ולכן לא ממש רשמתי דברים בצורה מסודרת.

נקודת ההתחלה של הטיול היתה סן פרנסיסקו, ואני הגעתי לעיר כמה ימים מוקדם. אל תשכחו שבטיסות בינלאומיות יכולים להיות עיכובים, ועדיף לא לפספס טיול רק כי איחרתם בגלל בעיות בטיסה.

למזלי הטיסה עמדה בזמנים, אבל סן פקנסיסקו היתה גשומה מאוד לאורך הימים שהייתי בה, ומזג האוויר התחיל להתבהר רק באחר הצהריים של היום שבו התכנסנו בערב כדי לצאת. כפי שאתם רואים אפשר היה לטייל ככל עוד לבשתם מעיל גשם טוב.

כפי שאפשר להבין, התכנסנו בשעות הערב בתחנת אוטובוס ישנה בסן פרנסיסקו. אפשר היה להתרשם שאנשים יחסית מבוגרים, ואני בגיל 36 הרגשתי פחות או יותר בגיל הממוצע, למרות שהיו גם כמה מטיילות צעירות יותר וכמה מטיילים מבוגרים יותר. בהמשך הדרך הצטרפו אלינו עוד כמה מטיילים בפורטלנד (אורגון), סיאטל, וונקובר (שבה עברנו באמצע הלילה) – כשבסיאטל הצטרפו לטיול זוג ישראלים. היא נראתה בערך בת חמישים או חמישים וקצת, אבל בן זוגה היה מבוגר ממנה משמעותית ולדעתי בן בערך שמונים. אבל הוא תמיד היה במצב רוח טוב והתמודד יפה עם הטיול, כך שרוב המטיילים מאוד חיבבו אותו ושמחו לעזור לו.

אחד הדברים שמאוד הקלו על זה היתה העובדה שבת זוגו דאגה שלא תיווצר תחושה שהוא ״מעמיס״ על המטיילים בכך שהוא פחות יכול להשתתף במשימות משותפות כמו בישול, והיא לא פעם דאגה לעבוד יחסית יותר בארוחות כדי להרגיש טוב עם המצב, למרות שיש לי רושם שאף אחד לא ממש בדק את הזוג וכולם גילו הבנה.

אבל כן היה סיפור חריג בתחילת הטיול. נתחיל מזה שהיו לנו שני נהגים – אחד היה וותיק בחברה, שהיה בעצם ברמן וותיק ומבוקש שידע שהוא יכול פעם בשנה לבקש חופש להדריך טיולים, מבינתו זה כנראה היה שילוב של הגדלת הכנסה פלוס הזדמנות לטייל. הנהג השני היה אמנם בעל וותק בחברה, אבל הותק שלו היה קטן משמעותית והוא מעולם לא טייל באלסקה ובהרבה מובנים היה עדיין ״מתלמד״.

כשהתכנסנו בערב הראשון כדי לעלות על האוטובוס, הסתובב בינינו מטייל שנראה היה מאוד נרגש. הוא יזם שיחה כמעט עם כולם, וסיפר איך היה לו מזל והוא הספיק לאכול את ארוחת הערב החינמית שסופקה באכסניה לפני שהוא יצא לכיוון האוטובוס, וניסה ליצור רושם שהוא מטייל וותיק בחברה.

אבל בבוקר שלאחר מן שמתי לב שהוא לא באיזור ושאלתי את אחת המטיילות. היא סיפרה לי שבשלב מסויים אחד הנהגים זיהה אותו כמטייל שטייל בעבר בחברה ושהתברר כבעייתי מכמה בחינות, ולכן הוא ״התבקש״ לא להצטרף לטיול. לא בדיוק הצלחתי להבין ממנה מה היה בדיוק בעייתי בהתנהגות שלו – היא הזכירה משהו לגבי זה שהוא לא היה מתקלח, אבל אני חושבת שכנראה היה משהו חריג משמעותית בהתנהגות שלו כדי לפסול אותו בתור מטייל – במיוחד לאור העובדה שהטיול לאלסקה הוא ארוך ויקרה וההפסד הכספי מביטול של אפילו מטייל אחד יכול להיות משמעותי מאוד לחברה.

במהלך היום הראשון של הטיול, יצא לנו לבקר בעיר פורטלנד שבאורגון לכמה שעות שבהן אכלנו גם צהרים – והסתובבנו כדי לגלות למשל שיש בעיר צ׳יינה טאון מאוד מיוחדת. בזמן הזה הנהגים עשו סידורים שונים

לאחר מכן נסענו לסיאטל, שאליה הגענו בשעות אחה״צ המאוחרות. ניתן לנו קצת זמן להסתובב בעיר – אבל לא הרבה, ולכן למשל אני אישית החלטתי לא לעלות לראש המגדל היודע של העיר. היו כמה מטיילים אחרים שכן החליטו לעלות והם איחרו לדאגתם הרבה של המדריכים.

כן יצא לרובנו לעבור ליד הסניף המקורי של סטארבאקס. רובנו לא רכשנו משם כלום, בין השאר כי אכלנו ארוחת ערב באכסניה של החברה שהיתה במקום, מה שחסך לנו זמן של בישול ושטיפת כלים.

משם היתה לנו נסיעת לילה שבה עברנו דרך וונקובר בשעות מאוד מאוחרות שבהן כולנו כבר ישנו כדי לאסוף עוד מטיילים.

בשנת 1996 העיתונאי ג׳ון קראקאוור כתב ספר בשם ״עד סוף העולם״ על צעיר בשם כריס מקנדלס.

כריס ואחותו הצעירה קארין נולדו במשפחה לא ממש יציבה. האמא שלהם היתה בעצם המאהבת של האב כשהוא היה נשוי לאישה אחרת, והוא המשיך במשך שנים לגור עם המשפחה הראשונה שלו למרות שכריס וקארין כבר נולדו (ואפילו נולד לו ילד נוסף מאישתו הראשונה אחרי שהם נולדו), והוא התגרש מאישתו הראשונה רק מאוחר יותר. לפי קארין, ההורים היו אלימים אחד כלפי השני וגם כלפי כריס וקארין (למרות שההורים מכחישים את הסיפור).

הספר בעצם רואה ברקע המשפחתי הזה כמה שגרם לכריס כבוגר תואר טרי לתרום את כל הכסף שהיה לו לאוקספם, והתחיל לנדוד ברחבי ארה״ב. הוא עבד בעבודות מזדמנות שונות (כולל במסעדות או בחקלאות) במקביל לטיולים שבהם הוא היה צריך להסתדר לבד בטבע – עד שבשלב מסוים הוא החליט לעבור לאלסקה כדי לחיות שם כנווד שלא צריך להסתמך על החברה המערבית. קראקוואר חש שבמובן מסויים כריס רצה לחקור את הסביבה שלו באותו אופן שבו מגלי הארצות השונים היו מגיעים למקומות זרים בלי מפה ולהסתדר בהם.

כריס הגיע לאלסקה באפריל (סוף תקופת החורף) והצליח בקלות לחצות נהר בדרכו מערבה. לפי עדות של מי שנתן לו את הטרמפ לנקודה שממנה הוא התחיל לצעוד, נראה היה שלא היה לו את הציוד הנדרש לשרוד בשטח, ובמיוחד נראה היה שאין לו מספיק מזון כדי לשרוד לאורך זמן. התוכנית המקורית שלו היתה להמשיך וללכת, אבל איכשהו נשאר במיקום מאוד מסויים ליד הפארק הלאומי דנאלי שבו היה אוטובוס מקולקל שהיווה מחסה לציידים שהיו נוסעים למקום. לפי היומן שהוא רשם במשך התקופה הזו – ביולי הוא כנראה ניסה לחזור חזרה לעיר הקרובה Fairbanks, אבל הזרימה בנהר שהוא חצה באפריל הפכה להיות חזקה מידי והוא לא היה יכול לחצות אותו. אם היתה לו מפה, הוא היה מגלה יחסית בקלות שבמרחק כמה מאות מטרים משם יש גשר שהיה מאפשר לו לחצות את הנהר – אבל לא היתה לו מפה, וכנראה שאי אפשר היה לראות את הגשר מהנקודה בה הוא ניסה לחצות.

בסופו של דבר, בסביבות אמצע אוגוסט הוא מת, והגופה שלו נמצאה במצב לא טוב בערך שבועיים אחר כך על ידי ציידים שבאו להשתמש באוטובוס לשנת לילה. ישנו עדיין וויכוח האם הוא מת מרעב (בגלל שהוא הוציא יותר קלוריות ממה שהוא אל בניסיון לשרוד) או מהרעלה של פטריה או חומר רעיל אחר במזון שהוא ליקט לעצמו.

לאחר שהספר יצא, כריס הפך לגיבור – כנראה כי בין השאר ג׳ון קראקאוור הפך אותו לכזה. ג׳ון עצמו גם סבל ממערכת יחסים בעייתית עם אביו, והוא מצא פורקן לתסכול זה ותחושת חופש בטיפוס הרים כאתגר. למזלו של ג׳ון הוא היה מטפס הרים מנוסה וחזק, ובסופו של דבר הפסיק עם הטיפוס לאחר שהוא התחתן, אבל כנראה שהוא הזדהה מאוד עם כריס מקנדלס ולכן תיאר את החוויה שלו באור רומנטי.

אבל בעיני רבים (וביניהם הרבה מתושבי אלסקה) כריס מקנדלס לא היה גיבור אלא נער חסר אחריות במקרה הטוב או כזה בעל נטיה אובדנית במקרה הפחות טוב. בעמוד הוויקיפדיה שלו הוא מתואר כמי שנראה בערים שונות באיזור אליו הוא הגיע כמוזנח, מלוכלך, מט;ר, וחשדני ברמה שכשהוא נשאל לשמו הוא נתן שם לא נכון, מה שמעלה שאלות לגבי מה היה מצבו הנפשי באותה תקופה. עמוד הוויקיפדיה מציג אותו באור הרבה פחות מחמיא מאשר הספר, כשלא פעם הוא עובר על החוק עד כדי ענייו משטרתי וכמי שגנב אוכל וחפצים אחרים במקרה הצורך.

אבל עבור אנשים רבים באיזור, ובמיוחד עבור העובדים בפארק הלאומי הקרוב – מדובר על טיפוס שאולי נתפס כרומנטי אבל הוא בעצם מסכן את עצמו וחסר התחשבות בסובבים אותו עד כדי סיכון שלהם. כדי לשרוד לבד בטבע צריך לדעת לא מעט – ורעיונות רומנטיים לא מספיקים, ובסופו של דבר מי שמגיע בלי מספיק ידע וציוד יזדקק לעזרה מאחרים, החל מאנשי מקצוע וכלה במטיילים אחרים שהחוויה שלהם תפגע בגלל הצורך לעזור (ולא פעם תוך סיכון עצמי).

ובעיניהם הספר שהוציא קראראוור והסרט ששון פן ביים על סמך הספר שיצא בשנת 2007 החמירו את הבעיה. אמנם רוב המטיילים ראו בכריס דמות רומנטית לא רצו לנסות ״לשרוד לבד בטבע״, אבל רבים כן החליטו להגיע לאוטובוס שבו הוא גר, וחלקם הסתבכו בנהר שבו הוא גם הסתבך, ונאלצו לדרוש פינוי.

אי שם בסוף 2020 האוטובוס הורחק מהנקודה שבה הוא נמצא, ובהתחלה לא ברור לאן הוא הועבר, אבל בסופו של דבר מסתבר שהוא בתהליכי שיפוץ ובקרוב יועבר למוזיאון הראשי של העיר פיירבנקס ויוצג שם.

עד עכשיו דיברנו על שייט באלסקה – שנעשה בצורה מאוד אמריקנית שכוללת ארוחות רשמיות והרבה מאוד שופינג (שלפי השיחה המסכמת שלנו בספינה, כמות השופינג שנערכה מעידה על כמה נהנינו בשייט).

אבל מסתבר שגיאוגרפית, אלסקה יותר קרובה לרוסיה מאשר לארה״ב. בין אלסקה לרוסיה עובר מיצר ברינג שרוחבו בנקודה הצרה ביותר הוא 55 מייל (88 ק״מ). בבחירות 2008 מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין שרצה אז כמועמדת לסגנית הנשיא כנציגה רפובליקנית טענה שיש נקודות באלסקה שבהן אפשר ממש לראות את רוסיה – ולפי הכתבה הבאה יש משהו בדברים שלה. יש שני איים קטנים שנמצאים במרחק של 2.5 מיילים (קצת יותר מ 4 ק״מ) שאחד מהם נמצא בשליטת ארה״ב והשני בשליטת רוסיה ובחורף כשהמים ביניהם קופאים אפשר אפילו ללכת ביניהם. יש גם נקודה מאוד מערבית באלקה אצמה שאפשר ביום טוב לראות הרים ברוסיה – אבל באופן עקרוני לא מדובר על מקומות בעלי עניין מבחינה אנושית ובמיוחד לא מבחינה צבאית.

זו הסיבה לכך שלתושבים המקומיים באלסקה (לפני שהגיע לשם האדם הלבן) יש קשר גנטי חזק יותר לאוכלוסיות באסיה מאשר לתושבים המקומיים של איזורים אחרים בישבת אמריקה שנמצאים דרומית לאלסקה.

והרוסים הם באמת אלו שהתיישבו באלסקה באמצע המאה ה 18, אחרי שהם גילו אותה בסוף המאה ה 17. הם מכרו אותה לארה״ב תמורת סכום של כמהמיליוני דולרים (ששווים הרבה יותר היום) אי שם באמצע המאה ה 19 – קצת לפני שהתגלה שבמדינה יש זהב, ובסופו של דבר גם נפט.

אלסקה הפכה למדינה ה 49 של ארה״ב בינואר 1959, כשהוואי הפכה להיות המדינה ה 50 באוגוסט אותה שנה. מה שמאפיין את שתי המדינות הוא שאין להן גבול פיזי עם שאר ארה״ב. במקרה של הוואי זה טבעי כי מדובר על אוסף של איים, אבל בעצם אלסקה גובלת בקנדה, וצריך לעבור דרך קנדה בין ארה״ב ״היבשתית״ לבין אלסקה.

התושבים באלסקה הם יחסית שמרנים מבחינה פוליטית – מסוג האמריקנים שאוהבים שיש להם את הרובה שלהם (בעיקר כדי לצוד), והם בוחרים באופן די עקבי בפוליטיקאים רפובליקנים כמושלים (ע״ע שרה פיילין) ולייצג אותם בקונגרס האמריקני.

בגלל המיקום הצפוני מאוד שלה – האיזורים הצפוניים ביותר שלה נמצאים כבר בחוג הארקטי, ויש בהם אור שמש רציף בכמה ימים בקיץ, וכמה ימים ללא שמש בחורף. אבל גם באיזורים שלא נמצאים בחוג הארקטי יש ימים בקיץ שאין בהם בעצם לילה – השמש שוקעת, אבל נשאר בהם אור דימדומים של השקיעה, שהופכים מהר מאוד לשחר שבו השמש זורחת. בחורף לא פעם יש מעין זריחה די קטנה ולא משמעותית בימי החורף של סוף דצמבר.

אלסקה היא גם המדינה הכי גדולה בארה״ב – היא גדולה משמעותית אפילו מטקסס, שהיא המדינה הבאה בגודלה (והמדינה הגדולה ביותר בין 48 המדינות ה״רציפות״ של ארה״ב). והבדלי הגודל האלו משמעותיים, גם במדינה גדולה כמו ארה״ב. אחת האזהרות הראשונות ששומעים תיירים רבים שמגיעים לארה״ב זה לא להתעלם מהמרחקים הגדולים מאוד בין לא מעט מהערים, במיוחד כאלו שנמצאים בחוף המזרחי והמערבי. אבל תושבי אלסקה לא פעם מזהירים תיירים מארה״ב עצמה לגבי המרחקים באלסקה בדיוק באותו אופן.

אני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן טיולי שייט כל כך נפוצים באלסקה, כי הם מאפשרים לתיירים לא ״לסבול״ יותר מידי בנסיעות בין אתרים שונים. אבל לטיולי שייט יש מגבלה מאוד גדולה: הם מן הסתם עוברים רק ליד החוף. לא מעט מאתרי התיירות המעניינים הם בהחלט ליד החוף – אבל יש גם לא מעט מקומות יפים לבקר בהם יותר בפנים המדינה, וגם במערב קנדה יש אתרים יפים (כמו למשל הרי הרוקיס הקנדיים). לכן חברות השייט לא פעם מארגנות טיולים מאורגנים ליעדים האלו, ברמת פינוק שממשיכה להיות די גבוהה – והמחיר בהתאם.

במקרה הזה, שווה לבדוק את האופציה של לטייל בפנים הארץ לבד בעלות זולה יותר – משהו שאני עומדת לכתוב עליו ברשומות הבאות.