כמובן שגם הרופא של התוכנית, ד״ר הוזיינגה, גם הוא משתתף בתוכנית – ומדבר על כך שהוא הגיע עם המלצות בריאות מסוימות – שהמאמנים וכנראה גם ההפקה שגיבתה את המאמנים וב״פוטוגניות״ של התהליך שהם הובילו התעלמו מהן.
המסרים של ד״ר הוזיינגה קצת מבלבלים.
לפני שהוא הפך להיות הרופא הראשי של ״לרדת בגדול״ – הוא עצמו היה הרופא של אחת מקבוצות הפוטבול הידועות בארה״ב. כמי שהיה ספורטאי חובב רציני בפני עצמו – הגישה שאיתה הוא בא לקבוצת הפוטבול היתה שהוא אולי לא בהכרח הרופא הכי טוב מבחינה מקצועית – אבל כזה שיש לו רקע אישי באתלטיקה, ומבין מה עובר על השחקנים, וגם כזה ששיחק בעבר כשהוא פצוע.
בין השאר, כרופא לקבוצת פוטבול – הוא היה צריך להתמודד עם שחקנים התפקידים מסוימים בקבוצה שהיו מאוד כבדים, והוא שם לב לכך שהשחקנים הכבדים ביותר בקבוצות התחילו לרזות בקצב מהיר ברגע שהם התחילו להתאמן באינטנסיביות, ונראה היה שהאימונים שנדרשו מהם לא מעט שעות ביום גרמו להם לאבד את התיאבון שלהם.
כשפנו אליו בתור מעין רופא סלב לגבי ״לרדת בגדול״ ואיך לגרום לאנשים לרזות כמה שיותר מהר – הוא מיד חשב על ה״עקרון״ הזה, ובעצם הציע שאותם אנשים יתאמנו באותה אינטנסיביות של אתלטים מקצוענים, למרות שכאנשים שלא התמאנו לפני כן וכנראה חסרי יכולת אתלטית הם לא יוכלו להגיע להישגים של הספורטאים המקצוענים – כדי באמת להפחית את התיאבון שלהם במקביל לכך שהאימונים כביכול יעזרו להם להגביר את קצב ההרזיה בפני עצמם בגלל שריפת הקלוריות המוגברת.
השאלה עד כמה זה בריא פיזית להתאמן כך, ובמיוחד בצורה לא מדורגת אלא בבת אחת לא ממש עלתה, גם לא בתוכנית התחקירים.
אבל במהלך הסדרה הוא עצמו מודה שהתמונה בתוכנית היתה מורכבת הרבה יותר. מצד אחד התוכנית עזרה לאנשים שהיו חולים מלכתחילה (ומראים אותו מספר לאחד המתמודדים של התוכנית שמצבו הבריאותי גרוע – יש לו לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, וסוכרת), והוא התלהב מהעובדה שלתוכנית היו אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בהרזיה (הוא מצטט 99.9% מהמשתתפים הרזו בצורה משמעותית – למרות שמדובר על משתתפים עד הנקודה שבה הם עזבו את התוכנית ולא שמירה על ההישגים לאורך זמן).
אבל מצד שני, עם הזמן והתקדמות העונות, הוא התחיל להרגיש שהמתמודדים שמצטרפים לתוכנית רק הולכים ומשמינים. אם בעונות הראשונות הנשים שהגיעו לתוכנית שקלו בערך 90 ק״ג והגברים בסביבות 135 ק״ג – עם הזמן המשקלים הלכו וגדלו, והגיעו מתחרים ששקלו 180 ק״ג ואפילו 200 ק״ג ומעלה.
מעבר לבעיות הבריאות החמורות יותר שנלוות למשקלים כאלו גבוהים – היכולת של המתמודדים ללא הכושר הגופני הבסיסי להתאמן בצורה אינטנסיבית לפי התוכנית שהוא עצמו הציע רק הולכת ויורדת ככל שהמשקל שלהם עולה, ולא פעם אימונים או אתגרים שיכולים להיות בטוחים עבור אנשים שהם רזים ובכושר כמו המתחרים ב״השרדות״ או ״הנינג׳ה של ישראל״ – יהיו מאוד לא בטוחים לאנשים שמנים ולא בכושר.
למרות שהוא עצמו היה מי שהציע אימונים אינטנסיביים בתור טכניקה לירידה מהירה במשקל, בלי להבין שבעצם מדובר על אנשים שהם במקביל גם לא שמנים וגם בכושר גופני מאוד נמוך. לכן במהלך הסדרה ד״ר הוזיינגה ניסה למנוע אתגרים ואימונים שנראו לו מסוכנים מידי – אבל לא פעם נערכו לטענתו לפחות אתגרים כאלו שהוא לא שמע עליהם או היה מודע אליהם, כנראה באופן מכוון.
התוכנית התיעודית של נטפליקס מנסה לרמוז שהמפיקים והמאמנים של ״לרדת בגדול״ רצו את הכסת״ח של ״הנה אנחנו עובדים עם רופא כדי שהמתחרים יהיו בפיקוח״, אבל רק ככל עוד הוא ״מפריע״ להם כשמדובר על אתגרים פוטוגניים במיוחד לטלוויזיה – למרות שעם הזמן זה הוביל למצבי קצה שבהם היתה פגיעה פיזית במשתתפים.
המפיקים לא פעם היתממו שאי אפשר היה לצפות את מצבי הקצה האלו – אבל בדיעבד כשהאמרה הזו נאמרת במקביל לדברים של ד״ר הוזיינגה על כך שהוא לא נשאל על חלק מהאתגרים, זה נשמע יותר כמו רצון של ההפקה לא לדעת על הסכנות יותר מאשר חוסר יכולת לצפות אותן.
אפילו בסדרה התיעודית מודעים לבעיה – ובתחילת הפרק השלישי מציגים שקופית שאומרת שמה שנאמר בפרק הוא לא עצה רפואית מבוססת אלא תוכנית שנועדה לבידור ותו לא.
ג׳ניפר קרנס Jennifer Kerns היא אותה סטודנטית לרפואה שהשתתפה בתוכנית בעונה השלישית, רזתה בה, ליוותה את ד״ר הוזיינגה בעונות הבאות – וכיום היא רופאה שמתמחה בהשמנה חולנית.
היא עצמה אומרת שהיא היתה שמחה אם אנשים היו מתייחסים להשמנת יתר כבעיה רפואית בלבד, בלי להתייחס רע לאנשים שמנים, כנראה אחרי הניסיון האישי שלה בבי״ס לרופאה בחיים בכלל – וכנראה גם בתוכנית.
בעיני יש בעיה באמירה הזו – בין השאר כי ברגע שהשמנה הופכת למחלה, עולם הרפואה מתעקש לטפל בה ככזו, והטיפולים שקיימים היום (ניתוחים ותרופות הרזיה) רחוקים מלהיות טיפול מושלם. לכל הטיפולים האלו יש סיכונים לא קטנים – ובמקביל הרפואה אמנם מנסה לדחוף אותם לכל אדם שמן, אבל אחוז ההצלחה שלהם נמוך, ורופאים לא בהכרח מבינים למה (ואז מאשימים שוב את האדם השמן בחוסר ההצלחה של הטיפול שלא התאים לו).
ג׳ניפר עצמה מספרת שהיא הרגישה את היחס השלילי כלפיה כבר בבית הספר לרפואה שבו בגלל שהיא היתה שמנה היא הרגישה שלא מאמינים בה. אוסף האירועים האלו היו מה שגרמו לה להגיע לתוכנית – והיא מספרת שמבחינתה החוויה היתה טובה, והיא השיגה בעונה שלה את המטרות שלה.
ובמהלך הפרק השלישי של התוכנית (שמנסה להראות גם את הצדדים הפחות טובים של התוכנית) היא מספרת שמיד אחרי התוכנית היא הצטרפה כרופאה לד״ר הוזיינגה כדי לעזור לו, וגם היא היתה עדה למתח בינו כרופא שרצה לטפל במתמודדים בצורה נכונה – לבין ההפקה שרצתה ״טלוויזיה טובה״. ומה לעשות שרעב ועייפות כרוניים כפי שעברו על המתמודדים בתוכנית בהחלט גורמים ללא מעט מריבות שנתפסות בתור ״טלוויזיה טובה״.
ובסופו של דבר היא מבינה עד כמה התוכנית היתה בעיקרה מעליבה ופוגענית – ושההרזיה והאימונים מוגזמים ולא בריאים. מצד שני, היא מבינה עד כמה אנשים יכולים להיות נואשים לרזות ומהר, ולעשות כל דבר כדי להשיג את ההרזיה הזו.
השאלה הבסיסית שעולה כאן היא מדוע הרופאים ובעיקר ד״ר הוזיינגה לא פרשו ברגע שהיה ברור שהתוכנית מסוכנת בריאותית ושלא ממש מקשיבים להם. האם הם אמרו לעצמם שבלעדיהם ההפקה תלך אפילו יותר רחוק בניסיונות שלה להתעלל במשתתפים בשביל הרייטינג – או שמה המשכורת ו / רמת הפרסום שהם קיבלו דרך התוכנית פשוט היתה מפתה מידי?
מה שכן חשוב לציין שכבר באותה תקופה היה ידוע שההרזיה כפי שהיא נערכת בתוכנית לא בריאה ולא ישימה לאורך זמן.
נתחיל מזה שהתוכנית התזונתית היא מה שמכונה ״דיאטת כסאח״ – כלומר אכילה של פחות מ 1200 קלוריות ליום לנשים, ופחות מ 1500 קלוריות ביום לגברים. כבר כמה עשורים לפני התוכנית אנשי מקצוע בתחום התזונה היו מודעים לכך שהרזיה כזו אולי מעניקה ירידה מהירה יחסית בתחילת הדרך – אבל עם הזמן לא רק שזה קוטע את ההרזיה בשלב מוקדם יותר כאמצעי התגוננות של הגוף, אלא גם שעל התוצאות של הרזיה כזו יהיה הרבה יותר קשה לשמור לאורך זמן.
כן חשוב לציין פה שהרופאים של התוכנית ובראשם ד״ר הוזיינגה כן הזכירו להפקה ולמתחרים שוב ושוב את העובדה הזו – אבל המאמנים של הקבוצות שהם היו אלו שהיו בקשר עם המתחרים עודדו להתעלם מההמלצה הזו כדי להגביר את ההרזיה.
ייתכן שבתוכנית הפעילות הגופנית המאומצת שהתבצעה לאורך המון שעות ביום פיצתה לפחות חלקית על התזונה הלקויה. אבל רמת הפעילות הגופנית הזו לא בהכרח אפשרית לתחזוקה בחיים השוטפים של המתמודדים, שצריכים לעבוד ולגדל משפחה במקביל לתחזוקת ההרזיה.
גם בגרסא הישראלית של התוכנית שהיתה דומה בפורמט רק פחות מוקצנת בטירוף אפשר היה לראות שאלו שנשארו רזים בעקבות התוכנית (בניגוד לאלו שהשמינו ואז רזו שוב בעזרת טיפול אחר, כולל ניתוח או תרופות) היו אלה שעברו לאחר התחרות ״הסבת מקצוע״ לאימון כושר, ואורח החיים שלהם דרש מהם להיות פעילים גופנית כל יום, כל היום (כמעט).
אז למה המתחרים בעצם הלכו לתוכנית שהיא מסוכנת?
מעבר לחלום לרזות ובגדול (ובפרס הגדול), אני חושבת שעצם פרסום התוכנית ככזו שמנוהלת על ידי אנשי מקצוע גרמה להם לסמוך על המסגרת – עד שהם נפגעו ממנה, ואז רבים מהם התפכחו מהחלום והאמון הזה.
וייתכן שחלקם הצליחו לרזות ולשמור למרות הכל לשמור על מסגרת אכילה ואימונים שפויה גם במסגרת התוכנית. ייתכן שהם היו פחות לחוצים להיות ״בולטים״ ולנצח אלא רק רצו ליהנות מהגישה למומחים בתחום, לידע שלהם, ולמסגרת המסודרת שהתוכנית סיפקה. ייתכן שהם היו בוגרים של מעט יחסית דיאטות ולכן חילוף החומרים שלהם היה מספיק טוב כדי לרזות עם תזונה יחסית שפויה ברגע שהם הוסיפו ספורט לתמונה.
אבל היו מספיק משתתפים שהיו מספיק רגישים ללחצים לרדת בגדול ולהרשים, ומכמעו לתזונה דלה מידי ועודף ספורט – מה שהפך אותם לפגיעים יותר גם ללחצים בתוך התוכנית לשמור על אכילה דלה מידי, וגם לתוצאות הקשות של ההרעבה והמסגרת הלא מציאותית לאורך זמן.
אבל עדיין לדעתי האחריות פה היא על התוכנת וההפקה – כי הידע היה קיים והם כאנשי מקצוע וכמנטורים העדיפו להתעלם מזה לטובת הרייטינג.
