״אהבה על הספקטרום״ היא סדרת ריאליטי שהתחילה באוסטרליה והעונה הנוכחית שלה מתרחשת בארה״ב וניתן לצפות בה בנטפליקס.
הסדרה בעצם מציגה כמה משתתפים, צעירים ברובם, שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ומחפשים זוגיות. הסדרה מלווה את הניסיונות שלהם למצוא זוגיות, כשההפקה עוזרת להם (ואולי גם לבני המשפחה שלהם) עם אימונים על ידי יועצי זוגיות ומפגשים עם בני זוג פוטנציאליים.
התוכנית עצמה נשמעת לי ממש מעניינת – ומאפשרת לנו חשיפה לאנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי כבני אדם שלמים ולא כאנשים שסובלים מבעיית תקשורת או כחריגים. אבל מבחינתי התוכנית העלתה כל מיני שאלות.
הראשונה מביניהן היתה הדימוי של מיהו בדיוק אוטיסט. שלושה מתוך חמשת המשתתפים עונים כביכול על ההגדרה ה״טיפוסית״ של אוטיסט כפי שהחברה מצפה שהוא יתנהג – הם לא מסתכלים לאף אחד בעיניים (גם לא למצלמה), מדברים בצורה לא שגרתית, יש להם תחומי עניין מאוד ספציפיים שמאוד מעניינים אותם שהם נחשבים לרוב חריגים – והם מתקשים להתמודד עם מצב שבו התחום לא מעניין אנשים אחרים.
אבל יש גם שני משתתפים אחרים: אחד הוא משתתף יחיסת מבוגר (בן 63) שחי את רוב חייו בלי להיות מאובחן כאוטיסט אלא נתפס כמין טיפוס מוזר כזה שהחברה מסביב ציפתה שהוא ילמד ״להתנהג בצורה נורמלית״. השניה היא מישהי צעריה בסוף שנות. העשרים שלה (או לפחות כך היא נראית) שמגיל תיכון עובדת עם אוטיסטים כדי לעזור להם לשפר את כישורי התקשורת שלהם. ושניהם מתקשרים בצורה שהרבה יותר קרובה לזו של אנשים שהם נוירוטיפיקליים (כלומר לא אוטיסטים למי שלא מכיר את המושג).
אני שואלת את עצמי עד כמה כשמדובר על אותם משתתפים שנראה שהם קרובים יותר להיות ״נוירוטיפיקליים״ הם אנשים שנמצאים במקום שונה על הספקטרום האוטיסטי. או שאולי שבמקרה של שני המשתתפים האחרונים – נסיבות החיים של שניהם (החשיפה לטיפולים שמתאימים את התקשורת של אוטיסטים לזו של הסביבה, לחץ על הגבר המבוגר ״לא להיות מוזר״ ולהתחיל להתנהג ״כמו כולם״) גרמה להם ״ללמוד״ לתקשר בצורה יותר נוירוטיפיקלית – והאם בעצם זה בהכרח דבר טוב ובריא עבורם? האם זה מקל עליהם את החיים השוטפים, ומה המחיר שהם שילמו או משלמים על הצורך להתאים את צורת התקשורת שלהם לסביבה?
וזה העלה אצלי שאלה אחרת לגבי היחס של המתמודדים עצמם עם האבחון. בשנים האחרונות ישנה מגמה של לקבל אוטיזם לא כהפרעה או מחלה – אלא פשוט כצורת חשיבה ותקשורת אחרת, שיש לה גם יתרונות משלה ולא רק חסרונות. במצב כזה, לא פעם המאובחנים עצמם שמחים לקבל את האבחנה כי היא מסבירה הרבה מאוד דברים שלא הסתדרו להם בחיים – ומאפשרת להם לא פעם למצוא קהילה, חברה, ואפילו אפשרות לטיפול ברמה כזו או אחרת אם הם מרגישים שיעזור להם ברמה האישית.
אבל האם כל אחד שמח על האבחנה, או שיש מאובחנים שעדיין רואים באבחון פגם – ושואפים בעצם להשתלב בחברה הנוירוטיפיקלית כשווי ערך ולא כאלטרנטיבה?
השאלה הזו עלתה לי כי שמתי לב לכך שבני הזוג ש״משודכים״ למשתתפים גם הם אוטיסטים. מצד אחד, ייתכן שזה משהו שמאוד מקל על הקשר מכיוון ששני הצדדים מבינים מה זה בדיוק אוטיזם ושזו לא בעיה גדולה ומפחידה, וייתכן אפילו שצורת התקשורת הדומה מקלה עליהם. מצד שני, זה מעלה את השאלה עד כמה אוטיזם נתפס אפילו בתוכנית כזו כמגבלה כזו חמורה שבגללה מישהו שהוא נוירוטיפיקלי לא ירצה או יסכים לזוגיות עם מישהו שהוא אוטיסט, או שלאוטיסט אין סיכוי למצוא זוגיות מחוץ ל״קהילה״?
אני מניחה שהתשובה על זה מאוד מורכבת, ותלויה בהרבה באדם עצמו ובצורת התקשורת שלו שמושפעת מלא מעט גורמים (החל מהמיקום שלו בספקטרום, דרך הטיפול שהוא קיבל או לא קיבל, וכלה באיך הוא תופס את עצמו ואת המקום של האוטיזם בחייו). אבל בעיני אם היה טעם לפגם בתוכנית – זו היתה העובדה שלא העלו את האפשרות לזוגיות בין אוטיסטים לבין מי שלא כזה.
התיירת המקרית 