תקשורת בזמן מלחמה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית כבר שנים לא צופה בחדשות בטלוויזיה – כנראה כי יש דרכים יותר זמינות לקבלת המידע, כמו למשל באינטרנט.

אבל טליק צודק בכך שבחדשות הטלוויזיה יש לא פעם פרשנים שעוזרים לנו להבין את המצב ואת ההקשרים שלו בתמונה הגדולה יותר של האיזור, העולם, ומצב העניינים בשניהם. אבל לא פעם הפרשנים האלו מתבררים כלא ממש מומחים כאלו גדולים – כמו למשל אליהו יוסיאן, אדם שנולד והתחנך באיראן והפך להיות פרשן מבוקש כי הוא הצהיר על עצמו כמומחה מטעם עצמו בליווי כמה הגזמות על שירותו הצבאי ב 8200 (החל מאורך השירות שלו שהיה קצר יחסית לידע שהוא היה אמור להביא, ולה בפרס שהוא טען שקיבל אבל לאף אחד לא זכור שהוא קיבל אותו).

אני גם חושבת שלאורך זמןרבים אומרים שחשיפת יתר לחדשות רק גורמת ליותר לחץ ולפחות שלוות נפש, למרות שכביכול הצפיה בהן אמורה לתת לנו ידע שבעזרתו נוכל לדעת מה קורה וכך כביכול להרגע כי אנחנו ב״שליטה״. אבל בעצם מלחמה היא מצב שבו אנחנו לא בשליטה – ולכן בעצם החדשות הן לא תחליף לכך.

מצד שני, בניגוד אלי יש הרבה כאלו שצופים בערוצי החדשות השונים, לרוב אלו שהם הכי מתחברים אליהם. יש למשל אנשים כמו האבא שלי שפשוט רגילים לקבל כך את החדשות שלהם דרך הטלוויזיה. אחרים פשוט ״מתחברים״ לעיתונאים או פרשנים מסוימים, ולכן מעדיפים לצפות בהם וכך לקבל ולעבד את החדשות שלהם.

וכמובן שיש דרך אלטרנטיבית לצריכת החדשות והפרשנות שלהם: צפיה בתוכניות בידור כמו ״ארץ נהדרת״ שמעבדות את החדשות בצורה קומית ומוגזמ, אבל אולי בהרבה מובנים הרבה יותר קל לאנשים להתמודד איתן כך.

אבל אני חושבת שלאורך זמן, ואחרי כמה שבועות של מלחמה, אני ושאר האנשים סביבי כבר חזרנו להרגלי הצפיה וצריכת החדשות שלנו מלפני המלחמה.