זה הנושא של השרביט החם השבוע.
בעיני חלק גדול מהבעיה נובע מחוסר הבנה של למה עלתה הממשלה הזו לשלטון.
אם תחזרו לרגע למבצע ״שומר חומות״ במאי 2021, מעבר לעובדה ששיגורי הטילים הפכו להיות מדויקים יותר וקשים יותר ליירוט על ידי מערכות ״כיפת ברזל״, גם באיזור תל אביב – חלק גדול מהסכנה נבע מכך שבערים מעורבות (לןד, רמלה, יפו, וערים דומות) היו מהומות שבהן לא פעם ערבים תקפו כל מי שהם חשדו בו שהוא יהודי (ובמקרים מסוימים פגעו גם בערבים אחרים).
בלא מט מהערים המעורבות באיזור המרכז (כלומר אלו שקרובות יחסית לתל אביב) הפעולות האלו הסתיימו בסוף המבצע, אבל בצפון הארץ ובדרום המצב שונה – והאלימות הזו נמשכת לאורך זמן בדרעים שונות, החל מירי אקראי שפוגע בישיובים יהודיים, רכבים שנוהגים בצורה פרועה בכבישים בין הערים ולעיתים קרובות גם בערים עצמן, ולא פעם גם בגביית דמי ״פרוטקשן״ מעסקים שונים רק כדי שלא ישרפו אותם.
בבחירות האחרונות – הימין הקיצוני היה היחיד שהתייחס למצב הזה באופן ישיר וכזה שהציע פתרון כביכול פשוט וקולע: בואו פשוט נתמודד בכוח עם המעשים האלו, ונראה לפושעים מהמגזר הערבי מי ״בעל הבית״ פה.
במקביל, השמאל בימינו רק הולך ומקצין (כפי שכבר כתבתי בהרחבה בפוסט הזה) ולא נותן פתרון אמיתי לבעיה חוץ מאשר לדבר על ה״כיבוש״. עקרונית ועובדתית נכון שהנוכחות הצבאית שלנו בשטחים היא חלק גדול ומשמעותי מהבעיה שיש לנו עם האוכלוסיה הערבית בתוך שטחי המדינה ומחוצה להם, אבל בגישה של ה״כיבוש״ אין דרישה מצד הערבים להפסיק עם האלימות שלהם ואפילו במובן מסוים חוסר הדרישה הזו נתפס בתור הסכמה שקטה להתנהלות האלימה של הציבור הערבי וכהצדקה שלה.
במצב כזה, חלק גדל מהאוכלוסיה פשוט פונה למי שמציע לו פתרון ישים לבעיה ולא מאשים את הציבור בה. ולכן בעצם יש הצדקה של חלק גדול מהציבור לצעדים שעם הזמן יכולים להתדרדר למצב לא רצוי לכולנו – פנימית ובינלאומית.
השאלה היא בעצם עד כמה נוצר פה מצב שבו צריך כחלק מההליך הדמוקרטי ולקבל את החלטת הרוב, מה הגבול של כוח הרוב בהריסה של מה שאנחנו תופסים כבסיס הדמוקרטיה – ואיך באמת אפשר לשנות את הממשל כדי שיקבל את ההחלטות שבעינינו הן הנכונות.
חשוב קודם כל לזכור שהיו תקופות שבהן הדעות של הימין לא קיבלו מקום בהחלטות המדיניות – למשל במהלך תהליך השלום שהובילו רבין ופרס בתחילת שנות התשעים (כשבתקופה שבה נערכו השיחות הראשוניות היה חוק שאסר על שיחות שכאלו), או בתקופה שבה פונתה רצועת עזה. ואם נסתכל אפילו קצת יותר אחורנית אפשר גם לדבר על התקופה שבה פונה חבל ימית לטובת השלום עם מצרים. במצבים האלו, השמאל גילה הרבה פחות הבנה למחאה של אנשי הימין למדיניות שהשמאל קבע.
מעבר לזה, לקרוב משפחה רחוק שלי שכותב לא מעט בפייסבוק על פוליטיקה יש תיאוריה מעניינת.
קודם כל כרקע – חשוב לזכור שבניגוד ליאיר לפיד טבני גנץ שפשוט החליטו להכנס לפוליטיקה כמועמדים לראשות הממשלה לפני יחסית מעט שנים, נתניהו גדל בשורות הליכוד וביצע כמה תפקידים לפני שהוא הפך למועמד לראשות הממשלה מטעם הליכוד, ובמהלך השנים שירת לא פעם בתפקידים של שר מאוד בכיר. לכן הוא מכיר טוב מאוד את המערכת הפוליטית לא רק בארץ, אלא גם את מקומה של ישראל מבחינה בינלאומית.
התיאוריה של אותו קרוב משפחה שלי היא שביבי לאורך השנים תמיד בחר להכנס לשותפות בקואליציה עם מישהו ש״ימתן״ אותו – החל למשל עם אהוד ברק שהיה ראש מפלגת העבודה, וכלה בגנץ בבחירות של 2020. למרות שבכל אחת ממערכות הבחירות האלו הוא יכול היה להקים ״ממשלת ימין על מלא״, הוא העדיף שיתוף פעולה עם השמאל.
היבה לכך היא כנראה העובדה שביבי הבין שמבחינה בינלאומית, ״ממשלת ימין על מלא ״לא תתקבל בצורה טובה. עד כמה שהיינו מעדייפם לשכוח או להתעלם מזה – ישראל תלויה בקהילה הבינלאומית ממש כמו כל מדינה אחרת, במיוחד כשאנחנו מדינה קטנה שתלויה מצד אחד ביצוא ובעבודה בשיתוף פעולה אקדמאי תעשייתי עם הרבה מדינות בחו״ל, ומצד שני זקוקה לתמיכה דיפלומטית של לא מעט מדינות אחרות ובראשן ארה״ב במסגרות בינלאומיות כמו למשל באו״ם.
לכן הסברה היא שביבי כרגע כל כך נואש להמנע מהמשפטים נגדו ומהעונשים שצפויים לו – הוא פונה לדרך שהוא עצמו יודע שהיא לא טובה. והוכחות לכך התחילו להערם ברגע שהיה ברור ביבי מתכנן להקים ממשלה כזו. ארה״ב יצאה באזהרות מראש על פעילויות בשטחים או מבחינה משפטית שלא יהיו מקובלות עליה ושהיא לא תגן עליהן בפורומים בינלאומיים כמו האו״ם – ואפילו כבר גערה בשר החוץ החדש שנשמע באחד הנאומים הראשונים שלו כפרו רוסי ונגד אוקראינה.
ומובן שהממשלה הזו סיבכה את ביבי גם בליכוד עצמו, שלרבים מבכיריו שנאמנים בלית ברירה לביבי נותרו ללא תפקידים ראויים.
אני מניחה שהשאלה המהותית פה היא מה האינטרס של ביבי. ברור שלא ממש אכפת לו ממצב החברה בישראל ככל עוד הוא מצליח להתחמק מהכלא וממשיך לקבל מתנות חינם לו למשפחתו. אבל התדרדרות במצבה הבינלאומי של ישראל יביא מהר מאוד מצוקה כלכלית לישראל, מה שכמובן עלול להשפיע על היכולת שלו להבחר שוב – וכמובן לקבל מתנות ממקורבים.
לכן יש מי שטוענים שאחרי שהוא יצליח להתחמק מהמשפט, ביבי יוביל אותנו לבחירות חוזרות כדי להתחמק מאחיזתם של אנשי הימין הקיצוני, בתקווה שכוחם יופחת בבחירות הבאות. ייתכן מאוד שהוא ינסה גם לפנות לגנץ או לפיד כדי להקים ממשלת אחדות במקום בחירות, כיבכול אחרי שהוא ״יבין״ את הנזקים של הממשלה ״ימין על מלא״ שלו ועל כך שהציבור לא מרוצה.
כך שמה שיקרה הלאה תלוי באורך הנשימה של הממשלה הנוכחית, שתלוי בעיקר ביכולת של ביבי לחלץ את עצמו מהמשפטים שהוא כרגע עומד בהם.
