זכרונות מהצבא

שוב בעקבות פוסט של תמר בן יוסף.

כפי שכתבתי בעבר, שירתתי בתור פקידת מבצעים בחיל האוויר, אחד התפקידים הכי יוקרתיים שהיו באותה תקופה לנשים (תקופה שבה נשים לא יכלו להגיע לקורס טיס או יחידות קרביות אחרות).

הקליטה שלי בסיס היתה קשה, כי הגעתי עם חוות דעת פחות טובה מהקורס. כנראה שבגלל זה כשהמפקדים שלנו חשבו על מי לשבץ במבצעים של הבסיס (תפקיד שנחשב לפחות טוב ופחות יוקרתי) ואת מי לשבץ במבצעים של הטייסות – נוצר מצב שבו שיבצו את הבנות האחרות בטייסות ואותי במבצעים של הבסיס, למרות שאחת מהן רצתה להישאר במבצעים של הבסיס בגלל שאנחנו עבדנו בתורנויות של יומיים בבסיס ואז יומיים בבית (או שלושה ימים בסופ״ש) ואני הייתי שמחה להיות במקומה בטייסת ולהשאר כל השבוע בבסיס.

ואז בנקודת זמן מסוימת, המפקדת שלי החליטה לשתף אותי שהיא שוקלת להעביר אותי מהתפקיד שלי כי לא התאמתי.

הבעיה היתה מורכבת מכמה דברים. קודם כל, היה בהתחלה רושם שאני לא מתאימה לתפקיד , כי למשל עשיתי טעות שחזרה על עצמה כמה פעמים ושלחתי את ה״מברקים״ היומיים (הודעות במערכת אימייל די פרימיטיבית) לפני שאחראי המשמרת היו עושים עליה הגהה. או כשהיתה לנו בסיס ״הקפצה״ בפעם הראשונה במשמרת שלי, במקום לעזור לחיילות הבכירות יותר להתקשר לכל העולם ואישתו כדי לגרום למטוסים לעלות לאוויר כמה שיותר מהר – קצינת המבצעים שלנו חששה מאוד שלא אתפקד בשליחה של הודעות הביפרים שהייתי אחראית לשלוח (שהיו מיותרות כי מן הסתם היינו תופסים את האנשים הרלוונטיים גם בטלפון), ומיד פנתה ״לעזור״ לי. אבל מה שהיא עשתה היה להלחיץ אותי אפילו יותר, והתחלתי ממש לרעוד פיזית מרוב לחץ, מה שלא תרם לדימוי שלי.

אבל גם היתה את א., אחת החיילות ביחידה. א. היתה חיילת כבר ותיקה למדי, והיא החליטה שהיא לא סובלת אותי מהרגע שהגעתי לבסיס בדיוק במשמרת שלה. זה הגיע לרמה שהיא ממש ״הלשינה״ אלי ועל עוד חיילת חדשה על בדיחה פנימית שכתבנו לנו בעמדה שלנו של המבצעים, ועשתה עוד הרבה דברים די ״לסבך״ אותי מול המפקדת שלנו.

ואז היה את הסיפור של ד. שהייתה חיילת שהגיעה למבצעים שנה פלוס מינוס לפני, גם עם חוות דעת גרועה – אבל עם המון מוטיבציה להצליח, ובגלל המוטיבציה הזו היא הצליחה לא רק להישאר אלא להצטיין ולהפוך לאחראית משמרת תוך חצי שנה בתפקיד שזה היה זמן ממש ממש קצר.

אבל הדוגמא של ד. לא נתנה לי מוטיבציה אלא הפחידה אותי שלא אעמוד בדוגמא שהיא הציבה ולכן היא רק החמירה את חוסר הבטחון שלי בעצמי ושל המפקדת שלי בי.

בסופו של דבר זה הסתדר, ונשארתי ביחידה, בעזרתם של כמה מהחיילים שהתערבו לטובתי מאחורי הקלעים. ואולי כי עצם א. הפסיקה להתעסק בי כשנוצר מצב שבו היא ביצעה טעות קריטית שבגללה כמעט ולא אפשרו לה להפוך להיות אחראית משמרת בעצמה, והיא היהת עסוקה בהשרדות.

אבל בהחלט היו שבועיים או שלושה שבהם חששתי שאני הולכת לעזוב תפקיד יוקרתי ולהפוך לפקידה, גם אם השירות שלי עד אז לא היה ממש כיפי.

---

נזכרתי בזה כי גם תמר סיפרה שהיא הפכה בסופו של דבר להיות פקידה.

והסיפור שלה הזכיר לי משהו שקרה לי לקראת סוף השירות שלי.

אצלנו בבסיס טוראים ורב״טים קיבלו תורנות מטבח שנחשבה לתורנות קשה במיוחד. מה שהפך אותה לעוד יותר גרועה היתה העובדה שהטבחים היו חברים של החיילים ששירתו בתפקידים טכניים ופחות ״נחשבים״ – ושנאו אנשים עם תפקידים יוקרתיים (כמו למשל עובדות מבצעים) ולכן היו נחמדים לחברות שלהם אבל התנהלו מולנו בצורה איומה. חיילות אחרות ששירתו איתי הגיעו כמה פעמים למצב שבו הן התלוננו על היחס של הטבחים כלפיהן.

למזלי אני לא הגעתי למצבי קיצון כאלו, אבל התורנויות האלו היו גועליות במיוחד. וגם היה למי שארגן את התורנויות הגיון עקום לגמרי: אנחנו במבצעים לא היינו יוצאים לארוחת צהרים אלא היינו מקבלים מעין צידנית עם אוכל מהמטבח, ולכן התורנויות שניתנו לנו היו בתדירות נמוכה שזה היה הגיוני. אבל התדירות הנמוכה אמרה שבעצם קיבלנו תורנויות לאורך יותר מן מהשירות שלנו, כלומר בסופו של דבר עשינו את אותו מספר תורניות כמו החיילות האחרות רק שהן ״נמרחו״ על פני הרבה יותר זמן, וחיילת אחת נאלצה אפילו לעשות תורנות מטבח בתור סמלת, מה שהיה מאוד משפיל בעיניה.

ואז קרה מקרה שאפילו עצבן אותה עוד יותר.

היא התגייסה במחזור הגיוס האחרון של השנתון שלה, ואני התגייסתי מחזור הראשון של השנתון שלי. אבל היה הפרש זמן מאוד גדול בין המחזורים שלנו.

ואז היא קיבלה סוף סוף אחרי הרבה מאוד תורנויות מטבח איומות את התורנות המאוד נכספת שהחליפה עבורה את תורנות המטבח: תורנות של שבוע בש״ג. מי שניהל אותה היו אנשי טחון שדה שהיו ״חברים״ שלנו, ולמרות שהם לא היו מניפולטיביים כמו הטבחים – הם כן נטו לתת לנו את השעות היותר נוחות בש״ג ולעזור לנו לעבור את התורנות כיף.

אבל היא קיבלה את התורנות הזו רק כדי לגלות שאני קיבלתי את התורנות שבוע אחריה.

יש לזה הסבר פשוט: רבות מהסמלות שהתגייסו לפניה כבר השתחררו משירות חובה, אבל בגלל פערי הזמן בין המחזור שלה למחזור שלי גרם לכך שבעצם לא היו בבסיס מספיק סמלות לעשות תורנות ש״ג, ולכן נתנו אותה לרב״טיות כמוני שהיו בעלות הותק הכי גדול.

---

איך זה בדיוק מתקשר לתפקידים פקידותיים?

בשבוע שבו אני הייתי בתורנות ש״ג, המפקדת של המפקדת שלי החליט שהוא רוצה לבדוק תוך כמה זמן הוא יכול להחזיר את כל החיילים לבסיס.

היו לנו תרגילים כאלו בעבר שבו בדקו תוך כמה זמן הצליחו להשיג אותנו טלפונית, וזכורות לי כמה שיחות כאלו שבהן אמרו לי שהם מחפשים אותי כביכול להחזיר אותי לבסיס אם זה היה מקרה חירום. שמחתי שהייתי זמינה יחסית מהר ולהיפטר מהם מהר יחסית כדי להמשיך ולבלות בבית.

רק שהמפקד הנ״ל לא הסתפק אותו סופ״ש בטלפונים – הוא אשכרה דרש שכולם יחזרו לבסיס במוצאי שבת כדי לראות כמה זמן זה לוקח, וגם לבחון את תפקוד היחידות השונות שנמצאו בבסיס.

ואני לא רק שהייתי כבר בבסיס – אלא גם לא הייתי בתפקיד… בכל זאת אני עזרתי קצת במבצעים וכתתי עבורם כמה ״מברקים״, ואז עזבתי אותם לנפשם – וניצלתי מלהיות חלק בתפקוד מאוד גרוע ומבולגן.

מכיוון שנשים שירתו בש״ג רק בשעות היום והלילות היו מיועדים רק לחיילים, התקשרתי לוודא שלא צריכים אותי שם, ושאמרו לי שלא – את שאר הערב ביליתי עם הפקידה של מפקד הטייסת שלנו במשרד שלה.

גם היא במקרה נשארה שבת, ויכלה בעצם לבלות בבסיס בסופ״שים, אבל גם במהלך השבוע. היא יכלה למשל ללכת לשק״ם מידי פעם, להנות מסרטים בקולנוע, או ללכת לבריכה שהיתה בבסיס בסופי השבוע. אני במהלך השירות שלי זכיתי ללכת לבריכה רק פעמיים: פעם אחת כשהייתי בתורנות מטבח קלילה במיוחד בסופ״ש, ובפעם השניה כשערכו לנו מסיבה ליד הבריכה באחד הערבים ואני לא הייתי במשמרת.

ופתאום באותו ערב חשבתי לעצמי שהתפקיד הפקידותי שלה אולי פחות ״שווה״ ויוקרתי, אבל היו לו יתרונות משלו. החיילות שהיו במבצעים היו בלחץ אטומי, ולה היה את הזמן לשבת ולקשקש איתי כל הערב בזמן שהיא המתינה לשמוע אם מישהו יתקשר במקרה למשרד של מפקד הטייסת (ואף אחד לא התקשר). היא גם יכלה להנות מהשירות בבסיס לי להצטרך להיות תקועה במשמרת של 48 שעות רצופות (ו 72 בסופ״ש) עם אנשים שהיא לא בהכרח סובלת בלי שתהיה לה האפשרות לברוח לחדר שלה או למקום אחר.

ואז באותו רגע חשבתי לעצמי שאולי לא היה כזה נורא אם היו שולחים אותי להיות פקידה, או שאולי לאותה בחורה שהיתה איתי בטירונות ומאוד רצתה להפוך להיות פקידת מבצעים היה מזל בכך שאולי היא שירתה במקצוע כיפי יותר.