ארכיון קטגוריות:כללי

״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק ראשון

לרדת בגדול היתה תוכנית ריאליטי ישראלית בת ארבע עונות ששודרה בין 2006 ל 2010 שבה אנשים שמנים הגיעו להרזות, לא פעם עשרות קילוגרמים. ההשראה לתוכנית היתה תוכנית בפורמט דומה מארה״ב שבו כמה מאמני כושר ״הנהיגו״ קבוצות של אנשים שמנים באימוני כושר אינטנסיביים ובתוכנית תזונתית קשוחה כדי לעזור להם להרזות הרבה – ומהר.

סביב המאמנים בתוכנית האמריקנית עלו לא פעם תלונות על חוסר בהכשרה אמיתי כמאמני כושר ותזונה – אבל לזכותה של התוכנית הישראלית אפשר לציין שמאמני הכושר שליוו את כל העונות, אורלי הופמן-בר ןנדב מאירסון, היו מאמני כושר מוסמכים ובעלי ניסיון רב באימון כושר באופן כללי ובעזרה לאנשים בהרזיה דרך הכושר באופן פרטני.

מצד שני, התוכנית האמריקנית המשיכה ללא מעט עונות, אבל לעומתה התוכנית הישראלית שודרה רק לארבע עונות. אני זוכרת שהיו ״דיבורים״ בכמה מהפורומים של אנשים שמנים שבהם השתתפתי באותה תקופה שבה רבים דיברו על ניסיונות גיוס אגרסיביים של מפיקי התוכנית שלהם נחשפו אנשים שמנים, גם אם הם לא הראו עניין בהרזיה – והתחושה היתה שעם הזמן למפיקים היה יותר ויותר קשה לגייס משתתפים לתוכנית מה שיכול היה להסביר את הירידה המהירה שלה אחרי רק ארבע עונות.

לפני כמעט שבוע עלתה כתבה במסגרת חדשות שישי של ערוץ 12 שעוקבת אחרי בוגרי התוכנית – והאם הם שמרו על המשקל. העונה האחרונה הסתיימה לפני 13 שנים, ועבור בוגרי העונות המוקדמות יותר עבר אפילו פרק זמן ארוך יותר משמעותית מסוף העונה שלהם.

בתחילת הכתבה מראים איך התוכנית מציגה את המתחרים: מאוד שמנים, חלקם אפילו סובלים מהשמנת יתר חולנית, אבל בעצם ״עברו מהפך מדהים״ ורזו בקצב מהיר מאוד (כזה שיחשב כמהיר מיד ולא בריא בדיאטה סטנדרטית) – כשהמטרה המקודשת של התוכנית היא ״לרדת בגדול״, כלורמ לרזות מהר ולמשקל לא רק תקין אלא גם כזה שיחשב כ״רזה באמת״.

מראים גם את השקילה הפומבית של המתחרים עם בטן חשופה גם לגברים וגם לנשים (שלובשות רק גוזיה שלא ממש תומכת או מעצבת להן את החזה, מה שגורם למראה שמן ומוזנח יותר שלהן) – כביכול מסיבות ״מקצועיות״ שבהן נראה איך הם מרזים בלי הבגדים שיסתירו את זה, אבל עבור רבים זה עשה רושם של תחושה של השפלה של המתמודדים, ובמיוחד המתמודדות.

מיד בתחילת הפרק מראים את אבי קוריאט, המנצח של העונה השלישית, שמן שוב וצופה ברגע הנצחון שלו עם דמעה בעין. זה מצב שכל אדם שמן יכול להזדהות איתו – הבושה והאכזבה שבעליה במשקל למרות הרצון לשמר אותו, והרצון לחזור להיות רזה, בכושר ובעיקר בשליטה כמו שהרגשנו ברגע ההגעה למשקל הרצוי שלנו בעבר.

מצד שני לתוכנית חשוב להראות את הכיבוד שאבי מגיש – מצד אחד יש קנקן של מים קרים, מצד שני רוגעלך ואוזני המן, ״בצקים״ שנחשבים למשמינים.

אבי מתחיל את הפרק בכך שהוא מדבר על כך שהוא כמו שמנים רבים הפכו להיות ״להיות שמנים במשרה מלאה״ – הכל סביבו בחיים סובב סביב ההשמנה. אבי כמובן מדבר על ״אנשים שמנים״ בהכללה ומנכס להם את ההרגל שלו שהחיים שלהם סובבים סביב אוכל: מבחינתו הוא נמצא בתכנון מתמיד של מה ומתי הוא יאכל, והו מניח שהרבה מאוד אנשים שמנים הם כאלו, למרות שזה לא בהכרח המצב של כל אדדם שמן, והחוויה של ההשמנה והחיים כשמן יכולה להיות מאוד שונה מאדם לאדם.

חשוב רק לציין שבמהלך התוכנית ״לרדת בגדול״ ובדיון הנוכחי עליה – אין התייחסות לטיפול ב״אובססיה״ הזו סביב אוכל. במובן מסוים האובססיה היא נפשית (ואולי אפשר להתייחס אליה כהתמכרות) כשההתייחסות להרזיה במסגרת ״לרדת בגדול״ ובכתבה הזו היא פיזיולוגית נטו ומתייחסת רק לפן הגופני של האכילה והספורט שהמתמודדים לשעבר עושים או לא עושים. אבל בהחלט יש גם התייחסות לפן הנפשי הזה בהמשך הפרק כשהמרזה בגדול קרן (אישתו של אבי) אומרת שאנשים שמנים יודעים איך לאכול כדי לרזות, אבל לפעמים בוחרים אחרת (למרות שהם רוצים לרזות).

גם המשפט שאבי אומר לגבי זה ש״אדם מתכנן לעצמו מראש מה הוא יאכל״ – מדובר על תכונה שהיא לא בהכרח משהו שקשור רק לאובססיה לאוכל, כי היא קיימת גם בדיאטות שונות. למשל כשהייתי בשומרי משקל הייתי צריכה לתכנן ארוחות לפי תקציב הנקודות ולפי חלוקה נכונה שלהם לאבות המזון… כמובן שיש פה שאלה האם מדובר על תכונה בריאה או חולנית, או שהיא תלוית מצב?

בהמשך אבי מראה לנו איך הוא ובת זוגו קרן התאימו את הבית למה שאבי מכנה ״אנשים גדולים״ (מושג מכובס ל״אנשים שמנים״). יש להם בבית למשל אמבטיה ןמקלחון עם פתח גדול במיוחד כדי שהם לא ישברו בטעות את הזכוכית כשהם נכנסים להתקלח. יש להם גם מיטה נמוכה שאפשר להגביה כדי להקל את היכולת שלהם לרדת ממנה כי קשה להם לקום מרהיט שהוא נמוך. מצד אחד אבי בהחלט מציג דברים שבאמת מכבידים (תרתי משמע) על אנשים שמנים, מצד שני ההצגה הזו מרגישה קצת כמו קרקס שמציג את האנשים השמנים בצורה מביישת וחריגה כמי שלא מסוגלים לעשות דברים. זה בולט במיוחד כשאבי מציג את שולחן הקפה שלהם שמיועד ל״הרגל המגונה״ של לאכול ליד הטלוויזיה בכך שהוא עולה ומתקרב לסועדים.

אבי מספר שאחרי הנצחון שלו בעונה השלישית של התחרות – הוא כבר דאג מראש שיהיה לו מאחורי הקלעים ״תיק מלא אוכל״ עם מתוקים ואוכל משמין שהוא הכין מראש במהלך היום כדי לאכול אחרי השקילה הסופית. המעשה הזה מעלה לא מעט שאלות לגבי ההרזיה שהתוכנית עודדה את המשתתפים בה לעשות. האם הצורך לרדת כמה שיותר כל שבוע יצר מצב של הרעבה והמנעות מאוכל ״טעים״ שיצר חסכים שהמתמודדים ציפו להשלים אחרי התוכנית, לא פעם על חשבון עליה מסויימת במשקל? האם מצב כזה שבו אבי (וייתכן מאוד שגם מתמודדים אחרים) מאוד שאפו להגיע לגמר כמה שיותר רזים מנע מהם לאמץ בתוכנית הרגלים שבעצם ישמשו אותם לכל החיים כדי לשמור על ההישג?

אבי בהחלט מדבר בכתבה על זה שההרזיה במסגרת התוכנית שהיוותה תחרות קשה כרוכה בתהליך נפשי, מנטלי, ופיזי חריג רק כדי ״לרדת בגדול״ (כלומר כמה שיותר מהר בכמה שפחות זמן). חלק מזה למשל הוא העובדה שלא מעט משתתפים החליטו לרדת במשקל בעזרת זה שהם ייבשו את עצמם לפני שקילות (לא שתו כל היום ודאגו להזיע כמה שיותר) כדי לרדת כמה שיותר במשקל – ומצד שני בימים שבהם היתה להם חסינות הם היו שותים כמה שיותר כדי לאפשר לעצמם לרזות בצורה יותר משמעותית בפרק הבא. זה כמובן רק תומך בתיאוריה שהתוכנית לא בהכרח מלמדת הרגלים בריאים שאפשר ליישם לאורך זמן. זה כמובן גם מעלה את השאלה עד כמה יש מטעם ההפקה ומצידנו הצופים יחס בעייתי כלפי המשתתפים – כאילו זה בעצם ״בסדר״ לפגוע בהרזיה ובבריאות שלהם בכך שאנחנו דורשים מה הרזיה גדולה מידי רק כדי לתת לנו השראה לרזות בעצמנו בצורה יותר בריאה ומתונה?

הסיפור המוזר של ר׳

את ר׳ הכרתי במהלך התואר הראשון. בהתחלה חשבתי מסיבה כזו או אחרת הכרנו לתקופה קצרה במהלך השירות הצבאי שלנו, למרות שהיא לא זכרה את זה וסיפרה שהיא שירתה בכלל במקום אחר.

במשך השנתיים הראשונות שלנו של התואר לא ממש היינו בקשר. היא היתה במובן מסוים חברה של אותם אנשים שאם היינו בתיכון אפשר היה לחשוב עליהם בתור ה״מקובלים״ של הכיתה או השכבה: אנשים שהיו יחסית חברותיים ועבדו יחד, והיו גם לא פעם מהסטודנטים היותר בולטים.

במקרה נוצר מצב שבין השנה השניה לשלישית שלי לתואר – היו במחלקה שבה למדתי כמה קורסי קיץ. אני לא יודעת אם היה מדובר על אירוע ניסיוני חד פעמי של המחלקה, או שאולי השמועות על הקורסים שתמיד היו קיימים הגיעו לאוזני דרך כמה סטודנטים שגם הם רק במקרה גילו אותם – אבל זו היתה הפעם היחידה שבה הייתי מודעת לזה שהם קיימים והחלטתי להירשם אליהם, וגם ר׳. היא במקרה היתה מיודדת עם השותף שלי לדירה באותה שנה ושאלה אותו אם הוא לומדבהם ונשאר בעיר בקיץ, והוא ענה לה שלא – אבל שאני מתכוונת ללמוד בהם. היא יצרה איתי קשר והציעה שנלמד יחד לקורסים.

אבל מהר מאוד הקשר הפך להיות לקשר חברי שהרגיש לי מאוד אינטנסיבי. יכול להיות שזה היה קשור לעובדה שבעצם מעט מאוד אנשים נשארו ללמוד לאותם קורסים בקיץ, ורוב הסטודנטים ״עזבו את העיר״ וחזרו לגור עם ההורים כדי למצוא עבודה לקיץ או סתם לבלות עם חברים או בטיולים בארץ או בחו״ל. כך שבעצם שתינו נשארנו בעיר ללא חברים אחרים, ולכן גם בילינו לא מעט זמן יחד.

אני כן זוכרת שהחברות הזו היתה הדדית – זה לא רק שאני שיתפתי אותה בהרבה דברים אישיים, אלא גם היא שיתפה אותי בחיים האישיים שלה.

אחרי שראינו שאנחנו מסתדרות טוב יחד בכל מה שקשור ללימודים ותרגילים – החלטנו להמשיך לעבוד יחד גם בסמסטר הסתיו הקרוב. אבל כששאר הסטודנטים חזרו לעיר, ובמיוחד החברים שלה – משהו בקשר השתנה מצידה. ובין השאר נוצר מצב שבו אחד הסטודנטים המצטיינים של השנתון שלנו שבמקרה היה חלק מהחבר׳ה שלה הציע לה לעבוד יחד על תרגילים, והיא מאוד רצתה לעבוד איתו כי היא חשבה שזה מאוד יתרום לה לציון ום יקדם אותה אקדמית. היא מבחינתה באה והתנצלה על המצב, ואני בתור חברה הבנתי וכמובן שלא התעקשתי – אבל איכשהו כשלא עבדנו יחד גם החברות שלנו דעכה מאוד מהר, ועל זה באמת היה לי חבל.

בחודשים הבאים היה לי קשה יחסית בלימודים. נוצר מצב שבו נפלתי ושברתי את עצם הזנב, מה שהקשה עלי לשבת וללמוד – ובמיוחד לתרגל. ואיכשהו השותף והשותפה שעבדתי איתם בתקופה הזו היו גרועים. אם אני זוכרת נכון, עם השותפה פשוט היה מדובר על מצב שלא עבדנו רע יחד אבל היו לנו הרבה חיכוכים ברמה האישית. השותף היה סיפור אחר – הוא סבל משיתוק מוחין קל, ובדיעבד אני מבינה שייתכן מאוד שהוא התרגל שאנשים מרחמים עליו ולכן לא בהכרח דורשים ממנו לתרום בצורה שווה – משהו שהייתי אולי מוכנה לעשות במצב נורמלי (לפחות עד סוף הסמסטר), אבל לא במצב שבו מאוד קשה לי לשבת במשך הרבה זמן, והוא היה מאחר לכל פגישה שקבענו בלפחות חצי שעה או שעה בתקופה שבה טלפונים סלולריים לא היו נפוצים.

ואז בשלב מסוים ר׳ יצרה איתי קשר. בשלב מסוים היא הבינה שאותו סטודנט מצטיין לא חיפש שותפה ללימודים (ובדיעבד שמתי לב לזה שהוא עבד בעיקר עם שותפות נשים), אלא מישהי שתקליד את הרעיונות שלא ולא תפריע לו עם רעיונות משלה. היא כמובן לא אמרה את זה בצורה מפורשת, אבל כן ביקשה שנחזור לעבוד יחד. מכיוון שלא היה לי עם מי לעבוד הסכמתי, למרות שהפעם לא ציפיתי שהקשר שלנו יישמר אחרי סוף הסמסטר.

זה באמת לא קרה, והקשר שלנו התנתק קצת אחרי הסמסטר. שתינו מסיבות שונות המשכנו לעשות כמה קורסים לשנה נוספת (ורביעית) כדי להשלים את התואר, אבל לא למדנו באותם קורסים – והיא בנוסף הצליחה למצוא עבודה כסטודנטית, משהו שאני לצערי לא הצלחתי לעשות, כך שהיא בעצם עזבה את העיר ופשוט היתה מגיעה ללמוד יומיים או שלושה בשבוע.

במקרה נוצר מצב שבו בתקופה שבה הטקס נערך הייתי בארה״ב. כמה חודשים לפני כן, מקום העבודה שלי הציע לשלוח אותי ללקוח בארה״ב לכמה חודשים, מה שנשמע לי כמו הזדמנות נפלאה – ולא חשבתי על זה שטקס הסיום כנראה יהיה בסוף התקופה הזו. במובן מסוים קצת חבל לי, כי הייתי שמחה לשוחח עם כמה מהחבר׳ה שאיתם למדתי לאורך השנים, כולל ר׳ (אבל לא רק).

עם חלק מהאנשים שאיתם למדתי לתואר יצא לי להיפגש לאורך השנים בנסיבות מקצועיות. עם ת׳ וה׳ יצא לי להיפגש בשנים האחרונות שלי בעבודה הראשונה שלי, אחרי שחזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי. את נ׳ יצא לי לפגוש בעבודה הבאה שלי, והיא אפילו ניהלה אותי במובן המקצועי תקופה מסויימת. את השותף שלי לדירה שקישר ביני לבין ר׳ יצא לי פעם לפגוש לכמה דקות בקניון עזריאלי בתל אביב – אני הייתי ביום חופש לכבוד יום ההולדת שלי ונפגשתי עם חברה, והוא כנראה עבד באחת מחברות ההייטק בבניינים.

את ר׳ לא יצא לי לפגוש. נזכרתי בה כי לאחרונה נתקלתי בכתבה על סטארטאפ שהיא פתחה. מסתבר שהיא לא נשארה לאורך זמן בתחום המחשבים, אלא עברה ללמוד תחום אחר ונשארה באקדמיה לאורך שנים וכנראה לכמה תארים מתקדמים עד שהיא ועוד כמה קולגות פתחו סטארט אפ בתחומם.

אבל כן היה לי קטע מוזר לפני כמה שנים – כפי שאמרתי, בקיץ בין הסמסטרים היינו די קרובות ולכן גיליתי לה כמה פרטים אישיים. ואיכשהו מישהו בתגובה כלפי בקבוצה ציבורית בפייסבוק לעג לי בדיוק על אחד מהפרטים האלו. מן הסתם בזמן שעבר מאז הקשר ביני לבין ר׳ הפרט הזה כבר לא היה נכון, והתגובה לא היתה מהפרופיל שלה (או לפחות באופן רשמי) אבל הפירוט היה כל כך ספציפי שזה ממש הזכיר לי אותה

אני מודה שעדיין קצת חבל לי שלא נשארנו חברות. אולי באותה תקופה ראיתי את השאיפה הזו כמין רצון להשתייך ל״חבורת המקובלים״ (מהו שלא הייתי חלק ממנו בתיכון), אבל כיום בעיקר חבל לי כי בזמנו אני הרגשתי שהיה לנו הרבה במשותף.

ברצלונה – לאס רמבלס והרובע הגותי

שדרות לאס ראמבלס הן לרוב היעד הראשון של רוב התיירים שמגיעים לברצלונה. מדובר על השדרה הראשית של ברצלונה שגובלת ברובע העתיק שלה – הרובע הגותי.

אני ביליתי את היום הראשון שלי בעיר פשוט בלהסתובב באיזור, ואכן היה הרבה מה לראות ולעשות – ואני מודה שגם בימים האחרים שבהם ביליתי באיזורים אחרים של העיר, יצא לי לעבור באיזור כנקודת מוצא אליהם, ועדיין הסתובבתי קצת ברובע הגותי כדי לגלות עוד כמה פינות חמד.

באיזור השדרה יש לא מעט תחנות מטרו שמשרתות אותה – ובתי מלון שהם כנראה לא מהזולים בעיר. שווה בהחלט לבדוק אופציה של מלונות זולים יותר שרחוקים יותר מהמרכז כי המטרו בעיר מאוד יעיל.

לצערנו ברצלונה נחשבת לאחת הערים שבהן הכייסים פעילים במיוחד – ולא פעם נוצר מצב שבו הם עובדים בצוותים שבהם מישהו מנסה להסיח את דעתו של התייר ואז כייס אחר גונב מהכיס או מהתיק את הארנק (או את התיק כולו). אמצעי זהירות בסיסיים ומודעות כנראה מאוד עוזרים (ובראשם תשומת לב לניסיון למשוך את תשומת לבכם במיוחד באיזורים צפופים), וחשוב לציין שהמשטרה כנראה לא תוכל לעזור בהרבה ולכן תתעלם מתלונות שלכם אם חלילה תכוייסו.

למזלי נסעתי בתקופה שבה הצפיפות לא היתה גדולה, והיה רק מקרה אחד של מישהו שניסה בכוח למשוך את תשומת הלב שלי אבל אני התקעשתי להתעלם ולהמשיך ללכת כך שלא נוצרה בעיה.

באיזור יש גם כמה כנסיות (כולל הקתדרלה של ברצלונה) ששוה להגיע אליהן. אני נכנסתי לקתדרלה ועמדתי מאחור (יחד עם תיירים רבים אחרים) בזמן המיסה של יום ראשון, ובהחלט היה מדובר על מחזה מרשים.

לישון בחדרים נפרדים?

עם כל הכבוד לנושא של השרביט החם השבוע, אני לא הולכת לחלוק איתכם את הרגלי השינה שלי בזוגיות.

כן הייתי רוצה לשתף בחוויה שהיתה לי כנערה בת 13.

למדתי אז בכיתה ז׳, גרנו אז בארה״ב – ובגלל הרצון של ההורים שלנו שנלמד בבית ספר יחסית טוב ולא בבית ספר ציבורי גרוע ״עם כל הכושים״, נוצר מצב שלמדנו בבית ספר יהודי דתי של ״בית יעקב״ (כי כל בתי הספר היהודים והישראלים היו יקרים מידי עבורנו).

רוב התלמידות וגם לא מעט מאנשי הצוות היו חילוניות, אבל במקרה כשלמדתי בכיתה ז׳, המורה שלנו ללימודי עברית שיינדל היתה אישה חרדית צעירה ורווקה – שהשתדכה במהלך השנה והתחתנה לקראת סוף השנה.

ההורים שלי לא הרשו לי לנסוע לחתונה, אולי כי הם חששו שמישהו שם ינסה להחזיר אותי בתשובה, או אולי מסיבות אחרות. אבל כמה ימים לפני החתונה שיינדל החליטה לקחת אותנו לבקר בדירה שאליה היא ובעלה יגורו בה – ובין השאר ראינו שיש בחדר השינה שלה שתי מיטות יחיד במקום המיטה הזוגית שרובנו הכרנו מחדרי השינה של ההורים שלנו.

מן הסתם נערות צעירות מבתים חילוניים לא היו מודעות אז לנושא הנידה, וכנראה שהמורה שיינדל לא התלהבה להיות זו שתספר לנו על זה. לדעתי גם שתי הבנות החרדיות בכיתה (שׁהיו במקרה בנות של רבנים) לא היו מודעות לזה בגיל כזה צעיר – למרות שאני מניחה שהמצב שבו ההורים שלהן ישנים במיטות נפרדות בחדר השינה היה מוכר להן. אין לי מושג עד כמה ההורים שלהן המשיכו לישון במיטות נפרדות כל החודש, או שהם היו מחברים את המיטות כשהיה אפשר מבחינה הלכתית, מה שכמובן היה מסבך את העניינים.

סיכום בלוגאנוארי

את אתגר ״בלוגאנוארי״ הכרתי דרך הבלוג של מוטי בשנה שעברה כשהוא כתב על חלק מהנושאים שהאתגר בשנה שעברה העלה. השנה ידעתי על האתגר, ונרשמתי אליו מראש.

מדובר בעצם במעין אתגר שבו וורדפרס שולחים רעיון לרשומה פעם ביום עם שאלות שונות ומשונות שעליהן צריך לכתוב רשומה, לתייג אותה עם תאג מיוחד, והשנה גם יכולנו לפרסם את הפוסטים בפוסט מיוחד של וורדפרס.

השנה כתבתי על כל הרשומות, והיה רק יום אחד שבו לא שמתי לב בערב שלא סיימתי לכתוב את הרשומה ולפרסם אותה ולכן השלמתי את הפער בבוקר שאחרי ופרסמתי שני פוסטים באותו היום.

לפני תחילת ינואר חשבתי שהמדור של ״השרביט החם״ יבוטל, אבל לשמחתנו הוא לא בוטל ובמקביל לאתגר בלוגאנוארי כתבתי ופרסמתי גם את הרשומות של השרביט החם מכיוון שגם הוא משהו שמוגבל בזמן, לפחות מבחינת הקוראים שנחשפים אליו.

אבל במקביל החלטתי לוותר על פרסום רשומות שכרגיל הייתי מפרסמת, למשל לגבי הטיולים שלי – כדי לא להעמיס יותר מידי על הקוראים, וגם קצת כדי להקל על עצמי כדי שיהיו לי כמה רשומות שמורות לעתיד אם אני ארצה לנוח קצת מהכתיבה אחרי חודש כזה אינטנסיבי.

מצד שני, אחד היתרונות של הבלוגאנוארי הוא שהרשומות בו נוטות להיות קצרות יחסית, והכתיבה עצמה לא לוקחת הרבה זמן – בניגוד לרשומות ״רגילות״ שלרוב דורשות ממני הרבה יותר זמן ומאמץ כדי לפתח את הרעיונות ברשומה, כך שבמובן מסוים גם מדובר על חופש מסוים עבורי בלי לחץ של לכתוב רשומות ארוכות ומעמיקה.

אחד הדברים המגניבים בבלוגאנוארי הוא כניסה של אנשים מכל מיני מדינות לבלוג – למשל הפעם נכנסו אלי קוראים מאינדונזיה, דרום אפריקה, פנמה, קרואטיה, וכנראה עוד מדינה או שתיים חדשות שמעולם לא נכנסו לי לבלוג מהן. היו לי גם כמה כניסות מאיחוד האמירויות שחשבתי שהיו קשורות, אבל מסתבר שפשוט אמפי הגיבה לי מהחופשה שלה שם.

במקביל כמובן גיליתי הרבה בלוגים מעניינים בחו״ל, והיו כמה קוראים שגילו את הבלוג שלי.

בסופו של דבר זו היתה חוויה שמאוד נהניתי ממנה, והייתי שמחה אם היא תקרה שוב בינואר הבא. הייתי שמחה גם אם זה היה קורה בפורמט דומה גם במהלך השנה – לא באופן רציף כמובן (כדי לא להפריע לכתיבה השוטפת שלנו), אלא אולי פעמיים שלוש בחודש.

האם השמנה היא מחלה – ומה המשמעות של הכותרת הזו מבחינת הטיפול הרפואי באנשים שמנים?

לפני כמה שנים ארגוני בריאות גדולים בעולם הכריזו על השמנה כעל ״מחלה״.

ההכרזה הזו נבעה אחרי שלא מעט מחקרים רפואיים הראו מצד אחד שיש מאחורי ההשמנה הרבה מאוד גורמים פיזיולוגיים ונפשיים שגורמים לעידוד ההשמנה ומקשים (ואפילו מונעים) הרזיה, ומצד שני מחקרים שמראים שההשמנה ההולכת וגדלה של האוכלוסיה גוררת איתה הרבה מאוד מחלות.

מצד אחד, ההבנה שההשמנה היא תופעה מאוד מורכבת מבחינה גופנית ורפואית היא טובה. לא מעט אנשים שמנים קיבלו בעבר עצות גרועות מרופאים שהם ״רק צריכים לסתום את הפה ולהפסיק לאכול״ וש״בשואה לא היו אנשים שמנים״, במקום שהרופא עצמו יבין את הקושי בהרזיה. כיום כשהגישה היא ללמד רופאים שמדובר על משהו מורכב – זה דבר מבורך.

הבעיה היא הצד השני של המטבע: אם ההשמנה היא מחלה, הרפואה מנסה לפתור אותה בתור בעיה פיזיולוגית נטו. זה לא משהו שמוגבל אך ורק להשמנה – אפילו תחום הפסיכיאטריה, שמטפל בבעיות נפשיות, מסתמך קודם כל על טיפולים פיזיים כמו תרופות או טיפול בנזע חשמלי (למרות שלא פעם גם מדובר על מצב שבו מבצעים במקביל גם טיפול בשיחות). גם כשעולם הרפואה מבין שהיחסים בין הרופא לחולה חשובים לטיפול ממש כמו התרופות או הניתוח שהרופא מציע, לטיפולים הפיזיים יש חשיבות גדולה יותר בעיני הרופאים.

אבל בעולם שבו הטיפולים הפיזיים בהשמנה רחוקים מלהיות מושלמים – זו בעיה. ללא מעט מהתרופות נגד ההשמנה לאורך השנים היו השפעות פיזיולוגיות לא קלות שבגללן התרופות נפסלו (גם אחרי שהן נחשבו להבטחות מאוד גדלות להרזיה) כולל למשל סיכון מוגבר להתקפי לב או בעיות דומות. גם התרופות שקיימות כיום לא בהכרח חסרות תופעות לוואי, ולרבים הן קשות למדי – ובמקביל גם התרופות לא בהכרח עוזרות לכל אחד או אחת לרזות (ובמקרה מסוים שמעתי שלא רק שהתרופה לא עזרה לה לרזות, אלא הרסה לה את בלוטת התריס, כשאחת מתופעות הלוואי של בעיות בבלוטת התריס היא קושי בלהרזות ונטיה להשמנה).

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתי פה בעבר (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי) וגם הם נושא מורכב – הם פתרון טוב עבור מי שסובל מקשיים מאוד מסויימים של לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל כדי לרזות, אבל הם לא פתרון טוב למי שהביעה שלו עם אכילה אחרת ונובעת מנשנשת לאורך היום ו / או אכילה רגשית.

הבעיה היא שלא פעם רופאים מדברים על כך שהכשלונות של הניתוח נובעים מכך ש״מנותחים לא משתפים פעולה״ עם הניתוח ולא שומרים על תפריט דיאטה אחרי הניתוח – בלי להבין שהבעיה (או לפחות אחת מהבעיות) של אותם מנותחים נובעת מהקושי לשמור על תפריט כזה שלא קשור רק לגודל הקיבה או היכולת שלהם לשבוע מכמות קטנה של אוכל – ושצריך לטפל בקושי הזה כדי לטפל בהשמנה של אותם האנשים. הטיפול יכול להחליף את הניתוח במקרים מסוימים, או לסייע לו להצליח במקרים אחרים.

הצורך בהבנה שלא כל טיפול עדכני בהכרח יעזור להרזיה לא סותר את העובדה שהשמנה היא מאוד לא בריאה – אלא שצריך להמשיך ולבדוק מה יכול לעזור לטפל בה בצורה יעילה, מתוך הבנה שכל אחד זקוק לטיפול שייחודי לו או לה. אבל במצב כמו שהוא כיום, ההבנה הרפואית שהשמנה היא בעיה רפואית לא בהכרח עוזרת לפתור את הבעיה, אלא העבירה את הפוקוס מנדנוד אנשים לרזות בשיטות לא טובות לפוקוס על טיפולים רפואיים שלא בהכח יעילים ויש בהם גם סכנות לסיבוכים לא קלים.

Where is the best place to watch the sunset near you? מה המקום הכי טוב לצפות בו בשקיעה ליד המקום שבו אני גרה?

A little over a decade ago, the answer would've been easy: walk about 10 minutes to the closest beach, or preferably to the cliffs near the beach, find a comfortable place to sit, and enjoy the sunset.

Actually, I also had a good vantage point for sunset from the apartment I lived in before that – I lived in the second floor of a house in a neighborhood in which most houses had only a single floor, so I had a great view looking west which included a lot of trees, and gorgeous sunsets.

But now I live in the middle of the city, surrounded by buildings which are mostly taller than the floor I live in – while more and more taller buildings are being built all around me, replacing shorter ones which are old and not necessarily safe.

There is a small hill near my house which may be a good spot to watch the sunset – it isn't that high from the side I would approach it, but it is quite taller from its western side. I do suspect that there may be nice sunsets from it, but the park on top of this hill is currently being renovated, so I can't really go and check.

אם הייתם שואלים אוית את השאלה לפני קצת יותר מעשור, התשובה היתה קלה: לכו בערך עשר דקות לחוף הקרוב, או אולי עדיף לצוקים שליד החוף, תמצאו מקום נוח לשבת בו, ותהנו מהשקיעה.

למען האמת, היתה לי גם נקודת תצפית טובה לשקיעות בדירה שגרתי בה לפני כן – גרתי בקומה שניה של בית פרטי בשכונה שבה רוב הבתים היו פרטיים ובעלי רומה אחת, כך שהיתה לי תצפית יפה מערבה שכללה הרבה עצים ושקיעות מאוד יפות.

אבל עכשיו אני גרה במרכז העיר, ומוקפת בניינים שרובם גבוהים יותר מהקומה שבה אני גרה – בזמן שיותר ויותר בניינים גבוהים יותר נבנים סביבי, כשהם מחליפים בניינים נמוכים יותר שהם כבר ישנים ולא בהכרח שימושים או בטוחים.

יש גבעה נמוכה ליד הבית שלי שהיא אולי נקודה טובה לתצפית על השקיעה – היא לא ממש גובהה מהצד שבו אני מגיעה אליה, אבל היא גבוהה משמעותית בצד המערבי שלה. אני חושדת שבה יש כנראה שקיעות יפות, אבל הפארק שבראש הגבעה נמצא כרגע בשיפוצים כך שאני לא יכולה ללכת ולבדוק.

What would you title the chapters of your autobiography? אילו כותרות הייתי נותנת לפרקים באוטוביוגרפיה שלי?

First of all, I never thought of writing an autobiography. I don't think my life is interesting enough for a book all. I do have a lot to write about in my blog, but it's more about anecdotes or thoughts about small events rather than interesting, coherent stories. Perhaps this means I'm very lucky in some ways – that I was never involved in something life altering such a serious disease or affected by a big war. Routine is a blessing in its own way, but it doesn't make for a good book (or movie).

I could write about mistakes I've made and lessons I've learned, much like many other autobiographies, but besides being unoriginal, I believe this would be awfully repetitive and eventually boring, since it seems as though I keep repeating the same mistake in different variations.

So unfortunately, I don't have much of an answer for today's question.

קודם כל מעולם לא חשבתי לפרסם אוטוביוגרפיה. אני לא חושבת שהחיים שלי מספיק מעניינים כדי לכתוב עליהם ספר. יש לי הרבה על מה לכתוב בבלוג שלי, אבל אלו יותר אנקדוטות או מחשבות על אירועים קטנים מאשר סיפורים מעניינים ושלמים. זה כנראה אומר שאני ברת מזל במובנים מסוימים – כי לא הייתי מעורבת במשהו משנה חיים כמו מחלה רצינית או מלחמה גדולה. שגרה היא ברכה בדרכה שלה, אבל היא לא יכולה להפוך לספר (או סרט) טוב.

אני יכולה לכתוב על טעויות שעשיתי והשיעורים שלמדתי מהן, כמו הרבה אוטוביוגרפיות אחרות, אבל מעבר לעובדה שזה יהיה לא מקורי – לדעתי זה יהיה משעמם ויחזור על עצמו כי אני מרגישה שאני לרוב חוזרת על אותן טעויות בצורות שונות.

כך שאין לי ממש תשובה לשאלה של היום.

What is something you learned recently? מה למדתי לאחרונה?

I recently learned how to make homemade sauerkraut. It's much tastier than the store bought stuff, and apparently very healthy due to microbes which cause the cabbage to become fermented and therefore sour.

The recipe itself is rather easy – just chop the cabbage to small strips, add a little salt – and let it stand in a jar for a few days. This is my kind of recipe – easy and something that doesn't require much time. It just requires some patience, especially if you like your sauerkraut very sour like me.

But there is quite a lot of discussion on the right amount of salt needed for the fermentation – since the microbes doing the fermentation require a salty environment, but salt isn't that healthy, and many people don't like their food to be so salty.

So perhaps you'd like oyo give this a try?

לאחרונה למדתי איך להכין בבית כרוב חמוץ. הוא הרבה יותר טעים מהכרוב החמוץ שאפשר לקנות בחנות, ונשמע שהוא הרבה יותר בגלל החיידקים שגורמים לכרוב לתסוס ואז להפוך לחמוץ.

המתכון עצמו מאוד פשוט – קוצצים את הכרוב לרצועות צרות, מוסיפים קצת מלח – ונותנים לזה לעמוד בצנצנת לכמה ימים. זה בדיוק מסוג המתכונים האהובים עלי – קל ולא דורש הרבה זמן. זה רק דורש סבלנות, במיוחד אם אוהבים את הכרוב מאוד חמןץ כמוני.

אבל יש הרבה דיונים לגבי כמות המלח הרצויה עבור התסיסה – מכיוון שהחיידקים שמתסיסים את הכרוב דורשים סביבה מלוחה, אבל מלח הוא לא ממש בריא, והרבה אנשים לא אוהבים אוכל מאוד מלוח.

אז אולי תרצו לנסות?

החופשה המושלמת

זה הנושא של ״השרביט החם״ השבוע.

אני לא חושבת שאפשר לאפיין מאוד את מה שאני אוהבת לעשות בחופש. אני יוצאת לא פעם לטיולים בטבע, אבל הם גם לא פעם כוללים ביקורים וטיולים בערים שונות במדינה שבה אני מבקרת, והערים הן חלק מהאטרקציה – ולא רק בפארקים או בגנים הבוטניים שלהם.

באותה מידה, לא פעם הטיולים שלי דורשים שינה בשק״ש ואפילו באוהל (או מקסימום אכסניה כזו או אחרת), אבל לפעמים גם נחמד לי לצאת לנופש משפחתי במלון טוב ליומיים שלושה, עם ארוחות הבוקר הידועות.

מעבר לזה, בעבודה הקודמת שלי לא פעם הייתי צריכה לנצל ימי חופש בתקופה שבה לא רציתי או יכולתי לטוס, ולא פעם פשוט לקחתי יום או יומיים חופש לקראת סוף השבוע כדי להאריך אותו. לפעמים הימים האלו שימשו לסידורים שלא היה לי זמן עבורם באמצע השבוע או בימי שישי שהיו יחסית קצרים. לפעמים פשוט ניצלתי את היום הזה כדי לצאת להליכות ארוכות (לפחות בתקופה שלפני שהצטרפתי לחדר כושר), או לצאת לטייל באיזור הבית או במקומות אחרים. ולא פעם גם היה נחמד פשוט לישון מאוחר, או לישון שנ״צ, או ללכת לחדר הכושר בלי לחץ ולהנות גם מהבריכה והג׳קוזי בשיש בו כמה זמן שרציתי, ואז לאכול ארוחת בוקר בבית קפה – משהו שלא היה לי זמן עבורו ביום יום.

אז אני מניחה שהחופשה המושלמת תשלב הכל – איזה יום יומיים מנוחה בבית לפני ואחרי טיול, והטיול יכלול ביקור בטבע ובערים, ואולי בסופו איזה יום יומיים במלון טוב לנופש כדי להתאושש מהטיול?