התיירת המקרית

אנחנו בילינו את הלילה בעיר אמישיאן כדי בעיקר לראות איך המקומיים מבלים לא מעט ערבים: בריקודים סלוניים בכיכר הראשית. כמה מהמטיילים (ובעיקר המטיילות) שמחו להצטרף לחגיגה.

אבל קרה בעיר אירוע שהפריע לכמה אנשים: באותו ערב המדריכה הציעה פעלות נוספת בתשלום שמאוד ידועה בסין שנקראת Foot massage – כלומר עיסוי כפות רגליים. לרוב מדובר על משהו קצת יותר כולל: מכיוון שהרגליים של אנשים הן לא בהכרח נקיות, בשלב הראשון לביקור המבקרים טובלים את כפות הרגליים בנוזל חם למדי ומחטא בזמן שהמעסה מבצעת עיסוי לכתפיים – ואר אחרי פרק זמן מסוים שבו הנוזל המחטא (בשילוב עם החום) אמורים לחסל כל חיידק ופטריה עוברים לעיסוי כפות הרגליים עצמן.

החוויה לא היתה חלילה גרועה, אבל ימים ספורים אחרי הביקור באמישיאן – המדריכה נילי בישרה לנו שכולנו נקבל טיפול כזה על חשבון החברה. אלו ששילמו על הטיפול רק כמה ימים לפני כן ולא רצו לחזור על החוויה החליטו להתנגד: בעיניהם מי שהיה כביכול מעוניין בטיפול היה משלם עליו כמה ימים לפני כן, ולכן אין צורך ״לבזבז״ זמן על טיפול נוסף עבור אלו שכביכול לא מעוניינים בו – ואפשר לנצל את הזמן לדברים שימושיים כמו שופינג.

אני מניחה שחלק ניכר מהבעיה נבע מכך שאלו ששילמו על הטיפול הרגישו קצת פראיירים – הם כנראה לא היו משלמים עליו אם הם היו מודעים לכך שהם יקבלו אותו כמה ימים אחר כך בחינם, במיוחד כשהם היו מודעים לכך שנילי המדריכה לא סיפרה להם במכוון כי היא כנראה קיבלה תשלום מסוים על על מטייל שהגיע לטיפול בתשלום. זה משהו שקרה בלא מעט מקומות לאורך הטיול, במיוחד באלו שבהם עודדו אותנו לעשות קניות, וזה הפריע לא פעם לאנשים.

אלו שפשוט לא היו מוכנים לשלם מחיר גבוה לטיפול אבל שמחו לקבל אותו בחינם כמובן התנגדו והטיפול כמובן התבצע והיה נעים, אבל מכיוון שהטיפול נעשה במרכז העיר נילי איפשרה לאלו שהיו מעוניינים לוותר עליו ולעשות שופינג להסתובב עצמאית באיזור ככל עוד הם יחזרו בזמן.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל ראוי לציין שלפי לא מעט מקורות, קרמה היא לא עונש על דברים שעשינו, אלא יותר בכיוון של שיעור שאנחנו צריכים ללמוד. אם למשל מישהו היה רע לבעלי חיים – הוא יכול להתגלגל להיות חיה כדי להבין איך זה להיות בעל חיים וכמה סבל ההתעללות שלו גרמה וכך להפוך לנשמה טובה יותר (למרות שבאופן עקרוני מושג הנשמה קיים בהינדואיזם אבל לא בבודהיזם, למרות ששתי הדתות מאמינות ב״לידה מחדש״ בכמה גלגולים).

זה כמובן לא סותר את הדברים שאמפי כתבה במדור השבוע, אבל חשוב להפריד בין תפיסת הטוב והרע של דתות כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם לבין התפיסות הדתיות של דתות המזרח.

ה גם את השאלה איך כל דת מגדירה ״טוב״ ו״רע״, ובמצב כדה האם אנחנו פועילם לפי תורת המוסר שמוכרת לנו מהיהדות, והאם תורת המוסר הזו תואמת את זו של הדתות שמאמינות בקרמה?

ואולי אם קרמה היא דברים שאנחנו צריכים ללמוד – אולי ההבנה של מה טוב ורע מגיעה אלינו דרך השיעורים האלו, ולכן דווקא קרמה כביכול ״רעה״ יכולה לתרום לנו לתהליך הלמידה הזו, ודווקא קרמה ״טובה״ פחות יעילה?

צ׳נגדו היא עיבר במחוז סצ׳ואן שידוע בין הנשאר באוכל המאוד חריף שלו. העיר עצמה ידועה בכך שיש בה מרכז לגידול והרבעת פנדות שניתן לבקר בו. אני מודה שרובנו התרגשנו לפני הביקור, רק כדי לגלות שבעצם מדובר על מעין גן חיות שבו יושבות כמה פנדות אפאטיות ודי מלוכלכות ואפרוריות שפשוט אוכלות במבוק או שוכבות בשקט וזהו.

בערב ביקרנו במשהו שמכונה ״שוק הלילה״ – שם מרגש למעין מדרחוב שיש בו המון חנויות למוצרים מערביים ומראה כמו מדרחוב די רגיל בכל עיר מערבית עם קצת קישוטים של דובי פנדה. היתרןו היחידי של הביקור היה שהגענו כקבוצה אבל יכולנו לחזור עצמאית למלון מתי שבא לנו – וזה אפשר למכורים לשופינג להשאר שם עד שעה מאוחרת, אבל לאחרים פשוט לחזור למלון אחרי כמה דקות.

״אהבה על הספקטרום״ היא סדרת ריאליטי שהתחילה באוסטרליה והעונה הנוכחית שלה מתרחשת בארה״ב וניתן לצפות בה בנטפליקס.

הסדרה בעצם מציגה כמה משתתפים, צעירים ברובם, שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ומחפשים זוגיות. הסדרה מלווה את הניסיונות שלהם למצוא זוגיות, כשההפקה עוזרת להם (ואולי גם לבני המשפחה שלהם) עם אימונים על ידי יועצי זוגיות ומפגשים עם בני זוג פוטנציאליים.

התוכנית עצמה נשמעת לי ממש מעניינת – ומאפשרת לנו חשיפה לאנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי כבני אדם שלמים ולא כאנשים שסובלים מבעיית תקשורת או כחריגים. אבל מבחינתי התוכנית העלתה כל מיני שאלות.

הראשונה מביניהן היתה הדימוי של מיהו בדיוק אוטיסט. שלושה מתוך חמשת המשתתפים עונים כביכול על ההגדרה ה״טיפוסית״ של אוטיסט כפי שהחברה מצפה שהוא יתנהג – הם לא מסתכלים לאף אחד בעיניים (גם לא למצלמה), מדברים בצורה לא שגרתית, יש להם תחומי עניין מאוד ספציפיים שמאוד מעניינים אותם שהם נחשבים לרוב חריגים – והם מתקשים להתמודד עם מצב שבו התחום לא מעניין אנשים אחרים.

אבל יש גם שני משתתפים אחרים: אחד הוא משתתף יחיסת מבוגר (בן 63) שחי את רוב חייו בלי להיות מאובחן כאוטיסט אלא נתפס כמין טיפוס מוזר כזה שהחברה מסביב ציפתה שהוא ילמד ״להתנהג בצורה נורמלית״. השניה היא מישהי צעריה בסוף שנות. העשרים שלה (או לפחות כך היא נראית) שמגיל תיכון עובדת עם אוטיסטים כדי לעזור להם לשפר את כישורי התקשורת שלהם. ושניהם מתקשרים בצורה שהרבה יותר קרובה לזו של אנשים שהם נוירוטיפיקליים (כלומר לא אוטיסטים למי שלא מכיר את המושג).

אני שואלת את עצמי עד כמה כשמדובר על אותם משתתפים שנראה שהם קרובים יותר להיות ״נוירוטיפיקליים״ הם אנשים שנמצאים במקום שונה על הספקטרום האוטיסטי. או שאולי שבמקרה של שני המשתתפים האחרונים – נסיבות החיים של שניהם (החשיפה לטיפולים שמתאימים את התקשורת של אוטיסטים לזו של הסביבה, לחץ על הגבר המבוגר ״לא להיות מוזר״ ולהתחיל להתנהג ״כמו כולם״) גרמה להם ״ללמוד״ לתקשר בצורה יותר נוירוטיפיקלית – והאם בעצם זה בהכרח דבר טוב ובריא עבורם? האם זה מקל עליהם את החיים השוטפים, ומה המחיר שהם שילמו או משלמים על הצורך להתאים את צורת התקשורת שלהם לסביבה?

וזה העלה אצלי שאלה אחרת לגבי היחס של המתמודדים עצמם עם האבחון. בשנים האחרונות ישנה מגמה של לקבל אוטיזם לא כהפרעה או מחלה – אלא פשוט כצורת חשיבה ותקשורת אחרת, שיש לה גם יתרונות משלה ולא רק חסרונות. במצב כזה, לא פעם המאובחנים עצמם שמחים לקבל את האבחנה כי היא מסבירה הרבה מאוד דברים שלא הסתדרו להם בחיים – ומאפשרת להם לא פעם למצוא קהילה, חברה, ואפילו אפשרות לטיפול ברמה כזו או אחרת אם הם מרגישים שיעזור להם ברמה האישית.

אבל האם כל אחד שמח על האבחנה, או שיש מאובחנים שעדיין רואים באבחון פגם – ושואפים בעצם להשתלב בחברה הנוירוטיפיקלית כשווי ערך ולא כאלטרנטיבה?

השאלה הזו עלתה לי כי שמתי לב לכך שבני הזוג ש״משודכים״ למשתתפים גם הם אוטיסטים. מצד אחד, ייתכן שזה משהו שמאוד מקל על הקשר מכיוון ששני הצדדים מבינים מה זה בדיוק אוטיזם ושזו לא בעיה גדולה ומפחידה, וייתכן אפילו שצורת התקשורת הדומה מקלה עליהם. מצד שני, זה מעלה את השאלה עד כמה אוטיזם נתפס אפילו בתוכנית כזו כמגבלה כזו חמורה שבגללה מישהו שהוא נוירוטיפיקלי לא ירצה או יסכים לזוגיות עם מישהו שהוא אוטיסט, או שלאוטיסט אין סיכוי למצוא זוגיות מחוץ ל״קהילה״?

אני מניחה שהתשובה על זה מאוד מורכבת, ותלויה בהרבה באדם עצמו ובצורת התקשורת שלו שמושפעת מלא מעט גורמים (החל מהמיקום שלו בספקטרום, דרך הטיפול שהוא קיבל או לא קיבל, וכלה באיך הוא תופס את עצמו ואת המקום של האוטיזם בחייו). אבל בעיני אם היה טעם לפגם בתוכנית – זו היתה העובדה שלא העלו את האפשרות לזוגיות בין אוטיסטים לבין מי שלא כזה.

טיבט היא איזור גיאוגרפי בפני עצמו, ומקום מושבו של העם הטיבטי – והוא גם מקור למחלוקת, מכיוון שסין שולטת באיזור (למרות שיש ממשלה טיבטית גולה שטוענת לריבונות, וכך גם ממשלת טאיוואן (שהיא בפני עצמה נושא מעניין בכל מה שקשור לריבונות הסינית)).

טיבט נמצאת גם במה שמכונה ״הרמה הטיבטית״ – איזור שנמצא יחסית גבוה מעל פני הים, ברמה שההבדל הזה מורגש היטב ברגע שיורדים מהמטוס. רבים מקשרים בין טיבט לבין כמה מהפסגות הגבוהות של הרי ההימלאיה, אבל גם האיזורים הנמוכים יותר יחסית של טיבט דורשים איזושהי התרגלות מסויימת לשהות גבוה מעל פני הים. אנחנו התבקשנו (או יותר נכון דרשו מאיתנו) לרכוש בקבוקי חמצן קטנים כדי להתמודד עם הפרשי הגובה האלו וכדי למנוע בעיות שקשורות למעבר המהיר לגובה. היו כמה אנשים שחטפו כאב ראש שעבר אחרי מנוחה, ולא נרשמו פגיעות מעבר לזה.

אנחנו ביקרנו בשני מקומות: קודם כל במנזר בודהיסטי שכלל בעיקר המון מדרגות – משהו שמאפיין את סין. המון מקומות מכילים מדרגות ואין מדרגות נעות או מעלית, משהו שהזהירו אותנו מפניו מראש – רק שהפעם זה היה כרוך בקצת יותר מאמץ כי בעצם היינו בגובה יחסית גבוה מעל פני הים. יש לי תמונה אחת שלמזלי צילמתי בנייד כדי להראות למאמנת הכושר שלי כמה מדרגות עליתי. חשוב לציין שזה רק גרם מדרגות אחד מתוך כמה שהיו במקדש.

המקום השני היה מסלול בטבע ליד אגם שלצערי אין לי תמונות ממנו, אבל היה בהחלט יפה.

בשרביט החם השבוע התבקשנו לכתוב על יחסי חמות / כלה או חם / חתן.

אי שם לפני קצת פחות מעשרים שנה, כשהאינטרנט היה עדיין יחסית בחיתוליו, היו לא מעט אתרים שהציעו מסגרת של ״פורומים״. פורומים היו כמו קבוצות בפייסבוק בתקופה שבה עדיין לא היה פייסבוק, והם המשיכו להתקיים עד שקבוצות הפייסבוק הפכו לכל כך פופולריות שלאתרים השונים כבר לא היה שווה להמשיך ולתחזק את הפורומים.

באתר של ווינט (עיתון ידיעות אונליין) היו המון פורומים כאלו ואני השתתפתי בכמה מהם, בעיקר באחד שנקרא ״נימוסים והליכות״. הפורום אמנם עסק בנושא נימוסים והליכות בתחילת דרכו כשניהל אותו עיתונאי שהתעניין בנושא, אבל בשלב מסוים הפך להיות מין פורום של שיחת נשים ונוצרה בו קבוצה די קבועה של כותבות – כנראה כשאישה התחילה לנהל אותו.

מן הסתם חלק מהקשרים הפכו להיות אישיים יותר – החל מתכתובת אימיילים וכלה בחברויות אישיות.

אי שם ב 2008 יצא לי להתיידד עם אישה יחסית מבוגרת – במובן הזה שהיה לה בן בערך בגילי (היית אז בת 33). היא היתה גרושה והבן הזה היה הילד היחיד שלה, אבל הוא ובת זוגו עברו לניו יורק כדי לפצוח שם בקריירה בתחומם. אני מניחה שלמרות שנשמע שהיו לה חיי חברה עשירים ולא מעט קשרים משפחתיים קרובים עם אחותה והגרוש שלה, היא כנראה פנתה לפורומים מתוך רצון לחברה. היה לנו נעים לקשקש בפורום אז התחלנו לשוחח טלפונית ואימיילית – וגם יצא להפגש פנים מול פנים מידי פעם.

נושא הכלה שלה היה רגיש בעיניה, במיוחד סביב נסיעה שלה לבקר את הבן והכלה בארה״ב. חודשיים או שלושה לפני הביקור הזה, נולדה הבת הבכורה שלהם – שמן הסתם היתה הנכדה הבכורה שלה. האמא של כלתה היתה איתם בתקופה של הלידה, ולידידה שלי זה כביכול היה ברור שכלתה תרצה שאמא שלה תהיה איתה בתקופת הלידה ושיהיה לזוג קשה לארח אותה מיד אחרי הלידה. אבל היתה לי תחושה שהיא קצת נפגעה מזה שהיא עצמה זכתה לפגוש את הנכדה שלה רק חודשיים שלושה אחרי הלידה.

איכשהו זה התבטא במין ביקורת מרומזת על הרבה דברים שכלתה ביקשה לפני הביקור (כמו להביא כל מיני דברים מהארץ שלא קיימים בחו״ל או יקרים שם משמעותית לעומת ישראל), ואפילו על ההתנהלות של הכלה בזמן הביקור עצמו. הידידה שלי התלוננה על המון תקריות קטנות שקרו ביניהן במהלך הביקור שלה בארה״ב. מהספיורים הבנתי שלעיתים הכלה צדקה (ולמשל זה לא רעיון חכם שסבתא תעשה כל מיני תנוחות יוגה מסובכות בזמן שהיא שומרת על תינוקת שיכולה להתהפך וליפול מהמשטח המוגבה שעליו היא שכבה), אבל היא העבירה את הביקורת בצורה כזו לא נעימה (וכאילו היא ציפתה שחמתה ״תפשל״) שהיא בהחלט יצרה אווירה לא נעימה.

אני אישית ניתקתי ביוזמתי את הקשר זמן קצר אחרי שהידידה חזרה מארה״ב. הרגשתי שהיא מישהי שמאוד ציפתה לקבל את תשומת הלב שלי בצורה שהרגישה לי מוגזמת ולא נעימה – למשל באחד הימים היא התרגזה עלי שהשקעתי חמש דקות מזמני בלכתוב הודעה בפורום שבו הכרנו במקום לכתוב לה אימייל. כל ניסיון שלי להסביר לה שלא היה לי משהו מעניין לכתוב לה ולכן העדפתי להשקיע את הדקות הבודדות שהיו לי פנויות בכתיבה של הודעה כללית בפורום לא ממש הצליח והיא נשארה בעלבונה.

לכן אין לי מושג לאן המשיכו היחסים בין הידידה לכלתה, אבל אני מודה שלפעמים אני באמת תוהה מה קרה איתן בסוף.

כצפוי אחרי ל״ג בעומר התחילה עונת החתונות. עבורנו במשפחה העונה התחילה ממש יום אחרי החג בחתונת שישי בצהרים של בן הדוד הכי צעיר מהצד של אמא שלי במשפחה.

חתונה היא באופן טבעי אירוע משמח, אבל בחתונה הזו היה עבורי גם משהו קצת עצוב. רוב המשפחה של אמא שלי גרה בצפון – אמא שלי נולדה וגדלה במושב בעמק יזרעאל ליד עפולה. היא עצמה עברה לחיפה ואז לירושלים עבור התארים שלה, ובסופו של דבר התחץנה עם אבא שלי שגדל בירושלים והם השתקעו בעיר. אבל אח של אמא שלי המשיך לגור במושב, ואחותה השתקעה בקיבוץ במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מהמושב.

בגלל שהמשפחה של אבא שלי דתית (אבא שלי חזר בשאלה ואנחנו גדלנו כחילונים ונשארנו כאלו), היה מאוד טבעי שניסע לסבתא מצד אמא לחגים – גם כי לא היינו נאלצים לשמור על החג בסגנון דתי, וגם כי זו היתה הזדמנות לבקר את המשפחה בצפון שלא היינו רואים כל שאר השנה. מעבר לחגים, היינו נוסעים לשם גם פעמיים כל קיץ – בתחילת החופש הגדול מיד אחרי הקייטנות, ואז גם לקראת סוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי, שהיתה בעצם כינוס משפחתי רחב יותר שבו גם שני האחים של סבתא שלי והילדים פלוס רוב הנכדים שלהם היו מגיעים לבית הקברות של המושב, ואז לגינה של סבתא שלי לארוחה שהיתה די קבועה במאכלים שלה (כולל זיתים אפויים בבצק, צימוקים בשוקולד מריר, וגוש גבינה מקושט באגוזים).

(רק הערת ביניים: כיום כמבוגרת אין לי מושג איך היו להורים שלי כל כך הרבה ימי חופש שהם יכלו לנסוע לצפון גם לחגים כמו חנוכה או פורים, ואז פעמיים בחופש הגדול. הלוואי וגם לנו היום היתה כמות כזו של ימי חופש).

אני זוכרת שכילדה די התלוננתי על כל ביקור כזה. אני הייתי שמחה להשאר בבית כדי לצפות בטלוויזיה הכל תוכניות הילדים ששודרו אז בבקרים, ולהפגש עם חברות, אבל איכשהו תמיד היינו נוסעים בהקדם האפשרי צפונה, וגם אז מבלים את רוב היום בטיולים או בביקורים אצל קרובי משפחה. אני אפילו זוכרת שבחופש הגדול אחרי כיתה ח׳ או ט׳ ההורים שלי אספו אותי בצהרים מהיום האחרון של הקייטנה ונסענו ישר צפונה כדי לחסוך זמן.

בתור ילדה הביקורים האלו נראו לי כמו משהו די קבוע, שתמיד התנהל באותה צורה. אבל עם השנים, אפשר היה לראות שסבתא שלי מתקשה יותר ויותר לארח – אולי לא בגיל שישים ומשהו או שבעים וקצת, אבל לקראת גיל שמונים שלה, אמא שלי ואחותה התחילו להביא יותר אוכל לארוחות, ואחיהן ומשפחתו היו נוסעים למשפחה של אישתו לערבי החג, ומגיעים רק לארוחת הצהרים למחרת (שהיתה לרוב ארוחת שאריות מהערב הקודם) במקום לשתי הארוחות.

בשלב מסוים כבר התחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי, שכקיבוץ מבוסס יחסית (שכיום יש בו מפעל מצליח מאוד לרובוטים שמנקים בריכות) עדיין יש בו חדר אוכל שמאפשר להזמין אורחים לארוחות החג. עם הזמן גם הפסקנו להתארח בבית של סבתא שלי והתחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי – בהתחלה היתה לנו גישה לבית של ההורים של בעלה שהלכו לעולמם, ואז בקיבוץ עצמו נבנו כמה דירות אירוח עבור אורחים של חברי הקיבוץ שניתן לשכור במחיר סמלי.

ואז אי שם ב 2003, בני הדודים שלי להתחתן, ובשנים הבאות דור ההורים שלנו הפך לא לאט להיות דור הסבים והסבתות, והם היו אלו שהתחילו לארח את הארוחות המשפחתיות אצלם בבית. סבתא שלי (שׁעדיין איתנו) היתה תמיד מתארחת אצל דודה שלי בקיבוץ, כי זה היה הסידור הכי קל מבחינת קירבה גיאוגרפית וגם בגלל שכבר אז אפשר היה לקחת אוכל מחדר האוכל לבתים עצמם ולחגוג בסלון.

אבל תופעת הלוואי הטבעית של זה היתה שהתחלנו להפגש פחות ופחות עם בני הדודים שלנו. נכון שבשנים הראשונות עדיין היא לא מעט חתונות שכולנו נפגשנו בהן, אבל אלו היו אירועים חד פעמיים שקרו פעם בכמה שנים, וגם אז הם היו מאוד מוגבלים בזמן ולא היו ימים רציפים של מפגשים עם בני הדודים (ועם הזמן גם עם בני / בנות הזוג שלהם) כמו שהיו לנו בתור ילדים.

ובחתונה הזו של בן הדוד הכי צעיר, אני וכמה מבני הדודים שלי שוחחנו על זה שבעצם לא התראינו המון שנים, ודיברנו על איך ומתי לעשות את זה. ואולי בעצם זה נובע מכך שרוב הסיכויים הם שזו החתונה המשפחתית האחרונה בצד הזה של המשפחה. נכון שבכל אחת מהמשפחות של הילדים של סבתא שלי יש בת אחת לא נשואה, אבל בתור אחת מהבנות הלא נשואות האלו – כולנו כבר בגיל שבו יש סיכוי שכבר לא נתחתן (וגם אם כן, כבר נהיה בגיל שבו זה כבר יהיה אירוע קטן ואינטימי ולא חתונה גדולה ורועשת עם מסיבת ריקודים).

נכון שיש לנו בשלב הזה בחיים חגיגות אחרות כמו למשל בר ובת מצווה של הילדים, אבל מעבר לעובדה שאנחנו לא תמיד מוזמנים בגלל אופי החגיגות שנוטות להיות קטנות ואינטימיות יותר (זה למשל מה שקרה בחגיגת בת המצווה של האחיינית הגדולה שלי) – גם לנו לא תמיד יש זמן עם החיים השוטפים שלנו (ועם הרבה פחות ימי חופש).

אבל בדיעבד, אני מרגישה שיש הרבה דברים שאיבדנו במובן מסוים בלי ששמנו לב בגלל שהשינויים האלו היו כל כך הדרגתיים, ובעצם הייתי שמחה עכשיו להיות שוב ילדה כדי לחזור ולחוות את הארוחות המשפחתיות שאז נראו לי כל כך מעיקות, ואפילו את הטיולים המשפחתיים.