על הרזיה ותחרות

בזמנו עבדתי במקום עבודה מסויים, שבו עבדה עוד אישה שמנה. בעצם היו בו גם עוד כמה נשים שמנות (וכמה גברים לא ממש רזים), אבל אני רוצה לכתוב על אחת מהן.

אולי כרקע חשוב שאכתוב שהתחלתי לעבוד בחברה אחרי שנה וקצת של חברות בשומרי משקל, אחרי ירידה של בערך 20 ק״ג, ובמהלך השנתיים וקצת הראשונות שלי בה רזיתי בערך 12 ק״ג נוספים. אני מניחה שהשילוב של הירידה (למרןת שהיא היתה איטית) פלוס העובדה שראו שאני חיה אורח חיים בריא גרמו לכך שהיתה לי תדמית של מישהי שרזתה הרבה.

בתחילת ההיכרות ביני לבין אותה קולגה ספציפית נושא המשקל בכלל לא עלה. אבל אז היא עברה לכמה שנים לארה״ב, ששם היא המשיכה להשמין, וכנראה בנוסף הגיעה למצב שבו היא היתה על סף אבחון בסוכרת מסוג 2.

בדיוק באותה תקופה היא חזרה לישראל, וניסתה לגייס אותי לכמה ניסיונות שלה ל״שיפור אורח חיים״ / ״שינוי הרגלים״. השינויים האלו לא הלכו לה, וגם אני לא הייתי מעוניינת להצטרף אליה כי לא נראה לי ש״שיתוף פעולה״ כזה היה מועיל לי.

אבל אז היא גילתה את ״ה״שיטה. באותה תקופה קולגה אחרת שלנו ״גילתה״ קואצ׳רית ש״מטפלת״ באכילה רגשית, והתחילה לרזות אצלה מאוד מאוד מאוד מהר. הקולגה המקורית החליטה שזו המסגרת בשבילה, והצטרפה.

וההתחלה היתה טובה – היא התחילה לרזות, ומהר. ואחרי התמדה של כמה חודשים, היא היתה בטוחה שההרזיה אצלה בכיס – והתחילה להתרברב על ההישגים שלה. בכל ארוחת צהרים שאכלנו יחד, שמענו ממנה על איך היא לא אכלה אף עוגיית חג בפסח למרות שהיא מתה עליהן, במיוחד על עוגיות הבוטנים. על איך הם יצאו לטיול של שמונה ק״מ והיא היתה עייפה ולא היה ברור לה למה כי היא יוצאת כל בוקר להליכה של שישה ק״מ.

עם הזמן וההרזיה היא הרגישה יותר ויותר טוב עם עצמה – והתחילה לייעץ לכולם על הרזיה, כולל לי – למרות שהיא לא התבקשה. עם הזמן היא התמקדה בי יותר ויותר, והבנתי שבעצם אני הייתי המוטיבציה שלה לרזות בכך שהיא יצרה בינינו תחרות שבה היא מנצחת. לאורך זמן עלתה בי התחושה שאולי הקואצ׳רית שמולה היא עבדה החליטה לנצל את המצב בינינו כדי לתת לאותה קולגה מוטיבציה כדי להרזות ו״להראות לי״, בלי לחשוב על ההשפעה השלילית של זה עלי – ועל יחסי העבודה בינינו. אולי היא לא חשבה שאותה מטופלת שלה תחצין כך את התחרות הזו מולי, או שאולי היא הצדיקה את זה בעיני עצמה ובעיני הלקוחה שלה בכך שזה כביכול אמור לתת לי מוטיבציה לרזות, אולי אפילו בעזרתה.

בסופו של דבר גם אני התחלתי לרזות, ואפשר היה לראות שזה מציק לאותה קולגה, במיוחד כשגם אני התחלתי לענות לה כשהיא קישקשה את השטויות שלה על תזונה נכונה. באותה תקופה קצב ההרזיה שלה הפך להיות מאוד איטי, ובמקביל התזונה שלה הפכה להיות יותר ויותר דלה, וכללה מגוון הולך וקטן של ירקות (עם נטיה ליותר ויותר חסה עם הזמן ופחות ופחות ירקות בצבעים שהם לא ירוק כי יש בהם יותר מידי פחמימות וקלוריות) וחלבונים.

יום אחד כשאכלנו צהרים במסעדה, הערתי לה שסודה נחשב ללא בריא בגלל שאיכשהו הדרך שבה יוצרים בסודה גזים מעמיסה על הכליות, והיא נאנחה ואמרה שנמאס לה שאפילו דבר כזה כבר נחשב לאסור. ואז שבועיים או שלושה אחר כך, בישיבה של קבוצה די גדולה של עובדים, ראיתי אותה אוכלת קרמבו שהיה חלק מהכיבוד שהוגש לנו לפני שהתחילה הישיבה. ואז אוכלת עוד אחד אחרי הישיבה.

מן הסתם העליה המהירה והגדולה שלה במשקל התחילה להיות מאוד בולטת מהר מאוד אחר כך.


למה היא נכשלה? משתי סיבות.

קודם כל, אותה קואצ׳רית לא ידעה לנהל הרזיה כמו שצריך, במיוחד לא ממשקלים גבוהים. התזונה של הקולגה הזו הפכה להיות מאוד דלה מאוד מהר, משהו שלא אפשר להתמיד בו לאורך זמן. אולי כשהמשקל יורד מהר יש איזשהו מנגנון פיצוי שמעניק סוג מסוים של סיפוק שמחליף את ההנאה מהאוכל ולא פעם את תחושת השובע. אבל לאורך זמן קצב ההרזיה יורד, ובנוסף צריך להקפיד על תזונה יותר ויותר מוקפדת, וגם לאכול פחות ופחות ובכך להשאר יותר ויותר רעבים. ואם התזונה היתה מוקפדת מלכתחילה כדי להגיע לירידה מהירה – אז מגיעים לנקודות קצה מהר מאוד, גם מבחינת קצב הירידה וגם מבחינת המגבלות על התזונה.

אבל יש גם את הפן הנפשי והרגשי – שנראה היה בעייתי. עצם העובדה שמה שנתן לאותה קולגה שלי מוטיבציה היתה התחרותיות שלה מולי אולי עבדה לה ונתנה לה מוטיבציה בהתחלה, אבל לאורך זמן לא הספיקה, במיוחד כשאני התחלתי להרזות בדיוק בשלב שבו היא התחילה להתקשות עם ההרזיה שלה. כך שלאורך זמן התהליך הזה ״הרס״ לה את המוטיבציה כשאני התחלתי לרזות: לא רק שאני כבר מפסיקה להיות ״השמנה הרעה״ שמשמינה כשהיא ״שמנה טובה״ שמרזה, אלא גם אני מושכת תשומת לב ומחמאות על ההרזיה שלי, כשתשומת הלב היתה מגיעה אליה באופן בלעדי לפני כן.

מעבר לזה, נראה היה שה״טיפול הרגשי״ הזה שהדגיש ״הצלחה״ הצדיק ברקע תזונה שהלכה והפכה לדלה, וזה בעייתי גם אם הגדרת ה״הצלחה״ היתה יציבה ולא זמנית כמו זו שבחרה הקולגה שלי. בסופו של דבר – הסיכוי של אדם שמן שמאוד אוהב אוכל יוותר על דברים טעימים ויעבור לחיות על חזה עוף, ביצים קשות, וחסה רק כדי ״להיות רזה״ מאוד נמוך. שנים על גבי שנים של דיאטות בסגנון הזה די מוכיחות שזה לא עובד, גם אם המרזה ממש רוצה להיות רזה.

גווילין – הביקור בשוק ופארק הפיל

השייט בנהר הוא אמנם האטרקציה הידועה של איזור גווילין – אבל יש בעיר גם אטרקציה אחת של סלע שנראה כמו פיל, כשמסביבו יש פארק מאוד יפה ומרשים עם אגם ומקדשים שונים (וכמובן ״מיתוג״ מאוד חזק של כל מה שקשור לפילים).

וכמובן שיש בעיר גם שוק שהוא בעצם מדרחוב שמוכר לא מעט מזכרות פלסטיק ודברים דומים, שלפחות בגווילין הנוף בו היה יפה.

השווקים האלו נפוצים בכל סין בעצם כדי לעודד את הכלכלה בכך שמעודדים את התיירים (המקומיים והמערביים) לקנות כמה שיותר דברים. עבור רבים ״חבל לא לקנות״ בגלל שהמחירים באמת מאוד זולים – ואצלנו בקבוצה היו אלו שכבר לא הסתדרו עם מגבלת המשקל של המזוודות לקראת סוף הנסיעה הם בטיסות הפנימיות והן בטיסה חזרה הביתה.

האם אני צריכה מסגרת כדי להרזות?

לפני בערך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית כשחיפשתי עבודה במשך תקופה די ארוכה. נוצר בינינו קשר נעים, אז בין השאר אמרתי לה שאני רוצה להתחיל להרזות שוב.

היה מדובר על שלב יחסית מוקדם בקורונה, ובשלב זה העליה שלי במשקל היתה יחסית קטנה – והרגלי האכילה שלי היו עדיין סבירים פחות או יותר, אולי רק עם קצת יותר שוקולד מהרגיל, ואם אכלתי גלידה, זה היה בעיקר לבקר בסניף של גולדה ולקחת את המנה הכי קטנה, ולא להזמין קילו גלידה הביתה.

ההצעה של הפסיכולוגית היתה לפנות לחוות בריאות כזו או אחרת – ואחרי שהסברתי לה שאני לא מאמינה בצומות מיצים / חוקנים / שאר ״ניקויים״ כאמצעי להרזיה (אני אישית מאמינה שאלו דברים מאוד לא בריאים, וכך אומרת גם הרפואה מבוססת המדע), היא עדיין התעקשה שאני ״חייבת״ מסגרת.

אכן הצטרפתי כמה חודשים אחר כך למסגרת כזו, אבל התוצאות היו גרועות למדי. לפי ההבטחות בעמוד האינטרנט של השיטה, המסגרת היתה אמורה לאפשר לי לרזות בלי אוכל של ״דיאטה״ (כמו לחם קל ויוגורט 0% שומן וטעם) אלא עדיין להמשיך להנות מהאוכל שאני אוהבת. אבל זה היה רחוק מהמציאות: למרות שכתבתי בשאלון ההרשמה שאני התקשיתי בעבר עם דיאטות שבהן הגבילו אותי מאוד באכילה של פחמימות – ציוותו אותי לדיאטנית שתומכת בהפחתת פחמימות, וזו היתה רק ההתחלה, כי היא גם האמינה בהפחתת אוכל בצורה קיצונית, מה שמאפיין את דיאטות הכסאח שהשיטה טענה שהיא לא דומה להן. מהר מאוד זה הגיע למצב שבו היא ניסתה להוריד לי כל מאכל אהוב מהתפריט, והשאירה לי בערך 2 אופציות לארוחות בוקר, 2 – 3 אפשרויות לארוחת צהרים, ואולי 2 נוספות לארוחת ערב.

בואו ונגיד שאחרי כמה שבועות כאלו – ״פיציתי״ את עצמי על הסבל, ועליתי לא מעט במשקל דווקא בגלל המסגרת…


אבל מסגרת היא לא בהכרח משהו רע – כי בלא מעט מהמסגרות שהייתי בהן למדתי משהו על תזונה בריאה. אפשר אולי להיות קצת צינית ולהגיד שבמסגרת האחרונה הזו למדתי שיותר מידי מגבלות לא בריאות לי, אבל בשאר המסגרות שבהן הייתי למדתי לא מעט על תזונה נכונה, בין אם היה מדובר על שומרי משקל או עבודה מול דיאטנית.

אבל במקביל לזה שלמדתי המון, תמיד הגיעה הנקודה שבה המסגרת הפכה להיות לוחצת ומעצבנת ומעיקה מידי, גם אם זה לא היה מהר וקיצוני כמו במסגרת האחרונה שלי. בשלב מסוים הבנתי מה הבעיה: לפני שהתחלתי לרזות, הרגלי האכילה שלי היו מאוד גרועים, והיה מספיק לשפר אותם חלקית מאוד כדי להתחיל להרזות. עם השנים הם התחילו להשתפר יותר ויותר, אבל במקביל לזה גם הבנתי שאני כנראה לעולם לא אהפוך למישהי עם הרגלי אכילה ״מושלמים״, לפחות לא כאלו שדיאטניות מגדירות ככאלו. אני עדיין אוהב מתוק ופחמימות וג׳אנק פוד – למרות שכמובן עם הזמן התחלתי לאכול מהם פחות (ולא פעם יוצא שאני אוכלת מהם פחות מכמה אנשים רזים סביבי).

לכן בסופו של דבר מסגרות הפסיקו בשלב מסוים לעזור לי כי למדתי מה שהייתי צריכה ללמוד – ואז התחיל לחץ לשפר את ההרגלים שלי למשהו שלא היה מציאותי עבורי לאורך זמן.

אבל בסופו של דבר, ידע בתחום התזונה זה משהו שמתרענן עם הזמן – אולי לא כל שנה, אבל פעם בערך ב 5 – 10 שנים. העניין הוא שבשביל זה לא צריך להשאר במסגרת עם דיאטנית לכל אורך הזמן הזה כדי להנות מהידע אלא אפשר לקבוע כמה מפגשים מידי פעם…


אבל כמובן יש למסגרת בהרזיה תפקיד אחר: רבים רואים במחויבות למסגרת משהו ש״יכריח״ אותם לשמור על כללי האכילה והספורט, ובלעדיה הם לא יקפידו עליהם כמו שצריך ולכן לא ירזו. עצם העובדה שהם צריכים ״לדווח״ על שקילה שבועית למישהו חיצוני ובנוסף שילמו על זה לא מעט כסף אמורה לתת להם מוטיבציה.

אבל עבורי זה מעולם לא עבד. בשבילי היה כיף להגיע למפגשים של שומרי משקל כי היו שם כמה נשים שהיה לי כיף לשוחח איתן, ומידי פעם כשהגעתי להישג כזה או אחר (כל ירידה של 5 ק״ג או 10% מהמשקל היינו מקבלים כוכב והזדמנות לדבר בפני הקבוצה) היה כיף לקבל הכרה – אבל לא פעם אכלתי מה שבא לי גם כחלק מהמסגרת, ועליות במשקל לא ממש הטרידו את מנוחתי כמו שהן הטרידו נשים אחרות – משהו שהמדריכות שלי לאורך השנים לא ממש אהבו.

מצד שני לרוב לא היו לי הישגים כשלא הייתי במסגרת כזו או אחרת, לפחות לא לאורך זמן. אבל אני שואלת את עצמי: האם זה קרה כי אני באמת זקוקה למסגרת כדי לרזות, או שאולי פשוט בכל פעם שהייתי במצב גופני, רגשי ונפשי מספיק טוב כדי לרצות להתאמץ כדי לרזות פניתי באופן די אוטומאטי למסגרת כי ״ככה עושים כשרוצים להרזות״?


ואולי המסגרת שאני זקוקה לה היא לא של טיפול תזונתי, אלא אולי הבנה למה קשה לי להתמיד בדיאטה לאורך זמן? ואולי הבעיה שלי מעמיקה יותר, כי הרגלי האכילה שלי באופן כללי בעייתיים למדי גם בלי קשר למשקל. ירקות אני דווקא אוהבת (חוץ מאבוקדו וחצילים כשהם מעוכים), אבל אני לא אוהבת לאכול המון דברים אחרים שעבור רבים נחשבים למאכלים נורמליים לחלוטין ואפילו אהובים כמו חומוס, דגים, או אפילו מיונז וטחינה.

אבל זה מעלה את השאלה מהו בדיוק הטיפול שיתמוך בזה. האם אני למשל זקוקה לטיפול אצל פסיכולוג/ית שמטפל/ת בהפרעות אכילה, או משהו אחר?

מה עבד לי בניסיונות הרזיה בעבר שעכשיו לא עובד? (חלק שני)

״אורות גדולים ואורות קטנים״ או אכילה רגשית

בזמנו קראתי רשומה של בלוגרית אוסטרלית (שכיום מתגוררת בסקוטלנד) שבו היא דיברה על האכילה הרגשית שלה, ובמסגרת טיפול בנושא היא שמעה הרצאה על אכילה רגשית שבה שוחחו איתם על ״אורות גדולים ואורות קטנים״.

״אור גדול״ הוא לרוב התקף אכילה שבו אוכלים יותר מידי מאוכל שלא רצינו לאכול רק כי הוא מפנק – וזה כיף מאוד גדול באותו הרגע. אבל מהר מאוד התחושה הטובה כביכול של ההנאה מהאוכל מתחלפת ברגשות אשמה לגבי מה וכמה אכלנו, והנחמה של האוכל נעלמת מהר מאוד.

לכן המרצה הציעה בעצם ליצור בחיים שגרה של ״אורות קטנים״, כלומר הנאות קטנות שיעזרו לנו להרגיש טוב כדי להמנע ממצב קיצוני של אכילה רגשית.

כביכול זו עצה שניתנת בהרבה מאוד דיאטות כטיפ להתמודדות עם מה שמכונה ״אכילה רגשית״, אבל יש פה שוני מסוים. בדיאטות לרוב אומרים שאם למשל רוצים לאכול שוקולד מסיבות רגשיות – אז במקום זה צריך לעשות למשל אמבטיה או כל דבר כיפי אחר, ואז החשק לשוקולד ירד.

אבל הרעיון פה הוא לא להחליף את הרצון בשוקולד במשהו אחר – אלא יותר ליצור שגרה שבה יש דברים כיפיים, וכך יהיו פחות התקפים שבהם נרצה שוקולד כחלק מאכילה רגשית. זה יכול למשל להיות חוג, או מפגש קבוע עם חברות, או לעשות ספורט למי שזה גורם לו אושר והנאה, או לעשות טיפול בספא באופן קבוע כדי להרגע – או בעצם כל דבר אחר שגורם לכם עונג ו / או אושר. זה אמנם לא ימנע לחלוטין אכילה רגשית, אבל אנשים שהם מאושרים בבסיסם נוטים פחות לפנות אליה הרבה פחות.

ובעצם כשאני חושבת על זה, בתקופה שבה רזיתי יחסית בקלות (ממרץ או אפריל 2007 עד תחילת 2013) – היו לי בהחלט לא מעט ״אורות קטנים״ כאלו. היה לי למשל חוג קרמיקה קבוע, או שכנה שהתיידדתי איתה ומידי פעם יצא לנו לקשקש או להריץ צחוקים כשהיינו הולכות יחד לסופר בשישי בצהרים, או אפילו תוכניות טלוויזיה אהובות. כמובן זה לא אמר שלא היו לי קשיים כאלו או אחרים בחיים (כמו למשל בעלי דירה מעצבנים או קולגה פסיכית בעבודה), אבל היה לי מספיק טוב כדי שלא אהיה יותר מידי אומללה בגללם לאורך זמן.

וכשאני חושבת על זה, רוב הדברים האלו נעלמו בתחילת 2013, כשכזכור (או שלא) החברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה לאיזור רחוק מהבית. אני עברתי דירה – אבל עדיין נאלצתי להתמודד עם נסיעה ארוכה הלוך וחזור כל יום. המעבר לא רק שהרחיק אותי מרוב המסגרות שעשו לי טוב – אלא גם לא היה לי ממש זמן למצוא מסגרות חדשות. מעבר לזה, העבודה שלי הפכה להיות הרבה פחות טובה ממה שהיא היתה לפני המעבר, מה שהפך את החיים שלי להרבה פחות נעימים באופן כללי.

באותה תקופה השמנתי אבל בקצב איטי במשך כמה שנים – כי בסה״כ שמרתי על רוב כללי האכילה שכבר יצרתי לעצמי, וגם המשכתי לעשות ספורט ולהיות מאוד פעילה פיזית. ובשלב מסוים, בקיץ 2017 – הצלחתי באופן זמני להכנס שוב למסגרת ולנסות להרזות, אבל זה לא שרד לאורך זמן.

אבל כמובן שככל המסגרות שהיו לי נעלמו בתחילת 2020 כשהגיעה הקורונה – האכילה הרגשית השתלטה על הכל ולא היתה לי דרך ״לפצות״ עליה.

אמונה עיוורת במסגרת?

אני זוכרת שכמה שבועות אחרי שהצטרפתי לשומרי משקל בפעם הראשונה ב 2007, קולגה חדשה עברה לשבת איתי במשרד. היא עצמה גם היתה בתהליך הרזיה, אבל בקבוצה בשם ״דיאטה קלאב״, שהיא כנראה תוכנית עם עקרונות דומים ל״שומרי משקל״.

אבל היה הבדל מאוד ״עקרוני״ בין שתי השיטות: בשומרי משקל יכולנו לאכול פינוק אחד קטן כל יום (כמו למשל מיני חטיף או שורה של שוקולד), וב״דיאטה קלאב״ מותר היה לאכול רק פינוק גדול פעם בשבוע – למשל ארבעה או חמישה בורקסים, חבילה שלמה של שוקולד, או קינוח במסעדה.

אני זוכרת שאני ואותה קולגה בילינו בערך 20 – 30 דקות בדיון על איזו טקטיקה יותר טובה – כי מאחורי כל אחת מהן היה הגיון מסוים שהשיטה לימדה אותנו להאמין בו. אבל מסתבר שבסופו של דבר מה שחשוב זה מה עובד לכל אדם, ולי בתקופות שונות בחיים התאימו טקטיקות שונות.

אבל האמונה של כל אחת מאיתנו בשיטה שלה לא בהכרח היתה גרועה. היא זו שגרמה לנו להתמיד גם בפרטים הקטנים שלא פעם הם אלו שנדרשים להרזיה, כמו למשל לבחור לאכול אוכל בריא, למדוד כמויות, לוותר על דברים שלא יתרמו להרזיה – או למשל לעשות ספורט.

אבל עם הזמן, אני חושבת שפחות ופחות האמנתי ב״שיטה״. קחו לדוגמא משהו שכתבתי בזמנו על שומרי משקל: השיטה הפכה להיות פחות ופחות מבוססת על אורח חיים בריא והפכה להיות יותר ויותר שיטה של ״איך לרזות כמה שיותר מהר כדי להכנס לביקיני״. במצב כזה, קשה לי להאמין שוב בשיטה של שומרי משקל.

חלק גדול מהבעיה נובע מזה שברוב המסגרות שהייתי בהן הגיעו למצב שבו מי שהובילה אותה (לרוב דיאטנית) הביאה אותי למצב שבו הדרישות היו מוגזמות ולא התאימו לי, מה שגרר עזיבה של המסגרת – והזמנה מחדש.

הצלחה גוררת הצלחה?

אני חושבת שקל מאוד להתמיד כשחווים הצלחה. והצלחה יכולה להיות הרבה דברים: ירידה משמעותית מספיק במשקל (כשמתחילים דיאטה), שיפור במדדים רפואיים (כתוצאה משינויים באורח חיים), או שיפור בכושר הגופני (כשמתחילים להתאמן בספורט כזה או אחר).

הבעיה פה נובעת מכמה גורמים: כמו שכתבתי כבר כמה פעמים – הרזיה חוזרת קשה יותר מההרזיה הראשונית, ואם היינו למשל בכושר גופני מסוים ואיבדנו את רמת הכושר שלנו – יהיה לרוב די מתסכל להתחיל להתאמן מחדש ברמת כושר נמוכה משמעותית… זה משהו שנכון גם במצבים שהם לא הרזיה: לאחותי יש חברה שהיתה בזמנו רקדנית בלט, וכשהיא רצתה לחזור לרקוד כמה שנים אחרי שהיא פרשה מהריקוד בקטע מקצועי, היא גילתה עד כמה קשה לה כשהגוף שלה זכר שהוא ידע לרקוד אבל לא היה בכושר לממש את זה…

חלק גדול מהבעיה נובע מזה שכשרק התחלתי להתאמן – התאמנתי די ב״קטן״. ה״ספורט״ הרשמי הראשון שעשיתי היה בעצם לרדת תחנה אחת רחוק יותר באוטובוס. חשוב לציין שעבדתי אז באיזור התעשיה של הרצליה פיתוח, והתחנה הבאה היתה בעצם ליד המרינה בהרצליה שהיתה במרחק די משמעותי מהתחנה של איזור התעשיה, כך שהעניין הוסיף לי בערך רבע שעה או עשרים דקות הליכה למשרד כל בוקר.

אחרי תקופה מסויימת, הוספתי את אותה הליכה גם בערב. אז הגיע הקיץ, וכדי לא להגיע מיוזעת מאוד לעבודה, פשוט התחלתי לקום מוקדם יותר בבוקר ולצאת להליכה בחוץ לפני שהתקלחתי והתארגנתי לעבודה. כמה חודשים אחר כך, כבר נרשמתי לחדר כושר ושם התחלתי בסוגי אימונים מורכבים יותר – והמשכתי להתקדם עד שהגיעה הקורונה ודי הרסה הכל.

אני מניחה שהדרך הכי טובה לחזור לעצמי היא שוב להתחיל לאט, אבל אני צריכה קודם להתגבר על הבאסה בכך שרמת הכושר שלי ירדה…

איזור גווילין – השייט

גווילין הוא איזור מאוד ידוע בסין – בעיקר בגלל הנופים הייחודים שקיימים בו שבהם הרים מאוד מיוחדים עולים מתוך הנהרות הגדולים שבו. ומכיוון שמדובר על נהרות – אין דרך טובה לראות את הנוף מאשר שיט בנהרות הללו, כמו למשל נהר הלי.

בעבר אפשר היה לשוט לאורך זמן בהר ולהנות משיט רגוע – אבל בגלל בצורת בשנים שלפני הטיול שלנו, רמת המים בנהר ירדה משמעותית, ואז מסלולי השייט התקצרו – וכדי להרוויח כסף, ניסיונות המכירה בשייט עצמו הפכו להיות הרבה יותר אגרסיביים. ובגלל שהסינים הם אנשי מכירות די אגרסיביים מלכתחילה – הניסיון למכור לתיירים עוד ועוד ועוד (ובמיוחד למערביים מביניהם) נתפס כנורא ואיום.

כשנילי המדריכה תיארה לנו את הסיור, היא תיארה ספינה שיש בה קומותיים – כשבקומה התחתונה אפשר לשבת באיזור ממוזג, והקומה העליונה פתוחה אבל גם מקורה וממנה ניתן לצלם את הנופים. אבל ״בשטח״ – מסתבר שהקומה השניה לא היתה מקורה, ובמקביל לא התאפשר לנו לעלות אליה כי בהתחלה הצוות רצה שנשב כדי שהם יוכלו למכור לנו בסינית ובצורה מאוד לא עדינה חבילות צילום עם הצלם שהצטרף לשייט כדי שהוא ייצלם את הלקוחות בצורה מקצועית, וכדי לא לתת לנו את הרעיון שאנחנו יכולים חלילה להצטלם לבד.

רוב הישראלים לא היו מעוניינים בכך (מלבד אבא שטייל עם שתי בנות ורצה לפנק אותן), ולא מעט מהמטיילים כעסו על כך שלא נותנים לנו לקום מהמקום כדי ללכת לצלם את הנופים שיכולנו לראות בקושי. הצוות שהבין שכנראה נוסעים הולכים לאבד את הסבלנות בקרוב איפשר לנו לקום במקביל לצלם שצילם את הלקוחות מול נקודה מסוימת – אבל אז שוב התבקשנו לשבת כדי שהטבחית של הספינה תוכל לנסות למכור לנו כל מיני שרצי ים מטוגנים בשמן עמוק.

בשלב זה הנוסעים הישראלים כבר היו די כעוסים והתחילו לדבר ולהתלונן (די בצדק) בקול רם על כך שאנחנו מבלים את השייט כולו בישיבה בספינה חמה בלי אפשרות לקום ולהנות בצורה מלאה מהנוף (שלא לדבר על לצלם אותו עצמאית). למזלנו בשלב זה איפשרו לנו לעלות לקומה השניה – ששם גילינו שלא היתה שם אפילו טיפת צל, ורבים לא יכלו לשרוד יותר מידי זמן בשמשהיהירה והחליטו לרדת למטה ולנוח קצת – רק כדי לגלות שהצוות לא היה מרוצה מזה שהם עולים ויורדים כל הזמן.

ואם כל זה לא הספיק – אז התעכבנו בחזרה כי הצלם של הספינה קיבל המון בקשות לצילומים והיה צריך לפתח הכל לפני סוף הנסיעה – ולכן מי שהשיט את הספינה פשוט אפשר לספינות אחרות לעקוף אותנו, בזמן שאנחנו מאוד סבלנו מהחום בספינה.

נילי המדריכה ניסתה להסביר לנו על השינויים באיזור שהובילו לטענתה ליחס הלא נעים הזה שהיא לא חוותה בעבר, אבל חלקנו שאלנו את עצמינו עד כמה בעצם החברה הלכה על ספק זול יותר שהוביל לשייט מאוד לא מהנה עבור כולנו – וייתכן שאולי היה מדובר על ספק חדש שהחברה לא הכירה ולכן נילי יצרה אצלנו ציפיות שלא תאמו את המציאות.

האם היחסים של הורים וילדים אמורים להיות דו סטריים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבהרבה מובנים, יש הדדיות ביחסים בין הורים לילדים כבר מגיל הילדות של הילדים. הצטיינו של הילדים בלימודים, במוזיקה, או בספורט (או בכל תחום אחר) הופך להיות גאווה להורים ומעיד בעיני החברה על חינוך טוב של ההורים, ממש כמו שהתנהגות לא טובה מעידה לרעה על ההורים. כמובן שחלק גדול מזה הוא בחירה של הילדים עצמם, במיוחד ככל שהם מתבגרים והופכים להיות עצמאיים יותר – אבל אולי אפשר גם להגיד שחלק מהבחירה הזו נובע לא רק מהרצון של הילד עצמו להצליח אלא גם רצון שלו להפוך את ההורים שלו לגאים.

אני מניחה שהשאלה המקורית קשורה יותר למצב שבו הילדים הם כבר ״מבוגרים״ – וההגדרה של ״מבוגרים״ היא קצת מורכבת, כי מדובר לא רק על מצבם של הילדים והיכולת שלהם לקחת אחריות, אלא גם קשורה במובן מסוים בצרכים, היכולות, והקשיים של ההורים.

אני למשל זוכרת שכשהייתי ילדה מאוד קטנה, וההורים שלי היו בערך באמצע שנות השלושים שלהם (וסבתא שלי בערך בת שישים או שישים וקצת), לא פעם אמא שלי היתה עוזרת לסבתא שלי שגרה במושב לנסוע לעיר הקרובה ל״סידורים״, וזכורה לי במיוחד החנות העתיקה בעפולה שבה סבתא שלי קנתה באופן קבוע תחתונים וכנראה שביקרנו שם הרבה אם אני זוכרת אותה. זה נבע מכך שלסבתא שלי לא היה רשיון נהיגה לרכב, וסבא שלי כבר נפטר, ולמרות שלרוב סבתא שלי ביקשה מאחיה או אחותה של אמא שלי שגרו יחסית קרוב אליה לקחת אותה ל״עיר הגדולה״, היא העדיפה לבקש מאמא שלי בביקורים שלנו לקחת אותה כי היא רצתה להוריד קצת מהעומס על הילדים האחרים.

כמובן שבשלב מסוים, כשההורה מתבגר מאוד – הוא יזדקק לעזרה של הילדים בכל מה שקשור לטיפול במחלות או בחולשה והדמנציה הכללית של הזקנה. אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד אישי ותלוי במצבו של המבוגר וברצונות שלו – יש כאלו שיקבלו את העזרה הזו (גם אם מדובר למשל על מטפלת פיליפינית) יחסית בקלות ובהבנה שהם זקוקים לה, ואחרים יתנגדו כי יהיה להם קשה לקבל את העובדה שהם זקוקים לעזרה ברמות האלו.

אבל אני מניחה שיש גם הרבה מאוד ״עזרה״ שקשורה למצבים יומיומיים יותר: למשל איך להשתמש בשירותים ממוחשבים, משהו שלא תמיד קל לדור המבוגר יותר, או דברים שההורים רגילים שמתנהלים בצורה מסויימת אבל הילדים מבינים איך הם מתנהלים אחרת בעידן המודרני, ומנסים (לעיתים ללא הצלחה) לעזור להורים להתמודד בצורה יותר טובה ויעילה.

ויש כמובן את הנושא הכלכלי: ברוב המכריע של המקרים, דור ההורים הוא עדיין מבוסס יותר כלכלית ולרוב העזרה פה תהיה מכיוון ההורים לכיוון הילדים ולא להיפך.

הלוואי והייתי יודעת דברים כבר אז…

היום במקרה יצא לי להתקל במזכרת מאוד ישנה: חוברת של הלו״ היומי של היום המלא האחרון שלנו בספינת השייט שבה טיילתי באלסקה בפעם הראשונה, אי שם ביוני 2003.

בעמוד הראשון יש הודעות חשובות – איפה נשוט במהלך היום, הודעה על הרצאה שתהיה לנו לקראת הירידה מהספינה כדי שנדע מה לעשות עם המזוודות ומתי להתעורר בוקר אחרי, תזכורת שצריך להעביר את השעון שעה אחת קדימה כי עברנו לאיזור זמן אחר – ותזכורת על סקר שביעות הרצון שעומדים להעביר לנו.

כל שאר החוברת מכילה לוחות זמנים – לכל דבר אפשרי, החל מזמני ארוחות ומתי פתוחים דוכנים שונים ברחבי הספינה להמבורגרים, שוקולדים, גלידות וכו׳ – וכלה בשעות של הקזינו, הספא, משחקי הבינגו – ואפילו מפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים שמפורסם תחת שם מיוחד שרק מי שמכיר את הקבוצות ופעילותן אמור להבין על מה מדובר.

שלא תבינו לא נכון – מאוד נהניתי בטיול. טיילית במקומות מדהימים, פגשתי אנשים נחמדים, ועברתי חוויה חד פעמית שמאז לא חזרתי עליה. ולא רק טיילתי אלא גם נהניתי מלא מעט שירותים של הספינה, כולל הספריה הגדולה והמרוהטת יפה שהיתה בה, או אולם הקולנוע של הספינה שבו הוקרנו סרטים פעמיים ביום ומחוץ לאולם תמיד המתינו לנו גביעים גדולים של פופקורן.

אבל מצד שני פתאום ראיתי שהיו בספינה לא מעט פעילויות שכנראה הייתי נהנית מהן, לפחות במרחק של קצת יותר מ 19 שנים אחרי הנסיעה. למשל לא חשבתי לקפוץ להנות מגלריה כזו או אחרת, או ללכת לבר כזה או אחר שאורגנה בו פעילות שיכלה להתאים לרווקים.

אבל אני חושבת שהפספוס הכי גדול שלי היתה העובדה שוויתרתי באופן קבוע על בילוי הערב הקבוע בהספינה שכלל הצגה וארוחת ערב רשמית. הבעיה העיקרית שלי נבעה מזה שארוחות הערב האלו דרשו לבוש רשמי, משהו שללא היה לי ולא היה לי מושג איך להשיג אותו. אמנם חברת השייט הציעה השכרה של בגדים כאלו – אבך בתור אישה שמנה חששתי שלא יהיו בגדים להשכרה במידות שלי.

בדיעבד כשאני מסתכלת על הכללים היום – חוץ משני ערבים שבהם נגרש לבוש רשמי שכולל שמלת ערב או שמלת קוקטייל לנשים (וחליפה לגברים), ״לבוש אלגנטי״ היה חולצה מכופתרת ןמכנסיים מחוייטים שהם לא ג׳ינס. אלו בגדים שיכולתי בקלות לקנות, והם יכלו להיות שימושיים עבורי גם לעבודה גם אם הם היו קצת יותר אלגנטיים ממה שהייתי רגילה לרוב ללבוש.

אני לא חושבת שיצא לי לצאת לשייט כזה של ״אמריקנים״ בקרוב, אם בגלל. באלסקה כבר הייתי, האיים הקריביים לא נשמעים לי מעניינים – ויש שייט לאיי הוואי, אבל ממה שראיתי הוא כולל 3 – 4 ימים של שייט, מה שאומר שרק חצי מהטיול מבלים באמת בהוואי, וחצי ממנו הוא נופש – ושצריך בעצם להזמין גם טיסה (שהיא די יקרה) חזרה מהוואי עצמה ולא מנקודת היציאה של השייט.

מה עבד לי בניסיונות הרזיה בעבר שעכשיו לא עובד? (חלק ראשון)

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים שלי – בעבר הייתי מאוד שמנה, עד שב 2007 הצטרפתי לשומרי משקל בגיל 32 במשקל מאוד מאוד גבוה, למרות שאפשר היה לצפות שאנסה לרזות לפני כן במסגרת מסודרת. אבל ממש כמו שהייתי חריגה בעובדה שהשמנתי מאוד בלי לנסות לרזות – כך היית חריגה גם בתהליך ההרזיה עצמו. לא הייתי ״מרזה טיפוסית״ שמתמידה ומקפידה על כל פרט עד שהיא מגיעה למשקל היעד או מוותרת על הניסיון, אלא רוב הזמן הקפדתי על רוב הכללים אבל לא על כולם.

מצד אחד – זה לא היה ממש סיפור הצלחה. ירדתי לאט קצת יותר מ 30 ק״ג שזה משמעותי מבחינה בריאותית אבל עדיין הייתי שמנה מבחינת מראה, למרות שגם מבחינה חיצונית הפכתי משמנה חריגה לשמנה יותר ״נורמטיבית״. אבל מצד שני, בניגוד לנשים אחרות שחוסר הצלחה גורם להן לרוב לפרוש ולהתחיל לאכול כמו לפני הדיאטה – אני הצלחתי לשמור על רוב ההרגלים ולשמור על הרזיה בטווח של בערך 10 – 15 ק״ג.

ואז קרתה הקורונה – ואחרי בערך 13 שנים של שמירה על ההרגלים האלו, הם מהר מאוד נעלמו ומאוד קשה לי לחזור אליהם, וחשבתי לנסות לחשוב למה.


כשהתחלתי לרזות, התחלתי בגיל צעיר יותר מאשר כיום, ועם חילוף חומרים טוב יותר כי לא ניסיתי לרזות לפני כן

למי שלא מכיר או מתבלבל – ״חילוף חומרים״ הוא מושג שמתאר כמה קלוריות הגוף מנצל ביום. זה גורם שמושפע מהרבה גורמים כמו למשל גיל, רמת פגעילות גופנית, כמה שריר יש לנו בגוף (לכן למשל לגברים יש חילוף חומרים גבוה יותר מאשר לנשים כי יש להם יותר שרירים) – וגם דיאטות קודמות, כי הגוף לומד להתייעל כשהוא מקבל פחות קלוריות.

כלומר יש שני גורמים שפועלים ״לרעתי״ כיום: אני מבוגרת ב 15 שנים וגם בוגרת של 15 שנים שבהם הגבלתי ברובן את הצריכה הקלורית שלי – ולכן הגוף שלי משתמש בהרבה פחות קלוריות, מה שכמובן מקשה על הרזיה.

כשהתחלתי את ההרזיה יכולתי לשנות הרגלים באופן הדרגתי

הרגלי האכילה שלי לא היו גרועים בתור ילדה, בין השאר שכשהייתי ילדה אי שם בשנות השמונים לא היו ״פיתויים״ כמו שיש כיום. אבל עם השנים הרגלי האכילה שלי התדרדרו לאט לאט – במיוחד כשהתבגרתי ויותר מהבחירות לגבי מה אני אוכלת (ושותה) עברו אלי ולא היו תלויות רק במה שאמא שלי בישלה או קנתה בסופר. למשל כשהגעתי למשקל הכי גבוה שלי, יכולתי בקלות לאכול למשל המבורגר בצהרים ואז להזמין פיצה לארוחת הערב.

זה אולי באמת יום קצת קיצוני ולא בהכרח אופייני, אבל באופן כללי שהגוף שלי היה רגיל במשך שנים לאכול הרבה מאוד קלוריות ממקורות מאוד לא איכותיים. במצב כזה, היה לי קל מאוד לשפר את התזונה שלי בכמה דברים קטנים כדי להתחיל להרזות – ובקצב לא רע.

עם הזמן ההרגלים שלי הלכו והשתפרו – ולכן הגוף שלי גם התרגל לתזונה יותר טובה. לכן כדי לגרום לגוף שלי לרזות – אני עכשיו צריכה לחזור להרגלים מאוד טובים כדי להרזות, כלומר יש פער ענקי בין ההרגלים הנוכחיים שלי לאלו שנדרשים לי כדי לרזות.

פעם היו לי הרבה פחות פיתויים

כשהתחלתי להרזות ב 2007, גרתי באיזור די מבודד של הוד השרון בלי הרבה מסעדות. אני חושבת שהמסעדות היחידות שעשו אז משלוחים היו פיצריות ואולי מסעדה איטלקית אחת שהיתה מאוד קרובה אלי הביתה, וחברות כמו תן ביס לא היו מוכרות (ואולי אפילו לא קיימות).

מעבר לזה, באופן שלא אופייני להייטק – עבדתי בחברה שבה היה לנו חדר אוכל שבו היינו אוכלים ארוחות צהרים. השמועות סיפרו שבסניף שבו ישבה ההנהלה של החברה יש חדר אוכל ברמה מאוד גבוהה, אבל אצלנו האוכל לרוב היה סביר, ולא פעם פשוט הייתי אוכלת סלט כי זה היה המאכל שהטבחים הכי פחות התעסקו איתו ולכן לא ממש הצליחו להרוס.

נכון שבשלב מסוים עברתי לעבוד בהרצליה, איזור שבו אין חדרי אוכל אלא שוברים למסעדות. אני כמו רבים מהקולגות שלי התלהבנו בהתחלה ממבחר המסעדות השוות – אבל אחרי שבועיים שלושה רובנו התחלנו לאכול יותר סלטים ואוכל בריא (שהיה לרוב יותר זול) ומסעדות ״מפנקות״ היו שמורות לפעם פעמיים בשבוע.

באותה תקופה גם עברתי לגור בהרצליה ושירותי המשלוחים כבר היו קיימים (ולא רעים בתוך הרצליה), אבל כנראה שהעובדה שהמסעדות שמהן יכולתי להזמין היו לי זמינות כבר בעבודה גרם להן להראות הרבה פחות מפתות.

כשאני מסתכלת אחורה, אני בעצם רואה שהשינוי הגדול בנושא הספציפי הזה הגיע הרבה לפני הקורונה. המנהל של החברה שבה עבדתי החליט להעביר את המשרדים של החברה מהרצליה לאיזור משרדים שנקרא ״איירפורט סיטי״ שנמצא ליד כביש 1 ליד אחת הכניסות לשדה התעופה וליד התעשיה האווירית, די קרוב לשוהם.

למעבר הזה היו לא מעט השלכות עבורי, בין השאר שינוי מקצועי שהיה לי פחות טוב. גם עברתי לדירה שהיתה בקרבה גדולה יותר למשרדים החדשים – אבל עדיין היתה לי נסיעה ארוכה כל יום הלוך וחזור. עקרונית יכולתי לעבור לגור בשוהם כדי לקצר את הנסיעות, אבל כשחיפשתי הפעם דירה – לא חיפשתי דירה להשכרה אלא דירה לקניה, ורציתי לקנות דירה שתהיה ממנה נגישות יחסית סבירה לכל איזור המרכז ולא רק לעבודה הנוכחית שלי.

ואז היה את עניין האוכל. אחרי שעבדנו באיזור הרצליה שבה יכולנו לאכול מאוד מאוד טוב, המבחר של האוכל והמסעדות באיירפורט סיטי היה מאכזב למדי. לאורך זמן מצאתי כמה מקומות שהיו בהם כמה מאכלים שאהבתי, אבל במקביל גיליתי שברמת גן יש לי מבחר הרבה יותר עצום של מסעדות להזמין מהן אוכל. ואז איכשהו במקום לבשל בבית בסופי שבוע – ביותר ויותר הזדמנויות הזמנתי אוכל.

ויש כמובן את העובדה שבעבודה עצמה החליטו לפצות אותנו באוכל: מעבר לעובדה שהיו מגישים לנו עוגיות כל יום וכל אירוע חוגגים עם אוכל – גם הציבו במשרד מכונת ממתקים (ומכונת שתיה קלה).

אפשר להגיד שבערך באותה תקופה התחילו לי בעיות בירידה במשקל – כביכול הייתי עדיין ב״דיאטה״, ולפעמים לתקופות קצרות ירדתי מעט מאוד במשקל, אבל לאורך זמן התחלתי להעלות קצת במשקל.

למזלי בקיץ 2017 התחלתי לעבוד עם דיטנית שבעזרתה התחלתי שוב לרדת במשקל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה איתה יוצרת לי יותר מידי לחץ והפסקתי. הצלחתי לשמור על רוב הירידה לאורך זמן, עד הנסיעה לניו זילנד – ואז הקורונה.

איזור מיעוט חדש: שבט הדונג

שבט הדונג (או הקאם) הוא שבט נוסף שיכולנו לבקר בכפרים שלו – כשבאופן כללי הכפרים של שבט הדונג היו הרבה יותר מכווני שופינג ופחות מכווני תרבות מאשר הכפרים של שבט המיאו שבהם ביקרנו לפני כן.

אנחנו ישנו במלון מקומי באחד מכפרי השבט שהפך להיות אתר נופש. אמנם היו בכפר קצת סימנים של חקלאות כמו קצת אורז תלוי בחבילות, אבל היה ברור מהכפר כולו שהאיזור כבר הפך להיות איזור תיירותי לחלוטין.

המלון שבו שהינו היה בסיסי למדי ודי קטן – עד כדי כך קטן שהשירותים והמקלחת תפסו את אותו מקום והיה סידור שבו יכולנו להמנע מלהרטיב את האלה בזמן המקלחת, אבל זה היה מאתגר.

בכפר עצמו היה שוק – והוא היה מלא למדי כי הגענו לכפר בדיוק בתקופה שבה נחגג יום העצמאות הסיני (ושימו לב לשולחנות הסעודה ברחוב), שזו תקופה של חופשות והרבה תיירות פנימית בסין. בעצם רוב התיירות בסין היא תיירות פנים, למרות שיש לא מעט תיירים מערביים שמגיעים למדינה – אבל כשיש במדינה 1.4 מיליארד איש שמצבם הכלכלי המשופר מאפשר להם לטייל, קצת קשה להתחרות עם זה.

כפי שניתן לראות גם פה היה ״שוק״ שהוא בעצם מדרחוב גדול שכולל לא פעם מאכלים מקומיים ידועים כמו למשל אפים מיובשים של חזירים. גם בתמונות הללו אפשר לראות את הסעודה ההמונית שמתרחשת ברחוב לאור יום העצמאות – ואת הערב סיימנו במופע זיקוקים רועש (ומזהם אוויר) אבל מרשים.

למה לגברים אין תיקים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שזה נובע מהעובדה שנשים לוקחות איתן תיק לכל מקום, בין אם בקטע אופנתי, ובין אם זה כי יש להן הרבה דברים לקחת – ארנק (כשארנקים נשיים נוטים להיות גדולים יותר מהמקבילה הגברית), מפתחות, טישו, איפור, ועוד ועוד.

לא פעם התיק הופך גם להיות מלא בחפצים שכבר שנים לא השתמשו בהם, ולכן צריך תיק די גדול.

אני חשובת שגברים פשוט באופן טבעי לוקחים פחות דברים, ושמים אותם בכיס או במקומות אחרים. למשל הארנק והמפתחות (של הבית והאוטו) הולכים לכיס, ומשקפי השמש על הראש – ולא לוקחים דברים כמו טישו או איפור או דברים כאלו.

מצד שני, אני מניחה שבהקשר של עבודה גברים צריכים לקחת תיק עם מסמכים או עם לפטופ ולכן בעצם כן לוקחים איתם תיקים….