יער האבן

יער האבן הוא איזור שבו הרבה סלעים בצורה מעניינת עולים מהקרקע. מדובר על איזו מאוד יפה – וישנם מסלולים בסביבת הסלעים ואפילו ביניהם.

היום הזה, נילי המדריכה התעקשה שכולנו נלך יחד באותו מסלול – ובחרה מלכתחילה את המסלול שנחשב להכי יפה גם אם הוא היה רחוק מלהיות ״הכי קל״, משהו שעצבן הרבה אנשים. הקושי לא היה קשור לתוואי של המסלול אלא גם לעובדה שמדובר על ״מבוך״ די מסובך ואם חלילה עוצרים לרגע לצלם אפשר בקלות לאבד קשר עין עם הקבוצה וכך ללכת לאיבוד.

מעבר לזה, היום הזה יום כיפור – והיה יום חם, אבל למרות זאת אחד המטיילים התעקש לצום. יום או יומיים אחר כך אותו מטייל התמוטט במסעדה שבה אכלנו ארוחת ערב מוקדמת לפני שהיינו צריכים למהר לתחנת הרכבת כדי לנסוע ליעד הבא שלנו.

הוזמן עבורו אמבולנס שווידא שהיה מדובר על התמוטטות בגלל הרגלי תזונה ושתיה גרועים שלו לאורך כל הטיול – וכך המשכנו כל הקבוצה שכללה אותו ואת בת זוגו לתחנת הרכבת המקומית.

אני לא יודעת עד כמה נילי המדריכה יכלה לדרוש מהזוג לחזור הביתה. אבל בסופו של דבר, אחד המטיילים פשוט ״תפס״ את המטייל הזה לשיחת הבהרה שבה הוא אמר שהוא (יוזם השיחה) עוקב אחריו כדי לוודא שהוא אוכל ושותה כמו שצריך כדי שלא יהיו שוב הפרעות דומות למהלך הטיול שפוגעות גם בשאר המטיילים. אני מודה שפעם פעמיים שמתי לב לכך שהמטייל מנסה לחזור להרגלים הקודמים של לצום כל היום או לאכול רק ירקות, אבל אני מניחה שעצם העובדה שלא התרחשו שוב אירועים של התעלפות מעידה על כך שהשיחה עזרה – או לפחות המעקב של אותו מטייל היה מספיק יעיל כדי למנוע אותם.

על פיגועים ומתחזים – חלק שני

יש לא מעט סיפורים מוזרים על ניצולים מפיגועי ה 11.9.2001.

בספר של הסופר והבמאי מייקל מור קראתי סיפור על ניצול שכזה. הוא התחתן קצת לפני הפיגועים, יצאו לירח דבש, והוא ובת זוגו לניו יורק ב 10.9. האישה החליטה להכין ארוחת ערב שבעלה אכל בקושי כדי לא להעליב אותה על חוסר כישורי הבישול שלה – ובוקר אחרי כן נסע לעבודה ברכבת התחתית.

הרכבת התחתית בניו יורק ידועה בכך שאין בה שירותים, והשירותים שקיימים הם במצב שבו אף אדם לא ירצה להשתמש בהם. אבל באמצע הנסיעה שלו – הגיבור שלנו התחיל להרגיש כאב בטן. הוא התאמץ לחכות עד שהוא יגיע לעבודה, אבל מזלו לא היה לצידו – ותחנה אחת לפני העבודה קרתה לו תאונה.

הוא יצא מהרכבת, שילם לא מעט לנהג מונית שיסיע אותו הביתה במצבו (ואני מניחה שהוא שם הרבה שקיות על המושב במונית לפני שהוא התיישב) – ושם הוא התקלח ופתח את הטלוויזיה בזמן שהוא התלבש, וראה את הבניין שבו הוא עובד ואמור היה להיות בו עולה באש…

אין לי מושג האם הסיפור נכון או לא, אבל היו לא מעט אנשים שהצליחו להינצל בגלל צירופי מקרים שונים, כמו למשל עובד שהגיע מעיר אחרת למשרדים במגדלי התאומים, ונפגש עם אחד מהקולגות שלו לארוחת בוקר. הקולגה ידעה שהוא אוהב עניבות מיוחדות של ציורים ידועים וקנתה לו אחת כזו. הוא החליט לחזור לכמה רגעים למלון כדי להחליף את העניבה לעניבה החדשה, מה שגרם לו לאחר קצת – ולהנצל מהפיגוע.

ומסתבר שיש המון מפורסמים שניצלו מהפיגוע – בין אם מדובר על השחקן מארק וואלברג שלא עלה על טיסה שהתרסקה, דרך הנסיכה לשעבר ״פרגי״ שהיתה אמורה להגיע למגדלי התאומים אבל איחרה בגלל פקקי תנועה – וכלה בשחקנית גווינת פאלטרו שבזכות פגישה איתה מעריצה שלה איחרה למשרד – וניצלה.


אבל ההתחזות הפעם קשורה לכוכב אחר – מייקל ג׳קסון. גם מייקל ג׳קסון היה אמור להגיע למגדלי התאומים בבוקר ה 11.9.2001, אבל לא התעורר בזמן ולכן איחר – וחייו ניצלו, לפחות לעוד כמה שנים עד למותו ב 2009. הסיבה הרשמית היתה תמיד שהוא שוחח עם אמא שלו עד השעות הקטנות של הלילה – ולכן פשוט לא התעורר לפגישה שהיתה לו במגדלי התאומים.

המון שנים אחר כך, במרץ 2020, התחילה מגפת הקורונה – ונכנסנו לסגר, שהוסר חלקית רק ביוני או יולי, שאז נפתחו לכמה חודשים חדרי הכושר. אני מנויה לחדר כושר שבו יש בריכה – ושמחתי סוף סוף לחזור לשחות ולהפגש עם כמה מהשחיינים שכבר הכרתי שם.

ואז שמתי לב לאחת השחייניות ששחתה במסלול לידי – שהיה קשה לפספס כי היא לבשה כובע ים בולט, צבעוני, ורועש עם הסמל של גיבור על כזה או אחר, ומשקפי שחייה עם מסגרת גדולה של כנפיים בולטות. התחלנו לקשקש, והיא סיפרה שהיא בעצם ישראלית לשעבר שמתגוררת עכשיו בארה״ב ובאה לבקר את ההורים שלה. היא סיפרה שבעלה הלך לעולמו והילדים שלה נמצאים בארה״ב.

התיידדנו, ובהתחלה הסיפורים שלה נשמעו סבירים – היא אמרה שהיא עובדת בתעשיית הסרטים, ומכירה חלק מכוכבי הקולנוע שהיו מעורבים בהם. זה נשמע סביר כי יש לא מעט ישראלים שעברו ללוס אנג׳לס ועובדים בתעשיית הסרטים. אבל עם הזמן הסיפורים הפכו להיות הרבה פחות סבירים, על איך היא החברה הכי טובה של לא מעט שחקני קולנוע ידועים, או של זמרים ידועים – משהו שנשמע קצת מוזר וכמו ניסיון נואש להרשים.

ואז היה את הסיפור עם בעלה. היא טענה שהיא מחוננת אז היא סיימה ללמוד בגיל 16 – ואז עברה לארה״ב והתחננה למי שהפך להיות בעלה להתחתן איתה. כשהוא בסוף הסכים ונולדו להם ילדים. היא מעולם לא סיפרה במפורש מי בעלה, אבל רמזה על כך קשות בכך שהיא הראתה לי תמונות של ההורים שלו ושל הילדים המשותפים שלהם. בהתחלה לא היה לי מושג מי הם האנשים האלו ולמה אני אמורה להכיר אותם בכלל – עד שעוד כמה רמזים מצידה בשילוב חיפוש גוגל גילה שמדובר על ההורים והילדים של מייקל ג׳קסון.

אני הייתי סקפטית – ההיסטוריה הרומנטית של מייקל ג׳קסון היתה די ידועה וגלויה לעולם, ועם הדימוי הבעייתי שלו כמי שהיחסים שלו עם ילדים היו חשודים למדי – הסיכוי שלא היו ״עולים״ על מערכת יחסים שלו עם קטינה היה אפסי.

אבל מצד שני, פיזית היה דימיון מאוד גדול בינה לבין אישתו השניה של ג׳קסון, האחות של רופא העור שלו בשם דבי רואו. ועובדתית, היו למייקל ולדבי שני ילדים משותפים, אבל הם התרשו הרבה לפני שנולד לו הילד השלישי שלו – ולא ממש ידוע מי האמא שלו. לכן כביכול יש סיכוי קטן ככל שיהיה שהנישואים מול רואו היו פיקטיביים כדי להסתיר את מערכת היחסים של ג׳קסון עם קטינה. זה לא סוד שתעשיית הקולנוע והמוזיקה לא פעם שומרות סודות של ה״חברים״ בתעשייה שמתגלים רק אחרי מותם ואולי אפילו כמה עשורים אחר כך (אם בכלל).

אבל עם הזמן הסיכוי הזה שהיה לי אפסי מלכתחילה בגלל הרבה נקודות קטנות – נראה היה שהולך וקטן. בשלב מסוים ראיתי שהיא נתנה לי שם שהיא ״המציאה״ לעצמה ולא את השם האמיתי שלה. מעבר לזה, היו יותר מידי סיפורים על יותר מידי שחקנים וזמרים שהם החברים ״הכי טובים״ שלה, יותר מידי תמונות בעמוד הפייסבוק שלה של אותם ה״חברים״ שנראו כמו תמונות פפראצי, ויותר מידי תמונות שלה בחברת ״בעלה״ כשהפנים שלה מוסתרים.

והיה את הסיפור עם המרצדס. היא נהגה תמיד במכונית של ניסאן ישנה וחבוטה למדי (ולרוב די מטונפת), אבל יום אחד הצהירה שהיא רוצה להחליף מכונית – וממש גררה אותי פיזית לסוכנות מכוניות של מרצדס לראות ג׳יפ שעלה בערך חצי מיליון שקל – רק כדי להצהיר יום יומיים אחר כך שהיא מצאה מכונית של סיטרואן בצבע יותר ״מגניב״ שאותה היא קנתה, ובסופו של דבר ״ויתרה״ עליה כי היא היתה ״חייבת״ לחזור לארה״ב כמה ימים אחר כך.

אני אמנם לא מבינה במכוניות, אבל היה ברור לי שמי שמתעניין במכוניות ויכול להרשות לעצמו מכוניות יוקרה – לא יקנה סיטרואן במקום מרצדס, וכנראה גם לא ינהג באופן קבוע בניסאן פשוטה, ישנה, חבוטה ומטונפת.

ואחרי החזרה שלה לארה״ב, ההתנהגות שלה השתנתה והיא היתה מתחילה ״להתנפל״ עלי על כל שטות בצורה מוגזמת. במקביל, היא התחילה לפרסם תמונות שלה ושל מייקל ג׳קסון או שלה ושל הילדים שלה כשהפנים שלה גלויות – כאלו שמשהו בהן נראה מוזר בפרופורציות של הפנים שלה מול הפנים של המצולמים האחרים ובאיכות של התמונה. חיפוש מהיר בגוגל גילה כמה מהתמונות המקוריות שהיא ערכה כנראה בפוטושופ כדי להכניס את עצמה לתוכן במקום נשים אחרות.

בשלב זה ההתנהגות שלה נראה לי חריגה ברמה מדאיגה ומוגזמת, ואחרי כמה דיונים מול אנשים ובקבוצות אינטרנט שונות, התחושה היתה שיש לה מאפיינים של הפרעת התנהגות נרקיסיסטית. היתה לי התלבטות קלה איך לנתק איתה את הקשר, בעיקר כי חששתי מהתגובות הלא צפויות שלה אם וכשהיא תחזור לארץ ולבריכה, אבל בסופו של דבר חסמתי אותה בכל מקום אפשרי (פייסבוק, ווטסאפ, טלפון וכו׳).

היא אכן חזרה לארץ באביב כצפוי בסביבות מרץ 2021, וניסתה ליצור איתי קשר בכל מחיר, כולל להמתין לא מעט זמן מחוץ לבריכה כדי שגם אני אצא ממנה והיא תוכל להתלוות אלי למלתחות. זה לא ממש פעל – ובמקביל היא גם התיידדה עם שחיינית קבועה אחרת, ולא פעם ראיתי אותן מצחקקות עלי כשהייתי מגיעה לבריכה.

פה היתה לי התלבטות מסויימת – האם להזהיר את אותה שחיינית לגבי החוויה שלי? מצד אחד, יכול להיות שמערכת היחסים של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ עם אותה שחיינית תהיה שונה מזו שהיתה לי איתי – וגם אם היא לא תהיה שונה, מדובר על אישה מבוגרת עם שיקול דעת שיכולה ממש כמוני לנתק את הקשר אם וכשהוא הופך להיות לא נעים עבורה. מצד שני, עצם ההתנהלות של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ לפעמים יכולה לגרום לכך שקשה להתנתק ממנה בגלל החשש מהתגובה שלה.

בסופו של דבר ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ לא אפשרה לי להגיד משהו כי בכל פעם שהתחלתי לשוחח עם החברה החדשה שלה , היא דאגה להיות באיזור.

אחרי בערך חצי שנה היא נעלמה מהבריכה, ביכול כי היא חזרה לארה״ב. ציפיתי שהיא תחזור לבריכה אי שם בסביבות מרץ, כפי שהיא חזרה בשנים קודמות, אבל באפריל או תחילת מאי שמתי לב לזה שהיא לא שם. בסופו של דבר תקופה מסויימת אחר כך נתקלתי מחדש ב״חברה״ החדשה שלה, ושאלתי אותה – ולמרות שהיא לא הסבירה למה ״אישתו״ לא חזרה לבריכה, היא כן סיפרה שהן לא נפגשו פנים מול פנים כי ל״אישתו״ לא היה זמן, והיא ״נאלצה״ לחזור לארה״ב מוקדם מהצפוי.

התחושה שלי היא שנוצר מצב שבו ״אישתו״ לא רצתה להראות בבריכה וגם לא נפגשה עם ה״חברה״ החדשה שלה, למשל שהיא השמינה בצורה משמעותית אחרי שהיא התנשאה מולי ואולי גם מול אחרים על זה שהיא רזתה בעבר בתקופה שבה היא עדיין שמרה על המסגרת. אני לא אשלול מצב שבו היא ״שוחחה״ עם החברה ומצאה דרך לתלות עלי את האשמה במצב.

על פיגועים ומתחזים – חלק ראשון

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

ב 11.9.2001 טרוריסטים מארגון אל קעידה הצליחו להוציא לפועל פיגוע מקורי, מורכב – וכזה שהתברר כפיגוע הכי קטלני אי פעם. הם ריסקו שני מטוסים אל תוך מגדלי התאומים, מטוס נוסף לבניין הפנטגון – והם התכוונו לרסק מטוס רביעי אל תוך הבית הלבן (משכנו של נשיא ארה״ב), אבל נוסעי המטוס הבינו שמשהו קורה והצליחו לרסק את המטוס באמצע שדה ריק כדי למנוע נפגעים נוספים.

לצד המון סיפורי זוועה, עלו גם סיפורי גבורה רבים. למשל וולס קראותר – צעיר בן 24 שעבד באחת מחברות ההשקעה במגדל הדרומי של מגדלי התאומים, שכל חייו חלם להיות כבאי והיה כבאי מתנדב כנער. לכן הוא הצטרף לכבאים שהגיעו למגדלים כדי להציל אנשים כשהוא השתמש במטפחת בנדנה אדומה כדי להגן על הפה שלו מפני העשן הסמיך.

לא מעט ניצולים חייבים לוולס את חייהם – אבל הוא לא שרד את המתקפה. הגופות שלו ושל כמה כבאים אחרים התגלו בלובי של הבניין, והם כנראה היו בדרכם החוצה כשהבניין התמוטט אבל הם לא הספיקו לצאת ממנו בזמן.


בחודשים שאחרי הפיגועים דובר רבות על הגבורה של כוחות ההצלה, ועל אלו שנהרגו בפיגוע. אבל במהלך השנה וקצת אחרי הפיגוע נפתחה קבוצת תמיכה אינטרנטית לקבוצה אחרת של אנשים שהיו מעורבים בפיגועים: הניצולים. מדובר על אנשים שהיו בקומות הנמוכות יותר של הבניין, אנשים שהיו בסביבה המיידית של המגדלים וחוו את הפיגוע – ובמקרה של המגדל הדרומי כמה אנשים שהיו בלובי הקומה שבה המטוס פגע ואיכשהו היו במקום הנכון כדי להפצע אבל להנצל (לא פעם בעזרתו של וולס).

הם עצמם נחשבו לברי המזל שהצליחו להנצל, אבל רבים מהם היו בטראומה קשה – אלו שהיו בבניינים עצמם, ובמיוחד בקומות הגבוהות יחסית, לא היו בטוחים שהם יצליחו לצאת מהבניינים בזמן. לחלקם היו קולגות שהחליטו להשאר במשרדים ולהמתין להוראות, וכך לא הצליחו לצאת בזמן – ואלו שהפרו את ההוראות הרגישו אשמים על כך שהם שרדו ואחרים לא. ואלו שהיו ברחוב ונאלצו לחזות באנשים שקפצו מהבניינים והתרסקו למותם גם עברו חוויה מאוד קשה.

אבל רבים נטו להתעלם מהם כי הם שרדו – וכשגורמים רשמיים הכירו בסבלן של המשפחות של אלו שנהרגו ואפשרו למשפחות לגשת לאתר הפיגועים (שהיה סגור לציבור הרחב), אף אחד לא חשב לתת זכות דומה לניצולים למרות הסבל שלהם.

רבים מהם פרקו את התסכול הזה בקבוצת התמיכה האינטרנטית, ורבים מהם הרגישו שהקבוצה היא המקום היחיד שבו אפשרו להם לפרוק את הקושי עם החוויות שהם עברו, ועם הזמן יותר ויותר אנשים הצטרפו לקבוצה.

יום אחד הצטרפה לקבוצה אישה ספרדיה צעירה בשם טניה הד Tania Head – עם סיפור שקשה היה לשכוח. היא סיפרה שבערך שנה וחצי או שנתיים לפני הפיגוע, היא הגיעה מסן פרנסיסקו לסדרה של פגישות עבודה במגדלי התאומים ויום אחד היא נאלצה להשאר בעבודה עד שעה מאוד מאוחרת, והתקשתה למצוא מונית. ובשניה שהיא ראתה מונית מתקרבת – היא נופפה לה והמטריה שלה התחילה לעוף ברוח, וכשהיא סוף סוף תפסה אותה והגיעה למונית, היא גילתה שגבר צעיר ונאה כבר תפס לה את המונית. הגבר היה ג׳נטלמן ונתן לה לעלות למונית – בתנאי שהיא תקבע איתו דייט בביקור הבא שלה בניו יורק.

היא שכחה מכל העניין, אבל הבחור ששמו היה דייב לא שכח – והוא הזכיר לה את הסיפור בפעם הבאה שהוא נתקל בה בקפיטריה של הבניינים בביקור הבא שלה בעיר. היא הסכימה – וכך התחיל הרומן ביניהם, טניה עברה באופן קבוע לניו יורק כשהיא עבדה במגדל הדרומי ודייב בצפוני – והם התארסו והיו אמורים להתחתן באוקטובר 2001.

אבל הלחץ של העבודה ותכנון החתונה יחד עם חמתה לעתיד היה יותר מידי עבור טניה, ולכן דייב קבע להם חופשה בהוואי באוגוסט – וטקס חתונה פרטי ורומנטי על החוף.

ואז הגיע ה 11.9. באותו בוקר היא ודייב רבו, וכשהוא רצה שהם ישתו יחד קפה בקפיטריה המשותפת למגדלים טניה סירבה. שניהם עלו למשרדים שלהם – ומהר מאוד אחר כך טניה והקולגות שמעו פיצוץ גדול כשהמטוס הראשון התרסק לתוך המגדל הצפוני (שבו עבד דייב). הצוות התלבט האם לרדת מהמגדל, וכשהם החליטו לרדת כבר היה תור מאוד ארוך למעליות.

חשוב לציין שכדי לרדת – הצוות של טניה שהיה בקומה מאוד גבוהה במגדל הדרומי היה צריך להשתמש בשתי מעליות: הראשונה שימשה כדי לרדת לקומה ה 78 – ומשם היו מעליות שירדו ללובי. התור למעלית בקומה ה 78 היה ארוך ובקושי זז – ואז פתאום דרך החלון הממתינים ראו מטוס נוסף טס לעברם.

מסתבר שבגלל מבנה הקומה שהכילה לא מט ציוד לתפעול המעליות – הפגיעה בקומה היתה יחסית קטנה, ולמרות שלא מעט אנשים נהרגו (כמו למשל העוזרת האישית של טניה שראשה נכרת), טניה וכמה אנשים אחרים הצליחו לשרוד. טניה היתה מבולבלת – עד שגבר עם בנדנה אדומה ניגש אליה, עזר לה לקום – והפנה אותה למדרגות הקרובות. בדרך לשם, גבר שעמד למות נתן לה את טבעת הנישואים שלו וביקש ממנה להחזיר אותה לאישתו.

טניה התחילה לרדת עצמאית, כשכל הדרך היא ושבת על כך שהיא חייבת לצאת כדי לפגוש מחדש את דייב. בשלב מסוים היא פגשה בכבאי שסחב אותה למטה – והצליח להוציא אותה מהבניין דקה או שתיים לפני שהמגדל קרס. היא איבדה את ההכרה, והתעוררה כמה ימים אחר כך בבית החולים – ושם היא גילתה שדייב נהרג.


גם בקבוצה שבה כולם סבלו מטראומה מהפיגוע, יש דירוג של הסבל – ונשמע היה שטניה נמצאת בראש הדירוג הזה כמי שגם ניצלה ממקום הכי גרוע שאפשר, וגם כמי שאיבדה את בן זוגה.

אבל טניה היתה השראה עבור רבים, לא רק כי היא התגברה על מצב מאוד קשה, אלא גם כי היא לקחה על עצמה תפקיד ניהולי בקבוצה, ותרמה לה מזמנה ומכספה כדי לקדם מטרות שונות עבור הניצולים, כולל למשל גישה למיקום הפיגוע ממש כמו לבני המשפחות השכולות.

כשהתחיל לפעול המוזיאון של הפיגוע, גויסו לא מעט מהניצולים כדי להדריך בו ולשלב בסיור את הסיפור האישי שלהם – וטניה היתה מועמדת טבעית להדרכה, והיא זו שהיתה הראשונה שהעבירה את הסיור הראשון שבו ביקרו באתר גם אנשים בכירים כמו מושל מדינת ניו יורק או ראש העיר ניו יורק לשעבר רודי ג׳וליאני.


אבל עם הזמן, כשהתווספו יותר ויותר פרטים לסיפור של טניה, יותר ויותר אנשים חשדו שמשהו מוזר בסיפור שלה. רוב החברים בקבוצה הניחו שמדובר היה על בלבול שנבע מגודל הטראומה שטניה עברה, אבל כל מי שהעז לשאול משהו לגבי הפרטים האלו – מצא את עצמו מסולק מהקבוצה על ידי החברים של טניה.

אי שם בתחילת 2007, טניה התחילה לדבר על לעזוב את הקבוצה ולהמשיך את החיים שלה בלי להיות כל כך מעורבת במה שקרה בפיגוע. היא התחילה גם טיפול פסיכולוגי חדש שבו היא אמורה היתה להחשף מחדש לטראומה כדי להתגבר עליה. היא הקליטה את עצמה מדברת על מה עבר עליה בלובי הקומה ה 78 בפרטים מאוד קשים – וניסתה לאלץ את אחת החברות שלה מהקבוצה, לינדה, להקשיב איתה להקלאה למרות שזה לא היה בריא ללינדה.

ואז לקראת יום השנה השישי לפיגועים ב 11.9.2007, עיתון הניו יורק טיימס (אחד העיתונים האיכותיים בעולם) רצה לכתוב על הפיגועים מזווית חדשה, והכתב שעבד על הכתבה שמע על טניה כניצולה בולטת שמעולם לא כתבו עליה עדיין – והוא ניסה ליצור איתה קשר.

אבל טניה סירבה להתראיין וניסתה להתחמק מהכתב – וכשהוא ״לא עזב אותה בשקט״ היא בכתה לחברים שלה מהקבוצה על הלחץ שהוא גורם לה. החברים ניסו לגרום לכתב להרפות ממנה – אבל הכתב התעקש, וביקש מהם פשוט לברר עם טניה כמה פרטים טכניים לגבי הסיפור שלה שלא היו קשורים בכלל לפיגועים עצמם: איפה היא למדה לתארים שלה, באיזו חברה היא עבדה ביום של הפיגוע – ומי בדיוק היה דייב.

וכך גילו החברים שבעצם טניה המציאה את כל הסיפור. היא בכלל לא היתה בניו יורק ביום של הפיגוע (ואפילו לא בארה״ב אלא בברצלונה), ולא הכירה בכלל את ״דייב״ – למרות שאדם בשם דייב עם שם המשפחה שטניה סיפקה שעבד בחברה שטניה אמרה שהוא עבד בה באמת נהרג בפיגועים (והמשפחה והחברים שלו טענו שהם לא הכירו בכלל את טניה, ושהוא לא היה בחופשה בהוואי בתאריכים שבה טניה סיפרה שהם ביקרו שם). היא כנראה התבססה על הפרסומים השונים לגבי הפיגועים, כולל של ניצולים שונים מהקומה ה 78 ואשימת ההרוגים שפורסמה על ידי החברות השונות – וכך בנתה לעצמה סיפור אמין שהיא זכרה בעל פה.

טניה לא נענשה על הרמאות הזו, כי היא לא גנבה כסף אלא אפילו תרמה לא מעט כסף וזמן למטרות הקבוצה. היא כמובן נאלצה להתפטר מהתפקיד הרשמי שלה בקבוצה והפסיקה להדריך במוזיאון שהוקדש לפיגועים, וכביכול נעלמה מעל פני כדור הארץ.

מסתבר שהסיפור ״רדף״ אחריה עד ספרד, מה שגרם לה לאבד לפחות מקום עבודה אחד. היא ביקרה כמה פעמים בניו יורק, שם הניצולים השונים פגשו בה מידי פעם.

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק רביעי

בעקבות הפוסט הקודם שבו הבאתי רשומה של הדיאטנית רונית ציוני על ניתוחי קיצור קיבה, אני רוצה להביא סרטון נוסף של דיאטנית קנדית שגם מדברת על המורכבות של הניתוח.

קודם כל חשוב לציין שכפי שאבי (הדיאטנית) עצמה אומרת בתחילת הסרטון – גם הסרטון וגם הפוסט לא נועדו להיות בעד או נגד הניתוח. כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בסדרת הפוסטים הזו, עבור מי שהניתוח מתאים לו – מדובר על טיפול מציל חיים בהרבה מובנים. אבל הניתוח לא מתאים לכל אחד, והסיכונים והסיבוכים בו קיימים והם לא פשוטים, ולכן שווה להיות בטוחים שהניתוח הוא הפתרון המתאים לכם לפני שאתם עוברים אותו.

מה בעצם עושה הניתוח? ניתוח קיצור קיבה הוא שמשנה את מערכת העיכול כדי לתרום להרזיה – דרך הגבלת כמות האוכל שהקיבה יכולה להכיל, ותת ספיגה של רכיבים מהאוכל.

מה המוטיבציה לניתוח? הרזיה למי שלא מצליח לרזות, וההשמנה כבר מהווה עבורו סיכון בריאותי. אבל מחקרים מראים שהניתוח לא בהכרח מבטיח הרזיה לאורך זמן. במהלך הסרטון אבי נותנת לא מעט מספרים לגבי אחוזי ההצלחה של ניתוחים, ומציינת שגם במקרה של ניתוח שרוול, שנחשב לניתוח הכי פחות יעיל – אחוזי ההצלחה גבוהים משמעותית מאלו של הרזיה ללא ניתוח, למרות שהניתוח הוא לא פתרון קסם אלא רק כלי שנועד להקל על תהליך ההרזיה.

אבל בנוסף לכך – הניתוח עצמו עוזר לפתור בעיות בריאות שקשורות להשמנה כולל תמותה מוקדמת, אבל יעיל במיוחד מגד סכרת – אבל יש מקרים שבהם המחלה חוזרת, למרות שאבי לא מציינת האם יש קשר בין חזרת המחלה לעליה חוזרת במשקל או חזרה לאורח חיים לא בריא.

מה הצדדים הפחות טובים של הניתוח? קודם כל, קשה שלא לשים לב שאבי מקדישה פחות מחמש דקות (מתוך סרטון של כמעט 20 דקות) ליתרונות של הניתוח, והרבה יותר זמן לדיון על החסרונות שבו. ייתכן שזה נובע מכך שאנשים שנוטים לשקול את הניתוח כבר מודעים ליתרונות אבל לא בהכרח לחסרונות ולכן חשוב יותר לדון איתם על הנושא?

תת ספיגה ותת תזונה: בגלל שניתוחי מעקף שונים עוקפים חלק מהמעי, נפגעת ספיגת האוכל במעי ולכן פחות רכיבים מהאוכל נספגים בגוף. כשזה מגיע לקלוריות זה נהדר – אבל כשזה מגיע לרכיבים חיוניים כמו חלבון, ויטמינים ומינרלים – זה מזיק לגוף וגורם לתת תזונה. חלק מהסיכון הוא באיזון האלקטרוליטים בגוף – מה שיכול לגרום לבעיות במערבת הלב והדם, אבל לא רק. אני שמעתי על כמה מקרים (אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה קרה בעיקר לנשים מבוגרות) שבהם הגוף הגיע בעקבות מעקף קיצוני למחסור חלבון בגוף, ברמה שהמחסור הזיק למנותחים בריאותית. במקרה אחד לפחות הטיפול היה ניתוח חוזר שהקטין משמעותית את רכיב תת הספיגה של הניתוח.

סיכונים שכרוכים בפעילות בעייתית של מערכת העיכול: רבים מהמנותחים סובלים מבחילות, הקאות ושילשולים בגלל גורמים שונים – החל מאכילה של כמות אוכל שגדולה מידי בשביל הקיבה שלהם, וכלה במאכלים שמערכת העיכול החדשה לא בהכרח יודעת להתמודד איתם (משהו שאי אפשר לחזות מראש האם הוא יקרה ואילו מאכלים יהיו בעייתיים).

שיעור הכשלון של הניתוחים: אמנם אחרי הניתוח הרוב המכריע של המנותחים יצליח לרזות (מקרים חריגים יכולים להיות למשל מנותחים בניתוח חוזר שהניתוח הראשוני ריסק להם לחלוטין את חילוף החומרים), אבל לא כולם מצליחים לשמור על התוצאות לאורך זמן. ממש כמו שרונית אמרה בטור שלה שכתבתי עליו בשבוע שעבר – אבי גם אומרת שאי אפשר לדעת מראש מי ייכשל ומי יצליח ולכן כל מנותח צריך להיות מודע לכך שיש סיכון שזה יקרה גם לו או לה.

יש נקודה חשובה שאבי מזכירה פה לגבי ״כשלון״: רבים מצפים להתנתח ולהפוך לרזים ושהניתוח בלבד ישמור עליהם מפני עליה מחדש – משהו שלא קורה. אבל גם מבין אלו שעולים מחדש במשקל, אפילו באופן משמעותי – לא פעם התוצאות אחרי הניתוח טובות יותר מאשר הן היו בדיאטה רגילה או חוסר דיאטה בכלל. כלומר גם אם מישהו זה 40 ק״ג ועלה מחדש 30 ק״ג – הוא עדיין שוקל 10 ק״ג פחות ומצליח להשאר במשקל הזה, משהו שייתכן שלא היה קורה בכלל עם דיאטה רגילה.

בעיות נפשיות בעקבות הניתוח – הפרעות אכילה: מסתבר שמנותחים נמצאים בסיכון מוגבר להפרעות אכילה – כשלרוב מדובר על הפרעת אכילה כפייתית, או אכילת לילה שנחשבת גם להפרעת אכילה.

אבל יש פה נקודה רגישה: לא פעם המנתחים מעודדים מטופלים להקיא אם הם אכלו יותר מידי, או שלפעמים זה קורה אוטומאטית – ורבים מנצלים את ההתנהגות הזו כדי בעצם ״לכפר״ על אכילה כפייתית. כלומר במובן מסוים הם מפתחים הפרעת אכילה בשם בולימיה אבל מצליחים להסתיר אותה כהתנהגות נורמלית בגלל השפעות הניתוח.

החלפת התמכרות בהתמכרות: מחקרים בקנדה מראים שלא פעם מי שהיה ״מכור״ לאוכל ולא יכול להמשיך עם ההתמכרות אחרי הניתוח – עובר להתמכרות אחרת, כמו למשל התמכרות לאלכוהול. כלומר לא פעם הבעיות הנפשיות לא נפתרות ברגע שהאדם מרזה, אלא ההתמודדות איתן משנה צורה.

ההתמכרות לאוכל היא לא פעם מנגנון התמודדות עם קשיים שונים – ולכן לא פעם כשמונעים מאנשים ״מכורים״ לאכול – הם פשוט פונים לדרך התמכרות אחרת. זה משהו שקורה לא פעם גם בתוכניות שבהן ״מטפלים״ באכלה כהתמכרות, למשל בסיפור שכתבתי עליו בפוסט הזה ובפוסט הזה – פראנסס קאפל שנגמלה מאוכל בקבוצת אכלני יתר אנונימיים מספרת לא פעם בספר על כך שהיא מעשנת, ונוצר רושם שהיא מעשנת די כבדה, אולי כתחליף להתמכרות שלה לאוכל.

דיכאון ובריאות נפשית: לפי אבי הדיאטנית, לא פעם אנשים שמנים סובלים מדיכאון בגלל היחס של הסביבה אליהם – וזה הרבה לפני שהם פונים בכלל לניתוח. אבל מחקרים מראים שהדיכאון הזה מתגבר אחרי הניתוח – ושאחוז ההתאבדויות של מנותחים גבוה עד כדי פי שלוש מזה של האוכלוסיה הכללית.

חשוב לציין שפה בארץ – אמורים לאבחן האם המועמד לניתוח סובל מדיכאון, ודיכאון הוא סיבה מספיק טובה כדי למנוע ממנו להתנתח – כנראה בגלל הנתונים האלו. אבל לא פעם הממסד כל כך נלהב לשלוח אנשים להתנתח כדי לרזות שהבדיקה לא תמיד יסודית מספיק, ולא פעם כנראה גם יש הנחה שההרזיה עצמה תפתור את הדיכאון בגלל ההטיה של לא מעט רופאים נגד אנשים שמנים.

חשוב להגיד שאבי (וגם הדיאטנית האורחת שהיא מראיינת בשלב מסוים בסרטון) לא שוללות ניתוח בגלל הסיבות הנפשיות האלו – אלא הן אומרות שבעיקר בגללן ראוי לבחון אפשרויות אחרות לפני שפונים לניתוח. אבל בגלל שהממסד הרפואי והחברה הסובבת הן מאוד אנטי שמנים והשמנה, הניתוח כבר השתרש כטיפול די אוטומאטי בהשמנה בלי קשר למצבים שבהם הניתוח עלול להזיק.

חשוב לשתי הדיאטניות לציין שהן לא שוללות את הניתוח, במיוחד לא עבור מי שכבר בחר לעבור אותו, אבל יש חשיבות גדולה להיות מודעים לקשיים הנפשיים והפיזיים שכרוכים בניתוח – ואחריו לעבוד עם פסיכולוג/ית ודיאטנ/ית כדי להיות מסוגלים להתמודד איתם בצורה הכי טובה שאפשר.

הניתוח הוא ניתוח לקיבה, לא למוח: זה משפט מפתח שאבי אומרת בסוף הסרטון, והוא בעצם אומר שהניתוח יפתור קשיים שקשורים לאכילה בגלל פיזיולוגיה בעייתית, אבל לא סביב התנהלות בעייתית סביב אוכל. זה אומר שצריך לתת מקום להתנהלות הרגשית סביב האוכל מקום ופתרון כחלק מתהליך הבחינה של הניתוח ועד כמה הוא יעיל למטופל באופן אישי.

המופע התרבותי של שבט הנאשי

שבט הנאשי הוא עוד אחד מהמיעוטים שמקבלים ייצוג בסין ומין אוטונומיה קטנה באיזור שלהם – משהו ששמור לשבטים שמשתפים פעולה עם השלטון (וכולל גם למשל שליחה של תיירים לאיזור כדי לעזור לאוכלוסיה להתפרנס).

הבעיה היא כמובן שקשה מאוד להעביר ידע תרבותי מעמיק בזמן קצר לקהל מגוון שלא מבין את השפה המקומית – ולכן לרוב אנשי הכפר או הקהילה ירקדו או ישירו קצת כדי להראות חלק מובן ופשוט של התרבות שלהם. יש מי שרואה בזה משהו שמקטין את ה אנשים והתרבות ואפילו משפיל קצת.

מטרות לעומת תכלית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, חשוב לזכור שרובנו צריכים בסופו של דבר לעשות הרבה דברים כדי ״לחיות״ הרבה לפני שיש לנו ״תכלית״: לעבוד כדי להתפרנס (ולפני זה ללמוד בבית הספר או לתואר), לנקות, לבשל, או לגדל ילדים (ובשלב מסוים לטפל בהורים כשהם מזדקנים). במצבים כאלו אין לנו ברירה אלא להציב לעצמנו מטרות כדי שנוכל לחיות מלכתחילה – הרי לא נרצה שתהיה לנו תכלית שנשקיע בה כשאנחנו בעצם חיים בבית מטונף שלא ניקו אותו כי ניקוי הבית לא משרת באופן ישיר את התכלית שלנו (ואם נרצה לשכור עוזרת, אז אנחנו צריכים לעבוד בעבודה שלא בהכרח משרתת את התכלית שלנו, וכך הלאה).

מעבר לזה, לא פעם קביעת מטרות אמורה לעזור לנו לממש את התכלית שאנחנו רוצים להשיג – נוכל למשל לרצות לכתוב ספר, אבל אם לא נקבע לעצמנו זמן לכתוב את הספר הזה על בסיס קבוע, כנראה שהוא לא ייכתב. נכון שנחמד מאוד לחשוב שנממש את התכלית שלנו באופן טבעי, אבל לרוב זה לא יקרה כך בלי שנקבע מטרות.

מעבר לזה, עבור רבים קביעת המטרות והעמידה בהם נותנת תחושה של תכלית ושל הישג, גם אם הם בעצם לא חושבים שהתכלית שלהם היא בעבודה (למשל).


ויש עוד נקודה חשובה והיא עד כמה אנחנו בוחרים את התכלית שלנו.

לדעתי התכלית שלנו לא פעם נקבעת עבורנו לפי הסביבה שבה אנחנו חיים. אם אנחנו חיים בסביבה שבה למשל לנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה לכמה שעות ביום כי היעוד של נשים הוא לגדל ילדים ולטפל בבית, יש סיכוי גבוה שאישה שתגדל בסביבה כזו תחשוב שהיא רוצה להיות אמא ולטפל בבית.

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק שלישי

היום אני רוצה להביא רשומה של דיאטנית שעובדת עם מנותחים, ולשמוע את דעתה על ניתוחים. חשוב לי להגיד שאני פשוט מתחברת לתוכן של הפוסט שלה, ולא עבדתי איתה מעולם באופן אישי כך שאני לא ממליצה עליה לטובה או לרעה כאשת מקצוע.

רונית ציוני כותבת בפוסט הזה על ניתוח חדש יחסית בשם ״מיני מעקף קיבה״ שלפי התיאור שלה משתמש באמצעים יותר דרסטיים מאשר מעקף קיבה ״רגיל״ כדי לגרום למטופלים לרזות, ואז לשמור על ההישג.

התחום הזה של הניתוחים הוא תחום שבהחלט מתחדש כל הזמן, ומנסה ללמוד מדוע ניתוחים קיימים לא בהכרח מצליחים ומנסה לשפר אותם כדי לעזור לכמה שיותר מהמנותחים לשמור על ההישג של ההרזיה לאורך זמן, וכיום ניתוח ה״מיני מעקף״ נחשב לחדשני ביותר, ומן הסתם יש דיונים עליו שכוללים מגוון גדול של דעות.

אבל החדשנות של הניתוחים לרוב מגיעה מהיבט מאוד ספציפי של הפיזיולוגיה של ההרזיה: איך לגרום לגוף לאכול כמה שפחות ולספוג כמה שפחות קלוריות מהאוכל שכבר צרכנו. אבל כפי שרונית עצמה מציינת: זה לא ההיבט היחידי שחשוב כדי לגרום להצלחה של התהליך, אלא חשוב גם לעבור תהליך ארוך טווח לשינוי הרגלי אכילה – משהו שרבים מהמנותחים לא מבצעים מתוך מחשבה או הנחה שכל היתרונות שהניתוח אמור להעניק להם כבר יעשו את העבודה לטווח הארוך.

וחלק מהבעיה הוא שבהתחלה זה באמת המצב: הניתוח כל כך מגביל את האכילה לעומת מה שהיה לפניו שההרזיה תקרה בכל מחיר – וזה מעבר לעובדה שרוב המנותחים מגיעים לניתוח עם שיא המוטיבציה לרזות. אבל כפי שרונית כותבת, אחרי שנה עד שנתיים קורים במקביל שני תהליכים: הניתוח הופך להיות פחות יעיל (כלומר תחושת הרעב חוזרת ואיתה גם לא מעט חשקים), ולא פעם יש שחיקה במוטיבציה שנובעת גם מהעובדה שההרזיה מואטת או מפסיקה (ואולי יש אפילו עליה קטנה במשקל) והמחמאות סביב ההרזיה כבר מפסיקות להגיע. רונית מגדירה את זה כאנשים שהם עדיין ב״דיאטה״ – כלומר לא שינו הרגלים באופן יסודי אלא בעצם מאלצים את עצמם לאכול לפי כללים שלא בהכרח מתאימים להם כדי לרזות ולהשאר רזים. אנשים אלו לרוב יהיו רגישים במיוחד לעליה מחדש במשקל אחרי הניתוח – וכפי שרונית אומרת, מדובר על עליה מהירה במיוחד למרות כל הניסיונות לעצור אותה, והחוויה הזו יכולה להיות מאוד קשה בגלל המהירות החריגה שבה המשקל עולה אחרי הניתוח.

אבל יש פה נקודה שרונית לא דיברה עליה, והיא עד כמה ה״טיפול לשינוי הרגלי אכילה״ היא באמת משהו שיעיל לכולם, או יותר נכון האם היא מטפלת בכל אלו שהאכילה שלהם נובעת מסיבות רגשיות? כי לא פעם ״סיבות רגשיות״ לאכילה הן משהו שיכול להיות תסמין לבעיה פסיכולוגית משמעותית, כמו למשל דיכאון קליני (ובעצם בכל קושי פסיכולוגי אחר). במצב כזה, יש צורך בטיפול פסיכולוגי מעמיק כדי להתמודד עם הבעיה בצורה מלאה, וטיפול כזה נדרש לפני שמגיעים לטפל בהיבט האכילה, ולעיתים הוא עצמו פותר את הבעיה ללא צורך בטיפול נוסף בהרגלי האכילה.

אני מניחה שדיאטניות מוסמכות יודעות מתי המטופל/ת שלהם זקוק/ה לטיפול פסיכולוגי מקצועי, אבל ייתכן מאוד ששווה לפנות לטיפול כזה לפני הניתוח כדי לא לגלות את הבעיה רק אחרי שהניתוח נכשל.

ויש עוד נקודה חשובה שרונית מעלה: הניתוח עצמו דורש התמדה בלקיחת ויטמינים ובדיאטה קשוחה כדי לנסות למנוע (או לפחות להפחית) את כמות השילשולים שקורית אחרי הניתוח. אמנם רונית כותבת על ניתוח ספציפי, אבל אלו תופעות שיכולות לקרות גם אחרי ניתוחים אחרים – והיא מעלה שאלה עקרונית: אם מישהי מסוגלת לעמוד בדיאטה מספיק מחמירה כדי להמנע מהשלשולים ולשמור על המשקל לאורך זמן ובלקיחת ויטמינים, מדוע בההיא לא יכולה לרזות ללא הניתוח? כי הניתוח הוא לא קסם, ולצידו יש המון סיכונים שעדיף לוותר עליהם.

אני מודה שקצת חסר לי פה מידע מרונית מי לדעתה יוכל להנות מהיתרונות של הניתוח, ומי לא. יכול להיות שלדעתה שווה לתת צ׳אנס לטיפול של לשינוי הרגלי אכילה לפני הפניה לניתוח, או שהיא מעדיפה להמליץ האם להתנתח או לא לפי איך שהטיפול מולה מתקדם ומה הקשיים שעולים בו – שזו כנראה דרך מאוד טובה להבין עד כמה הניתוח (ואיזה סוג ניתוח) הוא הטיפול המתאים.

הכפר ליד ליגי׳נג, רקמת משי

במהלך הביקור שלנו, יצא לו לבקר בכפר שקרוב לליג׳יאנג שבו יש מפעל לעבודות אומנות ברקמת משי. מדובר על עבודה עדינה מאו שנעשית לא פעם ביד, ולכן היא מאוד יקרה – במיוחד לעבודות גדולות או מורכבות במיוחד.

הרוקמות הן לרוב נשים צעירות שיש להן ראיה טובה וקואורדינציה עדינה טובה. חשוב לציין שפה היה לנו סיור ממש ארוך ויסודי של המפעל שכלל הסברים רציניים על תהליך הרקמה ואפשרות לצפות במין חדר קטן שהציג עבודות כאלו כמו בגלריה או במוזיאון – והמפעל היה הרבה פחות אגרסיבי בניסיונות המכירה שלו מאשר במפעלים דומים אחרים ברחבי סין.

כמובן שגם היה לנו זמן להסתובב קצת בכפר עצמו שהיה חביב:

אני ואחת המטיילות האחרות החלטנו ללכת לשתות תה באיזשהו בית קפה או בית תה שהיה מעוצב מאוד יפה עם מדפי ספרים והציע מבחר מעניין של משקאות – כמו למשל תה הורדים שאני שתיתי שהיה גם יפה וגם טעים:

על שינויים בחיים

סבתא שלי עמדה לחגוג יום הולדת 100 בתחילת אוקטובר, אבל היא הלכה לעולמה מסיבות לא ברורות לפני חודש. המוות שלה היה כזה לא צפוי שדודה של (הבת שלה) טסה כמה ימים לפני כן לביקור בבריטניה, שם גרים בני המשפחה של הדוד שלי (אחיו ואישתו) שסובלים ממחלות שונות, וגם את בן הדוד שלי שגר עם המשפחה שלו איפשהו באנגליה. היא לא הצליחה למצוא טיסה כדי לחזור לארץ להלוויה או אפילו לרוב השבעה.

צחוק הגורל הוא שכשסבא שלי נפטר לפני 46 שנה, גם אז היא לא היתה בארץ. היא, מי שהפך לבעלה, ואחיו ובת זוגו (שמתגוררים בבריטניה והדודה שלי ובעלה ביקרו בבריטניה) נסעו איתם לסיני, ואי אפשר היה ליצור איתם קשר עד שהם חזרו לאילת כמה ימים אחרי הלוויה.

חשוב לי לכתוב שסבתא שלי סבלה בשנים האחרונות מאלצהיימר שהתדרדר יחסית מהר, והיא הפכה לסיעודית – משהו שהיה מאוד מפריע לה אם היא היתה מודעת למה קורה סביבה. כדי שתבינו עד כמה היא שנאה שיעזרו לה, כשהיא היתה בת שמונים פלוס וכבר התקשתה לנקות לבד את הבית, ה״ילדים״ שלה החליטו לשכור לה עוזרת בית. היא כל כך שנאה את הקונספט שהיא היתה מתעקשת לנקות לפני שהעוזרת היתה באה, ועוזרת לה לנקות כשהיא כבר היתה מגיעה, כולל את המקומות הגבוהים שהמשפחה חששה שהיא תיפול מהם.

בהזדמנות אחרת, היא במקרה החליטה ונפלה כשהיא יצאה מהאמבטיה ולא הצליחה לקום לבד, ולמזלה בת הדודה שלי בדיוק באה לבקר אותה כך שהיא יכלה לעזור לה. ה״ילדים״ החליטו שהגיע הזמן לשיפוץ בחדר האמבטיה ולשים בו מקלחון במקום אמבטיה כדי להקטין סיכונים, וגם לזה היא מאוד התנגדה.

אני לא חלילה אומרת שהמוות שלה היה לטובה, אלא שלפחות מנחם לדעת שהיא כבר לא סובלת יותר.


כמו שסיפרתי בפוסט הזה, כשהייתי ילדה, היינו מבקרים אצל סבתא שלי בכל חופשה מבית הספר, ופעמיים בחופש הגדול – בפעם הראשונה מיד אחרי המחזור הראשון של הקייטנות (איכשהו תמיד היינו נרשמים רק למחזור אחד של כל קייטנה), ובפעם השניה היתה בסוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי.

עם הזמן הביקורים שלנו הפכו ופחתו – גם כי כבר לא היינו ילדים קטנים ולא היו לנו הרבה חופשים, וגם כי החיים שלנו הלכו והתמלאו בפעילויות אחרות. חשוב להגיד שהביקורים שלנו הלכו ופחתו בהדרגה, ועדיין נפגשנו לא פעם בחגים.

אחותה ואחיה של אמא שלי גרו יותר קרוב לסבתא שלי באופן יחסי, ואני חושבת שמלכתחילה הקשרים של בני הדודים שלי היו יותר הדוקים עם סבתא שלי, כולל עוגת יום הולדת שהיא היתה אופה לכל אחד מהם. היחידה מבין שלושתנו שהיה סיכוי שנהיה ביום ההולדת שלה אצל סבתא היתה אחותי, וגם זה היה לרוב בפסח – וה״עוגה״ שהיתה זמינה אז היתה עוגה ממצות מורטבות שהיתה מרוחה בממרח שוקולד (לפחות סבתא שלי היתה נדיבה בכמות השוקולד שהיא שמה).

אבל אני מניחה שכשהם גדלו הם כבר הפסיקו לבקר אותה בכל יום אחרי בית הספר, וכשהם התגייסו לצבא והתחילו (בחלקם) ללמוד לתואר, גם הם ביקרו את סבתא שלי פחות ופחות. אבל עם השנים הבנות של דוד שלי חזרו לגור באיזור, ובתקופות שונות הן אפילו גרו בדירה השניה בבית הדו משפחתי של סבתא שלי. בתקופה שבה סבתא עדיין גרה בבית (בהתחלה עצמאית ואז עם מטפלת צמודה) זה בהחלט היה מאוד טוב שיש מי שתוכל לבדוק מה קורה איתה ולעזור לה, ולא פעם בתקופות הטובות גם לספק לה חברה. היתה למשל תקופה די ארוכה שבת הדודה שלי גרה שם עם בעלה והבת הבכורה שלהם, והיתה לבת שלהם ולסבתא שלי (והסבתא רבא שלה) מסורת שאם הבת היתה מתעוררת מוקדם בשבת בבוקר היא היתה עוברת לדירה של סבתא שלי, שהיתה מכינה לה שוקו והן היו צופות יחד בסרטים מצוירים של שבת בבוקר עד שההורים היו מתעוררים.

לכן אני מניחה שהיה לשתי בנות הדודות שלי מאוד טבעי לראות את עצמן בתור ״הנכדות הכי קרובות לסבתא״, והגדולה יותר היתה זו שדיברה בלוויה בשם כל הנכדים.


וכשאני מסתכלת 15 שנים אחורנית, אני נזכרת לרגע בלוויה של הסבתא השניה שלי, מצד אבא.

גם היא התאלמנה בגיל יחסית צעיר, למרות שבהחלט בגיל מבוגר יותר מאשר הסבא שלי מצד אמא, ואני עדיין זוכרת אותו. כשהיינו צעירים, היא עדיין גרה באותה עיר כמונו (ירושלים), ומן הסתם נפגשנו איתה הרבה יותר. היינו נוסעים לבקר אצלה כל מוצאי שבת (סבתא שלי היתה דתיה אז מן הסתם לא יכולנו לנסוע אליה בשבת), ולא פעם היו לה שאריות של צ׳ולנט שהיא היתה משאירה לנו לביקורים האלו בחורף. כשהיינו מאוד צעירות אני ואחותי ישנו אצלה לא פעם בשבתות, ואמא שלי תמיד אמרה כמה היא היתה שמחה לארח אותנו בניגוד לאמא שלה שתמיד היתה עסוקה מידי ועייפה מידי בשביל זה.

סבתא שלי גרה בדירה ישנה, עלובה, ומוזנחת במה שמכונה ״דמי מפתח״, אבל בניגוד לחוק שאמור היה לאפשר לה לגור בבית עד סוף חייה, בדיעבד אני מבינה שמי שהחזיקה בזכות על הדירה כנראה טירטרה אותה לא מעט כדי שהיא תעזוב (בין השאר בכך שהיא השאירה את הדירה במצבה הגרוע בלי לתקן בה דברים). בסופו של דבר סבתא שלי בחרה לקבל תשלום משמעותי ובאמת לעזוב, ועברה דירה לבני ברק שם גר הדוד החרדי שלי שלו היו 13 ילדים (רובן בנות) יחד עם הבן החרדי השני שהיה גרוש.

כשהיא עברה לבני ברק נוצר מצב מוזר שבו אבא שלי מסיבות כאלו ואחרות נסע לבקר אותה לבד. אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך שהיו תקופות ארוכות שאחיו החרדי שגם גר בבני ברק לא רצה שהילדים שלו יפגשו חילונים (היה אפילו אירוע שבו הם כינו את הדודה המשותפת שלנו שהיא דתיה ״כיפה סרוגה״ בתור ״גויה״), ומכיוון שבכל ביקור אצל סבתא גרר גם ביקור של אבא שלי אצל אחיו, נוצר מצב שבו אנחנו בקושי ביקרנו את סבתא.

אבל בדיוק בתקופה שבה סבתא נפטרה, הגישה של הדוד התרככה (כנראה כי בשלב זה הילדים שלו היו כבר מספיק בוגרים ומגובשים כדי להיות מסוגלים להתמודד עם בני משפחה חילונים) וכך יצא לנו לפגוש את המשפחה יותר. מן הסתם טקס הלוויה היה שונה לחלוטין כי הוא היה הרבה יותר דתי, ולא היו בו נאומים מצד הנכדים אלא פשוט תפילות של הרב (או הרבנים) ושל הגברים במשפחה. אבל כן יצא לי ולאחותי לשוחח עליה עם בנות הדודות שלנו ולהעלות זכרונות, ולמרות שהקשר של סבתא שלי עם בנות הדודות שלי היה הרבה יותר קרוב בתקופה די ארוכה לפני שהיא הלכה לעולמה, איכשהו בשיחה איתן הרגשתי שהן הרבה פחות ״לוקחות בעלות״ על סבתא, אלא יותר רוצות לשתף בחוויות שלהן איתה ואת הקשר המיוחד שהיה להן, ושהן הניחו שגם לנו היה בתקופה שבה היא גרה קרוב אלינו.


ברור לי שבנות הדודות שלי מצד רמר לא התכוונו לפגוע באף אחד, והגישה שלהן באה מתהליכים מאוד טבעיים עבורן. קל מאוד להגיד שהן ״השקיעו״ יותר בסבתא, אבל מצד שני היתה להן תמורה לזה בכך שהן גרו בבית ללא צורך לשלם שכירות. מעבר לכך, במושבים יש עקרון שבו רק ילד אחד שיכול לרשת את המשק (מה שנקרא ״בן ממשיך״), ובגלל נסיבות החיים הזכות הזו עברה באופן מאוד טבעי לאבא שלהן, שהיה היחיד שנשאר במושב לעזור להורים – כך שיש למשפחה נכס שבתנאים מסוימים יכול להיות שווה הרבה מאוד כסף. ואולי הן ניסו להראות את הקשר הזה כמצדיק את הזכות שלהן לגור בבית שהיה של סבתא, או אפילו לדרוש עליו בעלות בעתיד?

שלושים שנה (ועוד שנה וחצי וקצת) למלחמת המפרץ

יצא לי לעיין בכמה נושאים ישנים של ״השרביט החם״, ונתקלתי בנושא די מוקדם שעסק במלחמת המפרץ הראשונה.

הסיבה למלחמה התחילה לה בקיץ 1990 כשעיראק פלשה לכווית, והקהילה הבינלאומית דרשה ממנה לסגת, עם דד ליין מוגדר של ה 15 בינואר 2021. אני הייתי אז בחופש הגדול בין כיתה ט׳ לכיתה י׳, ואף אחד לא ממש חשב שהולך לקרות משהו רציני למרות שמנהיג עיראק סדאם חוסיין איים שאם ארה״ב ובנות בריתה יתקפו אותו – הוא ישלח טילים אל עבר ישראל.

הסיבה לאיום הזה היתה פשוטה: סדאם היה מודע לכך שארה״ב היתה צריכה לבנות קואליציה לתקיפה כזו שכללה כמה ממדינות ערב – שכמובן היו מסרבות שישראל תצטרף. סדאם הניח שישראל תסרב לא להגיב – וכך ארה״ב לא תוכל ליצור קואליציה יציבה, וכך בעצם לא תהיה לה אפשרות לתקוף את עיראק.

אבל ארה״ב הצליחה לשכנע את ישראל לא להגיב – בכך שהיא סיפקה לישראל סוללות טילים נגד טילים בשם ״פטריוט״, והבטיחה גם לתת עדיפות לתקיפות אוויריות נגד אתרים שמהם ישוגרו טילים לישראל – אם ישוגרו.

ישראל מצידה גם התחילה לחלק מסכות גז – ולילדים קטנים מאוד ניתנו ממ״טים שהיו מעין כלובים מפלסטיק אטום, או ״ברדסים״ שהיו שקיותפלסטיק כאלו שהיו שמים. לילדים גדולים יותר מעין מסכת גז משודרגת שמעל מסכת הגז היה פלסטיק שצריך היה להוריד על הפנים – כנראה ממחשבה שאולי מסכת הגז שלהם לא תתאים ב 100% או לא תהודק כמו שצריך. אני חושבת שהיא כונתה ״ברדס פאסיבי״

חשוב לכתוב פה נקודה עקרונית: המסכות והפלסטיקים שהודבקו לחלונות והסמרטוטים ששמנו ליד הדלת לא נועדו להגן על אלו שהיו קרובים לנקודת הנפילה. הם היו נפגעים וכנראה מתים הרבה לפני שצוותי ההצלה היו מגיעים אליהם. הבעיה עם גזים התקפיים שהם מתפשטים – והמסכות והפלסטיקים נועדו להגן על אלו שגרו רחוק מנקודת הפגיעה אבל עדיין היה סיכוי שהגזים יגיעו אליהם בדילול יחסית נמוך שנגדו אמצעי ההגנה היו אמורים לעכב את ההרעלה עד שניתן היה לעזור לאותם האנשים (או שהם יכלו לעזור לעצמם בעזרת הרחקת החומר הנוזלי או הזרקת אטרופין).

למרות כל האזהרות וההכנות, רבים לא האמינו שתגיע מלחמה, וגם אם כן – שישלחו טילים (ובמיוחד כימיים) לכיוון ישראל – ולכן רבים לא טרחו לאסוף את מסכות הגז שלהם או לרכוש דברים חיוניים כמו מסקינגטייפ, ניילונים אטומים, או מים מינרליים ושימורים מראש. או לפחות עד שהתחילה המלחמה ונפלו באיזור ת״א כמה טילים – ואז התחילו להווצר תורים אינסופיים לתחנות חלוקת המסכות ולחנויות השונות, בלי שתמיד תהיה אספקה לתת לכולם.


באותה שנה התחלתי ללמוד בכיתה י׳, ובדיוק עברתי ללמוד בבי״ס חדש שהיה קצת יותר רחוק מהבית. לפני המלחמה היה לי טרמפ עם הורים של תלמיד שגר לידי ולמד באותו ביה״ס כמה שנים מתחתי, אבל איכשהו הטרמפ הזה התפוגג במהלך המלחמה מסיבות לא ידועות.

איכשהו השכבה שלנו ״גויסה״ להתנדב באחד מבתי החולים של העיר כדי לעזור במקרה של התקפה כימית – התפקיד שלנו היה להמתין נחוץ לכניסה לחדר המיון כדי לעזור לרחוץ נפגעים של התקפה כימית לפני שמכניסים אותם לבית החולים לטיפול. אין לי מושג עד כמה ציפו שבאמת נוכל לעשות את זה בצורה מקצועית וטובה, ומה היו עושים אם תלמידים היו נכנסים להיסטריה מהמראות או המצב.

למזלנו אמא שלי היתה מספיק היסטרית כדי לאסוף את מסכות הגז של המשפחה כמה שיותר מוקדם, וגם לדאוג לקנות יריעות פלסטיק ומסקינגטייפ הרבה לפני שזה היה אופנתי.

ביום הראשון של המלחמה קיבלנו חופש, והיה די משעמם ולא היה מה לעשות כי מדובר על השנים שבהן לא רק שלא היו טלפונים ניידים עם משחקים או אינטרנט – אלא גם לא היתה טלוויזיה בכבלים או אפילו ערוצים נוספים מלבד הערוץ הראשון.

באותו לילה אמא שלי לא ישנה טוב מרוב לחץ, והיא זו שלפחות טענה שהיא שמעה מרחוק אזעקה כי היא לא נשעה בכריזה שהיתה קרובה אלינו לבית. נכנסנו כמובן לחדר האטום ולבשנו מסכות, ונשארנו שם המון זמן.

אבל עם הזמן היה די ברור שאנחנו בירושלים די בטוחים ולא הולכים ליפול בעיר טילים – אחרי שנים שבהן ירושלים היו פיגועים כשבשאר הארץ היה שקט. אני לא זוכרת אם זה היה קשור לכך או לא – אבל אנחנו בתיכונים בירושלים לפחות חזרנו ללמוד די מהר אחרי המלחמה (אין לי מושג מה קרה בת״א ובאיזור ששם נפלו טילים), למרות שאחי ואחותי הצעירים יותר נשארו בחופש ארוך יותר.

מה שכן, עדיין היינו צריכים להגיע לבית החולים שבו נודבנו מידי פעם ולשהות שם בלילה. אני כן זוכרת ויכוח בין אחת התלמידות שסירבה להביא איתה מסיכה מתוך עקרון כי בירושלים לא יקרה כלום לבין אחת החיילות שהיתה אמורה לוודא שלכולנו יש מסכות במקרה הצורך. אני לא חושבת שהיה מדובר על יותר מ 2 – 3 לילות כאלו, אולי 4 לכל היותר, ובכל מקרה אני זוכרת איך בבוקר של פורים חזרנו הביתה מהשהות הזו בידיעה שזו היתה הפעם האחרונה שלנו שם כי המלחמה הסתיימה.

ובסוף לא היו בכלל טילים כימיים – כנראה כי העיראקים פחדו שאם הם יזרקו עלינו נשק כימי אנחנו נשלח חזרה פצצת אטום שמדינת ישראל עד היום לא מודה בקיומה.