סן פרנסיסקו – האכסניה

אי שם ב 1973, היפי בשם גרדנר קנט החליט להקים חברת אוטובוסים מקומית בחוף המערבי של ארה״ב. החברה סיפקה שירותי הסעה מהעיר סן פרנסיסו בעיקר לעיר סיאטל שבצפון מערב ארה״ב ולכמה מקומות בדרך.

באותה תקופה כבר היתה חברה אחרת בשם ״הארנבת האפורה״ שסיפק שירות דומה, ושם דגש על נסיעה כמה שיותר מהירה ויעילה בין היעדים, אז גרדנר החליט לקרוא לחברה שלו ״צב היבשה הירוק״ – וסיפק שירות רגוע יותר ששם דגש על הפן החברתי והחוויתי של הנסיעה, שכללה יותר עצירות במעיינות חמים, נקודות עניין, ופיקניקים שונים בדרך.

עם הזמן, החברה הרחיבה את הקווים שלה – אבל גם הפכה לחברת טיולים במקום עוד חברת היסעים סטייל ״אגד״, במיוחד אחרי שהיא התאחדה עם חברת ״הארנבת האפורה״ שכמעט כשלה כלכלית.

באמצע שנות התשעים החברה גם התרחבה ופתחה שתי אכסניות: הראשונה בסיאטל (שנחשבת עד היום לאחת האכסניות הטובות ביותר בסיאטל), והשניה שנה אחר כך בסן פרנסיסקו, שממנה לא פעם היו יוצאים הטיולים (ובה היו ישנים לא מעט המטיילים בלילה שלפני או אחרי הטיול).

לפני אי אילו שנים, גרדנר החליט לפרוש. את חברת הטיולים הוא הוריש לבן אחד, את האכסניה בסן פרנסיסקו לבן אחר – והאכסניה בסיאטל עברה בצורה כזו או אחרת לחבר של המשפחה, למרות שיש לו גם בת שזכינו להכיר במהלך הטיול – אבל כנראה שהיא כבר היתה מבוססת בעסק הפרטי שלה ולא היתה מעוניינת לעזוב אותו לטובת ניהול האכסניה.

אבל הקשר בין הגופים נשאר, גם אם ברמה הידידותית. חברת הטיולים תמליץ על האכסניות בסיאטל ובסן פרנסיסקו למטיילים שלה, ואפילו תקבע את נקודות האיסוף וההורדה של הטיולים שעוברים בערים בקרבה גדולה לאכסניות הללו, מה שהופך אותן להרבה יותר אטרקטיביות למטיילים שלא ירצו לבזבז זמן ואולי אפילו כסף על תחבורה כדי להגיע לנקודת המפגש.

במקביל, לפחות באכסניה בסן פרנסיסקו (הבניין הירוק מימין בתמונה למטה), שהיתה בעבר גם המשרד הראשי של חברת הטיולים (שעברה מאז מסיבות של מיסוי למדינת אורגון) – יש פרסומים לחברת הטיולים.

האכסניה בסן פרנסיסקו השתנתה מאוד מאז הביקור האחרון שלי בה.

חלק מהשינויים נבעו ממודרניזציה – בזמנו היתה בקומת הכניסה של האכסניה פינת מחשבים שבה אנשים יוכלו לגלוש באינטרנט. כיום כשהסמארטפונים הפכו לכל כך נפוצים, האכסניה מספקת וויי פיי בחינם (כמובן עם שם משתמש וסיסמא שניתנים רק לאורחים בה), ופינת המחשבים בוטלה לטובת מכונות ממתקים ושתיה, ומכונות כביסה. אבל אני אישית מרגישה שהמחשבים האללו חסירים כי לפעמים יש דברים שדורשים הקלדה, כמו למשל הקלדת מיילים, שאני מעדיפה להקליד על מקלדת של מחשב ולא על הנייד.

אבל נראה שהקורונה והמצב הקשה בעיר משפיעים גם על האכסניה. היא עצמה נראתה לי ריקה מהרגיל, וגם נשמעה שקטה מאוד בשעות הערב באופן לא אופייני.

מעבר לזה, בעבר אפשר היה להכניס אורחים לקומת הכניסה ולמתקנים בה – שכללו את פינת המחשב אבל למשל גם אולם שבו יש מטבח אבל גם משחקים כמו ביליארד וכו׳. כיום אי אפשר לאפשר לאנשים להכנס בכלל – ויש הסבר מפורש על כך שזה קשור לכמות ההומלסים באיזור. ההנהלה מנסה להסביר לאנשים שלגיטימי להתיידד עם התושבים בסביבה, אבל חשוב להם לבקש לא לאפשר לאותם תושבים להכנס לאכסניה כדי להמנע מ״התנחלות״ שלהם בחדרים שונים באכסניה בחינם.

אם כך, עולה השאלה – למה אכסניה?

קודם כל – כי סן פרנסיסקו היא עדיין עיר יחסית יקרה, ומלונות בה בהחלט יקרים. אכסניה באופן טבעי תעלה הרבה פחות – גם אם מדובר על חדר פרטי, שזה מה שאני החלטתי להזמין. בדיקה מהירה הראתה שאני שילמתי 130$ ללילה לחדר פרטי כולל מיסים – ומחיר של מלון יכול לעמוד עלמשהו בין 250$ – 340$ ללילה. מצאתי מלונות מאוד זולים ברמה הרבה יותר משמעותית – אבל גם הם עמדו על 180$ ללילה, ואני חשדנית מאוד לגבי למה הם היו יחסית זולים לעומת מלונות אחרים.

באכסניה עצמה גם יש ארוחת בוקר חינמית – שכוללת בייגלים עם מבחר ממרחים כמו גבינת שמנת או חמאת בוטנים, מבחר פירות, מיץ תפוזים סחוט טרי – ואם בא לכם לבשל קצת ולנקות, יש במטבח ביצים שמהן אפשר להכין חביתה, כשהבישול והניקיון הם עליכם.

אבל מעבר לזה, האכסניה היא בהרבה מובנים חוויה חברתית. יש בה למשל פעילות כל ערב – שבה הולכים לאכול ארוחת ערב במסעדה כזו או אחרת, או שעושים סיבוב פאבים באיזור. מעבר לזה, יש חדר פעילויות שבו יש משחקים כמו ביליארד, או פסנתר שאפשר לנגו עליו, והרבה הזדמנויות לפגוש אנשים שונים.

אני יכולה להעיד שבן דוד שלי שטייל לפני כמה שנים (ולפני הקורונה) בארה״ב, הגיע לסן פרנסיסקו מבואס ועייף – והאווירה של האכסניה היתה מה הגרם לו לצבור כוחות ולהנות שוב מהטיול.

פחד

אתמול היתה לי שיחה עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה על חיפוש העבודה.

בפעם הקודמת שחיפשתי עבודה – התחלתי לחפש קצת לפני הקורונה. שוק העבודה היה אז במצב ממש ממש טוב, ובמשך בערך ארבעה שבועות היו לי ראיונות כמעט כל יום. היו שלושה תהליכים שנראו מבטיחים, במיוחד אחד מאוד ספציפי – אבל אז בטווח של שבוע קיבלתי סירוב משלושתם (ועד היום קשה לי עם זה שפספסתי את התהליך המבטיח בגלל מראיינת כ״א שטעתה לגבי ב 180 מעלות), וגם התחילה הקורונה.

וקשה לזכור את זה עם טירוף החושים שהיה בהייטק עד תחילת 2022 בערך, אבל בתחילת מגיפת הקורונה היו לא מעט חששות כלכליים מההשפעה שלה – וחברות הייטק רבות עצרו גיוסים והיו כאלו שאפילו פיטרו לא מעט עובדים.

יכול להיות שבשלב זה כבר מיציתי לא מעט מהתפקידים שהיו זמינים לי, והיה צפוי שיהיו לי פחות ראיונות גם אם המצב הכלכלי לא היה הופך להיות גרוע יותר. אבל אני מניחה שלמצב הכלכלי היה חלק בכך שהיו פחות משרות – וגם לכך שהיו יותר מועמדים לכל משרה, כך שאפשר היה לסנן את המועמדים בצורה יותר רצינית ולדרוש יותר ידע טכני.

בסופו של דבר התחלתי לחפש עבודה בערך באמצע פברואר, וקיבלתי הצעת עבודה בסוף יולי בתהליך שהתחיל בערך חודש לפני כן ונמרח על יותר זמן מהמקובל. כלומר חיפשתי עודה בערך חמישה וחצי חודשים – שזה לא מעט זמן אבל נחשב סביר בהתחשב בעובדה שהייתי כבר יחסית מבוגרת, עם רקע טכנולוגי פחות מבוקש, היה ברקע משבר כלכלי, ולא הייתי ממש מוכנה לראיונות (במיוחד לא בתחילת התהליך) כי לא התראיינתי למעלה מעשור לפני כן בצורה רצינית.

כך שכשיצאתי לחיפוש העבודה הנוכחי, הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי כי כביכול אני אמורה להכיר את התהליך, ומעבר לזה התפקיד האחרון שעשיתי (שממנו פוטרתי) הרחיב את סט היכולות שלי ואני אפילו אמורה להיות מסוגלת להגיש מועמדות ליותר תפקידים.

נכון, יכול להיות שאחרי שהתהליך הקודם בסופו של דבר הצליח – אני זוכרת אותו בנימה מאוד אופטימית, ונוטה לחשוב שההצלחה שלי נבעה משיפור ביכולות הראיון שלי, בין השאר כי הרגשתי לקראת סוף התהליך שאני מצליחה להתקדם ביותר ויותר מהתהליכים שבהם התראיינתי, גם אם הם לא הובילו בסופו של דבר להצעת עבודה.

ויכול להיות שחלק מהנימה האופטימית הזו נבעה מזה שלא פעם אחרי שהתחלתי לעבוד, התגעגעתי ליכולת הזו לישון שנ״צ באמצע היום כשבא לי (למרות שפעמיים שלוש בטעות לא התעוררתי לשיחה טלפונית), או לחלקים אחרים בשגרה שלי שהיו נעימים בלל שהיה לי פנאי אליהם, כמו למשל טיפול אצל פסיכולוגית בתחום התעסוקה שפניתי אליה אחרי שחוויתי התקף חרדה קל בתחילת התהליך, אבל לא פעם השיחות שלנו חרגו מהתחום המקצועי ועברו לתחום האישי, ולפחות באותה תקופה זה תרם לי (למרות שלצערי מאוחר יותר הקשר המקצועי הזה התברר כפחות טוב כשפנינו לכמה נושאים אחרים).

וכמוכן שהיה את החודש האחרון שלי בחופש – אחרי שחתמתי על חוזה ההעסקה, יכולתי להתחיל לעבוד רק חודש אחר כך גלל מגבלות של החברה שהיו לה רק שני ימים בחודש שבהם היא קלטה עובדים, ועצם הייתי עדיין מובטלת אבל בלי הדאגות או העבודה שכרוכה בחיפוש עבודה. וזה היה פשוט כיף.

ואז היתה לי את השיחה עם הקואצ׳רית אתמול שבה התחלנו לדון בחיפושי העבודה שלי.

באופן רשמי עד עכשיו לקחתי דברים באיזי – כבר בסוף תקופת העבודה הקודמת שלי כבר התחלתי לעבוד עם חברות השמה שונות כדי לגשש לגבי תפקיד חילופי, אז בעצם התקשרו אלי מידי פעם עם משרות אפשריות.

אבל לפני כמה ימים שמתי לב לכמה השיחות שקיבלתי מהחברות השונות הפכו להיות די דלילות – ובעצם הרבה יותר דלילות ממה שהן היו בתקופה הקודמת שבה חיפשתי עבודה.

וזה התחיל להדאיג אותי, מהסיבה הפשוטה שרוב הראיונות שהיו לי בחיפוש הקודם הגיעו דרך חברות השמה שונות. אמנם ניסיתי למצוא עבודה גם דרך ערוצים אחרים שקיימים (כמו למשל דרך רשתות חברתיות שונות), אבל בקושי קיבלתי זימונים לראיונות דרך הערוצים האלו.

העליתי את הנושא הזה מול הקואצ׳רית בשיחה בינינו – והיא אמרה לי שמתוך היכרות עם חברות ההשמה, חברות פונות אליהן כדי לקבל שירות הרבה פחות מאשר פעם בגלל הרצון לוותר על הצורך לשלם לחברות על שירותי ההשמה. לכן הרבה תפקידים שבהם יכולתי להתקל בעבר דרך חברות ההשמה – כנראה יהיו היום זמינות בערוצים חינמיים למיניהם.

אבל היא גם הודתה שיש בזה חסרון מסוים – זה משהו שהקואצ׳רית ציינה כבר בעבר, שלא פעם בקושי חוזרים למועמדים. היא סיפרה לי למשל על מישהי שחזרו אליה אולי פעם או פעמיים אחרי שהיא הגישה קורות חיים לבערך 64 משרות!

זה משהו שמסביר כנראה את התחושה שלי שערוצי החיפוש האלו היו לא יעילים בחיפוש הקודם שלי, ויש לזה גם הסבר בכך שכשהמצב הכלכלי גרוע – יש כל כך הרבה מחפשי עבודה וחברות מקבלות כל כך הרבה קורות חיים שאין להם את הזמן או הרצון לראיין את כולם, ולכן הם בוחרים רק מועמדים מסוימים כדי לחזור אליהם ולתאם מולם ראיון עד שהם מוצאים מועמדים. זה אומר למשל שהם יחפשו הרבה יותר התאמה טכנית וניסיון קודם מאשר במצב כלכלי טוב.

וברור שהשליחה הזו לא בהכרח מיותרת. את העבודה הקודמת שלי מצאתי עזרת שליחה של קורות חיים ברשת חברתית – שלחתי את קורות החיים בתחילת אפריל, וחזרו אלי בסופו של דבר בסוף יוני. יכול להיות שהיה מדובר על מצב שבו לא התקשרו אלי לתפקיד המקורי שאליו חיפשו, ונוצר מצב שהחברה או הצוות היו נואשים למועמדים ומישהי ממשאבי אנוש העלתה את הריון של לחפש קורות חיים רלוונטיים ממועמדים שהישו אותם אבל לא פנו אליהם בעבר. אבל משהו פה בסופו של דבר עבד.

ואם ההיבט הזה לא מספיק מפחיד – משום מה הקואצ׳רית הקטינה בחומרתו של המשבר הכלכלי שקרה בתקופת הקורונה. מבחינתה ״כבר ב 2020״ התחיל הגל שבו ההייטק הפך לבועה שבה היה קצב מטורף של גיוסים. היא אמנם הודתה שמיד אחרי הקורונה כן היה מצב של משבר, אבל היא טענה שהוא עבר מהר יותר ממה שאני חשבתי שהוא עבר.

כנראה שזה לא היה משהו כזה מוחלט, וההתאוששות התחילה אולי לקראת סוף החיפושים שלי אבל לא הגיעה לשיאה.

אבל כנראה שזה אומר שהמצב כיום מאוד שונה מבחינה כלכלית ממה שהוא היה בזמן החיפוש הקודם שלי – ולא לטובה.

ולמרות שהמשבר הזה כבר נמצא פה בישראל קצת יותר משנתיים, לא נראה שהוא הולך להסתיים, כשכמובן המלחמה שלא מסתיימת תורמת לזה. ואין דרך לדעת מתי הוא יסתיים.

ברור לי שיש לי מזל מאוד גדול מבחינה כלכלית. הדירה שלי היא בעלותי, ואני לא אמא חד הורית לילדים. יש לי חסכונות ולא מעט ימי חופש שקיבלתי תמורתם כסף וגם מניות שנאלצתי למכור.

ובאופן עקרוני בגילי אני אמורה לקבל דמי אבטלה לבערך חצי שנה. אבל אני עכשיו בבעיה מסוימת: למרות שהפעם היחידה שקיבלתי דמי אבטלה היתה בתקופה הקודמת שבה הייתי מובטלת בקריירה של למעלה מעשרים שנה – אם אני אבקש עכשיו דמי אבטלה אני אחשב ל״מובטלת כרונית״ כי אני מקשת דמי אבטלה תוך פחות מארבע שנים. זה אומר שאם אפנה לקבל דמי אבטלה – אני אקבל רק בערך 80% ממה שאני זכאית לו, שגם זה סכום יחסית נמוך לעומת מה שהייתי מקבלת בתור משכורת.

בשלב זה עדיין לא נרשמתי לקבלת דמי אבטלה, ואני שוקלת בשלב זה להמתין את כמה החודשים עד שאהיה זכאית לקבל דמי אבטלה מלאים – במיוחד כשנראה שתהליך החיפוש הולך להתארך הפעם אפילו יותר מאשר הפעם הקודמת.

יש לי כמה מחשבות והתלבטויות לגבי המשך העבודה מול הקואצ׳רית.

אני מניחה שחלק מזה נובע מזה שרמת הזמינות שלה מאז תחילת מרץ או אפריל היא נמוכה משמעותית ממה שהיא היתה לפני כן בגלל פרוייקטים אחרים שלה – ברמה שבה בעבר היתה לנו פגישה שבועית ביום קבוע ושעה קבועה (והיו כמה פעמים שבהם נפשנו פעמיים בשבוע שהיה צורך בכך), ועכשיו היא פשוט מודיעה לי פעם בשבועיים או שבועיים וחצי שיש לה כמה שעות ונוכל לקבוע בהן.

מצד אחד, ברור לי שרמת העיסוק הזו שלה היא בעצם לטובתי. בימינו קשה מאוד לתחזק עסק עצמאי קטן, גם אם במשרה חלקית כפי שהקואצ׳רית שלי עובדת בה, ועצם העובדה שיש לה עבודה אחרת לאורך זמן בעצם מאפשר לה להמשיך לעבוד בתור קואצ׳רית.

וכמובן שעצם העובדה שיש לה ביקוש אומר שהיא מבוקשת וכנראה טובה – מה שגם פועל לטובתי…

מצד שני, אני מרגישה שזה קצת עוצר אותי מלהתחיל לחפש עבודה, כמו למשל שאני ממתינה לה כדי לשפץ את קורות החיים שלי או להתייעץ איך לחפש עבודה בצורה יעילה. ואולי זה משהו שנוח לי להסתתר מאחוריו – אבל עצם זה שזה נוח לא אומר שזה באמת טוב עבורי, ואולי הנוחות הזו בעצם לפעמים יכולה להיות יותר מזיקה מאשר מועילה.

מעבר לזה, אני מרגישה שלפעמים זה גם פוגע בעבודה השוטפת שלנו – למשל פגישה הזו שלנו היא שכחה שבפגישה הקודמת עברנו על קורות החיים שלי והיא ביקשה לעבור עליהם שוב.

ואז יש את הנושא של התוכן של הפגישות. כשרק התחלתי לעבוד איתה – עדיין עבדתי במקום העבודה הקודם שלי, ולא פעם הפגישות שלנו כללו כמובן ייעוץ של איך להתנהל בצורה טובה – אבל חלקן גם היה מקום שבו יכולתי לפרוק את הרגשות הקשים שלי לגבי מה שקרה בעבודה ולקבל פרספקטיבה. ואחת הסיבות העיקריות לכך שאני אוהבת לעבוד עם הקואצ׳רית הזו היא שגם בשיחות שנטו להיות קשות יותר, היא ידעה להעביר עלי ביקורת בונה כדי שאוכל להשתפר בפעם הבאה שבה אהיה באותן סיטואציות.

ועכשיו אני מרגישה שהפגישות שלנו הפכו להיות מאוד טכניות, וה מוצדק מאוד בגלל הזמינות היסית נמוכה שלה. אבל אולי אני צריכה את המרחב הזה לעבד בו את הפיטורים ולהבין מה אני זקוקה לו בעבודה הבאה שלי, ואני לא יודעת אם זו המסגרת המתאימה.

״כל עוד בלבב פנימה״

זה הנושא של השרביט החם השבוע, שמעלה את השאלה עד כמה ההמנון עדיין רלוונטי למדינת ישראל, במיוחד כשיש בה לא מעט מיעוטים לא יהודיים שחלקם הגדול גם תורם למדינה (למרות שיש גם את אלו שמתנגדים לה מבפנים).

אני חושבת שזו שאלה מאו מעניינת, בעיקר כי בכל מהקשור ליהדות, תמיד עולה השאלה עד כמה מדובר על דת, או על לאום. למרות שברור שהלאום עצמו התפתח סביב הדת, וסביר להניח שהדת לא נולדה משלושה אבות, ארבע אמהות, ושניים עשר שבטים אלא פשוט מקבוצות של אנשים שהתגבשו סביב תרבות משותפת והחליטו להתאחד לקבוצה אחת בשם ״עם״.

במצב כזה עולה השאלה עד כמה ללאום היהודי יש זכות למדינה משלו, במיוחד כשהוא נרדף במדינות אחרות ולא פעם לא נתפס כחלק אינטגרלי מהעמים במדינות שבהם הוא חי עד הקמת מדינת ישראל. במצב כזה בהחלט נשמע מוצדק שהיהודים זכאים למדינה משלהם. ומכיוון שיש לנו קשר היסטורי עם מדינת ישראל (שהוכח בעזרת לא מעט חפירות ארכיאולוגיות) – נשמע מאוד טבעי להקצות לנו מקום פה.

מצד שני, קשה להכחיש שבישראל חיים גם מיעוטים שהם לא יהודים, וזכותם לקבל פה זכויות שוות במיוחד כשהם לא פעם ממלאים גם את החובות שלהם כלפי המדינה נאמנות גדולה.

לכן אולי שווה לשנות את ההמנון כדי לשקף את העובדה שמדובר על ביתו של העם היהודי, אבל גם של כל אזרחיה שהם לא יהודים בהכרח.

אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט

״אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט״ הוא ספר שכתבה הסופרת ג׳ודי בלום ושלפיו הופק לאחרונה סרט. הספר הפך עם השנים לקלאסיקה עבור נערות מתבגרות, כנראה בגלל שבלום עצמה מעולם לא נבהלה מלכתוב על כל נושא שהוא בצורה הכי ישירה שיש, ויש מי שיכנו אותה אפילו כוולגרית, לפחות עבור אישה אמריקנית מהדור שלה.

האירועים של הספר מתרחשים אי שם בשנות השבעים, כשההורים של נערה צעירה בשם מרגרט מחליטים לעבור דירה מניו יורק לניו ג׳רזי השכנה, חלקית כדי להתרחק מהאמא של אבא של מרגרט שהיא קצת חונקת. המשפחה לא ממש בקשר עם ההורים של אמא של מרגרט עד לקראת אמצע העלילה.

מרגרט נמצאת ממש בתחילת גיל ההתבגרות, ומרגישה שהחיים שלה מסובכים – בין השאר כי אבא שלה יהודי ואמא שלה נוצריה (בסרט היא קתולית). והם החליטו לגדל אותה בלי זהות דתית, כדי לאפשר לה לבחור את הדת שלה שהיא תהיה מבוגרת מספיק.

אבל היא גם שואלת את עצמה הרבה שאלות לגבי ההתבגרות, למשל האם היא מתפתחת מספיק מהר, ואיך זה מרגיש לקבל ווסת או ללבוש חזיה?

העלילה עוקבת אחרי תהליך ההתבגרות של מרגרט, שהיא עוברת במקביל לשלוש חברות חדשות שהיא מכירה אחרי מעבר הדירה – ששתיים מהן נחמדות ושקטות כמוה, אבל אחת מהן, ננסי, היא מישהי שקצת יותר מפותחת אבל גם משדרת המון בטחון עצמי. אבל לפעמים הבטחון העצמי הזה גורם לה להיות שתלטנית, וגם לא פעם היא קנאית כשאחת הבנות האחרות כביכול ״עוקפת״ אותה, בין אם זה כשמרגרט זוכה לנשק את הבן הכי חתיך במסיבה, או כשאחת הבנות האחרות מקבלת את הווסת שלה לפני ננסי (ואז ננסי משקרת שהיא קיבלה את הווסת בחופשה כדי לפחות להיות השניה שמקבלת).

הדינמיקה בין הבנות מאוד מוכרת לכל אישה, במיוחד התחרותיות בין הבנות על דברים שונים. אבל כשאני קראתי את הספר אי שם בשנות השמונים, הוא היה קצת מיושן בלא מעט פרטים, כמו למשל התיאורים של התחבושות ההיגייניות שהבנות רוכשות שהיו כאלו שהתחברו לחגורה, שזה מה שהיה מקובל בשנות השבעים. אבל אפילו כשאני התחלתי להשתמש בתחבושות דומות לא הרבה שנים אחר כך (באמצע שנות השמונים) כבר היו כאלו שאפשר היה להדביק על התחתונים בלי להשתמש בחגורה הזו. ייתכן ששינו את הספר מאז (בהסכמת הסופרת כמובן).

אבל יש פער מסוים בספר עצמו שלא בהכרח מטופל בצורה טובה.

אני מניחה שרוב הבנות שקוראות את הספר הן כאלו שעדיין לא התחילו את גיל ההתבגרות ולכן לא התפתחו, ולכן עבורן החוויה של ההתבגרות מאוד דומה לזו שבספר – שבה הן מאוד סקרניות מאוד לגבי מה שהולך לקרות, וממש מתרגשות ומצפות שהתהליך יתחיל.

אבל בספר יש דמות אחת של נערה שההתבגרות שלה התחילה מוקדם יחסית – כזו שכבר בכיתה ד׳ היתה צריה להתחיל ללבוש חזיה בגלל שהחזה שלה היה מספיק גדול כדי שהיא תזדקק לה ולא כי היא חשה שזה יהיה מגניב ובוגר ללבוש חזיה כמו מרגרט והחברות שלה.

לכן היא בעצם חריגה, ומער לתשומת לב די ברורה מצד הבנים, היחס הגרוע באמת מגיע אליה מבנות כמו ננסי שמרכלות עליה ומאשימות אותה בהתנהגות מאוד מינית רק בגלל גול החזה זלה וההתפתחות המוקדמת שלה.

למען האמת, זו התנהגות די נפוצה. בסרט ״הנערה הכי בת מזל״ למשל הדמות של האמא מאשימה את הבת שלה בכך שמגיל צעיר היא היתה מאוד מינית כי היא התפתחה מוקדם, וגם כי היה לה חזה גדול – והיא הפכה להיות אלגנטית ובעלת התנהלות של ״המעמד העליון״ רק אחרי שהיא הקטינה את החזה שלה (למרות שהדמות שלה כפי שהיא הופיעה בסרט לא היתה זקוקה לזה מבחינה רפואית).

העניין הוא כמובן שזה לא נכון, ואותה נערה בעצם מרגישה אוד גרוע בגלל ההתפתחות המוקדמת שלה ובגלל ההצקות הללו.

הסופרת אמנם מנסה להראות את שני סוגי החוויות שנערות צעירות עוברות (אלו שמתפתחות מוקדם לעומת אלו שמתפתחות יחסית מאוחר), אבל התחושה שלי היא שעבור בנות כמוני שהתפתחו מוקדם בעצם אין לספר הזה מענה.

כי אין בספר תשומת לב או אמפתיה כלפי אותן נערות שמתחילות להתפח מוקדם ומושכות תשומת לב מהסביבה, אלו שמבחינתן הן לא מתות כבר ללבוש חזיה כדי להיות כמו כולן, אלא אלו שפחות רוצות ללבוש אותה כדי לא להיות הראשונות והחריגות ולמשוך את תשומת ליבם שלהבנים שאוהבים למשוך אותה מאחור.

אני זוכרת שכשחזרנו מארה״ב, התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים המקומית של השכונה שלנו, והיתה אצלנו נערה אחת בכיתה שגם במהלך כיתה ט׳ (כלומר בגיל 14 – 15) עדיין לא התחילה להתפתח מינית. גם אז היה ברור לי שמדובר על מצב שבו יש חשש די גדול לבעיה הורמונלית או בעיה בריאותית אחרת שמעכבת או אפילו מונעת את ההתפתחות התקינה שלה – אבל אני זוכרת שממש קינאתי בה על זה שהיא עדיין לא התפתחה, והייתי מתה להתחלף איתה גם במחיר של בעיה רפואית.

וזה כנראה מפריע לי כי הספר הפך להיות כל כך מרכזי ואפילו אייקוני עבור מתבגרות בארה״ב. עצם העובדה שהיו בספר ארבע בנות היה מאפשר להפוך אחת מהן לזו שמייצגת את אותן בנות שמתפתות מוקדם.

פרסומת לתרופות הרזיה?

הכתבה הזו ב״דה מרקר״ (שהיא בעצם תרגום לא ממש טוב של הכתבה הזו בניו יורק טיימס) בעצם אומרת משהו פשוט: תרופות להרזיה הן חיוניות, כי אנשים בימינו אוכלים אוכל מעובד, ואיכשהו האוכל המעובד גורם להם לא להרגיש שבעים כמו אוכל לא מעובד – ולכן התרופות בעצם מחליפות את האוכל הלא מעובד ואת תחושת השובע שהוא נותן ומאפשרות להרזות.

אבל האם זה באמת הפתרון?

קודם כל – למה בעצם לא לאכול אוכל פחות מעובד במקום להתבסס על תרופות אם האוכל המעובד נטו הוא הבעיה? כי מי שיכול להרשות לעצמו לרכוש את התרופה, יכול להרשות לעצמו לקנות ירקות ופירות, או כל אוכל בריא אחר. נכון, אוכל בריא צריך גם להכין בבית – אבל זה לא בהכרח לוקח הרבה יותר זמן מאשר להכין אוכל מעובד.

אבל האם האוכל המעובד הוא הבעיה היחידה? אני יכולה להעיד שאם אני אוכל המבורגר וצ׳יפס לארוחת צהרים (ואי אפשר להכחיש שמדובר על אוכל מעובד בצורה הכי טהורה שלו), אני אשבע למשך לא מעט זמן. הסיבה לזה שההמבורגר והצ׳יפס מכילים שומן – ושומן הוא משהו מאוד משביע לאורך זמן, בלי קשר למקור שלו כמעובד או לא מעובד.

כלומר אוכל מעובד הוא לא בהכרח אוכל פחות משביע, אלא רמת השובע שהוא מעניק תלוי במרכיבים שלו, ממש כמו שאוכל לא מעובד יכול להיות כשלעצמו משביע או לא משביע בדיוק בגלל אותן סיבות.

הדבר היחיד שאפשר להגיד בצורה מושכלת הוא שעיבוד לא פעם יכול לגרום לרכיבים מסוימים במזון להיות פחות משביעים בגלל רמת העיבוד שלהם. למשל לחם מקמח לבן או אורז לבן הם פחות משביעים כי בתהליך העיבוד שלהם מסירים מהם לא מעט מהסיבים שהופכים אותם ליותר משביעים, ויש גם עיבוד מסוים של הפחמימות בהם שגורם להן להיות יותר פשוטות ופחות מורכבות. אבל ההשפעה שלהן על התיאבון תהיה הרבה פחות משמעותית אם נאכל אותן כחלק מארוחה שמכילה חלבון ושומן.

אבל מה אם הבעיה היא לא רק היכולת לשבוע? כולנו מכירים את זה – אנחנו יוצאים למסעדה ״שווה״ או מגיעים לארוחת חג, ויש מולנו המון אוכל מיוחד שיש רק בהזדמנויות מאוד נדירות של פעם פעמיים בשנה. במצב כזה, רובנו לא נאכל רק עד שנשבע, אלא לרוב נאכל הרבה יותר כדי להנות מהאוכל שכנראה לא נאכל ממנו שוב בקרוב – אפילו עד שהבטן שלנו ממש ״תתפוצץ״.

ולפעמים נאכל אוכל שהוא טעים ומשמין ולא בהכרח מזין מתוך מצוקה רגשית. וגם אז תחושת הרעב לא ממש משנה לנו.

ולפמעמים פשוט אין לנו כוח להשקיע באוכל בריא, או אין לנו זמן או כסף להכין אוכל בריא (משהו שקיים בישראל, אבל גם בצורה הרבה יותר משמעותית בארה״ב ובבריטניה למשל). במצב כזה, לא פעם אוכל מעובד הוא האופציה היחידה, ולא פעם מעבר לזמינות הכלכלית ולקלות הקניה וההכנה של האוכל הזה, הוא גם מספק לנו את הנחמה הרגשית שאנחנו לרוב זקוקים לה בדיוק כשאנחנו מרגישים כך.

אז אם הבעיה היא לא השובע – למה בעצם הזריקה אמורה להיות מעין פתרון אידאלי? אולי כל הקטע של הכתבה הזו הוא בעצם לפרסם את הזריקה בתור פתרון לבעיה שבכלל נובעת מסיבות מאוד מורכבות שהיא לא בהכרח משנה עבורן?

הכתבה עצם מנסה להגיד שהשמנים לא אשמים בהשמנה שלהם ולכן לא צריך לשפוט אותם מוסרית – אבל בעצם היא מחריפה את הבעיה. יש הרבה גורמים מאחורי ההשמנה של האוכלוסיה, במיוחד השמנה חריפה. יש אנשים שבאמת מתקשים לשבוע, אחרים אוכלים מסיבות רגשיות, יש אנשים שמתקשים לסרב לאוכל טעים, ויש גם מי שמתקשה למצוא זמן ו / כסף להשקיע באוכל בריא או מזין ולכן אוכל אוכל מעובד וגרוע.

והעולם שבו אנחנו חיים כיום הוא הרבה מובנים רעיל עבור אותם אנשים שלהם יש רגישות פיזיולוגית או רגשית או נפשית לאוכל, כי הם מוקפים בטריגרים שקשה להם להתמודד איתם לאורך זמן. ואם שולחים אנשים לקחת את התרופה כשיש להם קושי אחר – בעצם גורמים להם נזק, כי להרזיה עם התרופה יש מחיר של הרס של חילוף החומרים בגלל שמסת השריר יורדת בגלל התרופה.

אבל בעצם הכתבה שוללת את קיומן של כל הסיבות האלו, ומציגה את התרופה בתור הפתרון היעיל היחידי לבעיית ההשמנה, כשהיא רחוקה מלהיות פתרון מושלם, ואין עדיין מחקרים על היעילות שלה לאורך שנים או על רמת הסיבוכים והנזקים שהיא גורמת לאורך זמן.

האם למישהו באמת אכפת מהאירוויזיון? (חוץ מלריב עם ה״גויים״)

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, האירוויזיון היה אירוע רציני. היתה תחרות ״קדם אירוויזיון״ שבה התשתפו הזמרים הכי בכירים ומפורסמים במדינה, והקהל יכול היה לבחור בשיר האהוב עליו. ואנשים צפו גם בתחרות הקדם ום באירוויזון עצמו בהתרגשות רבה. וכמובן שרבים מהשירים, גם אלו שלא זכו בקדם, הפכו להיות להיטים, כשהקדם לא פעם היתה הזדמנות לחשוף שירים חדשים בתפוצה מאוד גדולה של קהל.

אבל עם השנים נראה היה שהעניין בתחרות רק הולך ויורד, אלא אם היה סיכוי שננצח בתחרות. הקדם הוחלף בועדה שבחרה מתחרים, ואז צם בתוכנית ריאליטי זימרה כזו או אחרת, מה שאמר שהמתמודדים הם כבר לא זמרים מקצועיים ומוכרים אלא חבר׳ה צעירים ולא מוכרים שהקריירה שלהם תתחיל במעמד של זמר אירוויזיון, משהו לא ממש מרשים. מרובם לא שמענו אחרי שהם שרו באירוויזיון, ובמרבית

אני מניחה שחלק מהעניין נבע מכך שעם השנים במקום שהזמר הטוב ינצח, נוצר מצב שבו מי שמגיע עם ״שטיק״ הכי מגניב מנצח – למשל ילד שמופיע, או טרנסג׳נדרית כמו במקרה של דנה אינטרנשיונל. מעבר לזה, התחרות הפכה להיות עם השנים לכזו שמזוהה עם הקהילה הגאה, מה שאולי גורם לנתק שלה משאר הקהל שלא ממש נהנה משירים בינוניים לכל היותר בשפות זרות…

האם מישהו פה מתעניין באירוויזיון מעבר ללשמוע האם ניצחנו או הפסדנו?

סן פרנסיסקו – סיפור קטן על חנות צילום

לטיול כמובן לקחתי את המצלמה הטובה שלי – שהיא מצלמה שדורשת בטריות משלה שהן נטענות, והן כאלו שמיוצרות על ידי היצרנית של המצלמה בצורה ופורמט מאוד מסוימים. כמובן שיש חיקויים זולים, אבל בגדול הבטריות הן בגודל וצורה מאוד ספציפיים, דורשות מטען מאוד ספציפי – וכמובן שלא דומות לאף בטריה של אף יצרן אחר שגם הן לרוב שונות לחלוטין ודורשות מטען משלהן.

כשארזתי את הציוד שלי לקראת הטיול, פשוט לא הצלחתי למצוא את המטען של הבטריות של המצלמה, ולכן עשיתי חיפוש מהיר כדי לבדוק האם אוכל לרכוש בטריות חלופיות כשאקיע לארה״ב – וגיליתי שבמרחק של בערך כמה מאות מטרים מהאכסניה שבה שהיתי, באיזור צ׳יינה טאון, יש חנות צילום שאמור להיות בה מטען כזה. בגלל שמיהרתי לסיים את האריזה – לא נכנסתי לעומק לפרטים של הפרסום.

ואז כשהגעתי לאכסניה בדקתי את מיקום החנות שוב, ואז כשהיה לי את הפניא להעמיק בפרסום שלה בגוגל, נתקלתי גם בביקורות עליה – וראיתי שהביקורות מתחלקות לכאלו בציונים מזהירים שמספרות על איך הבעלים של החנות מבין גדול בצילום ובציוד של צילום – ומצד שני ביקורות בציון נמוך מאוד שמספרות על מחירים יקרים ברמה של רמאות ממש, וניסיונות מכירה אגרסיביים של מוצרים אחרים שהלקוח לא רצה או היה זקוק להם.

אני מודה שכשגרתי בארה״ב נתקלתי בכמה עסקים כאלו, ולצערי אני חייבת להגיד שמה שהיה משותף לכל החנויות ההן וגם לחנות הזו היא העובדה שהן היו בבעלות של מהרים סינים והמוכרים בעצמם גם היו סינים. יום מפרספקטיבה של זמן ושל שני ביקורים בסין עצמה, אני יודעת שטקטיקת המכירה בלחץ מאוד נהוגה ומקובלת בסין – אבל במקביל הממשל הסיני הבין שלא פעם ההתנהלות הזו יוצרת רושם גרוע על תיירים ולכן מנסה לפעול כדי להרגיע את ההתנהלות הזו שיכולה בקלות להתפס כתוקפנית ולא נעימה גם אם במקום היא גורמת למכירה של יותר מוצרים.

ממה שהתרשמתי, נראה שטקטיקת המכירה הזו היתה נהוגה גם בחנות הזו, ויש גם סיכוי גבוה במיוחד שהביקורות הטובות נכתבו מטעם בעלי החנות או מקורבים שלהם, כדי לבטל את ההשפעה של הביקורות הגרועות שדיברו על היחס הזה. לכן העדפתי לוותר על ביקור בחנות, אבל ניסיתי לחשוב על איך אני יכולה למצוא חנות אחרת לרכוש בה מטען.

לכן שמחתי כשראיתי שחנות הרשת ״בסט באי״ מבטיחה לשלוח כל מוצר תוך יום אחד, כולל מטען. כמובן שמיד הזמנתי, והנחתי כי הזמנתי מוקדם בבוקר, אקבל את המשלוח יום לאחר מכן והכל יהיה בסדר.

אבל אז בשעות הערב המאוחרות קיבלתי הודעה שהמשלוח יתעכב ביום או יומיים – מה שאומר שכבר לא אהיה בעיר כשהמשלוח יגיע, כי כבר הייתי אמורה לצאת לטיול.

אחרי חיפוש קדחתני מצאתי חנות אחרת ביוניון סקוור, איזור הקניות הראשי של העיר – שבו הייתי צריכה לעבור בכל מקרה כדי לקנות מתנה לאחיינית שלי שביקשה איפור מספורה. אבל עברתי ליד איפה שהחנות היתה אמורה להיות ולא מצאתי אותה, אבל כן ראיתי כמה חנויות ריקות בבניין ותהיתי האם החנות פשוט נסגרה. ולא הצלחתי למצוא חנות זמינה בתחבורה ציבורית כדי לרכוש את הציוד.

בסופו של דבר, אחרי עוד כמה ימים של חיפוש לא מוצלח בחנויות צילום בערים קטנות שעברנו בהן, החלטתי שהאפשרות הכי בטוחה שלי היא להזמין מטענים למלון שבו אשהה באמצע הטיול בעיר הבירה של אלסקה ג׳ונו – ומכיוון שהזמנתי את צמד המטענים שבוע בערך מראש, הם אכן הגיע בזמן ויכולתי להטעין את הבטריות שלי במהלך הלילה.

למזלי בתחילת הטיול בבטריות שלי כן היה עדיין קצת מתח, ולכן הצלחתי להשתמש במצלמה במשך השבוע וקצ תהראשונים שלי בטיול, ובימים שנותרו עד שהגענו למלון שבו המתינו לי המטענים – השתמשתי בסמארטפון שלי לצלם תמונות.

יום הזכרון

כשמאמן הכושר שלי חזר ממילואים אחרי חצי שנה, הוא שאל אותי עד כמה אני מכירה אנשים שנפגעו בשביעי באוקטובר או גויסו למילואים.

יש לי קרובי משפחה בדרום, אבל בני הדודים של אא שלי שמתגוררים בקיבוץ עד ניצלו בנס מפגיעה בשביעי באוקטובר. יש לי בן דוד שהוא והמשפחה שלו גרים באשקלון ואן הושפעו מאוד מהטילים, ואפשרו להם להתפנות למשך תקופה מסוימת מהבית. אני חושבת שכבר כתבתי פה שמישהו שעבד איתי נרצח בנובה, ורק לאחרונה יליתי ששני בני דודים שלי מהצד הדתי של המשפחה (הם עצמם דתיים לאומיים למרות ששאר המשפחה חרדים) שירתו בעזה.

נזכרתי בשיחה השו בשבת כששוחחתי עם אמא שלי. לאחרונה יש לנו שיחה די קבועה בשבתות, אחרי שהיא אמרה לי מה היא מעריכה את זה שאני זוכרת להתקשר אליה באופן קבוע. לרוב מדובר על שיחה שבה היא מקשקשת כעל מה שעובר לה בראש, והשבוע כנראה בהשראת יום הזכרון היא אמרה משהו לגבי זה שהאחיינים שלי יתגייסו לצבא מתישהו בקרוב.

טוב, זה לא ממש בקרוב – אחד מהם בן עשר והשני בן תשע, אבל ברור לכולנו שהזמן עד הגיוס שלהם יחלוף מאוד מהר.

ואמא שלי דיברה על זה ששניהם לא יתגייסו בטח לתפקיד קרבי.

למען האמת, אחי במקור התגייס לתפקיד קרבי, אבל אחרי כמה ימים בטירונות הרגיש שזה לא בשבילו והיה לו קשה עם זה נפשית. לכן ההורים שלי דאגו לעזור לו להוריד לו פרופיל כדי שהוא יוכל לעבור לתפקיד עורפי, בין השאר כי אמא שלי מאוד חששה שהוא יפגע בעצמו, או כך היא טוענת.

אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה זה נבע מחששות שלה משירות קרבי של אחי, בין השאר כי בתור בן הזקונים שלה הקשר ביניהם היה קרוב. או אולי פשוט איתי ועם אחותי (שהיינו מבוגרות יותר) הגיוס היה הרבה יותר קל כי נשים לא יכלו אז להתגייס לשירות קרבי.

אבל סופו של דבר אנחנו חיים במדינה שבה אנחנו מקדשים את הגיוס, ובמיוחד את הגיוס הקרבי למי שנתפס ככזה שמספיק בריא וחזק כדי לבצע אותו. קחו לדוגמא את הדוגמן ולעיתים שחקן מייקל לואיס שהוא ספורטאי אתגרי שמסתבר שסובל ממחלת לב ולא גויס, והוא חטף לא מעט ביקורת לא קלה על כך שהוא אפילו לא התדב לשירות לא קרבי למרות שנראה שפיזית הוא מסוגל ואפילו מבצע לא מעט פעילות ספורט די מאומצת.

ויש את גלעד שליט, שרבים ביקרו את האופן שבו הוא נכנע למחבלים שתקפו את הטנק, והיתה ציפיה שכלוחם הוא פשוט ימשיך להלחם. הסיטואציה היא כמובן מורכבת הרבה יותר, וציפיות יש רק לכריות – בין השאר כי בסופו של דבר גלעד נשאר בחיים והצליח לחזור לחיים.

אבל עולה השאלה עד כמה באמת כל אחד שהוא בריא פיזית ובעל כושר גופני הוא בהכרח מישהו שמסוגל גם נפשית להתמודד עם מצבי קרב. וזו שאלה קשה בעיני, כי במדינה שלנו אין לנו את הפריווילגיה של לגייס את רק מי שרוצה. הצורך בגיוס חרדים למשל באמת נובע ממחסור בחיילים, לא מתוך רצון לעשות להם ״דווקא״, וכך גם קשה לוותר על מי שפשוט לא בא לו להיות חייל קרבי.

אני לא יודעת אם יש באמת תשובה ברורה על השאלה או התלבטות הזו. וגם הפחדים של האמהות וההורים בכלל (ושאר בני המשפחה כמובן) הם משהו אמיתי ולגיטימי.

שורה משיר

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חייבת להודות שמעולם לא חיבבתי שירה. הסופרת עירית לינור כתבה פעם שורה לאחת הדמויות שלה שבה היא אומרת שהיא לא מבינה את הקטע של שירה – אם רוצים להגיד משהו הכי יעיל פשוט להגיד אותו וזהו ולא להתקשקש עם דימויים ושאר הקישקושים האחרים שמאפיינים שירה.

אז במקום שירה, אני מביאה פה שיר של להקת ״איפה הילד״ שהמילים שלו מתבססות על שיר שכתב יוסף שריג, ובנו אסף שהיה חבר להקה הלחיץ ושר את השיר באלבום הראשון של הלהקה.

האם אפשר לאהוב לאכול בלי ממש לאהוב אוכל?

בשבוע וחצי האחרונים יצא לי לשמוע כמה הרצאות אונליין וקורס דיגיטלי של הדיאטנית הקלינית רונית ציוני.

כמו שרונית ותבת בעמוד הבית שלה, היא פועלת בשיטה שונה מזו שרובנו רגילים אליה בדיאטות ור אנשים שכמוה נהנים לאכול:

מעצם ניסיון החיים שלי ושל חברי הבנתי כי תפריטים וספירת קלוריות פשוט אינם עובדים. הימנעות וכמיהה ל”מזון אסור” פשוט לא עובדים, לפחות לא לטווח ארוך. עד גיל 20 סבלתי מעודף משקל. את הדיאטה הרצינית הראשונה עשיתי בגיל 6, ומאז לא הפסקתי. ניסיתי הכל, כל דיאטה שתגידו, אני הייתי שם. עד שנמאס. הרמתי ידיים והרפיתי, לא מתוך שלמות אלא מתוך תסכול. לאחר מכן, לאט לאט התחיל להגיע השינוי והמסע שלי התחיל. ברוכים הבאים לעולם שלי ושל מטופליי, עולם של ראש שמן בגוף רזה. עולם שבו ההתנהלות נכונה אל מול האוכל, הכל מותר וטעים, עולם שבו אין מזון אסור גם לא המזון השמן ביותר

השיטה עצמה מעניינת ואני נראה אכתוב עליה עתיד שאסיים קורס דיגיטלי של רונית שאני רשומה אליו.

אבל במהלך הקורסים שכבר עשיתי, שמתי לב לזה שאני מאוד אוהבת לאכול, אבל לא ממש אוהבת ״אוכל״.

ברור שיש מאכלים שאני אוהבת לאכול, אחרת לא הייתי נהנית מהאכילה עצמה. אבל עצם קלטתי כמה הטווח של המאכלים שאני אמת נהנית לאכול הוא מצומצם, ממש כמו של ילד קטן שמאוד מפונק באוכל.

אני למשל לא ממש אוהבת לאכול בשר, ובאמת שלא אוהבת לאכול דגים בשום צורה. ברמה העקרונית אני אוכלת מידי פעם בשר כי זה בריא, ונראה שהגוף שלי סופג רזל מאוד בקלות מבשר ופחות מגורמים צמחיים אז זה חשוב לי לאכול בשר מידי פעם. אל הדרך היחיה שבה אני באמת נהנית מבשר היא כג׳אנק פוד הכי ג׳אנקי שאפשר, כלומר כהמבורגרים ונקניקיות. ולמרות שבגילי רוב האנשים מעריכים המבורגרים איכותיים יותר מרשתות ״רציניות״, אני בהחלט נהנית עדיין מאלו של רשתות המזון המהיר שקוסמות במיוחד לילדים.

או למשל אחת הנקודות שרונית העלתה, היא הציעה להפוך את האוכל שלנו לטעים יותר בכך שנשקיע בבישול שלו – למשל מקום להכין חזה עוף משעמם להכין צלי עם רוטב מגניב, או במקום סתם לבשל קיטניות (במקרה שמישהו צמחוני) – להכין תבשיל קיטניות עשיר עם ירקות.

ופתאום הבנתי שאני ממש לא מתחברת לעצה הזו. מבחינתי אני ממש לא אוהבת תשילים ורטבים, ומחינתי קיטניות הכי טעימות במצבן ה״טבעי״ כשאני מבשלת אותם במים. הייתי לט פעם בסדנאות של בישול טבעוני ריא, ומניסיוני שם – תמיד התחברתי למתכונים הכי פשוטים ובסיסיים, עם כמה שפחות רטבים או תבלינים.

דומא נוספת שרונית העלתה היה ביקור במסעדות, שהיא דיברה לא פעם לע זה שבמסעדות, במיוחד באלו ה״טובות״ כמו מסעדות שף, על זה שיש שפע מאוד גדול של מנות שאנחנו מתלבטות ביניהן.

אבל אני אישית מתקשה מאוד במסעדות – בכאלו מוכרות ופשוטות יחסית, כמו למשל בתי קפה, מסעדות איאלקיות, מסעדות המבורגר, או מסעדות סיניות, יש לי אולי שתיים או שלוש מנות שמסתדרות לי. אבל קחו אותי למסעדות שף למשל – ולרוב אמצא שם רק מנה או שתיים שאסתדר עם לאכול איתה. וכק נוצר מצב שבו יצאתי ממסעדת שף כזו וחזרתי הביתה ברגל בהליכה ארוכה כי פשוט לא מצאתי בתפריט שום דבר לאכול.

אני בטוחה שהתוכנית של רונית מבוססת על ניסיון שלה בעבודה עם המון לקוחות במשך לא מעט שנים – מאות ואולי אפילו אלפי אנשים. ורובם המכריע, אם לא כולם, היו שותפים לחוויות האלו שרונית מעלה.

וגם אני מכירה לא מעט אנשים שהם חובבי אוכל, בין אם הם שמנים או לא. הם באמת אוכלים הכל, ורובם המכריע באמת מאוד אוהב מסעדות מיוחדות, בישול ביתי, ויש להם העדפות של מנות כאלו על אחרות. אבל הם בעיקר לא מפונקים באוכל, בניגוד אלי.

וזה מעלה אצלי את השאלה על הניגוד הזה בין העובדה שאני לא ממש אוהבת אוכל, אבל כן לאכול מספיק כדי להשמין בצורה רצינית…