טירונות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני כבר כתבתי רשומה על הטירונות שלי (שהתבססה על זכרונות שהעלתה תמר בן יוסף).

אבל אחד הדברים שלא כתבתי עליו בפוסט ההוא היתה על הפעם שיצאנו מהבסיס לשבת בסוף השבוע הראשון שלנו.

כזכור, את הטירונות העברתי במחנה 80 שנמצא אי שם בין פרדס חנה לחדרה. בסופ״ש הראשון שלנו בטירונות נתנו לנו לצאת הביתה. אחרי מסדר וכל מיני קישקושים, לקראת הצהרים הסיעו אותנו לתחנה המרכזית בחדרה. אני ועוד שתי בנות שהיינו צריכות לנסוע לירושלים מצאנו תחנה שממנה היה אוטובוס ישיר לירושלים, וממה שזכור לי המתנו לו די הרבה זמן יחסית. עלינו עליו ומצאנו שלושה מושבים פנויים לקראת סוף האוטובוס.

לכן לא מפתיע שתחנה או שתיים אחרי חדרה – פתאום ראינו שעולה עליו אחת המ״כיות של המחלקה שלנו. אני לא זוכרת איך קראו לה כי היא לא היתה המ״כית האישית שלי, אבל כן זכור לי שבמחלקה כינינו אותה ״אבו צמה״ על שם הצמה שהיא תמיד היתה עןשה.

חשבנו שהיא ראתה אותנו ולכן התיישבה בחלק הקדמי של האוטובוס, ונראה היה שהיא נרדמה. בדיעבד גם הבנו שהמ״כיות עצמן לא רצו להתקל בנו מחוץ לבסיס ולכן עלו לאוטובוסים השונים בתחנות אחרי חדרה – וכנראה שתזמנו את העליה לאוטובוסים מספיק זמן אחרי ששחררו אותנו הטירוניות בחדרה כדי שלא נהיה על אותו האוטובוס. כמובן שאצלנו זה התפספס כי כנראה שאנחנו הטירוניות פספסנו בכמה דקות את האוטובוס לירושלים ולכן עלינו על אותו אוטובוס כמו אחת המ״כיות.

לכן כשהגענו לירושלים די חששנו לפגוש אותה כי לא ידענו איך להתנהג מולה כל כך רחוק מהבסיס. למזלנו היא הצליחה כנראה להתחמק איתנו בצורה מוצלחת.

בדיעבד אחרי ״שבירת הדיסטנס״ בסוף הטירונות יצא לנו לשוחח איתה והיא סיפרה לנו שהיא באמת לא שמה לב אלינו כשהיא עלתה על האוטובוס – ורק ראתה אותנו כשהיא ירדה בתחנה המרכזית בירושלים ודי נבהלה מזה בעצמה.

---

הדרך חזרה היתה מלחיצה הרבה יותר.

סיכמתי עם שתי הבנות שהגעתי איתן שנחזור יחד בראשון בבוקר, ואחת מהן עשתה תחקיר וגילתה שיהיה לנו הכי קל לחזור עם עצירת ביניים בתל אביב, וביררה עם המודיעין כמה זמן אמורה לקחת כל נסיעה ולקחה קצת מרווח בטחון.

מה שהיא לא חשבה עליו זה שהתנועה בימי ראשון בבוקר יכולה להיות פקוקה יחסית, ושהאוטובוסים יהיו מפוצצים בגלל שהרבה חיילים חוזרים לבסיסים.

בשלב מסוים היא הודיעה לי שהחיילת השלישית לא חוזרת איתנו כי היא רוצה להיות יותר זמן עם החבר שלה, אבל בדיעבד גיליתי שאותה חיילת גם יצאה מוקדם יותר ויכול להיות שהיא פשוט יותר הכירה את הנושא והבינה שהיא צריכה לצאת מוקדם משמעותית, והחיילת ה״שניה״ פשוט העדיפה להצמד לתוכנית שלה ולא חשבה לתת לי לבחור בין האופציות.

האוטובוס הראשון מירושלים לתל אביב לקח יותר זמן ממה שחשבנו, אבל בעזרת ריצה אסטרטגית בין התחנות הצלחנו להגיע ממש בשניות האחרונות לאוטובוס לחדרה שעצר ליד מחנה 80. וכמובן שגם הוא התעכב יותר ממה שהפקידה באגד אמרה, וחזרנו לטירונות באיחור של משהו בין חצי שעה לשעה.

בסופו של דבר ה״עונש״ שלנו היה לכתוב מכתב למ״כיות עד הערב שבו היינו אמורות להסביר למה איחרנו, ואני כמובן הסברתי שחקרנו את החזרה לבסיס אבל הפרטים שקיבלנו ממודיעין אגד היו שגויים. ההסבר התקבל – כנראה לא כי הוא היה מי יודע מה טוב אלא כי למ״כיות היה ברור שבתור חיילות חדשות נסתבך בקלות עם נסיעות, ובנוסף כנראה שלא היה להן כוח להעניש כל כך הרבה חיילות על האיחור.

אבל אני וחיילות האחרות במחלקה שלי נשמנו לרווחה כשהודיעו לנו שבסופ״ש השני של הטירונות אנחנו נשארות בבסיס.