התיירת המקרית

אז מה יש לעשות בדנאלי?

קודם כל, ישנם המון מסלולי הליכה. למשל המסלול הזה שנקרא Savage River שנמצא בדיוק בנקודה שבה מתחיל הכביש עם הגישה המוגבלת, כלומר אפשר להגיע אליו עם הרכב שלכם.

האוטובוס עצמו מגיע ליעדים שונים – אבל בדרך עוצר בהמון מקומות שיכולים להיות יפים בפני עצמם. אחד המקומות האלו הוא נקודה בשם polychrome mountain שבה יש הרים בצבעים שונים שבולטים במיוחד באור שמש. זו תחנת עצירה בכביש אבל לא יעד רשמי.

אנחנו ביקרנו בו בערב הראשון שלנו, ורצינו להשאר יותר זמן מזמן העצירה הרשמי. לכן הזמנו נסיעה באוטובוס שהיעד שלו היה רחוק קצת יותר מהנקודה הזו, וביקשנו מהנהג להשאיר אותנו שם. אבל קצת לפני נקודת העצירה, דוב גריזלי גדול עבר את הכביש, ולא היה ברור לנהג עד כמה הדוב עזב לחלוטין את האיזור. אמנם כקבוצה גדולה ורועשת יכולנו לרדת לכמה דקות מהאוטובוס כדי להסתובב ולצלם (במיוחד כי יכולו לחזור לאוטובוס במקרה חירום), אבל הנהג לא איפשר לנו להשאר במקום בלי האוטובוס, במיוחד כשהיה מדובר על שלושה מטיילים בלבד שאחד מהם היה מבוגר מאוד ולכן נאלצנו לנסוע עד היעד הסופי של האוטובוס.

כפי שניתן להבין, בפארק נתקלים לא פעם בדובים, ואפילו מקרוב – אבל גם בהמון בעלי חיים אחרים. המסלולים השונים מתוכננים מבחינת לוחות זמנים לכך שיהיו עצירות בדרך כדי לצלם בעלי חיים שונים – איילים מסוגים שונים, דובים – ואפילו זאבים.

השמועה מספרת שזאבים אפשר לראות אם יוצאים בנסיעות הרחוקות יותר והמוקדמות בבוקר (אני חושבת שבאחת הנסיעות שלנו יצאנו בערך בחמש בבוקר מהמחנה) – וזה הוכיח את עצמו אצלנו, וראינו זאבים מאוד מקרוב. אבל הצפיה הזו ממש אתגרה נהדים אחרים, ויום אחרי כן אחד הנהגים שאיתו נסענו התעקש שהוא רואה זאבים מרחוק ברמה שאף אחד מהמטיילים לא הצליח לראות אותו.

חשוב גם לציין שיש המון כללי בטיחות סביב הצפיה בבעלי החיים – כפי שכתבתי קודם, צריך לשמור מרחק מהדובים, ובשצילמנו את הזאבים היינו כולנו על האוטובוס והנהג לא אפשר לנו להוציא אפילו קצה של עדשה מהחלון כדי לא למשוך את תשומת ליבם וכדי שהם לא יתייחסו אלינו כאל צייד. אם מישהו היה מפר את הבקשות שלו לא להוציא כלום מהאוטובוס – הוא יכול היה בקלות פשוט ללחוץ על דוושת הגז ולעזוב את המקום, כך ששווה לשתף פעולה.

זה שכווי השלג, הציפור שעל שמה היתה אמורה להקרא העיירה Chicken.

כשאתם נרשמים לנסיעה באוטובוס מסויים (שיוצא ליעד מסויים בשעה מסויימת), שמור לכם מקום עליו. לרוב האוטובוסים לא עמוסים, ולכן אפשר עקרונית להשאר יותר זמן בנקודה מסויימת אם אתם רוצים, ולחזור באוטובוס אחר.

אבל לא פעם בנקודות מבוקשות יהיה עומס מסויים של אנשים – ולכן יהיה תור וייתכן שתצטרכו להמתין לאוטובוס שיהיה בו מקום פנוי עבורכם, במיוחד אם אתם לא נוסעים לבד אלא בקבוצה.

חשוב לציין שכמובן יש בפארק נוף מדהים, אבל לרוב אפשר לצלם אותו רק בנסיעה או בנקודות שבהן האוטובוס עוצר להפסקות (שהן בהחלט לא פעם נקודות יפות בפארק). אבל לא יהיו עצירות מיוחדות עבור צילומי נוף מהסיבה העיקרית שאין זמן אליהן, למרות שיש זמן עבור צילומי בעלי חיים.

בזמנו היו שניים או שלושה צלמים שביקשו עצירות לצילום נופים, והנהג הסכים לעצור בנקודה הראשונה שבה הם ביקשו לצלם. אז התחיל תהליך שבו הם צילמו כמה דקות, כשבכל פעם אחד הצלמים צילם תמונה, בחן אותה במסך, ניקה את העדשה, וצילם שוב. אחרי שהם סיימו המשכנו לנסוע – ותוך דקה הם ביקשו לעצור שוב כדי לצלם את אותו ההר הרחוק מ״זווית שהיא לגמרי אחרת!!!״.

בואו ונגיד שמאז אותה עצירה או שלצלמים לא היה נעים לבקש לעצור שוב כי הם הבינו שהם הגזימו, או שהנהג הבהיר להם שאין לכולם זמן לטקס שלהם.

בשלב זה הגענו ליעד האחרון שלנו בטיול, הפארק הלאומי דנאלי Denali. הפארק נמצא ליד ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, ששמו גם דנאלי – למרות שבמקור שניהם נקראו Mount McKinley / Mount McKinley National Park על שם הנשיא האמריקני וויליאם מקקינלי שהיה הנשיא בזמן שגילו את ההר – אבל דנאלי היה השם שבו קראו השבטים המקומיים, והחל משנות השמונים נעשו מאמצים לקרוא להר ולפארק בשמם המקורי, מאמץ שהנשיא אובמה הפך לרשמי ב 2015. על כל הדיון וההיסטוריה תוכלו לקרוא בכתבה הזו.

לפני ההגעה לפארק, רבים עוברים קודם כל בעיר הקרובה ביותר פיירבנקס Fairbanks. אני אישית קניתי שם נעלי הליכה טובות במחיר מאוד טוב, אבל רבים רוכשים בעיר ציוד נרחב יותר שהם זקוקים לו כדי לשהות בפארק. זה יכול להיות מצרכי מזון, אבל הפארק עצמו מאפשר גם לינה בשטח בהזמנה מראש, ואז תזדקקו לציוד כמו גזיה או חומר לטיהור מים.

בעיר עצמה יש מוזיאון באוניברסיטה המקומית שמכיל מידע על מדינת אלסקה, ההתיישבות בה, התושבים המקומיים, ועוד – ששווה את הביקור.

אבל יש נקודה שחשוב לציין לגבי הפארק: אמנם בימים בהירים אפשר לראות את ההר שעל שמו הפארק קרוי ממקומות רבים בפארק – לרוב מזג האוויר כזה מעונן ומעורפל שלא רואים את ההר. למשל בתמונה הבאה אפשר היה לראות את ההר ברקע אם רק היה בהיר מספיק:

מכיוון שלרוב המטיילים יש זמן מוגבל בפארק שהם מתכננים מראש, אי אפשר בהכרח לכוון ליום בהיר – ועבור רוב המטיילים זה עניין של מזל.

אפשר לראות בתמונה כביש בודד וצר – וזה הכביש היחידי שמשרת את הרוב המכריע של הפארק. הגישה היא שהשטח הוא בעצם בבעלותם של בעלי החיים שמתגוררים בו, ואנחנו בני האדם רק מבקרים. ומן הסתם גם קל לשים לב לעובדה שאין המון תנועה על הכביש, משהו שאולי אפשר היה לצפות בכביש בודד כזה בפארק מאוד פופולרי. הסיבה לכך היא שאחרי נקודה מסויימת (שבה מתחיל הכביש הצר) אי אפשר להכנס לפארק בעזרת רכב בלי אישור מיוחד (שאותו מקבלים אנשים בודדים כמו צלמי טבע מקצועיים למשל) – אלא יש אוטובוסים שמשרתים את המבקרים ומגיעים עד יעדים מסוימים בפארק, בתשלום כמובן כתלות באורך המסלול. אפשר להזמין את הנסיעות במרכז המבקרים בכניסה לפארק, ושם יתנו לכם את רשימת התחנות שמהן אפשר לעלות לכל אוטובוס בשעה מסויימת. אלו תחנות שנמצאות בכניסה לפארק עצמו, ואז ליד אתרי הקמפינג השונים שנמצאים בתחילת הפארק באיזור שבו עדיין אפשר להכנס עם מכוניות.

הפעם נשוחח על העיר ששמה ״תרנגולת״, ועל בהלת הזהב באלסקה.

לעיר ״תרנגולת״ Chicken לא היו אמורים בכלל לקרוא כך. היא מעולם לא היתה עיר גדולה במיוחד, אבל בגלל שבשלב מסוים הוקם בה משרד דואר – בגלל חוקי ארה״ב נדרש לתת לה שם. התושבים רצו לקרוא לה על שם הציפור הנפוצה באיזור – שכווי השלג או ה Rock ptarmigan. אבל כפי שאפשר לראות האיות של שם הציפור באנגלית הוא קצת מורכב, ובישיבת העיר לא הצליחו להסכים מה איות שלו, ולכן קראו לעיר ״תרנגולת״ במקום.

כיום זה בעיקר איזור תיירותי, כשיש בעיר פסל ענקי של תרנגולת ובנוסף יש בעיר מעין ״ספינה גורפת״ dredge ששימשה בעבר לכריית זהב בנהר הקרוב. אבל בעיקר יש ב״עיר״ כמה חנויות למזכרות ומסעדות קטנות שנמצאות באיזור התרנגולת והספינה.

אבל לפחות בתקופה שבה אנחנו טיילנו שם, היתה תחרות בין ״בעלי״ העיר לבין תושבים אחרים באיזור, והנהגים שלנו סיפרו לנו שאותם תושבים אחרים לא פעם תולשים שלטים שמכוונים לאתר או משנים אותם כדי למנוע מתיירים להגיע לעיר. לנו זה לא הפריע כי הנהגים שלנו הכירו כבר את הדרך לעיר, אבל אני מניחה שתיירים שלא מכירים את האיזור יכולים בקלות להסתבך.

מסתבר שבאלסקה עדיין קיימים מכרות זהב (וגם מכרות לכמה מתכות אחרות). הרוסים גילו קצת זהב בתקופה שבה אלסקה היתה בבעלותם, אבל לא ממש כרו זהב – והכריה התחילה כמה שנים אחרי שארה״ב רכשה מרוסיה את השטח.

אבל חלק גדול מהרווחים על מכרות הזהב (כיום לפחות) לא מגיעים בהכרח מכריה – אלא מתיירות. לא מעט מהאתרים שכבר מוצו מבחינת זהב (לפחות מבחינת כריה רווחית מבחינת כמות) פתחו מוזיאונים שונים, הביאו אליהן מכונות כריה כמו זו שב״תרנגולת״ ועורכים בה סיורים (בתשלום כמובן) – ויש אתרים שבהם אפשר לכרות בעזרת סלסלות בנהר ואתרים כאלו אפילו מבטיחים שתוכלו לשמור כל זהב שתמצאו למרות שמבחינה מציאותית, כנראה שהסיכוי שתמצאו משהו מאוד נמוך, ומה שתמצאו יהיו לרוב פירורים קטנים של זהב, או אבנים קטנות שבהן יש חוט או שניים של זהב).

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מודה שהיו לי הרבה מאוד מורים שניסו בכל הכוח להיות מורים מיתולוגיים. בי״ב המחנכת שלנו היתה גם המורה לספרות שלנו והחליטה לעזור לכיתה שלנו להיות מגובשת בכך שהיא אירגנה לנו מידי פעם ״ערבי שירה״ אצלה בבית, שמהם תמיד הצלחתי להתחמק. היתה לנו גם מורה לתנ״ך בי״ב שראתה את עצמה כסחבקית שלנו וניסתה גם לעזור לגיבוש החברתי שלנו – והיו כמה שהגיבו לזה, אבל אני הייתי צינית למדי, גם בגלל הניסיון שלה להראות כמו ״סחבקית״ וגם בגלל שנראה לי קצת מיותר לנסות לבש כיתה שלא נראתה כסובלת מזה שהיא כבר לא מגובשת כבר בערך שנתיים בדיוק לפני שאנחנו מסיימים ללמוד.

והיו גם מורים גרועים למדי. כמו למשל המורה שלי למתמטיקה בכיתה י׳ ששלחה אותי לארבע יחידות מתמטיקה כי היה נראה לה שחמש יחידות יהיו לי קשות מידי. ביליתי את כיתות י״א – י״ב באי הקשבה לשיעורי מתמטיקה, בלי לעשות שיעורי בית – וקיבלתי ציונים מעולים כי בלילה לפני כל מבחן פתחתי את ספר הלימוד לשעתיים שלוש ולמדתי.

בסופו של דבר הבגרות של ארבע יחידות בשנתון שלנו היתה קשה משמעותית מזו של חמש יחידות – וכיום יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, מה שמעיד על היכולות הלא משמעותיות של מי שהיתה המורה שלי בכיתה י׳ בהערכת תלמידים.

אבל היא עדיין טובה משמעותית מהמורה שלי לאנגלית בכיתה ח׳. כמה חודשים לפני שהתחלתי ללמוד אצלו חזרנו משנתיים בארה״ב, כך שהאנגלית שלי היתה מעולה – אבל משום מה הוא החליט שהוא לא אוה אותי. במבחן הראשון שלנו הוא ״כיסח״ לי 8 נקודות לשאלה משתי שאלות כי לדעתו בתור ״דוברת אנגלית״ יכוןלתי לענות אליהן בצרוה יותר מלאה. ואז הוא הכריז שהוא פותח ״קבוצת דוברי אנגלית״ לשני התלמידים האחרים בכיתה שבדיוק חזרו מחו״ל.

הקבוצה כללה בעיקר דוגמאות מהמבחנים שלהם שהוא יהה קורא בכיתה כדי להראות לכולם איזו אנגלית טובה יש להם, ועבודות נוספות שכללו בעיקר קריאה של ספרים נוספים. אני מניחה שבגלל הנקודה השניה הקבוצה הזו התפרקה די מה (כי מי רוצה עוד שיעורי בית בכיתה ח׳?), ובסופו של דבר אני קראתי עצמאית באנגלית מיוזמתי כך שלא ממש הייתי צריכה את השיעורים האלו. אני מודה שעד היום לא ממש הבנתי למה היה למורה הזה משהו נגדי – הייתי בסה״כ תלמידה טובה כך שאני לא חושבת שהוא חשב שיש לי גישה בעייתית או משהו.

למזלי הרב הוא עזב בסוף השנה אחרי שהוא ברח עם המורה שלנו לריקודי עם, שהיתה אחות של אחת המורות שהיתה נשואה. אחריו היתה לנו מורה רוסיה לאנגלית שגם לה היו הערות אלי, אבל היא היתה מורה טובה וההערות שלה היו במקום כי האנגלית שלי היתה מ״שמיעה״ ולא בהכרח הבנתי דקדוק בצורה טובה ופורמלית.

למרות שאם חושבים על זה, המורה הכי גרועה שהיתה לי היתה המורה שלי לפסנתר. בכיהת א׳ נינתי בחוג לקסילופון, ומשם איכשהו זה התגלגל לזה שהתחלתי ללמוד פסנתר עם המורה לקסילופון, אבל אחרי שנה עברתי למורה אחרת. בהתחלה היחסים בינינו היו טובים, אבל עם הגיל קצת נמאס לי מהשיעורים. היא לימדה אותי מוזיקה קלאסית, משהו שלא ממש התחברתי אליו בתור ילדה. בשלב מסוים פשוט הייתי מאחרת לשיעורים, והיתה למורה דרך מעניינת להתמודד עם זה: בכל פעם שאיחרתי (שהיה בכל שיעור), היא היתה ממשיכה ללמד את התלמידים שלפני (אח ואחות) עד שהם סיימו לנגן את כל ה״יצירות״ שהם למדו, ורק אז שולחת אותם הביתה ומתחילה ללמד אותי. אבל כשהיה מגיע התלמיד אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי, כך שהשיעור שלי היה באורך של פחות מעשר דקות מתוך חצי שעה שההורים שלי שילמו עליה.

אני מניחה שכנערה פחדתי לספר להורים שלי כי פחדתי שהם יכעסו עלי על זה שאני מארת, אבל בדיעבד כמבוגרת ברור לי שהם היו גם פונים למורה ״מאחורי הקלעים״ כדי לגרום לה להבין שמה שקורה לא מקובל עליהם, או שהם לפחות היו מעבירים אותי למורה אחרת. בסופו של דבר הבעיה נעלמה בכך שהפסקתי לנגן, אבל כיום כמבוגרת קצת חבל לי שזנחתי את הנושא.

אבל למרות כל זה, זכורות לי לטובה שתי מורות.

הראשונה היא המורה שלנו לתנ״ך מכיתה י״א. אני למדתי באחד התיכונים הכי טובים בירושלים, אבל הכיתה שלמדתי בה היתה ״מופרעת״ והיתה שוחקת מורות. אחרי שבמהלך כיתה י׳ המורה שלנו ללשון והיסטוריה היתה מידי פעם יוצאת מהכיתה בכעס באמצע השיעור ומסרבת לחזור עד שלא התנצלנו – הגיע היום הראשון של כיתה י״א. במקרה זו היתה תחילת הקריירה של הזמרת זהבה בן – והמחנכת שלנו באותה שנה נקראה זהבה, אז מישהו הביא מעשיר מהבית כדי לנגן לה שיר של זהבה בן. היא נהנתה מהבדיחה וצחקה איתנוף וחשבה שבזה נגמר הסיפור.

רק שעתיים שלוש אחר כך הגיע לכיתה המורה החדש לתנ״ך עם הרבה אידאולוגיה על יחסי מורה תלמיד. הוא התחיל להסביר לנו על זה, ומישהו החליט לשגע אותו קצת והשמיע מידי פעם כמה שניות של זהבה בן. אחרי כמה פעמים שבהם המורה הבין שצוחקים עליו – הוא החליט שהוא מתפטר.

אחרי כמה שבועות מצאו מורה שתחליף אותו – ושהבינה שהיא צריכה להיות קשוחה איתנו כדי לקבל קצת משמעת. היא היתה מורה מפחידה למדי בהתחלה – אבל בדיעבד ידעה גם ללמד תנ״ך בצרוה מעניינת, ואני חשובת שבסוף השנה אני לא הייתי התלמידה היחידה שהציון שלה היה גבוה משמעותית משנים קודמות בתנ״ך, למרות שאפשר לשאול האם זה היה בגלל המשמעת או בגלל היכולות שלה כמורה (כנראה שהסיבה האמיתית היתה שתיהן).

באותה תקופה התחילה גם ללמד אותנו מורה לאנגלית שהיתה עולה מארה״ב. היא היתה אפריקנית אמריקנית שהתגיירה כדי להתחן עם בעלה שהיה יהודי דתי (ואם אני זוכרת נכון 30 שנה אחר כך, היה גם מהגבר מבריה״מ), והם עלו יחד לארץ. לא פעם בהזדמנויות שונות היא סיפרה לנו על גזענות בארה״ב כדי ללנד אותנו על הנושא, אבל בניגוד למורות אחרות שתמיד נשמע שהן רוצות בעיקר ״לחנך״ אותנו, אפשר היה להרגיש שאצלה מדובר היה על חוויה אמיתית כי היא עברה את הדברים בעצמה.

אחרי הביקור בג׳ונו, הפלגנו הלאה ועברנו חזרה לקנדה, למחוז בשם Yukon יוקון. מדובר על ה״טריטוריה״ הכי צפונית מערבית של קנדה, והיא ברובה פראית. לדעתי היא גם פחות ידועה כיעד תיירותי לעומת שכנתה מדרום, טריטוריית קולומביה הבריטית British Columbia, למרות ששתיהן יפות.

חשוב לציין שטיילנו באיזור בסביבות אמצע עד סוף יוני (אני חושבת שבילינו את היום הארוך בשנה של ה 21 ביוני בטיול בפארק הלאומי שנמצע שם), אבל שימו לב לכמות השלג שעדיין פשר לראות בהרים ובסביבה. חשוב רק לציין שלרוב מזג האוויר היה מאוד נעים לטיולים, גם אם הוא היה קריר קצת בערבים ומוקדם בבוקר.

עיר הבירה של הטריטוריה היא העיר Whitehorse, אבל אנחנו בילינו בעיקר בעיק הבירה הקודמת – בשם Dawson City אליה הגענו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד לאחר נהיגה לאורך הלילה. לצערי לא חשבתי שאצטרך את המצלמה בשעות הבוקר המוקדמות, לכן הנחתי אותה במקום שהיה לא נגיש עד שכולם התעוררו והתחלנו לסדר מחדש את האוטובוס לתצורה של מושבים במקום מיטות, ופספסתי צילומים של ערפל מנקודת התצפית הגבוהה שאליה הגענו בבוקר מעל העיר.

אחד הדברים המעניינים בעיר היא מעבורת שחוצה את הנהר המקומי מצד לצד, לא פעם נגד זרמים מאוד חזקים בנהר עצמו. לסירות עצמן לוקח לא מעט זמן לחצות את הנהר שהוא לא בהכרח מאוד רחב רק בגלל הצורך להתנגד לכוח של המים.

בעיר ליד הנהר יש גם מסלול הליכה מאוד יפה שמוגדר כ״בית קברות לסירות נהר״ כפי שניתן לראות באחת התמונות. המסלול לא קשה ויפה:

אבל גולת הכותרת של הביקור ביוקון היה הפארק הלאומי קלואן Kluane National Park. יש בפארק לא מעט הרים שאפשר לטס עליהם ברמת קושי כזו או אחרת (כולל ההר הגבוה ביותר בקנדה), ומבחר מסלולים באיזור ההררי הזה שבעצם סובבים את אגם קלואן שנמצא במרכזם. בערב הראשון ירדנו מאתר הקמפינג שלנו לאיזור האגם, ובוקר אחרי יצאנו לטיול במסלולים שונים סביבו, כל אחד לפי רמת היכולת שלו.

האישה בתמונה היא הישראלית שהיתה בטיול:

את הימים הראשונים של הטיול בילינו באתרים שונים בקנדה, אבל לאחר מכן עברנו בעצם לאיזור דרום אלסקה שבו יש קו חוף מאוד ארוך וצר – והרבה איים ליד החוף. האיזור עצמו נקרא Inside Passage שבו עוברות גם הספינות שמשמשות לשייט באלסקה.

ההבדל העקרוני. הגדול בין הטיול בשייט לטיול הזה נבע מכך שפה היתה לנו אפשרות להשאר יותר זמן בערים עצמן כדי לטייל. לא פעם היתה אפשרות לצאת לטיול יפה מחוץ לעיר או לשוט לנקודה מרוחקת יותר, כשהמדריכים היו שמחים לעזור למטיילים לעשות את זה.

אבל המעבר בין הערים באיזור הזה הוא מורכב – כי בעצם אין כבישים ביניהן או אליהן כנראה כי זמן הנסיעה בין מקומות מיושבים יהיה ארוך מידי, ולכן צריך לעבור ביניהן במעבורות. המעבורות יוצאות כמה פעמים ביום (לפחות בתקופה של הלא קורונה), אבל איכשהו יצא שאנחנו תמיד נסענו בהן בלילה, כנראה כדי לחסוך זמן.

הקושי הגדול פה הוא שהאיזורים הציבוריים של המעבורות הללו הם בחוץ, וגם כשיש תנורי חימום באיזור – מאוד קר וקשה לישון בהן. יש אפשרות לשכור במעבורות חדרים, ואולי שווה לכם לשכור אחד כזה עבור כמה חברים אם תרצו לחוות את החוויה של שיט בלילה (או אם אתם רגישים לקור אז גם ביום) – למרות שיש סיכוי סביר שתפסידו כך את הנוף היפה, כשבקיץ במיוחד יש אור לאורך רוב הלילה ואפשר לצלם בו תמונות.

גם לעיר הבירה של אלסקה, ג׳ונו, אפשר להגיע רק במעבורת ואין כביש שמוביל אליה. שימו לב לכמות האור בתמונה למרות שהשייט היה בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות.

בג׳ונו עצמה יצא לנו לבלות יומיים וחצי מלאים מכיוון שלא יכולנו לישון על האוטובוס ברחבי העיר, שכרנו חדרים משותפים או בודדים באחת האכסניות בעיר. זו היתה הפסקה מאוד מבורכת מהמחיה המשותפת על האוטובוס, למרות שבעצם בילינו עדיין חלק גדול מהזמן יחד בכך שטיילנו יחד.

בחצי היום הראשון הנהג הוריד אותנו בקרחון המקומי של ג׳ונו שנקרא Mendelhall Glacier ושנמצא קרוב לעיר – שממנו חזרנו לעיר באוטובוס מקומי. יש ליד הקרחון לא מעט מסלולי הליכה יפים שאני ואחת מהטיילות בחרנו באחד מהם – ולמזלנו התחלנו אותו מהכיוון שבו העליה לראש ההר היתה הדרגתית ואיטית יחסית וירדנו בירידה התלולה והרציפה – שבה פגשנו את שאר המטיילים שהלכו בכיוון ההפוך מאיתנו והתנשפו בעליה.

ביומיים הבאים בילינו בשנתי פעילויות.

באחד מהם (אני לא זוכרת האם היה מדובר על היום הראשון או השני), הנהג הצעיר והפחות מנוסה הכיר חבר שהיתה לו חברה שאירגנה טיולי קיאקים באיזור העיר. הוא המליץ לנו על הפעילות, אבל היה לו חשוב להדגיש לנו שמדובר היה על חבר שלו אבל שהוא לא מרוויח מההמלצה אלא הוא פשוט יודע שתהיה לנו חוויה טובה איתו. החוויה אכן היתה מדהימה וכולם מאוד נהנו מהפעילות – לצערי אין לי תמונות ממנה כי חששתי לקחת איתי את המצלמה שלי.

הפעילות השניה היתה בעצם שייט לפיורד בשם Tracy Arm Fjord שבסופו ראינו קרחון בשם Sawyer South Glacier שהוא אחד משני קרחונים שנמצאים באיזור.

בשלב מסוים ראינו גם כלבי ים על הקרחונים (ועבור הקורא מוטי: לפי ההסברים שלך לגבי אריות הים בניו זילנד, אלו בהחלט נראים כמו כלבי ים):

בנוסף ראינו פיסות קרח עם ציפורים:

זה נושא השרביט החם השבוע.

בלוגים בימינו נחשבים למשהו מאוד מיושן, במיוחד לאור העובדה שכיום כולם כותבים ברשתות החברתיות.

אבל בעיני יש לרשתות החברתיות המון חסרונות. קודם כל, הרבה יותר קשה לקרוא בהן פוסטים ארוכים. יש סיבה לכך שטוויטר הכבילה אורך הודעה לשמונים תווים, ואנשים גם נוטים לא לקרוא פוסטים ארוכים מידי בפייסבוק. לפחות כשאנשים פותחים עמוד בבלוג הם יודעים שזו הולכת להיות רשומה ומטבעה כנראה שיש סיכוי שהיא תהיה ארוכה יותר.

מעבר לזה שברשומות בבלוג יש אפשרויות עריכה גדולות יותר ואפשרות לשלב ברשומה עצמה תמונות, ממש כמו בכתבה בעיתון.

וכנראה גם בגלל שיש לי מה לכתוב עליו, וזוה דורש את כל התכונות הנ״ל.

כזכור, בשנת 2003 יצאתי לשייט באלסקה, אבל היה לי ברור בשלב מסוים שאני רוצה להדגיע גם לאיזורים הפנימיים שלה. בהתחלה הצטערתי קצת שלא הצטרפתי לסיור שהציעה חברת השייט כי לא הייתי מודעת אליו – אבל בדיעבד אני שמחה כי בסופו של דבר מצאתי אלטרנטיבה מקיפה יותר במחיר סביר יותר.

מדובר בעצם על חברה בשם Green Tortoise – חברה מסן פרנסיסקו שבתחילת דרכה באמצע שנות השבעים התחילה כחברה לתחבורה ישירה בין ערים מסוימות במערב ודרום מערב ארה״ב. עם הזמן החברה הוסיפה עצירות בכל מיני מעיינות חמים בדרך כדי לשעשע את הנוסעים – ועם הזמן התפתחה לחברת טיולים לכל דבר – ויש לה בנוסף שתי אכסניות (בסיאטל ובסן פרנסיסקו).

כשאני שמעתי על החברה לראשונה בסביבות 2003 או 2004, החברה היתה בשיאה והציעה מסלולי נסיעה רבים , שאפשר היה לחלק אותם לכמה קטגוריות:

• מסלולים בדרום מערב עד צפון מערב ארה״ב באורכים משתנים שבהם מבקרים בפארקים לאומיים שונים באיזור.
• טיולים למקסיקו ומרכז אמריקה שהתרכזו בעיקר בחופים למיניהם אבל כן היו מידי פעם ביקורים באתרים מעניינים בדרך, כשהחופים היו לא פעם חופים פרטיים או כמעט פרטיים.
• טיולים חוצי ארה״ב – כשמסלול אחד היה ממזרח למערב והשני ננערב למזרח – כאחד כיסה אתרים בחלק הצפוני יותר של המדינה, והשני בחלק הדרומי שלה.
  אלו היו סיורים שנערכו בעיקר בקיץ מתוך הבנה שיתעניינו בהם בעיקר בוגרי תיכון או תעירים בכיל אוניברסיטה / מכללה.
• גולת הכותרת היתה בטיול לאלסקה, שלרוב משך דווקא אוכלוסיה מבוגרת יותר.

האוטובוס הוא אוטובוס ייחודי כשבמהלך היום יש בו מושבים שאפשר לשבת עליהם – ובלילה אפשר לארגן אותם מחדש בצורה שבה הספסלים לשעבר הופכים למשטח שינה שאפשר לפרוס עליו מזרונים שעליהם ישנים הנוסעים בשקי שינה.

היכולת הזו לישון על האוטובוס בעצם חוסכת כסף על מלונות או אתרי קמפינג – ומאפשרת בעצם לנהגים לנסוע בלילה כדי שהימים יוקדשו בעיקר לטיולים. ואכן יש שני נהגים, לא רק כי החוק קובע מגבלות על נהיגה בלילות, אלא בעיקר כי זה יותר בטוח.

לעיתים יש מצבים שבהם כן שוהים באתרי קמפינג שונים (למשל אם מבקרים בכמה אתרים באותו איזור ואין צורך לנסוע בלילה) – ולמרות שעדיין אפשר לישון באוטובוס, אפשר גם לישון באוהל. בעבר הנוסעים שהיו מעוניינים בכך היו צריכים להביא את האוהל בעצמם, אבל כיום אפשר גם לשכור מהחברה אוהל. זכור לי גם מהטיול הראשון שלי שהנהגים אפשרו לנו להוציא ציוד כמו המזרנים מהאוטובוס ולישון בחוץ לא מתחת לאוהל ככל עוד שמרנו על הציוד מהאוטובוס נקי (למשל בכך שפרסנו ברסנט מתחת למזרנים), אבל זה לא קרה בטיולים האחרונים שלי כך שזה כנראה לא ממש אפשרי (או לפחות לא מומלץ) כיום.

את הארוחות בטיול מכינים יחד במטבחון מאורגן על האוטובוס עם גזיות וכו׳, כשיש מתחת לכמה מהמושבים בקדמת האוטובוס חללים דמויי צידנית שבשילוב קרח הופכים להיות מקרר. כך שבמצב כזה אפשר לעשות קניות רק פעם בכמה ימים כדי שיהיה מה לבשל ולאכול.

אםזה נשמע לכם מוכר – אז זה בהחלט דומה לדרך בה טיילתי בניו זילנד, ןבעבר אפילו היה בין החברות שיתוף פעולה מסויים. ישנם הבדלים מסויימים בדרך בה מתנהלים הטיולים: בניו זילנד למשל מעולם לא נהנו במהלך הלילה, מה שאיפשר שינה נוחה יותר באוהלים, אבל מצד שני זה די דרש מאיתנו להקים אוהלים בלי האפשרות לישון במקום שלא דורש הקמה ופירוק של אוהל אם לא רוצים להסתבך עם זה. בגרסא האמריקנית של הטיול יש לתחושתי יותר ארוחות משותפות שמאורגנות על ידי החברה, לא פעם בגלל חסכנות וארגון של הנהגים, לעומת החברה הניו זילנדית שבה הארוחות נקבעות מראש וזהו. מעבר לזה – בחברה האמריקנית ארוחות הבוקר נוטות להיות ״רציניות״ יותר וכאלו שמבשלים במקום (לרוב על ידי משכימי הקום של הקבוצה) – שהן משביעות משמעותית למשך לא מעט זמן (ופעם פעמיים הן גם יכולות להיות כאלו כבדות שהן מורגשות בטיול עצמו). מצד שני זה משהו שגוזל לא מעט זמן בבוקר לבישול, אכילה ואז ניקיון.

לצערי הרב החברה, שקיימת מאז אמצע שנות השבעים, נתקלת בקשיים. כערך בשנת 2016 או 2017 יותר יותר מהטיולים שלה בוטלו – זה התחיל בטיולי החוף במקסיקו ומרכז אמריקה שנעלמו ללא הסבר, ואז הטיולים חוצי ארה״ב בוטלו.

רק לקראת תחילת הקורונה החברה פרסמה הודעה: מצבה של החברה בשנים האחרונות לא היה טוב, ורוב האוטובוסים שלה ״הושבתו״ מתחילת עונת הטיולים של 2017. כיום בעלי החברה מתפעלים אותה כמעט בלעדית, עם נהג או שניים שלוחות הזמנים שלהם מאפשרים להם לבוא ולנהוג מידי פעם לפי הצורך.

כנראה שיש סיבות רבות לזה – החל מהקלות היחסית כיום של ארגון טיולים (וקבלת רעיונות לטיולים) באינטרנט שהופכת סוכנויות נסיעות ״רשמיות״ לפחות מושכות, וסוגי הטיולים שאנשים נמשכים אליהם משתנים. יכול גם להיות שעצם העובדה שבאופן עקרוני ומתוך בחירה אין על האוטובוסים ווי פיי (כדי לאפשר לאנשים לשוחח במקום להיות צמודים למסכים) מקשה על מציאת מטיילים שירצו להיות ״משפיענים״ שיפרסמו תמונות שלהם בטיול של החברה, כי קשה להם מידי לפרסם תמונות באינסטגרם.

הקורונה כמובן גרמה להשבתת הפעילות של החברה, אבל ב 2022 הם מוציאים טיול מחודש לאלסקה, כך שאם מישהו פה מתרשם מהטיול – הוא כמובן מוזמן להרשם אליו.

את הימים הבאים בילינו בטיול בלא מעט אתרים קטנים ולא ידועים. בהסתכלות על המסלול שהחברה מציעה כיום זה השתנה – והימים הראשונים לטיול מוקדשים לפארקים הגדולים של מערב קנדה בהרי הרוקיס הקנדיים.

כאן עולה שאלה מעניינת: האם עדיף לטייל במקומות ״מפורסמים״ וגדולים, או אולי דווקא בכאלו קטנים ופחות ידועים?

זה לא שפספסנו יעדים מעניינים וחשובים באלסקה עצמה – היינו בערים שעל החוף (כשהפעם נשארנו למשל בעיר ג׳ונו למשך שלושה ימים כדי שנוכל להנות מטיולים בסביבת העיר ולא רק בביקור חטוף לקניית מזכרות). היינו גם בפארק הלאומי דנאלי הוא אחד הפארקים הגדולים והידועים של אלסקה.

אבל לא פעם יצא לנו לעבור בדרך גם במקומות קצת פחות מפורסמים, שהם לא בהכרח פחות שווים או יפים או מעניינים מאתרים מוכרים.

יצא לנו למשל לבקר בכמה אתרים בקנדה של מה שקנדים מכנים First Nations והאמריקנים שכניהם מדרום מכנים Native Americans (ואנחנו בעבר היינו מכנים ״אינדיאנים״. לא פעם הביקור באתר או אפילו בכפר מלווה בהסברים על התרבות המקומית ועל איך, מדוע וכיצד נבנים ה Totem Poles הידועים שלהם. לא פעם גם מסבירים לתיירים כמה חשובה התיירות הזו של אנשים שמגיעים לכפר הן לשימור התרבות של ה First Nations, אבל גם ליכולת של אותם אנשים להתפרנס בצורה מכובדת וטובה במקום להתמכר לאלכוהול.

מעבר לזה, צעדנו לא פעם בכמה מסלולים קטנים ונחמדים שהובילו למשל למפלים או לנופים יפים אחרים.

באחד מהמסלולים איכשהו הכביש למסלול נחסם לרכבים, והיינו צריכים לעלות ברגל מרחק די גדול בגלל זה רק כדי להגיע לתחילת המסלול, שהתברר ככזה שהיה קל יותר מהעליה בכביש עצמו… למרות שמחפשי האתגר מצאו שביל שעבר דרך אבנים לא יציבות כדי להגיע למפל אחר כדי לאתגר את עצמם.

אתרי הקמפינג שהיינו בהם היו לא פעם יפים לא פחות – למרות שבחלקם לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. המשמעות של ״אין מים זורמים״ אומרת שאין מקלחות, אין מים במטבחים (וצריך להביא מים מבחוץ) – אבל גם אומר שאין שירותים שאפשר להוריד בהם מים אלא שירותים שבעצם יש מתחתם בור גדול שבו נאספים כל הצרכים – שמידי כמה ימים מפונים ומנוצלים למטרות כמו ייצור דשן. למזלנו לרוב הגענו לאתרים כאלו כשהשירותים היו יחסית ריקים, אבל אחרי לילה של שימוש של כולנו כבר התחלנו להרגיש קצת בריחות.

ואפרופו שירותים: כנהוג בארה״ב, עקרונית גם באוטובוס עצמו יש שירותים, אבל הנהגים מאוד מבקשים שלא נשתמש בהם כי צריך לרוקן אותם בצורה מאוד תכופה כדי שהם לא יתחילו להסריח – וגם אם יש מצבים שבהם אין ברירה אלא להשתמש בהם, מדובר רק על שתן. קרו לי במהלך השנים כמה מצבים שבהם הנהגים כן אפשרו להשתמש בשירותים, במיוחד במצב שבו מיהרנו או שהיו פקקים איומים שלא השתחררו בקרוב ומישהו היה ממש ממש ממש חייב להתפנות כאן ועכשיו.