התיירת המקרית

כולנו נתקלנו בסיפורים על הרזיה מוצלחת: הסיפור מתחיל מאישה שמנה (ולרוב זו אישה, למרות שיש כמה סיפורים על גברים שרזו). היא היתה שמנה ברמה שהחיים שלה לא היו חיים משום בחינה: לא היתה לה זוגיות (כי איזה גבר ירצה להסתכל לכיוונה?), לא היו לה חיי חברה (כי מי ירצה לצאת לבלות עם מישהי שמנה?), וכנראה גם אין לה הצלחה בעבודה (כי מי ירצה להעסיק מישהי לא ייצוגית?).

ואז יש איזשהו אירוע מכריע: פיסת ריהוט כזו או אחרת נשברת תחתיה (בין אם זה כיסא, מיטת קומותיים, או אפילו שירותים כימיים), או שהחברים של הילדים צוחקים על איך שהיא נראית, והיא מבינה כמה היא מביישת את הילדים שלה. או יכול להיות מצב שבו היא חוטפת קלקול קיבה קשה, או דחיה ממקום עבודה שהיא מאוד רצתה לעבוד בו בגלל המשקל – ואז היא מבינה שהיא חייבת לרזות.

כל זה כמובן נותן לה המון מוטיבציה, ובשילוב של שיטת ההרזיה ה״מושלמת״ שהיא מצאה או המציאה – היא רזתה למשקל המושלם, והחיים שלה הפכו להיות מושלמים, ובעזרת השיטה המיוחדת והמהממת והמדהימה הזו כל אחת יכולה לרזות אם היא רק רוצה.

אבל הסטטיסטיקות מראות אחרת: 95% מניסיונות ההרזיה נכשלים אחרי חמש שנים מההגעה ליעד המשקל, וכנראה שלאורך יותר שנים המספרים גבוהים אפילו יותר. אפילו ניתוחי קיצור קיבה רחוקים מלהיות הצלחה מסחררת: רק 50% – 60% מהמנותחים מצליחים לשמור על ירידה משמעותית במשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח, וגם פה הסטטיסטיקות כנראה פחות טובות אחרי תקופות ארוכות יותר.

אבל למה זה בעצם קורה? אני רוצה לקחת את ניסיון ההרזיה האחרון שלי כדי להדגים מה בדיוק הבעיה.

---

אחרי בערך שמונה חודשי קורונה, ראיתי שהמשקל שלי עולה בקצת מדאיג, ולכן החלטתי להצטרף לקבוצת הרזיה.

בערך 8 שנים לפני כן הייתי בקבוצת הרזיה של מישהי שהיא בעצמה רזתה קצת יותר משבעים ק״ג. בזמנו הקבוצה הרגישה לי מאוד מתאימה, ונאלצתי לעזוב אותה רק כי עברתי דירה לעיר די רחוקה.

השיטה השתנתה מאז: במקום עבודה ישירה מול המקימה של השיטה, החברה העסיקה כמה דיאטניות שעבדו באופן ישיר מול הלקוחות. כל מרזה חדשה התחילה את הדרך בשיחה עם הדיאטנית שהותאמה לה על סמך שאלון מפורט שהיא מילאה על דיאטות קודמות שהיא עשתה ומה היו הקשיים בהן. הן קובעות יחד תפריט התחלתי, ומעכשיו הלקוחה צריכה למלא באפליקציה של השיטה יומן אכילה יומי, מעקב ספורט – וגם שקילה שבועית.

כדי לספק תמיכה רגשית וחברתית, היתה הרצאה שבועית של המנחה של השיטה שנעשתה בזום (משהו שמאוד הקל עליה כתחליף לקבוצות פיזיות), ובסופה דיברה הקואצ׳רית של השיטה, שאליה אפשר היה לפנות לשיחה אישית לפי הצורך. בנוסף לכל זה היתה קבוצת ווטסאפ שבה כולנו יכולנו לשוחח ולבקש תמיכה – או לספק השראה לאחרות.

אבל עדיין תוך בערך שלושה חודשים וויתרתי על השיטה, ומכמה סיבות.

חוסר קשב מצד הדיאטנית: כבר מהשיחה הראשונית של הדיאטנית הרגשתי שהיא מגיעה מהר מידי למסקנות לגבי. למשל בשיחה הראשונית סיפרתי לה שאני עושה הרבה ספורט וממה שהבנתי מדיאטנית שעבדתי איתה בעבר אני צריכה להתאים את התזונה לזה ולאכול יותר חלבונים. והיא מיד אמרה משה לגבי זה ש״כולנו עושות פילאטיס פעמיים שלוש בשבוע וחושבות שאנחנו צריכות תזונת ספורט״ . אבל זה לא ממש היה המצב: לפני הקורונה הייתי מתעמלת בצורה די אינטנסיבית באימוני משקולות (שלושה בשבוע כאחד מהם היה עם מאמן אישי) ועושה המון אירובי. כפי שכתבתי, דיאטנית שעבדתי איתה באותה תקופה ממש התעקשה שאני צריכה תפריט שייתמוך ברמת האימונים שלי מבחינת כמות חלבון ואיך אני אוכל פחמימות לאורך היום כדי שהעליה במסת השריר לא ״תסתיר״ את הירידה בכמות השומן בגוף. אמנם הקורונה הפריעה לשגרה הזו בגלל הסגירה של חדרי הכושר, אבל בצירוף מקרים בדיוק כשהצטרפתי לקבוצת ההרזיה, חדר הכושר שלי הצליח למצוא דרך לפתוח מתחם בחצר חיצונית שבו אפשר היה לערוך אימוני משקולות, והוספתי לזה הרבה הליכות שכללו לא פעם עליות די ארוכות ומאומצות שהעלו לי את הדופק – כך שבהחלט עדיין הייתי מאוד פעילה.

אני מניחה שאותה דיאטנית הניחה שמישהי מאוד מאוד שמנה לרוב מתחברת לספורט רק דרך הרזיה, ולכן הניחה שאני לא עושה ספורט אח אימונים מאוד קלים כשמנה, אבל זה לא היה נכון וקשב היה יכול להראות לה את זה.

״צריך להרגיל את הגוף להיות רעב״: זה עוד ציטוט של הדיאטנית שמעיד על בעיה שגרמה לכך שפרשתי מוקדם.

יש משהו בעקרון הזה, למרות שרוב הדיאטניות שעבדתי איתן בעבר האמינו בו בצורה קצת שונה: הן הבינו שלא צריך להשאיר את הגוף ״רעב״, אבל כן צריך להגדיר מחדש מה רמת השובע שצריך להגיע אליה בסוף ארוחה.

כתבתי לפני כמה רשומות על מכר שלי שהתרגל מגיל צעיר לאכול כמויות גדולות של אוכל ולכן התקשה להרזות כי הגוף שלא לא היה שבע מכמות מזון שנראית לרבים בתור ״סבירה״. בנוסף לעובדה שהוא היה מסוגל לאכול הרבה – הוא היה לרוב מגיע לסוף כל ארוחה ברמת שובע מאוד גבוהה, שבה הוא היה ״מפוצץ״ כי כך הוא התרגל להתייחס לתחושת שובע ״אמיתית״. אבל כדי להרגיש שבע, לא צריך להיות מפוצץ אלא אפשר להגיע לתחושת שובע נעימה יותר.

המשמעות של תחושת שובע כזו היא שכנראה נהיה רעבים יותר מוקדם אחריה מאשר אחרי ארוחה שממנה נצא ״מפוצצים״, אבל בדיאטה שמבוססת על אורח חיים בריא לרוב אוכלים כל 3 – 4 שעות כך שלרוב יווצר מצב שבו המרזה לא יגיע לרמת רעב לא נעימה, אלא לכזו סבירה.

אבל להגדיר את העקרון הזה בתור ״להשאר רעבה״ זו בעיה. אולי שוב נוצר מצב שבו הדיאטנית הניחה שבתור אישה שמנה גם אני אוכלת המון אוכל והיא רצתה להחזיר אותי לרמת שובע ״סבירה״ גם אם אני אתפוס אותה באופן רגעי כרעב. אבל במציאות נוצר מצב שבו נשארתי רעבה בצורה שלא יכולתי להתרכז בעבודה, ורוב הזמן פשוט הלכתי למטבח כדי למצוא משהו ״לכרסם״ כדי שאוכל להתרכז לכמה דקות ואוכל להתרכז בעבודה עד הארוחה הבאה. בסופו של דבר החשש מלהשאר רעבה אחרי הארוחה פשוט פגע בדיאטה: בהתחלה ״רימיתי״ את העקרון בהוספה של המון ירקות לכל ארוחה (כי הדיאטנית אפשרה לי להוסיף ירקות), ולא פעם הוספתי כל כך הרבה מהם בגלל החשש להשאר רעבה שהייתי יוצאת מכל ארוחה ״מפוצצת״ ובכך בעצם ביטלתי את היתרון שהדיאטנית רצתה לתת לי.

הורדה מוגזמת של מאכלים וקבוצות מזון מהתפריט: אני גרתי בארה״ב בדיוק בתקופה שבה דיאטת אטקינס התחילה להיות מאוד מאוד פופולרית. מעבר להרזיה המהירה שהדיאטה הבטיחה – עבור רבים הפיתוי בה היה העובדה שאפשר היה לאכול בה הרבה מאוד אוכל שנחשב ל״פסול״, ״לא בריא״, ו״משמין״ כמו למשל הרבה מאוד סוגי בשר שהם מאוד שמנים, או גבינות שהן מאוד שמנות. במקביל – הם לא היו צריכים לאלץ את עצמם לאכול דברים שהם לא אהבו כמו הרבה סלטים עם מעט רוטב ועוד פחות טעם (לפחות מבחינת האמריקנים). ומה שהאמריקנים הכי אהבו זה שלא הגבילו אותם מבחינת כמויות – אלא הדיאטה אפשרה לרזות ככל עוד אוכלים כל מה שלא מכיל פחמימות עד תחושת שובע נעימה. רובם היו מוכנים לוותר על לחם, פסטה ובמיוחד תפוחי אדמה (שנחשבו אז לאויב הכי גדול של כל דיאטה) כדי להרזות בעודם אוכלים אוכל ״באמת טעים״. זה לא היה נורא כי מהר מאוד חברות שונות סיפקו תחליפים דלי פחמימות לכל דבר – החל מלחם ודגני בוקר דלי פחמימות, וכלה בהמבורגרים עטופים בחסה במקום בלחמניה.

המסר הזה שבו אנשים לא מוכנים לוותר על אוכל טעים התחיל עם הזמן לחלחל לדיאטניות שעוסקות באורח חיים בריא כמו פעם. היום רובן נוטות לאפשר לאכול מאכלים שנחשבים לפחות תורמים להרזיה כמו תפוחי אדמה או פסטה מקמח לבן – ככל עוד אוכלים מהם במידה, בתדירות סבירה, וכחלק מארוחה מאוזנת שכוללת גם חלבונים, שומנים, וירקות כך שהההשפעה של האוכל ה״פחות איכותי״ תהיה פחות משמעותית.

אבל מסתבר ש״נפלתי״ דווקא על דיאטנית שהחליטה שאלו עדיין מאכלים ״אסורים״ וניסתה לגרום לי לוותר עליהם, ומהר מאוד (בניגוד למה שכל הזמן נאמר בתוכנית המסגרת של ההרזיה שבה השינוי מתואר כהדרגתי ורק כזה שנוח לאנשים – וכזה שבו עדיין אפשר לאכול את האוכל שהמשתתפים אוהבים). הבעיה היתה שזה בקושי השאיר לי מה לאכול, כי אני לא ממש אוהבת בשר ודגים, ומה שנשאר לי לאכול היה בעיקר קצת טופו, ביצים, גבינות דלות שומן, לחם מקמח מלא (אבל לא יותר מידי), מידי פעם קצת בשר, וירקות. באותה מידה היתה לה בעיה עם הדרך שבישלתי וניסתה להפוך אותה ליותר דיאטטית ברמה שכבר פגעה בטעם של האוכל. כך שבעצם נשארו לי יחסית מעט מאכלים לאכול בצורה מגבילה יותר מידי, וגם הם היו נסבלים לכל היותר ורחוקים מלהיות טעימים.

מעבר לזה, במסגרת ההרזיה היה אמור להיות יום בשבוע שבו אוכלים ״קינוח שבועי״, ובאתר הדיאטה כתבו שהוא ניתן בנוסף לתפריט הרגיל – אבל הדיאטנית ניסתה לשכנע אותי שכדי לאכול אותו אני בעצם צריכה לוותר על פחמימות בכלל כל שאר היום.

כאופציה לכל הדברים שהיא ניסתה להסיר מהתפריט שלי – היא הציעה כל הזמן שאני אנביט קיטניות ואקפיא אותן כדי להוסיף אותן לסלט כדי שאכל לאכול ״משהו קראנצ׳י בסלט״. העניין הוא שאני לא אוהבת דברים כאלו – כי לי זה תמיד מרגיש כאילו יש לי ג׳וקים בסלט, והיא סירבה להבין שאני פשוט לא מתחברת לזה, ובכל שיחה היא הזכירה לפחות פעם אחת את הביטוי ״משהו קראנצ׳י בסלט״ .

ואולי חלק מהקושי שלה נבע מהעובדה שאני באמת ״מפונקת״ באוכל, במובן הזה שיש מעט מאוד דברים שאני *באמת* אוהבת לאכול, והרבה דברים שאני ממש ממש לא אוהבת. במצב כזה הסיכוי שאמצא למשל מתכון טעים ודיאטטי לעוף שיחליף מבחינתי פסטה או תפוח אדמה (או בטטה) הוא אפסי – וכך נוצרה מבחינתי בעיה מאוד אקוטית.

כי עם הזמן, מי שאוהב אוכל לא יכול לשרוד עם תפריט משעמם ומצומצם כזה. כשביקשתי מהדיאטנית לגוון, היא אמרה לדעתה שגיוון הוא בעייתי ולדעתה צריך לוותר עליו. זה כמובן לא התאים לי, ולכן בשלב מסוים וויתרתי על התוכנית – ופשוט התחלתי לזלול כדי להשלים את כל מה שהחסרתי.

לכל אחד יש הגדרות שונות לגבי אהבה לאוכל: אני זוכרת שבאחד המפגשים, מי שניהלה את השיטה לפי ההרזיה שלה סיפרה שהיא בחרה במיוחד דיאטניות שמתחברות לאהבה לאוכל. היא למשל סיפרה שאחת מהן היתה בעברה מלצרית באיזושהי מסעדה (כנראה מסעדה שאמורה להיות מוכרת בת״א) והכירה את כל המנות ויכלה להמליץ על הטובות מביניהן מתוך שינה.

שימו אותי במסעדה כזו, ואני אולי בקושי אוכל למצוא שתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות לבחור מביניהן, וזה במקרה הטוב. לפני כמה שנים ההורים שלי הזמינו אותי, את אחי ואת אישתו למסעדת שף אסייתית, ואחרי רפרוף מהיר בתפריט והסבר של המלצר על אך המסעדה מעודדת את הסועדים לחלוק בכל המנות במקום להזמין מנה לכל אדם – הודיתי להורים שלי ומיד עזבתי את המסעד וחזרתי הביתה כי לא הצלחתי למצוא אפילו מנה אחת שמצאה חן בעיני, שלא לדבר על מספיק מנות שיהיו נסבלות מספיק לחלוקה בינינו.

ופה טמונה נקודה שמנהלת השיטה כנראה לא מבינה: כולנו אוהבים אוכל, אבל אצל כל אחת מאיתנו זה מתבטא באופן שונה. כמו שמבחינתה אהבה לאוכל היא היכולת לאכול מידי פעם במסעדות, מבחינתי ״אהבה לאוכל״ היא שיאפשרו לי לאכול פסטה ותפוחי אדמה מידי פעם.

ופה היה בעצם פער די גדול בין ההבטחה של שיטת ההרזיה ״להביו״ אותי לבין המציאות שבה זה לא ממש קרה. ואז כשעזבתי את הקבוצה מיד התחלתי ״לפצות״ את עצמי בזה שאכלתי הרבה מידי אוכל טעים בלי מסגרת – וכמובן שהעליתי עוד ועוד במשקל מאז שעזבתי את התוכנית.

חיוביות רעילה: חיוביות רעילה היא מצב שבו חשיבה חיבית הופכת לכזו קיצונית שהיא כבר לא בריאה ולא תורמת. היא לא פעם מצב שבו אין מקום לבטא רגשות שליליים וכך אי אפשר להתמודד איתם.

זה התחיל בדיאטנית ובקואצ׳רית שפשוט לא קיבלו את העובדה שהיה קשה לי עם איך שהמגבלות שהקורונה והסגרים שקרו באותה תקופה השפיעו עלי (למשל שחדרי הכושר היו סגורים), ופשוט ״דרשו״ ממני ״להתמודד עם זה״.

אבל חלק עקרוני מהבעיה היה גם בקבוצת הווטסאפ של השיטה. איכשהו רוב ההודעות בה היו של נשים שעשו ספורט ושלחו לנו פרטים של כמה הן הלכו וכמה מהר, משהו שרובנו לא יכולנו לשחזר. ברור לי שהן עשו את זה מתוך רצון לתת השראה, אבל זה באותה מידה היה מייאש בכך ש*אני* למשל לפחות בשלב זה לא מסוגלת ללכת כל כך הרבה ו / או כל כך מהר בגלל רמת הכושר שאיבדתי מאז תחילת הקורונה בשילוב של העליה במשקל.ֿ

מה שחידד את הבעיה היתה שלאורך זמן היו הודעות מאוד בודדות על קושי אמיתי בקבוצה שנשארה בעיקרה ״חיובית״ ו״נותנת השראה״ אבל לא בהכרח תומכת…

האיזורים הכפריים של סין ידועים בטרסות האורז שלהם – ויש איזורים שהם מאוד פופולריים לסוירים כאלו, ואיזורים שבהם נערכים סיורים רשמיים בטרסות.

אנחנו לא נלקחנו לאיזור כזה – אולי כי זה לא היה נוח להפוך אותם לחלק מהמסלול, ואולי משיקולי עלות היה פשוט יותר נוח לקחת אותנו לטרסות כאלו בחינם ליד אחד הכפרים שבהם ביקרנו. יש לי תחושה שאם היינו שואלים היינו מקבלים תשובה בסגנון של ״אלו פשוט יותר אותנטיים״…

בכל מקרה מדובר על נוף מרשים.

למרות שהצעירים (או לפחות חלקם) יכולים לצאת מהכפרים כדי ללמוד ולהתקדם כלכלית בחיים, הכפרים עצמם מתנהלים בצורה מאוד מסורתית בחקלאות שבעינינו תתפס כמאוד פרימיטיבית – הכל נעשה ביד, בלי מכשור מתקדם שמבוסס על דלק או חשמל, והתוצר גם נשמר באופן די מסורתי.

מלבד האורז הצפוי מראש, בכפרים מגדלים לא פעם גם תירס למאכל, וסביר להניח שהקש ששימש להכנת הכובע הוא תוצר משנה של גידול תבואה כזו או אחרת.

חשוב גם לזכור שהכפרים הקטניים והמקומיים יותר (ויש מי שיגיד שהם גם האותנטיים יותר) הם במצב תחזוקה די גרוע מבחינת התייר המערבי. ברבים מהם יש רחובות עם מדרכות שבורות ומטונפות מצרכים של חיות החווה שמסתובבות בהם באופן חופשי, או כאלו שמורכבים מאבנים בגדלים וגבהים שונים, עם מדרגות לא שוות בגודלן ודי תלולות.

אני מניחה שהמקומים שרגילים לכך מילדות לא מרגישים בקושי כי הם פשוט רגילים, אבל לנו לא פעם היה קשה והיו מי שהזדקקו לעזרה – או שקצב ההליכה המהיר מידי של המדריכים המקומיים הפריע להם.

מצד שני, בכפרים גדולים וכנראה גם מבוססים יותר כלכלית – המצב התחזוקתי היה טוב משמעותית, ואני שואלת את עצמי אם לא מדובר פה על מצב שבו יש בהם יותר מבקרים בגלל זה מה שתורם למצב כלכלי טוב יותר שמאפשר לכפר לטפח את עצמו יותר כדי למשוך אפילו עוד תיירים….

חלק גדול מהזכרונות של הסופרת פראנסס קאפל Frances Kuffel קשורים לאוכל.

בספר הראשון שלה שעסק בהרזיה שלה, היא למשל כותבת על הביקור של הכומר המשפחתי בבית החדש של המשפחה – כשהיא עוזרת לאמא שלה כביכול כדי להיות ילדה טובה, אבל בעצם בעיקר כדי לנסות לאכול כמה שיותר. כל פעולה שלה מלווה בעצם באוכל שהיא יכולה ״להגניב״: בין אם זו לחמניה שהיא אוכלת כשהיא מחממת את הלחמניות לקראת הביקור, או ממתקים שהיא לוקחת מהמגירה של אבא שלה כשהיא שמה בחדר של ההורים את המעיל והכובע של הכומר כשהוא מגיע – או אפילו את כל השאריות שנשארו על הצלחות כשהיא מתנדבת לשטוף את הכלים בסוף הארוחה.

אירוע אחר שהיא מספרת עליו קרה כשהיא כבר היתה מבוגרת וקרובה למשקל השיא שלה, שהיה קצת יותר מ 150 ק״ג. היא וחבר נוסף ארגנו ״יום כיף״ לקבוצה של חברים בלונה פארק מקומי באחת השבתות. כשהתברר לפראנסס שהיא שמנה מידי ולכן לא יכולה לעלות על אף אחד מהמתקנים (בעיקר מסיבות בריאותיות) – היא מבלה את היום בלאכול ג׳אנק פוד שזמין בפארק בזמן שהחברים שלה מבלים במתקנים של הפארק. בשלב מסוים כשהם כבר כמעט בדרך הביתה, הם מתכננים מה הם יעשו בערב – ובזמן שלכולם יש תוכניות לבילויים (שאופייניים לשבת בערב בארה״ב שבה יום ראשון הוא יום חופש), פראנסס מפנטזת על מה היא תבשל לעצמה לארוחת הערב שהיא תאכל לבד.

השמנה כזו חריפה מפריעה לפראנסס לחיות חיים נורמליים: מעבר לקושי הפיזי שקשה לה ללכת אפילו מרחקים קצרים או לעמוד על הרגליים ליותר מכמה דקות, אין לה זוגיות, היא עובדת בעבודה שהמנהלת מתנהגת אליה בזלזול אבל היא מפחדת לעזוב אותה כי היא פוחדת שהיא לא תמצא עבודה אחרת – וגם חיי החברה שלה נפגעים כי היא דיכאונית, והופכת תלותית מאוד בחברים הבודדים שלא ״נוטשים״ אותה בגלל זה.

יום אחד אחד מאותם חברים הסב את תשומת ליבה למצבה באופן כלי ולעובדה שהאכילה שלה הורסת לה את החיים. הוא עצמו היה אלכוהוליסט, וכשהיא שמעה מחברים משותפים שהוא שוחח עליה גם איתם לגבי הנושא ואמר שהיא חייבת לרזות – התגובה המיידית שלה היתה שאולי קודם כל הוא צריך לטפל בהתמכרות שלו לאלכוהול לפני הוא מתנפל עליה.

ואז היא הבינה: היא מכורה כמוהו, רק לאוכל.

ובתור מכורה, היא צריכה ללכת ל״גמילה״.

---

שיטת הגמילה המוכרת ביותר בארה״ב ובעצם בעולם היא שיטה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. מדובר על שיטה שהתחילה את דרכה כגמילה מהתמכרות לאלכוהול שפיתח מישהו שהיה שיכור ״כרוני״ בעצמו, שהבין שההתמכרות שלו היא לא כשל מוסרי של אדם שמסרב לשלוט בעצמו אלא בעצם ״מחלה״. הפתרון צריך להיות המנעות מוחלטת משתיית אלכוהול, ובמקביל עבורה רוחנית כדי לתקן את הפגמים באישיות שלו שהובילו אותו ״לחלות״ בהתמכרות.

השיטה הפכה להיות מאוד פופולרית בארה״ב – וכיום זה הטיפול שמוצע ברוב מרכזי הגמילה בארה״ב, אולי בכולם. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמפגשים זמינים מאוד בכל ארה״ב ושהם לא בתשלום (המשתתפים רק תורמים ככל יכולתם במהלך כל מפגש כדי לאפשר לקבוצה לשכור את האולם שבו הם נפגשים) – כך שהמפגשים נגישים בקלות לכל אחד, בכל מקום, בלי קשר למצבו הכלכלי. השיטה כל כך פופולרית שבכל סרט על גמילה כנראה תראו היבטים של השיטה כחלק חיוני מהגמילה.

עם השנים עולות הרבה מאוד בעיות בשיטה וביקורת עליה – כולל יעילות מאוד נמוכה והתנהלות כמו של כת. אבל השיטה ממשיכה להיות פופולרית, ועם השנים היא התרחבה לטיפול בהתמכרות לסמים – ובעצם להרבה תחומים אחרים שאפשר להגדיר כ״התמכרות״. בין השאר השאר אחד הנושאים שניתן ״להגמל״ מהם הוא אכילה, או יותר נכון אכילה כפייתית.

---

פראנסס מצאה קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ – ואחרי כמה מפגשים פגשה את ״קייטי״ שהפכה להיות המאמנת הראשונה שלה בשיטה. פראנסס לא ממש נכנסת לפרטים על תוכנית ההרזיה שלה: היא מספרת בקווים מאוד כלליים על תוכנית האכילה שלה (שקייטי נתנה לה כתנאי לאימון), וכמה משפטים על כמה קשה היה לה להתמיד בה – אבל אחרי שלושה ארבעה עמודים לכל היותר, פראנסס כבר לא שמנה באופן חריג, אלא מישהי שמנמנה אבל כבר יכולה להחשב כחלק מאוכלוסיית ה״אנשים הנורמליים״.

רוב הספר הראשון של פראנסס בעצם מוקדש לעובדה שמבחינתה ההרזיה לא היתה החלק הקשה – אלא הצורך שלה להתרגל לחיים בגוף ״נורמלי״. דברים שלרוב הנשים הם בסיסיים כמו למשל איך לפלרטט עם גברים או איך להתלבש או לטפח את עצמה (לרוב נלמדים בגיל ההתבגרות או בגילאים צעירים יחסית) הם זרים לחלוטין עבור פראנסס, והיא צריכה ממש הדרכה מנשים אחרות איך לבצע אותם. מבחינתה הפער היה כזה גדול שעבורה החיים כשמנה והחיים כ״בחורה״ היו חיים על כדור לכת שונה לחלוטין.

פראנסס הצליחה לשמור על המסגרת לכמה שנים טובות ולהפוך לאישה ״רזה באמת״ שמכורה לבגדים וללק. בדרך היו לה כמה אירועים שבהם היא סטתה מהתוכנית ועלתה במשקל כשכל אחת מהן התבטאה בעליה יותר גדולה במשקל – אבל היא תמיד ניסתה לחזור, עד שבסופו של דבר היא העלתה את כל המשקל חזרה לאורך השנים.

אחרי כמה שנים, היא כתבה ספר שני שבו היא מספרת על עליה חוזרת שלה במשקל, שנבעה מכך שהיא סבלה ממערכת יחסים מתעללת מצד המנהלת שלה במקום עבודה חדש, שבסופו של דבר הגיעה למצב שבו פראנסס פוטרה, והפיטורים גרמו לה משבר כזה גדול שהיא התמודדה איתו שוב בעזרת אכילה.

אחרי פרסום הספר הראשון שלה, פראנסס קיבלה פורום משלה באתר ״אמאזון״ שבו היא פגשה לא מעט נשים. היא התחברה עם כמה מהן – והספר השני שלה היה מבוסס על הניסיון שלה ושל ארבע משתתפות אחרות לנסות לרזות שוב, ולהבין בעצם מה מונע מהן להגשים את המטרה הזו.

עם השנים נשמע שפראנסס הבינה שהיא כנראה לא תרד במשקל. אבל נראה שמשהו בכל זאת השתנה בחיים שלה והיא למשל פרסמה לפני בערך שמונה שנים ספר שבו היא מספרת על הניסיונות שלה למצוא בן זוג בגיל חמישים פלוס, ונראה שלפחות במובן הזה – ההרזיה, גם אם היא היתה זמנית, נתנה לה פתח לחיים עשירים יותר גם אחרי שהיא השמינה.

אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב על נושא המשקל שלי נבעה בעצם ממשהו שקרה לי בשנתיים וקצת האחרונות בנושא.

אני מודה שגם כשבעבר הייתי במסגרות של הרזיה לרוב לא הייתי מרזה ״מצטיינת״: היו תקופות שבהן באמת הקפדתי על תפריט מסודר ולרוב גם ספורט, אבל במשך רוב הזמן ביצעתי את התוכנית ״בערך״ מה שהוביל לירידה די איטית במשקל.

אז מצד אחד לא הייתי מאלו שרזו מהר והגיעו ליעד שלהן – אבל בניגוד לבערך 90% – 95% מהמרזים, שמרתי לאורך זמן על מסגרת של אורח חיים בריא, גם אם הייתי שמנה. אמנם היו ב״לאורך זמן״ הזה תקפות שבהן עליתי במשקל ותקופות שבהן רזיתי, אבל בסה הצלחתי לשמור על רוב הירידה שלי במשקל.

בסוף 2019, חודשים ספורי לפני הקורונה, טסתי לטיול בניו זילנד. שאפתי לרדת לפניו במשקל אבל זה לא קרה מסיבות שונות, כולל פציעת גב שקרתה באשמת מאמנת כושר שעבדתי איתה, ועודף עוגיות במטבחונים בעבודה.

הטיול היה נחמד, אבל למרות המון הליכות ברגל עליתי קצת במשקל במהלך הטיול. זה היה טבעי ונורמלי בגלל שאני תמיד שמחה להנות מאוכל בטיול והנחתי שני ארד את המשקל כשאחזור לשגרה. אבל לפני החזרה לשגרה היו לי בבית הרבה שוקולדים מיוחדים שהבאתי מניו זילנד לעצמי ולעבודה ונהניתי מהם – מה שהוביל לעוד עליה במשקל.

אבל בדיוק בנקודת הזמן שבה הייתי אמורה ״לחזור לשגרה״ כי כל השוקולדים נגמרו – פוטרתי מהעבודה, וכמה שבועות אחר כך התחילה מגיפת הקורונה. בעקרון הרבה מההרגלים שליוו אותי במהלך השנים נשארו איתי, אבל לאט לאט הם התחילו להתמוסס. או אולי חלק מהבעיה היתה סביבתית: לפני הפיטורים והקורונה הייתי הרבה מאוד שעות מחוץ לבית ולכן יכולתי לקנות שוקולד או גלידה ולהיות לרוב פחות חשופה אליו (חוץ מבסופי שבוע). עכשיו הייתי בבית 24 / 7 ולכן הייתי חשופה הרבה יותר לכל גלידה או שוקולד שקניתי.

פה אולי כדאי לעצור לשניה ולהסביר משהו לגבי הרגלי אכילה. באופן עקרוני כולנו יודעים שהשמנה נובעת מזה שאוכלים יותר מידי קלוריות, ויש מאכלים שיש בהם המון קלוריות ו / או רכיבים שתורמים להשמנה כמו סוכר תורמים להשמנה בצורה אחרת בגלל איך שהגוף שלנו מעבד אותם. אבל לא פעם ההשמנה נובעת מסיבות שונות ומהתנהגויות שונות.

היה לי פעם מכר שמגיל צעיר התרגל לאכול כמויות גדולות של אוכל. אבא שלו עבד במסעדה או גן אירועים, ובגלל שבמשפחה היה אסור לזרוק אוכל – הוא היה לא פעם מביא שאריות אוכל בכמויות מסחריות מהעבודה, והמשפחה היתה פשוט חייבת לסיים את הכל בזמן מוגבל. ברגע שהגוף שלו התרגל לכמויות האוכל העצומות האלו – הוא התקשה להרגיש שובע מכמות קטנה יותר של אוכל, כזו שעבור רובנו תהיה משביעה מאוד. לכן הוא היה חייב לאכול המון כדי לשבוע – ולכן הוא השמין כי הוא צרך הרבה יותר מידי קלוריות. ומעבר לעליה במשקל, היתה כמובן השפעה של זה גם על לא מעט היבטים אחרים של החיים שלו: למשל אירועים חברתיים כמו חתונות (אבל לא רק) היו לא פעם מביכים עבורו ועבור בת זוגו כי הוא יכול היה לאכול כמויות עצומות של אוכל ברמה שהיתה מושכת תשומת לב משאר היושבים בשולחן ומהמלצרים.

מצד שני, יש אנשים כמוני שהם ״נשנשנים״: אני אמנם לא אוכלת קצת כמו ציפור, אבל גם לא כמויות חריגות כמו אותו מכר לשעבר שלי. הבעיה שלי היא למשל שאם אפתח חפיסת שוקולד או עוגיות או גלידה – אני אגש מידי פעם לחבילה ואקח כמה קוביות שוקולד, או עוגיה קטנה, או כמה כפות גלידה, משהו שנראה כמו ״כלום״ קלוריות. אבל מן הסתם אם אני אוכלת את ה״כלום״ קלוריות הזה פעם בחצי שעה או שעה, ה״כלום״ מצטבר להמון קלוריות לאורך כל היום.

כשהייתי בתהליך הרזיה היו תקופות פחות טובות שבהן הנשנשת היתה קיימת, אבל תמיד הגעתי לנקודה שהפסקתי עם זה ושיפרתי את ההרגלים שלי כדי להרזות. אבל בתקופה הקורונה לא רק שהנשנשת לא הפסיקה – אלא עם הזמן הלכה והחמירה.

וכך מצאתי את עצמי עולה במשקל ובעצם חוזרת למשקל המקורי שלי ואפילו קצת יותר – וחשבתי שאולי לכתוב על זה אולי יעזור לי.

חלק משמעותי מהטיול שלנו בסין (שהוא הארוך ביותר שהציעה אז חברת פגסוס) כלל גם את מה משכונה ״כפרי המיעוטים״.

בסין עצמה יש לא מעט מיעוטים שהממשלה מאפשרת להם להמשיך באורך החיים המסורתי שלה – אני מניחה כתלות בעד כמה הם משתפים פעולה עם המשטר הקומוניסטי. במקרה של שבט המיאו Miao הם עזרו למאו דזה טונג בבריחה שלו משלטונות סין וכבר מימיה הראשונים של הרפובליקה הקומוניסטית הסינית קיבלו מעמד של שבט עצמאי.

כפי שאפשר לראות, חלק נוסף ברצון לשמר שבטים מקומיים היא היכולת למשוך לאיזורים הללו תיירות – גם תיירות פנים (שהיא מאוד משמעותית בסין בגלל גודל האוכלוסיה) אבל גם תיירות חוץ.

כל ראש כפר מקבל תשלום יפה עבור כל ביקור כזה, שרובנו מקווים שלפחות חלק ממנו ילך גם לטובת אנשי הכפר עצמו ותחזוקת הכפר – ובתמורה לא פעם חלק מסויים מהתושבים המקומיים לובשים את הבגדים המסורתיים שלהם ומעלים מופע אתני שכולל בעיקר ריקוד.

עד כמה מופעים כאלו מכבדים את האוכלוסיה במיוחד מול זרים – זו שאלה מעניינת בפני עצמה.

בתמונות קצת קשה לראות, אבל התנאים בכפר הם מאוד מסורתיים ועלובים למדי – ורמת ההיגיינה בכל האיזור היתה הכי פחות טובה בכל הטיול. זה גרם מצוקה מאוד גדולה עבור אותן נשים שהיו מאוד רגישות לנושא והן חוו קושי מאוד גדול – במיוחד כשלא פעם הן לא יכלו לוותר על ימי טיול כי עברנו בתדירות גבוהה בין מלונות והן לא יכלו פשוט לבחור פשוט להשאר במלון.

כפי שניתן לראות, יש וריאציות שונות על הלבוש, במיוחד בכובעים ובאורך החצאית כי יש שבטים שונים בכפרים שונים, כשכל אחד מהם כמובן שמח לארח את התיירים – בין אם בגלל התשלום שהכפר מקבל – אבל לעיתים יש כפרים שיש בהם גם חנויות שבהן אפשר לרכוש מוצרים כמו נייר אורז מסורתי (רק במקרה שלנו היו בדיוק שיפוצים ברחוב עם החנויות ולא זכינו לבקר בהן).

חשוב גם לציין שכחלק מהתמיכה בכפרים הללו, לא מעט מהאנשים הצעירים בהם מקבלים הזדמנות לצתא מהכפרים וללמוד. המדריך המקומי שלנו באיזור גדל באחד הכפרים שביקרנו בו, אבל הוא זכה לצאת לאוניברסיטה וללמוד גם בתקופה מסויימת בארה״ב (כך שהאנגלית שלו היתה טובה) והוא נראה מערבי ומודרני לחלוטין. לא פעם הגישה הזו מובילה לאזרחים מאוד נאמנים למדינה, למרות שהיא מדינה שבעיניים מערביות נתפסת כטוטאליטרית ומדכאת.

שומרי משקל היא מסגרת להרזיה שהוקמה על ידי עקרת בית מקווינס, ניו יורק אי שם בשנות השישים של המאה העשרים. עם הזמן היא הפכה להיות פופולרית בכל העולם – והתפתחה לשיטה שבה מרזים על סמך תפריט שמבוסס על אורח חיים בריא, שקילה שבועית על ידי מדריכה שגם היא בוגרת השיטה – ואז שיחה קבוצתית שבה המדריכה מסבירה נושא כזה או אחר לגבי הרזיה או אורח חיים בריא, ולא פעם מבליטה הישג של כמה מהמשתתפות או מבקשת טיפים מאלו שהצליחו להוריד יפה במשקל.

עם השנים השיטה הפכה להיות בינלאומית והגיעה גם לישראל (שהיתה המדינה הראשונה מחוץ לארה״ב שאליה הגיעה החברה), אבל בתחילת אפריל 2022 – בית המשפט הורה על סגירה של חברת ״שומרי משקל״ בישראל. היו לכך כל מיני הסברים כמו למשל מגיפת הקורונה שמנעה במשך המון זמן מפגשים פנים מול פנים שעליהם הסתמכה החברה – בשילוב סכסוך עם חברת האם האמריקנית שלא אפשרה לפתח את שיטת ההרזיה לשיטת אונליין טובה, וכפתה על הקבוצות בישראל שיטת אכילה שלא מתאימה לקהל הישראלי. בהשוואה לכך, חברות ישראליות להרזיה שהוקמו לא פעם על ידי בוגרות השיטה (כמו חלי ממן או מירי בלקין) הצליחו הרבה יותר כי כעסק עצמאי הן יכלו להתאים את עצמן לקורונה ולמנטליות הישראלית ולכן שרדו את התקופה יותר טוב.

---

אני הצטרפתי לשומרי משקל אי שם במרץ או אפריל 2007, וזו היתה הדיאטה המסודרת והרשמית הראשונה שלי, למרות שכי שכתבתי ברשומה הקודמת הייתי כבר יחסית מבוגרת ומאוד שמנה ואפשר היה לצפות שאצטרף לשיטת הרזיה לפני כן. מכרה שלי מחוג קרמיקה שבו השתתפתי באותו הזמן ניסתה לשכנע אותי כבר תקופה ארוכה להצטרף לשיטה, וביום שלישי אחד כשישבתי משועממת בבית אחרי יום מחלה החלטתי לנסות את הקבוצה כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.

שומרי משקל באותה תקופה באמת היו חברה שהתבססה על אורח חיים בריא, או לפחות כך זה נראה לי כשרק הצטרפתי. בעזרת חוברות ההדרכה הבסיסיות וההרצאות של פרידה גבעון (המדריכה המעולה שהיתה לי בקבוצה הראשונה שלי, שמאז פתחה קבוצת הרזיה משלה) לימדו אותי שהרזיה זה לא פשוט ״לאכול פחות״ אלא קודם כל לאכול בצורה חכמה יותר. ו״אכילה חכמה יותר״ זה למשל לשלב ירקות בכל ארוחה כי לשבוע מהם. או למשל למדוד את כמות השמן שאני משתמשת בו לבישול ולגלות שהפחתת כמות השמן לא פוגעת בטעם של התבשיל. או פשוט לדעת לאזן בין אבות המזון השונים וקבוצות המזון השונות – כי עד שהגעתי לשומרי משקל, אכלתי בעיקר פחמימות ושומנים והרבה פחות מידי חלבונים וירקות, והשינוי באיזון של מה אכלתי היה מספיק משמעותי כדי לעזור לי להרזות בלי יותר מידי מאמצים.

אבל אני חושבת שהיתרון הגדול של שומרי משקל עבורי היה שהמסגרת לא היתה ״חונקת״ מידי. היה לנו את החופש לבחור מה וכמה לאכול במסגרת ככל עוד שמרנו על הפרופורציות של האכילה של אבות המזון השונים במסגרת תקציב הנקודות שלנו. אמנם יכולנו גם לאכול אוכל ״מפנק״ מידי פעם כמו המבורגר, פיצה או קינוח – אבל עודדו אותנו לאכול את זה רק פעם בשבוע וגם אז לשמור על מסגרת הנקודות (כלומר לאכול פחות בשאר היום). שומרי משקל אפילו דאגו להכנה לחגים ונתנו לנו עצות כלליות על איך להתמודד עם ארוחות החג בעזרת שמירה על כמויות, עידוד של פעילות גופנית, ו״חסכון״ קלורי לפני החגים.

אני מודה שמעולם לא הייתי ״מרזה מצטיינת״ לאורך זמן. היו מידי פעם תקופות של כמה שבועות שבהן מאוד הקפדתי על התפריט, הייתי יורדת מהר יחסית במשקל, ופרידה היתה מרוצה ממני ואפילו שמחה לתת לי לדבר בקבוצה כדי לתת טיפים על איך אני מצליחה להתמיד. אבל בין לבין היו תקופות די ארוכות שבהן שמרתי על המסגרת רק ״בערך״ ובעצם כלו הרבה עליות קטנות וירידות קטנות, כשלאורך זמן כן המשכתי לרדת במשקל, אבל לאט. אמנם קיבלתי הרבה פחות ״תשומי״ בקבוצה בתקופות האלו, אבל עצם העובדה שלא וויתרתי והמשכתי להגיע למפגשים כדי להשקל בצורה מסודרת וללמוד מהם וגם לאכול נכון יחסית היתה עבורי הישג עצום.

עם הזמן עברתי דירה להרצליה, שם התחלתי ללכת לקבוצה מקבילה עם מדריכה בשם חנה (שלדעתי פרשה מאז לפנסיה), שגם היא היתה מעולה, ועם הזמן הגעתי לירידה מרשימה של קצת יותר משלושים ק״ג. אבל בשלב מסוים פרשתי מהמסגרת בגלל שתי סיבות:

• הרגשתי שאני זקוקה להכוונה יותר מדוייקת לגבי אכילה בריאה. במקרה הצטרפתי לחדר כושר והיה לי שם מפגש חינמי עם דיאטנית שנראתה לי נחמדה אז החלטתי לעבוד איתה, לפחות באופן זמני. לצערי זה לא עבד לאורך זמן.
• עם הזמן הרגשתי הרבה מאוד לעג לאנשים שמנים מאוד בקבוצות שבהן הייתי. למשל בקבוצה האחרונה שלי בהרצליה היתה משתתפת שצחקה על כך שאחרי ישיבות אצלה בעבודה היו תמיד שמים את הכיבוד שהוגש בהן בעמדת הקבלה, ושפקידת הקבלה השמנה לא היתה מצליחה להפסיק לנשנש מהכיבוד כמו חזירה. המדריכה חנה ניסתה להסביר לה על כך שכנראה מדובר על קושי מאוד גדול להיות חשופה כל הזמן לאוכל משמין שאין באפשרותה לבקש שיעבירו למקום אחר, אבל אני לא חושבת שהמשתתפות הצעירות באמת הקשיבו לה

---

אבל גם בתקופה שבה עדיין השתתפתי באופן קבוע בשומרי משקל התחילו סימנים שלדעתי היו מה שהוביל את שומרי משקל לסגירה.

זה התחיל בקטן בתור אמצעי שיווק שנקרא ״המרתון לביקיני״. החברה החליטה לרכז את מאמצי השיווק שלה בנשים צעירות בגילאי עשרים פלוס עד שלושים וקצת שאין להן הרבה לרדת במשקל, והחליטה לנסות למשוך אותן לפני עונת בגדי הים בעזרת שיטה שאמורה לגרום להרזיה מהירה יחסית כדי ״להראות טוב בביקיני״.

ה״מרתון לביקיני״ באצם הסתכם בתקופה של 8 – 9 שבועות בין סוף פסח עד כמעט תחילת יולי שבהן היינו אמורות לעבור לתפריט שבו היינו אמורות לאכול פחות פחמימות ויותר חלבונים כדי לעודד הרזיה מהירה יותר. לי לפחות זה הרגיש כאילו לוקחים את השיטה שבה אפשר לרזות עם אכילה מאוזנת – והופכים אותה קצת דומה יותר לדיאטת כסאח מוגבלת מאוד באוכל, למרות שגם במוד של ״דיאטת יותר חלבונים״ שומרי משקל עדיין היהת רחוקה מאוד מלהיות דיאטה קיצונית כמו אטקינס או שיטות דומות.

מעבר לזה – אני עדיין הייתי די שמנה ובהחלט לא מישהי שהיתה מרגישה בנוח ללבוש ביקיני לים. ולא הייתי היחידה שעבורה תשעה שבועות בלבד לא היו מובילים לגוף מספיק רזה, או שבכלל לא שאפה לביקיני: אני זוכרת למשל שבקבוצה שלי בהרצליה היתה משתתפת מבוגרת שהתלוננה למדריכה חנה שהיא לא מתחברת למסר, והתשובה שהיא קיבלה היתה מעין כיסוי שזה אמור לחבר אותה לכל אתגר אחר שהיא בוחרת.

אבל מהר מאוד הגישה שלפיה פחמימות זה רע וחלבונים זה טוב לא היתה מוגבלת רק לתקופת ״המרתון לביקיני״ אלא לכל השנה בשמות שונים. כשהצטרפתי לשומרי משקל כמה שנים אחר כך – בארבעת השבועות הראשונים הייתי צריכה להתמיד ב״תפריט מזורז״ שהיה דומה מאוד לזה של ״המרתון לביקיני״, רק שלא היינו אמורים לאכול בו מידי פעם אוכל ״לא בריא״.

אבל כנראה שכל זה לא ממש קסם לנשים צעירות לאורך זמן, כפי שניתן להבין מהכתבה הזו. אמנם הטרנדים שמוזכרים בכתבה לא בהכרח בריאים (ניקוי של הגוף אולי נשמע כמו משהו מגניב, אבל לפי הרפואה במקרה הטוב הוא פשוט לא יעיל ובמקרה הפחות טוב גם מזיק בריאותית), אבל לא פעם הטרנדים הדיאטטיים החדשים אכן מבוססים על מחקרים שמראים שחלק מההנחות שלנו בעבר על תזונה ״נכונה״ ובריאה לא בהכרח מעודכנים.

אחד הדוגמאות הבולטות בנושא הוא השומן. בעבר שומן נחשב למשהו משמין מאוד כי יש בו ריכוז קלוריות גבוה יחסית (9 קלוריות לגרם, לעומת 4 קלוריות לגרם שיש בפחמימות או בחלבונים). לכן נשמע מאוד הגיוני שלהוריד כמה שיותר שומן מהאוכל יעזור להרזיה. רק שאחרי כמה עשורים של דיאטות דלות שומן הסתבר שהן לא ממש עובדות בגלל כמה סיבות. אמנם יש עדיין דיונים עד כמה דיאטות עתירות שומן כמו הדיאטה הקטוגנית יעילות ובריאות לטווח הארוך (כי אין עדיין מחקרים שמוכיחים את זה), אבל מחקרים כן מראים שדיאטות דלות שומן כמו זו ששומרי משקל עדיין מעודדת כנראה לא יעילות.

מעבר לאי העדכון הזה, החברה האמריקנית לא פעם דרשה לכפות על החברה הישראלית כל מיני עקרונות שיווקיים משלה שאולי הלכו טוב בארה״ב – אבל לא התאימו מבחינת הרגלי אכילה או מנטליות לשוק הישראלי.

אני זוכרת למשל את השלב שבו שיטת הנקודות התעדכנה לפי השיטה האמריקנית, וזה היה משהו שכבר היה מתוסבך למדי. היו למשל את הנקודות הבסיסיות שהמספר שלהן עלה, אבל גם היו גם בנוסף כל מיני נקודות שאפשר היה לפזר במהלך השבוע – או לצבור לארוחה מפנקת ביום אחד בשבוע. אבל גם היה יום אחד שבו יכולנו לאכול ארוחה מלאה מפנקת בלי לספור נקודות – אבל בתנאי שנאכל מרשימת מאכלים מאוד מוגבלת ומשעממת בשאר היום. ויש גם נקודות ספורט שאפשר להוסיף לפי סוג הפעילות ורמת המאמץ שלנו.

נשמע מסובך מידי? זה באמת היה כך וכנראה הרתיע הרבה נשים מלהתמיד בתוכנית.

ובמובן מסוים חבל לי, כי בתחילת הדרך שלי אי שם ב 2007 התוכנית באמת היתה טובה ויעילה, גם אם היא לא היתה בהכרח אופנתית והיו בה גם כמה נשים מבוגרת יותר.