הטיול לאלסקה – הטיסה עצמה, חלק ראשון

אחרי הרבה מאוד שנים שבהן לא טסתי, ובגלל שעליתי במשקל מאז – החלטתי לפנק את עצמי ולרכוש בעזרת מיילים ובתוספת תשלום כרטיס למחלקת העסקים כדי שיהיה לי נוח וגם כדי להתפנק קצת.

החוויה עצמה היתה מעניינת. שזה אומר חוויה לא גרועה, אבל גם לא בהכרח טובה כפי שהייתי מצפה מכרטיס במחיר כזה.

קודם כל, זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לטוס במחלקת עסקים. בעבר, קצת אחרי הרילוקיישן שלי לארה״ב, היו לי המון מיילים (בגלל שטיילתי הרבה בארה״ב כולל בטיסות, וטסתי כמה פעמים לביקורי מולדת), וניצלתי אותם כמה פעמים לשדרג את עצמי למחלקת עסקים לכיוון אחד.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שעשיתי את זה, הופתעתי לגלות שקיבלתי גם שובר להכנס לטרקלין המלך דויד ששמור לנוסעים במחלקות היוקרה השונות, ולעיתים גם לאנשים שברים במועדוני מיילים שונים החל מכמות מיילים מסויימת (למרות שלדעתי בשדות תעופה רבים כנראה שאפשר לרכוש שובר כזה בתשלום נוסף למי שמעוניין). החוויה היתה נחמדה – המקום היה יחסית שקט ופחות צפוף משאר שדה התעופה, והיה קצת אוכל בחינם, בעיקר סלטים ובורקסים.

אבל הפעם – לא קיבלתי שובר כזה. ייתכן שיש פה נוהל חדש שבו לא הייתי צריכה לקבל שובר ספציפי אלא יכולתי להציג את הכרטיס שלי בכניסה, או שאולי הטרקלין זמין רק לחברות תעופה מסוימות ולא לאחרות, ונראה שהייתי צריכה לשאול בצ׳ק אין מה לעשות לגבי זה, אבל שכחתי.

לא הייתי בשדה התעופה בישראל מספיק זמן כדי שזה יהיה משמעותי, אבל זה עדיין מפריע לי ברמת העקרון.

---

כשעליתי למטוס בטיסה מישראל לאיסטנבול, מחלקת העסקים היתה ריקהֿ והיא די נשארה כזו לכל אורך הטיסה. ישב מישהו מלפני, והיה עוד זוג שישב בצד השני של השורה שלי. כשכולנו התיישבנו עבר דייל עם משקאות קלים, חגרנו חגורות – ואני חושבת שכולנו התחלנו לנמנם ברמה כזו או אחרת עד ההמראה.

אחרי ההמראה הציעו לי הדיילים לאכול, ומסיבה לא ברורה הסכמתי למרות שלא הייתי ממש רעבה. בדיעבד שמתי לב לזה ששאר הנוסעים ישנו כבר ולא אכלו, ואיכשהו הרגשתי קצת לא נעים בסיטואציה הזו.

אני חושבת שגם בטעות עשיתי טעות בבחירת הטיסה.

יצא לי לא פעם לטוס לארה״ב בטיסות שיוצאות משדה התעופה בסביבות חצות, אבל הטיסות שלי בעבר היו כאלו שבהן הטיסה הראשונית היתה ארוכה (עד טורונטו או ניו יורק), ואחיה יהתה לי לרוב טיסה קצרה יותר בתוך ארה״ב לעיר היעד שלי. זה אפשר לי לנמנם קצת בטיסה הראשונה במקום שנת הלילה שלי.

אבל הפעם הטיסה היתה הפוכה במובן הזה שקודם כל היתה לי טיסה של שעתיים לאיסטנבול – ורק אחרי המתנה של כמה שעות, בשעות הבוקר הלא ממש מוקדמות, היתה לי טיסה ישירה מאיסטנבול עד סן פרנסיסקו עצמה. אז למרות שהצלחתי לנמנם קצת בטיסה מישראל לאיסטנבול – זה לא ממש הספיק…

---

ואז הגענו לשדה התעופה של איסטנבול, באמצע הלילה.

בטיסה הקודמת שלי לאיסטנבול לניו זילנד בנובמבר / דצמבר 2019 היה לי מזל מאוד גדול – הטיסות שלי נחתו והמריאו מאותו טרמינל, וזה חסך לי המון הליכות. מעבר לזה, הטיסה הגיע לאיטנבל בשעות הערב המוקדמות, בטרמינל שהיה יחסית פחות צפוף.

הפעם הגענו לטרמינל באמצע הלילה – והדבר הראשון שחווינו היתה צעדה ארוכה מאוד כדי להגיע לנקודת בידוק בטחוני. אני חושבת שיצא לנו לצעוד בערך 20 דקות לנקודת הבטחון היחידה שהיתה פתוחה, ואז עוד בערך 10 דקות נוספות כדי להגיע לטרמינל עצמו, למרות שהיו נקודות בטחון קרובות יותר גם לנקודת היציאה שלנו מהמטוס וגם לטרמינל, אבל הן היו כולן סגורות. לא ברור לי למה בחרו לפתוח רק את העמדות הרחוקות יותר.

ואז גם גילינו שהטרמינל עצמו היה מפוצץ באנשים שהמתינו לטיסות שהתחילו לצאת רק בבוקר. היה קשה למצוא מקום לשבת, וכשהצלחתי למצוא מקום זה היה ליד אנשים שלא בהכרח היה לי נוח לשבת לידם. הנה תמונה שמדגימה כמה הטרמינל היה מפוצץ, וזה כבר היה בשעה שבה התחילו לצאת כבר טיסות:

פה בדיוק היתה לי חסרה היכולת להכנס לטרקלין של מחלקת העסקים. אני מניחה שיכולתי לקחת יוזמה ולשאול את המודיעין בשדה התעופה, אבל אחרי הניסיון הלא נעים שלי מולם בטיסה שלי לניו זילנד לפני ארבע שנים, העדפתי לא לפנות אליהם.

אז ביליתי בערך ארבע שעות בהמתנה כדי לגלות לאיזה שער ללכת כדי לעלות לטיסה, כולל אכילת ארוחת בוקר קלה.

ואז גיליתי ששער העליה שלי נמצא בטרמינל אחר, וזה דורש ממני הליכה של בערך חצי שעה, כי שדה התעופה של איסטנבול הוא ענקי. אני מודה שאני מתפלאת שאין בשדה העופה רכבת פנימית כמו הרבה מאוד שדות תעופה מערביים.