בעקבות הפוסט הזה של תמר בן יוסף, שכתבה על החוויה שלה.
אני זוכרת שכשהתגייסתי, אמא שלי הסיעה אותי לבקו״ם שהיה באיזור היציאה מירושלים, קרוב לסניף מד״א שהתנדבתי בו בשנתיים האחרונות שלי בתיכון. ומסתבר שביום הגיוס שלי התגייסה מישהי שהכרתי מההתנדבות הזו, ורבים מהחברים שלה ממד״א ליוו אותה לגיוס כולל הרבה מאוד בלונים ודברים דומים. בגלל שאני הכרתי את רובם הם גם נתנו לי את אחד מהבלונים, ואני הרגשתי בעיקר מובכת על זה שהגעתי ללשכה בלי חברים אלא רק עם אמא שלי ושהם שמו לב לזה.
ולאלו שטוענים שאין לי חברים: ערב לפני הגיוס יצאתי לבלות עם חברות, וחזרנו הביתה בשעה די מאוחרת. אבל לא רציתי לטרטר אף אחד בבוקר של הגיוס כי הייתי צריכה להגיע ללשכה לפני 7 בבוקר.
את הבקו״ם עצמו עברתי עם מי שהמספר האישי שלה היה סדרתית המספר לפני שלי. לכן די סיימנו את התהליך יחד, והגענו לאותה מחלקה בטירונות. היינו אפילו באותו החדר והיינו חברות בימים הראשונים של הטירונות.
אני עדיין זוכרת את הרגע הזה שבו עלינו על המדים – זה שלפניו כנראה נחשבנו לאזרחיות ולכן כולם בבקו״ם היו נחמדים אלינו, אבל ברגע שהיינו על מדים – התחילו לצעוק עלינו ולהלחיץ אותנו עד שעלינו על האוטובוס מי שהפכו להיות המ״כיות שלנו.
את הטירונות עשינו במחנה 80, והטירונות היתה טירונות כללית, כלומר הגיעו אליה בנות מכל הארץ וכל שכבות האוכלוסיה.
כמה שנים אחר כך כשלמדתי לתואר, אחת מהשותפות שלי לתרגילים היתה מישהי ששירתה כסמלת במחנה 80 בערך באותה תקופה והיא סיפרה לי שהיא זכרה את המחזור שלנו כי המ״כיות שלנו היו אז יחסית חדשות – ומצד שני נחשבנו למחלקה יחסית קשה לטיפול.
יכול להיות שבגלל זה המ״כיות שלנו היו יחסית קשוחות איתנו, אבל במקום לגרום לבנות הקשות יותר להיות מושמעות, זה הגיע לרמה שבה הן הפחידו אותי.
הדוגמא העיקרית שכיום זכורה לי היא המטווחים: שנה לפני שהתגייסתי יצא לי לעשות מעין קורד גדנ״ע שבעצם היה מעין שיתוף פעולה בין צה״ל לבין מד״א שבו המתנדבים שרצו לעבור קורס עזרה ראשונה מתקדם עשו את זה במסגרת צבאית, כנראה כדי לתת לצבא אפשרות לבחון מועמדים פוטנציאליים לקורסי חובשים שונים.
הגדנ״ע הזה היה לי נורא כיפי, ואני זוכרת שממש נהניתי לעשות בו את המטווח שעשינו. רק שבטירונות המ״כיות כל הזמן הזהירו אותנו לגבי כל כך הרבה בעיות בנשק שרמה שאם היה נשאר בקנה גרגר חול אחד – הנשק היה מתפוצץ לנו בידיים כשהיינו מנסות לירות בו. כמבוגרת ברור לי שנשק נועד לשימוש גם בתנאים שהם לא הכי היגייניים בעולםֿ, אבל בטירונית הפכתי להיות כל כך היסטרית שניסיתי לשכנע את המ״כית שלי שיוותרו לי על המטווח. הם לא נתנו לי, למרות שבדיעבד אני בטוחה שאם זה היה תלוי בהן הן היו מוותרות לי רק כדי לגרום לי לסתום את הפה סוף סוף.
גם בתור בלגניסטית היה לי קשה עם הצורך בסדר בשביל המסדרים – וזה הקשה גם כמובן על החברות שלי לחדר שהיו עלולות לחטוף בגללי גם עונשים. בשלב מסוים מישהי הציעה להן להתייחס אלי כפי שהיא והחברות שלה לחדר היו מתייחסות לחיילת עם ]פיגור שכלי קל שגויסה גם היא לטירונות שלנו, שרמת התפקוד שלה היתה כזו נמוכה שהחיילות האחרות היו לא פעם אפילו מלבישות אותה לקראת המסדרים. אני אישית נורא נעלבתי.
ואז היה את הסיפור למעבר לחיל האוויר.
אחת החיילות שישנו איתי בחדר הבטיחה לכולנו שהיא הולכת לשרת בתור פקידת מבצעים בחיל האוויר, עם רמז מאוד עבה על זה שיש לה פרוטקציה בנושא.
ואז היה קטע אחר: הטירונות שלי היתה ביולי, ולכן לא קיבלנו בבקו״ן מעילים. אבל בשלב מסוים בטירונות קראו לנו לקבל מעילים – אבל קראו רק לחיילות שלא היו מיועדות לחיל האוויר או חיל הים שהיו אמורות לקבל מעיל בצבע שונה ולכן אמרו לנו שהן יקבלו את זה כבר בבסיס שלהן.
ובגלל שהמ״כיות שלנו ידעו שרבות מהבנות יהיו מאוכזבות מזה שהן לא הולכות לחיל האוויר או הים (בגלל היוקרתיות, התנאים הכביכול טובים יותר, ו / או בגלל המדים בצבע יפה יותר), הן פחות או יותר נשבעו בכל מה שיקר להן שמי שנקראה לקבל מעיל נשארת בחייל ״ירוק״ ולא עוברת לחיל הים או האוויר.
ואז הגיע היום האחרון לטירונות, וכשנפרדנו – הבנות חולקו לחמש או שש קבוצות לפי השיבוץ שלהן. וכשהתחלתי לשאול את הבנות מסביבי לאן הן הולכות – כולן אמרו לי לחיל האוויר… אבל אני ״ידעתי״ שאני לא הולכת לחיל האוויר כי קיבלתי מעיל ירוק חאקי והרי המ״כיות אמרו באופן ברור שמי קיבלה כזו לא תלך לחיל האוויר… אבל הן כבר נעלמו להן, ולא הצלחתי למצוא אף אחת שתסביר לי מה קורה.
ההסבר בדיעבד היה ברור: לתפקיד של פקידות מבצעים בחיל האוויר היה צריך לעבור קודם מבדקים וסיווג בטחוני. המבחנים נעשו אחרי הטירונות ואחרי שעברנו לחיל האוויר עצמו בימים שאחריה, אבל הסיווג התחיל בזמן הטירונות כך שכנראה בשלב זה עדיין לא היה ברור אם חיל האוויר מעוניין בי – ולכן לא הייתי רשומה בתור מי שלא עוברת אליו ולכן קיבלתי מעיל.
אז מבסיס הטירונות הסיעו אותנו לבסיס המיול של חיל האוויר שהיה אז בשדה דוב, וכשראיתי שציפו לי שם הבנתי שאני יכולה להרגע. ואפילו ראיתי שאלו שהגיעו בלי מעיל חטפו שאלות למה אין להן, ואני קיבלתי מדים יחסית בקלות.
ולגבי הקורס והבחורה מהחדר בטירונות: שתינו הגענו למיונים של הקורס. ואחרי כמה ימים של מבחנים והמשך הסיווג הבטחוני ויום חופש בבית – נקראנו חזרה ליחידת המיון של חיל האוויר בשדה דוב כדי שיוכלו להודיע לנו האם התקבלנו לקורס – ואם לא, לאן מציבים אותנו.
בשלב מסוים התחילו לקרוא שמות, ואני נקראתי שניה או שלישית (מקסימום רביעית), אבל הייתי רגועה למרות שבשלב זה לא היה ברור בכלל שאני נקראת כחלק מקבוצה גדולה. אבל כשהיינו קבוצה גדולה – היה די ברור שאנחנו היינו אלו שהתקבלו לקורס.
רק בדיעבד הבנתי שאותה חברה לחדר לא התקבלה לקורס, וכשניסיתי לשוחח איתה היא צעקה עלי לעזוב אותה בשקט וברחה.
ברור לי שהיא היתה מאוכזבת, אבל מאז אני שואלת את עצמי האם העובדה שבנוסף לעובדה שהיא לא התקבלה אני כן התקבלתי הפכה את החוויה שלה לקשה יותר, במיוחד כשאני נחשבתי ל״בעייתית״ והיסטרית ולא נחשבת בזמן הטירונות…
התיירת המקרית 
נוסטלגיה. 🙂 חלק מהסיפור הזה נשמע לי מוכר, כנראה קראתי בפוסט אחר שלך. שני דברים:
הראשון הוא ההערה שכתבת על כך שיש מי שחושבים שאין לך חברים. באמת? יש כאלה שחושבים שאין לך או שלא היו לך חברים? למה את חושבת שזה קורה, שחושבים כך? ועכשיו שאני חושבת על זה, את לא מספרת כאן כמעט על מפגשים או אינטראקציות עם חברים וחברות שלך, אז אולי אולי בגלל זה?
דבר נוסף: לגבי החברה שהתאכזבה שלא התקבלה לקורס כשאת כן. בדיוק היתה לי שיחה על כך עם חברתי 'ביוכימיה', על איך שלא מספיק שאנשים מתאכזבים שהם לא קיבלו משהו או לא השיגו משהו או שאין להם משהו – מה שמפריע להם משום מה זה שאתה כן קיבלת/הישגת את זה. כאילו העובדה שלך יש משהו איכשהו פוגע בהם. מצד אחד זה לא הגיוני, העובדה שמישהו הצליח או שטוב לו או שיש לו משהו – לא גורעת ממישהו אחר. זה לא קשור אליו (אלא אם מישהו קיבל ספציפית את המישרה שאת ניסית להתקבל אליה, אבל גם אז….זה לא לגמרי מדויק). ולמרות שזה לא הגיוני, זה קורה כל כך הרבה שכנראה זה חלק מהטבע האנושי. לא רק להתאכזב ממה שאין לי, אלא להתעצבן או לקנא כי יש את זה לאחר. מה דעתך?
אהבתיLiked by 2 אנשים
לגבי החברים: היו כמה מגיבים לא מהקבועים / מהקהילה שאכן העירו על זה – ואני מסכימה איתך שבניגוד אליך למשל, אני לא כותבת על אינטראקציות ולכן זה אולי באמת עלול להשמע כך.
ולגבי הקור לפחות – אולי יש משהו בזה שאני ״תפסתי״ לה את המקום, כי הרי מספר המקומות בקורס מוגבל, ואם אני הצלחתי יותר ממנה במבדקים זה אומר שאני נמצאת במקום גבוה יותר ברשימה של המתקבלות לקורס וכך ״דוחקת אותה למטה״. ובסופו של דבר אם קיבלו למשל רק 16 בנות מתוך 30 – 32 בנות שנבחנו, תמיד תהיה זו שכמעט התקבלה כי היא ״נפלה״ על המקום ה 17 או ה 18 ברשימה, ואם מישהי אחרת היתה קצת פחות טובה אז המיקום הזה יכול היה להשתנות.
ובמקרה של הבחורה הספציפית הזו – באמת היתה לה פרוטקציה, כי היא ידעה שיבחרו אותה מראש לתפקיד. מדובר על תפקד מאוד מבוקש – עד כדי כך שמי שלא בוחרת אותו במקום הראשון מבין התפקידים שמוצעים לה מסוננת החוצה, כי הצבא באמת מחפש כל דרך לסנן בנות. רק כדי להגיע למצב שבו מגיעים ל 30 – 32 בנות שמגיעות נדרשת התאמה מאוד גבוהה והרבה מאוד מזל, כך שעצם העובדה שהיא ידעה בכזה בטחון שהיא תגיע למבדקים כנראה העיד על פרוטקציה מאוד חזקה.
אבל כנראה שהפרוטקציה (או לפחות זו שלה) לא הספיקה כדי שהיא תתקבל לקורס אם המבדקים שלה לא היו בטווח הגבוה. אני למשל זוכרת ששתי הבנות שהתוצאות שלהן היו הכי גבוהות מבין אלו שלא התקבלו לקורס התקבלו לקורס אחר שהתבצע במקביל לזה שלנו – כך שיצא לי לפגוש אותן, והיא לא היתה אחת מהן כך שהיא כנראה גם לא היתה קרובה להתקבל לקורס. אולי אם היא היתה אחת מהן מי שהכיר אותה היה ״מסדר״ לה כניסה לקורס על חשבון אחתהבנות שהתקבלו ממקום נמוך.
אבל התחושה שלי היתה שהיא היתה בטוחה שהפרוטקציה הזו באמת תגרום לה להתקבל לקורס, בלי קשר לתחרות שאולי תהיה לה – ולכן התגובה שלה כנראה כללה הלם מהעובדה שזה לא היה המקרה.
אהבתיאהבתי
לי זה נשמע מוזר להתגייס בלי לדעת לאן הולכים, אבל פעם היו הרבה מקרים כאלה. היום כמעט ולא. בתור עתודאי לא ידעתי לאיזה חיל ואיזה יחידה אגיע, אבל כן לאיזה תפקיד…
הטירונות שלי, למרות שהייתה של עתודאים הייתה מאוד קשוחה ומגעילה לצערי.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שעתודאים וגם כאלו שעושים קורס קדם צבאי או משהו שדורש מיון מראש יודעים לאן הם הולכים. למשל איתי בטירונות היו שתי בנות שידעו מראש שהן הולכות להפוך למדריכות במוזיאון חיל האוויר, כנראה כי התפקיד דרש מיונים מראש, החל ממראה מסוים וכלה ביכולת הדרכה טובה.
אהבתיאהבתי
בימינו רוב המתגייסים יודעים לאן יילכו מראש…
אהבתיאהבתי
הטירונות שלי ממש לא הייתה נחמדה.
קודם כל התגייסתי בחורף, ז"א אמצע נובמבר של שנת 99 ואז היה חורף.
עשיתי את הטירונות בג'וליס וישנו שם באוהלים, בגשם!
לא היו לי בעיות של זמנים או סדר וכו'. זה פשוט היה לא נחמד באופן כללי, התנאי שינה, האוכל, החוסר ידיעה של מה שהולך לקרות.
גם כשאני התגייסתי כל הנשים התגייסו בטירונות כלל צה"לית ואלא אם כן התקבלת לקד"צ (קורס קדם צבאי) לפני כן, אף אחת לא ידעה לאן היא הולכת.
באמת שלא עניין אף אחת אם היא תגיע לחיל אוויר או חיל הים.
ביום האחרון היה "מסדר דמעות" כי הרוב לא מקבלות את התפקידים שהן רצו. וגם ברגע שמישהי מתחילה לבכות משום מה זה מדבק וכולן בוכות.
היום רוב הנשים מתגייסות כשהן יודעות לאיזה תפקיד הן מיועדות, רק מעט עושות טירונות כלל צה"לית (לפי מה שבדקתי ממש לאחרונה מדובר לרוב בבנות שאו שיש להן פרופיל נמוך ו/או שיש להן דפ"ר פחות מהממוצע – כשהממוצע הוא 50).
ת'כלס אחרי הטירונות עשיתי קורס בממר"ם, ואח"כ עברתי לתפקיד בבסיס שבו שירתתי. וברגע שמגיעים לתפקיד קבוע הכל משתנה. כי זה בעצם כמו סוג של עבודה.
ביום שאני התגייסתי, משום מה היינו צריכים לנסוע ללשכת גיוס בירושלים ומשם היו לנו הסעות לבקו"ם בתל השומר, כשבפועל אנחנו בכלל קרובים לתל השומר יותר מאשר לירושלים. ההורים שלי הסיעו אותי ומי שהצטרף היה הבן זוג שלי באותה תקופה.
לא היה מקובל אז לבוא בליווי של הרבה אנשים. בדר"כ רק המשפחה הקרובה (הורים ואולי אחים/אחיות).
היום יש קרנבל שלם סביב מי שמתגייס לצבא.
אני אישית לא מבינה את הקטע הזה.
אהבתיLiked by 1 person
נשמע שהחוויה שלנו יהתה דומה – גם אני הגעתי ללשכת הגיוס בירושלים, אבל זה כנראה נבעה מהעובדה שבאמת גרתי בירושלים…
אצלנו דווקא כן היה קטע שחיל האוויר או חיל הים נחשבו למקומות טובים יותר לשרת בו – אולי כי המדים נחשבו ליפים יותר בגלל הצבע, או בגלל שתנאי השירות היו טובים יותר (מה שהיה נכון מאוד לגבי חיל האוויר).
בעיני טוב שהצבא כבר משבץ נשים מראש בתפקידים במקום לבצע את השיבוץ במהלך הטירונות. יש לצבא את הזמן לבצע את השיבוץ כי הרי תהליכי הגיוס מתחילים בכיתה י״א או קצת אחריה, ולרוב כמעט שנתיים לפני הגיוס עצמו פלוס מינוס.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה איתך לגמרי לגבי שיבוץ מראש של נשים לתפקידים. נכון שהן לא יודעות באיזה בסיס הן יהיו, אבל הן יודעות פחות או יותר מה יהיה התפקיד שהן יעשו. וגם במקרים האלה הטירונות והקורס שעוברים יהיו משולבים.
ועדיין יש לא מעט נשים שעושות טירונות כלל צה"לית ולא יודעות באיזה תפקיד הן יעבירו את השירות הצבאי שלהן. נכון ששירות של נשים הוא "רק" שנתיים. אבל לסבול במשך שנתיים מתפקיד לא מעניין זה איום ונורא בעיני.
אהבתיLiked by 1 person
אני מכירה מישהי שהתמיינה לתפקיד הדרכה בבית ספר שדה בתור קורס קדם צבאי ואז החליטה לוותר, וגייסו אותה בתור פקידה למרות היה לה מן הסתם המון פוטנציאל. היא בסוף יצאה לקורס קצינות.
אהבתיאהבתי
אני לא חושבת שיש בהכרח קשר בין התפקיד לקב"א (שהוא חלק מהדפ"ר).
בכל תפקיד אפשר לצאת לקורס קצינים/קצינות אם יש לך את הנתונים המתאימים.
אהבתיLiked by 1 person
תכונתי שמוזר לי שמי שיש לה נתונים להיות קצינה ממוינת להיות פקידה ולא תפקיד שדורש יותר יכולות ושו היא יכלה לתרום יותר משמעותית.
אהבתיאהבתי
פעם כשהיה רק קב"א זה מה שהיה קובע אם את יכולה לצאת לקורס קצינים.
ונשים היו בלא מעט תפקידים פקידותיים או תפקידי הדרכה וכדומה.
אלה דברים שהשתנו מאוד בעשור שניים האחרונים.
וגם היום יש סיכוי יותר גדול שתראי יותר נשים פקידות מאשר גברים (גברים יהיו עובדי רס"ר וכדומה אבל פחות בתחומים פקידותיים).
אהבתיLiked by 1 person
אני רק רוצה להתייחס ללשכת הגיוס ממנה יצאנו באוטובוס לבקו"מ. הזכרת לי שהיא היתה ליד מד"א, לפני שהועבר לרוממה, ליד מחנה אלנבי.
ב- 1973, גם אני לא ידעתי לאן אני אתגייס. ביום השני התחלילו במבחני מיון ליחידות מיוחדות, לצנחנים, למודיעין וכו'
אהבתיLiked by 1 person
אני זוכרת שלשכת הגיוס שבה עשיתי תא המבדקים והמיונים היתה באמת עמוק בתוך רוממה, אבל נקודת היציאה לטירונות באמת היתה ליד מד״א.
אהבתיLiked by 1 person
זה אחרי זמני. ב 1973 עוד היינו ליד מחנה אלנבי. הגיוני שהיציאה תהיה מרוממה, מול התחנה המרכזית החדשה שבנו אז, בזמנך.
אהבתיאהבתי
יהיה בסדר אם אציע את הנושא לשרביט החם?
אהבתיLiked by 1 person
ברצון
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי