הטיול לאלסקה – סיכום

טיסות

טסתי עם טורקיש איירליינס כי היו לי מיילים בה וניסיון שהיה ברובו טוב בעבר – וטסתי במחלקת עסקים. החוויה הכוללת היתה לצערי מאכזבת, מכמה סיבות:

חוסר גישה לטרקלינים ברוב שדות התעופה: שדות תעופה נוטים להיות לא פעם צפופים ולא נעימים, וספציפית נמל התעופה באיסטנבול נוטה להיות עמוס מאוד במהלך הלילה – והפעם היתה לי המתנת לילה בו. הטרקלין אמור להיות מקום קצת יותר שקט ורגוע להמתין בו, והוא אמור להיות זמין עבור מי שנוסע במחלקות היותר יקרות של המטוס. מעבר לזה, יש לרוב בטרקלין גם פינוקים: גם בטרקלינים הכי פשוטים יש אוכל בסיסי כמו סלטים או מאפים, ושתיה בסיסית בחינם שזה צ׳ופר נחמד.

אבל יש כמובן טרקלינים ממש ממש טובים ואיכותיים – ולמשל הטרקלין של טורקיש איירליינס בטיסטנבול אמור להיות כזה, עם המון אפשרויות לאוכל ולישיבה שקטה, או אפילו משחקים שונים.

אבל לכל אורך הנסיעה הזו שלי לא קיבלתי כרטיס כניסה לאף אחד מהטרקלינים – חוץ מחריגה אחת בסיאטל, וגם שם קיבלתי אותה לשעה האחרונה של ההמתנה שלי בשדה התעופה שם מתוך בערך חמש שעות. זה נבע מהעובדה שבעצם בטיסה טסתי מאלסקה על סיאטל עם אלאסקה איירליינס, ומשם המשכתי עם טורקיש – אבל משום מה יכולתי לעשות צ׳ק אין לטיסה לא בנקודות הצ׳ק אין הרגילות, אלא רק בשער שממנו יוצאת הטיסה. מכיוון שלשער הזה מגיעים נציגים רק בערך שעה או שעה וחצי לפני הטיסה – יכולתי לקבל את הפס רק אז.

ופה למען האמת חשדתי שקיבלתי את הכניסה לטרקלין בעיקר כי ״נפלתי״ שם על פקידה לא מנוסה, ותהיתי אם היא נתנה לי אותו מחוסר ניסיון או כפיצוי על זה שהיא הסתבכה עם הצ׳ק אין שלי (וכמובן שלא נתנה לי כרטיס לטרקלין של שדה התעופה באיסטנבול).

יכול להיות שיש מדיניות שבה החברות השונות רוצות לחסוך בעלויות של הטרקלין ולמרות שבעבר זה ניתן אוטומאטית, אבל כיום נותנים רק למי שלוקח יוזמה ומבקש.

אבל אני שאלתי את עצמי עד כמה מדובר על עניין של נראות – קרי אני אישה שמנה ולטיסה התלבשתי בבגדים נוחים ולא בהכרח אלגנטיים. חיפוש קצר באינטרנט גילה שזה לא אמור להיות קשור למראה חיצוני ושיש כמה מגבלות אחרות שיכולות להשפיע – אבל משהו עדייו נשמע לי מוזר.

חווית הטיסה במחלקת עסקים בחלקה היתה טובה, אבל היו גם בה כמה תקלות: מצד אחד, כיף לטוס במחלקה שהיא לא צפופה ושאפילו ברוב הטיסות יכולתי לבחור מראש מושב משלי ללא שכנים. גם האוכל והשירות עצמם הרבה יותר טובים ונעימים, שזה נחמד בטיסות ארוכות.

מצד שני, היו פערים גם בנוחות הזו. דווקא אותם מושבים שאמורים היו לספק נוחות ופרטיות גרמו לי להרגיש צפיפות עד כדי קלסטרופוביה ושאין לי מקום למתוח לפחות אחת מהרגליים שלי. מעבר לזה, השירות לפעמים לקה בחסר, במיוחד בכל מה שקשור לסידור המושב שהופך למיטה בכך שבניגוד לשאר הנוסעים בסביבה הקרובה שלי, לא נשאלתי אם אני רוצה עזרה בסידור המיטה (שכללה למשל ריפוד נוסף למושב שהדיילת עצמה מביאה במיוחד כך שלא מדובר על משהו שיכולתי לעשות לבד).

חשוב גם לזכור שלפעמים השירות הנוסף הזה יכול להיות לפעמים מעיק. למשל הארוחות שמוגשות לא פעם מנסות לתת תחושה של שירות של מסעדות יוקרה, ותשומת לב האישית והזמן שכל ארוחה כזו לוקחת יכולים להתארך ולהיות אפילו קצת מעיקים.

שדה התעופה באיסטנבול הוא סיוט, חלק שני: למי שזוכר, הטיסה שלי עם אותה חברת תעופה לניו זילנד בסוף 2019 היתה סיוט בגלל עיכוב של הטיסה השניה מתוך שלוש.

אבל באותה טיסה לא הערכתי את העובדה שהטיסות הנכנסות והיוצאות שלי בשני הכיוונים בשדה התעופה של איסטנבול היו מאותו טרמינל. נכון שהיתה קצת הליכה בין הנקודות שבהן המטוסים נוחתים לבין שערי העליה למטוס, אבל היא היתה מוגבלת בעיקר בגלל שהגענו לשדה התעופה בשעות שבהן היתה הרבה תנועה ולכן כל נקודות הבטחון הרבות בשדה היו פעילות ויכולנו פשוט לגשת להכי קרובה.

הפעם האיחורים שהיו בטיסות לא היו כאלו קריטיים – אבל הפעם כן יצא לי לחוות טיסות שצאו מטרמינלים שונים. וזה היה פשוט סיוט – בגלל הגודל של הטרמינלים עצמם והמרחק בין השערים בכל טרמינל, אבל גם והמרחק בין טרמינל לטרמינל (שההליכה ביניהם עוברת בדיוטי פרי שהוא עמוס מאוד וצפוף) הופכת להיות ארוכה, ולא פעם מדובר על הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה ואפילו יותר רק כדי להגיע לשער היציאה. בואו ונגיד שאני לא היחידה שחושבת שצריך להתקין רכבת בשדה התעופה הזה.

מעבר לזה, הטיסה בהלוך הגיעה לאיסטנבול בשעות הלילה המאוחרות, כשנקודת הבטחון היחידה היתה רחוקה מאוד מנקודת הנחיתה שלנו, ומהטרמינל עצמו. שזה אמר בערך חצי שעה הליכה עבורי רק כדי להגיע מהמטוס לטרמינל עצמו.

ועוד משהו: בשדה התעופה יש הפסקת טיסות במשך כמה שעות בלילה – ושדה התעופה נהפך למאוד צפוף ברמה מאוד לא נעימה.

על חווית הטיול

על חשיבות של שירות לקוחות: כבר כתבתי לא מעט רשומות על שירות הלקוחות הנוראי שממנו סבלתי במהלך הטיול מהבעלים של החברה שהפכו גם להיות המדריכים שלה.

קשה לי שלא להזכר בטיול הקודם שלי לחו״ל, הטיול לניו זילנד שיצאתי אליו כמה חודשים ספורים לפני הקורונה. הגעתי לטיול ברמת כושר שהייתה דומה לרמת הכושר שהגעתי איתה ללא מעט טיולים בפורמט דומה בארה״ב, לכן לא חששתי שלא אסתדר בו. אמנם היה ברור לי שאהיה אחת המטיילות האיטיות בטיול, וייתכן מאוד שאפילו אהיה האיטית ביותר – אבל לא חשבתי שתהיה לי בעיה לטייל ואפילו להנות מהמסלולים השונים, גם אם אספיק פחות ממטיילים אחרים או אוותר על החלקים הקשים יותר של מסלולים.

אבל ביום הראשון שמתי לב לזה שאני הולכת לאט יותר משמעותית משאר המטיילים בקבוצה. לא היה מדובר בהכרח על לאט יחסית לשאר האנשים במסלול עצמו שהיו בו גם תיירים שלא היו חלק מהטיול, אבל בהחלט הלכתי יחסית לאט לעומת אותם מטיילים שכן היו איתי בקבוצה. ובכמה הימים הבאים בטיול הרגשתי שמשהו בי מאוד מפריע למדריכים. אני מודה שבדיעבד חשדתי שמשהו מפריע להם מעבר לנושא הכושר (למרות שהנחתי שגם לנושא הכושר היה חלק בעניין) ושאולי אתבקש לעזוב את הטיול.

כן חשוב לי לכתוב שבמחשבה אחורנית, אני בעצם חושבת שייתכן שהיה חשש מאוד ספציפי שהטריד את המדריכים ולא הכושר שלי באופן כללי. החשש היה קשור למסלול שהיה זמין לנו ביום הרביעי או החמישי של הטיול שהיה מסלול מאוד ארוך וקשה, שבאופן מאוד ברור היה ״גדול״ עלי בצורה רצינית – וייתכן שהיה חשש מצד המדריכים והחברה שאנסה להצטרף אליו. אני כבר אמרתי למדריכים יום מראש על כך שאין לי כוונה לצאת למסלול (למרות שבהתחלה המדריך לא משמ נתן לי לדבר והתחיל להסביר לי בנימוס עד כמה המסלול לא מתאים לי), ובסוף אף אחד לא יכול היה לצאת למסלול כי תנאי מזג האוויר בו היו גרועים מידי. אבל בשלב מסוים של הטיול הרגשתי שהיתה ״ירידת מתח״ ביחס כלפי – ובדיעבד באמת נראה לי שזה קרה סביב היום הזה.

אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד כמה הטיול ההוא היה רמז לכך שבכל זאת יש חוסר התאמה מסוים ביני לבין הטיולים מהסוג הזה. וייתכן שחוסר ההתאמה הזו היתה בולטת הפעם במיוחד לאור העובדה שבמהלך הקורונה ובשנים אחר כך העליתי במשקל, מה שהקשה עלי לשמור על רמת הכושר שהיתה לי לפני כן. במצב כזה, האם יכול להיות שמתחתי את הגבול של מה שיכול להחשב למקובל וסביר גם עבור חברה שעד אז היתה סובלנית יחסית?

מצד שני, ברור לי שהגורמים למה שקרה מורכבים, ובין השאר כללו רושם מאוד חזק שלי שההתנהלות של החברה נובעת גם מחזון מסוים של הבעלים של החברה לעתיד שלה שהיה שונה מאוד מהעבר שלה, שאני ומטיילים כמוני לא יכולים להיות שותפים לו – חזון של הקמת קהילה או עידוד של הדור הבא של מיטיבי הלכת.

אבל מעבר ליחס הגרוע כלפי בטיול עצמו, בדיעבד גיליתי כמה פרטים אחרים שגרמו לי אי נוחות. למשל שהם כנראה ״בולשים״ אחרי המטיילים מראש כדי לסנן כאלו שנראים להם לא מתאימים – ייתכן מאוד שאני לא ״סוננתי״ מראש בגלל שפשוט לא היו לי ברשתות החברתיות תמונות עדכניות (וייתכן שזה גרם להם לשנות את התהליך כדי לא ליפול שוב לפח הזה).

התמונות מתחת הן תמונות מניו זילנד – שבקרוב יפורסמו פוסטים גם על הטיול שלי שם.

סגירת מעגל במובן מסוים

בטיולים הקודמים לא פעם שאלתי את עצמי למה לפעמים קשה לי להשתלב חברתית בקבוצה, כשראיתי סביבי את כל שאר המטיילים יוצרים יחסית יותר בקלות ממני חברויות חדשות או אפילו זוגיות – ולי לא פעם זה לא קרה. כן חשוב לי לציין שבחלק גדול מהטיולים כן היו לי מה מטיילים שהייתי קרובה אליהם יותר ואפילו מיודדת איתם, וברובם הסתדרתי ממש טוב עם שאר המטיילים – אבל היו כמה טיולים שבהם ממש הרגשתי מבודדת חברתית ושלא היו לי קשרים קרובים יחסית כפי שנוצרו למטיילים האחרים.

דוגמא לכך יכולה להיות מהטיול הראשון שלי בחברה – היו כמה חברה (מטייל ישראל, מטייל סקוטי ומטיילת אמריקנית) שהתיידדתי איתם והסתובבתי איתם בערב האחרון של הטיול כשביקרנו בלאס וגאס – אבל בבוקר אחרי כשכולנו יצאנו לכיוון שדה התעופה כדי לחזור הביתה, שני המטיילים הגברים עזרו למטיילת האמריקנית לסחוב את התיק שלה במדרגות שיש בכניסה לאכסניה, אבל לי הם לא עזרו, וגם בקושי התייחסו אלי כשניסיתי להיפרד מהם.

אחת המטיילות שהיו איתי במהלך כל הטיול הנוכחי לאלסקה, אישה אמריקנית בשם מיסי, אמרה לי במהלך הטיול משפט שפשוט ״עשה לי סדר״ בעניין: היא אמרה לי שלא פעם החברויות האלו בטיול נוצרות במהלך הליכה משותפת במסלולים, ובגלל שאני הולכת לאט יותר בצורה מאוד משמעותית משאר המטיילים – אין לי הזדמנות להצטרף אליהם לטיול במסלולים ולכן הקשרים החברתיים האלו לא נוצרים עבורי.

ויש בזה המון אמת: בדיעבד החברויות שיצרתי בטיולים שבהם יצרתי אותן היו עם אנשים שבאמת הלכו יחסית לאט, או עם נשים שנוצר לי איתן קליק מאוד חזק כבר בתחילת הטיול (משהו שלא קורה בהכרח עם כל מכרה או חברה) שהיו מוכנות ללכת קצת יותר לאט (בטיולים שבהם אני הגעתי עם כושר יחסית גבוה כך שהפער שלי מהן היה יחסית נמוך גם מצידי) כדי לבלות איתי כי הן חיבבו אותי. לא פעם החברויות האלו היו עם נשים יחסית מבוגרות למשל שהיו הולכות באמת יחסית לאט, או זוג ישראלים שבו הגבר היה בן שמונים ולכן קצב ההליכה שלו היה מספיק איטי כדי שלי יהיה נוח איתו.

וביום הראשון של הטיול הזה דווקא הרגשתי שהתמודדתי בצורה מאוד טובה עם ה״סמול טוק״ הראשוני של הטיול שבו כולם מנסים להכיר את כולם – משהו שזכור היה לי בתור מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי בטיול הראשון שלי, וגם לפעמים בטיולים הבאים. אני לא זוכרת אם אני יזמתי שיחות או שאחרים יזמו את השיחות איתי, אבל בהחלט הצלחתי לתחזק אותן ליותר מדקה ורבע בערך.

אולי ציפיתי לשחזר את הטיול הקודם שלי באלסקה עם החברה, בלי להבין שאי אפשר לחזור לעבר

כל טיול מורכב מהרבה מאוד גורמים שלא קשורים בהכרח רק למסלול של הטיול או למקומות שבהם אנחנו מבקרים.

מעבר לתנאי השטח וכל מיני דברים בלתי צפויים שקורים – חלק משמעותי מהחוויה הוא האנשים האחרים שבטיול, המדריכים של הטיול והסגנון האישי שלהם, והאינטראקציה בין המדריכים למטיילים ובין המטיילים לבין עצמם.

וכמובן שיש את התנאים של הדרך שמשתנים (למשל מזג האוויר), ותקלות לא צפויות שלפעמים יכולות להפוך את החוויה למיוחדת יותר בכך שהן הופכות להיות לסיפור פיקנטי ומשמשע, או לחילופין אולי לפגום בחוויית הטיול הכולל גם אם כל שאר הטיול היה טוב.

לכן טבעי שהחוויה של הטיול הזה תהיה שונה מהחוויה היתה לי בטיול שלי לאלסקה ב 2011, וכנראה גם העובדה שכל הזמן השוויתי ביניהם לא פעלה לטובת הטיול הנוכחי, כי החוויה של הטיול הקודם היתה ברובה מאוד חיובית.

החזון של החברה השתנה בצורה שלא מתאימה לי

החברה בעברה היתה מארגנת טיולים שחלקם הגדול עבר במיקומים ופארקים מאוד מרכזיים, גדולים, וידועים. ולפארקים האלו יש יתרון משמעותי בכך שיש בהם אפשרות לטייל במגוון רמות של כושר גופני לפי המסלול שבוחרים.

הדוגמא שאני נותנת היא תמיד הפארק הלאומי הגרנד קניון (למרות שזה רלוונטי לרוב הפארקים הלאומיים בארה״ב): מי שמתקשה בהליכה או רוצה להיות מאוד עצלן יכול פשוט לנסוע באוטובוס חינמי שזמין בתוך הפארק מנקודה לנקודה כדי לתצפת על הקניון, מי שמחפש אתגר יכול לרדת לתוך הקניון ואז לעלות חזרה (ומי שיש לו כמה ימים באיזור יכול לשלב מסלול בתוך הקניון) – ויש מסלולים בכמה רמות בין לבין.

התחושה שלי היא שעכשיו משהו בפוקוס של החברה השתנה. ממה שהבנתי מהסברים שניתנו על ידי הצוות הקטן והמצומצם של החברה – חלק מהשינויים האלו נובעים מכך שקשה יותר אובייקטיבית לתפעל טיולים קבוצתיים בפארקים הלאומיים האלו שהיו חלק מאוד משעותי מהטיולים של החברה בעבר, הן מבחינה כספית והן מבחינה לוגיסטית.

ולכן כנראה שכדי להבדיל את עצמה וכדי לתת ערך נוסף למטיילים ששוקלים לטייל לבד – החברה מגדירה את עצמה מחדש ככזו שמגיעה למקומות ייחודים ומיוחדים, ונותנת תמורה שונה מזו של החברות האחרות שנשארו לטייל לאותם פארקים לאומיים, וגם מאפשרת למטיילים להכיר את המקומות המיוחדים שימשכו אותם לטייל דווקא בטיול מאורגן כי הם לא בהכרח יוכלו לגלות בעצמם את המקומות הקטנים והפחות ידועים, או לא ידעו להגיע למקומות האלו לבד.

כחלק מזה, הבעלים עצמו גם רוצה לא פעם לאלתר את הטיול לפי אופי הקבוצה, ולמשל להישאר יותר או פחות באיזור מסוים לפי העניין של הקבוצה, וזה משהו שהרבה יותר קל לו לעשות כשהרמה של הקבוצה יותר אחידה – וגם מתאימה לרמה שלו כמטייל מטיב לכת.

וייתכן שהשינוי גם קשור לעובדה שלמרות שבעבר החברה עצמה היתה חברה מאוד פופולרית – המגמה הזו השתנתה בעשור האחרון פחות או יותר, כנראה בגלל שיש לחברה יותר תחרות (שלא היתה בעבר), וכנראה גם בגלל שעם הפופולריות של בלוגרי טיולים למיניהם – גם היכולת של אנשים לארגן טיולים בטופן עצמאי ואפילו לקבל השראה לטיולים מגורמים חיצוניים התגברה. וייתכן שהרצון הזה להגיע למקומות הקטנים שהוא מכיר היא חלק מהשיווק של החברה לאוכלוסיה הזו.

אבל לשינוי הזה יש מחיר בכך שיש הרבה פחות מקום למטיילים שהם חריגים ולא בהכרח מטיבי לכת. והמציאות היא שאני תמיד הייתי חריגה ולא המיינסטרים של קהל היעד של החברה. הצלחתי להנות מהטיולים עד כה בגלל שלא פעם התפשרתי: התפשרתי על מסלולים יחסית קלים בפארקים שבהם ביקרנו שלא בהכרח משקפים את היופי של הפארק (לפעמים בגלל קושי גבוה מידי של המסלולים, אבל לפעמים פשוט בגלל מגבלת זמן), ועל מצבים שבהם אני יכולה לעשות רק חלק מהמסלול ולא את כולו, ומידי פעם (למרות שזה היה די נדיר) לא להתחיל בכלל את המסלול הבודד שהיה זמין לנו כי הוא היה קשה מידי אלא להמתין בצד ולהעסיק את עצמי בזמן שאחרים מטיילים להנאתם.

אבל זה כנראה הפך להיות פחות אפשרי במוד העבודה החדש של החברה – בעיקר כי הבעלים מודע לזה שלא פעם העניין והיכולות של מטיילים יחסית חלשים יכולים לפגוע ביכולת שלו לאפשר למטיילים החזקים להנות מביקור באתרים שיש בהם מסלולים שהם בהכרח מאתגרים יותר ולכן באמת יכולים לדרוש כושר גבוה יותר.

למשל במהלך החלק הראשון של הטיול לאלסקה, ביקרנו בפארק בשם Stone Mountain Provincial Park. רוב המסלולים בו הם הרריים ואפילו תלולים, מה שאומר שהם לא התאימו לי, אבל גם לא לזוג מטיילים מבוגרים ושמנים (אבל פחות ממני) בשם ג׳ולי ולארי. בסופו של דבר אני והם נשארנו באתר הקמפינג שלנו ובילינו ליד האגם בזמן ששאר הקבוצה טיילה, מה שהיה חביב אבל לא מרתק במיוחד.

היינו אמורים לבלות בפארק אחה״צ בודד ואז לעזוב בבוקר שאחרי, אבל אחרי שכמה מהמטיילים החזקים של הקבוצה עשו מסלול אחד, הם גילו עניין בלעשות עוד כמה מסלולים בפארק. המדריכים התלהבו מזה והחליטו לא רק להישאר בפארק עוד כמה שעות בבוקר כדי ללכת יחד למסלול נוסף שהמדריכים התלהבו ממנו במיוחד.

אבל המשמעות של זה עבורי ועבור ג׳ולי ולארי היתה שעבר עלינו עוד בוקר של שעמום, ולא יכולנו לצפות אותו מראש כי בעצם לפי התוכנית היינו אמורים להתחיל לנסוע ליעד הבא שלנו ולעשות שם פעילויות שיותר מתאימות לנו שעכשיו בוטלו לנו, ולכן הערך של הטיול קצת פחת עבורנו.

מעבר לזה, באחת השיחות בינינו הבעלים שיתף אותי בכך שלעיתים הוא חושש לנסוע בדרכים משובשות יותר או כאלו שאין בהן שירותים ונידרש לעשות הפסקת שירותים בטבע כי הוא חושש שאפול במצבים כאלו ואפצע. אני לא יוגעת על סמך מה הוא קבע את זה, למרות שאני מניחה שייתכן שפשוט הזכרתי לו מטיילים שהוא הדריך בעבר שנפלו ונפצעו. ומבחינתו ההשתתפות שלי לא רק שיכולה פוטנציאלית לגרום לפגיעה בי, אבל גם ביכולת שלו לספק את השירות הכי טוב שהוא יכול מבחינתו לקבוצה כולה, כך שמבחינתו אני פוגעת גם בשאר המטיילים בכך שאני מתעקשת להצטרף לטיול. אני מניחה שהחשש הזה קיים לא רק עבורי אלא גם מכל מטייל אחר שמרגיש לו חריג, ולפחות במקרה שלי החשש שלו לא היה מוצדק, אבל אני גם מבינה אותו שהוא רוצה לוודא שלא יהיו בטיול תקלות שיפריעו לשאר המטיילים, וכנראה שכל שנות הניסיון שיש לו גרמו לכך שהוא יהיה חשדן במיוחד לכל פיפס כי הוא ראה מצבים שפיפס כזה גרם לנפילה או פציעה, גם אם זה קורה רק בשבריר אחוז מהמקרים.

למרות שהיו הרבה קטעים גרועים, מידי פעם היו גם רגעים יפים וכיפיים

אני יודעת שבעיקר קיטרתי פה על לא מעט דברים, אבל זה לא אומר שלא היו לי גם מידי פעם רגעים מהנים בטיול – במיוחד באינטראקציה עם אנשים שונים במהלכו, למשל במשחקי קלפים שהיינו עורכים בשעות הערב או במהלך נסיעות, או כשהיינו מבלים יחד במעיינות חמים.

האכסניות של החברה הן עדיין ערך טוב למי שמוכן לשהות באכסניה ולא במלון

לא לכל אחד מתאים ללון באכסניה. התנאים באכסניות הם פשוטים למדי, וברובן למשל יש חדרי שירותים ומקלחת משותפים שזה לא בהכרח משהו שקוסם להרבה אנשים.

אצלנו בישראל האסוציאציה של אכסניות היא לרוב ״אכסניות נוער״, כלומר משהו זול לבני נוער אבל לא למבוגרים. אבל בארה״ב זה לא ממש המצב, וחשוב לי לציין שמצב האחזקה של האכסניות הוא ברובו מעולה, והן נקיות ומסודרות מאוד. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להתקבל למשל בחדרי אמבטיה או שירותים לא מסודרים, גם בשעות שהם היו בשימוש כבד. זה כנראה נובע מכבוד הדדי בין המטיילים לבין עצמם, וצוות תחזוקה יעיל של האכסניה.

מעבר לזה, באכסניות בחו״ל יש לא פעם חדרים בודדים או זוגיים שאפשר לשכור ובכך לשהות בחדר שמקביל לחדר מלון, לפחות מבחינת רמת הפרטיות.

למזלי התזמון שלי היה טוב מבחינת המלחמה (וגם מבחינת הזמינות של הטיול מטעם החברה)

כשטסתי בזמנו לניו זילנד, הזמנתי את הטיול והטיסות בפברואר, למרות שבחרתי תאריך באמצע נובמבר. ואז חודשים ספורים אחרי שחזרתי מהטיול – פרצה מגיפת הקורונה. רק בדיעבד הבנתי איזה מזל היה לי שיכולתי להזמין טיסה זמן כל כך ארוך מראש בלי לחשוש שהיא תתבטל ושאפסיד כסף ותוכניות בגלל אירוע לא צפוי.

הפעם, הטיול שלי לאלסקה קרה שוב ממש חודשים ספורים לפני האירועים של השביעי באוקטובר והמלחמה שהתחילה אחריהם. אני מניחה שלצאת לטיול כזה עם קהל מטיילים בינלאומי יכול היה להיות רגיש לאור המאורעות ברצועה, ולאור המתיחות בארץ במיוחד כשיש לי משפחה, חברים וחתולים שנשארו מאחור.

ובדיעבד גיליתי שהבעלים של החברה לא מעוניין להמשיך לערוך את הטיולים האלו – ייתכן שבגלל שהוא מרגיש שהם ארוכים ושוחקים למטיילים (ולכן גם לצוות) וגורמים למתיחות בין המטיילים, או שתנאי השטח באלסקה (הגשם והקור) קשים מידי למטייל הממוצע שצריך לישון בשק״ש ואוהל.

ב 2025 לא נערכו טיולים מטעם החברה לאלסקה, וממה שראיתי – ב 2026 המסלול שעשינו קיים עם שינויים מסוימים, אבל הוא מחולק שני תתי טיולים של שבועיים, ויש בין הטיולים שבועיים הפרש, לא ברור לי אם עבור מנוחה של הצוות או כדי למנוע מאנשים להצטרף לשניהם באופן רציף (למרות שסביר להניח שבשביל שני הדברים).

אני רוצה לחזור לכמה מהאיזורים באלסקה יום אחד, ומנסה להבין איך לעשות את זה בלי טיול מאורגן

במהלך הביקור שלי, הרגשתי שאני מפספסת הרבה דברים. אני מרגישה שלא היינו מספיק זמן בעיר ג׳ונו, או שחלקים משמעותיים מהפארק דנאלי סגורים בגלל מפולת בוץ, כך שפיספסתי חלק משמעותי מהמקומות שרציתי לטייל בהם בטיול שלי לשם.

אבל מסתבר שגיליתי שיש למשל רכבת שמגיעה מערים מרכזיות באלסקה (אנקורג׳ או פיירבנקס) לפארק דנאלי – ומקריאה מהירה גיליתי שיש צפי לתיקון הכביש שבו היתה מפולת. הצפי לתיקון הולך ונדחה עם השנים (כנראה בגלל בעיות טכניות), ואני מודה שכששאלתי נהגת בפארק במהלך הביקור שלי, היא היתה סקפטית שהתיקון אכן יעבוד. אבל אני מקווה שעוד שלוש או ארבע שנים – המסלול ייפתח שוב.

כמובן שיש עוד כמה נקודות שארצה לבקר בהן שוב, ואצטרך לבדוק את היכולת שלי להגיע אליהן עצמאית – אבל את זה אעשה כשאראה שהטיול בפארק אכן אפשרי.