עצוב לי

כשיצאתי מהעבודה בחמישי, היו שני דברים שקרו שהעציבו אותי.

הראשון היה קשור לעובדה שכמו שכתבתי בעבר – אנחנו מחדשים במסגרת התפקיד מנויים שיש ללקוחות במרפאה. הם משלמים סכום מסוים מראש תמורת חבילת שירותים, וזה מצב שבו שני הצדדים מרוויחים: העלות די מכסה טיפולים בסיסיים של הלקוחות (במיוחד כשמדובר על בעל חיים שצריך לבקר יחסית הרבה במרפאה), והמרפאה מרוויחה לקוח נאמן יחסית.

כמובן שזה לא תמיד עובד בצורה מלאה, ויש לקוחות שלא מרוצים ורוצים החזר – במקביל למקרים מאוד בודדים של לקוחות מאוד קשים שלעיתים המרפאה נאלצת לוותר על ביקורים שלהם.

אבל לקראת סוף כל חודש יש לנו אוסף של לקוחות שלא יכולים או רוצים לחדש בגלל דחק כספי. יש כאלו שרוצים לחדש אבל רק בחודש הבא – לעומת אחרים שמצבם לא מאפשר להם לחדש בכלל.

ואני מרגישה רע עם זה – אולי בגלל שמצבי הכלכלי ותקופת האבטלה הארוכה שלי גורמת לי להזדהות איתם יותר מידי.

אבל אז יש את האירוע השני שקרה.

אחד הלקוחות שלנו הוא גבר מבוגר עם כלבה קטנה שמתגורר רחוק. הכלבה עצמה גם היא כבר מבוגרת וכנראה לא ממש בקו הבריאות – והיא כנראה מרכז החיים של אותו גבר. ולכן לא פעם הוא מודאג ממנה בריאותית, ברמה שהיא מדאיג בפני עצמה. כל פיפס קטן מריץ אותו למרפאה יחד איתה – לפעמים יותר מפעם אחת ביום, ותמיד בתחבורה ציבורית.

הרושם שלי הוא שמדובר על גבר מאוד בודד שהכלבה מהווה את המקור העיקרי של אהבה בחיים שלו – אבל דרך הטיפול בה הוא מקבל גם אינטראקציה חברתית מהסביבה וספציפית מהצוות הרפואי ושאר הצוות של המרפאה. הוא יכול לדבר איתם המון זמן על תסמינים ואיך היא מרגישה ועל תרופות וטיפולים.

ואני חייבת לציין פה לטוב שהמרפאה באמת מנסה לעזור לו ולטפל בכלבה, גם אם הוא לפאמים לא בהכרח נעים ובעצם יכול גם להיות די נודניק.

וביום חמישי כשיצאתי הביתה מהמוקד – הוא ישב שם מחוץ למרפאה, כשהכלבה יושבת מתחת לספסל עם רתמה ורודה ומקושטת, כשהוא עובר שוב ושוב על התרופות שהוא קיבל עבורה. וזה עשה אותי עצובה, כי יש בהם משהו כל כך מעורר רחמים…