שעון חורף

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני יודעת שרבים לא מתלהבים מהמעבר לשעון חורף כל חורף כי זה ״גוזל״ שעת אור משעות הערב.

אבל לאנשים שמתעוררים מוקדם בבוקר – השעה הנוספת של אור בבוקר יכולה להיות מאוד משמעותית.

למשל ברשומה של מוטי לגבי הנושא, סיפרתי לו על מכרה שלי שהיתה צריכה לצאת מהבית בשעה מאוד מוקדמת לעבודה כדי להמנע מפקקים, והצורך הזה להתעורר בחושך ואז לנסוע את רוב הדרך בחושך רק כדי להגיע לעבודה כשיש סוף סוף קצת אור היתה חוויה מאוד לא נעימה ואפילו קצת מדכאת בשבילה.

עד כמה זה נפוץ שאנשים מתעוררים מוקדם? אני יכולה להעיד שבאיזור המרכז יש לא מעט נוסעים באוטובוסים לפני שש בבוקר, ויש לפעמים מצבים שגם בשעות האלו קשה למצוא מקום ישיבה באוטובוס, ויש אנשים שאפילו נאלצים לעמוד במשך חלק משמעותי מהנסיעה.

לפי הבינה המלאכותית מסתבר שיש קשר בין אור בשעות הבוקר בחורף לבין התפתחות ״דיכאון עונתי״. מחקרים מראים שאנשים מתפקדים טוב יותר כששעות השינה והעירות שלהם תואמים לשעות האור והחושך, כך שלהתעורר הרבה לפני הזריחה לא תואם את הצורך הזה. בנוסף, חשוב מבחינת מצב הרוח ומבחינת ויטמין די להחשף לשמש – ואנשים נחשפים הרבה פחות לשמש בחורף כי היא פשוט זורחת פחות שעות, ולכן חשוב לדאוג שתהיה חשיפה טובה לשמש בשעות הבוקר, ולא שכולנו (או לפחות רובנו) נצא לעבודה בחושך.

ובערב בלאו הכי חשוך, אז שעת חושך נוספת פחות משנה.

זו אני או פשוט ״מכה״ של הרשתות החברתיות?

אני מאוד אוהבת בעלי חיים, ובעיקר כלבים, מגיל מאוד צעיר.

אמא שלי סירבה להכניס בעלי חיים הביתה כל השנים, בהבנה שההורים שלי (וספציפית היא) יצטרכו להתמודד עם הגידול ותופעות הלוואי (קרי ריחות, יותר ניקיון, עלויות של טיפול וטרינרי, מה עושים כשהכלב מת).

ואז איכשהו היה לי קל יותר באופן אישי לגדל חתולים מבחינת גודל הדירה שלי וגם הזמן שהיה לי לטפל בהם בגלל שרוב היום הייתי בעבודה. וברגע שהיו לי חתולים באמת הרבה יותר קל להמשיך לגדל חתולים כי לי לפחות נשמע הגיוני שכשאני מכניסה בעל חיים חדש לדירה – לחתולים יהיה יותר קל להתרגל לחתולים אחרים.

אבל איכשהו יצא לי להתגלגל לכמה קבוצות של כלבים בפייסבוק, ולפעמים יצא לי גם להגיב לפוסטים שנכתבו בכשרון די גדול.

ובאמת היתה מישהי באחת הקבוצות האלו עם ארבעה כלבים שמצליחה לתמלל אותם מאוד יפה ובהומור, ולא פעם הגבתי לה, ונראה ש״התחברנו״ בצחוקים שלנו.

עד שלפני כמה ימים היא העירה לי משהו שנשמע לה שאני מגזימה בהערות שלי כי אני בעצם לא מכירה באמת את הכלבים שלה. התנצלתי כמובן וניסיתי להזביר שהתבדחתי.

הבוקר היא פרסמה סרטון של אחד הכלבים שהיה בו קצת צלילים של מה שמכרה אחרת שלי מכנה ״ענני אהבה״, וגם על זה התבדחתי.

התגובה שקיבלתי ממנה היתה תוקפנית שההערה ״לא במקום״, למרות שבלא מעט מקבוצות בעלי החיים לא פעם אנשים מתבדחים על ניחוחות כאלו ואחרים של בעלי החיים שלהם, ורק במקרה כנראה נתקלתי בפוסט אחר מאותה קבוצה של מישהי שהתבדחה בדיוק על זה לגבי הגור החדש שלה.

כתגובה לתגובה שלה, פשוט מחקתי את שלי.

התחשוה שלי היא שהרגשתי שלמרות שעד ההערה הקודמת שלה היא הרגישה נעים בצחוקים מולי, משהו פתאום השתנה, ואני לא הערכתי את ההערה הקודמת שלה כמו שצריך.

ברור לי שמעכשיו והלאה אני לא מגיבה לבחורה הזו בכלל, כולל המנעות מלייקים וכו׳ לפוסטים שלה.

אבל אני שואלת את עצמי לגבי תגובות דומות לשניים שלושה כותבים אחרים שעניתי להם עד כה. האם יכול להיות שגם מולם הגזמתי בהערות, והם פשוט התעלמו? או שיכול להיות שיגיע מצב שבו מישהו פשוט יתלונן עלי בפני מנהלי הקבוצה ואני אחסם.

זה ממש ממש לא מצב קריטי, וזו כולה אישה שהיא זרה – ואני יודעת שגם אם היא חושדת במניעים שלי מתוך חשש, אני לא סטוקרית, ושלא אנסה לעקוב אחריה או אחרי הכלבים שלה (ואם במקרה יווצר מצב שבו אתקל בהם ברחוב וגם מאוד במקרה אזהה אותם, אני הייתי מתרחקת מהם ולא מטרידה עוד לפני התקרית הזו)

אבל קצת לא נעים לי שנכנסתי לפינה הזו מולה.

ועוד המשך לסאגת השכנים…

כפי שכתבתי ברשומה הזו – השכנים שלי התלוננו ביום ראשון שוב על ריח לא נעים שמגיע מהדירה שלי, פלוס הפתעה נוספת הפעם – חזרתם של הג׳וקים.

אני הנחתי שהם כרגיל מגזימים, למרות שבאמת היה קצת ריח לא נעים במסדרון של הקומה שהנחתי שנבע מזה שלמישהו מאיתנו טפטף נוזל של זבל על הרצפה במסדרון של הקומה, וכשאיש הניקיון יגיע במהלך יום שני, זה ייפתר. אבל זה בהחלט לא היה מצב של ״אני עומדת במסדרון ליד המדרגות וממש עומדת להקיא מהריח״ שהשכנה טענה בקבוצת הווטסאפ של הבניין.

רק שביום רביעי בבוקר קיבלתי שוב הודעה מבעל הדירה שלהם שהם ממשיכים להתלונן ושהוא ״דורש״ ניקיון מקצועי בדירה. כשלא עניתי לזה בהסכמה מלאה הוא גם שלח לי בחמישי בבוקר הודעה קולית נוספת שבה הוא אמר שהוא הגיע לקומה ושהריח ״בלתי נסבל״, עד כדי כך שהוא טוען שהשכנה חוששת שהילדות הקטנות שלה יהיו חולות מהריח (לא ברור לי האם מהריח עצמו או מהלכלוך שהוא רומז שגורם לו).

היה לי גם רושם מההודעה שלו שמי ש״מדווח״ לו אלו לא רק הדיירים שלו אלא גם השכנה השלישית בקומה, זו שכפי שכתבתי כבר ברשומה הקודמת ״העזתי״ לענות לה שהיא טועה כשהיא טוענת שהריח מגיע מהדירה שלי.


ביום רביעי יצרתי קשר עם גיסתי, ואחרי כמה ניג׳וסים – היא קפצה בדרך לאנשהו לבניין שלנו, עלתה לקומה מתחתי כדי לוודא איך הבניין מריח ב״כללי״, ואז לקומה שלי.

לפי הדיווח שלה, היא כן הרגישה ריח לא נעים בקומה שלי, אבל הוא היה חלש למדי.

היא אמרה שהריח מזכיר לה את מה שהיא מכנה "הריח של החתולים שלי" — ריח שקיים אצלי בבית באופן טבעי, אבל בדרך כלל לא מורגש מחוץ לדירה. לדעתה, הפעם זה כנראה משהו נקודתי, אולי שנגעתי באיזור הכניסה אחרי טיפול בארגז הצרכים או באוכל של החתולים, או שמשהו קטן נשפך שם בלי ששמתי לב.

היא כן המליצה שאנקה את הידיות של הדלת ומסביבן, את המשקופים, ואולי גם מתחת וליד הדלת במטליות אנטי בקטריאליות כדי לנטרל ריחות כאלו, ובנוסף לזה היא הציעה שאנקה את הדירה בצורה יסודית יותר בסופ״ש הזה, ואולי להזמין באופן חד פעמי עוזרת.

בשורה התחתונה, היא אמרה שהמצב לא אקוטי בכלל – ושפשוט אמשיך לשמור על ניקיון סביר, ולא להתרגש מהדרישות המוגזמות של בעל הבית או השכנים.


במקביל לזה, החלטתי ביום חמישי שאני מאוד מודאגת ממה שקורה, בגלל שלא היה מדובר על מצב שבו ״רק״ דיווחו לי על בעיה ודרשו שאטפל בה, אלא הדרישה גם היתה על צורת הטיפול שהיא מאוד יקרה, קרי להזמין חברת ניקיון. ומהניסוח של הדרישה נתחלתי לחשוד שמעתה והלאה אני גם אידרש להזמין את חברת הניקיון הזו (בעלות של אלפי ש״ח לכל ביקור) פעם בשנה או שנה וחצי.

וגם במצב שבו הייתי עובדת ולא מובטלת – זו הוצאה גדולה ולא מוצדקת. הסיבה היחידה שהזמנתי לפני שנה ומשהו חברת ניקיון מקצועית היתה כי הדירה שלי היתה במצב קשה במיוחד, ואדם בודד לא היה מסוגל לנקות אותה בזמן סביר. לכן הזמנתי חברת ניקיון שיכלה לשלוח צוות של כמה אנשים פלוס ציוד מקצועי כדי שהם יוכלו לטפל בבעיה תוך יומיים שלושה לכל היותר, כי לי לבד או לעוזרת בית זה היה יכול לקחת שבוע וחצי או שבועיים אפילו.

ואני מודה שאני חוששת במובן מסוים גם שסירוב שלי יכול להוביל מצידם להנגדות די רצינית, בין אם באיום (או אפילו מימוש) של תביעה, או לכל הפחות מעורבות של הועד בנושא (כי הבעלים בדירה לידי הוא בועד) כמו למשל מצב שבו אקבל פניה רשמית מעו״ד מטעמם או דרך ״האגודה לתרבות הדיור״ שהועד שלנו חבר בה.

לכן רציתי לפנות לעורך הדין ששוחחתי איתו לפני שנה ומשהו כי הוא נשמע רציני, ובמיוחד היה בקטע של להמנע מלהגיע לתביעה עד כמה שאפשר.

אבל בשיחה שלי איתו לפני שנה ומשהו היתה אי הבנה שגרמה אי נוחות לשנינו – הוא הזמין אותי להגיע למשרד הביתי שלו, ונתן לי מחיר שעתי. אני לא ידעתי כמה זמן תיקח השיחה אבל הנחתי שהוא יחייב אותי לפי הזמן שהשיחה תיקח.

רק אחרי שהשיחה לקחה בערך עשר דקות עד רבע שעה, ומתברר שהוא מחייב לפי שעה שלמה – וגם לו לא היה נעים עם הסיטואציה למרות שרשמית הסכמתי לכך מראש (גם אם לא ממש הבנתי למה אני מתחיייבת).

לכן הפעם כתבתי לו הודעה מראש בווטסאפ שאני מחפשת עזרה אבל לא בטוחה שאזדקק לשיחה של שעה שלמה אלא שאלתי אם הוא זמין לשיחה לעשרים עד שלושים דקות – ונתתי לו רקע כללי על הסיטואציה החל מהמצב בשנה שעברה שהיה באשמתי ולכן טיפלתי בו, דרך התלונות שלא הפסיקו (כולל האירוע במרץ שבו היתה לי הצפה בדירה שבה הם האשימו אותי בריח של ביוב שלא היה קיים (ולמזלי איש מקצוע גיבה אותי)) – ועד הדרישה הנוכחית של בעל הדירה.

לזכותו של עורך הדין הוא פשוט ענה לי בחינם בהודעה קצרה, שבה בגדול הוא התייחס יותר לנושא של תביעה. הוא אמר שהכל תלוי בעד כמה המצב ״נסבל״ – ושכנראה הם ״יצאו נגדי למלחמה״ רק אם המצב באמת בלתי נסבל, וגם אז זה תלוי באיזה ״טיפוס״ הם.

אבל הוא כתב בעצם גם להם וגם לי שמצב של תביעה לא ״שווה״ את זה בסכסוכים מהסוג הזה (אני מניחה מלבד מקרי קיצון מאוד ברורים שאני לא נכללת בהם), ועדיין ייעץ לי ללכת לקראתם כי בסופו של דבר סכסוך שמגיע לבית המשפט יעלה הרבה יותר לשני הצדדים ועדיף להתפשר.


והשאלה הראשונה שלי לעצמי לגבי זה (וזה משהו שעורך הדין לא ממש יכול היה לענות עליו) הוא מה המשמעות של ״מצב נסבל״.

אני זוכרת בתקופה שמיד אחרי הניקיון, כשהשכנים היו מידי פעם מתלוננים שוב ושוב מסיבה לא ברורה – אמפי הגיבה שלא ברור לה האם יש באמת סיבה לכך שהשכנים לא מפסיקים להתלונן על ריח מהדירה שלי, או שבעצם מדובר פה בהתנכלות. התגובה שלי אליה הפכה בסופו של דבר לרשומה בפני עצמה שבה סיפרתי על כמה תקריות שהיו לי מול השכנים.

אחד הסיפורים למשל הוא על שק אוכל חתולים סגור ואטום שהשארתי למשך בערך שעתים וחצי במסדרון של הקומה, ותוך פחות משעה השכנה מהדירה לידי התלוננה שיש ריח קשה מאוד של אוכל חתולים במסדרון.

ואני חושבת שהשאלה היא באמת על הגבול הזה בין הרגישות שלהם לנושא, בין אם היא פיזית או נובעת מרגישות כזו או אחרת למצב – לבין העובדה שיש לי זכות לגדל בדירה בעלי חיים למשל, או לא לנקות את הבית פעם ביום עם אקונומיקה.

בסופו של דבר מה שעורך הדין הציע זה שאשתדל ללכת לקראתם ואתעד את המאמצים – ואז אם וכשיגיעו תלונות, במקרה הטוב יהיה לי תיעוד שהן לא צריכות לקרות, ובמקרה הפחות טוב יהיה לי תיעוד לבית המשפט שפעלתי בכל דרך לפתור את הבעיה.

זה עדיין לא פותר את הבעיה העקרונית שלי בכך שלא מוצא חן בעיניהם שאני לא קופצת לדום לכל דרישה שלהם. ולדעתי יש פה גם מרכיב מסוים של נקמה או שמחה לאיד – אולי כי הצגתי את השכנה באור רע בחמישי שעבר בקבוצת הווטסאפ של הבניין, ואולי כי הם כועסים עדיין על זה שהראיתי בזמנו שהם התלוננו תלונת שווא על ריח של ביוב מהדירה. ועכשיו כשיש להם הזדמנות ״אמיתית״ לדרוש ממני משהו – הם יסחטו מזה כל טיפה של מיץ.

השבוע הקרבי שלי בצבא

הפוסט הזה של תמר בן יוסף הזכיר לי אירוע מהשירות הצבאי שלי.

הקורס הצבאי שנשלחתי אליו היה קורס של פקידות מבצעים בחיל האוויר – קורס שנשמע פחות מבוקש בגלל המילה ״פקידות״, אבל בתכלס היה אחד הקורסים החשובים בחיל לנשים, אולי אפילו זה שהיה הכי מבוקש.

אני חושבת שבחיילות אחרים התפקי נקרא סמב״צית (סמלת מבצעים), אבל בחיל האוויר הסמב״ציות היו אלו שתפעלו את המבצעים או המוקד של האבטחה של כל בסיס, אבל לא את המבצעים של הבסיס עצמו. הקורס עצמו גם כנראה נחשב לפחות יוקרתי, אבל החיילות שסיימו אותו תמיד נראו לי די קרביות כי הן הסתובבו עם נשק צמוד.

התמזל מזלנו (לטובה או לרעה תלוי בנקודת המבט) שכחלק מהקורס שלנו – יצא לנו ״לבלות״ שבוע בסביבה די קרבית.

באותה תקופה צה״ל עדיין היה בדרום לבנון, ועבד בצמוד למקומיים – בעיקר מול צד״ל, אבל כנראה שלא רק. בכל מקרה, בני המשפחה שלהם ובעיקר בנות המשפחה יכלו להכנס לישראל לעבוד בה בתפקידים כמו חדרניות במלונות או תפקידים דומים.

אבל למרות שהיה מדובר על תומכי ישראל, תמיד היה סיכון שמישהו ילחץ עליהם להעביר חומרים לא חוקיים לישראל, כנראה בעיקר סמים אבל ייתכן שגם נשק.

לכן שלחו אותנו כקורסיסטיות לבדוק את הנשים – הבדיקה הפיזית היתה לרוב קלילה, ויותר עסקנו לבחון את ההתנהגות שלהן לראות אם הן לחוצות או לא.

אין לי מושג מי בדק את הגברים – האם היה מדובר על חיילים סדירים או מילואימניקים של היחידה, ופשוט הביאו אותנו כקורסיסטיות כי בבסיס לא היו מספיק נשים כדי לבצע את הבדיקות?

אבל כן קיבלנו ציוד כמו אפודי מגן וקסדות רק ליתר בטחון (ולבשנו אותם רק לתרגיל כוננות בערב הראשון שלנו), וגם נשק צמוד. הנשק הצמוד הזה לא היה רובה מגניב במיוחד אלא עוזי, ולי היה מזל שבגלל שהייתי צריכה להיות ״מלווה עם נשק״ של האוטובוס שלנו בנסיעה הביתה או משהו דומה שבוע או שבועיים לפני שעלינו צפונה – העוזי שלי היה מהדגם הנוח עם כת ממתכת שאפשר היה לקפל. לא מעט בנות אחרות קיבלו דגם עם כת מעץ שהיה כבד יותר ופחות נוח לסחיבה.

הקורס שלנו לפחות פוצל לשניים. איכשהו המדריכות שלנו נשארו עם הקבוצה השניה, וחלק הקבוצה שבו אני הייתי היינו תחת אחריותה של קצינה כזו או אחרת. אני שמחתי על ההחלפה, כי היתה לי תחושת שהמדריכות בקורס לא סובלות אותי.


בזמנו חשבתי שהכל התחיל ממוצ״ש אחד שבו אני ועוד כמה בנות עשינו מבחן חוזר אחרי שנכשלנו או קיבלנו ציון מאוד נמוך במבחן המקורי.

בגלל שהקורס נערך בדרום (עובדה) בקיץ, היה בחוץ חם, אבל בחדרים עצמם היה מזגן צמוד שהופעל מאוד חזק. המעברים האלו בין חום לקור גרמו לי לפחות להצטננות – ולכן הגעתי למבחן עם גליל נייר טואלט במקרה שאצטרך לקנח את האף בזמן המבחן.

העניין היה גם שכשאני עצבנית, יש לי נטיה למולל דברים באצבעות, ומין הסתם מבחן הוא מצב שבו הייתי עצבנית, במיוחד במבחן חוזר חשוב שכזה. והמבטים שהמדריכה שפיקחה עלינו תקעה בי כל הזמן הפכו אותי לעצבנית עוד יותר, בעיקר כי לא הבנתי למה היא מסתכלת עלי כך.

הקטע היה שהיא היתה בטוחה שאני מרמה במבחן, ומסתירה פתקים בגליל נייר הטואלט הזה, ועצם העובדה שהתעסקתי כך עם הנייר מתוך עצבים רק הגביר את החשד שלה.

אבל אם היא היתה מכירה אותי היא היתה מבינה שהייתי כזו לפלפית שלא היה לי מושג בגלל איך לרמות כך במבחנים ושאפשר להסתיר כך פתקים בגליל נייר טואלט.

אבל היא לא הכירה אותי, ולכן בשלב מסוים הקימה אותי מהמקום וביקשה ממני לצאת מהכיתה באמצע המבחן כי אני מרמה ושהסתרתי פתקים בגליל. איכשהו נשארתי רגועה, ואמרתי לה שאין לי שום פתקים בגליל ושהיא מוזמנת לבחון אותו ואפילו לקחת אותו אם היא רוצה. היא באמת עשתה את זה, ואפשרה לי בסופו של דבר לסיים את המבחן, אבל יש לי רושם שהיא עדיין האמינה שרימיתי ופשוט הצלחתי להסתיר את זה בצורה טובה.

בדיעבד הבנתי גם שהמדריכות חשבו אני לא מתאימה לתפקיד ולכן היו מאוד ״אנטי״ כלפי, אבל אני מניחה שלאירוע הזה היה חלק ברושם הזה.


איכשהו השבוע שעברנו בגבול לבנון עבר יחסית בקלות, בין השאר כי הקצינה שליוותה אותנו היתה נחמדה אלי, משהו שהרגיש לי מאוד נדיר לכל אורך הקורס. כמה חודשים אחר כך כשכבר סיימתי את הקורס והציבו אותי בבסיס שלי יצא לי לפגוש אותה בדרך הביתה באחד הימים, ויצא לנו לקשקש כל הדרך לירושלים.

אבל ממש כמו בסיפור של תמר, גם לנו היו מילואימניקים שדי ״התקרצצו״ אלינו בכל השבוע הזה, ולמזלי זה היה יותר ״התקרצצו״ אלינו בתור קבוצה ולא אלי ברמה האישית.

זה בלט במיוחד ביום כיפור שאותו נאלצנו לבלות בבסיס, וכולנו היינו משועממים. אני זוכרת שבעיקר קראנו עיתונים וגם קראתי ספר ששאלתי מאחת הבנות.

ואז כמה ימים ספורים אחר כך, היינו צריכות לחזור דרומה לבסיס. יצאנו מהבסיס שלנו, אספנו בדרך את שאר הבנות, והתחלנו לנסוע שעות ארוכות מאוד דרומה עד כמעט אילת.

עם הנסיעה הארוכה פלוס ההפסקות בדרך לטובת נהג האוטובוס, הגענו לבסיס בשעה מאוד מאוחרת בלילה. אבל מאמצע שום מקום, המתין לנו שם הנגד שהיה מפקד הקורס שלנו או האחראי על הקורסים. הוא היה ״זקן״ בעינינו, כשכיום אני מבינה שהוא היה באמצע עד סוף שנות השלושים שלו. אבל הוא בהחלט היה בעל משפחה, כך שההמתנה לנו שנגיע לא היתה ברורה מאליה, והיה לו חשוב לברך בשלום כל אחת מאיתנו באופן אישי.

אני לא חושבת שהערכתי את המאמץ שלו בגיל 18, במיוחד כשהייתי מבואסת לחזור למסגרת של קורס שדי סבלתי בו. אבל כיום אני כן מעריכה את זה הרבה יותר וחבל לי שאני לא יכולה להודות לו.

לצערי הנגד הזה הלך לעולמו שנתיים אחר כך, אחרי שהוא הורעל ממיונז מקולקל שהוא אכל באותו בסיס שבו היה לנו את הקורס. יצא לי להכיר לא מעט שנים אחר כך זוג שבו הגבר שירת בבסיס ואישתו התגוררה במגורי המשפחות של הבסיס, ושניהם הכירו את אותו נגד וסיפרו עליו שהוא באמת היה אדם מקסים ואכפתי, וכמה חבל שהוא נפטר בגיל כזה צעיר יחסית, ועוד מדבר כזה מיותר.

בהמשך הרשומה על השכנים…

כן חשוב לי לכתוב כמה דברים בהמשך לרשומה הזו.


אני מישהי שלוקחת אחריות על מצבים שהם באחריותה או אשמתה.

כשהשכנים שלי התלוננו ביוני שנה שעברה על ריח וג׳וקים מהדירה בצורה נעימה (פנו לבעל הדירה שלהם שהוא בתורו פנה אלי בנימוס וביקש שאטפל בבעיה), מיד פניתי למי שצריך כדי לטפל בבעיה, בין אם זה היה לפנות לחברת ניקיון שתעשה ניקיון מהיר ויסודי בדירה, ובין אם למדביר מקצועי.

כשהם המשיכו להתלונן על ריח מהדירה שלי, שאלתי את עצמי האם יכול להיות שהריח קשור לחתולים שלי, ואני זו שהצעתי להתקין סף מתחת לדלת שלי כדי למנוע יציאה של ריחות, וגם שמתי מפיץ ריח ליד דלת הכניסה, למרות שהחתולים אצלי כבר שנים ואין שום סיבה לזה שפתאום הריח יפריע לשכנים ברמה שדורשת תלונות חוזרות ונשנות עליו.

אבל בשלב מסוים, התחושה שלי היא שהפכתי להיות מעין שעיר לעזאזל בכל פעם שמפריע להם משהו.

יש ריח לא נעים במסדרון? יכול להיות שזה משהו שדורש ניקוי במסדרון, אבל ״על הדרך״ אפשר גם ליצור קשר עם בעל הדירה שלהם ולהאשים אותי, כי מבחינתם זה לכאורה זה לא יכול להזיק.

יש ג׳וקים, והם לא רוצים לעשות ריסוס בבית בגלל הכימיקלים וכי יש להם ילדות? הרבה יותר קל לבוא ולדרוש שאני אחשוף את עצמי ואת החתולים שלי לכימיקלים כדי שהם יוכלו להמנע מזה.

העניין הוא שבסופו של דבר אני זו שסופגת לא מעט מהתלונות שלהם – זמן התעסקות עם הבעיה, לא פעם גם הוצאות כספיות מיותרות, ובמקביל צוברת המון תסכול מהמצב.

ואני מרגישה שעם הזמן אני פחות ופחות מעוניינת לשתף איתם פעולה כי אני מרגישה שלא מעט מהתלונות הן פשוט תלונות שווא שלהם.

אני לא אומרת שאין משהו שמפריע להם. יכול להיות שיש ריח לא נעים שהם באמת מרגישים בכל פעם שהם מתלוננים, ויכול להיות שבאמת לאחרונה הם למשל נתקלו בכמה ג׳וקים מתים בדירה והם חוששים שזה שוב מצב שבו זו תהיה שוב מכה והם רוצים לטפל בבעיה בהקדם.

אבל המצב שבו הם מאשימים אותי לא רק שלא עוזר להם לפתור את הבעיה אם הגורם שלה אחר (אם למשל יש ריח לא נעים במסדרון, שום ניקיון בדירה שלי לא יפתור אותו), אלא הם גם שוחקים כך את שיתוף הפעולה שלי כי אני כבר מניחה מראש שהם שוב מתלוננים בלי הצדקה, וזה מעצבן אותי.

ייתכן שחלק מזה נובע מדינמיקה כללית שהיא לא בריאה בבניין שלנו בפרט או בבניינים משותפים בכלל.

אני זוכרת למשל שלפני שנתיים או שלוש היה מצב שבו למישהו נשפך משהו מאוד מסריח בלובי של הבניין, ברמה שרבים התקשו לעבור בו. אותו אדם לא לקח אחריות על מה שקרה, ולא רק שאנחנו לא יודעים מי הוא היה (חוץ ממנו כנראה), אלא גם הוא או היא מעולם לא טרחו לרדת לנקות את הלכלוך והסרחון, ובסוף אחת השכנות שזה הפריע להן עשתה ספונג׳ה בעצמה.

אבל אני חושבת שאני ורוב שאר הדיירים בבניין הבנו למה: ההתנפלות על האדם האנונימי הזה על ידי כמה מהשכנות בקבוצת הווטסאפ היתה ברמה שאני סופגת, ואני מניחה שעצם השיימינג שעשו שם היה מונע מכל אדם סביר להזדהות כמי שגרם לבעיה…


בזמנו אחרי האירועים של יוני שעבר, החלטתי לפנות לעו״ד לענייני שכנים כדי להתייעץ איתו מה הלאה, בין השאר כי בעלי הדירה איימו עלי בתביעה אם הדיירים שלהם יתבעו אותם.

בגדול מה שאמר עורך הדין זה שניסיונו האישי, אף אחד לא הרגיש מנצח אחרי תביעה בין שכנים. ואני מניחה שהוא צודק בכך שמלבד מקרים מאוד קיצוניים ונדירים – באף סכסוך שכנים אין צד אחד שצודק באופן מוחלט וצד שני שהוא הרשע בכבודו ובעצמו.

ובמצב נורמלי, הייתי מסכימה שהוא צודק מאוד גם במקרה שלי.

בסופו של דבר אני הייתי לא בסדר בכך שנתתי לדירה שלי להגיע למצב שבו היתה להם סיבה להתלונן באופן רשמי כזה, והחששות שלהם מחזרה של המצב למה שהיה בסופו של דבר מוצדקים.

אבל מצד שני, כמו שכתבתי כבר קודם – הם הגיעו למצב הקיצון ההפוך שבו כל בעיה שנוצרת היא באשמתי, ואין לי אפשרות להוכיח אחרת. ומעבר לפגיעה בי – זה בסופו של דבר פוגע גם בהם בכמה רמות. הרי אם הבעיה לא נגרמת ממני, הם מזניחים את המקור האמיתי של הבעיה ולא פותרים אותה. מעבר לזה, הם שוחקים את שיתוף הפעולה שלי לגבי דברים שאני כן אמורה לפעול דרכם.

ברור לי שאני לא רוצה להגיע למצב של תביעה ובתי משפט, אבל אני כן מרגישה צורך להראות להם הפגנת כוח מהסיבה הפשוטה שיש לי הרגשה שעבור כולם רק הפגנת כוח כזו תגרום להם להתחיל להתייחס אלי בכבוד.

אבל הבעיה שאני אדם נעים ואין לי איזושהי ״עארסית פנימית״ שתדע להתמודד עם האנשים האלו ״בשפה שהם מבינים״.


זה מזכיר לי שלפני לא מעט שנים, כשהשתתפתי בחוג קרמיקה, יום אחד המדריכה שהיתה גם הבעלים של הסטודיו סיפרה לנו על סכסוך בקשר למקומות חניה שהיה לה מול נהגי מוניות באיזור. היא סיפרה לנו שלמזלה בעלה (כיום לשעבר), שהיה עארס די גדול ומפחיד פיזית (למרות שמההיכרות שלו איתו כשהוא ביקר בסטודיו באופן אישי הוא היה אדם נחמד ולא אלים בעליל) בא לעזרתה והצליח להפחיד אותם מספיק כדי שהם יעזבו אותה בשקט ויתנו לה לחנות.

אני שאלתי די בתמימות אם זה לא מצב שאפשר בו פשוט לקרוא למשטרה, והיא צחקה עלי ואמרה שזה בימינו היה כנראה מחמיר את הבעיה ולא פותר אותה, כי המשטרה לא מזיזה לטיפוסים כאלו.

אני לא אומרת שהדיירים בדירה לידי או בעל הדירה הם טיפוסים ״קרימינליים״ כמו נהגי המוניות הללו. אבל אני כן חושבת שאולי מבחינה מנטלית שיחה עם טיפוס כמו האקס של המכרה הזו שלי היה ״מרגיע״ את היחס שלהם. ואני פשוט לא כזו ולכן נוצר המעגל הזה של התלונות והכעס.

הטיול לאלסקה -אולי גרניום?

כשכתבתי במקור את הרשומה חשבתי שמדובר על פרח יפה שקצת מזכיר את מקור החסידה פה בארץ, לא? לצערי לא ראיתי זרעים שלו.

עננת מסכימה שזה פרח יפה ושקשור באמת למקור החסידה, אבל לא הפרח המקורי שזהיתי אלא גרניום וכנראה נקרא ״גרניום צפוני״.

המשך הבעיה מול השכנים שלי

באמת חשבתי שאחרי שהשכנים בדירה לידי התלוננו תלונה לא נכונה על ריח לא נעים מהדירה שלי, ושהאינסטלטור שהיה אצלי בדירה אמר שאין לי בדירה שום ריח של ביוב ושלא היתה סיבה שיהיה ריח כזה תגרום לפחות לבעל הדירה שלהם להבין שמדובר על מתלוננים סדרתיים.

ובאמת היו לי שבעה חודשים של שקט מהם ומהתלונות שלהם – עד אתמול.


לפני הסיפור הנוכחי, אני רוצה לחזור בזמן – לזמן די קצר אחרי שעברתי לדירה, או לפחות זמן קצר באופן יחסי.

באותה תקופה גרו בקומה הבעלים של הדירה שלידי בדירה שלהם, ובדירה מולי גרה השכנה שמתגוררת בה היום אבל עם בעלה שהיה אז בחיים.

ובאחד מימי השישי באחת מתקופות החגים אחרי שגרתי בדירה קצת פחות משנתיים או שלוש – ניקיתי את הדירה כרגיל, אבל באופן לא אופייני שמתי שקית זבל ליד הדלת של הדירה כדי לזרוק אותה – ואז שכחתי מזה והשקית נשארה שם לאורך זמן.

השכנים שלי דפקו בדלת והתלוננו על הריח – ואני התנצלתי ומן הסתם מיד ירדתי עם הזבל.

אבל בוקר לאחר מכן – גם אני הרחתי ריח לא נעים במסדרון. לא הספקתי לחשוב מה לעשות לגבי זה – והגיעה הדפיקה המוכרת בדלת

השכנים שלי התעקשו שהריח עדיין מגיע מהדירה שלי. הם סירבו להקשיב לעובדה שאני מריחה את הריח כשאני יוצאת מהדירה – וסירבו להכנס לדירה לכמה דקות כדי לחוות את זה בעצמם ולראות שאני צודקת. זה כמובן הוביל לוויכוח קולני ודי ארוך עד שהם פחות או יותר התייאשו.

איך נפתר עניין הריח? השכנה מהדירה לידי ניקתה את הרצפה במסדרון עם אקונומיקה, ובוקר אחרי הריח כבר לא היה קיים. אני לא עשיתי כלום מן הסתם, אבל מבחינת השכנים הדעה שהריח הגיע ממני לא השתנתה, וכנראה הדעה הזו בשילוב הזכרון של התקרית עומד מאחורי כל הטענות של בעלי הדירה לידי בשם הדיירים שלהם.

בהסתכלות אחורה, יכול להיות שהריח באמת נוצר באשמתי, אם למשל בטעות נזל לי נוזל מהזבל על הרצפה במסדרון בלי ששמתי לב. אבל דווקא זה מזקק לי את הקושי שלי מול השכנים: העובדה שבמקום להקשיב ולנסות להבין איך לפתור יחד את הבעיות, הם מתעקשים להאשים אותי ואת מצב הדירה שלי בכל בעיה.


ה״אקשן״ התחיל לקראת הצהרים אתמול, שבאופן מפתיע קיבלתי הודעה לא מבעל הדירה לידי אלא מהדייר עצמו.

הוא התלונן על כך שיש שוב ריח מהדירה שלי – ואז באופן מפתיע התלונן שיש להם שוב ג׳וקים בדירה. הוא ממש איים עלי שזה לא לעניין ושהוא ״לא ייתן לזה לעבור לסדר היום״.

כן חשוב לי לציין שאחרי מכת הג׳וקים שהיתה לי בדירה בשנה שעברה, בהחלט עקבתי אחרי המצב בדירה לא רק במהלך הקיץ שעבר (כדי לוודא שהריסוס היה תקין) אלא גם הקיץ הזה, מתוך הבנה שלא פעם ״מכת ג׳וקים״ (ובמיוחד כזו קשה כמו שהיתה אצלי) קשה מאוד לפתרון, במיוחד לא בסבב אחד.

אבל הקיץ מבחינתי היה ״שקט״ בגזרת הג׳וקים. כן ראיתי במהלך הקיץ שלושה או ארבעה בודדים ג׳וקים מתים (ג׳וק אחד לא פעם בהפרשים של כמה שבועות), ולא ראיתי בכלל ג׳וקים חיים. מעבר לזה, במהלך מכת הג׳וקים בקיץ שעבר, הייתי רואה מידי פעם ג׳וקים מתים במסדרון של הקומה. השנה המסדרון היה נקי לחלוטין מג׳וקים – ואני זו שלרוב יוצאת מהבית מוקדם בבוקר כך שאני אהיה זו שאראה אותם כשאני יוצאת מהבית.

עצם העובדה שלא שמעתי כלום מצד השכנים (עד אתמול) גם אישש את התחושה שלי שהבעיה לא חזרה על עצמה השנה.

לכן מאוד הופעתי מהתלונה שלו, כי באמת אין אצלי בעיה, ועניתי לו שאין אצלי בעיית ג׳וקים כי אני עוקבת אחרי המצב. כן אמרתי שאבדוק את נושא הריח.

אבל שעה או שעתיים אחרי ההודעה של השכן, החלטתי ליצור קשר עם המדביר שהיה אצלי בשנה שעברה. תיארתי לו את העובדה שהג׳וקים לא חזרו מלבד כמה ג׳וקים מתים בודדים במהלך הקיץ. גם ניסיתי להסביר לו בעדינות ובנימוס שהשכנים שלי נוטים להגזמה, וכדוגמא לזה סיפרתי לו על הנזילה (זו שבקישור בתחילת הרשומה) שבה הם טענו על ריח לא קיים של ביוב מהדירה, מה שעובדתית לא היה נכון.

אני קיוויתי לקבל ממנו אישור על כך שאוכל לדחות את הריסוס לתחית עונת הג׳וקים הבאה, שתתחיל במרץ או אפריל הבא. מבחינתי זה היה עדיף משתי סיבות.

הראשונה היא שאחרי המחקר שלי בנושא ושיחה איתו לגבי הריסוס שנעשה בבניין שלנו – ריסוס בחודשי הסתיו או החורף פחות אפקטיבי לאורך זמן.

אבל הסיבה השניה היא שמעבר לעובדה שלתחושתי אין אצלי בעיית ג׳וקים, הייתי סקפטית עד כמה לשכנים היא קיימת. התחושה שלי שגם אצלם הם אולי ראו לאחרונה ג׳וק או שניים מתים – ונוח להם להחליט שזה מגיע מהדירה שלי ושריסוס אצלי יפתור את הבעיה אצלם, בלי שהם יצטרכו לרסס.

התקווה הזו שלהם מובנת לי, בין השאר כי החומרים שמשמשים להדברה הם לא בדיוק בריאים, במיוחד כשיש להם ילדות קטנות בבית. ובאופן עקרוני גם לי עדיף היה לטפל בבעיה אם היא קיימת מוקדם ככל האפשר. אבל החשש שלי הוא שריסוס אצלי לא יפתור להם את הבעיה, ואני אצטרך לעבור כמה סבבים של ויכוחים או אפילו של ריסוס חוזר עד שהם יבינו שהבעיה אצלם.

במיוחד עכשיו כשכבר סתיו, ובתקופה הזו הג׳וקים מתחילים להיות פחות פעילים. ואז ייתכן שאם ארסס את הדירה והם ירגישו הפוגה – ההפוגה שהם ירגישו בדירה תהיה בגלל החורף ולא בגלל הריסוס, ואז הם ידרשו ממני ריסוס חוזר באביב כשהבעיה תחזור.

המדביר עצמו היה פחות אופטימי, למרות שהוא הודה שהוא לא זוכר את הדירה שלי מתוך כל הדירות שהוא טיפל בהן מאז. גם נושא הנזילה תפס את תשומת הלב שלו – לא מבחינת ההבנה על ההגזמה של השכנים שלי, אלא יותר בכך שנזילות כאלו יכולות ליצור מקומות שנוחים לג׳וקים להתנחל בהם.

הוא גם אמר לי שאמנם ג׳וקים לא פעילים בחורף, אבל בגלל החום בישראל – מדובר לא פעם על תקופה שמתחילה בדצמבר, ולכן יכולה להיות עכשיו תקופה של כמה שבועות שבהן יש פעילות מועטה של ג׳וקים, וגם אם אני בקושי יכולה לראות פעילות – ייתכן שבמרץ או אפריל כבר תהיה לי מכת ג׳וקים הרבה יותר קשה.

מהדברים הבנתי שלדעתו יש סיכוי מסוים שהבעיה חזרה, אבל היסס האם להמליץ לי על ריסוס או לא – וסיכמנו שהוא יגיע אלי לביקורת בשבוע הבא כדי לעבור על הדירה ולראות אם הוא רואה סימנים של ג׳וקים בדירה ולפי זה להחליט מה הלאה.


במהלך השיחה שלי עם המדביר, הגיעה השיחה שהתפלאתי שלא הגיעה מוקדם יותר – השיחה מבעל הדירה שלהם.

אני לא יודעת אם הדייר החליט קודם לשוחח איתי בעצמו כי השיחות עם בעל הדירה נראו לא לא יעילות, או שפשוט לבעל הדירה לקח זמן ליצור איתי קשר. ייתכן שיש פה משהו לא ברור שקורה מאחורי הקלעים – בין

אבל בעל הדירה התקשר פעמיים רצוף, וכשלא עניתי הוא המתין עד שהוא יצר איתי קשר בווטסאפ.

אני אישית מעדיפה לענות לו בווטסאפ כי לרוב שיחות טלפוניות מולו נוטות להיות יותר תוקפניות מצידו – והפעם גם לא עניתי כי בדיוק הייתי בקשר עם המדביר, וידעתי שמבחינת בעל הדירה, אם אוכל לתת לו מידע מטעם איש מקצוע לגבי הריסוס (במיוחד אם יהיה תאריך של בדיקה או הגעה שלו) – זה יתקבל די בברכה ויגרום לו לרדת ממני יחסית מהר.

לכן חזרתי אליו בווטסאפ אחרי סיום השיחה עם המדביר – ואמרתי לו שהמדביר יגיע ביום שני הבא לביקורת, ונראה שזה כבר ״הוריד את הטונים״ מולו.


אבל כמובן בתלונה של הדייר היה גם שוב את התלונה על ״יש ריח מהדירה שלך שוב״. ומעבר לתלונה של הדייר – בעל הדירה טען שהוא היה בקומה היום בבוקר (אולי כהזמנה של הדיירים?) והריח את הריח בעצמו, והוא טען שהריח ״נוראי״.

ופה כבר אין לי מושג מה לעשות. כי התחושה שלי היא שהתלונה של הדיירים מוצדקת (לפחות הפעם), אבל לא נובעת מהדירה שלי אלא מריח מהמסדרון. ובמצב כזה, אין לי מה לעשות כדי לפתור את הבעיה מלבד להמתין שיהיה ניקיון יסודי בבניין – ולקוות שהמצב יירגע מבחינתם עד אז.

מה שכן עשיתי היה לעבור על דברים שיכול להיות שבאמת משפיעים על הסביבה.

למשל אחד הדברים שחשבתי בזמנו שיעזור עם התלונות שלהם על הריח היה לשים ממש בכניסה לדירה מפיץ ריח – לא כזה חשמלי אלא כזה שהוא בקבוק עם נוזל ריחני ומקלות שיוצאים ממנו.

ונראה שזה יעיל, כי לא פעם כשאני שוכחת למלא מחדש את הנוזל או להחליף בקבוק – באמת שמתי לב לזה שיש לדיירים בדירה לידי נטיה להתלונן על ריח רע. והפעם באמת שמתי לב לזה שבאמת הבקבוק התרוקן שוב.

מעבר לזה, נזכרתי מזמן לא עשיתי ניקיון יסודי של ארגז של החתולים שלי, אז עשיתי גם ניקיון כזה – ויצאתי כמובן לזרוק את החול שניקיתי לזבל.

ואז גם אני הרגשתי איזשהו ריח במסדרון, מה שאושש את החשד שלי שהבעיה של הריח מהמסדרון ולא מהדירה שלי.


כנראה שגם הדיירים הרגישו כך, כי בשעות הערב הדיירת בדירה לידי סיפרה על ריח נוראי בבניין ושאלה מתי יגיע המנקה לנקות אותו בצורה יסודית.

בהתחלה כמה מהדיירים מקומות אחרות ענו לה שיש כרגע שיפוץ בדירת הגג של הבניין שיכול להשפיע קצת על הריח, והיתה גם מי שהתלוננה על זה שהיא היתה צריכה ביום שישי לנקות את המעלית כולל את האיזור של הכפתורים של הקומות שהיה ״מכוסה בחומר לבן מגעיל״.

אבל אז הדיירת בדירה לידי אמרה שהיא מריחה ריח נוראי ספציפית בקומה שלנו ברמה ש״אם אני עומדת ליד המדרגות דקה אני כבר כמעט מקיאה״.

ואז כמו שאומרים באנגלית – All Hell Broke Loose. השכנות ה״קבועות״ שאהבו כבר בזמנו לרדת על המצב בדירה שלי התחילו לכתוב דברים בסגנון של ״אם הריח נוראי במיוחד אז זה בטח מהשכנה שלך״, או ״אם אתם רוצים להבין מאיפה הריח, תעמדו ליד דירה X בקומה Y" (עם ציון הקומה שלנו ומספר הדירה שלי).

החלטתי לענות בקבוצת הווטסאפ שהריח לא מהדירה שלי ושאני מרגישה אותו כשאני יוצאת מהבית.

היא עצמה ענתה לי ״לא נכון״ – אבל היה לי חשוב לכתוב את זה לא עבורה ולא עבור החברה היאכנע שלה, אלא בעיקר כדי להראות לשאר הדיירים שהן כותבות שטויות.

הדיון די נפסק אחר כך חוץ מהדייר בדירת הגג שאמר שאם הריח עד כדי כך חריף, אז אולי ״מישהו״ מת (אחר כך הוא תיקן את זה בהודעת המשך ל ״או משהו, כמו בעל חיים״). זה נשמע קצת כמו בדיחה פנימית, אולי בהתייחסות לכך שפעם הדיירים בדירה לידי החליטו לזייף שיחות מהמשטרה, מכבי אש ומד״א בטענה שהשכנים שלי מאוד דואגים לי כי יש כזה רי נוראי מהדירה שהם חוששים שקרה לי משהו או שאני אפילו מתה.


לגבי מה הלאה, לא ממש ברור לי.

יש לי כיוונים מסוימים.

למשל קבעתי עם המדביר רק בשבוע הבא כי שמתי לב שכבר תקופה ארוכה לא עשיתי ניקיון וסדר ממש גדולים בדירה, ואולי זו הזדמנות לעשות את זה.

אני גם הייתי שמחה אולי להזמין ניקיון מקצועי חד פעמי לדירה שוב, אבל אני קצת מתלבטת לגבי זה. קודם כל כי הייתי רוצה לעשות מה שאפשר בעצמי, ורק אז להזמין מישהו מקצועי ש״יבריק״ את הדירה. ייתכן גם שזה משהו שהייתי אולי שמחה לעשות פעמיים שלוש בשנה – כלומר שמישהו יגיע בתדירות מאוד נמוכה לעשות את הניקיון היסודי שאני לא עושה.

אבל בתכלס אני כנראה רוצה משהו שלא ממש קיים – עבודה במחיר והיקף של עוזרת בית, אבל שיתבצע באופן חד פעמי כמו שעושות חברות ניקיון שעושות ניקיון פעם בכמה זמן אחרי אירועים כמו מעבר דירה או שיפוץ. העניין הוא שהמחיר בעיקר של חברות ניקיון כה מתחיל בכמה אלפי ש״ח טובים ליום עבודה, וזה פשוט יקר מידי בשבילי.


הנושא מול השכנים ובעל הדירה שלהם עדיין לא סגור מן הסתם.

אני מחכה לשמוע מהמדביר מה דעתו, ואני כן רוצה להבהיר לו עד כמה השכנים בעייתיים ועד כמה ייתכן שהם מנפחים את הסיפור בלי להשמע כאילו אני מנסה להתחמק מהדברה אלא רק רוצה לוודא שהיא חיונית.

גם לגבי הריח – אין לי מושג מתי יגיע איש הניקיון לקומה ויטפל בו.


ויש את הפן ההתנהלותי מול השכנים.

די ברור לי בשלב זה שההטרדות שלהם לא יפסיקו, לא משנה מה אני אעשה – ומה המצב בדירה שלי. היה לי מזל פעם אחת באירוע עם האינסטלטור שהיה איש מקצוע שיכול היה לסתור אותם – אבל לרוב האפשרות לא קיימת לי, ואני מרגישה שכשזה מילה שלי מול שלהם, הם פשוט בוחרים לא להאמין לי.

אני לא בטוחה שיש לי מה לעשות עם זה מול עו״ד, במיוחד אם אני לא רוצה לקחת את זה לכיוון של תביעה – ותביעה היא באמת רעיון לא טוב במצבים כאלו, אלא רק תחריף את המתחים.

הקושי שלי הוא בכך שאיכשהו בכל ניסיון פשרה, יש לי תחושה שתמיד ידחפו אותי ״ללכת לקראתם״, בלי שהם יעשו מאמץ ללכת לקראתי, ואיכשהו אני תמיד אצא אשמה מולם במצב.

ואין לי כרגע את הזמינות או הכסף לעבור דירה – שזו גם לא אופציה, וגם זה לא מבטיח לי שיהיו לי שכנים ״נורמליים״ יותר להבא.

״אחרי החגים״

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, התקופה הזו של ״אחרי החגים״, במיוחד חגי תשרי – היתה תקופה די מבאסת.

כמה שבועות מועטים לפני כן חזרנו ללימודים אחרי החופש הגדול. נכון שביומיים או השלושה האחרונים של החופש קצת נמאס לי מחוסר המסגרת והחופש שכילדה נראה אינסופי והתגעגעתי קצת לבית הספר, אבל כמה שבועות של לימודים די גמלו אותי מהגעגוע הזה לבית הספר. אבל לא היתה סיבה להיות עצובה: החגים הגיעו די מהר אחר כך ואיתם כמות מכובדת של חופש.

אבל אחרי סוכות – עמדה בפנינו תקופה ארוכה של לימודים ללא חגים. נכון שכילדה היינו מקבלים חופש בחנוכה (ותמיד הייתי מתעצבנת על זה שהיום הראשון של החג עדיין היה יום לימודים) ועוד כמה ימים בפורים שכבר היה ממש קרוב לחופש פסח (שאחריו עם יום העצמאות, ול״ג בעומר, ושבועות התקופה עד החופש הגדול עברה עם כמות סבירה של חופשים), אבל עדיין התקופה השוממת הזו ללא חופשים נראתה לי ארוכה מידי.

כיום כמבוגרת אני פחות ״נואשת״ לחופשים – אולי כי באמת יש לי את היכולת לקחת מידי פעם יום חופש אם אני רוצה.

גם שמתי לב שכמבוגרת אני יותר אוהבת את הרעיון של הימים של ״ערבי החג״ – בימים שבהם עבדתי בערבי החג, היה מדובר על יום עבודה קצר, ובכמה מהחברות שעבדתי בהן היה בכלל נהוג שבכלל לא עובדים בערב החג ולוקחים חצי יום חופש.

יש משהו כיף בזה שבעצם יש יום רגיל אבל מקוצר, ואז בשעות אחה״צ יש מין שלווה כזו של חג, במיוחד עם הידיעה שיש עוד יום חופש יום אחר כך. למרות שכמבוגרת אני פחות אוהבת את החג עצמו, איכשהו הוא תמיד משעמם אותי, אולי כי אנחנו כמשפחה לרוב לא עושים כיום שום דבר בחג עצמו, ובעיקר אוכלים ומעסיקים את האחיינים שלי ומנסים לנתק אותם מהמסכים שהם מתעקשים לצפות בהם.


הרבה. אנשים רואים בתקופת ״אחרי החגים״ זמן להתחיל פרוייקטים גדולים כמו דיאטה, אולי כי באמת התקופה הזו שבה יש מעט מאוד חגים, וגם הם פחות ״נחשבים״ מאפשרת לנו תקופה ארוכה של שגרה.

והפעם סיום החגים גם מסמל תקווה לחזרה לשגרה של אחרי המלחמה, שייתכן שהסתיימה לפני שבוע (למרות שבשעות האחרונות היתה הפרה מסוימת של הפסקת האש).

ההשפעה של הפסקת האש הזו לא ידועה. האם היא תוריד את גלי האנטישמיות והשנאה לישראל בעולם – וכמה זמן זה ייקח? וכמה זמן ייקח למשקיעים לחזור ולהשקיע בישראל עם התדמית שלה, וכמה זמן ייקח לאושש את התדמית הזו?

אף מדינה מעולם לא הצליחה להכניע ארגון טרור

עמיחי אתאלי רוצה להזכיר לנו: בזמן שאנחנו שמחים על החזרת החטופים הביתה, החמאס עדיין חי, קיים, בועט – ומתכנן את השביעי באוקטובר הבא.

הוא מודה בזה שטבעי ואנושי לשמוח על החזרה של החטופים, והערבות ההדדית הזו היא מדהימה – אבל בעיניו אנחנו מתעלמים מהעובדה שאנחנו בספינה שעומדת לטבוע – פשוט כי הסתיימה המלחמה ועדיין לא הצלחנו ״לסלק״ מעלינו את החמאס.


סטיבן קינג כתב בזמנו ספר בשם ״העמדה״.

הספר מתחיל בסיפור על מצב שבו מגיפת שפעת קטלנית הצליחה לחסל את רוב אוכלוסיית העולם. בשבועות והחודשים אחרי המגיפה, האוכלוסיה בארה״ב ברובה מתחלקת למחנה ״טוב״ ומחנה ״רע״ שנראה שעומדים להלחם אחד בשני – עד שיד האלוהים גורמת לפיצוץ גרעיני בעיר של ״הרעים״ ולכאורה מחסלת אותם.

רק שהמנהיג האל טבעי של ״הרעים״ מצליח בשבריר שניה לפני הפיצוץ להפוך לציפור. ורק בסוף הספר שמגיע כמה פרקים אחר כך ומתאר איך החברה ה״טובה״ מצליחה לשגשג, יש לספר מעין פרק סיום של שניים או שלושה עמודים, שבו המנהיג הרע ״חוזר לקיום״ כשהוא לא ממש זוכר מה קרה לו , אבל עם כוונות רעות. הוא מגלה שהוא התעורר באי טרופי באוקיינוס השקט, כשהמקומיים מתחילים להתאסף סביבו ונראה שהם רואים אותו בתור נס דתי או משהו דומה – ומתחילים לסגוד לו.

הרעיון מאחורי החזרה הזו לחיים היא שרוע אף פעם לא באמת נעלם – הוא תמיד חוזר בצורה כזו או אחרת, כי הוא לא משהו פיזי אלא רעיון.

לכן תמיד כשישראל מחסלת מנהיג זה או אחר של ארגון כזה או אחר – תמיד יקום מישהו במקומו, ואם מחלישים ארגון טרור שלם (כפי שלמשל ארה״ב החלישה את אל קאעידה) – מקבלים ארגון טרור אחר במקומו (כמו למשל דאע״ש) שלא פעם יכול להיות אפילו אלים יותר ומפתיע יותר מהמקור (כריתת ראשים פומבית).


אני מניחה שהגישה של עמיחי היא שהיה צריך להמשיך את המלחמה כדי ״לחסל את החמאס״.

אז קודם כל, אי אפשר ממש לחסל את החמאס – או יותר נכון את הרעיון של לחימה אלימה בישראל בעזרת טרור. מעבר לעובדה שקשה לחסל לחלוטין כל ארגון טרור באשר הוא – אבל גם כשארגון טרור קיים נעלם או אפילו רק נחלש, לא פעם פשוט יהיה ארגון אחר שיעלה במקומו – כמו לדוגמא כשארה״לֹ רדפה אחרי אל קעידה – וכשהיא החלישה אותו, דאע״שׁ עלה והתחזק, ואפילו היה אכזרי יותר מאשר אל קעידה היתה במקור.

כך שהמחשבה שהמשך המלחמה היה גורם ל״חיסול״ הטרור היא בעצם פנטזיה. חיסול הטרור לא הולך לקרות כך. כן אפשר להרוס תשתיות טרור כדי לעכב או למנוע מהטרוריסטים לבצע פיגועים במיוחד לתקופה מסויימת – אבל אי אפשר למנוע את זה מהם לנצח.

וזה מעבר לעובדה שהלחימה של ישראל נגד החמאס כבר מזמן הפכה להיות לא יעילה. בתחילת המלחמה פגענו בהרבה תשתיות של החמאס וחיסלנו להם את המנהיגים הותיקים – אבל עם הזמן פגענו בהם פחות ופחות – ופגענו באזרחים יותר ויותר.

כן, אני יודעת שהמון ישראלים חושבים שאין ממש אזרחים תמימים בעזה, וכולם שם חמאס או תומכי חמאס (במיוחד אחרי אירועי השביעי באוקטובר) ומגיע להם לרעוב או למות מההתקפות. אם עמיחי תומך בהמשך הלחימה בכל מחיר, ייתכן מאוד שגם מבחינתו המשך הפגיעה באזרחים לא אמורה להפריע לנו להמשיך להלחם.

אבל פה בדיוק נמצע הפגם בהגיון של עמיחי ורבים אחרים שתומכים בהמשך הלחימה. כי מלחמות כיום לא נגמרות בנצחון מוחלט בכוח – חלק משמעותי מהלחימה כיום היא דרך דעת קהל הבינלאומית, ובעולם שבו יש גישה חופשית למידע – תמונות שמגיעות מהשטח יכולות להשפיע הרבה יותר מדיבורים ועובדות. כי כפי שנאמר – תמונה אחת שווה אלף מילים, והוידאו הרג את כוכב הרדיו.

זה לא משהו חדש, דרך אגב. פעם נאומים הודפסו בעיתונים או הושמעו ברדיו לפני פיתוח הטלוויזיה – ואז למילים היה כוח בלתי מוגבל. אבל ברגע שהומצאה הטלוויזיה והאנושות התחילה לצפות באירועים ולא רק לשמוע נאומים ברדיו (או לקרוא אותם בעיתון), החזות החיצונית של מי שמדבר הפכה להיות יותר ויותר חשובה, על חשבון המילים עצמן.

וכיום כשיש גישה לאינטרנט בכל מקום – גם הגישה לתמונות מעזה קיימת מכל מקום.

אמנם הפלסטינים לא מלאכים ולא פעם מקצינים או אפילו ממציאים דברים, אבל עם הזמן כמות הטענות הנכונות על התנהלות לא תקינה של צה״ל הלכה וגברה. במיוחד כשהשביעי באוקטובר הלך והתרחק, ואנשים מחוץ לישראל אולי קצת שכחו אותו – או שהם חשבו שישראל כבר ״נקמה״ מספיק בפלסטינים והגיע הזמן שישראל תפסיק.


אם יש משהו שאני לא מסכימה איתו בשמאל הקיצוני היא הקונספציה של ״הכיבוש״, כאילו ״הכיבוש״ אשם במצב הבטחוני שלנו – וברגע שיסתיים ״הכיבוש״ אז יבוא שלום על האיזור.

האם הנוכחות הצבאית הישראלית גורמת מתיחות וחיכוכים מיותרים מול האוכלוסיה האזרחית בשטחים, וגוררת איתה שנאה לישראל? בהחלט.

האם ראוי לתת לפלסטינים מדינה עצמאית ככל עוד הם מבטיחים לנו שלום והכרה בזכותה של ישראל להתקיים לצידם? גם בהחלט.

האם מצבם של הפלסטינים היה נהדר ונפלא עד שישראל ״כבשה״ אותם? לא ממש.

מושג ה״כיבוש״ מתעלם מהרבה תהליכים וגורמים בחברה הפלסטינית שמונעים את השלום הזה. כמו למשל ההיבט המוסלמי דתי, במיוחד בעזה – (אבל לא רק) כזה ששולל את אפשרות דו הקיום עם ישראל. או השאיפה הפלסטינית למדינה בכל השטח ולא רק בחלקו כחלק מפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

וכל אלו גורמים שלא קשורים בשום אופן ל״הכיבוש״ – והם צריכים להפתר לפני שנוכל להגיע להסכם שלום אמיתי.


אז בשורה התחתונה – אנחנו במצב לא פשוט שכנראה אין לו פתרון אידאלי.

מצד אחד – יש את הטרור הפלסטיני שלא הולך להפסיק אם רק נכיר ב״הכיבוש״.

מצד שני, אין לנו אפשרות לגרום לפלסטינים להעלם.

כלומר פיזית זה כנראה אפשרי. למשל התחילת המלחמה היו לא מעט אנשי ימין שהתחילו לדבר לע כך שישראל תחתום על עיסקה עם מצרים שנעביר אליה את כל הפלסטינים מרצועת עזה, כדי למנוע את השביעי באוקטובר הבא. אני מניחה שקו המחשבה היה שהתקווה לשחרור עזה פלוס הקרבה לישראל נחשבה למוטיבציה של הפלסטינים לתקוף אותנו

חלומות צבאיים שלא מתגשמים

כשכתבתי על הסרט ״אפס ביחסי אנוש״, הזכרתי את קצינת השלישות שבסרט – קצינה שהתקשתה להשתלט על החיילות תחת פיקודה.לא קשה להבין למה – היא מתייחסת לחיילות בזלזול, ולכן לא מצליחה לזכות בשיתוף הפעולה שלהן אלא לא פעם אפילו גורמת להן לפעול בצורה הפוכה בגלל הגישה שלה.

היא עצמה חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח – אבל חוסר ההתאמה בין החלומות שלה לבין היכולות הנמוכות שהיא מפגינה כמפקדת בולט מאוד, במיוחד למפקדים שלה, שלהם לא ברור למה היא לא מבינה את זה בעצמה.

בסופו של דבר, אחרי כמה אירועים שבהם התפקוד שלה כמפקדת רק הולך ומתדרדר – היא ״מועזבת״ מהתפקיד ונאלצת להשתחרר מהשירות הצבאי שלה, מה שגודע כמובן את האפשרות שלה לבנות קריירה צבאית.


איכשהו הסיפור הזה הזכיר לי את אחת החיילות ששירתה איתי תקופה מאוד קצרה, שאקרא לה מעכשיו ד׳.

גם ד׳ חלמה להיות קצינה, התקבלה לקורס קצינות – ועברה את הקורס הבסיסי שמשותף לכל החילות, ועברה לשלב השני, מה שמכונה ההשלמה החילית.

בחיל האוויר, לפחות בתקופתי, ההשלמה החילית שניתנה לחיילים בתפקידים לא קרביים כמו נשים, לרוב תאמה את המקצוע הצבאי שבו הם עסקו לפני היציאה לקורס הקצינים. כלומר מי שהיתה עובדת מבצעים היתה הופכת לקצינת מבצעים, מי ששירתה כפקחית טיסה במגדל היתה הופכת לקצינה במגדל, וכו׳.

היה הגיון מסוים בזה, כי לכל מקצוע היה בסיס מקצועי שנלמד כבר לתפקיד הלא פיקודי הבסיסי שהיה חשוב, ולפעמים היה קריטי. זה למשל היה בולט במיוחד בכל מה שקשור לתפקידי פיקוח טיסה במגדל – מכיוון שהפיקוח והתיאום בין המטוסים הוא מורכב במיוחד וקריטי לבצע אותו בצורה מדוייקת מה שדורש הרבה לימוד ותרגול – נוצר מצב למשל שנשים לא קצינות שמשרתות שירות צבאי סטנדרטי פשוט לא משרתות מספיק זמן כדי להגיע להסמכה הזו, ו״נתקעות״ בתפקידים הפחות נחשבים במגדל. קצינות לעומת זאת כן מצליחות להגיע להסמכה כי הן משרתות שירות קבע (אם יש להן את הכישורים והיכולות הנדרשים לכך כמובן), אבל אני מניחה שגם הן היו מתקשות להגיע להסמכה הזו אם הן לא שירתו כפקחיות טיסה במגדל לפני כן ולפחות עברו חלק מהמסלול.

לכן כנראה ד׳ המשיכה בהשלמה חיילית להפוך לקצינת מבצעים – אבל איכשהו היא הצליחה להכשל בשלב הזה של ההשלמה. אני זוכרת מאוד במעומעם שזה היה בגלל מה שמכונה ״משוב סוציומטרי״ שהוא בעצם פידבק מהמשתתפות האחרות בהשלמה שחולקות את דעתן על שאר המשתתפות, אבל אני לא בטוחה לחלוטין שזה היה המצב. סביר להניח שזה נבע משילוב של שני הגורמים הללו בכל מקרה.

לאחר הפסילה בהשלמה החיילית, ד׳ חזרה להיות חיילת ושובצה בתור עובדת מבצעים אצלנו בבסיס – אבל עדיין רצתה להלחם על היכולת שלה לחזור להשלמה חיילית ולהשלים את קורס הקצינות שלה. ייתכן שאם באמת התוצאות הסוציומטריות שלה לא היו טובות, היא קיוותה שייתכן שהשלמה אחרת עם הרכב משתתפות אחר (ואולי קצת הבנה מה גרם לה להכשל בסבב הקודם) היה עוזר לה להשלים אותה. אם הסיבות היו מקצועיות, אולי היא חשבה שהרקע שכבר היה לה היה מקל עליה לעבור שוב את ההשלמה בצורה טובה יותר הפעם.

ייתכן גם שהיא קיוותה אולי לקבל השלמה חיילית לתפקיד אחר, אולי כזה שנחשב לקל יותר – העיקר לסיים את קורס הקצינות.

אבל הערעורים שלה נכשלו שוב ושוב, וכל פניה נוספת היתה לגורם בדרגה נמוכה יותר ויותר.

במקביל, היא לא ממש הצליחה להשתלב אצלנו – כנראה כי היא לא ממש התאמצה להשתלב בגלל שהיא היתה בטוחה, במיוחד בשלבים הראשוניים של ההצבה שלה אצלנו, שהיא הולכת לעזוב בקרוב להשלמה חיילית נוספת. כמובן שזו היתה נקודה שבהחלט יכלה להראות על קושי אישיותי שעלה בקורס הקצינות בכל מה שקשור ליכולת לפעול מול אנשים בצורה טובה, במיוחד אם נראה היה שהיא לא ממש מבינה כיצד ההתנהלות הזו שלה יוצרת עליה רושם גרוע אצל כולנו אבל במיוחד מול המפקדת שלנו.

אותה מפקדת (קצינת המבצעים) ניסתה בתחילת הדרך להתחשב בד׳ ובוותק שלה (ובמעמד שלה כמי שהשלימה חלק מקורס הקצינות) – ולמרות שד׳ התחילה לשרת בתפקיד הכי נמוך במבצעים, היא זכתה לעבוד כעובדת משמרות, משהו שניתן רק לחיילים שעבדו בהסמכות המתקדמות יותר של המבצעים.

אבל כשהגישה של ד׳ לא השתפרה, המפקדת שלנו בהתחלה החזירה אותה לשרת כחיילת מן השורה שנשארת כל השבוע בבסיס (ולא כעובדת משמרות), אבל זמן מאוד קצר אחר כך ד׳ הועברה ליחידה אחרת.

מכיוון שהיינו מיודדות יחסית – ידעתי שזה לא היה להשלמה חיילית נוספת כי אם זה היה המצב היא היתה מספרת לי. מעבר לזה, כשאני סיימתי את השירות הצבאי שלי ונרשמתי לאוניברסיטה, הגעתי ליום הפתוח של החוג למדעי המחשב, ובמקרה אחרי הסיור שעשו לנו פגשתי בקמפוס את ד׳, שכבר למדה שם כסטודנטית – מה שהעיד על זה שהיא לא שירתה שירות קבע, מה שהיה נדרש ממנה בתור מישהי שסיימה קורס קצינות.

לפחות בשלב ז הרושם שלי היה שהיא היתה שמחה ומאושרת, וכנראה השלימה עם העובדה שהיא לא זכתה להיות קצינה, והמשיכה הלאה בחיים.


אני מודה שאחרי העזיבה שלה, קצת התגעגעתי אליה. באותה תקופה היו כמה חיילים לא נעימים ביחידה, צפונבונים שכנראה לא הייתי מגניבה מספיק בשבילם, שאחת מהן במיוחד התנכלה לי. כנראה העובדה שאותה חיילת לא סבלה את ד׳ רק חיזקה את הקשר בינינו, למרות שנראה היה שאנחנו מסתדרות לא רע בינינו גם בלי העידוד הזה מצידה.

כך כשהיא עזבה פתאום, החברות שלה חסרה לי. ובדיעבד כשאני חושבת על זה – למרות העובדה שהאווירה במבצעים השתפרה מאוחר יותר בשירות שלי, כשאותם חיילים ותיקים התחלפו בחיילים נחמדים יותר, ולמרות שנחשבתי לקראת סוף השירות שלי לאחת החיילות הנעימות ביחידה שכולם מסתדרים איתה – מעולם לא יצרתי את אותה רמת קשר חברי עם אף חיילת אחרת ביחידה כפי שהיתה לי עם ד׳. ולא פעם היו חברויות כאלו ביחידה, בין השאר כי הקשר שלנו עם שאר החיילים בבסיס היה מוגבל עד לא קיים, ולכן מגוון החיילות שיכולתי להתחבר איתן היה נמוך יחסית באופן די בולט.

זה נבע מהעובדה שכשהיינו במשמרת – לא היינו יכולים לצאת מהאיזור של המבצעים של הבסיס. אלו מאיתנו שנשארו בבסיס בסוף השבוע יכלו לצאת מהמבצעים לאכול צהרים בחדר האוכל או בערב אחרי שעת הסיום הרשמית של יום העבודה בבסיס ולבלות בשקם או הקולנוע, אני חושבת שלרוב לא ממש זכינו להכיר אנשים בבסיס מעבר לאלו שהיה לנו קשר יומיומי איתם כמו הפקידות של מפקד הטייסת ששירתו קומה מעלינו, עובדי המודיעין ששירתו איתנו במבצעים (רק שהם לא היו עושים משמרות), או פקחי הטיסה.