גני יו Yu Gardens הם גנים סיניים טיפוסיים בשנחאי שצמודים לצ׳יינה טאון. הם הוקמו לפני יותר מ 400 שנים על ידי קצין בשלטון הסיני עבור ההורים שלו. הגן עבר הרבה ידיים ותקופות ארוכות שבהן הוא נהרס במלחמות ולא טופח – עד שהוא הפך לאתר תיירותי באמצע המאה העשרים.
אני כותבת את הפוסט הזה כתגובה לפוסט הבא בבלוג של ״עדי בעולם״. מישהי שם הזכירה את העובדה שכיום בישראל ״להיות שמאלני״ זה להיות הזוי, שנוא, ולהחשב בתור מישהו שמנותק מהמציאות.
היתה לי עד לא מזמן חברה ימנית. הקשר בינינו התנתק בגלל שהביביזם שלה כבר הפך להיות מוגזם, אבל לפני שהביביזם השתלט לה על הדעות, היו לנו כמה שיחות מאוד מעניינות לגבי פוליטיקה, כי הדעות הימניות שלה נבעו ממחשבה ותפיסת מציאות מסויימת ולא מזה ש״אבא שלי תמיד בחר בליכוד ולכן גם אני תמיד אבחר בליכוד״.
והיא לא פעם אמרה לי משפט שנשמע מאוד נכון: פעם השמאל בישראל היה הרבה פחות קיצוני.
ואולי בעצם אפשר לנסח את זה קצת אחרת: בעבר השמאל (המתון לפחות, שהיה רוב השמאל) ראה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור סכסוך, ולעומת זאת כיום השמאל רואה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור כיבוש. אפילו האבירים הגדולים של השלום של השמאל בעבר, רבין ופרס, זוכי פרס הנובל לשלום – ראו בעימות סכסוך שצריך ליישב (גם במחיר של ויתור על שטחים) ולא כיבוש, כשההתייחסות ל״כיבוש״ היה נחלתם של השמאל הקיצוני.
אבל איכשהו עם השנים – ה״כיבוש״ הפך להיות הבון טון של מי שרואה את עצמו כשמאל, ובעצם שם את הסבל של הפלסטינים תחת השלטון הישראלי הופך למרכז הבעיה, והפתרון פשוט: פינוי של השטחים שנחשבים ל״כבושים״ יביא שלום באופן מהיר מאוד (אם לא מיידי).
אבל רוב הציבור בישראל לא מתחבר למסר הזה. רוב הציבור, אפילו זה שהיה תומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים אם זה היה מבטיח לו שלום והפסקת הטרור (או לפחות הרבה הרבה פחות טרור) רואה שגם לצד הפלסטיני יש אחריות למצב ולאלימות ולא רק לישראל.
וחשוב לי להגיד שלמרות שכמובן קיימים קיצונים – רוב הישראלים לא ששים בנוכחות הצבאית שלנו בגדה המערבית או במעורבות הצבאית שעדיין יש לנו בעזה. לא מזמן יצא לי לשוחח עם מישהו שמזדהה פוליטית עם הליכוד (לא חובב ביבי), ויצא לנו לשוחח על השירות הצבאי שלו בשטחים, והוא עצמו אמר שכיום בגיל שלושים פלוס הוא מסתכל על הפעולות שלו כחייל ומבין שהן היו בעייתיות – בעיקר בגלל שהוא היה א מאוד צעיר, אבל גם בגלל המצב המורכב של הסכסוך.
רוב הישראלים לא היו רוצים שהאוכלוסיה בעזה תפגע בכל מבצע שלנו שם – ובכלל היו מעדיפים לוותר על המבצעים האלו, אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הטילים. וכך גם לגבי ההבנה כמה גדר ההפרדה פוגעת בפלסטינים – אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הפיגועים שפחתו משמעותית מרגע שהגדר הוקמה. כנ״ל לגבי הנוכחות הצבאית שלנו בגדה, או כל אישיו אחר שמעלה השמאל.
הבעיה עם היחס למצב כאל ״כיבוש״ הוא שיש פה בחירה מודעת להתעלם מהפגיעה בצד הישראלי. במקרה הטוב מדובר על התעלמות ממנה ולכל היותר למלמל כמה מילים נגד טילים ופיגועים במקרה הטוב – אבל במקרה הפחות טוב כבר קראתי פוסטים בפייסבוק שהצדיקו פיגועי דקירה או ירי נגד חיילים כי זה מתקבל על הדעת במצבי מלחמה.
ואני רוצה לדבר לרגע על ״השטחים הכבושים״. כביכול ההגדרה פשוטה – אותם שטחים שנכבשו על ידי ישראל ממצרים (רצועת עזה) וירדן (הגדה המערבית) במלחמת ששת הימים אי שם ב 1967, שהם באופן עקרוני השטחים שמיועדים להיות המדינה הפלסטינית העתידית במקרה שנגיע להסכם שלום.
אבל המציאות בשטחים האלו היא מאוד מורכבת – קודם כל, כי הבעיות בהם התחילו הרבה לפני שישראל כבשה אותם ביוני 1967. גם תחת המצרים והירדנים מצבם של הפלסטינים לא היה טוב (גם אם לא נכנס לשאלה מדוע שתי מדינות ערביות לא יכלו להקים בשטחים האלו מדינה פלסטינית בתקופה שבה הם היו תחת שליטתן). אפשר גם להגיד שהבעיות של האוכלוסיה הערבית בשטחי ישראל התחילו ברגע שפורסמה תוכנית החלוקה של האו״ם ב 1947 – כשבמקביל ללחימה שפרצה החל מהצהרת האו״ם ביוזמת האוכלוסיה הערבית, גם מדינת ישראל הצעירה לא ממש יישמה מדיניות מסודרת והוגנת כלפי הערבים למרות הרבה הצהרות יפות בנושא שיוויון זכויות, ובהחלט רבים מהם גורשו מבתיהם (למרות שיש טענה שרבים מהם נמלטו מאיזורי הלחימה כדי להגן על עצמם בהנחה שצבאות מדינות ערב ינצחו את ישראל והם יוכלו לשוב אחרי המלחמה בבטחה לבתיהם).
ואולי במובן מסוים אפשר לקחת את הטיעון של הגדרת ״השטחים הכבושים״ בעצם לכל האיזורים בארץ שבהם התגוררו ערבים לפנח מלחמת השחרור, כלומר שבעצם כל המדינה שלהם. זה כמובן מוביל לטיעון שלמדינה היהודית בשטחי ארץ ישראל אין זכות קיום לגיטימית – משהו שנראה שיש עדיין פלסטינים שמאמינים בו, גם אם הם מנסחים את הרצון הזה בתור רצון ל״מדינת כל אזרחיה״ שתכלול גם את האוכלוסיה היהודית (משהו שרבים לא ממש מאמינים שיקרה, לפחות לא בצורה שבטוחה ליהודים).
במובן מסוים המצב הספציפי הזה של מלחמת העצמאות מייצג את המורכבות של הסכסוך, שבו לשני הצדדים יש נקודות שבהן הם צודקים, ואחרות שבהן הצד הוא הבעיה שהוא צריך לפתור. ואני חושבת שזו הבעיה של השמאל – העובדה שבעצם הוא לא מתייחס לעובדה שגם לפלסטינים יש צורך להתבגר ולהתגבר על העובדה שהיהודים פה כדי להשאר…
אבל יש לשמאל עוד בעיה שלא קשורה ספציפית לשמאל, או לפחות לא בגלל משהו שהשמאל עצמו עשה.
בכל התחיל עם העובדה שביבי מאשים את ה״שמאל״ ברדיפה אחריו בכל מה שקשור למשפטי השחיתות שלו. האם האמירה הזו אמיתית או לא אני משאירה לקוראים להחליט לגביה (ורק מזכירה שגם אחרי אולמרט שהיה מתחרה פוליטי של ביבי גם רדפו עם תיקי השחיתות שלו, וגם הוא טען שלא היה כלום עד שהעוזרת שלו לשעבר העידה נגדו).
אבל כן במובן מסוים נוצרה אווירה של ״אנטי שמאל״ שלתוכה החליט לקפוץ מי שכיום מכונה ״מנהיג גוש השמאל והמרכז״ יאיר לפיד.ֿיאיר לפיד החליט אי שם לקראת בחירות 2013 שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא, והקים מפלגה שהוא עומד בראשה, והוא זה שקובע את הרכב הרשימה באופן אישי.
מבחינתו היה קהל שלם שהוא יכול היה לגייס כתומכים למפלגה שלו. לאורך השנים היו הרבה מאוד מפלגות שהציגו את עצמן כ״מפלגות מרכז״ בידיעה שההבדלים בדעות בין השמאל המתון לימין המתון הן מזעריות, ובהחלט אפשר להקים מפלגה שתצליח למשוך בוחרים משני המחנות כדי לתמוך במפלגה. האחרונה והגדולה מביניהן (עד שיאיר לפיד החליט לתפוס את התווית) היתה מפלגת ״קדימה״ שהוקמה מאנשים שפרשו גם מהליכוד וגם מהעבודה – והצליחה בקלות להפוך למפלגה הגדולה ביותר, ולהקים כמה ממשלות בראשותה.
יאיר לפיד החליט לתפוס את מקומה בתור מפלגת המרכז החדשה – אבל שם את עיניו על מאגר בוחרים שנראה לו מאוד מפתה: השמאל בגדול, ומפלגת העבודה בפרט. זה לא ממש עבד לו, למרות שהוא מאוד ניסה להציג את עצמו לא פעם כתחליף שלהם ולא פעם ניסה להציג את עצמו כראש האופוזיציה במקום.
אבל הוא לא התחיל את דרכו באופוזיציה: בעקבות הבחירות הראשונות שלו ביואר 2013 הוא וחברו נפתלי בנט הצליחו לגרום לביבי לקחת אותם בתור צוות במקום את המפלגות החרדיות כדי לבנות ממשלה – הישג שהוא מאוד התגאה בו בזמנו. אבל הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה – עד בחירות 2019 שבהן הוא התחבר עם בני גנץ להקמת מפלגה משותפת שבה שניהם היו אמורים לחלוק את תפקיד ראש הממשלה בין שניהם אם הם ינצחו.
ולפי הסקרים האפשרות שלהם לנצח בבחירות נראתה אפשרית, אבל כדי לקבל לגיטימציה לכך הם הרגישו שהם צריכים להפוך למפלגה הגדולה – והחליטו ״לשאוב״ קולות מהמקור הטוב ביותר: השמאל.
הם לא היו היחידים ש״שתו״ קולות, וזה קרה גם בימין (כשהליכוד ניסה לגייס קולות על חשבון המפלגות הקטנות בגוש הימין), אבל בעצם בשלב מסוים זה הפך לסיכון – מהסיבה הפשוטה שעדיין נשארו מספיק בוחרים למפלגת העבודה ולמפלגת מר״צ כדי שהם יהוו כמה מנדטים – אבל המספר היה מספיק נמוך כדי לסכן את שתי המפלגות באי מעבר את אחוז החסימה, מה שהיה מסכן את האפשרות של המפלגה של גנץ ולפיד להקים ממשלה.
ואם אתם חושבים שזה לא משמעותי – אז ביבי כנראה פספס את האפשרות להקים ממשלה כבר בבחירות אפריל 2019 כי הוא גרם למפלגת ״ימינה״ לא לעבור את אחוז החסימה בסכום מאוד קטן של קולות.
בסופו של דבר, אחרי הסבב השלישי של הבחירות, בני גנץ חליט מסיבות כאלו ואחרות לפנות לממשלת אחדות עם ביבי – מה שהשאיר ללפיד את ראשות הגוש. אבל למרות כל זה, לפיד לא הצליח להפוך למפלגה גדולה משמעותית, אפילו לא במספרים שמפלגת העבודה היתה בהם לפני שהוא וגנץ החליפו אותה.
הסיבות לכך שונות ומגוונות – בין השאר גכי בני גנץ נשאר בתמונת המפלגות עם מפלגה קטנה משלו, וגם גדעון סער בנה מפלגה קטנה משלו, ושתיהן שואבות קולות שיכולים היו ללכת למפלגה של לפיד. אבל כנראה משיקולים של בניית קואליציה עתידית עם סער וגנץ – הוא מעדיף לא לתקוף את המפלגות שלהם, אבל כן מתעקש עדיין ״להעלים״ את מפלגות השמאל מתוך מחשבה שה״שמאל״ כבר לא רלוונטי, וקשה לו להבין למה אנשים עדיין מתעקשים לבחור בהן.
לכן הוא לא פעם מצטרף לתקיפות עליהן ועל הניתוק של ה״שמאל״ כביכול מתוך רצון להיות היורש שלהן, אבל בלי להחשב לשמאלן כי זה לא משתלם לו.
אבל יש סיבה מאוד טובה לזה: מר״צ ומפלגת העבודה שתיהן מייצגות אידאולוגיה, כששתיהן מאוד שונות אחת מהשניה בהרבה נקודות (כמו למשל ההתייחסות לעימות ככיבוש מול התייחסות אליו בתור סכסוך).
אבל המפלגה של יאיר לפיד לא ממש מייצגת אידאולוגיה משמעותית – חוץ מהרצון שלו להפוך לראש ממשלה, וניסיונות ״להתנחמד״ לבוחרים אפשריים. לליאור שליין יש אוסף של סרטונים על יאיר לפיד שבהם הוא מנסה להסביר על המסרים המבלבלים של יאיר לפיד – למשל העובדה שאין לו ניסיון רלוונטי להפוך להיות ראש ממשלה, או העובדה שדעתו על האם אדם ללא תואר בכלכלה יכול או לא יכול להיות שר האוצר תלויה באינטרסים שלו באותו רגע, גם אם היא סותרת את דעתו מראיונות קודמים. וזה גם לגבי תהליך השלום, או השחיתות, או האם קיימת הדתה בבתי ספר, ובעצם בכל דעה נוספת.
העיקר שהוא יהיה ראש הממשלה.
אבל בעצם זה לא אחד הטיעונים שיש למחנה ״רק לא ביבי״ שהוא עומד בראשו שיש להם נגד ביבי?
אבל הדימיון שלהם לא מסתיים רק ברצון הנואש להיות ראש ממשלה בכל מחיר. שניהם עומדים בראש מפלגה שלא יכולה לבחור אדם אחר לבחור בראשה מרוב שהם מבוססים בה. שניהם גם מנהלים קמפיין שמתבסס על זהות ראש הממשלה – ועל שנאה לצד הפוליטי השני שמנסה לסקל את הרצון הזה. אין אידאולוגיה משמעותית אלא רק סיסמאות שטחיות ולא פרקטיות כדי למשוך בוחרים בלי להתכוון לממש אף הבטחה, חוץ מזו שהם הצליחו ״לנצח״ את הצד השני. וכן, לליאור שליין יש מה להגיד על זה.
ההבדל היחידי ביניהם הוא שבליכוד יש פריימאריז שבהם נבחרים חברי המפלגה. קשה להכחיש שכנראה יש לביבי השפעה בבחירות האלו – אבל לא לחלוטין, ולאנשים עם השפעה יש אפשרות להבחר למקומות גבוהים ומשמעותיים גם אם הם לא בדיוק החנפנים הכי גדולים כלפי ביבי.
אבל במפלגה של יאיר לפיד אין פריימריז. הוא זה שקובע מי יהיה ובאיזה עמדה במפלגה.
כלומר הליכוד בראשות ביבי היא מפלגה יותר דמוקאטית מזו של יאיר לפיד.
אבל אולי בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מעוניינים בביבי – מגיע לנו משהו הרבה יותר טוב מחיקוי חיוור שלו שההבדל היחידי ביניהם הוא העובדה שיאיר לפיד לא מושחט (ויש מי שיוסיפו את המילה ״עדיין״). מגיע לנו לתקן את הנזק בביבי בכך שבבחירות לא נתמקד רק ב״רק ביבי!!״ או ״רק לא ביבי!!״ או בסיסמאות ריקות ולא נכונות על ״הורדת יוקר המחיה״. מגיע לנו לבחור במפלגות עם אידאולוגיה שיתנו לנו פתרונות לבעיות שלנו בחיים מעבר לביבי.
בתור סטודנטית, גרתי רחוק מהבית של ההורים, ומכיוון שהמצב הכלכלי בבית היה טוב לא הייתי זכאית למעונות ולכן שכרתי דירה.
המעבר הראשוני לא היה קשה במיוחד – לקחתי איתי כמה בגדים, מצעים, וכמה ספרים מהבית. אבל במהלך השנה קניתי והצטברו לי לא מעט חפצים, כך שהייתי צריכה להשקיע זמן מסוים בלארוז, ולא ממש הספקתי.
זה בעצם היה טקס שחזר על עצמו כל סוף שנה: לא הייתי מספיקה לארוז אז כשההורים שלי היו מגיעים כדי לארוז לי לעבור הם היו עוזרים לי לסיים את האריזה, מעירים פה ושם על למה קניתי כל כך הרבה דברים, ואז היו עוזרים לי להעביר את הדברים לדירה הבאה.
החריגה היחידה היתה דווקא הדירה האחרונה שלי כסטודנטית, שבה הספקתי לארוז את הכל בזמן. אבל עדיין היו לי סידורים לעשות עם ההורים: הדירה כללה ריהוט בסיסי כמו למשל מיטות, אבל המיטה שלי לפחות (אבל לדעתי לא רק) היתה בעצם מזרן זול על בסיס מתכת זול כשמתחת למזרון היו קורות עץ דקות ולא חזקות במיוחד – שפעמים ספורות במהלך השנה נשברו. אז בבוקר האחרון שלי בדירה אני ואבא הלכנו לקנות קרש או שניים לחלפה במיטה, ובדרך הבאנו ארוחת צהרים ממקדונלדס.
אחרי האוניברסיטה גרתי תקופה קצרה עם ההורים, ואז עברתי לדירה משלי עם חברה לשנה – ואחרי השנה הזו עברתי לארה״ב. האריזה לקראת ארה״ב היתה מורכבת כי היו דברים שרציתי לקחת איתי ואחרים שרציתי להשאיר בארץ. החברה שדרכה עשיתי רילוקיישן שילמה על העברת חפצים מסוימים, אז הם התעקשו שידיע מישהו מטעמם לארוז את החפצים שלי מטעמי ביטוח, והייתי צריכה לתאם מעביר שיגיע אחרי האוריזם של החברה כדי שיעביר את שאר החפצים לבית של ההורים שלי לאחסון עד שאחזור.
בין לבין אבא שלי השתלט על שולחן המחשב שהעברתי, גם על המקום שנשאר בספריה שלי, ועדיין מקטר על זה שיש לי ספרים שם כי הוא רוצה עוד מקום למיליון ספרי שירה שהוא קונה או למגזינים מקצועיים עם מחקרים שהם פרסם על מחשוב בשנות השמונים…
עברתי לארה״ב עם מעט מאוד חפצים, אבל אחרי שלוש שנים החלטתי לעבור דירה – ואני חושבת שבהרבה מובנים זה היה המעבר הכי קשה שהיה לי. לא הספקתי לארוז ולנקות כמו שציפיתי, ואני חושבת שאת הארגזים האחרונים סגרתי מוקדם בבוקר של היום של המעבר עצמו. במקביל לזה, לא הצלחתי לנקות את הבית ובכל הבלגן הזה היה לי מאוד לא נעים מהמעבירים, והיה לי רושם שזה משהו שהפריע גם להם.
בסופו של דבר החלטתי להזמין צוות ניקוי לדירה, והם היו בה כשלא הייתי בבית. הרגשתי שיהיה לי כך יותר נוח ונעים, להן יהיה יותר קל כשאני לא מסתובבת להן בין הרגליים, והשארתי להן גם טיפ מאוד יפה.
ביום שבו הן היו אמורות לנקות קיבלתי שיחה מהמשרד של חברת הניקוי שהמתקשרת אמרה שהן ניקו הכל חוץ מאת השטיח מקיר לקיר כי הלכלוך שהצטבר מתחת לרהיטים היה כזה שהן פחדו שהוא יהרוס להן את את שואב האבק, אבל זה לא ממש משנה כי היו עליו כתם או שניים אז בטח ההנהלה של הדירות תחליף אותו.
מבחינה טכנית הן צדקו, אבל הפריע לי שהבחורה התקשרה אלי רק אחרי שהן עזבו את הדירה (יש לאמריקנים נטיה לפעמים לעשות קטעים כאלו, כנראה כדי להמנע מסצנות לא רגועות, אני לא יודעת עד כמה זה קורה באופן כללי או רק לזרים), הן לקחו את הטיפ המלא שהשארתי, וכמובן שהחברה חייבה אותי את הסכום המלא על הניקוי.
אבל המעבר עצמו היה לטובה, כי קצת פחות משנה אחר כך חזרתי ארצה, והמעבר הזה גרם לי לעשות סדר בהרבה מאוד דברים מה שהקל על האריזה, שגם הפעם נעשתה על ידי חברה מקצועית ולא על ידי.
המעבר הראשון בארץ היה קל כי חברת האריזה פשוט הביאה לי אחרי כמה שבועות בארץ את כל הארגזים שלי מארה״ב ואני רק הייתי צריכה לפרוק אותם בזמני החופשי.
גם מעברי הדירות הבאים בישראל היו לי קלים, אבל האחרון היה לפני עשר שנים כשעברתי לדירה משלי שממנה לא עברתי מאז.
אז נכון שלא הייתי צריכה לעבור דירה כבר הרבה זמן – אבל אולי זה לא בהכרח לטובה כי לפעמים הסידור לקראת האריזות נותן מסגרת טובה לסידור כללי של הבית. אני מניחה שאם אעבור עכשיו דירה האריזה תהיה ארוכה וקשה למדי…
אי שם בתחילת 2001 עברתי לרילוקיישן לארה״ב מטעם החברה שבה עבדתי אז. החוזה הראשוני שלי היה לשנתיים, והארכתי אותו פעמיים, בשנה לכל פעם – אבל לא השתלמתי את השנה האחרונה שלי שם.
האירוע שקטע את הרילוקיישן שלי שנה מוקדם מידי נשמע די בנאלי. עברתי לארה״ב כחלק של קבוצה מאוד גדולה של עובדים מהחברה שלי למשרדים של לקוח מאוד מסוים כדי לייצב את חבילת התוכנה שהחברה שלי מכרה לו – ובתחילת הדרך היינו באמת מאוד עסוקים בייצוב שלה, ואז בפיתוח כל מיני דברים חדשים עבור הלקוח. אבל בתקופה האחרונה שלי שם, כמות העבודה היתה נמוכה משמעותית, ולכן העומס היה קל יותר – והיה קל יותר מידי פעם לגלוש באינטרנט לגבי כל מיני דברים קטנים.
ממה שהבנתי מהסברים שניתנו לי, מסתבר שאחד העבודים של הלקוח שעבר מסיבה כזו או אחרת ליד העמדה שלי (כנראה לחדר הישיבות שהיה קרוב אל העמדה) שם לב לכך שלדעתו אני משתמשת הרבה באינטרנט והגיש עלי תלונה רשמית.
תלונה רשמית כזו היתה אמורה להגיע למנהל/ת מהחברה שלי – במקרה שלי המנהלת הבכירה של החברה שלי שניהלה את כל העובדים מטעם החברה. קולגה אמריקנית שהייתי בקשר יותר קרוב איתה סיפרה לי גם שלרוב בארה״ב התגובה לגלישה מוגזמת באינטרנט היא תלונה רשמית שמוספת לתיק האישי של העובד וכנראה משפיעה על היכולת שלו לקבל קידום, העלאות במשכורת ודברים דומים, אבל ככל עוד העובד לא חוזר לגלוש באופן מוגזם באינטרנט ואין נגדו תלונות אחרות – התלונה נמחקת מהתיק אחרי שנתיים או שלוש, שאחריהן העובד יכול לבקש קידום או העלאה בשכר או כל דבר אחר כרגיל.
אבל במקרה שלי, התלונה לא הועברה משום מה למנהלת שלי אלא למנהל אמריקני שהחליט לעקוב אחרי הרגלי הגלישה של כל העובדים של החברה שלי – מה שהוביל לחקירה של השימוש באינטרנט של כולם במשך כמה שבועות, ורק כשהגיעו לתוצאות של הבדיקה הזו, הן הועברו למנהלת שלנו.
התוצאות היו עגומות למדי עבור רוב העובדים בחברה שלי, למרות שאני כנראה הייתי אחד המשתמשים הבולטים. מנהלים מהחברה שלי התחילו לפעול כדי ״לכבות את השריפה״ – וכמה שבועות אחר כך הודיעו לי שאני נשלחת חזרה לישראל כמה שבועות לאחר מכן.
חשוב לציין כאן במאמר מוסגר שבערך חודשיים או שלושה לפני שהאירוע התגלה, אני ביקשתי לחזור לארץ, כי הרגשתי שמיציתי בכמה מובנים את העבודה בארה״ב מסיבות שאכתוב עליהן עוד מעט. אני לא יודעת אם הבקשה הזו מצידי הקלה על ההחלטה של המנהלים להחזיר אותי לארץ, אבל זה בהחלט הוצג לי כך.
אני מניחה שהיו גם השלכות לכל העובדים בחברה, כנראה מעבר לעובדה שכמובן כולם התבקשו להפסיק להשתמש באינטרנט בעבודה מלבד לצרכים מקצועיים שאי אפשר היה לבצע אחרת. אני יודעת שבמהלך השנתיים שלוש לאחר האירוע, כמות העובדים של החברה שנשארו לעבוד אצל הלקוח הלכה ופחתה – כשמיעוטם חזר לארץ, אחרים עברו לעבוד עבוד לקוחות אחרים, וחלקם מצטו עבודות בארה״ב במקומות אחרים. גם הבנתי שהיה לפחות מנהל אחד שהיה בשרשרת הניהול מעלי שמעמדו באתר מאוד התערער בעיקר בעקבות שינויי הנהלה שקרו בשנה אחרי העזיבה שלי, וממה שהבנתי אחרי תקופה מסוימת גם הוא עבר לאתר אחר.
כשאני כותבת ברשומה הזו, אני נזכרת שהיה באתר גם עובד אוסטראלי שעזב כמה שבועות לפני, כשמסיבת הפרידה ממנו קרתה בדיוק כשהייתי בטיול שתכננתי מראש אבל בדיעבד הפך לטיול פרידה מארה״ב. באותה תקופה לא חשבתי על זה (בעיקר כי הייתי עסוקה בתגובה שלי לעזיבה הפתאומית), אבל כיום כשאני נזכרת בעזיבה שלו אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שגם היא היתה קשורה לשימוש יתר באינטרנט מצידו, ומן הסתם לא דיברו על כך בהקשר של שנינו מתוך דיסקרטיות.
שמונה עשרה שנים אחרי החזרה לארץ (חזרתי מארה״ב ב 29.10.04), קל לי להבין שהיו הרבה מאוד גורמים שהובילו למצב שבו לא רק ביליתי יותר מידי זמן בזמן העבודה באינטרנט, אלא בעיקר בגלל שהיה קל יחסית לוותר עלי.
בדיעבד אני חושבת שכשיצאתי לרילוקיישן בתחילת 2001 – יצאתי עם פחות מידי ניסיון מקצועי. אמנם הפרוייקט הקודם שעבדתי עליו בתפקיד לפני המעבר נחשב להצלחה בין השאר בזכותי – אבל עברתי לארה״ב עם קצת פחות משנה וחצי ניסיון בתפקיד הראשון שלי אחרי התואר. אין לי הוכחה מוצקה לזה, אבל אני חושבת שנוצר מצב שבו בתחילת השהות שלי בארה״ב קיבלתי משימה שנשמעה קלה אבל היתה מסובכת מידי מכדי שעאבוד עליה עצמאית בגלל חוסר הניסיון שלי – ואני חוששת שהמנהל הזמני שניהל אותנו באותה תקופה החליט שזה מעיד על חוסר יכולת שלי ולא על חוסר ניסיון, ודאג שהרושם הזה יעבור הלאה.
מעבר לרושם המקצועי שהשפיע עלי לטווח הארוך ברמת העבודה שקיבלתי, אחרי חודשיים שלושה זה הוביל למצב פוליטי רגיש. נוצר מצב שבו רצו לתת למתכנת הוותיק בצוות הזדמנות להתנסות בניהול שהוא מאוד רצה – ומכיוון שהמנהלים מעליו ראו בי מישהי חסרת יכולות, הם החליטו לנתב אותי להיות זו שעובדת על בעיות של הלקוח – ולתת לעובד הותיק לנהל אותי.
בואו ונגיד שהיו במצב הזה הרבה בעיות – החל מהעובדה שאני לא ממש הייתי מעוניינת לעסוק רק בבעיות של הלקוח (למרות שהבנתי שזה חלק חשוב בעבודה השותפת שלנו מול הלקוח), וניהול לא היה משהו שבא באופן טבעי לאותו עובד ותיק והוא מאוד התקשה בזה. והגבתי למצב הזה בצורה מאוד גרועה – בהרבה מאוד תלונות וחוסר סבלנות.
חשוב מאוד לזכור שבאותה תקופה לא יכולתי פשוט לעזוב לעבודה אחרת. הייתי חתומה על חוזה מול החברה שלי לרילוקיישן לבערך שנה וחצי נוספות, והיה לי קשה להתפטר – וזה מעבר לעובדה שנמצאנו אז ממש בשבועות או החודשים של תחילת המשבר הכלכלי של שנת 2001 שנמשך כמה שנים טובות אחר כך – מה שאומר שאם הייתי מתפטרת כנראה שלא הייתי מוצאת עבודה הרבה מאוד זמן.
כיום בתור מישהי מבוגרת (ואני גם מקווה בוגרת) הרבה יותר, ברור לי שהמנהלים שלי ציפו ממני (ובצדק) לשיתוף פעולה כי הנושא של התמיכה בלקוחות היה מאוד קריטי בתקופה הראשונית שלנו שם, ובנוסף היה להם חשוב לשמר את העובד הותיק בגלל הידע הקריטי שהיה לו ובגלל היכולות שלו שנדרשו לצוות. אני חושבת שכיום גם יש כלים שלא היו זמינים לי בעבר כדי להבין איך להתמודד עם המצב שנוצר הרבה יותר טוב – למשל אני כיום חברה בכמה קבוצות פייסבוק שקשורות להייטק (שתיים מתוכן ספציפיות לנשים) שיכולתי להתייעץ בהן בצורה דיסקרטית לגבי איך הכי נכון להתנהל במצב כזה. אבל אז לא היו לי את ההבנות והכלים האלו – והתוצאה היתה גרועה עבורי.
אני חושבת שבסופו של דבר, כל הסיבות האלו הובילו לעזיבה שלי: הרושם המקצועי והאישי הגרוע שיצרתי הוביל לכך שלא הצלחתי להרשים את המנהלים שלי מספיק כדי להפוך לעובדת שתורמת משמעותית מספיק כדי שהם ירצו שאשאר לאורך זמן ואפתח קריירה. ובגלל שהרושם כלפי היה נמוך משמעותית מהיכולות שיש לי, יכולתי לעבוד בצורה שהמנהלים שלי יהיו מרוצים ממנה ועדיין לבלות יותר מידי זמן באינטרנט בלי שאף אחד יחשוד שאני סובלת מאבטלה סמויה.
אלו היו גם הסיבות שכמה שבועות לפני שהסיפור התפוצץ ביקשתי לחזור לארץ. לא בהכרח רציתי לחזור לישראל, אבל הבנתי שאין לי עתיד ארוך טווח בתפקיד הנוכחי שלי, וחשבתי שמעבר חזרה לישראל ייתן לי להתפתח מקצועית – ואולי תהיה לי בעתיד אפשרות לעשות שוב רילוקיישן למקום אחר (משהו שהיה נשמע מציאותי כשביקשתי לחזור לארץ ולפני שכל הסיפור התפוצץ).
רבים מהקולגות שלי באותה תקופה נשארו בארה״ב, ורבים מהם בסופו של דבר עזבו את החברה שבה עבדנו לעבודה אצל מעסיק אמריקני. אני מניחה שלא חשבתי על האפשרות הזו פשוט כי לא היתה לי דוגמא לזה, אלא רק דוגמא להרבה מאוד אנשים שנשארו לעבוד באותה חברה לטווח הארוך.
אבל עדיין היה הבדל משמעותי ביני בנקודה שבה חזרתי לארץ לבין הקולגות שלי שחיפשו עבודה אחרת בארה״ב: אני באותה תקופה עבדתי בארה״ב על סמך ויזת עבודה שהיתה בעצם מטעמו של מעסיק מסוים, ולא יכולתי לעבור למעסיק אחר תחת אותה ויזה. לכן כדי לאפשר לי להמשיך לעבוד בארה״ב הייתי צריכה למצוא מעסיק שהיה מוציא לי ויזה או אפילו גרין קארד (שהיה מאפשר לי שהות בארה״ב לאורך זמן ואפילו אפשרות להתאזרח בשלב מסוים) אבל אלו דברים שהיו עולים למעסיק לא מעט כסף וטרחה, ואני לא חושבת שמעסיק אמריקני היה מוכן להשקיע את זה עבור עובדת חדשה כשיש לו כל כך הרבה עובדים אמריקנים זמינים שיכולים לעשות את אותה העבודה.
הקולגות שלי שחיפשו עבודה מאוחר יותר כבר מיצו כמה שנים לפני כן את היכולת שלהם לעבוד בויזת עבודה עבור אותו מעסיק, ולכן החברה שדרכה עברנו כולנו הוציאה להם כבר גרין קארד מטעמה. חשוב לציין שהם המשיכו לעבוד עבורה עוד כמה שנים עד שהם החליטו לעבור הלאה, אבל כשהם החליטו לעבור – היה להם קל משמעותית כי כבר היה להם גרין קארד (או אפילו אזרחות אמריקנית). אבל מעבר לגרין קארד, היה להם גם ניסיון עבודה ארוך ומשמעותי יותר משלי, שזה גם משהו חשוב במעברי עבודה כאלו.
לסיפור הזה יש סוף טוב, עד כמה שיכול להיות לסיפור כזה סוף שמוגדר כטוב.
החזרה לארץ היתה מאוד קשה בהרבה מובנים – מעבר לעובדה שהיה לי קשה לעזוב את החיים שלי בארה״ב בהתראה כזו קצרה ולא מתוך בחירה, החזרה היתה קשה מבחינה מקצועית.
כשחזרתי לארץ, חשבתי שהיה לי המון מזל בכך שבדיוק נוצר בי צורך במחלקה שבה עבדתי לפני שיצאתי לרילוקיישן, שבה הרגשתי שהעריכו אותי לפני העזיבה. הכרתי את המנהלת הישירה שלי ואת המנהלת שמעליה מאותה תקופה, ושתיהן דיברו על כך שהן מודעות למה שקרה בארה״ב אבל בהחלט ישמחו לאפשר לי לפתוח דף חדש.
אבל כנראה שלא כולם הרגישו שותפים לאופציה הזו – ולמשל מישהי שהיתה מנהלת שלי לפני העזיבה וזכרתי אותה בתור מנהלת מקסימה פשוט התעלמה ממני ואפילו לא טרחה להגיד לי שלום כשעברנו אחת על פני השניה במסדרון.
אבל אחרי כמה שבועות, הגיעה ההערכה השנתית שלי – והמנהל הלא ישיר שלי בארה״ב (שהיה בהרבה מובנים זה ששלא האמין ביכולות המקצועיות שלי כבר מתחילת השהות שלי שם) החליט מסיבה כזו או אחרת להגיד שאני לא מסוגלת לבצע את התפקיד שייעדו לי. לצערי המנהלות שהכירו אותי מראש ונראה היה שששו לקבל אותי חזרה עם דף חדש החליטו לקחת אותו ברצינות – ולכן מהר מאוד אחר כך הודיעו לי להתכונן להעביר את כל מה שהיה כרוך בתפקיד לאתר בחו״ל, ואחרי העברת הידע הייתי אמורה לעבור לתפקיד אחר בחברה, והמנהלת שלי אפילו ארגנה לי ראיון בחטיבה אחרת.
המעבר הזה בסופו של דבר לא יצא לפועל, ונשארתי במחלקה. בסופו של דבר ביצעתי את התפקיד שלי בצורה כזו טובה (ובניגוד לכל הציפיות של אותו מנהל) – שכשהמנהלת הישירה שלי לקחה חופשה ללא תשלום כדי להיות עם הבנות שלה בקיץ (בערך שמונה חודשים אחרי שחזרתי לארץ) – האחריות שלה גם עברה אלי, ומעולם לא הועברה חזרה לאף אחד מהמנהלים שלי הבאים שלי כי ביצעתי עבודה כזו טובה.
ואחרי כמעט שנה בישראל – התבקשתי לחזור לאטלנטה, לאותו אתר ואותו לקוח. בדיוק באותה תקופה המחלקה שלי בישראל סיימה לעבוד על תוכנה עבור אותו לקוח, וביקשו שאגיע כדי שאבדוק את המוצר החדש על סמך הידע שלי.
בסופו של דבר הגעתי לארבעה ביקורים בין אוקטובר 2005 למרץ 2006. שלושת הביקורים הראשונים היו מהנים מאוד – אבל הרביעי כבר היה פחות מוצלח. בהתחלה היה לי מאוד כיף לחזור – גם כדי לפגוש את כל הקולגות שעבדתי איתם כמה שנים, וגם כדי לבקר בהרבה מאוד מקומות שאהבתי כשגרתי בארה״ב. אבל בדיעבד אני חושבת שחלק גדול מההנאה שלי נבע מכך שבעצם יצא לי לבקר בעיר עם לא מעט מהקולגות שלי בישראל, כך שהיה לי עם מי להסתובב אחרי העבודה ולטייל איתו בסופי השבוע.
בביקור האחרון שלי אי שם במרץ 2006 נסעתי לבד – ומצאתי את עצמי די משועממת. חלק מזה נבע כנראה מכך שהייתי העובדת היחידה שהיתה באתר מישראל – וחלק נבע מזה שלא היה ברור לי למה הביאו אותי, כי לא ממש היתה לי עבודה לעשות, למרות שאפילו התבקשתי להגיע באחד מסופי השבוע לעבודה כדי למלא כמה משימות של צוות אחר שלא היה לי מושג בהן. הדבר הטוב היחידי שזכור לי מהביקור הזה היה שבגלל שיצא לי להסתובב לא מעט לבד – יכולתי לצאת לשופינג בגדים ושאר סידורים אישיים שפחות הספקתי בביקורים קודמים כי רק לי היה עניין בהם.
אבל מעבר להנאה שבביקור בכל מיני מקומות שהתגעגעתי אליהם, גם קיבלתי תחושה שרבים שמחו לראות אותי, ושלרבים היה חשוב להראות לי באופן ישיר או עקיף שהם ״בצד שלי״ ולא בהכרח הסכימו עם תהליך העזיבה שלי.
לפני קצת יותר מ 20 שנה, אי שם בסוף שנת 2000, אחת המנהלות הבכירות במחלקה שבה עבדתי אז כמתכנתת (בחברת היי טק) העלתה הצעה לכולנו לעבור לאתר חדש שהחברה פתחה באטלנטה ונדרשים בה לא מעט עובדים.
החלטתי די מהר לנסות לנצל את ההזדמנות כדי לעבור לשנתיים או שלוש בארהֿ״ב. אני מניחה שחלק מזה נבע מכך שכילדה גרתי כמה שנים בארה״ב בגלל הפוסט דוקטורט של אבא שלי (למרות שגרנו בניו יורק ולא באטלנטה) ומאוד נהניתי. מעבר לזה, שנה לפני כן אחד הקולגות שלי שהיה רווק בערך בגילי עבר לרילוקיישן לספרד ונראה היה שהוא מאוד נהנה מהחיים בחו״ל למרות שידעתי שהוא לא ממש מסתדר עם המנהל הישיר שלו. רק בדיעבד גיליתי שהוא חזר לארץ (ולא לביקור) בדיוק בסופ״ש שבו אני עברתי לגור בארה״ב.
לאחרונה יצא לי לקרוא כמה רשומות של אמפי לגבי הביקורים שלה אצל הבן שלה בבוסטון, והיא מספרת שהיא ובעלה T מאוד נהנים מלהשתלב בחיי היום יום השגרתיים של הבן שלהם, כלתם, והילדים שלהם.
וזה הזכיר לי שאחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם במגורים שלי בארה״ב היא השגרה. חלק מזה היא כמובן העובדה שהחיים רגועים יותר, הכבישים טובים יותר, והאנשים (לפחות על פני השטח) יותר מנומסים, אבל חלק הוא בעצם שגרת החיים שיש בה לא מעט דברים שייחודיים למקום שבו גרתי ולאנשים שפגשתי בתקופה הזו.
אני מודה ש״שגרה״ זה משהו שמאוד קשה להגדיר, כי גם בארץ יש לי שגרה, ובהרבה מובנים אפשר להגיד שהיא דומה לזו שהיתה לי בארה״ב: אני קמה בבוקר, עובדת (ולפעמים הולכת וחוזרת מהעבודה בימים שבהם אנחנו במשרד), מסיימת לעבוד, ומבלה כמה שעות אחרי העבודה – עם חברים, בקניות, בצפיה בטלוויזיה או בנטפליקס, או בבקריאת ספרים.
אבל כמו שאמפי כתבה, לפעמים מדובר על הפרטים הקטנים. הליכה היא עדיין הליכה – אבל היא הופכת להיות מיוחדת אם אפשר ללכת ליד נהר שיש בו ברווזים.
אטלנטה עצמה היא עיר מאוד ירוקה, במיוחד באיזורי המגורים שלא נמצאים ישירות במרכז העיר. הדירה הראשונה ששכרתי היתה חלק מ״קומפלקס דירות״, שזו דרך נהוגה מאוד לשכור דירה בארה״ב. פשוט מדובר על חברה שמקימה בניינים שבהם יש הרבה דירות להשכרה. אלו יכולים להיות בניינים גבוהים (כמו למשל כאלו שבהם גרתי בניו יורק או וושינגטון), אבל באטלנטה רוב הקומפלקסים היו של בניינים של שתיים או שלוש קומות שהיו פרוסים על פני שטח די גדול שהיה מטופח עם הרבה עצים ופרחים. אלו למשל תמונות של הקומפלקס בעונות שונות:
כך שבהחלט היה כיף לצאת להליכות בקומפלקס כמעט כל השנה.
אני גרתי במשהו שנקרא Town House שזו בעצם דירה עם שתי קומות. בקומה התחתונה היה לי סלון בגודל סביר ומטבח די קטן, ובקומה השניה חדר אמבטיה קטן וחדר שינה גדול עם תקרה משופעת. ליד החלון של חדר השינה שלי היה עץ מסוג לגרסטרמיה הודית עם פרחים ורודים, שבתקופת השלכת של הסתיו היה הופך להיות אדום.
כשעברתי לגור שם, הקומפלקס נוהל על ידי חברת ניהול טובה שהיתה קצת יקרה, אבל אני אישית העדפתי לשלם קצת יותר כדי לחיות בסביבה נעימה – ועם אנשים שמסוגלים לשלם קצת יותר על דיור. אבל כמה חודשים אחרי המעבר הקומפלקס נמכר לחברה אחרת, ועם הזמן התחלתי לשים לב שאנשים פחות ופחות נעימים עברו להיות שכנים שלי (כולל בחור שנראה מובטל ושנעלם מהדירה כמה חודשים אחר כך כשהדביקו לו לדלת הודעה שהולכים לפנות אותו על אי תשלום שכר דירה), אחד הקולגות שלי שגר באיזור אחר של הקומפלקס סיפר שלילה אחד הוא שמה קרב יריות בין סוחרי סמים באיזור הדירה שלו ושל אישתו. אבל במקביל החברה העלתה את שכר הדירה שלי יותר ויותר כי היא יכלה לעשות את זה מבחינה חוקית למרות שבשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות קומפלקס התחילו לרדת בצורה משמעותית.
לכן החלטתי לעבור דירה לקומפלקס שבו גרו כמה קולגות שלי שהיה ליד אגם מלאכותי שגם הוא היה מאוד מטופח:
מעבר ליופי החיצוני של האיזורים המשותפים, הדירה עצמה היתה מאוד יפה (למרות ששכר הדירה שלי היה קצת יותר נמוך): היה לי מטבח מכובד, סלון ענקי עם מרפסת שפנתה לאגם (למרות שהדירה שלי היתה קצת רחוקה מהאגם), ושני חדרי שינה גדולים שבחדר השינה הראשי היה חדר ארונות (חדר קטן שהוא בעצם ארון עם מוטות לתליה של בגדים ומדף מעל) וגם שירותים. מעבר לזה, היה לי חדר אמבטיה נחמד מאוד עם טפט יפה על הקירות עם פסים בצבעים שונים, משהו שהיה בטוב טעם בניגוד לטעם האמריקני הממוצע.
מה שהיה קצת מצחיק בדירה אלו היו הכניסות אליה. היתה לי דלת כניסה דרך המטבח שהיתה השימושית יותר כי היא היתה בחזית הבניין, ועוד דלת כניסה בסלון שבעצם היתה מהצד האחורי של הבניין ושפנה לאגם, אבל זו לא הרגישה כמו כניסה ״מתוכננת״ אלא יותר בתור פתח בקיר שנכנסה לסלון וזהו.
אבל אני חושבת שהחוויה של מחיה בארה״ב היתה הרבה יותר מאשר היופי של המקומות שבהם גרתי (למרות שכנראה שהיה לי מזל שהמשכורת שלי כמתכנתת היתה מספיק טובה כדי לשכור דירות יפות באיזורים יפים).
קודם כל היו החברות שהיו לי שם – למשל מ. שהכרתי דרך אמא שלי. אני חושבת שקרובת משפחה של מ. היתה בקשר מקצועי או אישי עם ראמא שלי, וכשאמא שלי שמעה מאותה מכרה משותפת שמ. עוברת לאטלנטה – היא הציעה לתת לה את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל לשוחח. מ. היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, כנראה באמצע שנות השלושים לחייה, ואני זוכרת שהיו לנו כמה שיחות על כמה מאתגר היה עבורה לשמור על קשר קרוב עם כמה מהחברות שלה שכבר היו נשואות עם ילדים, כשהיא נשארה רווקה.
אני זוכרת שהיא מאוד אהבה לטייל בעולם, בעיקר במזרח הרחוק, לא רק בגלל התרבות והנופים אלא גם כי היה מאוד זול לטייל שם והיא יכלה ״למתוח״ את הכף שלה קצת יותר שם. אני תמיד התרשמתי שהיא היתה מאוד טובה בתחום שבו היא עבדה – ולכן היא כנראה יכלה להרשות לעצמה לעבוד שנתיים שלוש במקום מסוים, לחסוך סכום יפה של כסף, ואז להתפטר כדי לצאת לטיול ארוך במזרח.
מ. גם אהבה לצלם, ובעזרתה התחלתי להשתמש במצלמה טובה יותר ומתקדמת יותר, ויצאנו לכמה טיולים באיזור כדי לצלם.
או את א. סיפור ההיכרות שלנו היה די משעשע: בקומפלקס הראשון שגרתי בו היו כמה איזורים ציבוריים שבהם היו מכונות כביסה ומייבשים שמי שלא היתה לו מכונת כביסה יכול היה להשתמש בהן תמורת תשלום סמלי של בערך דולר עד דולר וחצי לשימוש. באחד מסופי השבוע הלכתי לכבס את הבגדים שלי ובמקרה נשארתי במכבסה. כשנכנסו אליה שתי בחורות צעירות אמרתי להן שלום באנגלית – ולקח לי כמה דקות להבין שהן בעצם מדברות בינן לבין עצמן בעברית.
כמובן שמיד הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח, וזמן קצר אחר כך הן הציעו לי להצטרף אליהן לטיול בטורונטו שהיה כשלון די גדול (הן טענו שאני נוחרת ולא נותנת להן לישון כל הלילה, אני לא אהבתי שהן התנהלו כמו ישראליות טיפוסיות ש״גונבות״ אוכל מחדר האוכל של המלון). אמנם לא יצאנו לטייל שוב יחד, אבל כן יצא לי להמשיך את החברות עם אחת מהן, א.
אני חושבת שבעיקר יצא לנו לצאת אחת על אחת, למרות שבהתחלה כן יצא לי לפגוש כמה מהידידם והחברות האחרון שלה – אבל אני חושבת שהיה לי קשה להתחבר איתם כי אני מטבעי מאוד ביישנית, ולרוב וקח לי כמה מפגשים להפתח לאנשים (בעיקר בקבוצות גדולות), אבל את רובם פגשתי בעיקר פעם או פעמיים לכל היותר כנראה כי א. ראתה שאני לא מתחברת איתם, או שלא היה לה נעים מהם שאני לא מתחברת איתם. למרות שאולי חלק מהבעיה נבע מכך שא. מאוד שמחה לספר עלי סיפור שהוציא אותי קצת טיפשה בטיול המשותף שלנו לטורונטו , וזה תמיד הרגיש כאילו היא צוחקת עלי ולא איתי כשהיא סיפרה אותו. בדיעבד הגישה הזו שלה הגיעה למצב שבו הקשר שלנו התנתק אחרי בערך שנה וחצי פלוס מינוס (למרות שהיה מדובר על משהו אחר ולא על הסיפור על הטיול).
אבל בתקופה שבה עדיין היינו בקשר היינו יוצאות בעיקר לשופינג – ולא פעם לסופרמרקטים שונים, כולל מה שנקרא ״שוקי איכרים״ שבהם המוצרים היו זולים יותר יחסית והירקות היו עם יותר טעם מאלו חסרי הטעם בסופרמרקט הרגיל (למרות שיש מי שיטען שיש להם דווקא טעם – של פלסטיק). היה ״שוק איכרים״ אסייתי ואחר שהיה היספאני (ובאחד מהם היו מעין בורקסים – בצק פילו שמקופל למשולשים במילוי גבינה ותרד) – למרות שלסופרים עצמם היה ריח מאוד מוזר (ולא במובן הטוב של המילה).
והיתה גם את ס. – מישהי שהגיעה גם היא מטעם העבודה לעבוד באטלנטה, אבל היא במקור הגיעה לתקופה מוגבלת של כמה חודשים. היא נחשבה למומחית מאוד גדולה, והחברה ממש שכרה לה דירה ודאגה לגן לבת הקטנה שלה למשך כל התקופה, וגם לכרטיס טיסה לבעלה שבא לבקר אותה ביקור ארוך – וזה בנוסף להבטחה לקידום שהיא מאוד רצתה.
למרות שהיא היתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים ועם חיים מאוד שונים משלי (אני הייתי רווקה, היא נשואה פלוס ילדה) נוצר בינינו קשר טוב, ולא פעם היא היתה מישהי מהעבודה שיכולתי לשוחח איתה על כל מיני מצבים ולקבל ממנה עצות מנקודת מבט של מישהי מבוגרת ובוגרת יותר, וגם בעלת ניסיון גדול יותר בכל מה שקשור לפוליטיקה ארגונית.
בערך שנה אחרי שהיא חזרה לארץ היא באה לביקור של שבועיים או שלושה, ויצא לנו להסתובב שוב יחד לקניות או לצאת לסרט או שניים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא שמחה לראות שהכרתי כמה חברות מחוץ לעבודה, כי היא דאגה לגבי זה שרוב החברויות שלי בתקופה שבה היא הכירה אותי היו איתה ועם עוד כמה מבקרות זמניות באתר.
אני חושבת שעוד תחום שאני מתגעגעת אליו הוא האוכל בארה״ב.
קודם כל, יש את הסופרמרקטים. בכל מקום שבו גרתי בארה״ב, כולל אטלנטה – הסופרמרקטים היו ענקיים והיה שם הכל מהכל. במחלקת הפירות והירקות היה מגוון עצום של פירות וירקות כולל כאלו שנחשבו לאקזוטיים אז בישראל, כולל חסות בצבעים שונים, זוקיני בצבעים שונים (שנים לפני שהכרנו את ה״זוקיני״ בישראל), ואספרגוס זמין תמיד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג אותו בישראל (אלא אם הכרתם ירקן יוקרתי שהחזיק קצת מידי פעם בעונה). והכל היה מסודר בצורה מאוד יפה ואסתטית כמו שאפשר לראות בתמונות האלו.
מעבר לזה, אחד הדברים שהכי אהבתי היתה העובדדה שבסופר היה גם איזור שבו מכרו פירות חתוכים – לרוב כוסות פלסטיק חד פעמיות עם חתיכות אבטיח, מלון, תותים, אוכמניות, אננס, או שילובים ביניהם, והעלות היתה לפי גודל הכוס (היו כוסות גדולות וקטנות). כמי שגרה לבד, לקנות אבטיח שלם או מלון שלום לא בהכרח היה פרקטי עבורי – ולכן האפשרות לקנות מנה אישית של אבטיח, מלון, או אננס היתה מאוד נחמדה.
וכמובן שיש מגוון גדול של מאכלים אחרים, כולל בייגלים בטעמים שונים (כולל למשל בייגלים עם אוכמניות, או כאלו עם צימוקים שמתובלים בקינמון, או מבצק מחמצת), גבינות שונות (כולל גבינות עיזים שלא היו נפוצות אז בארץ), או גלידות מסוגים שונים שעדיין לא היו אז בארץ (כמו למשל בן אנד ג׳ריס או האגן דאז, שכבר קיימים בארץ אבל עדיין אין את מגוון הטעמים שיש בארה״ב), והיה אפילו איזור של ספרים (בעיקר רומנים רומנטיים זולים) וכרטיסי ברכה במגוון עצום.
ברור גם שהיו מסעדות שונות שאהבתי, ומעבר לאוכל היה מדובר על החוויה. למשל במשך תקופה ארוכה אני הייתי האישה היחידה בצוות שלי, וכשהיינו צריכים להחליט מה לעשות ב״ימי הפרוייקט״ של הצוות – שאר הצוות מאוד אהב ללכת למסעדה ברזילאית שבה המלצרים היו מסתובבים עם גושים של סוגים שונים של בשר, ואפשר היה לבקש מהם לחתוך לך לצלחת. אני שפחות אהבתי בשר מאוד נהניתי מהעובדה שהיה במסעדה בר סלטים עשיר עם סלטים נהדרים (כמובן כדי לשכנע את האנשים לאכול אותם כדי שהם יתמלאו ויאכלו פחות בשר).
אבל מעבר לאוכל, היתה גם החוויה של לצאת יחד כצוות ולהנות מהשיחה והחברה – משהו שהיה רלוונטי גם כשהיינו יוצאים יחד לאכול צהרים, או כשהייתי יוצאת עם חברות לאכול, או לשתות קפה לפני שהיינו הולכות לסרט.
אבל חלק גדל מהזכרונות טובים שלי הם מרגעים קטנים של השהות שלי, גם אם בעצם הייתי לבד או במצבים שגרתיים למדי.
כמו למשל אני זוכרת יום יחסית מוקדם ברילוקיישן שבו מישהי מהעבודה שגרה לידי נתנה לי טרמפ הביתה כי היה יום גשום, וביליתי את אחרי הצהרים מכורבלת בשמיכה כשאני קוראת את הספר ״בנות בראון״ של עירית לינור ואוכלת לחם שום שקניתי מהסופר כמה ימים לפני כן.
או הבוקר הראשון בדירה השניה שלי שבה התעקשתי לאכול ארוחת בוקר במרפסת החדשה שלי עם הנוף לאגם (ומאז לא ממש השתמשתי בה). או את הבוקר שבו היה ערפל בחוץ ולמזלי התעוררתי מספיק מוקדם כדי לצלם את האגם כך.
או את הנסיעות שלי עם המנהל שלי לעבודה בבוקר, שבו בימים שהקשבנו למוזיקה יצא לנו לשמוע להיט אחד לפחות פעם אחת כל בוקר (ולפעמים יותר) במשך חודשים כי הלהקה היתה במקור מאטלנטה. או היו ימים שבהם הוא משום מה נהנה להקשיב לתוכנת של השדרן השמרן ראש לימבו, למרות שהיה די ברור שהוא לא מסכים איתו.
זכור לי גם למשל יום שבו שלחו את כולנו מהעבודה לאיזשהו קורס, ויצא לנו לאכול יחד צהרים ולא פעם לשבת ולשוחח עם אנשים מצוותים אחרים שפחות יצא לנו לשחח איתם באופן שוטף. וכמובן את הישיבות המרוכזות שהמנהלת שלנו היתה אוהבת לעשות פעמיים שלוש בשנה, כולל כיבוד של ירקות טריים (כולל ברוקולי וכרובית לא מבושלים) עם מטבלים.
אני זוכרת גם את היוזמה של אותה מנהלת לארוחת בוקר שבועית שבה בהתחלה היא הביאה לא מעט דונאטס עד שאנשים ביקשו אוכל בריא יותר – או יוזמה אחרת לשיפור האווירה באתר שבה גם אני השתתפתי בועדה שניסתה לטפל בזה.
או למשל כשגיליתי איך לנסוע באוטובוסים באטלנטה. לא היה לי רכב (כי אין לי רישיון), ובמשך תקופה מאוד ארוכה הסתמכתי מאוד על טרמפים – אבל בשנה וחצי האחרונה שלי גיליתי איך להשתמש באוטובוסים בעיר (וקצת ברכבות), משהו שאיפשר לי המון חופש, כמו למשל להצטרף לקורס צילום או להסתובב לבד בסופי השבוע (למרות שבדיעבד אני מרגישה שניצלתי את זה מעט מידי, ונסעתי בסופ״ש אחד לגן הבוטני ובסופ״ש אחר לקניון לסידורים וקניות לפני טיול). אני אפילו ניצלתי את זה כמה פעמים בימים שבהם אכלתי לבד ולא עם הצוות בכך שיכולתי לנסוע לסופר או מסעדה קצת רחוקים יותר מהעבודה.
אבל זה היה משהו שהוא קצת מעבר לחופש – כי לא פעם קו האוטובוס עצמו עבר במקומות יפים מאוד – או במקומות מעניינים מבחינה אחרת. אני למשל זוכרת איך האוטובוס מהדירה הראשונה שלי עבר ליד איזור של חנויות של עתיקות בסגנון אמריקני, כולל לא מעט ציוד וצעצועים לילדים מפלסטיק משנות החמישים…
וחלק אחר מהחוויה היתה ה״חברה״ שהכרתי באוטובוס, אישה היספנית בשם אדית שהיתה אוהבת לסרוג בזמן הנסיעה, לא פעם בגדים לבובות של הנכדות שלה שנראו ממש מקצועיות.
והיה יום אחד שהיתה בעיר סופה די רצינית ומשום מה התעקשתי לנסוע באוטובוס למרות שלא יהה סיכוי להשאר יבשה בגשם כזה חזק ובכאלו רוחות.
ויש את המוזיקה שאהבתי באותה תקופה (ושנחשפתי אליה דווקא בגלל המעבר לארה״ב) ולא מעט סרטים וסדרות בדי וי די שיכולתי לעשות להן בינג׳, בעיקר מרגע שגיליתי את נטפליקס – שהיה באותה תקופה שירות שבו אפשר היה לזכור די וי די דרך הדואר והתשלום היה מבוסס על כמות הסרטים שאפשר היה לשכור בו זמנית.
וכמובן שהיו הטיולים – אבל עליהם אני הולכת לכתוב לא מעט בעתיד…
דיוויד סמית׳ הגיע למשקל של כמעט 300 ק״ג (650 פאונדים, שהם 294.5 ק״ג) בגיל עשרים וקצת. במשקל גבוה כזה, אפילו בארה״ב אין משקלים ביתיים שבהם ניתן להשקל – ודיוויד לא פעם נאלץ ללכת למשקל מסחרי למשאיות כדי להשקל.
בתחילת הפרק הראשון על הסרט שהופק עליו, הוא מופיע בשיא משקלו מול המצלמה ומכריז ״פיצה זה טוב!״ כדי לאפיין את הרגלי האכילה שהובילו אותו למשקל כזה גבוה. אבל מהר מאוד הוא מגלה מה החלום שלו: במקום להיות לוזר, הוא רוצה להיות חתיך (ובאנגלית זה אפילו מתחרז).
עד גיל 6 בערך, דיוויד היה ילד רזה ומאוד פעיל, ואז התחיל להשמין בקצב מאוד מדאיג. האחיות שלו חשבו שהוא אכל כי הוא הרגיש רע לגבי עצנו בגלל שהוא התמלא קצת, וזה הפך לתהליך שהתדרדר יותר ויותר, ואבא שלו אומר שבאמת קצב ההשמנה של דיוויד היה גבוה. אבל בהמשך הסרט, במכתב שדיוויד כתב למאמן הכושר שעזר לו לרזות – דיוויד מודה שבגיל 6 חבר שלו תקף אותו מינית, מה שהיה הטריגר לאכילה ואז להשמנה שלו.
האחיות והאבא שלו מספרים על כך שדיוויד התנהג כמו ״מכור לאוכל״: הוא דרש אוכל והיה משתולל אם הוא לא היה מקבל אותו. במקביל דיוויד מספר שהוא סבל מהרבה הצקות בבית הספר בגלל המשקל שלו עד שהוא נשר מבית הספר בגיל 17, והפסיק לצאת מהבית לחלוטין. הוא מספר שהוא פשוט היה יושב ליד החלון ומסתכל מה קורה ברחוב, וכך הזמן חלף לו כשהוא בעצם ממתין למות.
אחרי שדיוויד עבר ניתוח שלא קשור להשמנה שלו, הרופאים הזהירו אותו שהוא עומד למות תוך כמה שנים אם הוא ימשיך להשמין, ודיוויד הבין עד כמה מצבו מסוכן. הוא מספר שהוא הבין שניתוח קיצור קיבה יכול להיות מאוד מסוכן במצבו (ההרדמה, הניתוח עצמו וההחלמה ממנו יכולים להיות מאוד קשים באופן חריג עבור אנשים שמנים מאוד), והוא הבין שהוא לא רוצה להתאבד – אבל הוא כן רוצה להרזות באופן ״טבעי״ ללא עזרה של ניתוח או תרופות (למרות שכפי שכתבתי בסדרת הרשומות שלי על ניתוחי קיצור קיבה, אין שום דבר ״לא טבעי״ בניתוח, והוא פשוט כלי שעוזר לגוף להתמודד עם תהליך ההרזיה והשמירה על המשקל אחריה הרבה יותר טוב).
דיוויד החליט לפנות למאמן כושר בשם כריס פאוול שעבד בתחנת טלוויזיה מקומית שיעזור לו, וכריס הסכים לעזור לו. חשוב לציין שאחרי העבודה עם דיוויד והסרטים שהופקו על ההרזיה שלו , כריס התפרסם וקיבל תוכנית טלוויזיה שבה הוא עזר לאנשים אחרים להרזות. אפשר לראות את השלבים הראשונים של השאיפות של כריס להתפרסם כמאמן הוא תוכנית שהוא ודיוויד הפיקו שבה דיוויד אמור להיות השראה להרזיה על ידי אחרים, ובה הם מפרסמים אימונים וטיפים לבישול בריא, ובמקביל מנסים
אני מניחה שכריס התכוון לתת גם לדיוויד ״דחיפה״ להתפרסם בנותן השראה כחלק מהתהליך שלו להתפרסם כמאמן כושר שמומחה להרזיה, אבל בסופו של דבר כריס עצמו הפך להיות כוכב, ודיוויד קיבל לכל היותר פרסום זמני למדי. ייתכן שמדובר על עניין של אופי ויכולת לדעת למשוך פרסום – ויכול להיות שזה קשור לעובדה שדיוויד לא הצליח לשמור על ההרזיה שלו לאורך זמן.
הדבר הראשון שכריס עשה היה לבנות לדיוויד תוכנית אכילה בריאה. הסרט אמנם מזכיר שכריס גרם לדיוויד לאכול אוכל בריא במקום ג׳אנק פוד, אבל שיא הדגש בסרט הוא על ״לאכול חמש ארוחות במשך כל היום במקום שתיים גדולות מאוחר יותר ביום״. הגישה הזו היתה נפוצה בעבר – אבל השתנתה עם השנים, וכיום שמים דגש יותר גדול על תחושות הרעב והשובע של האדם ואם מישהו למשל לא רעב בבוקר – לא ״מכריחים״ אותו לאכול. בסופו של דבר מה שחשוב זה להגיע לגרעון קלורי, כשגם איכות האוכל היא חשובה – אבל מספר הארוחות הוא פרט הרבה פחות קריטי ממה שהסרט מנסה להציג.
ויש עוד נקודה: ספורט הוא משהו שבהחלט תורם להרזיה, אבל אלא אם אתם מתאמנים ברמה של ספורטאים מקצוענים (שיש להם לא פעם 2 – 3 אימונים ביום של שעה וחצי עד שעתיים כל אחד), ההשפעה של הספורט על ההרזיה תהיה בערך 20% – 30%, לעומת התזונה שההשפעה שלה היא גדולה משמעותית (70% – 80%). אבל לא פעם בתהליכים האלו יש דגש מאוד גדול דווקא על האימונים ולא על התזונה – ומעבר לכך, מאמני הכושר ממליצים על תזונה נכונה מאוד כללית בלי יותר מידי ידע אמיתי במקום לשלוח את המרזים לדיאטנית מומחית שתעזור לבנות להם תפריט בריא לפי הצרכים שלהם.
זה חשוב מאוד במיוחד במקרה של דיוויד או של אנשים מאוד שמנים אחרים, בגלל שספורט עלול לגרום יחסית בקלות לפציעות שימנעו ממנו לזוז לאורך המון זמן.
בשלב מסוים דוויד כתב לכריס מכתב על מה גרם לו להשמנה, וכריס הבין כביכול את ה״שורש״ של הבעיה – בכך שדיוויד נרתע מאנשים לאחר שהוא הותקף מינית בגיל צעיר על ידי חבר שלו, ולכן לא היו לו חברים, ולכן הוא פנה לאוכל כדי לנחם את עצמו על הבדידות. לכן כביכול ״לחשוף״ את דיוויד לעולם כדי להראות לו שיש אנשים נחמדים שיכולים להיות חברים שלו אמור להיות הפתרון לבעיה, ומה שנתן לדיוויד את המוטיבציה להמשיך לרזות אחרי החודשים הראשונים.
הסרט בשלב זה עובר לתיאור חייו של דיוויד הרזה – שמחפש זוגיות בפעם הראשונה בחייו, כי בתור גבר שמן בצורה חריגה הוא מן הסתם לא פלירטט עם נשים. וזה משהו שמאוד חסר לו בגילו (31) שבו הוא אמור להיות מנוסה יותר ביחסים עם נשים החל משלב הפלרטוט, דרך איך לשוחח בדייטים הראשונים – וכלה בסקס. וזה מאתגר במיוחד כשדיוויד לא בהכרח מעוניין לחשוף את העבר שלו כאדם מאוד שמן כבר בדייטים הראשונים.
לכן הוא למשל עובר שיעורים והדרכות על ידי שדכנית על איך לפלרטט – ואז לקבל ממנה הצעות לדייטים או להשתתף באירועים המוניים שבהם הוא נפגש לדייטים מהירים עם כמה נשים כדי לראות האם יש ביניהם כימיה. בשלבים הראשונים שלו בתחום הדייטים הוא מנסה לתרגל כישורים בסיסיים כמו לשוחח עם נשים ולבקש מהן את מספר הטלפון שלהן.
אחת הבעיות של דיוויד היא העובדה שיש לו המון עודפי עור שלא התכווצו אחרי ההרזיה – והוא נאלץ ללכת למנתח פלסטי שהציע לו את שירותיו בחינם כדי לנסות לתקן עד כמה שאפשר את הנזק שנגרם לו בסדרה של כמה ניתוחים. מעבר לכך הוא גם עבר ניתוח פלסטי בפנים וטיפולי שיניים כדי לתקן את הנזקים שנגרמו לו משנים של שתיה מוגזמת של משקאות קלים. אבל נותר לו ניתוח אחרון שבו הוא רוצה להסיר עודפי עור אחרונים שמסתירים את איזור המפשעה שלו – משהו שחשוב לו עכשיו כשהוא יוצא עם נשים ומעוניין לשכב איתן.
לקראת סוף הפרק הראשון של הסרט, דיוויד וכריס צופים בסרטים שהם צילמו בתחילת התהליך, ושניהם מדברים על זה שדיוויד של ״היום״ הוא לא דיוויד מהסרטונים האלו – כאילו מדובר על אנשים שונים.
אפילו דיוויד עצמו מודה שההרזיה שינתה לו את החיים – מאדם ללא חלומות או עתיד למישהו שמרגיש שהוא יכול לעזור להרבה אנשים לשנות את החיים שלהם.
אחת החוויות הבולטות בשנחאי בלילה הוא צילום של רובע העסקים של העיר מהצד השני של נהר הפודונג הגדול:
הנערה הכי בת מזל בעולם הוא ספר שיצא בשנת 2015, שהפך לאחרונה בסרט חדש בנטפליקס בכיכובה של השחקנית מילה קוניס.
סיפור המסגרת הוא של אני (מילה), אישה בתחילת שנות השלושים שלה. היא מתגוררת בדירה יפה בניו יורק, כתבת בעיתון נשים שמתמחה בעצות סקס, והכוכבת של העיתון והפייבוריטית של המנהלת שלה. היא יפה, רזה, ומאורסת לגבר נאה ועשיר שהגיע מ״כסף ישן״ ונחשב לגבר מצליח ומוצלח מהמעמד הכי עליון של העיר. היא ידועה במשמעת העצמית שלה בכל מה שקשור לדיאטה – החל מהעובדה שהיא נמנעת מפחמימות כמו רעל, וכלה בעובדה שהיא באופן עקרוני תמיד מוותרת על ארוחת צהרים (מה שמאפשר לה ״להשתלט״ על המשרד של המנהלת שלה כדי להציג את עצמה כמנהלת בעצמה).
הסרט תופס אותה כמה שבועות לפני החתונה כשהיא בשלבי התארגנות אחרונים אליה, כשבמקביל במאי או מפיק של סרטים תיעודיים פנה אליה כדי שהיא תשתתף בסרט תיעודי על מסע ירי שנערך בבית הספר הפרטי שבו היא למדה בתקופת התיכון והיא לא ממש מעוניינת להתראיין.
בין לבין הסרט חוזר בפלאשבקים לתקופת הלימודים של אני ששמה המלא הוא בעצם טיפאני. היא היתה נערה שמנמנה שגדלה בבית עני והתקבלה לבית ספר יוקרתי ען מלגה בגלל היכולות הגבוהות שלה בתחום הספרות. היא מתחברת עם התלמידים ה״טובים״ של השכבה , אבל בשלב מסוים המקובלים של בית הספר, שבמקרה או לא במקרה הם התלמידים הכי עשירים, מתחילים לגלות בה עניין. ערב אחד אחרי מסיבה בבית הספר הם מצליחים להתחמק למסיבה בבית של אחד מהם – ואחרי שטיפאני שותה לא מעט אלכוהול, היא מתעוררת מטושטשת במקלחת ומבינה שהיא סוממה וכמה מהנערים אונסים אותה בכוח למרות שהיא אומרת להם שהיא לא רוצה ושהם מכאיבים לה.
היא יוצאת מהמסיבה ונתקלת במורה לספרות, שמנסה לגרום לה להתלונן – אבל מנהל בית הספר שלא רוצה להסתבך עם ההורים הכי עשירים מבית הספר מצליח להפחיד אותה שאם הוא מדווח על מה שקרה למשטרה הוא יאלץ לערב את אמא שלה, כנראה בידיעה שהיא לא תרצה שאמא שלה תדע על זה שהיא השתתפה במסיבה ושתתה אלכוהול שהיה אסור לה. היא נרתעת מלדווח, המנהל מרוצה, והמורה מפוטר כביכול בגלל סיבה רשמית כזו או אחרת – אבל די ברור שזה בגלל שהוא ניסה לעודד את טיפאני לדווח נגד התלמידים העשירים.
האונס הופך להיות ידוע בכל בית הספר, ושניים מהתלמידים החכמים שאיתם טיפאני התיידדה רוצים שהיא תתעקש לדווח עליו – כי בני העשירים לא פעם הציקו להם עד כדי כך שאחד מהם ניסה להתאבד (ללא הצלחה). כשהם רואים שהיא לא עומדת לדווח – הם משיגים רובים ומתחילים לירות ברחבי בית הספר ובעיקר בילדים העשירים שפגעו בהם ובה. בשלב מסוים במהלך הפיגוע הם פונים לטיפאני כאל חברה – ובכך בעצם הופכים אותה כביכול לשותפה בפיגוע הירי, למרות שהיא זו שבסופו של דבר עוצרת אותם.
רוב התלמידים העשירים והפופולריים אכן נהרגים, אבל אחד מהם שורד אבל הופך להיות נכה בפלג הגוף התחתון שלו. כניצול עשיר ממשפחה חשובה, וכזה שנפצע קשה באירוע ושרוב החברים שלו נהרגו – יש נטיה לסביבה להאמין לו, והוא מספר על האירוע כאילו טיפאני היתה שותפה אליו, בניסיון להפוך אותה לעדה לא אמינה אם היא תחליט אי פעם לספר על האונס.
כך טיפאני בילתה את שאר שנות הלימודים שלה כמנודה חברתית – והחליטה כמבוגרת בעצם להיות חזקה בכך שהיא הפכה בעצם לעשירה מ״כסף ישן״ ממש כמו התלמידים שבעצם פגעו בה. אבל הפקת הסרט התיעודי בשילוב תכנון החתונה גורמת לה להשבר, בין השאר כי כל הזמן יש עליה לחץ לערוך עימות עם התלמיד לשעבר ששרד את הירי והאשים אותה שהיא היתה חלק מהמזימה.
בסופו של דבר, היא מתעמתת עם אותו תלמיד לשעבר, סוחטת ממנו וידוי (שאותו היא מקליטה) על כך שהוא אנס אותה – ואז אומר לה שאם היא תבטיח לא לספר לעולם על האונס, הוא יגיד שהיא לא היתה מעורבת באירוע ירי בבית הספר. זה מעודד אותה לכתוב כתבה על מה שהיא עברה – ובכך לחשוף אותו ולגרום לו לשלם על מה שהוא עשה.
בסוף הסרט יש סצנה שבה אישה ברחוב פונה אל אני ואומרת לה שהיא הרסה לאדם טוב את החיים – ואומרת לאני שהיא מקווה שהיא תנצל את דקות התהילה האחרונות שלה למטרות טובות.
התגובה של אני? שממש לא אכפת לה מה דעתה של האישה, כסימן לכך שהיא ״הבריאה״ מהבעיה שלה.
המסר של הסרט אמור להיות חיזוק נשי, ולאפשר לנשים לספר על מצבים דומים שבהם הן הותקפו אבל לא יכלו לדווח על זה בצורה בטוחה – אבל בעצם יש כאן כמה מורכבויות שהסרט לא מתייחס אליהן.
קודם כל, נקמה היא לא הצעד היחידי שצריך לעשות כדי להבריא מתקיפה מינית, וייתכן מאוד שהנקמה יכולה לפגוע יותר ממה שהיא מועילה במקרים מסוימים. כדי להבריא צריך לעבור טיפול פסיכולוגי יסודי, מה שלוקח זמן (כמה חודשים עד כמה שנים), ואין ״נס״ שפותר את הבעיה.
במקביל – האם הרס הקריירה של הגבר שפגע בה בתור נער היא הצעד היחיד לטיפול בבעיה, או אפילו הצעד הנכון? האם כל החיים והמעשים וההישגים שלו מסתכמים בעובדה שהוא אנס מישהי שהוא היה צעיר? האם אין אפשרות לכך שהוא יבין שהוא עשה טעות, יתנצל עליה, וימשיך לחיות חיים שבהם הוא ממשיך לתרום לחברה?
נכון, יכולת הדיווח על מקרים כאלו גם נגד אנשים עשירים, חשובים ובעלי כוח בצורה שתלץ אותם לקחת אחריות היא חשובה – אבל לקיחצ אחריות לא צריכה להיות כתם לכל החיים, אלא יכולת לקחת אחריות, לתקן את הבעיה – ולאפשר לאדם להמשיך בחיים.
אני כותבת את זה בהקשר של הרשומה הקודמת שכתבתי, ושבה כמה מהאנשים הרזים שהגיבו אליה לא חשבו שיש אפליה כלפי אנשים שמנים.
הבעיה עם הנושא הזה של אפליה היא שלא פעם לא מדובר בדברים מאוד גדולים עם נראות בולטת, אלא בהרבה דברים קטנים שכל אחד מהם הוא כמעט חסר משמעות אבל החוויה המצטברת היא גרועה. בארה״ב ובמדינות דוברות אנגלית יש מושג בשם Thin privilege שבעצם אומרות שאנשים רזים חווים את העולם עם יתרונות שהם לא בהכרח מודעים אליהם. בגדול זה מושג שקיים גם בתחומים אחרים – כמו למשל העובדה שאנשים לבנים מקבלים יחס טוב יותר מאשר שחורים בארה״ב ולא מודעים למצבים שבהם שחורים ״זוכים״ ליחס גרוע כמו למשל מהמשטרה.
מה שהופך את האפליה למורכבת היא בכך שלפעמים יש מאחוריה סיבה כביכול ״הגיונית״. קחו לדוגמא אפליה בתחום הרפואי: השמנה בהחלט יכולה להוביל ללא מעט בעיות רפואיות כמו למשל שחיקה של מפרקים כמו הברכיים, מחלות לב, או סוכרת. אבל לא פעם רופאים נוטים להניח אבחנות מסוימות על סמך ההשמנה של המטופל בלי לשקול אפשרויות אחרות, או לוחצים על המטופלים להרזות בלי לבדוק למה הם לא הצליחו לרזות עד היום.
דוגמא נוספת יכולה להיות בתפקידים שבהם צריך ״הופעה ייצוגית״. במצב כזה גם אם למעסיק עצמו לא בהכרח מפריע שהעובד/ת שמנ/ה – הוא יכול מאוד לחשוש מהתגובה של הלקוחות (ומי שזה כן מפריע לו – יכול להסתתר מאחורי התירוץ שהוא חושש מהתגובות של הלקוחות).
עד כמה התופעה הזו נרחבת? אז יש לי עוד כמה דוגמאות, חלקן שלי וחלקן של אחרים.
בארה״ב יש פסיכולוג טלוויזיוני ידוע בשם ד״ר פיל. לפני בערך 12 – 15 שנים הוא שידר פרק שבו אחד הבנים שלו השתתף בתור שחקן.
הבן שלו הוא גבר נאה, והגיע לאותו קניון פעמיים: בבוקר הוא עבר תהליך שבעזרת איפור וכל מיני תוספים הפכו אותו לגבר ״מכוער״: השמינו אותו, הפכו אותו לקירח עם תספורת ״כיסוי״ ארוכה ולא מטופחת או מחמיאה, הלבישו לו משקפיים מיושנים למראה ולא מחמיאים, והלבישו אותו בצורה גרועה.
תחת התחפושת הזו הוא עבר בכל מיני מקומות בקניון, כמו למשל בדוכן שבו חיפשו עובד, או בחנות להלבשה תחתונה ובגדי ים לנשים. כשהוא ניסה להגיש בקשה לעבוד בדוכן – העובד שהוא ביקש ממנו חיטט במשך המון זמן במגירות בחיפוש אחרי הטפסים להגשת העבודה, בתקווה שהגבר הכעור יתייאש ויעזוב בלי למלא טופס מועמדות. בחנות להלבשה התחתונה המוכרת ניסתה להתעלם ממנו, וכשהוא לא עזב ואפילו ביקש עזרה – היא נתנה לו את בגד הים השלם היחיד שהיה בחנות (כנראה מתוך הנחה שהחברה שלו תהיה דומה לו במראה ולכן לא תהיה מישהי שתלבש ביקיני) וניסתה להוביל אותו כמה שיותר מהר לקופה. וכשהוא ניגש למסעדה שהיתה בקניון ורצה לקנות משקה לאישה יפה שהוא ראה (שהיתה הארוסה שלו בחיים האמיתיים ומן הסתם היתה שם כחלק מההפקה) – המלצר בכלל לא ניגש אליה ולא הציע לה כלום, ופשוט חזר אליו ואמר לו שהיא סירבה.
כמה שעות אחר כך, הוא חזר על הסיבוב – רק הפעם במראה הטבעי שלו כגבר רזה, נאה, מושך ומטופח. בדוכן שבו חיפשו עובד הטפסים נמצאו מהר מאוד, ובחנות להלבשה התחתונה – המוכרת ניגשה אליו מיד, הציעה לו הרבה מאוד הלבשה תחתונה ובגדי ים סקסיים בניסיון לשוחח איתו לפלרטט איתו כמה שיותר.
אבל מעבר ליחס הטוב יותר בחנויות – הוא אמר שכגבר רזה ונאה, אנשים הגירו בקיומו, חייכו אליו, והתייחסו אליו – וכאדם שמן אף אחד לא הסתכל עליו ודי התעלמו ממנו. הוא אמר שכגבר רזה הוא היה רגיל ליחס חיובי מהסביבה – ופשוט הניח שכולם מקבלים יחס כזה, עד שכאדם שמן ולא נאה הוא לא קיבל אותו, והוא הרגיש מדוכא בסוף הסיבוב שלו בקניון כאדם שמן.
אלנה בייקר היא סופרת וכותבת אמריקנית, שהיתה שמנה מאוד בעברה – ובאמצע שנות העשרים שלה פנתה לרופא כדי שיעזור לה בהרזיה, והיא הצליחה לרזות בערך 50 ק״ג, בין השאר בעזרת תרופות הרזיה.
אחד הדברים שהיא סיפרה הוא שכאישה שמנה היא היתה יחסית מאושרת, אבל כשהיא רזתה היא בעצם גילתה שאנשים מתייחסים אליה יותר יפה. לא מדובר רק על העובדה שהמון גברים שנראים טוב התחילו איתה, אלא שאנשים התייחסו אליה, הכירו בה והסתכלו לה בעיניים – ואז היא הבינה כמה אנשים בעצם התעלמו ממנה בתור אישה שמנה.
ולא היה מדובר רק על דברים שהיו אמורים להיות ״ברורים מאליהם״ כמו למשל שגברים לא יימשכו אליה או שהיא לא תצליח להיות שחקנית כאישה שמנה מאוד, אלא על יחס אנושים בסיסי כמו למשל לא לנסות להתעלם ממנה ברחוב.
היא גם סיפרה פעם על כך שיום אחד הגיע גבר נאה לכנסיה שבה היא חברה, ואחרי תחרות לא כל כך סמויה בין כל הנשים היא היתה זו שזכתה להזמנה ממנו לדייט. היא כמובן התייפתה לדייט ולבשה אליו את השמלה הכי יפה ומיוחדת שלה – ואז לקראת סוף הדייט, הבחור (שלא היה מודע לעברה בתור אישה שמנה) התחיל לספר לה כמה הוא שונא אנשים שמנים וכמה הם מגעילים אותו.
מן הסתם לא היה דייט שני, אבל כן המשיכו לקרות לה תקריות שבהן היא הבינה כמה התייחסו אליה רע בתור אישה שמנה. היא למשל הצליחה למצוא עבודה באחת מתוכניות הראיונות הליליות שמאוד נפוצות ואהובות בארה״ב – ואז היא גילתה שבתוכניות האלו מאפשרים רק לאנשים רזים ו״יפים״ לשבת בשורות הראשונות. היא מספרת שכאישה שמנה היא הגיעה לשבת בקהל באחת התוכניות האלו – והיא לרוב הגיעה מאוד מוקדם כדי שהיא תוכל לשבת מקדימה (כאחת הראשונות שהגיעו כדי לעמוד בתור), ורק כשהיא התחילה לעבוד בתוכנית היא הבינה למה תמיד היא איכשהו מצאה את עצמה יושבת מאחור, ושזה מעולם לא היה מקרי.
היא סיפרה גם שהיה לה קשה שאנשים התעלמו ממנה ומהכשרון שלה בתור כותבת כשהיא היתה שמנה – במיוחד שכשמנה היא באמת השקיעה יותר בתחומים שונים כולל בכתיבה שלה – ומצד שני כאישה רזה ובמיוחד מיד אחרי ההרזיה שלה היא לא פעם הזניחה את הכתיבה שלה ובילתה חלק משמעותי מהזמן שלה בלצאת לבלות כדי לפגוש כמה שיותר גברים שיתחילו איתה וינשקו אותה כאישור על זה שהיא רזה ויפה…
לפני לא מעט שנים, יצא לי לקרוא ספר על אישה שמנה שרזתה. לפני ההרזיה – היא תוארה בתור מישהי שמנה בתורה חריגה שהיו לה לפחות שלושה סנטרים כפולים, והיא הית כל כך שמנה שאפילו היה לה קשה לעלות במדרגות או ללכת בקצב נורמלי ברחוב.
ואז בספר ניתן המשקל שלה – משהו בסביבות 97 – 98 ק״ג. וכמי שהגיעה בחיים למשקל גבוה אפילו יותר – התיאורים שבספר מאוד רחוקים מהמציאות, וכנראה מתאימים יותר למישהי ששוקלת בערך 150 – 160 ק״ג, ואולי אפילו יותר.
אני זוכרת שקראתי ביקורת על הספר באתר של אמאזון, והיתה שם מישהי שסיפרה שהשותפה שלה לדירה שהיתה רזה קנתה את הספר ואחרי שהשותפה סיימה לקרוא אותו היא רצתה לתת אותו לכותבת הביקורת. השותפה התחילה בתיאור של הספר בכך שהגיבורה היא מישהי מאוד שמנה במשקל 97 קילו, והיא היתה בהלם כשהמבקרת סיפרה לה שהיא עצמה שוקלת 97 ק״ג וגם נמוכה משמעותית מהדמות בספר, כי היה ברור שהמבקרת רחוקה מלהיות רזה – אבל באותה מידה גם רחוקה מלהיות שמנה מאוד כמו הדמות בספר, והיתה מישהי שהיה לה בסה״כ סנטר אחד שלכל היותר יהה קצת גדול, ושמתפקדת לא רע בחיים, כולל לעלות ולרדת במדרגות על בסיס יומיומי…
פעם השתתפתי בפורום כזה או אחר של הרזיה, ואחרי תקופה כו או אחרת הצטרפה אליו מישהי שהתחלתי להתיידד איתה וכברנו מהר מאוד למיילים. בשלב מסוים היא הציעה להפגש – והסכמתי.
כמה שעות לפני שיצאתי לפגוש אותה בת״א, דיברנו כדי שנוכל לזהות אחת את השניה, והערתי על זה שאותי קל מאוד לזהות בגלל המשקל. היא צחקה ואמרה משהו בסגנון של ״נו טוב, כולנו אומרות את זה ומגזימות״.
אני מודה שבאותו רגע משהו נשמע לי לא טוב באינטראקציה הזו. אני מעולם לא הסתרתי בפורום הזה את העובדה שאני מאוד שמנה, אבל לא בהכרח יצא לי לדבר על זה באופן שוטף, וכמראה שזה לא משהו שאי פעם עלה מולה. אבל עדיין חשבתי שזה נשמע מוזר שהיא מניחה שאני לא עד כדי כך שמנה אלא סתם מגזימה – כי באמת הייתי מאודשמנה.
אז הגעתי לת״א, וראיתי את ההלם בעיניים שלה, אבל לא היה לי נעים לעזוב. כנראה שגם לה לא היה נעים, כי היא גררה אותי לבית קפה קרוב, בילינו חצי שעה בלשתות קפה עם מאפה – ופחות או יותר ברגע שסיימתי לאכול ולשתות היא אמרה שהיא חייבת הביתה, ממש גררה אותי למונית השירות הראשונה באיזור (שבסוף בכלל לא לקחה אותי לאן שהייתי צריכה) – ובוקר אחרי היא הודיעה על פרישה מהפורום.
כתבתי לה מייל שבו שאלתי אותה אם זה קשור אלי והיא אמרה שכמובן שלא – אבל התזמון של העזיבה שלה והעובדה שהיא ניתקה גם את הקשר שהיה לנו במייל העידה שכנראה משהו במשקל שלי פשוט הבהיל אותה.
בערך בתקופה שבה התחלתי לרזות, לידי שלי שהתחתן שנה ומשהו או שנתיים לפני כן נולד בן. אני הוזמנתי לברית – וישבתי בשולחן עם עוד כמה חברים וידידים של הידיד שלי, בין השאר מישהו שהוא הכיר בטיול להודו כמה שנים לפני כן.
אותו ידיד היה כבר באמצע שנות השלושים לחייו ועדיים לא היה נשוי למרות שהוא היה נואש למצוא בת זוג. כמה חודשים אחר כך באחת הפגישות הבאות שלנו, הידיד שלי סיפר לי שאותו ידי מצא מישהי בערך בגילו ונואשת כמוהו להתחתן והם יצאו בצורה רצינית ואולי אפילו עברו לגור יחד. הבעיה היתה שהבחורה הזו היתה מאוד נצמדת – אפילו בימים שבהם החברים שלו ארגנו ערב לבנים בלבד בלי בנות הזוג – היא היתה מתעקשת להצטרף או ממש דורשת ממנו להשאר איתה אם הוא לא יכול היה לקחת אותה לשם.
זה הטריף את אותו הגבר לגמרי, אבל לקח לו המון זמן להתלבט האם להפרד ממנה או לא כי הוא באמת רצה מאוד להתחתן ולבנות משפחה, למרות שבסוף הוא נפרד ממנה (והקשר של הידיד שלי איתו התנתק גם כן זמן קצר אחר כך ולכן לידי שלי לא היה מושג האם הוא בסוף התחתן או לא).
כמה שנים אחר כך יצא לידיד שלי להזכיר אותו במקרה, אז שאלתי אותו למה הוא מעולם לא ניסה לשדך ביני לבין אותו ידיד שלו מהודו. הידיד שלי ענה לא שהוא דווקא כן הציע לידיד מהודו להכיר בינינו – רק שהוא סירב בגלל שאני שמנה, כאילו זה גורל גרוע משמעותית מלהיות עם מישהי תלותית ברמה מטורפת….
אני זוכרת שבזמנו ביקרתי בחנות נעליים, וכשסיימתי את הקניה – המוכרת הציעה לי גרבי לחץ מיוחדות. כשלא הבנתי למה היא מציעה לי גרבי לחץ, היא הסבירה לי שחולי סוכרת לובשים אותן כדי לעודד זרימת דם לאיזור…
מכיוון שלא הייתי חולת סוכרת, לא היתה שום סיבה להציע לי את הגרביים האלו, אבל המוכרת כנראה מיד הניחה שכאישה שמנה הסיכוי גבוה שאני חולת סוכרת ובאמת אהיה מעוניינת בגרביים האלו ולא ציפתה שאעלב מההצעה.
לפני לא מעט שנים קראתי סיפור של אישה שמנה שהיא ובעלה נסעו לנופש במלון וקבעו תור לעיסוי בספא של המלון. מכיוון שהאישה מאוד אוהבת עיסוי חזק – היא ביקשה מטפל גבר, אבל כשהיא ובעלה הגיעו לספא כל המטפלים הנוכחים ציחקקו ודי סירבו לטפל בה, ובסופו של דבר רק אישה הסכימה לטפל בה בגלל המשקל.
אי שם בסןף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כשהייתי בת עשרים ומשהו – המשפט הכי מפחיד שאישה צעירה היתה יכולה לשמוע היה המשפט ״בקרוב אצלך״.
הספר והסרט הפופולרי של אותה תקופה, הספר הבריטי ״ברידג׳ט ג׳ונס״ והסרט שהופק בעקבותיו עקבו אחרי עלילותיה של ברידג׳ט בת ה 32, אישה במשקל ממוצע (כלומר לא מספיק רזה) רווקה ״יחידנית״ – שכל הסביבה שלה לוחצת עליה כבר סוף סוף למצוא בן זוג ולהתחתן, החל מההורים שלה (ובמיוחד אמא שלה) – וכלה בכל הזוגות הנשואים המרוצים מעצמם בסביבה שלה שמזלזלים בה ובקשיים שלה למצוא בן זוג.
ואם הבריטים ראו בבחורה בת שלושים וקצת כרווקה חסרת תקנה – בישראל השמרנית נשים החל מאמצע שנות העשרים שלהן הרגיש מאוד לחוצות להתחתן. רק שאצלנו בנוסף לאותם זוגות נשואים מרוצים מעצמם – יש גם את ה״דודות״ (שם קוד לכל משתתפת בחתונה שהיא מספיק ״יאכנע״) שמאחלות לכל רווקה ״בקרוב אצלך״ לחתונה הולכת וקרבה.
אני למזלי לא זכיתי להיות במצבים שבהם הייתי אמורה לשמוע את האיחול המלבב הזה עד סוף שנות העשרים שלי. אני הנכדה הכי מבוגרת מצד אמא שלי, ומצד אבא שלי יש רק בן דוד אחד שהוא מבוגר יותר והמשפחה עצמה חרדית כך שהקשר בינינו לא כלל אז הזמנות לחתונות. גם החברות שלי שהתחתנו בגיל עשרים ומשהו התחתנו בתקופה שבה עברתי לארה״ב קצת אחרי יום ההולדית ה 26 שלי כך שלא יכולתי להשתתף בחתונה אלא לכל היותר לשלוח מתנה מרחוק.
ואז בגיל 28, בן דוד מצד אמא שלי הודיע שהוא מתחתן. אמנם עדיין גרתי אז בארה״ב, אבל לא ביקרתי בארץ כבר תקופה ארוכה והחלטתי לנצל את ההזדמנות לקנות כרטיס טיסה זול לארץ, לבקר את המשפחה והחברים – וכמובן להגיע לחתונה של בן דוד שתמיד היה אחד מבני הדודים הנחמדים יותר שלי.
ולמען האמת, כבר הייתי מוכנה נפשית להתקפת ה״בקרוב אצלך״ שהייתי אמורה לסבול ממנה כמישהי שהיתה מבוגרת יותר מבן הדוד הזה שכבר מתחתן. אפילו הכרתי את הבדיחה הלא ממש מוצלחת שלפיה ניתן להגיד גם לדודות האלו ״בקרוב אצלך״ – רק בלוויה המשפחתית הקרובה.
אבל כשהגעתי לחתונה – המשפט לא ממש חצה את שפתיה של אף דודה, סבתא, חברת משפחה, או כל אחת אחרת, או גם של כל אחד אחר. בדיעבד אני חושבת שיכול להיות שהיו כמה סיבות משניות לזה: מדובר היה בכל זאת על חתונה ראשונה במשפחה המורחבת, שעוררה כמובן הרבה התרגשות. מעבר לזה, המשפחה של הכלה הגיעה מברזיל כדי לחגוג וצריך היה לארח אותם בצורה יפה – ובנוסף באותו הבוקר האחות המבוגרת של החתן עוררה איזושהי דרמה במריבה עם המשפחה, ובנוסף הגיעה לחתונה בדיוק אחרי הרזיה משמעותית ועם בן זוג חדש שהפך לבעלה בערך שנה אחר כך.
אבל הגורם המשמעותי באמת היה כנראה המשקל שלי. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הגעתי לשיא המשקל שלי – ולמרות שבתקופה שבה נערכה החתונה כבר התחלתי לרזות, המשפחה כולה ובעיקר המשפחה המורחבת לא יכלה לשים לב להרזיה כי בעצם הם לא ראו גם באופן אישי את ההשמנה שקרתה בתקופה שבה גרתי בארה״ב, וכנראה שנראיתי להם עדיין בערך באותו משקל שבו עברתי לארה״ב או אולי אפילו קצת שמנה יותר.
באותה תקופה השמנה מאוד גדולה נתפסה כחריגה למדי. אני אישית לא הכרתי בסביבה הקרובה שלי נשים שמנות מאוד אחרות, גם בקבוצת תמיכה אינטרנטית להרזיה שהשתתפתי בה באותה תקופה.
אבל מעבר לעובדה שכאישה שמנה הייתי חריגה בנוף, היו באותה תקופה גם לא מעט דעות לגבי נשים שמנות – ובמיוחד שנשים שמנות לא מסוגלות למצוא זוגיות. אולי היה להן סיכוי עם גברים שמנים, אבל רק עם אלו שלא הצליחו למצוא בן זוג רזה לפני כן.
היו את השמנות שהיו קרובות יחסית לנורמה הרזה, שלהן היו מנדנדים לרזות את הקילוגרמים המועטים שמפרידים בינן לבין ״להיות רזות״ ואז הן ימצאו בקלות בן זוג. אבל אותן נשים שמנות שהיו שמנות ״באמת״ נחשבו ל״מקרה אבוד״ – ולכאלו שלא ימצאו זוגיות כי גברים לא נמשכים לנשים שמנות.
זה לא היה בהכרח המצב. גם אז וגם כיום יש גברים שכן נמשכים לנשים שמנות. אבל לפני 20 שנה, זה היה נעשה יותר בסתר כי גברים היו מתביישים במשיכה הזו – כי מי שהיה יוצא עם אישה שמנה היה נחשב ללוזר שלא מסוגל ליצור קשר עם אישה מוצלחת באמת שהיא מן הסתם רזה. לכן לא פעם האישה השמנה היתה ״מישהי מהצד״, כזו ששוכבים איתה בבית אבל לעולם לא נראים איתה בציבור.
היה לי בזמנו סיפור כזה. ביום שישי כזה או אחר התחיל איתי איזשהו גבר ברחוב וביקש את מספר הטלפון שלי – ונתתי לו את המספר. בגלל שמיהרתי לא חשבתי לבקש את המספר שלו, אבל עקרונית לא ראיתי בזה בעיה כי כביכול הייתי יכולה לראות את המספר שלו כשהוא היה מתקשר אלי (מן הסתם מדובר היה כבר על תקופה שלכולם היה טלפון נייד).
והוא אכן התקשר אלי שעה וחצי שעתיים מאוחר יותר – אבל המספר שלו הופיע לי על המסך כמספר חסום. הוא קישקש לי באוזן כל על מיני שטויות על אסטרולוגיה (וידעתי מספיק אסטרולוגיה כדי לדעת שהוא מדבר שטויות), ועל איך הוא למד לעשות מסאז׳ שהוא כמובן עושה רק ל״אישה שלו״. אני לא ממש הגבתי לקשקשת שהוא פלט, והנחתי שכל כך שיעממתי אותו בחוסר ההענות שלי לדברים שהוא אמר שהוא לא יתקשר שוב.
בשבת בבוקר, בסביבות שבע לפנות בוקר – הנייד שלי התחיל לצלצל. השצלצול מן הסתם העיר אותי ולכו ניסיתי להתעלם ממנו, אבל הוא לא הפסיק כאילו מי שמנסה להתקשר פשוט מחייג שוב ושוב ושוב. כשראיתי שכל השיחות הן ממספר חסוי – פשוט ניתקתי את הטלפון וניסיתי לחזור לישון אבל ללא הצלחה, מרוב עצבים על החוצפה של הבחור.
במשך הימים שלאחר מכן הוא היה מתקשר בכל מיני שעות מוזרות ולא פעם כאלו שפשוט לא היה לי נוח לשוחח בהן – כשהייתי בעבודה, או בדיוק נכנסתי לרופא שיניים, או במצבים דומים. תוך שיחה או שתיים הבנתי שהוא מתקשר בשעות מוזרות וממספר חסוי כי הוא פשוט לא יכול להתקשר בשעות נורמליות או להסתכן בכך שאני אדע את המספר שלו ואתקשר אליו בשעה לא נוחה עבורו.
הנחתי שמדובר על מישהו שיש לו בת זוג ורוצה מישהי מהצד לנצל כשנוח לו – או שבעצם היה מדובר על מרגל שרצה לנצל אותי בצורה כזו או אחרת. לכן בשיחה השלישית או הרביעית אמרתי לו שהוא יכול לתת לי את המספר שלו ושאחזור אליו כשנוח לי. הוא עשה מזה ביג דיל ושאני אשמה שאני עסוקה כל הזמן, אבל פשוט אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר אלי כשהוא מוכן לתת לי את המספר שלו.
הוא כמובן לא התקשר אלי יותר וחשבתי שנפטרתי ממנו. אבל ערב אחד כשהייתי במרכז העיר והמתנתי לאוטובוס הביתה, שמתי לב שמהצד השני של הכביש איזשהו בבון ברכב התחיל לנפנף ולקרוא לכיוון התחנה שבה עמדתי. לא זיהיתי אותו והנחתי שהוא מנפנף למישהו אחר, וכנראה שהייתי שוכחת מהאירוע, אבל כשירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד הבית, פתאום הופיע הרכב הזה שוב, וממנו הקרציה פתאום התחיל לקרוא לי שוב ולהציע לי שנעשה משהו.
שלפתי את הנייד שלי ואיימתי עליו שאם הוא לא מסתלק – אני מתקשרת למשטרה. הוא לא לקח סיכון במיוחד כשעשיתי את עצמי מתקשרת, והוא מיד עשה יו טרן ונעלם. למזלי זה קרה ליד הכביש הראשי שהיה קצת רחוק מהבית שלי, ואחרי כמה דקות התחלתי ללכת הביתה בעודי מוודאת שהוא לא עוקב אחרי. וכנראה שזה עבד כי מאז לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו.
אבל בשנים שעברו מאז, אני חושבת שהיחס לנשים שמנות השתנה.
אני מודה שייתכן שחלק מזה נבע מהעובדה שבערך בתקופה שבה הקרציה נדבק אלי, והתחלתי להרזות. אמנם לא הפכתי לרזה, אבל הצלחתי לרזות בצורה מספיק משמעותית כדי להפוך לפחות שמנה ופחות חריגה (או לפחות עד הקורונה), מאלו שאפשר להציע להן לרזות עוד קצת כדי להפוך לנורמליות.
אבל לאט לאט התחילו נשים שמנות לקבל מקום בעולם. זה התחיל מלא מעט בלוגים של נשים שמנות שרצו לכתוב בלוג על החוויה שלהן כנשים שמנות – אבל שהן לא עצובות, בודדות, חסרות חברים, או חסרות קריירה מספקת. ולא פעם הבולטות שבהן היו נשים שכתבו על אופנה בכל מידה, ועל כך שנשים שמנות ובמיוחד צעירות שמנות לא צריכות ללבוש בגדים שחורים או כחולים כהים בגזרת שק שמסתירים את הגוף וכך כביכול ״מרזים״ אותו אבל במציאות משמינים אותו.
ואז הגיעו השמנות לטלוויזיה. אני זוכרת זמן קצר אחרי החתונה של בן הדוד שלי, אי שם ב 2004 – היו כמה תוכניות שעסקו בהשמנה: היתה תוכנית תחקיר של מץ׳ על נזקי ההשמנה (כשבמקביל היא מתוודה על אי אילו קילוגרמים סוררים שנדבקו לגזרתה בעקבות כמה טוסטים בקורס קצינות), תוכנית שבה רפי גינת מנסה שוב לרזות בעזרת דיאטה מאוד דלה בקלוריות – ותוכנית בשם ״מירי לא חסה״ של מירי בלקין שבה היא עזרה ל״שמנמודים״ לרזות.
אבל בעקבות הקולות השונים שנשמעו מנשים שמנות, פתאןפ התחילו להופיע על המסך שלנו מידי פעם דוגמניות במידות גדולות יותר, ונשים שמנות התחילו להופיע בתוכניות טלוויזיה, ולא רק כאלו שעוסקות בהרזיה – אלא גם בתוכניות ריאליטי ולקבל בהן תשומת לב ופרסום ובלי לנסות להרזות מיד אחרי כן כדי לשרוד בתעשיית הבידור (בניגוד לנשים כמו נינט טייב או מרינה מקסימיליאן בלומין שהתחילו דיאטת כסאח שניה אחרי הפרסום הגדול). במקביל הערוצים השונים התחילו להפיק תוכניות שמביאות את נקודת מבטם של אנשים שמנים על היחס השלילי של החברה כלפיהן. במקביל לכך שדיאטניות שונות התחילו לבוא בגישה שבה צריך לאכול בצורה בריאה ולהתעמל בצורה נעימה בשביל הבריאות (ודיברו על כך שהכינוי ״שמנמודים״ הוא מאוד מזלזל), ולא בצורה שבה מרזים כמה שיותר וכמה שיותר מהר.
כיום היחס לנשים שמנות הוא הרבה יותר טוב – ובמקביל לפני כמה שנים,אמא של חברה קרובה של אחותי סוף סוף שאלה אותי בחתונה של הבת שלה מתי גם אני סוף סוף הולכת להתחתן…
