אחרי חמש מערכות בחירות, ושארבע מתוכן הובילו לבחירות חוזרות די מהירות (שתיים באופן די מיידי, ושתיים אחרי ניסיון לא מוצלח להקים ממשלה לא יציבה שנפלה די מהר), נראה שבבחירות החמישיות תקום ממשלה – אבל כזו שתהיה כזו ימנית קיצונית שכנראה כל מי שהוא לא ימין היה כנראה שמח אם אחד מסבבי הבחירות הקודמים היו מצליחים.
למה בעצם ביבי הצליח הפעם, כשבפעמים הקודמות הוא נכשל?ֿ
קודם כל, זה עניין של תזמון ומזל. בסופו של דבר מספר די קטן של מנדטים מפריד בין הגושים, לרוב לטובת הימין. אבל עדיין אף גוש לא זכה באופן גורף עם הבדל מנדטים משמעותי לטובת גוש מסוים כבר המון שנים.
אבל כשיש קרבה כזו בין הגושים – כל פיפס קטן יכול לשנות את המפה הפוליטית. ובבחירות אפריל 2019 למשל – משה פייגלין ומפלגת ימינה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד גזלו לא מעט קולות מהימין בלי לעבור את אחוז החסימה. תוסיפו לזה את המרד הפתאומי יחסית של אביגדור ליברמן בביבי נתניהו – וקיבלתם מתכון למצב שבו למרות נצחון ״טכני״, ביבי לא יכול היה להקים ממשלה.
הפעם המצב היה הפוך – דווקא גוש הימין היה דל יחסית במפלגות, וחוץ מ״ימינה״ שנעלמה ומשכה מעט מאוד קולות (למרות שכנראה היא שימשה את ביבי כמשהו שמושך עוד קצת קולות שמעלים את אחוז הבחירה) כולן שרדו.
הבעיה היתה בכל המפלגות שהן ״לא ביבי״: נוצר מצב של עודף מפלגות, עודף מנהיגים אפילו (גנץ ולפיד), ולאור העובדה שביבי עודד אחוז הצבעה גדול – נוצר מצב שבו כמות הקולות שנדרשה כדי להגיע לאחוז החסימה היה גבוה במיוחד, ומר״צ ובל״ד שהיו קרובות לאחוז החסימה לא הצליחו לעבור אותו, וכך גרמו לכך שמספיק מנדטים ״זלגו״ לגוש ״של ביבי״ כדי לאפשר לו להקים קואליציה, הפעם די בקלות אפילו.
אני רוצה לכתוב משהו על ״אובדן המנדטים״ הזה, איך מתחלקים המנדטים, ולמה בעצם אי המעבר של מפלגת מר״צ לא גרם להפסד בבחירות. מי שמכיר ויודע איך זה עובד – מוזמן לעבור לחלק הבא של הרשומה.
במאמר מוסגר גם חשוב לי לכתוב שאין יותר מידי עיסוק בעובדה שבל״ד היתה קרובה גם היא לאחוז החסימה ולא עברה. זה נובע מהעובדה משדובר על המפלגה הערבית הכי קיצונית במחנה שתומכת במדינה אחת לשני העמים (משהו שרבים תופסים כאי הודעה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת היהודים) ולכן רבים מקשת הדעות הפוליטיות לא מצטערים על אי השתתפותה בכנסת.
אחוז החסימה הוא בעצם הגבול התחתון של מספר הבוחרים מתוך סך כל הבוחרים שנדרש כדי להכנס לכנסת. פעם הוא היה מאוד נמוך ומקביל פחות או יותר למנדט אחד – אבל עם השנים העלו אותו כדי למנוע מהמון מפלגות פצפונות להצטרף לכנסת ולהקשות על מלאכת בניית הממשלה. אבל עם הזמן הדרישה עלתה, וכיום מפלגה נדרשת לקבל לפחות 3.25% מהקולות (ששוה ערך לבערך ארבעה מנדטים) כדי להתקבל לכנסת.
את ההעלאה האחרונה באחוז החסימה יזם אביגדור ליברמן מתוך ניסיון למנוע מכמה מהמפלגות הערביות לעבור אותו , אבל נוצר מצב מביך שבאותן בחירות גם הוא בקושי הצליח להתברג בכנסת בגלל החוק הזה…
אחרי שבודקים מי מהמפלגות עברה את אחוז החסימה – לוקחים את סך הקולות של כל המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה ומחלקים את המספר הזה ל 120, וזה מספר הקולות ששווה למנדט. ואז מחלקים את מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה במספר הקולות ששווה למנדט – והיא מקבלת מספר מנדטים ששווה בערך לתוצאה של החילוק הזה.
ה״בערך״ נובע מזה שדי ברור שמספר הקולות שכל מפלגה קיבלה לא יתחלק בדיוק במספר הקולות למנדט שלם – ולכן ישארו מה שמכונה ״עודפים״. מפלגות יכולות במצב כזה לחתום עם מפלגה אחרת על ״הסכם עודפים״, שבעצם אומר שאם לשתיהן יש עודפים ששווים יותר ממנדט אחד – אז זו שיש לה יותר עודפים תקבל אותו. מן הסתם מפלגות שיש להן אידאולוגיה דומה יהיו אלו שיחתמו על הסכמים כאלו כדי לתת עדיפות לתפיסת העולם שלהן.
כמובן שלא פעם נשארים מנדטים ועודפים, ולכן המנדטים שנותרים אחרי החלוקה המקורית והסכמי העודפים בעצם הולכים לפי הסדר לפי לאיזו מפלגה יש הכי הרבה עודפים (ובעצם הכי קרובה לקבל עוד מנדט) ומחלקים כך את המנדטים שעוד נותרו.
מה שחשוב זו העובדה שמספר הקולות שנדרש למנדט לא תלוי בסך הקולות, אלא בקולות שהולכים למפלגות שנכנסות לכנסת. לרוב ההבדל בין הקולות שהולכים למפלגות שהולכות לכהן לסך הקולות הוא יחסית קטן, כי המפלגות שנוטות לא לעבור את אחוז החסימה מקבלים כמה מאות או אלפים בודדים של קולות.
אבל מידי פעם יש מפלגות שמקבלות אחוז משמעותי מהקולות, במיוחד כאלו שהיו קרובות לאחוז החסימה והיו חסרים להן כמה אלפי קולות כדי לעבור אותו (לרוב אחוז החסימה עומד על משהו בין 150 אלף ל 200 אלף קולות). זו כמות קולות שיכולה להשפיע משמעותית על כמות הקולות ש״שווה״ כל מנדט וכמובן להגדיל אותה בצורה שתשפיע ברמה כזו או אחרת על כמות המנדטים שיקבלו כל שאר המפלגות.
לכן אם מר״צ למשל היתה עוברת את אחוז החסימה – ארבעת המנדטים שהיא היתה מקבלת לא היו נלקחים רק ממפלגות של הצד הימני של המפה, אלא חלקם היו גם נלקחים ממפלגות מהצד המרכז / שמאל שלה. זה מוביל לכך שבעצם לא היה נוצר של תיקו בין הגושים כפי שרבים משום מה חושבים, אלא לכך שהיתרון של גוש הימין היה קטן מארבעה מנדטים והופך ליתרון של מנדט או שניים.
במצב נורמלי יתרון כזה נחשב למאוד בעייתי כי כל פורש מהממשלה בעצם מפיל אותה. אבל כרגע נראה שהמפלגות החרדיות והציונות דתיות יהיו מאוד נאמנות לביבי, ולכן הסיכוי שהן יפילו לו את הממשלה מאוד נמוך.
אלא אם לביבי יהיה אינטרס להרוס אותה מסיבה כזו או אחרת – נניח במצב שבו הוא נכנס לממשלת ימין קיצונית רק כדי להעביר כמה חוקים שימלטו אותו מהמשפט, ואז ימצא סיבה לפרק אותה לטובת ממשלת אחדות (שתהרוס סופית את גנץ ולפיד) או לטובת עוד בחירות כשהוא ראש הממשלה.
יש הרבה דיבורים על למה ה״שמאל״ נכשל. בעיני הבעיה היא כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם שלי היא בסיסית בסידור הפוליטי הנוכחי שלנו בישראל.
הבעיה היא שמול ביבי עומדים שני מועמדים בשם יאיר לפיד ובני גנץ שבעצם אין להם ממש מה להציע חוץ מלצעוק ״רק לא ביבי!!!״ בקולי קולות.
בואו ניקח לדוגמא את יאיר לפיד. הוא נבחר לראשונה לכנסת בבחירות 2013, ושם ההישג הכי גדול שלו היה שהוא מנע בעזרת נפתלי בנט את כניסת החרדים לממשלה, ויחד הם התחילו לחוקק את חוק גיוס החרדים. אבל מה בדיוק היתה התועלת בזה? האם זה עזר במשהו לשילוב החרדים בחברה מבחינה כלכלית או חברתית? האם באמת אפשר לגייס בכוח חיילים שישרתו בצורה טובה, במיוחד עבור יחידות קרביות?
מאז 2019 גנץ ולפיד, ביחד ובנפרד, התחילו לנהל את קמפיין ה״רק לא ביבי״ שלהם כדי לנצח, אבל בלי ממש להגיד מה הם יעשו במקומו. ואולי בעצם בעולם שלנו, כשהחזות היא הכל, אין ממש מקום לאידאולוגיה כלכלית או חברתית. רק צריך למצוא סיסמא יפה, להגיד שאתה מרכז ושהשמאל כבר לא רלוונטי – ותהפוך לראש הממשלה, גם אם אין לך שום רקע שהופך אותך למתאים לזה, ואתה מתבלבל בראינות וכל פעם אומר משהו שונה לגבי נושאים מהותיים כמו ״האם שר האוצר צריך להיות כלכלן״? או ״האם יש בארץ הדתה?״. אתם יודעים, כל השאלות על הנושאים שמטרידים אותנו ואנחנו רוצים שיתוקנו במדינה. אבל למי זה חשוב ככל עוד הצלחנו להעיף את ביבי מהממשלה?
ובעצם, במה לפיד שונה מביבי, חוץ מהעובדה שהוא לא מושחת (לפחות בשלב זה)? גם הליכוד וגם אין עתיד הן מפלגות שעיקר האידאולוגיה שלהן עוסק בזכותו (או חוסר זכותו) של ביבי לכהן כראש הממשלה, ולא יותר מזה. שום דבר חוץ מזה לא חשוב.
גם ביבי וגם יאיר לפיד אוחזים בחוזקה בראשות המפלגה שבראשה הם עומדים, ואי אפשר לסלק אותם משם. במקרה של הליכוד יש רשמית בחירות לראשות המפלגה, אבל בגלל החובה של הח״כים של הליכוד להראות נאמנות לביבי – הם לא ירוצו נגדו. במקרה של אין עתיד – יאיר לפיד הוא המנהיג המוחלט של המפלגה, אין בכלל בחירות אליה, וזהו זה. כל מי שמנסה לבקש להתמודד על ראשותה (כמו למשל עפר שלח) די מסולק ממנה.
גם מבחינת הרכבת הרשימות של המפלגות לכנסת המצב דומה – בליכוד יש פריימאריס, אבל למי שהוא לא תומך ביבי קשה עד בלתי אפשרי להשתחל לרשימה ובמיוחד לא למקום ריאלי. באין עתיד לעומת זאת – לפיד הוא זה שקובע בעצמו את הרכב הרשימה לפי הגחמות שלו.
שתי הנקודות האחרונות מאוד מפריעות לי – כי לדעתי מדובר על התנהלות שאולי אפשר להבין אותה בשלביה הראשונים של המפלגה, כשיאיר לפיד לקח יוזמה והקים אותה כדי שהוא יוכל לרוץ לכנסת. אבל כיום המפלגה שמתיימרת לייצג גוש שלם של כמעט חצי מהעם פלוס מינוס, זה כבר מתחיל להרגיש קצת יותר מידי כמו דיקטטורה כפי שטוענים על ביבי…
מעבר לזה, שניהן מתבססות על קמפיין של שנאה כלפי הצד השני. זה לא שלצד השמאלי של המפה היתה חיבה גדולה ל״ביביסטים״ עוד לפני קמפיין הבחירות ב 2019 של לפיד וגנץ, אבל קמפיין ה״רק לא ביבי״ רק הגביר את המתחים עוד יותר, וגרר מתחים מיותרים.
ויש את עניין האגו. לפיד ממש ממש ממש מנסה להצטייר כאדם צנוע – אפילו כשהוא וגנץ התאחדו בכמה סבבי בחירות, לפיד היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה רק כדי לאפשר למפלגה לנצח.
אבל בסופו של דבר מתגלה האגו. כמו למשל בדרישה שמפלגת העבודה ומר״צ יתאחדו ויפסידו בוחרים ומנדטים, רק כדי שהוא עצמו יוכל לנסות לסחוט עוד כמה בוחרים ממחנה השמאל בלי ששתי המפלגות ירדו מתחת לאחוז החסימה וימנעו ממנו להבחר לראשות הממשלה. או למשל בעובדה שהוא ובני גנץ לא עובדים יחד, אלא אחד נגד השני, ושניהם רצו כמועמדים לראש הממשלה במפלגות נפרדות ולא במפלגה אחת – ואפילו לא חתמו על הסכמי עודפים כדי לנסות לזכות בכמה שיותר מנדטים משותפים לטובת הגוש.
וכמובן העובדה שקל לו להאשים את העבודה ומר״צ בתבוסה של הגוש בבחירות – למרות שכמו שכתבתי למעלה, אפילו אם מר״צ היו עוברים את אחוז החסימה, לפיד עדיין היה מפסיד. הוא לא לוקח אחריות על הטעויות שלו ונותן למירב מיכאלי לספוג את כל הביקורת רק כדי לצאת טוב מהסיטואציה.
אבל אנשים עדיין מתחילים להבין שאי לקיחת האחריות הזו היא סימן לא טוב, ורבים מהמחנה של השמאל המתון והמרכז רוצים מישהו אחר שייצג אותם, ויתנהל בצורה אחרת, ושייצג את הערכים שלהם ולא רק ״רק לא ביבי״.
אני מניחה שהעובדה שמר״צ לא עברה את וז החסימה והעבודה עברה אותו בקושי תגרום להתארנות מחדש של מחנה השמאל, מה שגם יכול לשנות את הדינמיקה בין המפלגות, בין אם מפלגות השמאל יעלמו, או שהן יתאחדו תחת מנהיג ראוי שימשוך שוב בוחרים – מה שכמובן ישפיע על שאר המחנה.
בשלב זה צריך לחכות ולראות מה הלאה: מתי ואיך תקום הממשלה, מה היא תעשה – ועד מתי היא תשרוד.
