התיירת המקרית

אנחנו הגענו לעיר ליג׳יאנג לקראת הערב, והיינו אמורים לבקר בכיכר בראשית של העיר העתיקה כדי לראות שם את ריקודי העם והפעילות החברתית. לצערנו זה לא יצא לפועל, כי די מהר אחרי שיצאנו מהמלון התחיל לרדת גשם, והנחנו שלא תהיה ממש פעילות בכיכר עצמה בגשם שוטף אז חזרנו למלון אחרי סיור מאוד מהיר בעיר עצמה.

אני יצאתי מאוחר יותר אחרי שהפסיק הגשם והסתובבתי לבד כדי לצלם קצת, אבל לא הגעתי לכיכר ולא ראיתי בה פעילות מיוחדת.

לצערנו מלבד ההליכה הלילית ומי התעורר מספיק מוקדם כדי להסתובב בעיר מוקדם בבוקר – לא ממש יצא לנו להסתובב בעיר. במובן הטכני ביותר אפשר להגיד שהיינו בעיר, אבל בתכלס לא ממש ביקרנו בה בצורה יסודית, בהנחה שיש מה לרות בה מלבד הרבה מאוד חנויות.

המדרחוב של העיר הוא כמובן עוד שוק שנועד לעודד עוד ועוד שופינג, אבל מעבר לארכיטקטורה המיוחדת (והקצת צפופה) של העיר העתיקה, בליגי׳אנג לפחות היו מידי פעם קטעים אותנטיים יותר כמו למשל אוכל סיני אותנטי:

השרביט החם השבוע מדבר על שינה ועל האיכות שלה.

אני רוצה לדבר על זה בהקשר של שינה וטיולים, או יותר נכון שינה מחוץ לבית.

כשהייתי ילדה, בילינו את כל החופשות שלנו אצל סבתא שלי בצפון. אני לא שוכרת איך ישנו כשהייתי ילדה קטנה, אבל בתור נערה אני זוכרת שהיינו גוררים מזרנים מהבית שסבא וסבתא רבא שלי ז״ל גרו בו עד שהם הלכו לעולמם והיינו מניחים אותם על הרצפה באחד משני חדרי השינה שהיו לסבתא שלי, ואני תמיד ישנתי בחדר של סבתא שלי ליד החלון. אניגם קיבלתי תמיד את המזרן הפחות טוב והנוח, שממנו יצאו מידי פעם קפיצים, כי אבא שלי רצה את המזרן הטוב יותר בגלל בעיות הגב שהיו לו.

בערך באותן שנים, אבא שלי שנולד וגדל בירושלים גם התחיל לרצות לצאת לנפוש ליד הים. אחרי שנה אחת שבה החלפנו דירה עם קרובי משפחה של אמא שלי שגרו בחיפה – אבא שלי מצא סידור ארוך טווח עם זוג קרובים מבוגרים שלו שגרו בנתניה ורצו לנפוש בירושלים, וכך היינו מחליפים דירות. אבא שלי היה מאושר, אמא שלי שנאה את זה שאנשים זרים גרים לה בבית לשבוע – ואני הייתי שונאת את ממרח התמרים שהם תמיד היו משאירים, ואת העובדה שהמזרון של המיטה בבית היה קשה משמעותית מהמזרון במיטה בנתניה, ולכן בלילה או שניים הראשונים כשחזרנו הביתה, היה לי מאוד קשה להרדם.

וא כמבוגרת רציתי לטייל, אבל כמי שלא ממש נוהגת – קשה מאוד לטייל בחו״ל לבד, בעיקר במקומות שבהם יש מרחקים עצומים ביו אתרים כמו ארה״ב. אז בהמלצת חברה מצאתי חברת טיולים מאורגנים שמטיילת באיזורים שרציתי לטייל בהם – רק שסגנון הטיול כלל שינה בשקי שינה.

בהתחלה זה נשמע לי מרתיע, אבל בטיול הראשון הבנתי שאני בעצם מאוד נהנית מהפשטות בטיולים האלו והעובדה שהם זולים משמעותית מטיול מאורגן מקביל שבו היינו ישנים במלונות.

ההורים שלי עדיין מתקשים להבין את זה, כי הם מבחינתם חייבים את המיטה הנוחה בסוף יום הטיול, והם מהטיפוסים שמבינים את ההבדלים (או לפחות הם טוענים שהם מבינים) בין מלון ארבעה כוכבים לחמישה כוכבים (עד כדי קך שהם התעצבנו שבטיול לסין לפני המון שנים כשהבטיחו להם לישון במלונות ארבעה או חמישה כוכבים בלבד, רק לילה אחד היה במלון חמישה כוכבים והכל שאר הלילות המלונות היו רק ברמה של ארבעה).

כולנו מכירים את המושג ״ניתוח קיצור קיבה״ כשיטת הרזיה ״הכי יעילה שאפשר״, אבל לא ממש מכירים אותו לעומק.

קודם כל, לא מדובר על ניתוח אחד אלא על אוסף של ניתוחים שהתפתחו עם השנים חניתוחים יותר יעילים ויותר בטוחים מאלו שהיו בעבר. בעצם אפשר להגיד שיש שתי קבוצות של ניתוחים, שבכל אחת מהם יש כמה ניתוחים שיש ביניהם שוני מסוים במהגנון העבודה:

ניתוחים שרק מגבילים את גודל הקיבה כמו למשל ניתוח הטבעת (שבו שמים בחלק העליון של קיבה טבעת שאפשר לנפח שמקשה על מעבר אוכל מהחלק העליון של הקיבה לחלק התחתון, וכך מגבילה את הכמות שאפשר לאכול), או ניתוח שמכונה ״שרוול״ שבו המנתח מוריד את רוב הקיבה ומשאיר חלק די צר שנראה כמו שרוול שמחבר בין הוושט לבין המעי.

הניתוחים נחשבים ליחסית פשוטים, למרות שהם לא בהכרח בטוחים. בניתוח שרוול יש סיכוי יחסית גבוה לדלף שיכול להוביל לנזקים חמורים ואפילו למוות, ואפילו ניתוח טבעת שהוא לא ממש חודרני עדיין מצלק את הקיבה ויכול לגרום לנזקים בריאותיים ולהקשות על ניתוחים חוזרים.

מעבר לזה, הניתוחים נחשבים ליחסית פחות יעילים: בניתוח טבעת אפשר פשוט לפתוח את הטבעת כדי לאכול יותר, ולמרות שלא פעם זה קורה מסיבות לגיטימיות (למשל בהריון מומלץ לפתוח את הטבעת כדי לא לפגוע בעובר בגלל תת תזונה), לא פעם זה מוביל להשמנה חוזרת כי אנשים לא מעוניינים לסגור את הטבעת שוב. בניתוח שרוול, הקיבה לא פעם מתרחבת שוב ומאפשרת למנותחים לאכול יותר, מה שכמובן לא תומך בהרזיה אלא בהשמנה.

ניתוחים שמשפיעים על יכולת הספיגה של המזון שהם ניתוחים שמכילים את המילה ״מעקף״ כמו מעקף קיבה, מיני מעקף קיבה (ניתוח יחסית חדש) ומעקף תריסריון. אלו ניתוחים שבכל אחד מהם הטכניקה שונה, אבל מעבר להקטנת הקיבה עצמה, הניתוח גם עוקף חלק מהמעיים – מה שאומר שהאוכל המועט שכן נאכל מתעכל פחות טוב ונספג פחות – וכך הגוף סופג פחות קלוריות, מה שהופך את הניתוחים האלו ליותר יעילים כתלות בגודל המעקף.

אבל יש בניתוחים האלו גם יותר סיכונים: לא רק שיש בהם יותר חתכים במערכת העיכול שיכולים ליצור בעיות, אלא גם הספיגה הפחותה משפיעה לא רק על כמות הקלוריות שנספגת, אלא גם על ויטמינים, מינרלים, ואבות המזון שנספגים פחות. המנותחים צריכים להקפיד לקחת תוספי תזונה לכל החיים כדי להשלים את החוסרים, ולהקפיד על תזונה מאוזנת כדי לא להגיע לתת תזונה. המצב יכול להיות כל כך חריף שבמקרים של ניתוח מעקף התריסריון (הניתוח שבו עוקפים הכי הרבה מהמעיים) יש מנותחים שסובלים ממחסור ארוך טווח בחלבון שגורם לסיבוכים קשים, ולעיתים הם נאלצים לעבור לתזונה שמבוססת על שייקים של בודי בילדרים – או אפילו ניתוח חוזר שמבטל חלק ממעקף המעי.

בגלל הסיכונים שבניתוחים השונים מכל הסוגים, הם לא מאושרים לכל אדם – אלא רק במצב שבו ההשמנה משפיעה לרעה מבחינה בריאותית. מדובר על BMI של 40 ומעלה – או על BMI של 35 ומעלה עם מחלות שקשורות להשמנה.

הניתוחים אמורים להיות הפתרון האפשרי האחרון שמנסים, אחרי שכל ניסיון אחר להרזות נכשל. יש גם מצבים שבהם אסור להתנתח – למשל במצב של דיכאון קליני או הפרעות אכילה, כי הניתוח יכול לגרום נזק מאוד גדול במצבים כאלו שעולים על היתרונות שלו.

אם תשאלו אדם מה״רחוב״ על הניתוח, התשובה תהיה שמדובר על הפתרון היחידי להשמנה חמורה, או שזה פתרון ל״עצלנים״ שלא מוכנים להתאמץ כדי להרזות.

אבל מבחינה רפואית, הניתוח רחוק מלהיות פתרון לעצלנים. יש אנשים שמסיבות כאלו ואחרות לא מסוגלים לשבוע מכמות סבירה של אוכל, וזקוקים לאכול כמויות עצומות של אוכל כדי לא להשאר רעבים. עבור אנשים כאלו, הניתוח הוא נס כי הוא מאפשר להם סוף סוף לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל שמאפשרת להם לרזות בלי לסבול מרעב קשה.

מעבר לזה, הגוף האנושי לרוב נלחם כדי להשאר שמן, וככל שהירידה גדולה יותר, כך הגוף שואף יותר חזק לחזור למשקל המקורי שלו – מה שאומר שמי שהצליח לרזות הרבה יתקשה מאוד לשמור על ההישג. הניתוח מאפשר לגוף ״לאפס״ את השאיפה הזו ולחשוב שהמשקל הגבוה שלו נמוך משמעותית מהמשקל האמיתי, ולא להילחם בהרזיה.

ויש עוד נקודה חשובה: מחקרים מראים שהניתוחים השוים עוזרים בשיפור משמעותי במצבם של אנשים שחולים במחלות שקשורות להשמנה, ובעיקר סוכרת. ולא מדובר רק על ההרזיה שהניתוחים מובילים אליה, אלא ממש מצב שבו הניתוחים עצמם משנים את האיזון ההורמונלי של הגוף בצורה שעוזרת לגוף להבריא מהמחלות השונות.

בגלל שלוש הסיבות הללו, רופאים לא פעם רואים בניתוחים כפתרון האולטמטיבי ואפילו היחידי להשמנה, ולא פעם דוחפים מטופלים שלהם להתנתח בכל מחיר.

ועל הבעיות גם הגישה הזו – אכתוב ברשומות הבאות.

Jade Dragon Snow Mountain הוא הר שנמצא במחוז יונאן ומהווה מרכז תיירותי גדול.כזכור, איבדתי את הדיסק הראשון עם הצילומים שלי מתחילת הטיול – ולכן אין לי צילומים מהמסלול שעשינו בראש ההר אלא רק מהאגם והמפלים למטה.

את ההר הכרתי הרבה לפני הטיול – מקריאה של ספר בשם ״להציל דגים מטביעה״ של הסופרת הסינית – אמריקנית איימי טאן (שכבר כתבתי עליו בפוסט על עשרת הספרים האהובים עלי). הספר מתאר טיול שמארגנת אוצרת אומנות סינית אמריקנית והמסלול בו מתוכנן כדי להראות לתיירים את כל נקודות החן שבמסלול בדרך המשי שתוביל בסופו של דבר לבורמה.

ההר והעיר ליגי׳אנג שלידו הם חלק מהסלול הזה, והם אחדים מהמקומות הבודדים שהתיירים מגיעים אליהם. שבועות ספורים לפני המסע, האוצרית מתה כמה שנראה בתהחלה כרצח – ובגלל שהמטיילים בחרו לא להוציא ביטוח ביטול נסיעות לטיול, הם מבינים שהם יפסידו המון כסף אם הם לא יצאו לטיול – ובוחרים מדריך חדש שלא ממש מכיר את האיזור וגם חסר עמוד שדרה. התיירים מחליטים לא פעם על דעת עצמם ״לחפש חוויות אותנטיות״ על חשבון המסלול המתוכנן. זה כמובן מוביל לכך שהם מפספסים הרבה נקודות יפות (ואותנטיות) לטובת מסעדה שגרמה להם לחלות בדיזנטריה ומצב שבו הם חיללו מקדש מקומי וגרמו מסילוק שלהם מהאיזור בפרט ומסין בכלל.

אמנם היה ברור לי שאני לא רוצה להסתבך בצרות כמו אותם תיירים אמריקנים מכוערים – אבל גם לא הייתה התיירת היחידה שרצתה לבקר במקומות שעליהם קראתי. רבים למשל רצו לבקר בגווילין ובאיזור ההררי שלה כי הם ראו את האיזור בסרטים כמו למשל ״הצעיף הצבעוני״ בכיכובם של אדוארד נורטון ונעמי ווטסס.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, השתפתי במשך תקופה די קצרה במסיבות ריקודים.

קודם כל, בחטיבת הביניים שלמדתי בה בכיתות ח׳ וט׳ (בכיתה ז׳ עדיין למדתי בארה״ב) היו לנו מידי פעם הפסקות ״פעילות״ שבהן היתה מגיעה מדריכה שהיתה מרקידה אותנו ריקודי עם. אני מאוד אהבתי את זה, וגם הייתי חלק מהחבורה שהוזמנה חרקוד במופעים שאורגנו מידי פעם כחלק מ״טקסים״ בבית הספר. אני זוכרת שבכיתה ח׳ מאוד נהניתי מההכנות למופעים הללו, אבל משהו השתנה בכיתה ט׳ ופתאום שמתי לב לזה שאני תמיד נדחקת לשורה האחרונה, וכשהיה ריקוד אחד שבו היינו אמורות להתחלק לזוגות – אני נותרתי מחוץ למופע כי היינו מספר אי זוגי של בנות.

אני לא יודעת עד כמה הייתי ממשיכה להשתתף בהרקדות האלו ובמיוחד במופעים אחרי האירוע הזה, אבל לא יצא לי לבחון את הנושא במציאות כי עברתי לבי״ס אחר לשלוש השנים הבאות, שבו לא היו הפעלות כאלו.

במקביל לזה, בכיתה ח׳ היו לנו לא מעט ״מסיבות כיתה״, שלהן אמא שלי קנתה לי מכנסיים מיוחדים כ״תלבושת חגיגית״. היינו תורמים סכום מסוים עבור ״די ג׳יי״ שבעצם היה האח הגדול של אחד הילדים בכיתה. כשהיתה מוזיקה מהירה היינו פשוט כולנו רוקדים במעגל ומישהו או מישהי היו נכנסים למרכז – ואז היה מין קטע כזה שבו אם בן רקד במרכז הוא היה מזמין בת, ואם בת רקדה היא היתה מזמינה בן – הם היו רוקדים יחד עד שה״מזמינ/ה״ פרש/ה, ואז מי שנשאר/ה הית/ה מזמינ/ה מישהי/ו אחר/ת וכך זה היה ממשיך.

בין לבין היו כמה הפסקות לריקודי ״סלואו״ למוזיקה איטית, שלרוב לא הוזמנתי אליהם חוץ מפעם אחת, שגם אז אחת התלמידות קטעה אותנו באמצע וביקשה להחליף אותי.

בכיתה ט׳ היתה לנו מסיבה אחת כזו – שבה היה לנו די ג׳יי שונה (אני לא זוכרת אם זה בגלל שאותו תלמיד שאחיו היה הדי ג׳יי הקבוע שלנו הפסיק ללמוד איתנו ולכן לא היתה לנו גישה לאחיו, או שאחיו פשוט הפסיק לעסוק בתחום), והיא גם הסתיימה מוקדם מהצפוי. הסיבה לכך היתה שאחד הבנים התחכך בזמן ריקוד סלואו באחת הבנות בצורה גסה – ולא סתם בת, אלא מישהי שהגיעה ממשפחה גרוזינית שמרנית שכנראה היה לה קשה מלכתחילה להגיע למסיבות מעורבות כאלו, ומאוד פחדה שהיא תסתבך עם המשפחה שלה לאור האירוע (מעבר לקושי שהיא חוותה באירוע עצמו).

אחרי אותה מסיבה כבר לא היו לנו מסיבות נוספות – אני לא יודעת אם התלמידים שלרוב אירגנו אותן פשוט הפסיקו, או שהיתה הוראה מצוות ביה״ס להפסיק איתן אחרי שנודע להם על האירוע או שהגיעה תלונה מההורים של אותה תלמידה. באותה תקופה לא ממש שמתי לב לזה עד שבשלב מסוים לקראת סוף השנה קלטתי שלא היו לנו מסיבות כאלו יותר.

בדיעבד אני גם נזכרת שהבן שהתחכך בה היה זה שהזמין אותי לריקוד הסלואו היחידי שהוזמנתי אליו בכיתה ח׳, ואני שואלת את עצמי האם הבת שהפסיקה אותנו עשתה את זה כדי ״להציל״ אותי ממנו כי היו איתו אירועים בעבר, או שפשוט היא היתה מאוהבת בו ולכן העדיפה לקטוע אותנו מחשש שיקרה בינינו משהו.

בביה״ס התיכון שבו למדתי כבר לא היו לנו מסיבות כאלו, או לפחות לא כאלו שהייתי מודעת אליהן, כנראה כי התלמידים של ביה״ס הגיעו מכל רחבי העיר והיה קשה לארגן מסיבות בתדירות גבוהה בשעות הערב.

אין לי בסביבתי ילדים שאני יכולה לבחון את הרגלי הבילוי שלהם וספציפית את הרגלי הריקוד שלהם.

מה שאני כן זוכרת זה שבשמנו כשגרתי בהרצליה, היה לי חוג קרמיקה בכפר סבא שנערך בשעות הערב, ואז הייתי צריכה לתפוס אוטובוס מכ״ס חזרה להרצליה. ואיכשהו בקיץ – היו עולים על האוטובוס המון בני נוער ופשוט ״מפוצצים״ אותו עד כדי צפיפות בלתי נסבלת, והיו מרעישים ברמות מטורפות. הם היו על האוטובוס מכ״ס דרך רעננה ובמשך רוב הנסיעה בהרצליה – עד שהיינו מגיעים לקניון ״שׁבעת הכוכבים״ ליד איזור הצעשיה של הרצליה פיתוח, ואז הם היו יורדים.

אני מניחה שהיו בקניון או באיזור שלופעילויות שונות לבני נוער שמשכו אותם, אבל המצב הפך את הנסיעה למאוד קשה עבור הנוסעים ה״רגילים״ של הקו בשעות האלו, ואני לא בטוחה עד כמה אפשר היה לדחות או להקדים את הנסיעה כדי להמנע מהמצב כי אני חושבת שגם אוטובוסים מוקדמים או מאוחרים יותר סביב אותה שעה היו עמוסים באותו אופן ובאותה מידה.

לפני בערך 20 שנה, גרתי 4 שנים בארה״ב. שם הגעתי לשיא המשקל שלי, אבל בשלב מסוים גם התחלתי לרזות.

אבל לפני שהתחלתי לרזות, היתה לי שם חברה שהחליטה לתת לי השראה – בדמות חברה אחרת שלה שרזתה. אותה חברה היתה מישהי שהגיעה לארה״ב לתפקיד של אומנת כדי שהיא תוכל ללמוד במקביל – ולכן עבדה רק חצי יום והיתה חופשיה בחצי היום האחר, כשהיא קיבלה שכר יפה וגרה בבית של המשפחה שבה היא שימשה כאומנת, בבית מפואר למדי שהיתה בו אפילו בריכה פרטית.

באחד הימים היא פנתה לרופא כדי שיעזור לה לרזות – והוא נתן לה כדורי הרזיה שהיו פופולריים באותה תקופה. בנוסף לזה, היא ניצלה את חצי היום הפנוי שלה כדי להתאמן – בעזרת קלטות אירובי ובשחיה בבריכה הפרטית שהיתה זמינה לה. והיא אכן רזתה הרבה ומהר.

החברה המשותפת שלנו החליטה לארגן מפגש משותף לשתינו, כנראה בהנחה שכשאראה את התוצאות המופלאות של התהליך שאותה מרזה עברה, זה יעשה לי חשק לרזות בדיוק כמוה. החברה המשותפת אפילו דאגה להעלות את הנושא לשיחה כדי שהחברה תוכל לספר כמה אמא שלה מתלהבת מההרזיה ומחמיאה לה (משהו שהיה מאוד חשוב לה) וכמה טוב לה בחיים.

אבל אני באותו מפגש ראיתי משהו אחר. ראיתי מישהי שקנתה לעצמה חבילה של גלידת בן אנד ג׳ריס ואכלה כמעט את כולה – ועדיין אכלה בהנאה לא מעט פופקורו, סלט פירות, ואת שאר הכיבוד שהגישה המארחת שלנו. לא יכולתי שלא לשים לב לזה שהיא אפילו אכלה יותר ממני, השמנה בחדר.

בדיעבד, אני לא בטוחה עד כמה היא הרגישה בנוח לאכול כך כי היא ידעה שהכדורים ״יתמודדו״ עם האוכל גם אם הוא מוגזם, או שהיא היתה בשלב של ״אחרי הדיאטה״ והרשתה לעצמה לאכול כל מה שבא לה וכמה שבא לה – ועדיין לא התחילה להשמין חזרה.

אבל מה שכן היה ברור זה שהיא לא ממש למדה לאכול בצורה מאוזנת ובריאה. וזו בעיה, כי גם בארה״ב שבה הרופאים רושמים תרופות כאלו ברוחב לב – הן ניתנות רק לאנשים מאוד שמנים שרוצים להתחיל בתהליך ההרזיה, ולפחות באופן רשמי הו ניתנות כדי להקל על התהליך בזמן שהמטופלים לומדים איך לאכול בצורה בריאה יותר. הסיכוי של אותה בחורה להמשיך ולקבל את המרשם אחרי שהיא תגיע למשקל היעד שלה הוא נמוך, אלא אם כן הרופא שמטפל בה פועל בצורה לא אתית ונכונה מקצועית.

אלו דברים שניסיתי לשוחח עליהם עם החברה המשותפת, ועל זה שהרזיה בריאה אמורה להיות הדרגתית ולא מאוד מהירה, אבל היא היתה בטוחה שכמה שיותר מהר (ברמה של הרזיה של 2 – 3 ק״ג בשבוע) היא ״חובה״ במשקל גבוה כמו שלי. בדיעבד אני חושבת שהיא חשבה כך כי כשמרזים ממשקל גבוה מאוד קשה לראות שינויים בגוף, וירידה מהירה יחסית לחודש חודשיים כביכול גורמת לשינוי להיות הרבה יותר בולט וכך לתת יותר מוטיבציה להמשך, גם אם פיזיולוגית זה לא בהכרח טוב לגוף.

אין לי מושג מה קרה לאורך זמן עם אותה בחורה, כי זמן קצר אחר כך חוזה העבודה שלה הסתיים והיא חזרה לארץ. אני בכל אופן החלטתי לא לקחת את התרופה הזו, וזמן כזה או אחר אחר כך ניתקתי את הקשא עם אותה חברה בגלל סיבות אחרות.

אבל כמה שנים אחרי אותו מפגש פסגה, יצא לי לקרוא ספר שכלל תהליך דומה בעזרת תרופות. אלנה בייקר Elna Baker היא קומיקאית שגדלה בתור ילדה שמנה, והיתה צעירה שמנה – עד שיום אחד היא החליטה להרזות. גם היא הלכה לרופא שנתן לה מרשם לתרופת הרזיה, והיא רזתה מהר והרבה. היא דיברה וכתבה הרבה על ההרזיה שלה בכמה מובנים – החל מעודפי העור שהיו לה (שגם סדרה של ניתוחים לא גרמה להם להעלם לחלוטין), על הצביעות של הגברים סביבה שהתעלמו ממנה כשמנה אבל התלהבו לכרכר סביבה כרזה (למרות שהיא נשארה אותו בן אדם) – וגם נתנה טיפים להורים איך להתמודד עם ילדים שמנים.

רק בדיעבד היא הודתה בכך שהיא עדיין לוקחת תרופות להרזיה שנים אחרי שהיא כבר היתה רזה ולא אמורה לקחת אותן. בגלל שהיא יודעת שאף רופא אמריקני לא ייתן לה מרשם לתרופת הרזייה, ולכן היא בעצם מזמינה דרך האינטרנט גלולות לא חוקיות ממקסיקו כי בלעדיהן היא לא תצליח לשמור על ההרזיה שלה. וההרזיה קריטית עבורה – כי לאור ההצלחה שלה כקומיקאית וסופרת היא הצליחה להשתלב בתפקיד כתיבה בתעשיית הסרטים הידועה של הוליווד, ושם אין סלחנות לעודף משקל אפילו אצל כותבים שכל תפקידם מסתכם מאחורי הקלעים.

שני הסיפורים האלו מעלים את השאלה עד כמה התרופות האלו יעילות לטווח הארוך. ממש כמו ניתוחי קיצור קיבה, התרופות אמורות לעזור לאנשים לאמץ הרגלים בריאים שהם אלו שיעזרו להם לשמור על המשקל.

אני חושבת שהמורכבות פה נובעת מהעובדה שיש הרגלי אכילה גרועים שקשה לשנות, ותרופות או ניתוחים יכולים אולי להסתיר את ההשפעה של ההרגלים האלו לתקופה כזו או אחרת, אבל לא להעלים אותם לתמיד (ולרוב גם לא לאורך זמן).

זה בעצם פוסט המשך לזה שכתבתי על השרביט השבועי השבוע, כשגם הפעם אני רוצה לכתוב על ספר, או אולי בעצם שניים.

מדובר על שני הספרים הראשונים של סופרת בשם אמילי גיפין Emily Giffin הם בעצם סיפור אחד רציף (גם אם הם מסופרים מנקודת מבט של דמויות שונות). הבסיס לסיפור הוא שתי חברות ילדות: רייצ׳ל תמיד היתה הילדה הטובה והתלמידה הטובה, שהלכה ללמוד משפטים – אבל תמיד היתה קצת ביישנית ולא ממש יפה. דארסי לעומת זאת תמיד היתה ״הכי יפה״, והיופי שלה תמיד אפשר לה להצליח בלי להתאמץ במיוחד. לכן תמיד היא היתה בטוחה בעצמה – והשיגה את כל מה שהיא רצתה בחיים.

הסיפור מתחיל במסיבת יום ההולדת השלושים של רייצ׳ל שהיתה המבוגרת מבין שתיהן, והיא מסתכלת אחורנית על שנות העשרים שלה ומאוכזבת. כשהיא היתה צעירה יותר היא ציפתה שבגיל שלושים היא כבר תהיה נשואה עם ילדים, ולמרות שכמבוגרת יותר ברור לה שזה לא בהכרח מציאותי – היא מרגישה פספוס כי בגיל שלושים אין לה בן זוג. בהסתכלות אחורנית, לא היו לה הרבה בני זוג, וגם מביניהם רק אחד היה בן זוג רציני.

בהמשך הספר עולה שחלק מהלחץ נובע גם מהעובדה שרייצ׳ל ודארסי גדלו באיזור שמרני למדי (אינדיאנה) לפני שהן עברו לניו יורק, שם רוב ה״בנות״ שלמדו איתן בתיכון התחתנו בתחילת עד אמצע שנות העשרים שלהן והן לרוב כבר אמהות (או לפחות בדרך להיות אמהות). רייצ׳ל עצמה מודעת לכך שהיא בחרה כיוון אחר בחיים שכולל למשל לימודים וקריירה כעורכת דין (ולא מורה או בכל ״משרת אמא״ אחרת שבה בחרו אותן נשים שאיתן היא גדלה), אבל המצב בהחלט מעורר אצלה מחשבות לגבי מקומה של זוגיות בחיים שלה.

לעומתה – מאז שדארסי עברה לניו יורק, היא עבדה בעבודה מגניבה וזוהרת בתחום יחסי הציבור, המשיכה להיות החברה היפה והרזה – והיתה מאורסת לגבר בשם דקס, שהיא הכירה דרך רייצ׳ל. רייצ׳ל ודקס למדו יחס משפטים, ובגלל שדקס היה לא רק גבר מאוד נאה אלא גם בטוח בעצמו, רייצ׳ל הניחה שהוא לא יהיה מעוניין במישהי ״סתמית״ כמוה – ולכן הכירה אותו לדארסי החתיכה והמצליחה (והבטוחה בעצמה). תאריך החתונה שלהם נקבע לבערך ארבעה חודשים אחרי יום ההולדת של רייצ׳ל.

דארסי היתה זו שארגנה מסיבת יום הולדת שלושים לרייצ׳ל, ובסופה נוצר מצב שבו רייצ׳ל ודקס נסעו יחד במונית, ואיכשהו הוא תהחיל לנשק אותה ומשם זה התגלגל לסקס. אותו סקס הפך להיות בעצם מערכת יחסים ״סודית״ שהמשיכה לכל אורך הקיץ כמעט עד החתונה.

מערכת היחסים ה״נסתרת״ הזו גרמה לרייצ׳ל להסתכל על החיים שלה בהרבה מובנים, כשהחשוב ביניהם היתה העובדה שבעצם לאורך השנים החברות שלה ושל דארסי היתה בעצם תחרות. אולי על פני השטח דארסי נחשבה ל״מצליחנית״ מבין השתיים כי היא היתה יפה ופופולרית, אבל בהרבה מובנים לרייצ׳ל היה מעמד מסוים בתור ה״חכמה״ מביניהן וזה היה משהו שדארסי תמיד קינאה בו למרות כל ההצלחות שלה, ולא פעם ניסתה להתעלות על רייצ׳ל בגלל הקנאה הזו. זה מאפשר לרייצ׳ל להצדיק בעיני עצמה לפחות את הרומן הסודי שלה עם הארוס של דארסי, למרות שלמורת רוחם של כמה מהמכרים שלה שהיו מועדים למצב ותמכו בה – לאורך זמן רייצ׳ל לא דרשה מדקס להתחייב למערכת יחסים איתה למרות שהיה ברור שהוא מאוהב בה עד כמעט סוף הספר, זמן קצר מאוד לפני החתונה.

הסוף של הספר טוב: רייצ׳ל מתעמתת עם דקס ודורשת ממנו להחליט, והוא מחליט להשאר עם דארסי. רייצ׳ל טסה לבקר את חבר הילדות שלה שמתגורר בלונדון והיה מודע למצב ובמהלך הביקור מנסה להתגבר על הפרידה – אבל כשהיא חוזרת לניו יורק דקס ממתין לה כדי לספר לה שהוא ביטל את החתונה. איכשהו נוצר מצב שדארסי מגיעה אליה הביתה בדיוק באותו זמן כדי לספר לה שלא רק שהחתונה מבוטלת אלא שהיא בהריון מאחד החברים של דקס – וכמובן שרק אחרי הגילויים האלו היא מבינה שדקס נמצא בדירה ושבעצם היה לו רומן עם רייצ׳ל.

הספר מסתיים בתיאור השלבים הראשונים של מערכת היחסים ה״נורמלית״ והגלויה של דקס ורייצ׳ל – אבל הסיפור לא מסתיים פה.

את הספר השני שלה החליטה הסופרת לכתוב מנקודת המבט של דארסי, והאו מתחיל מהנקודה שבה דארסי מגלה את הרומן בין רייצ׳ל ודקס. בהתחלה היא מקבלת המון סימפטיה מהסביבה הקרובה שלה, אבל עם הזמן האובבסיה שלה לגביהם הופכת להיות מעיקה עבור כל מי שסביבה.

היא מיד קופצת למערכת יחסים עם הגבר שהכניס אותה להריון – אבל מהר מאוד מגלה שהסביבה לא מקבלת אותו בתור בן זוג שלה כי הוא נחשב לטיפוס של ״לוזר״ בתור ילד מזדקן שמסרב להתבגר ולקחת אחריות. במובן מסוים, דארסי הצליחה כל חייה בגלל המראה הנאה שלה והצליחה בעזרתו לצור לעצמה תדמית מצליחה – אבל פתאום היא מגלה שבעצם כולם מצפים ממנה למצוא בן זוג שיענה על התדמית הזו מבחינת מראה, עבודה וסטטוס כלכלי – וכשהיא בוחרת בן זוג שלא עונה על התנאים הללו הסביבה בעצם מתנערת ממנה מהר מאוד בלי להקשיב לצד שלה או לנסות להבין שמאחורי התדמית יש בן אדם שבכל זאת מושך את דארסי.

החברה הכי טובה שלה קלייר _שהחליפה בתפקיד את רייצ׳ל) ״זורקת״ אותה אחרי שהיא מגלה על ההריון ובן הזוג הלא ראוי, ובביקור אצל ההורים של דארסי גם הם רואים בו בן זוג לא ראוי לה, ואמא שלה נבהלת לגלות שהיא בהריון ממנו. וברגע שבעצם רייצ׳ל ודקס לא בסביבה – אין לה אף חבר חוץ מאותו בן זוג, והיא הופכת להיות מאוד תלותית בו.

בגלל התלותיות הזו ובגלל שקשה לה לוותר על האובססיה שלה כלפי דקס ורייצ׳ל, בסופו של דבר גם בן הזוג הזה זורק אותה. כשלא נארים לה חברים, דארסי מחליטה לעזוב את ניו יורק ולעבור ללונדון, שם גר ידיד ילדות שלה ושל רייצ׳ל בתירוץ שהיא רוצה לבקר אותו לתקופה קצרה. ובתחילת דרכה בלונדון היא מתנהלת בצורה רדודה כפי שהיא התנהלה בניו יורק – עד שהידיד ״יורד״ עליה על ההתנהלות הזו.

האירוע גורם לה לבחון את החיים החדשים שלה ומהן המטרות שלה, ולאט לאט היא מתבגרת, ולפחות מתחילה להתגבר על האירועים שהובילו אותה לעבור ללונדון. היא מבינה למשל שהיא בחרה בדקס כבן זוג בגלל שהוא כביכול ענה על כל הפרמטקים של ״בעל טוב״: נאה, מצליח כלכלית ומקצועית, מנומס ומתורבת, ובעל טעם טוב ורקע משפחתי טוב – אבל בעצם ממש אהבה אותו בתור מי שהוא באמת היה (בניגוד לרייצ׳ל).

באותה מידה, היא מבינה שהיא בעצם ניסתה למרוד בסביבה ש״כפתה״ עליה את הפרמטרים שבגללם היא בחרה בדקס בכך שהיא בחרה לבגוד בו עם גבר שבעצם היה הניגוד המוחלט שלו: לא נאה, לא מצליח כלכלית, גס רוח, וכזה שלא ממש אכפת לו להיות מלוטש או להראות טוב – גם אם היא לא ממש אהבה גם אותו ומה שמשך אותם אחד אל השניה היתה משיכה פיזית ומשיכה לשבירת חוקים ולא משהו מעבר לזה.

בסופו של דבר דארסי מתבגרת: היא יולדת תאומים, ומסתבר שהיא והידיד התאהבו בזמן השהות שלה שם, היא מוצאת עבודה משמעותית בארגון שעוזר לנות שטחי מלחמה ממוקשים, ושנתיים אחרי הלידה הם מתחתנים. בין האורחים בחתונה שלהם נמצאים רייצ׳ל ודקס, ולמרות שהחברות בין שתי הנשים עדיין לא קרובה כפי שהיא היתה פעם, הם בקשר מספיק טוב כדי שהם יהיו מוזמנים, ואפיל כדי לאפשר לרייצ׳ל לשאת נאום על החשיבות של חברות.

בסופו של דבר, הספרים בעצם מעלים את השאלה עד כמה אנחנו בחיים ״נופלים״ לתוך הגדרות מסוימות שהחברה קובעת לנו לפי קריטריונים שהם לא בהכרח נכונים – למשל העובדה למשל שאנשים ״יפים״ בעצם נחשבים לכאלו ש״ראויים״ לזוגיות עם אנשים ״איכותיים״ כמוהם (וכל השאר אמורים להתפשר על בני זוג ״פחות״ איכותיים), או שמי שכביכול פועל לפי כל הכללים יקבל את מה שמגיע לו. כלומר המסר הוא שלפעמים מה שאנחנו אמורים להיות שם אותנו במקום פחות טוב ממה שיכולנו להיות בו אם היינו פועלים אחרת.

הפוסט נכתב לטובת השרביט השבועי השבוע שמדבר על הפער בין המציאות לבין מה ש״אמור להיות״.

הנוזא מזכיר לי את הספר ״פעם כשהיינו גדולים״ של הסופרת אן טיילר (למרות שהכותרת באנגלית מתכוונת יותר ל״מבוגרים״ ופחות ״גדולים״).

הדמות הראשית בספר היא רבקה, אלמנה בת 53. כשהיא היתה צעירה היא למדה עם חבר הילדות שלה וויל באותה מכללה (הוא למד פיזיקה, והיא למדה היסטוריה) כששניהם ציפו להתחתן (ושמרו על הבתולים שלהם לליל החתונה) ובסופו של דבר לפצוח בקריירה אקדמית, כל אחד בתחומו. עד שיום אחד היא התארחה למסיבה עבור חברה שלה בבית ששימש אולם אירועים, ואיכשהו ג׳ו, הבעלים של העסק. ״תפס״ אותה ברגע שבו היא צחקה ונראתה מאושרת, למרות שבמציאות היא ראתה את עצמה בתור אישה צעירה ומאוד רצינית.

איכשהו נוצר מצב שבו ג׳ו יצר איתה קשר כמה פעמים קשר, ולמרות שהפגישות כביכול לא היו הזמנות רומנטיות, מהר מאוד ג׳ו ורבקה התחתנו להפתעת כל הסובבים.

רבקה מצאה את עצמה בגיל עשרים וקצת אמא חורגת לשלוש הבנות של ג׳ו שנולדו בנישואים הקודמים שלו, ומהר מאוד נולדה להם בת רביעית – ושנים ספורות מאוד אחר כך ג׳ו נהרג בתאונת דרכים, ורבקה מצאה את עצמה הופכת לבעלים של העסק המשפחתי למסיבות, וגם מנהלת את המשפחה – החל מהילדות והמשפחות שלהן (בי זוג וילדים), וכלה בהורים של בעלה (עד שהם הלכו לעולמם) ובדוד האלמן והמזדקן של בעלה שסובל מדמנציה ועומד לחגוג את יום ההולדת המאה שלו בעוד כמה חודשים.

בתחילת הספר, המשפחה חוגגת מסיבת אירוסים לאחת הבנות שעומדת להתחתן עם גרוש ואב לבן. איכשהו האירוע הופך להיות מריבה אחת גדולה סביב אותו בן – ובסופו רבקה שואלת את עצמה איך היא הגיעה לנקודה הזו בחייה, כי היא בעצם היתה אמורה להפוך לאדם אחר לחלוטין.

במהלך הספר היא מנסה לחזור להיות מי שהיא חשבה שהיא אמורה להיות. היא אמנם לא יכלה לפצוח בקריירה אקדמית, אבל היא קנתה כמה ספרים היסטוריים לגבי מלחמת האזרחים (התחום שעניין אותה כצעירה), ואפילו יצרה קשר עם חבר הילדות שלה שהתברר כגרוש ואב לבת והם פצחו בידידות מחודשת.

אבל דברים כמובן לא הלכו כצפוי, ובסוף הספר (שבו המשפחה חוגגת את יום ההולדת המאה של הדוד של בעלה) – רבקה רואה סרט ישן שבו היא רואה את עצמה צוחקת, ומבינה שבעצם היא כן נהנתה מאותו רגע במסיבה שבו ג׳ו ראה אותה, ובעצם יש לה את החיים של יצמה ולא של מישהו אחר.

המסר של הספר הוא שהחיים שלנו הם כנראה מה שהם נועדו להיות, גם אם הם מאוד שונים ממה שחשבנו שהם יהיו. בסופו של דבר אנשים משתנים עם הזמן, ומה שהתאים להם כשהם היו צעירים לא בהכרח מה שמתאים לנו כיום.

אבל מעבר לזה, לא פעם התוכניות שלנו לא בהכרח ברות ביצוע. למשל רבקה ציפתה לקריירה אקדמאית, משהו שהוא בהכרח לא צפוי: לא כל מי שמוכשר וחכם בהכרח יצליח להגיע להשיגים שיובילו אותו לקריירה אקדמאית, שהיא מאוד תחרותית ודורשת גם יכולת פוליטית לדעת לנווט בין כל הועדות והפרופסורים השונים. אני מניחה שכל תלמיד לתואר מתקדם יוכל לספר לכם על הקשיים האלו – וכנראה שרובם גם יספרו שהם לא ציפו לכאבי הראש האלו כשהם חשבו על האפשרות של קריירה אקדמאית עוד לפני שהם התחילו תואר ראשון (אם הם חשבו על האפשרות הזו בכלל).

עוד דוגמא לכך היא שרוב האנשים בהחלט רוצים להתחתן וללדת ילדים כדי להקים משפחה, אבל בעצם אי אפשר לתכנן את זה גם אם אנחנו מגיעים סופר רציניים לתהליך חיפוש הזוגיות. יש אנשים שמוצאים זוגיות כביכול בלי מאמץ בגיל צעיר – לעומת אחרים נאבקים עד גיל מבוגר ומאוד מתקשים למצוא בן או בת זוג למרות שהם מאוד רציניים ומוכנים להתפשר. וכשמגיע שלב הילדים – לא מעט זוגות מגלים שיש להם בעיות פוריות למשל מה שהופך את התהליך לקשה יותר (וגורם להבנה שגם אם הם מאוד רוצים לא תהיה להם משפחה מאוד גדולה).

החיים בסופו של דבר קורים בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים, ולכן אולי נושא הפערים פחות רלוונטי או חשוב?