״לסבול בגדול״ חלק שלישי

כמובן שגם הרופא של התוכנית, ד״ר הוזיינגה, גם הוא משתתף בתוכנית – ומדבר על כך שהוא הגיע עם המלצות בריאות מסוימות – שהמאמנים וכנראה גם ההפקה שגיבתה את המאמנים וב״פוטוגניות״ של התהליך שהם הובילו התעלמו מהן.

המסרים של ד״ר הוזיינגה קצת מבלבלים.

לפני שהוא הפך להיות הרופא הראשי של ״לרדת בגדול״ – הוא עצמו היה הרופא של אחת מקבוצות הפוטבול הידועות בארה״ב. כמי שהיה ספורטאי חובב רציני בפני עצמו – הגישה שאיתה הוא בא לקבוצת הפוטבול היתה שהוא אולי לא בהכרח הרופא הכי טוב מבחינה מקצועית – אבל כזה שיש לו רקע אישי באתלטיקה, ומבין מה עובר על השחקנים, וגם כזה ששיחק בעבר כשהוא פצוע.

בין השאר, כרופא לקבוצת פוטבול – הוא היה צריך להתמודד עם שחקנים התפקידים מסוימים בקבוצה שהיו מאוד כבדים, והוא שם לב לכך שהשחקנים הכבדים ביותר בקבוצות התחילו לרזות בקצב מהיר ברגע שהם התחילו להתאמן באינטנסיביות, ונראה היה שהאימונים שנדרשו מהם לא מעט שעות ביום גרמו להם לאבד את התיאבון שלהם.

כשפנו אליו בתור מעין רופא סלב לגבי ״לרדת בגדול״ ואיך לגרום לאנשים לרזות כמה שיותר מהר – הוא מיד חשב על ה״עקרון״ הזה, ובעצם הציע שאותם אנשים יתאמנו באותה אינטנסיביות של אתלטים מקצוענים, למרות שכאנשים שלא התמאנו לפני כן וכנראה חסרי יכולת אתלטית הם לא יוכלו להגיע להישגים של הספורטאים המקצוענים – כדי באמת להפחית את התיאבון שלהם במקביל לכך שהאימונים כביכול יעזרו להם להגביר את קצב ההרזיה בפני עצמם בגלל שריפת הקלוריות המוגברת.

השאלה עד כמה זה בריא פיזית להתאמן כך, ובמיוחד בצורה לא מדורגת אלא בבת אחת לא ממש עלתה, גם לא בתוכנית התחקירים.

אבל במהלך הסדרה הוא עצמו מודה שהתמונה בתוכנית היתה מורכבת הרבה יותר. מצד אחד התוכנית עזרה לאנשים שהיו חולים מלכתחילה (ומראים אותו מספר לאחד המתמודדים של התוכנית שמצבו הבריאותי גרוע – יש לו לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, וסוכרת), והוא התלהב מהעובדה שלתוכנית היו אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בהרזיה (הוא מצטט 99.9% מהמשתתפים הרזו בצורה משמעותית – למרות שמדובר על משתתפים עד הנקודה שבה הם עזבו את התוכנית ולא שמירה על ההישגים לאורך זמן).

אבל מצד שני, עם הזמן והתקדמות העונות, הוא התחיל להרגיש שהמתמודדים שמצטרפים לתוכנית רק הולכים ומשמינים. אם בעונות הראשונות הנשים שהגיעו לתוכנית שקלו בערך 90 ק״ג והגברים בסביבות 135 ק״ג – עם הזמן המשקלים הלכו וגדלו, והגיעו מתחרים ששקלו 180 ק״ג ואפילו 200 ק״ג ומעלה.

מעבר לבעיות הבריאות החמורות יותר שנלוות למשקלים כאלו גבוהים – היכולת של המתמודדים ללא הכושר הגופני הבסיסי להתאמן בצורה אינטנסיבית לפי התוכנית שהוא עצמו הציע רק הולכת ויורדת ככל שהמשקל שלהם עולה, ולא פעם אימונים או אתגרים שיכולים להיות בטוחים עבור אנשים שהם רזים ובכושר כמו המתחרים ב״השרדות״ או ״הנינג׳ה של ישראל״ – יהיו מאוד לא בטוחים לאנשים שמנים ולא בכושר.

למרות שהוא עצמו היה מי שהציע אימונים אינטנסיביים בתור טכניקה לירידה מהירה במשקל, בלי להבין שבעצם מדובר על אנשים שהם במקביל גם לא שמנים וגם בכושר גופני מאוד נמוך. לכן במהלך הסדרה ד״ר הוזיינגה ניסה למנוע אתגרים ואימונים שנראו לו מסוכנים מידי – אבל לא פעם נערכו לטענתו לפחות אתגרים כאלו שהוא לא שמע עליהם או היה מודע אליהם, כנראה באופן מכוון.

התוכנית התיעודית של נטפליקס מנסה לרמוז שהמפיקים והמאמנים של ״לרדת בגדול״ רצו את הכסת״ח של ״הנה אנחנו עובדים עם רופא כדי שהמתחרים יהיו בפיקוח״, אבל רק ככל עוד הוא ״מפריע״ להם כשמדובר על אתגרים פוטוגניים במיוחד לטלוויזיה – למרות שעם הזמן זה הוביל למצבי קצה שבהם היתה פגיעה פיזית במשתתפים.

המפיקים לא פעם היתממו שאי אפשר היה לצפות את מצבי הקצה האלו – אבל בדיעבד כשהאמרה הזו נאמרת במקביל לדברים של ד״ר הוזיינגה על כך שהוא לא נשאל על חלק מהאתגרים, זה נשמע יותר כמו רצון של ההפקה לא לדעת על הסכנות יותר מאשר חוסר יכולת לצפות אותן.

אפילו בסדרה התיעודית מודעים לבעיה – ובתחילת הפרק השלישי מציגים שקופית שאומרת שמה שנאמר בפרק הוא לא עצה רפואית מבוססת אלא תוכנית שנועדה לבידור ותו לא.


ג׳ניפר קרנס Jennifer Kerns היא אותה סטודנטית לרפואה שהשתתפה בתוכנית בעונה השלישית, רזתה בה, ליוותה את ד״ר הוזיינגה בעונות הבאות – וכיום היא רופאה שמתמחה בהשמנה חולנית.

היא עצמה אומרת שהיא היתה שמחה אם אנשים היו מתייחסים להשמנת יתר כבעיה רפואית בלבד, בלי להתייחס רע לאנשים שמנים, כנראה אחרי הניסיון האישי שלה בבי״ס לרופאה בחיים בכלל – וכנראה גם בתוכנית.

בעיני יש בעיה באמירה הזו – בין השאר כי ברגע שהשמנה הופכת למחלה, עולם הרפואה מתעקש לטפל בה ככזו, והטיפולים שקיימים היום (ניתוחים ותרופות הרזיה) רחוקים מלהיות טיפול מושלם. לכל הטיפולים האלו יש סיכונים לא קטנים – ובמקביל הרפואה אמנם מנסה לדחוף אותם לכל אדם שמן, אבל אחוז ההצלחה שלהם נמוך, ורופאים לא בהכרח מבינים למה (ואז מאשימים שוב את האדם השמן בחוסר ההצלחה של הטיפול שלא התאים לו).

ג׳ניפר עצמה מספרת שהיא הרגישה את היחס השלילי כלפיה כבר בבית הספר לרפואה שבו בגלל שהיא היתה שמנה היא הרגישה שלא מאמינים בה. אוסף האירועים האלו היו מה שגרמו לה להגיע לתוכנית – והיא מספרת שמבחינתה החוויה היתה טובה, והיא השיגה בעונה שלה את המטרות שלה.

ובמהלך הפרק השלישי של התוכנית (שמנסה להראות גם את הצדדים הפחות טובים של התוכנית) היא מספרת שמיד אחרי התוכנית היא הצטרפה כרופאה לד״ר הוזיינגה כדי לעזור לו, וגם היא היתה עדה למתח בינו כרופא שרצה לטפל במתמודדים בצורה נכונה – לבין ההפקה שרצתה ״טלוויזיה טובה״. ומה לעשות שרעב ועייפות כרוניים כפי שעברו על המתמודדים בתוכנית בהחלט גורמים ללא מעט מריבות שנתפסות בתור ״טלוויזיה טובה״.

ובסופו של דבר היא מבינה עד כמה התוכנית היתה בעיקרה מעליבה ופוגענית – ושההרזיה והאימונים מוגזמים ולא בריאים. מצד שני, היא מבינה עד כמה אנשים יכולים להיות נואשים לרזות ומהר, ולעשות כל דבר כדי להשיג את ההרזיה הזו.


השאלה הבסיסית שעולה כאן היא מדוע הרופאים ובעיקר ד״ר הוזיינגה לא פרשו ברגע שהיה ברור שהתוכנית מסוכנת בריאותית ושלא ממש מקשיבים להם. האם הם אמרו לעצמם שבלעדיהם ההפקה תלך אפילו יותר רחוק בניסיונות שלה להתעלל במשתתפים בשביל הרייטינג – או שמה המשכורת ו / רמת הפרסום שהם קיבלו דרך התוכנית פשוט היתה מפתה מידי?

מה שכן חשוב לציין שכבר באותה תקופה היה ידוע שההרזיה כפי שהיא נערכת בתוכנית לא בריאה ולא ישימה לאורך זמן.

נתחיל מזה שהתוכנית התזונתית היא מה שמכונה ״דיאטת כסאח״ – כלומר אכילה של פחות מ 1200 קלוריות ליום לנשים, ופחות מ 1500 קלוריות ביום לגברים. כבר כמה עשורים לפני התוכנית אנשי מקצוע בתחום התזונה היו מודעים לכך שהרזיה כזו אולי מעניקה ירידה מהירה יחסית בתחילת הדרך – אבל עם הזמן לא רק שזה קוטע את ההרזיה בשלב מוקדם יותר כאמצעי התגוננות של הגוף, אלא גם שעל התוצאות של הרזיה כזו יהיה הרבה יותר קשה לשמור לאורך זמן.

כן חשוב לציין פה שהרופאים של התוכנית ובראשם ד״ר הוזיינגה כן הזכירו להפקה ולמתחרים שוב ושוב את העובדה הזו – אבל המאמנים של הקבוצות שהם היו אלו שהיו בקשר עם המתחרים עודדו להתעלם מההמלצה הזו כדי להגביר את ההרזיה.

ייתכן שבתוכנית הפעילות הגופנית המאומצת שהתבצעה לאורך המון שעות ביום פיצתה לפחות חלקית על התזונה הלקויה. אבל רמת הפעילות הגופנית הזו לא בהכרח אפשרית לתחזוקה בחיים השוטפים של המתמודדים, שצריכים לעבוד ולגדל משפחה במקביל לתחזוקת ההרזיה.

גם בגרסא הישראלית של התוכנית שהיתה דומה בפורמט רק פחות מוקצנת בטירוף אפשר היה לראות שאלו שנשארו רזים בעקבות התוכנית (בניגוד לאלו שהשמינו ואז רזו שוב בעזרת טיפול אחר, כולל ניתוח או תרופות) היו אלה שעברו לאחר התחרות ״הסבת מקצוע״ לאימון כושר, ואורח החיים שלהם דרש מהם להיות פעילים גופנית כל יום, כל היום (כמעט).

אז למה המתחרים בעצם הלכו לתוכנית שהיא מסוכנת?

מעבר לחלום לרזות ובגדול (ובפרס הגדול), אני חושבת שעצם פרסום התוכנית ככזו שמנוהלת על ידי אנשי מקצוע גרמה להם לסמוך על המסגרת – עד שהם נפגעו ממנה, ואז רבים מהם התפכחו מהחלום והאמון הזה.

וייתכן שחלקם הצליחו לרזות ולשמור למרות הכל לשמור על מסגרת אכילה ואימונים שפויה גם במסגרת התוכנית. ייתכן שהם היו פחות לחוצים להיות ״בולטים״ ולנצח אלא רק רצו ליהנות מהגישה למומחים בתחום, לידע שלהם, ולמסגרת המסודרת שהתוכנית סיפקה. ייתכן שהם היו בוגרים של מעט יחסית דיאטות ולכן חילוף החומרים שלהם היה מספיק טוב כדי לרזות עם תזונה יחסית שפויה ברגע שהם הוסיפו ספורט לתמונה.

אבל היו מספיק משתתפים שהיו מספיק רגישים ללחצים לרדת בגדול ולהרשים, ומכמעו לתזונה דלה מידי ועודף ספורט – מה שהפך אותם לפגיעים יותר גם ללחצים בתוך התוכנית לשמור על אכילה דלה מידי, וגם לתוצאות הקשות של ההרעבה והמסגרת הלא מציאותית לאורך זמן.

אבל עדיין לדעתי האחריות פה היא על התוכנת וההפקה – כי הידע היה קיים והם כאנשי מקצוע וכמנטורים העדיפו להתעלם מזה לטובת הרייטינג.

הטיול לאלסקה – Siberian Aster

מבחינה גיאוגרפית, יש באלסקה לא מעט איזורים שנמצאים בקרבה די גדולה לחלק הצפוני מזרחי של אסיה, מה שמכונה ״סיביר״. ייתכן מאוד שבעבר המאוד רחוק היה חיבור פיזי בין היבשות – אם לא מבחינת קרקע, אז לפחות מבחינת קרח עבה מעל האוקיינוס שאפשר למשל לאנשים ובעלי חיים לעבור בין היבשות.

מחקרים למשל גילו שה״אסקימוסים״, כלומר השבטים שגרים בחלקה הצפוני של יבשת צפון אמריקה הם בעלי קשר גנטי חזק לאוכלוסיות מסוימות בצפון מזרח אסיה.

לכן כנראה שלא מפליא בעצם לגלות פרח סיבירי באלסקה…

שמחת תורה, שנתיים מאז התקיפה

ב 7.10.2023 הייתי במקרה ערה בשעות שבהן התחילה ההתקפה. היה משהו הייתי צריכה לסיים לעבודה – משימה שהתבררה כקשה ומאתגרת יותר ממה שהיא נראתה בתחילתה, ולכן הייתי צריכה יום נוסף לעבוד עליה – גם אם זה היה שבת וחג.

הכל היה שקט בחוץ, אבל ב 6:29 שמעתי רעשי פיצוץ רחוקים. הרעשים האלו היו כמובן יירוטים של טילים באיזור השפלה – אבל לא היה לי אפילו לזמן להבין על מה מדובר או לפתוח אתר חדשות כזה או אחר, כי תוך שניות ספורות גם אצלנו התחילו אזעקות.

אני מניחה שהאירוע הזה כבר היה חריג לעומת עימותים אחרים שהתרגלנו לראות בעשור או שניים האחרונים שבהם היה חיכוך מסוים עם הפלסטינים (לא פעם כי לשני הצדדים היה צורך פוליטי בזה), התחממות של הזרה ליומיים שלושה, ורק אז החמס היה מתחיל לשגר טילים.

כך שטילים בהפתעה לא היו חלק מהתסריט הרגיל של החמאס. למזלי לפחות הייתי כבר ערה – אני מניחה שההפתעה של להתעורר מאזעקה בשעות הבוקר המוקדמות היתה אפילו פחות נעימה לרוב תושבי האיזורים שהותקפו במטחי טילים הראשונים האלו.

לא בכל הארץ היו התקפות טילים בשעה מוקדמת כזו. ההורים שלי בירושלים עדיין ישנו שנת ישרים – ואמא שלי התקשרה אלי אחרי ששלחתי לה ווטסאפ רק בסביבות השעה 8:00.

מסתבר שהיא התקשרה אלי לפני שהיא בכלל שמעה חדשות, אז אני בישרתי לה על תחילת המלחמה. כך שלפחות היא ידעה מה קורה כשכמה דקות אר כך התחילו אזעקות גם בירושלים.

בשלב זה גיסתי שגרה במרכז כבר היתה היסטרית לחלוטין כי היו אצלנו במרכז כבר כמה אזעקות. היא לרוב היתה נוסעת להורים שלה במצבים כאלו, אבל הם דתיים ובכל זאת היה חג (וגם שבת) כך שזה לא היה אפשרי. בשעה וחצי מאז שהתחילו האזעקות אצלנו עד שהתחילו האזעקות בירושלים היא ״בנתה״ על זה שהיא והמשפחה יוכלו לנסוע להורים שלי בירושלים, אבל האזעקות כמובן שינו לה את התוכניות. הם נשארו בבית עוד כמה ימים, אבל לפני הסופ״ש הבא הם כבר נסעו להורים שלה ונשארו שם כמה שבועות.


כבר מהשעות הראשונות של המלחמה, קצינים בכירים בצבא דיברו על כך שהמערכה הפעם לא תהיה מבצע קצר – הרבה לפני שדווח נו בתקשורת על כך שהמחבלים השתלטו על לא מעט יישובים וערים בסביבת עוטף עזה (שלקח לא פעם שעות ארוכות ואפילו יום יומיים במקרים מסוימים לשחרר אותם), ועל מה שהתרחש במתחם פסטיבל הנובה.

והמלחמה עצמה אכן היתה נדרשת, וקיבלה בתחילת דרכה תמיכה בינלאומית לאורך יותר זמן בצורה משמעותית מאשר מבצעים קודמים.

וחשוב לציין שלמרות שהמלחמה התארכה הרבה מעבר לנדרש, תוך גרימת נזקים דיפלומטיים קשים לישראל – הושגו בה גם הישגים משמעותיים שטובים לישראל.

קודם כל כמובן – לחמאס נהרסו הרבה מאוד תשתיות, ונפגעו הרבה מאוד מאמצעי הלחימה שלהם – שלא לדבר על כך שכל הפיקוד הבכיר בעזה חוסל, והשלמת דרג הפיקוד הזה במיוחד מבחינת ניסיון ייקח זמן.

גם החיזבאללה שבתחילת המלחמה ״הציק״ לנו לא מעט עם טיווחי טילים לצפון – ספג לא מעט מכות קשות בהתקפות הביפרים ומכשירי הקשר המתפוצצים, וגם הוא איבד תשתיות רבות ומפקדים בכירים רבים (ובראשם את נסראללה), ולישראל יש עכשיו לגיטימציה והבנה שבשתיקה לתקוף מידי פעם בדרום לבנון נגד כוחותיו.

שלא לדבר על המהפך בסוריה שייתכן שהפך אותה לבטוחה יותר לישראל, לפחות לטווח הקצר אם לא בטווח הארוך – וכמובן התקיפות באיראן שלא רק פגעו בתשתיות פיתוח הנשק הגרעיני שם ברמה כזו או אחרת, אלא הראו לאיראנים עצמם ולעולם שמאזן הכוחות בין המדינות הוא לטובת ישראל – וכמובן על יכולותיו הגבוהות מאוד של חיל האוויר הישראלי.

וכל אלו גם הראו את האיכות והיכולות של התעשיות הבטחוניות הישראליות שמהוות מקור יצוא רציני לישראל.

אני יודעת שרבים מהקוראים לא אוהבים לתת קרדיט על שום דבר לממשלה הנוכחית, אבל כן חשוב להגיד שהיו לה גם הישגים במלחמה הזו – גם אם היו כשלים עצומים לצידם.

במקביל ראוי גם לציין שהתכנון של המבצע התחיל שנה או שנה וקצת לפני התקיפה – כלומר בתקופת ״ממשלת השינוי״, וספציפית בזמן כהונתו של יאיר לפיד כראש הממשלה. לזכותו של נפתלי בנט, הוא הצהיר כבר בתחילת המלחמה שהוא מוכן להיות חלק מהחקירה על אחריות לאירועים.


אני לא חושבת שאף אחד מצידנו ציפה שהמלחמה תמשך שנתיים שלמות (ועוד כמה ימים לפי התאריך הלועזי, וכמה ימים פחות לפי התאריך העברי), ושבמשך התקופה הזו יוותרו בעזה עשרות חטופים.

מצד שני, בהסתכלות אחורנית היה כאן גורם מסוים של מזל. כולנו ראינו את רמת הנזק שהחמאס הצליח לזרוע מתקיפה שהתרחשה רק בגבול עזה.

אבל התוכנית המקורית של ארגוני הטרור לא היתה תקיפה רק מעזה – אלא גם מהצפון על ידי החיזבאללה וממזרח מסוריה. לאור הקושי של הצבא להתמודד עם הפלישה מאיזור עזה – ברור לכולנו שאילו היו תקיפות מכמה חזיתות מצבנו היה מחריד בהרבה.

במיוחד כשהתוכנית המקורית היתה גם להגיע לערים הגדולות בישראל, כולל ירושלים ותל אביב ולהשתלט עליהן.

שנתיים למלחמה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בפוסט של השרביט מוטי לדעתי דיבר על ההסכם המתגבש שאמור בכמה שלבים להוביל לסוף המלחמה, כשהראשון בהם הוא הפסקת הלחימה ונסיגה מסוימת של צה״ל תמורת החזרת תמורת שחרור כל החטופים.

אני אישית מודה שאני חשדנית מאוד כלפי ההסכם הזה מכמה סיבות.

קודם כל – אחרי שנתיים שבהן החמאס עשה הכל כדי להמנע משחרור החטופים שנותרו והשתמש בהם כקלפי מיקוח – אני מרגישה שאי אפשר להיות בטוחים שכולם יוחזרו בפעימה הזו. החמאס כבר מחתימת ההסכם מדבר על ה״קושי״ שלו במציאת הגופות, ואי אפשר להתעלם מהאפשרות שיהיה חטוף חי שידווח כמת שאי אפשר למצוא את גופתו – ואז עוד כמה שבועות או חודשים נחשף לסרטון שלו כשהוא עוד נמק בשבי של החמאס.

ונקודה נוספת: עד כמה אנחנו מכירים את הפרטים של ההסכם – ואת משמעותם? חיים רמון למשל כותב יפה על הנזק שבאימוץ מודל שבו כוח צבאי ערבי ייכנס לרצועה במקום הרשות הפלסטינית ששולטת ביו״ש. עם הרשות יש לנו שיתוף פעולה צבאי פורה ואינטרס משותף לחיסול החמאס, והשת״פ הזה מאפשר לנו לפעול צבאית ביו״שׁ מבקרה הצורך (וכנראה יאפשר לנו לפעול באופן דומה בעזה) – לעומת צבאות כמו אלו של מצרים או ערב הסעודית שאם הם אלו שיוצבו בעזה כנראה ישתפו פעולה עם החמאס וימנעו מאיתנו לפעול נגד החמאס באופן ממוקד ויקשו עלינו לפעול צבאית – במיוחד כשלא נרצה להסתבך איתם.

(ושימו לב להערה שלו על חוסר התפקוד של אופוזיציה בנושא).

שימו גם לב לעובדה המעניינת שישראל לא הוזמנה לפסגה בשארם א-שייח שתחל היום כדי לדון בפתרונות לעזה. לפסגה יגיעו מנהיגים רבים כול נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה לצד רבים אחרים, ואבו מאזן הוזמן כנציגם של הפלסטינים – כך שנראה שרק ישראל לא הוזמנה לפסגה שהתוכן שלה והתוצאות שלה הן כל כך קריטיות לעתיד שלנו.

ייתכן שלביבי עצמו יש אינטרס לא להשתתף בכנס, כדי לא להיתפס על ידי הימין כמי שתומך בפתרון שתי המדינות ועדיין להחשב ל״ימין על מלא״. אבל כמובן חוסר מעורבות בקביעה מה יקרה הלאה הוא לא דבר שטוב לנו כמדינה.

ועולה כמובן השאלה – מה הלאה.

כמובן שהפסקת המלחמה והחזרת החטופים בהקדם הם באינטרס של ישראל, אבל אחרי שהמלחמה התחילה מהסיבות הכי מוצדקות בעולם – ישראל נתפסת היום כמדינה מצורעת ומוקצית בגלל הנזק הכבד שנגרם לעזה ולאזרחיה, שנחשב בעולם למיותר ואכזרי.

סיום המלחמה לפני שנה או יותר כנראה היה מצליח לשקם יחסית מהר את תדמיתה של ישראל, כיום אפילו המראה המזעזע והמחריד של החטופים שיחזרו הביתה לא יצליחו לתקן את הנזק שנגרם לנו מההמשך המיותר של המלחמה (וכנראה גם מלא מעט אמירות מיותרות של שרים בממשלה ומניעה של הכנסת הסיוע לעזה בלא מעט תקופות). לפי לא מעט הערכות – יש סיכוי גבוה שגם סיום המלחמה לא יפסיק את החרמות הכלכליים, התרבותיים והספורטיביים על ישראל שהתחילו כבר די מזמן אבל מאוד החמירו לאחרונה.

מה שברור הוא שיש לישראל עבודה קשה בזירה הבינלאומית והדיפלומטית כדי לשקם את התדמית שלה, וברור לכולנו שהפסקת המלחמה היא רק הצעד הראשון בעבודה הקשה הזו – וששיתוף פעולה של ישראל בבניית המזרח התיכון החדש והשלו יותר כנראה ייתפס לטובתה.

השאלה אם יש בישראל ממשלה שמסוגלת לבצע את הצעדים האלו, אבל עם רמת המועמדים שקיימת כיום, אני לא אופטימית.

״אפס ביחסי אנוש״

״אפס ביחסי אנוש״ הוא סרט על שירות צבאי מנקודת המבט הנשית הפעם, זו שלא פעם מתחילה עם המון מוטיבציה – ונגמרת באכזבה מהשירות ומהותו.

החיילות בסרט הן פקידות שלישות עם תפקידים הזויים ומיותרים למדי כמו ״מש״קית גריסה״ או ״מש״קית דואר״ שמשרתות בבסיס שיזפון בנגב, שמרוחק מכל מקום יישוב אנושי ודורש מהן נסיעה של שעות ארוכות מהבית באוטובוסים צפופים שאפילו מקום ישיבה לא מובטח להן לנסיעה הזו.

המפקדת שלהן (לפחות בתחילת הרט) היא קצינה לא כריזמטית בעליל שמתקשה מאוד לפקד עליהן, אבל במקביל חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח. היא לכאורה מקבלת אינספור הזדמנויות להוכיח את יכולות הפיקוד שלה, אבל החיילות שלה ובמוחד זוהר (דאנה איבגי) מצליחות להכשיל אותה בכל צעד ושעל, כולל אירוע של גריסה של כל המסמכים בשלישות (מילולית) בדיוק לפני ביקורת של מפקדים בכירים בבסיס.


הסרט הזכיר לי ספר שאיכשהו קראתי במהלך השירות הצבאי שלי, כנראה לקראת סופו, שנקרא ״איך ניצחתי במלחמה״. הספר נכתב בתחילת שנות השמונים, בערך עשור ומשהו לפני שאני התגייסתי, ותיאר בעצם את מסלול השירות של מתגייסת וכמה מהחברות שלה.

הספר מתחיל כמובן מהטירונות הבלתי נמנעת, שבה המספרת פוגשת שלוש נשים צעירות אחרות שהופכות להיות החברות הכי טובות שלה הלאה בחיים. הטירונות כמובן מלאה בדמויות שמוכרות לא פעם לנשים במצבים האלו – החל מאותן חיילות ״משלמות״ וחדורות מוטיבציה להצליח, וכלה בחיילות שגויסו משכונות עוני ולא בהכרח הסתדרו טוב במערכת.

החבורה העליזה נשלחת בניגוד לרצונן של החברות (ואולי גם עם חוסר התאמה מסוים) לקורס המשך באותו בסיס להיות מ״כיות בעצמן, וכשפעם אחת מתאפשר להן סוף סוף להדריך מחזור אחד יחד – הן ״זוכות״ לקבל כקצינה של המחלקה את אותה בחורה ״מושלמת״ שהן תיעבו בטירונות ומעולם לא הסתדרו איתה.

ברקע לכל זה, המספרת מדגישה עד כמה הסביבה הצבאית שבה היא שירתה בשלב זה היתה סביבה שכמעט כולה היתה נשית, מלבד גבר סורר פה ושם ששירת בתפקיד עורפי. וזה בולט במיוחד כי בעצם את רוב הסיפורים על החוויה הצבאית אנחנו מכירים מנקודת מבטם של החיילים, במיוחד אלו הקרביים. אפילו ספרים וסיפורים כמו ״התגנבות יחידים״ של יהושוע קנז שנכתב על חיילים גברים שגויסו לטירונות לתפקידים לא קרביים הוא ספר שבולט בכך שהוא מספר על חיילים לא קרביים. אבל הסיפור של נשים בצבא הוא לא פעם כרקע לסיפורים הגבריים והקרביים – משהו שאולי מאפיין חלק מסוים וקטן יחסית של התפקידים, כמו למשל מד״סיות, מ״כיות או מדריכות בתחומים שונים בטירונות של חיילות שונים.

אבל החוויה של לא מעט נשים קרובה יותר לזו של המספרת, וגם אם הן משרתות בבסיסים שבהם משרתים גם גברים (ואפילו בסיסים קרביים) – לא פעם היחידות עצמן הן נשיות ברובן או לפחות בחלקן הגדול (כשמידי פעם יש מיעוט של חיילים בעלי פרופיל נמוך שמגיעים לתפקידי מנהלה שכאלו).

אני למשל שירתתי בתפקיד של מבצעים בחיל האוויר – תפקיד שאותו מילאו בעיקר חיילות. היו כמה חיילות שהיו משרתות במבצעים של הטייסות עצמן ומתפעלות אותם, אבל אני שירתתי במבצעים של הבסיס כולו. ההבדל העקרוני שהיה בינינו לבין הטייסות היה שאצלנו היה משרת גם חייל גבר, כדי שיהיה מי לגייס למילואים במקרה הצורך (למרות שגם נשים גויסו למילואים, וגם אני הגעתי למילואים פעמיים או שלוש).


אחרי מחזור הטירונות בהדרכתן הסתיים בצורה קלוקלת למדי, הן מועברות לתפקידים אחרים, והמספרת הפכה למדריכה בחיל החינוך. ברקע על הסיפורים שלה על שירות בבסיס מבודד למדי בדרום וההתאהבות שלה בכמה מן החיילים ששירתו איתה – מסופר על תחילת מלחמת לבנון, מה שמכניס הוואי מדכדך במיוחד לסיפור, שכולל לא פעם חיילים שומעים בחדשות על מכרים שלהם שנהרגו ונאלצים לצאת הביתה כדי להספיק ללוויה. במקביל לכך ישנם גם דמויות של כמה מהגברים המבוגרים יותר שאינם בגיל או ברמת כושר ראויה ללחימה שמתוסכלים ממעמדם ומנסים בדרכם שלהם להתמודד עם התסכול הזה.

הסיפור מסתיים אחרי שאנחנו קוראים על חייהן של רביעיית החברות כמה שנים אחרי שחרור מהצבא, כולל פגישה מקרית עם הקצינה לשעבר שהפכה לאמא לכמה ילדים מעצבנים ופראיים במיוחד עם שמות מיוחדים. הפגישה עומדת לקרות בקיבוץ שבו מתגוררת הגיבורה, והיא מכינה לכבוד החברות כיבוד: מיץ פטל קר, ופירות קיווי שהיו נדירים אז בארץ אבל גדלו בקיבוץ ולכן הגיבורה היתה מביאה אותם מידי פעם לבסיס הטירוניות כדי לחלוק בהם עם חברותיה.


הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ מסתיים בכך שהחיילת שהיתה נואשת לשרת בקרייה במקום בדרום – הצליחה להגשים את חלומה אחרי שהיא פישלה בתפקידה בתור קצינה שחזרה לבסיס, ואז הוחלט להעביר אותה למקום שבו נדרשת פחות אחריות.

החברה שלה לתסכול לעומת זאת – שוחררה מהצבא כי היא כבר לא נדרשה להיות מש״קית דואר, בין השאר כי הומצא האימייל. היא עולה על האוטובוס חזרה הביתה בלבוש אזרחי עם התרמיל הגדול על הגב – ורואה מולה בפעם הראשונה אוטובוס ריק לחלוטין שבו היא יכולה לבחור איפה לשבת. השפע הזה מבלבל אותה והיא נשארת עומדת, לפחות לכמה שניות.


אני זוכרת שהשחרור שלי מהצבא הגיע בערך חודשיים או שלושה מוקדם מהצפוי, והיה הפתעה לא בהכרח נעימה.

אני זוכרת שלא פעם פני השירות הצבאי, לא פעם דיברו איתנו על הלם תרבותי מסוים שכל אחד או אחת חוטפים בצבא ממפגש עם אוכלוסיות שהוא או היא פחות מכירים. במקרה שלי כתלמידה בבית ספר יחסית טוב, לרוב הכוונה היתה המפגש עם אוכלוסיות קשות יום יותר.

אבל דווקא המפגש הזה היה לי פחות קשה, כי לפני המעבר לתיכון היוקרתי למדתי בבית ספר מקיף שכונתי שבו אולי לא למדו תלמידים קשי יום, אבל בהחלט היו בו לא מעט פרחות ועארסים. כך שהמפגש עם נשים דומות בטירונות לא ממש היה הלם עבורי.

אבל כשהגעתי לבסיס הקבע שלי – חטפתי סוף סוף את ההלם הזה. אז פגשתי לראשונה את הצפונבונים התל אביבים הסנובים, ואת יחדי העשירים מכפר שמריהו והרצליה פיתוח – ובואו נגיד שלא היינו כוס התה אחת של השניה, עד כדי כך שזה הוביל לחיכוכים מאוד חמורים.

אבל עם הזמן – האוכלוסיה ביחידה התחלפה לאנשים נעימים יותר מחולון ובת ים (במלעיל), ופתאום היה לי כיף להגיע לבסיס. אולי גם לעובדה שהתחלתי לתפוס בטחון לגבי התפקיד שלי שם היה חלק בזה.

לכן במובן מסוים היה לי קצת קשה להפרד כשהתברר לי שאני אמורה להשתחרר בערך חודשיים או שלושה לפני הזמן, במיוחד כשציפו לי כמה חודשים טובים של חוסר מסגרת עד שהייתי אמורה להתחיל ללמוד לתואר.

על שוקולד טבעוני והצלחה ישראלית בארה״ב

את ״שוקולד פנדה״ שהמקימים שלו מרואיינים בכתבה הזו אני אישית מכירה ממימון ההמונים הראשון שהם עשו אי שם ב 2014 או 2015.

אני מודה שהתלהבתי מהרעיון המקורי שלהם, ליצור גרסא (ולא חיקוי) טבעוני לשוקולד חלב. זה נשמע רעיון די מגניב, למרות שההתלהבות שלהם מהשוקולד כתחליף טבעוני ״אמיתי״ לשוקולד חלב לא טבעוני קצת מוגזמת כפי שיכולה להעיד מישהי כמוני שעדיין אוכלת שוקולד חלב לא טבעוני, אפילו לעומת שוקולד חלב של שוקולד פרה הכי פושטי שיש (שלא להשוות לשוקולד חלב פרמיום, שאמור להיות מקביל מבחינת איכות מחירים למוצר שהם מוכרים).

אבל יש להם כמה קונספטים מעניינים, ועדיין משמח לראות עסק קטן שהתחיל בקטן פה בארץ מצליח בעולם.

ויש משהו נחמד בתחושה שבעזרת מימון המונים התחלתי – עזרתי (אפילו אם רק קצת) לעסק לפרוח ממשהו שמתקשה להתקיים, לעסק חזק שגם מייצא לחו״ל ומייצג את הצד היפה של ישראל גם בתקופה הזו.

אני מודה שהעדפתי לתרום להם רק במודך הרגיל של מימון ההמונים – שזה מצב שבו כל אדם תורם כפי יכולתו וראות עיניו ומקבל לעיתים איזושהי תמורה, כמו למשל שוקולדים במקרה הזה (למרות שלא פעם מדובר על מוצרים אחרים – כמו למשל מי שכותב ספר יכול ״למכור״במימון המונים עותקים מוזלים יחסית של הספר, או למכור אותם עם הקדשה מה שהופך אותם לקצת יותר מיוחדים). אבל כשזה הגיע לשלב שבו הם הוציאו מניות והתחילו למכור אותן, זה נשמע לי קצת מוגזם.

עדיין אני מרגישה שמחה על זה שעסק שתרמתי לו קצת בתחילת דרכו ועזרתי לו להתפתח מגיע להצלחה כזו, ואני מקווה שההצלחה תמשיך והעסק ימשיך לגדול (גם אם לא יהיו לי מניות שלו).

״לסבול בגדול״ חלק שני

וכבר בפרק הראשון של התוכנית התיעודית מתגלה קאץ׳ ב״לרדת בגדול״: התוכנית מחפשת לא רק אנשים שמנים שירזו, אלא כאלו שיש להם ״סיפור מעניין״ – כלומר סיבה קריטית להרזיה שבלעדיה לא יהיו להם חיים, או אישיות מעניינת, אישיות כזו שלא פעם כזו שתגרום לעימותים מול המאמנים כדי לעורר דרמה בגלל ה״סירוב״ שלהם להתאמן – כשכמובן לרוב הסירוב שלהם לא נובע מחוסר מוטיבציה שלהם לרזות או להתאמן אלא מפציעות או אישור מהצוות הרפואי שהמליץ להם לא להתעמל מסיבות בריאותיות. אבל עבור הדרמה וה״השראה״ שהתוכנית אמורה לספק לצופים, הרבה יותר משתלם להציג את השקר כדי לחזק את המסר של התוכנית: הרזיה זה עניין של מאמץ, ועצלנים ״נענשים״.

הסינון לתוכנית כבר מהעונות הראשונות שלה היה כזה רציני ומקרי לחלוטין שדני קייהיל, המנצח של העונה השמינית של ל״רדת בגדול״, היה צריך להגיש שלוש פעמים מועמדות לתוכנית כדי להתקבל אליה.

בערך באמצע הפרק הראשון, כש״לרדת בגדול״ עדיין מוצגת כנס עבור המתמודדים שרוצים להרזות – מציגים לנו גם מתחרה מאוד ידועה (לפחות למעריצי התוכנית) ומשמעותית בתוכנית: מתחרה בשם ג׳ואל גווין Joelle Gwynn, אישה אפריקנית אמריקנית שהצטרפה לתוכנית עם חברה שלה (מכיוון שבתקופה ההיא ״לרדת בגדול״ ליהקה כמה עונות של הרזיה בזוגות) – ובמהלך התוכנית קיבלה יחס שלילי, כולל התנפלות איומה של המאמן בוב עליה כשהיא התקשתה לרוץ על ההליכון.

בהמשך הלחצים שהיו עליה בתוכנית גרמו לכך שהוא והחברה שאיתה היא הגיעה לתוכנית רבו ביניהן – ורוב המתחרים ראו בה את ה״רעה״ וה״אשמה״ בסיטואציה שנוצרה בגלל היחס השלילי של המאמנים כלפיה, והרצון שלה להגן על עצמה מפני היחס השלילי הזה הוביל לכך ששתיהן הודחו פרק או שניים אחרי המריבה ביניהן.

ג׳ואל ראתה את זה כגזענות – היא טענה שהיא כנראה לוהקה לעונה שלה כי נשים שחורות לא פעם נתפסות בתור ״ביצ׳יות שאוהבות להתווכח״ ולכן בהפקה ניסו להציג אותה כביצ׳ית ווכחנית – בנוסף לעובדה שכולם סביבה (וגם העריכה) הציגו אותה ככזו בגלל שהיא כביכול לא עשתה הכל כדי שלפחות החברה שלה שנתפסה כ״משתפת פעולה״ תוכל להרזות.

מתחרה אחרת שסבלה מגורל דומה היתה מתחרה בשם טרייסי יוקיץ׳ Tracy Yukich מהעונה השמינית. היא למשל סבלה מקריסה מוחלטת של הגוף שלה (עד כדי אשפוז של יום או יומיים בבית חולים) בגלל שבפרק הפתיחה של העונה שלה של ״לרדת בגדול״ אילצו אותה ואת שאר המתחרים לרוץ מייל (קצת יותר מק״מ וחצי) על החוף, ומי שלא היה מסיים את הריצה הזו – היה מודח מהתוכנית עוד לפני שהוא השתתף בה.

טרייסי, שהיתה נואשת להתקבל לתוכנית דחפה את עצמה לא רק לסיים את המירוץ הזה אלא גם לסיים אותו ראשונה – ולכן התמוטטה לקראת סוף הריצה.

האירוע הזה גם מופיע בתוכנית התיעודית של נטפליקס ממש בסוף הפרק הראשון ובתחילת הפרק השני, בדיוק כשהתוכנית התיעודית התחילה לדבר על הבעיות של ״לרדת בגדול״ – ועד כמה המפיקים העדיפו לייצר ״טלוויזיה טובה״ מאשר לדאוג לשלומם של המתחרים, מה שכלל לא פעם התעלמות מעצותיו של הרופא של הסדרה, או התעלמות ממנו כשהיה ברור שהדעה שלו לא תאשר את מה שתכננו לעשות בהפקה בשביל הדרמה. וכנראה שהמירוץ הזה היה אחד מאותם דברים שהיה ברור למפיקים שהרופא לא היה מאשר, ולכן פשוט לא פנו אליו.

טרייסי התעקשה להמשיך להשתתף בתוכנית למרות הקריסה הזו וחזרה לתוכנית (אחרי אשפוז של כמה ימים בבית החולים) כי היא היתה נואשת להרזות מתוך האמונה שההרזיה תשפר לה את הנישואים (היא מספרת למשל שבעלה בגד בה), וכל שאר הדברים שלא עבדו לה בחיים. והתקווה שזה יקרה לא היתה רק שלה, אלא גם של הילדים שלה – אבל רק בדיעבד היא גילתה שהרזיה לא פתרה אף אחת מהבעיות שלה (היא התגרשה זמן מאוד קצר אחרי שהיא הודחה מהתוכנית). ובנוסף לכל זה – היא גילתה שהעריכה של התוכנית הפכה אותה לדמות רעה ולא נעימה כדי ליצור דרמה, כשהיא עצמה כמובן לא אדם כזה. היא נאלצה לסבול מיחס מאוד שלילי מצד הצופים כשהיא הודחה מהתוכנית וחזרה ל״עולם האמיתי״.

חלק מהבעיה של טרייסי נבע מהעובדה שבפרקים הראשונים של העונה שלה נאסר עליה להתאמן, והיא ״נאלצה״ לרזות רק בעזרת שינוי תזונתי – משהו שהמאמנים של התוכנית לא אהבו לראות ולא פירגנו לה על ההרזיה, כי זה יצר רושם שאפשר לרזות בלי שהם יגרמו לה להתאמן עד קריסה חוזרת. והמאמנים לא אהבו את הרושם הזה. לכן היא עצמה לא פעם הוצגה בתור עצלנית שלא רוצה להתאמן, למרות שנאסר עליה להתאמן מסיבות רפואיות ולא היה בכלל מדובר על משהו שהיא יכלה לבחור בו.

התגובה המופתעת שלה על כך שהמאמנים וההפקה לא פירגנו לה על זה שהיא מתאמצת לפחות בפן התזונתי , והכעס על כך שבלל שהיא לא התאמנה היא הפכה בעצם להיות ״המתמודדת הרעה״ של העונה שלה מוצגת בפרק השלישי של הסדרה התיעודית. זה הפרק שבעצם מתמודד עם הצד הרע והמזיק של התוכנית, והפגיעה בטרייסי אכן היתה מזיקה ורעה לה – בין השאר כי היא באמת לא היתה אדם רע או עצלן, לא מחוץ לתוכנית אבל גם לא במהלכה (גם אם היא היתה מאוד תחרותית).

הבעיה היתה שאנשים ממש האמינו לתדמית הזו אחרי שהם צפו בתוכנית – ולא רק הגיבו בתגובות איומות לכתבות שהזכירו אותה, אלא גם שלחו לה דואר (אלקטרוני ופיזי) עם מסרים שליליים באופן אישי.


אבל במקביל להצגה של המשתתפים שהתלוננו על ״לרדת בגדול״, היו מתחרים שכן נהנו ממה שהיה לתוכנית להציע, ולתוכנית התיעודית של נטפליקס חשוב להציג גם את הסיפורים שלהם.

למשל היתה בעונה השלישית של התוכנית משתתפת לא בולטת במיוחד שהיתה סטודנטית לרפואה שהתוכנית עזרה לה להרזות – והיא חזרה אליה בעונות עתידיות בתור רופאה שעזרה לרופא הראשי של התוכנית (ד״ר הוזיינגה) לפקח על המתחרים מבחינה בריאותית.

גם האחיות אוליביה והאנה שזכו במקום הראשון והשני של העונה ה 11 רואות בתוכנית כחוויה מאוד מוצלחת כי הן רזו בה, ונשארו רזות לאורך השנים מאז סיום התוכנית.

לתוכנית התיעודית היה כנראה חשוב להראות שהחוויה של המתמודדים לא היתה אחידה, ולצד כאלו שהיו מאוכזבים מההתנהלות של ההפקה והמאמנים – עדיין יש לא מעט מתמודדים ששמחו על היכולת לרזות בעזרת התוכנית.

זה כמובן מעלה שאלות – מדוע היו מתמודדים שהצליחו להישאר רזים, אבל רבים אחרים לא? האם ההרזיה של אלו שהצליחו היתה בריאה (במיוחד אם מדובר על כאלו שלא זכו, ולכן היו פחות לחוצים לרדת מהר לאורך זמן)? האם משהו באורח החיים החדש שלהם אחרי התוכנית אפשר להם להמשיך להתאמן או לשמור על אורח חיים דומה לזה שהם היו בו בתוכנית? או אולי היה מדובר על אנשים שלא היה להם ניסיון בדיאטות – והתוכנית אפשרה להם את ההכוונה והידע שהם היו זקוקים לו כדי לרזות, מה ששונה ממשתתפים אחרים שהיו בוגרים של הרבה דיאטות אחרות ולכן השינוי לא תפס ממש כמו שדיאטות העבר שלהן לא הצליחו?

התוכנית התיעודית של נטפליקס לא ממש נכנסת להבדלים האלו בין המתחרים, למרות שהיא מביאה את נקודת המבט שלהם מידי פעם לשם האיזון – אבל ייתכן שהם רק רצו את נקודת המבט השטחית הזו של ״הנה תראו אנחנו מביאים גם מקרי הצלחה ולא רק מתנפלים על התוכנית״, במקום באמת לעשות תחקיר מעמיק יותר.


ואז יש את הדמויות של המאמנים – שני אנשים רזים ויפים, שעבדו כבר שנים בתור מאמני כושר בהוליווד, לא פעם של סלברטאים ידועים. וזה אומר לא פעם – מאמנים שעוסקים בלעזור לאנשים שהם מאוד רזים מלכתחילה להיות יותר רזים כדי להצליח בתעשיית הסרטים, לא פעם בכל מחיר. אבל בהחלט זה לא רקע שאפשר להם לעבוד עם אנשים שסובלים מהשמנה רצינית – או כאלו שהם לא בריאים, וללמוד איך לעזור להם בצורה בריאה.

וחוסר הניסיון של שניהם באימון להרזיה, במיוחד לא ממשקלים גבוהים – ועלו טענות מטעם הרופא שליווה את התכנית (ד״ר הוזיינגה) על כך שהידע הרפואי שלהם בתחום היה נמוך ולכן התוכנית שהם הציעו למתמודדים לא היתה בריאה אלא הדגישה רק הרזיה כמה שיותר מהירה. המאמנים מצידם לא הסכימו עם הקביעה הזו, וראו בעצמם את המומחים האמיתיים להרזיה, תזונה, וספורט – ולא היו מרוצים מכך שיש מי שמפריע ומתערב בהחלטות שלהם בנושא.

אבל התוכנית כמובן פרסמה אותם מאוד דווקא בתחום האימונים להרזיה – ולא רק שהיא אפשרה להם למשל להפוך למאמנים מבוקשים, להוציא קלטות אימונים או להציע את שירותיהם בתור דוברים – ולהפוך בעצם לסלבריטאים, ואפילו למיליונרים בעקבות התוכנית.

בוב הארפר, המאמן שנחשב ל״נחמד״ בתוכנית הסכים להתראיין ולהופיע בסדרה התיעודית הזו של נטפליקס, מה שאפשר לו לא פעם ״לפרשן״ מצבים שאירעו איתו או מולו שיכלו להציג אותו באור גרוע.

לעומת זאת, המאמנת המיתולוגית השניה של התוכנית, ג׳יליאן מייקלס, לא השתתפה בתוכנית התיעודית. כן נכתב בסוף הפרק האחרון שהוצע לה להשתתף או להתראיין, והיא לא חזרה להפקה. וההצגה שלה בתוכנית התיעודית היתה שלילית מאוד.

יש מי שיגידו שזה נבע מה״פרסונה״ שלה ב״לרדת בגדול״ בתור המאמנת הקשוחה שצועקת על אנשים, ולא מאפשרת להם להפסיק להתאמן גם כשהם נפצעים או מקיאים מרוב מאמץ. אבל אחת הסצנות הכי משפילות בתוכנית קרתה דווקא לבוב – אבל עצם היכולת שלו לשבת ולהסביר שזה נעשה כחלק מהמאמץ שלו לתת לאותה מתאמנת מוטיבציה כנראה ריככה את הדימוי שלו.

וזה לא התאפשר לג׳יליאן.

אבל ייתכן שהיא הבינה שאפשר יהיה להציג אותה בתוכנית התיעודית בצורה שבה היא לא תשלוט בדימוי שלה בעזרת עריכה מגמתית, ולכן היא סירבה להשתתף בתוכנית התיעודית.

חיים רמון: ההפסד של האופוזיציה בבחירות כמעט בטוח

כך לפחות לפי טור הדעה הזה.

הבעיה? מה שמאחד את מה שמכונה ״גוש השינוי״ הוא השנאה לביבי, והרצון של כל אחד מראשי המפלגות למשול. היא לא נותנת מקום לאף אידאולוגיה אחרת או אפילו כיוון בסיסי לכיוון העתידי איך תתנהל המדינה תחת הממשלה הזו. או כפי שרמון עצמו כותב:

ביסוד מחנה רק־לא־ביבי כגוש פוליטי, עומדת ההנחה שההתנגדות לבנימין נתניהו היא הערך האידיאולוגי העליון של כל מפלגות המחנה, ושערך זה גובר על כל מחלוקת רעיונית אחרת.

על פי תפיסה זו, סילוק נתניהו חשוב יותר מסוגיות מדיניות וביטחוניות הרות עולם, כגון אם ממשיכים את המלחמה ברצועת עזה, או מפסיקים אותה; אם מספחים את יו"ש, או חותרים להיפרדות; אם תומכים בהתקדמות לעבר מדינה דו־לאומית עם רוב ערבי, או דבקים בחזון הבן־גוריוניסטי של מדינת יהודים על חלק מהארץ וכיוצא באלו.

ויש רמזים בשטח שגם הפוליטיקאים עצמם מאסו באידאולוגיית הרל״ב שהיתה כה פופולרית אי שם ב 2021: גדעון סער זחל לו בחזרה לליכוד, ואפילו בנט וגנץ מסרבים להתחייב לדרישתו של לפיד להמשיך לסרב לשבת עם הליכוד בראשות ביבי בממשלה – ויותר חשוב למפלגות שמזוהות עם הימין (כמו ״ישראל ביתנו״ של ליברמן) להתחייב לא לשבת בממשלה עם המפלגות הערביות, למרות שדווקא הן קריטיות לבניית קואליציה יציבה וגדולה מספיק.

וכמובן שיש הרבה סוגיות אחרות שהן משמעותיות שהמפלגות לא מסכימות עליהן, כמו למשל שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות שיכולות גם הן לייצב את הקואליציה, או שיתוף פעולה עם ערבים.

כמו שכותב רמון, בעצם מדובר על מפלגות שמבינות שיש פה ״בייס״ של בוחרים שאין להם כבר מפלגה בגוש (מאז שמפלגת העבודה קרסה בבחירות 2019) ומחפשים במי להאמין ולבחור. אותן מפלגות יטשטשו את האידאולוגיה שלהן (או פשוט יתעלמו באלגנטיות מההבטחות שלהן מלפני הבחירות) כשיגיע הזמן לבנות ממשלה, כולל ישיבה עם ביבי בפרט והליכוד במתכונתו הנוכחית בכלל.

הפתרון? לבנות מפלגה ראויה שתייצג או את מחנה השמאל המתון / מחנה המרכז – שלא תהיה מפלגת ״רק לא ביבי״. היא כן תהיה מפלגה שתייצג דרך טובה יותר לנהל את המדינה – והדרך הזו כנראה תכלול פעילות שונה מזו של ממשלות ביבי האחרונות, כולל התנגדות לשחיתות, ואי כניעה לדרישות הקיצוניות של החרדים או הימין הקיצוני (וגם של השמאל הקיצוני). זו תהיה מפלגה שתמשוך בוחרים על סמך תוכנית ולא על סמך הבטחות שווא, וגם אם היא לא תנצח בבחירות – היא תדע להיות אופוזיציה בצורה שצרור המפלגות שמהוות היום את האופוזיציה לא ממש עושות את זה (או אפילו לא יודעות מה לעשות).

כדי לאפשר לזה לקרות – לפיד, גנץ, ושותפיהם לרל״ביזם צריכים לפנות את הבמה הפוליטית, מתוך הבנה שהם רק פוגעים במדינה ולא תורמים לה.

לצערנו זה לא יקרה כי מה שמוביל אותם אינה טובת המדינה – אלא השאיפה לכיסא בממשלה.

וזה קצת מזכיר את ביבי, לא?

הטיול לאלסקה – shrubby cinquefoil / tundra rose

גם מין של ורדים, רק צהובים מאוד…

בגלל השם של הורד הזה, אולי ראוי לדון בנושא גיאוגרפי קטן: ההבדל בין הטונדרה Tundra לטייגה Taiga.

מדובר על שני איזורים גיאוגרפיים שקרובים לקטבים של כדור הארץ (כלומר לא רק בקרבה לקוטב הצפוני אלא גם בקרבה לאנטארקטיקה), אבל אנחנו כנראה נוטים לשייך אותם לאיזור הצפוני מהסיבה הפשוטה שפשוט יש הרבה יותר ״אדמה״ בקרבה מספיק גדולה לקוטב הצפוני כדי לראות בה את האיזורים הגיאוגרפיים האלו, לעומת הקוטב הדרומי שהוא עצמו מכוסה באדמה (יבשת אנטארקטיקה) – אבל אין מסביבו יבשות אחרות בקרבה מספיקה. יש הסבר גיאולוגי לכך שהיבשות עצמן אכו נודדות צפונה.

בכל אופן – טונדרה היא האיזור הגיאוגרפי שבו האדמה קפואה כל השנה, חוץ מאולי כמה סנטימטרים בחלק העליון שלה שמפשירים בקיץ המאוד קצר של האיזור. זה גורם לכך שהצמחיה באיזור היא בעיקר של עשבים, כי הם היחידים שמצליחים להכות שורשים מספיקים בכמות הקטנה של האדמה שמופשרת כל קיץ.

למרות שכל זה כמובן משתנה בשנים האחרונות בגלל ההתחממות הגלובאלית, וגם באיזורי הטונדרה הטמפרטורה עולה, והאדמה מתחילה להפשיר יותר ויותר עמוק. כל זה משפיע על היכולת של הצמחיה וגם בעלי החיים לשרוד בה, ולא לטובה.

טייגה היא האיזור הגיאוגרפי שדרומי לטונדררה, ומאופיין בצמיחה של עצי מחט שמסוגלים לגדול באיזור שבו יש חורף ארוך ומלא שלג.

רוב האיזורים של אלסקה הם איזורי טייגה – אבל בצפון המדינה יש גם סביבה של טונדרה. בטיול שלנו הגענו לפארק הלאומי דנאלי שנמצא במרכז המדינה, ובו יש מאפיינים של שתי הסביבות, מה שאומר שהוא נמצא על הגבול בין שתיהן.

נמאס לנו משרינג, ביסים, וממסעדות שיוצאים מהן עם חור בכיס אבל בלי ממש לשבוע

כל מסעדה שרוצה להחשב לנחשבת בימינו כנראה צריכה ״קונספט״. כלומר דרך מיוחדת שבה ״חווים״ את האוכל.

כמו למשל ״שרינג״. ״שרינג״ זה מצב שבו המנות מוגשות למרכז השולחן וכל אחד יכול (ואולי אפילו צריך?) לטעום מהן.

זה לא משהו שהוא לחלוטין לא מקובל. כשהייתי בסין בזמנו למשל – הרבה מאוד מהארוחות הגדולות שאכלנו (כארוחות צהרים או ערב) היו כאלו שהוזמנו לשולחן כמה מנות עיקריות, והן הוגשו לצד קערה ענקית של אורז למרכז השולחן, וכל אחד היה לוקח כמה שהוא רוצה מכל מנה. השולחנות במסעדות אפילו היו בנויים בשביל סגנון האכילה הזה – כי במרכז השולחן היתה פלטה מוגבהת שעליה היו מוגשות המנות, ויא היתה מסתובבת כך שכל אחד יכול היה לגשת בקלות למנה שהוא או היא רצו.

או לפחות זה מה שהיה כשטיילתי בזמנו דרך החברה הגיאוגרפית בטיול ברכבת הטרנס סיבירית, שבסופו בילינו יומיים או שלושה בבייג׳ינג. כטיול הזה בכל פעם שמנה היתה מאוד פופולרית בשולחן, המדריכה היתה מזמינה עוד צלחת ממנה כי היא ראתה שאנשים אוהבים את המנה.

אני מניחה שככה זה גם עובד בארוחה סינית ביתית, שבה האמא כבר יודעת אילו מנות פופולריות יותר במשפחה ויודעת מראש מה לבשל יותר ואיזו מנה כנראה תדרוש שהיא תגיש ממנה יותר אוכל.

אבל זה לא היה המצב כששנה אחרי הטיול בחברה הגיאוגרפית – נסעתי לטיול מקיף בסין עם חברה אחרת (פגסוס). לזכותה של פגסוס חשוב לכתוב שהפעם לא היינו בסין רק יומיים שלושה אלא יותר לכיוון של שבועיים שלושנה, והיינו קבוצה גדולה יותר משמעותית, כך שלהזמין ״קצת״ יותר מנות בכל ארוחה כי הן היו אהובות היה מצטבר מאוד מבחינה כספית.

אבל בהחלט היו מצבים שהיו מתסכלים – החל ממנות שהיו מסתיימות יחסית מהר ואנשים האחרונים שרצו לטעום מהן לא זכו לטעום מהן – או שבמקביל, הראשונים שלקחו מכל מנה לקחו מנה קטנה למדי כדי לאפשר לכל השולחן להניות מהמנה, אבל אז האחרונים לקחו מנה הרבה יותר גדולה ובעצם ״חיסלו״ אותה במקום לאפשר לראשונים לקחת תוספת שהיתה מובילה לחלוקה הוגנת יותר של המנה בין כל היושבים בשולחן.

זה כנראה משהו שמתרגם למסעדות ה״מאגניבות״ של ישראל ובמיוחד של תל אביב בימינו שכל ך אוהבות להרגיש מיוחדות בכך שהן כופות על הסועדים ללכת על ה״שׁרינג״ בכך שהן מגישות מנות קטנות למדי שכל אחד מהסועדים זוכה לטעום ביס או שניים לכל היותר מכל המנה הזו, ויוצא מהמסעדה עם חשבון מנופח מידי אבל קיבה לא ממש מלאה.

ואני מכירה לא מעט אנשים שהצורך הזה לחלק כל מנה בין כמה סועדים וההתלבטות כמה לקחת (ומתי זה מעט מידי או הרבה מידי, וכמה לקחת בבת אחת כדי לא להראות חזירי מידי) הופכת כל ביקור במסעדה כזו לסיוט, והן היו מעדיפים ללכת פשוט לאכול שווארמה. זה לא שמנת שווארמה זולה בימינו, אבל לפחות כשאוכלים את מנת שווארמה עדיין יצאים שבעים, וכנראה בסופו של דבר היא גם עולה הרבה פחות ממסעדה פלצנית.

ויש את הקונספט הזה של ״הביס המושלם״. אין כבר אוכל טעים – בכל מנה כזו יש את ה״ביס״ שמכיל את כל הרכיבים בה כדי ״לחוות את הביס המושלם״. כי כנראה שלא תקבלו יותר מביס או שניים מהמנה מלכתחילה, אז לפחות בקטע הזה אתם מקבלים התראה מראש על קוטן המנה.

אבל כמו שאפשר לראות מהכתבה הבאה – לחלקים הולכים וגדלים מהישראלים נמאס מהטרנד הזה. הם מוכנים לוותר על מנות או תוספות חדשניות או מיוחדות, שלא לדבר על לאכול במסעדה רק כי עומד מאחוריה שף מפורסם – כדי לצאת מהמסעדה שבעים. זה בסדר להגיש סלטים שטנציים ככל עוד הם טריים וטעימים, ומנות בגודל שמשביע.

שלא לדבר להגיש לכל אחד מנה משלו ולאפשר לאנשים לחלוק אותן כרצונם.

רק חבל שה״שפים הנחשבים״ כנראה לא יקראו את הכתבה, וגם אם כן – יזלזלו בה.