הטיול לאלסקה – חווית שדה התעופה

אני מודה שבשדה התעופה שלנו, בן גוריון, תמיד עוברות עלי אחת משתי חוויות קיצוניות למדי: או שאני עוברת את תהליך הצ׳ק אין מהר מאוד ומקללת את עצמי למה השארתי לעצמי כל כך הרבה זמן בשדה עצמו כשאני לא אוהבת לעשות שופינג בדיוטי פרי ושונאת לשלם מחירים מופקעים למסעדות ובתי הקפה בשדה – או שאני נתקעת המון זמן בשלב מאוד ספציפי של תהליך הצ׳ק אין (בין אם זה בדלפק או בבדיקת הבטחון) ובלחץ תמידי שאולי עם התור והעיכובים אני לא אצליח להגיע בזמן לטיסה, או לפחות שאני אעלה למטוס בשלב כזה מאוחר שלא יהיה מקום במדפים העליונים לתיקים שלי, ואז אצטרך לטוס איתם מתחת למושב (משהו שאני שונאת).

הפעם החוויה שהיתה לי היתה מהסוג השני – ומסיבה מאוד חריגה.

הכל התחיל מזה שהגעתי לשדה שלוש וחצי שעות לפני הטיסה, וחיפשתי את עמדת הצ׳ק אין של חברת טורקיש איירליינס, שאחרי הליכה די נרחבת בקומה השלישית של טרמינל שלוש – גיליתי שבכלל נמצאת בקומה הראשונה. אני מודה שאני לא אוהבת את עמדת הצ׳ק אין בקומה הראשונה, אבל הפעם לפחות ניחמתי את עצמי בכך שהיו לי שני תיקים גדולים עם ידיות (האוהל שהיה בתוך תיק והצ׳ימידן שלקחתי במקום מזוודה) שלהם אי אפשר לעשות צ׳ק אין רגיל דרך העמדה של חברת התעופה, אלא צריך להפקיד אותם בנפרד אחרי הצ׳ק אין בעמדה של כבודה מיוחדת שזכרתי שבעבר היתה בקומה הראשונה, כך שלפחות הייתי צריכה לרדת למטה בלאו הכי.

רק שהפעם מתברר שהעמדה המיוחדת עברה לקומה שלישית, אז מצאתי את עצמי עולה שוב לקומה השלישית עם כל הציוד שלי – רק כדי לגלות מחזה לא מוכר: תור אימתני לתחנה שבפעמים הקודמות שבהן ביקרתי בה, לכל היותר היה אדם או שניים לפני, ולרוב הייתי היחידה בה. ורק שתבינו שיש לי הרבה ניסיון בעם העמדה הזו – בנסיעת עבודה לדבלין, אירלנד שהיתה לי אחרי הנסיעה לאלסקה, גיליתי שבפעם האחרונה שבה השתמשתי במזוודה שלי היתה לטיסה באביב 2016… כלומר מדובר על שבע שנים שבהן טסתי לכמה וכמה טיולים עם צ׳ימידן שדורש את הצ׳ק אין המיוחד.

וזה הגיוני שיהיה תור יחסית קצר לעמדה המיוחדת הזו, כי רוב האנשים מגיעים לטוס עם מזוודות ולא עם צ׳ימידנים או תיקים חריגים אחרים, ולרוב מקפידים גם על מידות המזוודות כדי לא להגיע למצב של משקל יתר או מזוודה גדולה מידי שתדרוש מהם לשלם על משקל מיותר.

אבל הפעם היה לפני תור ענקי של בני נוער אמריקניים, שלכל אחד מהן או מהם היו 4 – 5 מזוודות ענק אימתניות, שכנראה בגלל הגודל והמשקל החריגים שלהן הם נדרשו להעביר אותן למחלקת הכבודה המיוחדת.

בגלל שהטיסה שלי היתה באמצע יוני, אני מניחה שהיה מדובר על תלמידים יהודיים אמריקניים שבאו ללמוד בישראל או באו במסגרת פרוייקט תגלית, והיו להם כל כך הרבה מזוודות בגלל שהם היו הרבה מאוד זמן בארץ, או לפחות עשו פה המון שופינג.

הבעיה היתה שהתחנה לכבודה מיוחדת לא נועדה לכמות כזו של מזוודות. מה שיש בה היא בעצם עגלה נגררת למזוודות כמו שיש במלונות, ושכשיש עליה בערך 10 – 15 מזוודות, מורידים אותה במעלית לעובדים שיפרקו אותה, ואז הם מחזירים את העגלה למעלית, המעלית חוזרת לטרמינל – ושוב מתחילים למלא אותה עד שיש עליה מספיק מזוודות כדי להוריד אותה לצוות הסבלים.

הבעיה היתה שתכולה של 10 – 15 מזוודות נורמליות היא לרוב 8 – 10 מזוודות ענק אימתניות כמו שהיו לבני הנוער, כך שכל נער/ה או שניים הצליחו להעמיס אותה, והיה צריך להוריד אותה, לתת לסבלים לפנות אותה – ואז לתת לה לעלות חזרה. תוסיפו לכל זה את העובדה שכל מזוודה כזו היתה כבדה והיה קשה לנערים ובמיוחד לנערות לסחוב אותן מהעגלות שלהם לעגלה הכללית ולכן תהליך הטעינה היה ארוך משמעותית, והתור בקושי הזדחל.

ואני הצלחתי לעמוד מאחורי הנערה הכי צעקנית בכל הקבוצה , ששוחחה בצעקות עם האמא שלה בטלפון בכל הזמן שעמדנו בתור, מה שהיה שעה וקצת. בשלב מסוים ראיתי שאחת החברות שלה שמה לב כמה הצווחנות של אותה נערה הפריעה לי וכנראה לאחרים, אבל לא אמרה לחברה שלה כלום.

ואז כשכבר הייתי קרובה לאיזור המסירה של המזוודות, איכשהו הגיע לאיזור שלי בתור כמה בחורי מכללה אמריקנים שהתחילו לקשקש עם הנערות האמריקניות. בשלב מסוים שמתי לב לזה שהבחורים האלו מתקרבים לראש התור עם התרמילים שלהם כביכול כדי לעזור לנערות, אבל נראה היה שהם ניסו גם לנצל את המצב כדי למסור גם את התרמילים שלהם קצת מוקדם יותר, כי כנראה הם למדו שבישראל אפשר להתנהג כישראלי החצוף בתורים.

אני חושבת שבשלב הזה הייתי כבר כל כך עצבנית ועייפה שפשוט תקעתי בהם מבט ישראלי מאיים בסגנון של ״שלא תחשבו על לעקוף אותי אם לא בא לכם לחטוף ממני צעקות״ שלא היה מבייש את העארס הכי עצבני בישראל. בואו ונגיד שהתרמילים שלהם נותרו מאחור והם רק עזרו לנערות להרים את המזוודות הכבדות שלהן ומיד ברחו אחורה.

אני חושבת שנשארו לי בערך 30 – 40 דקות לפני הטיסה שלי כך שהיה לי קצת זמן לשבת בשדה התעופה, אבל הרגשתי כבר כל כך עייפה ועם כאב ראש מהלחץ והנערה האמריקנית הצווחנית שלא היה לי כוח לעשות כלום חוץ מלמצוא מקום לשבת ולנוח קצת. אפילו לא הצלחתי לכעוס על זה שבצ׳ק אין לא נתנו לי אפשרות להכנס לטרקלין של מחלקת העסקים, אבל על זה אכתוב ברשומה הבאה.

והסבר קצר לגבי התמונות: אלו תמונות מהטיול עצמו שנראו טוב לא רק בצבע אלא גם בשחור לבן. לכן החלטתי להוסיף את הגרסאות השחורות לבנות לרשומות הרקע לטיול – ואת הצבעוניות לטיול עצמו בהתאמה לאתרים שבהם היינו.