זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אני מודה שהיו לי הרבה מאוד מורים שניסו בכל הכוח להיות מורים מיתולוגיים. בי״ב המחנכת שלנו היתה גם המורה לספרות שלנו והחליטה לעזור לכיתה שלנו להיות מגובשת בכך שהיא אירגנה לנו מידי פעם ״ערבי שירה״ אצלה בבית, שמהם תמיד הצלחתי להתחמק. היתה לנו גם מורה לתנ״ך בי״ב שראתה את עצמה כסחבקית שלנו וניסתה גם לעזור לגיבוש החברתי שלנו – והיו כמה שהגיבו לזה, אבל אני הייתי צינית למדי, גם בגלל הניסיון שלה להראות כמו ״סחבקית״ וגם בגלל שנראה לי קצת מיותר לנסות לבש כיתה שלא נראתה כסובלת מזה שהיא כבר לא מגובשת כבר בערך שנתיים בדיוק לפני שאנחנו מסיימים ללמוד.
והיו גם מורים גרועים למדי. כמו למשל המורה שלי למתמטיקה בכיתה י׳ ששלחה אותי לארבע יחידות מתמטיקה כי היה נראה לה שחמש יחידות יהיו לי קשות מידי. ביליתי את כיתות י״א – י״ב באי הקשבה לשיעורי מתמטיקה, בלי לעשות שיעורי בית – וקיבלתי ציונים מעולים כי בלילה לפני כל מבחן פתחתי את ספר הלימוד לשעתיים שלוש ולמדתי.
בסופו של דבר הבגרות של ארבע יחידות בשנתון שלנו היתה קשה משמעותית מזו של חמש יחידות – וכיום יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, מה שמעיד על היכולות הלא משמעותיות של מי שהיתה המורה שלי בכיתה י׳ בהערכת תלמידים.
אבל היא עדיין טובה משמעותית מהמורה שלי לאנגלית בכיתה ח׳. כמה חודשים לפני שהתחלתי ללמוד אצלו חזרנו משנתיים בארה״ב, כך שהאנגלית שלי היתה מעולה – אבל משום מה הוא החליט שהוא לא אוה אותי. במבחן הראשון שלנו הוא ״כיסח״ לי 8 נקודות לשאלה משתי שאלות כי לדעתו בתור ״דוברת אנגלית״ יכוןלתי לענות אליהן בצרוה יותר מלאה. ואז הוא הכריז שהוא פותח ״קבוצת דוברי אנגלית״ לשני התלמידים האחרים בכיתה שבדיוק חזרו מחו״ל.
הקבוצה כללה בעיקר דוגמאות מהמבחנים שלהם שהוא יהה קורא בכיתה כדי להראות לכולם איזו אנגלית טובה יש להם, ועבודות נוספות שכללו בעיקר קריאה של ספרים נוספים. אני מניחה שבגלל הנקודה השניה הקבוצה הזו התפרקה די מה (כי מי רוצה עוד שיעורי בית בכיתה ח׳?), ובסופו של דבר אני קראתי עצמאית באנגלית מיוזמתי כך שלא ממש הייתי צריכה את השיעורים האלו. אני מודה שעד היום לא ממש הבנתי למה היה למורה הזה משהו נגדי – הייתי בסה״כ תלמידה טובה כך שאני לא חושבת שהוא חשב שיש לי גישה בעייתית או משהו.
למזלי הרב הוא עזב בסוף השנה אחרי שהוא ברח עם המורה שלנו לריקודי עם, שהיתה אחות של אחת המורות שהיתה נשואה. אחריו היתה לנו מורה רוסיה לאנגלית שגם לה היו הערות אלי, אבל היא היתה מורה טובה וההערות שלה היו במקום כי האנגלית שלי היתה מ״שמיעה״ ולא בהכרח הבנתי דקדוק בצורה טובה ופורמלית.
למרות שאם חושבים על זה, המורה הכי גרועה שהיתה לי היתה המורה שלי לפסנתר. בכיהת א׳ נינתי בחוג לקסילופון, ומשם איכשהו זה התגלגל לזה שהתחלתי ללמוד פסנתר עם המורה לקסילופון, אבל אחרי שנה עברתי למורה אחרת. בהתחלה היחסים בינינו היו טובים, אבל עם הגיל קצת נמאס לי מהשיעורים. היא לימדה אותי מוזיקה קלאסית, משהו שלא ממש התחברתי אליו בתור ילדה. בשלב מסוים פשוט הייתי מאחרת לשיעורים, והיתה למורה דרך מעניינת להתמודד עם זה: בכל פעם שאיחרתי (שהיה בכל שיעור), היא היתה ממשיכה ללמד את התלמידים שלפני (אח ואחות) עד שהם סיימו לנגן את כל ה״יצירות״ שהם למדו, ורק אז שולחת אותם הביתה ומתחילה ללמד אותי. אבל כשהיה מגיע התלמיד אחרי – היא היתה מיד קוטעת אותי, כך שהשיעור שלי היה באורך של פחות מעשר דקות מתוך חצי שעה שההורים שלי שילמו עליה.
אני מניחה שכנערה פחדתי לספר להורים שלי כי פחדתי שהם יכעסו עלי על זה שאני מארת, אבל בדיעבד כמבוגרת ברור לי שהם היו גם פונים למורה ״מאחורי הקלעים״ כדי לגרום לה להבין שמה שקורה לא מקובל עליהם, או שהם לפחות היו מעבירים אותי למורה אחרת. בסופו של דבר הבעיה נעלמה בכך שהפסקתי לנגן, אבל כיום כמבוגרת קצת חבל לי שזנחתי את הנושא.
אבל למרות כל זה, זכורות לי לטובה שתי מורות.
הראשונה היא המורה שלנו לתנ״ך מכיתה י״א. אני למדתי באחד התיכונים הכי טובים בירושלים, אבל הכיתה שלמדתי בה היתה ״מופרעת״ והיתה שוחקת מורות. אחרי שבמהלך כיתה י׳ המורה שלנו ללשון והיסטוריה היתה מידי פעם יוצאת מהכיתה בכעס באמצע השיעור ומסרבת לחזור עד שלא התנצלנו – הגיע היום הראשון של כיתה י״א. במקרה זו היתה תחילת הקריירה של הזמרת זהבה בן – והמחנכת שלנו באותה שנה נקראה זהבה, אז מישהו הביא מעשיר מהבית כדי לנגן לה שיר של זהבה בן. היא נהנתה מהבדיחה וצחקה איתנוף וחשבה שבזה נגמר הסיפור.
רק שעתיים שלוש אחר כך הגיע לכיתה המורה החדש לתנ״ך עם הרבה אידאולוגיה על יחסי מורה תלמיד. הוא התחיל להסביר לנו על זה, ומישהו החליט לשגע אותו קצת והשמיע מידי פעם כמה שניות של זהבה בן. אחרי כמה פעמים שבהם המורה הבין שצוחקים עליו – הוא החליט שהוא מתפטר.
אחרי כמה שבועות מצאו מורה שתחליף אותו – ושהבינה שהיא צריכה להיות קשוחה איתנו כדי לקבל קצת משמעת. היא היתה מורה מפחידה למדי בהתחלה – אבל בדיעבד ידעה גם ללמד תנ״ך בצרוה מעניינת, ואני חשובת שבסוף השנה אני לא הייתי התלמידה היחידה שהציון שלה היה גבוה משמעותית משנים קודמות בתנ״ך, למרות שאפשר לשאול האם זה היה בגלל המשמעת או בגלל היכולות שלה כמורה (כנראה שהסיבה האמיתית היתה שתיהן).
באותה תקופה התחילה גם ללמד אותנו מורה לאנגלית שהיתה עולה מארה״ב. היא היתה אפריקנית אמריקנית שהתגיירה כדי להתחן עם בעלה שהיה יהודי דתי (ואם אני זוכרת נכון 30 שנה אחר כך, היה גם מהגבר מבריה״מ), והם עלו יחד לארץ. לא פעם בהזדמנויות שונות היא סיפרה לנו על גזענות בארה״ב כדי ללנד אותנו על הנושא, אבל בניגוד למורות אחרות שתמיד נשמע שהן רוצות בעיקר ״לחנך״ אותנו, אפשר היה להרגיש שאצלה מדובר היה על חוויה אמיתית כי היא עברה את הדברים בעצמה.
התיירת המקרית 