התיירת המקרית

מעולם לא יצא לי לגור בכפר סבא, אבל שמתי לב לזה שמאז שחזרתי מארה״ב – יוצא לי לבלות בעיר לא מעט. גם עכשיו כשאני כבר לא מתגוררת באיזור השרון, יוצא לי לבקר בה כמה פעמים בשנה.

זה היה טבעי למדי כשחזרתי מארה״ב ועברתי לגור בהוד השרון. הוד השרון היא עיר חביבה שיש בה הכל, אבל עדיין – היא עיר קטנה, ויותר כפרית ופחות ״עירונית״ לעומת כפר סבא, ולכן לא פעם כן נוצרו מצבים שבהם הייתי צריכה לנסוע לכפר סבא – החל מהגעה לרופאים ומרפאות מקצועיות של קופת חולים – וכלה בעובדה שהיה לי חוג קרמיקה וקבוצת שומרי משקל בעיר שהיתה זמינה בימי שישי בבוקר ולא רק קבוצות בסוף השבוע.

כשעברתי להרצליה עדיין הייתי מגיעה לחוג הקרמיקה – ובמקביל לקח לי זמן למצוא קבוצת שומרי משקל בשעות ובמיקום שהתאימו לי בהרצליה, ועד אז הייתי מגיעה לקבוצה הקודמת שלי בכפר סבא. אני זוכרת שהנסיעה בהלוך מוקדם יחסית בשישי בבוקר היתה נעימה, אבל איכשהו שהנסיעה חזרה מכפר סבא להרצליה אחרי הפגישה היתה תמיד ארוכה ומייגעת, למרות שלא זכור לי שהיו פקקים בדרך (למרות שסביר להניח שהתנועה בצירים המרכזיים שבהם נסע האוטובוס היתה כבר כבדה משמעותית בשעות החזרה). או אולי פשוט בשלב זה כבר הייתי יותר עייפה וחסרת סבלנות לנסיעה.

אבל גם כשעברתי לרמת גן, מצאתי את עצמי נוסעת שוב ושוב לכפר סבא – למרות שהתדירות של הנסיעות ירדה. כבר לא השתתפתי באופן סדיר בחוג הקרמיקה – אבל כן הגעתי מידי פעם לסדנאות חד פעמיות שנערכו בסטודיו בימי שישי, למשל לסריגה בחוטי טריקו.

אני חושב שעם הזמן לאט לאט מצאתי פעילויות אחרות – ובאופן מקרי (או שלא), גם הן היו בכפר סבא. יכול להיות שזה לא היה מקרי כי לא פעם שמעתי על הפעילויות האלו ממכרות שהתעניינו בדברים האלו – והמכרות עצמן היו כאלו שהכרתי במסגרות המוכרות האלו בכפר סבא.

---

אחרי שבחודשיים האחרונים סיפרתי על הניסיון הגרוע שלי למצוא קואצ׳ר לחיפוש העבודה, כי הרגשתי מכמה סיבות שאני זקוקה להכוונה בחיפוש. אחרי צמד הקואצ׳ריות שרצו שאאפשר להן גישה מלאה למידע פרטי עלי בלי הגבלת זמן ותוכן, או הקואצ׳ר שסירב לקבל סירוב וניסה בכוח לשכנע אותי שהוא הכי טוב בתחום, הרגשתי שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי לסבול טיפוסים הזויים.

לכן החלטתי לנסות שוב לפנות לקואצ׳רית שכבר עבדתי איתה, וביקשתי פגישה ראשונית שבה נבצע תיאום ציפיות, ונשוחח על הדברים שהפריעו לי בפעם הקודמת שבה עבדנו יחד. ונראה שהשיחה עזרה (לפחות בשלב זה) להבהיר כמה נקודות.

כמו למשל שלפני שהפסקנו להפגש, הרגשתי שהקואצ׳רית מאוד דחפה אותי להתחיל לחפש תפקידים שהם לא תכנותיים במין אמירה שאני לא ״מוותרת״ על התכנות אלא רק ״מרחיבה את החיפוש״. שוחחנו על זה, והיא הודתה שברגע שאני עוברת לתפקיד אחר – אני כן מונעת מעצמי להגיע לתפקידי תכנות בעתיד, אבל באותה נקודה בזמן נראה היה לה שמצב השוק היה כזה קשה והסיכוי שלי למצוא בו עבודה יחסית נמוך, במיוחד כשהיא לא ציפתה שיהיה שיפור בקרוב – שהיא חשבה ששווה לנסות לגרום לי למצוא עבודה כמה שיותר מהר, גם במחיר של לא להיות מתכנתת, כי זה מה שהיא הרגישה שאני משדרת.

עכשיו מצד שני המצב שונה – וגם היא מסכימה לגבי זה. המצב בשוק מצד אחד השתפר – ואני גם הצלחתי להתקדם בלא מעט תהליכים לאחרונה, אז החלטנו בשלב זה להתקדם בחיפוש עבודה כמתכנתת, ובנובמבר לערוך שיחה על מה הלאה אם לא אמצע עבודה עד אז.

---

מה שעוד השתנה זו העובדה שבתקופה הקודמת שבה עבדנו יחד, היא העדיפה לעבוד בזום, ועכשיו היא מנסה שלפחות חלק מהפגישות בינינו יהיו פרונטליות. אני אישית מעדיפה את זה כי נחמד לי לצאת מהבית לפעמים, ואני חושבת שהתקשורת זורמת יותר במצב הזה.

רק זה כמובן דורש ממני להגיע אליה – מה שאומר שאני צריכה להגיע לכפר סבא שוב. ייתכן שיש לה משרד בבית, אבל עכשיו בחופש הגדול היא מעדיפה להפגש בבית קפה בקניון ערים, שהוא הקניון המוכר של כפר סבא (ידוע לי שישי בעיר עוד קניונים, לדעתי יש סיכוי שחלקם גדולים יותר).

זה קניון נחמד, ויש לי אוטובוס אליו שעוצר יחסי קרוב לבית שלי – כזה שאני יכולה להגיע לתחנה שממנה הוא יוצא ברגל, אם מזג האוויר נעים. אבל עכשיו בקיץ זה קצת בלתי אפשרי כשמזג האוויר חם ולח, ואיכשהו הפגישות שלנו יוצאות סביב שעות הצהרים, מה שאומר שאני נוסעת בשעות הכי חמות של היום.

אבל זה שוב מחזיר אותי לאיזור שבו יצא לי לבלות לא מעט, במיוחד בתקופות שבהן ביליתי בעיר הרבה. למשל קבוצת שומרי משקל שלי היתה בבית אהרונוביץ׳, מבנה היסטורי שצמוד לקניון ערים ועדיין עומד שם (למרות ששומרי משקל נסגרו בארץ לפני כמה שנים). אני זוכרת שהייתי מגיעה לכפר סבא קצת מוקדם, קונה בסניף ארומה בקניון אייס קפה דיאט, הולכת להשקל מוקדם בשומרי משקל – ואז שותה את הקפה.

לפעמים הייתי חוזרת חזרה לקניון אחרי הפגישה, ועוברת שם בין הדוכנים של המוכרים שהיו נפתחים בשישי בבוקר. אני זוכרת במיוחד קרמיקאית בשם שולה שהיה לה דוכן עם עבודות שונות ובמיוחד כבשים, שרבות מהן עדיין ״מככבות״ כקישוט על כוננית הספרים בחדר העבודה שלי. לדעתי בביקורים האחרונים שלי בקניון בימי שישי לפני כמה שנים הדוכן שלה כבר לא היה שם.

אני גם זוכרת למשל שהייתי פעילה אז בפורום אינטרנטי להרזיה, ובעקבותי הצטרף לקבוצת שומרי המשקל אחד ממשתתפי הפורום, ואז היו כמה פעמים שבהם ערכנו ״פגישת פורום״ באותו סניף ארומה בקניון, כולל מפגש אחד שבו הגיעה לארץ משתתפת מארה״ב שעבורה ערכנו מפגש מיוחד כי היא תמיד קינאה במפגשים שערכנו בלעדיה.

הסניף הזה של ארומה כבר לא קיים. אחרי המפגש האחרון שלי עם הקואצ׳רית יצא לי ללכת אליו – רק כדי לגלות שבמקומו יש סניף של רולדין. גם חלק גדול מהמסעדות שהיו באיזור המזון המהיר הקרוב לשם נסגרו מאז שיצא לי לבלות בקניון על בסיס שבועי. אני מניחה שזה שינוי טבעי שקורה, שלי נראה מאוד משמעותי וגדול פשוט כי יצא לי לראות הצטברות של המון שינויים קטנים בבת אחת.

זו הכותרת של טור הדעה של הרב תמיר גרנות, זבו הוא מבקר את האומנים שחתמו על המכתב שדורש את סיום המלחמה.

קודם כל, הטור עמו כתוב בצורה עניינית ועם טיעונים הגיוניים, ללא השמצות או קללות כלפי האומנים. זה משהו שלצערי נדיר במקומותינו לאחרונה, כשכל מאמר או פוסט נגד געה פוליטית כזו או אחרת כולל לרוב אלימות מילולית כלפי מי שמעז חלילה לחשוב אחרת מהכותב.

אבל עצם הכתיבה הטובה לא אומר שאני מסכימה עם תוכן הדברים, ויש לי כמה הארות לגבי זה (וחבל לי אולי קצת שהרב לא יזכה לקרוא אותן).

ההתנהלות ונקודת המבט של המילואימניקים שמשרתים בשטח היא לא הבעיה (ולא בהכרח משקפת את מה שהאומנים מוחים נגדו)

מכירים את האמירה של ״מרוב עצים לא רואים את היער״? אז זה בול המצב הזה

המילואימניקים שלנו הם אנשים נפלאים, וברור לי שרובם המכריע (אם לא כולם) עושים את המקסימום כדי למזער פגיעה באזרחים, בזמן שהם פועלים כדי להגן על כל אזרחי מדינת ישראל מפני אירועים דומים לאירועי השביעי באוקטובר. הם משרתים כבר מאות ימים ברצף, ומשלמים על כך בהרבה פנים ומובנים.

הבעיה היא לא המעשים של החיילים בשטח. עידן עמדי צודק לחלוטין לגבי זה. העניין הוא שעידן עמדי רואה רק את העצים – לא את היער. הבעיה העקרונית פה היא לא ההתנהלות של החיילים עצמם, אלא המדיניות של הממשלה ששולחת אותם להלחם, ובמטרות שהיא קובעת. החיילים יכולים להלחם בצורה הכי מוסרית שיש – אבל כיבוש הרצועה ושליטה באוכלוסיה שם (ובמיוחד אם זה כרוך בניסיון לבצע טרנספר של האוכלוסיה) היא מדיניות בעיני רבים היא מדיניות לא מוסרית, שתגבה מישראל מחיר בהרבה חזיתות – יחסים בינלאומיים, כלכלה, בטחון, כמות החיילים שייפצעו או יהרגו, ועוד.

אני מניחה שפה אנחנו יכולים להיכנס לדיון עד כמה התוכנית הנוכחית של ביבי להשתלטות מוחלטת על רצועת עזה מוצדק מבחינת בטחון או לא. סביר להניח שהדעה של כל אחד מאיתנו לגבי זה נובעת מהדעה הפוליטית שלנו – אבל זה משהו שמוביל אותי לנקודה הבאה שלי

אין דבר כזה תקשורת בלי דעה פוליטית מאחוריה – וגם בלי ה״רגשנות״ החלטות הן לא בהכרח לוגיות בלבד

הרב גרנות טוען שהדעות של האומנים שחתמו על המכתב נובעות מ״מידע שגוי״ או מוטה שהם קיבלו מה״תקשורת״, או כמו שלא מעט ביביסטים נהגו בעבר לקרוא לה: התשקורת.

אבל בימינו אין תקשורת בלי דעה – כל עיתון או ערוץ מציג דעה פוליטית כזו או אחרת. אנחנו אולי נוטים לראות בעיתון או בערוץ האהובים עלינו כמקור מידע ״אובייקטיבי״ כי הוא מציג ״עובדות״ שתואמות את הדכות שלנו – אבל אל ועדיין דעות ולא עובדות.

כך גם התקשורת שהרב גרנות צורך היא תקשורת שמביעה דעה – ולא בהכרח עובדות. לכן הדעה שלו לא הופכת לאמת מוחלטת – אלא הבעת דעה.

והבעת דעה היא לגיטימית מכל צידי המפה הפוליטית. אבל ההנחה שהדעה של האומנים נובעת מ״רגשנות״ בעצם מהווה עוד הקטנה של הדעות האלו במקום להתייחס אליהן כאל שוות ערך לדעות של הכותב.

לא כל דעה נגד ההתנהלות של ישראל (בין אם פנימית או חיצונית) היא בהכרח אנטישמית

לא שחסרות ביקורות שהן כן אנטישמיות – כאלו שמאשימות את כל היהודים בעולם במצב בעזה, או אומרות שישראל היא לא מדינה לגיטימית, ושהיא צריכה להתפנות לטובת ״פלסטין״. ואלו רק דוגמאות.

אבל לא כל ביקורת על ישראל ועל היחס הנוכחי שלה לתושבי עזה היא בהכרח ״אנטישמיות״, והסכמה איתה היא לא ״אוטו אנטישמיות״. העובדה שישראל מנסה ככל יכולתה לא להעביר הספקה הומניטרית לרצועה ומנסה לעודד את העזתים להתפנות – נתפסת על ידי העולם כביצוע פשעי מלחמה לפי ההגדרה החוקית של פשעי מלחמה.

יש לא מעט הגיון בריא בדברים של אותם אנשים שאומרים שלא ממש אכפת להם מהמצב של האוכלוסיה בעזה. אותה אוכלוסיה אזרחית הצטרפה לא פעם לכוחות של ארגוני הטרור בשביעי באוקטובר, וגם אלו שלא הצטרפו – ששו וצהלו לאור הזוועות שקרו ביישובי עוטף עזה, והתעללו בחטופים ואפילו בגופות שנחטפו בעל כורחם לרצועה.

אבל העולם לא רואה את המצב מנקודת המבט הזו – אלא רואה בפלסטינים כשווי ערך לישראלים מבחינת הזכות שלהם לגור פה באיזור. מנקודת המבט הזו – לישראל אין זכות לפנות אותם (או ״לשכנע״ אותם להתפנות ״מרצונם״ בעזרת הרעבה) מעזה.

אפשר להגיד שהעולם לא מבין את הטראומה של השביעי באוקטובר, וזה יהיה מאוד נכון – אבל עד כמה שנרצה שהעולם יראה את הסיטואציה מנקודת המבט שלנו, זה לא יקרה. העולם הרגיש אמפתיה כלפינו אחרי האירועים האלו – אבל עכשיו הם מרגישים אמפתיה לסבל של הפלסטינים.

הבעיה פה היא מורכבת, כי בעצם המצב בשטח מורכב: לחמאס למשל יש אינטרס מאוד חזק שיהיו תמונות זוועה של הרעבה בעזה כחלק מהתעמולה שלו מול ישראל – אז הוא מביים את חלקן, אבל גם יוצר רעב בכך שהוא גוזל את האוכל שמגיע כחלק מהתמיכה שמגיעה לרצועה.

אבל כן יש הוכחות לכך שהממשלה הישראלית מנסה ככל יכולתה להכניס מזון לרצועה, והיו כמה הזדמנויות שבהן רק לחץ בינלאומי כבד הוביל להחזרה של התמיכה הזו.

נכון, מכתבים כמו מכתב האמנים נוטה ״לשכוח״ לציין את חלקם של הפלסטינים וההנהגה שלהם באחריות על המצב. אבל זה לא הופך את התגובה שלהם או הדעות שלהם לפחות טובות – או אמור למנוע מהם להביע אותה.

רוצים פתרון אמיתי?

תעלו את התוכנית, תסבירו טוב טוב מה יהיו ההשפעות שלה מבחינה בינלאומית, צבאית, וכלכלית – ולכו לבחירות על סמך התוכנית הזו כדי לאפשר לעם לבחור את התוכנית המתאימה לו – בין אם הרוב רוצה את כיבוש עזה, או רוצה להפסיק את המלחמה.

אבל כנראה שזה לא יקרה, כי הממשלה יודעת שכנראה אין הסכמה לתוצאות של כיבוש עזה בכל תחומי החיים שלנו.

יש לי וידוי: תורמוסים הם הפרחים האהובים עלי. קודם כל בצבע הסגול כהה המוכר לנו של תורמוס ההרים – אבל גם בצבע הסגול בהיר של תורמוס ארץ ישראלי.

ואלו רק המינים שקיימים בארץ – יצא לי להתקל בפרח בטיולים שלי בכל רחבי ארה״ב, ששם ראיתי את הפרח בצבעים מפתיעים כמו למשל ורוד. ראיתי אותו גם כצמח פולש בניו זילנד (הבריטים הביאו אותו איתם כצמח לקישוט), ששם ישנם איזורים מאוד גדולים של פריחה שלו בצהוב:

כשהגענו לאגם טקאפו – פגשנו שם את הפרחים הסגולים הורודים והלבנים היותר מוכרים לנו – אבל גם צמח אחד עם פרחים כתומים. אני מודה שקצת הצטערתי שהגענו לאגם יחסית מוקדם בעונה – למרות שכנראה נהנינו מהפריחה בשיאה, אבל הייתי שמחה לקחת כמה זרעים של השיח המיוחד הזה:

גם באלסקה יש כמובן תורמוסים, והם סגולים – למרות שלרוב הסגול שלהם בהיר יותר מהסגול של תורמוס ההרים פה בארץ. כנראה שאלו שאני צילמתי היו מהמינים Yukon Lupine, Nootka Lupine – או ה Arctic Lupine.

אני רואה שה Nootka Lupine הם בעלי פריחה שהחלק הלבן של הפרח מאוד בולט, וכנראה שלא נתקלתי בהם, לפחות לא בטיול הזה. לכן התורמוסים שנתקלתי בהם כנראה היו ארקטיים או יוקוניים – קצת קשה לי להבדיל ביניהם.

בבוקר האחרון שלנו באלסקה, ירד גשם – ואיכשהו עלים של תורמוס תמיד נראים יפה עם גשם עליהם. אז אחרי כל הרקע הזה – החלטתי להעלות הפעם את התמונות של העלים הרטובים, ורק בפעם הבאה את התמונות של הפרחים:

אלון ליבנה, מעצב ישראלי שגם התפרסם בעולם, התראיין לאחרונה לעיתון כזה או אחר, ובין השאר אמר את הדברים הבאים כתגובה לשאלה מדוע שמלות כלה בעיצובו עולות כל כך הרבה כסף:

"הרבה פעמים שואלים אותי למה בעצם השמלה היא להשכרה. לייצר שמלת כלה מאפס, זה עבודה עם החומרים הכי יקרים בעולם, זה הכול ממשי ועבודות יד, חרוזים, תיקונים קטנים ועבודה שלא נגמרת. זה לא טי-שרט או ג'ינס, זה באמת משהו שעובדים עליו כמה וכמה אנשים, תופרת ותדמיתנית ורוקמת. ובסופו של דבר אם אתה מוכר שמלה כזאת ב-10 או 12 אלף, זה לא בהכרח מחזיר את הרווח של השמלה, ולכן כשמקבלים אותה שוב ומשכירים אותה שוב, זה נותן איזשהו היגיון. זה הסיבה שבכל התחום הזה, לא רק אצלי, שמלות הכלה הן להשכרה ולא למכירה".

העניין הוא שהבעיה היא לא השמלות של ליבנה. אם יש מישהי שרוצה שמלה מעוצבת בשיא האיכות של מעצב ידוע – זכותה כמובן לשלם את המחיר ששמלה כזו עולה. יש נשים שעבורן החוויה הזו של תפירה של שמלה בהתאמה אישית ובאיכות גבוהה היא חלק מהכיף של החתונה, וזה גם משהו מאוד לגיטימי.

הבעיה האמיתית היא בעצם מחסור בשמלות אחרות. כאלו שלא צריך לתפור אותה מהחומרים הכי יקרים בעולם (כמו משי), ולא צריך בהכרח לתפור אותה בעבודת יד. שמלת כלה גם לא צריכה להיות רקומה, להיות עם חרוזים – וגם תדמיתנית לא צריכה להיות מעורבת התהליך.

מעצבים יכולים היו בקלות לעצב כמה דגמים של שמלות פשוטות, מבדים פשוטים, בלי יותר מידי תוספות של חרוזים או תחרה יוקרתית או כל דבר אחר. כאלו שבעצם רק בעזרת אולי קצת התאמה אישית שאפשר לעשות אצל תופרת שכונתית טובה תתאים בול לכלה בלי עלות מטורפת.

ויש המון כלות שהיו שמחות על זה. תעיד על כך המגמה של הזמנת לא מעט שמלות מאתרים זולים בחו״ל, למרות שזה כרוך בסיכון לא קטן של איחור או אובדן של המשלוח, אי התאמה של השמלה – או אכזבה מההבדל בין איך שהשמלה נראתה אונליין לאיך שהיא נראית במציאות. כנראה שבגלל החששות האלו – רבות מעדיפות לוותר על האפשרות הזו לקניה של שמלת כלה בזול ונאלצות עדיין לכתת את רגליהן לחנויות המעצבים.

ובהחלט יש פה נישה לשמלות בצבע לבן שהן יותר מפוארות (אבל בקצת) מהשמלות שזמינות בחנויות השונות ליום יום, אבל רחוקות מהפאר של שמלות הכלה המעוצבות. ברמה העקרונית אפשר יהיה אפילו לייצר אותן במגוון צבעים, והן יכולות לשמש למשל כשמלות לאירועים (או אפילו לחתונות!) עבור האורחות.

אבל אני מניחה שלמעצבים נוח יותר להשאיר את פלח השוק הזה ריק, כדי לעודד נשים לפנות לשמלות היוקרה בתחום.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

לי אישית לרוב אין בעיה להרדם כשאני הולכת לישון – אלא אם יש גורם שמאוד מפריע לי. גורם כזה יכול להיות למשל רעש מאוד גדול שמגיע מבחוץ – כמו למשל מצב שבו בבית הספר שהדירה שלי צמודה אליו עורכים טקס כלשהו בחצר בית הספר שפונה לכיוון הדירה שלי, ואז המורות והתלמידים מרגישים צורך בלתי מוסבר לצרוח לרמקולים שמופעלים בלאו הכי בפול ווליום, ויוצרים קקופוניה נוראית.

עוד גורם שיכול להפריע לי לישון הוא מצב שבו ישנתי הרבה מאוד שעות במהלך היום (למשל בשנ״צ) – או שישנתי את השנ״צ הזה בשעות אחר הצהרים המאוחרות וזה יוצא קרוב מידי לשעות הרגילה שלי (אני מאלו שהולכים לישון מוקדם יחסית אבל מתעוררים מוקדם בבוקר), מה שיגרום לכך שאו שאלך לישון מאוחר יותר כי לא ארגיש עייפה – או שאאלץ לכפות על עצמי חנסות להרדם למרות שאני לא מרגישה עייפה, מה שברוב המכריע של המצבים לא ממש עובד.

מה שכן – יש לי נטיה להתעורר באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, ואז לפעמים קשה לי להרדם שוב – במיוחד אם אני מתחילה לבדוק חדשות (מה שלמשל קורה בתקופות מתוחות יותר כמו המבצע מול איראן או החזרת חטופים), או כמובן אם היתה אזעקה.

זה היה רלוונטי במיוחד בזמן המלחמה עם איראן – בגלל שהטילים של האיראנים היו מדויקים יותר וחזקים יותר מאשר טילים של כל גורם אחר שירה עלינו, והם גם שוגרו בכמויות גדולות כאלו שהיה קשה מאוד ליירט את כולם והיו נפילות. וכמובן שהגודל של הטילים והכמות שלהם גרמו ליירוטים שלהם להיות הרבה יותר רועשים ובולטים, מה שכמובן רק הגביר את תחושת הפחד והלחץ מכל התקפה. והלחץ כמובן הוביל לכך שהקשיתי לחזור לישון.

בשלב מסוים כשהיו כמה התקפות בסביבות שלוש לפנות בוקר שמתי לב לז שאם הייתי מתעוררת לשירותים בשעה הזו או קצת לפני – מצאתי תירוץ להשאר ערה במקרה ותהיה אזעקה, ובאמת היו כמה פעמים שזה באמת קרה – ולכן לא התעוררתי לאזעקה אלא שמעתי אותה כבר ערה.

לפני כמה חודשים יצא לי לצפות בסרט שבו צפיתי בתקופה שבה למדתי לתואר.

הסרט היה סרט בשם ״רומי ומישל – פגישת מחזור״. רומי ומישל הן שתי בחורות בנות 28 – לא חכמות במיוחד, לא קרייריסטיות במיוחד, לא רזות במיוחד, ולא ממש בזוגיות. הן חברות מאז שלמדו יחד בתיכון אי שם באריזונה – ועכשיו גרות יחד בלוס אנג׳לס. הן עובדות בעבודות זמניות ובעיקר מבלות במועדונים שונים, ודי נהנות מהחיים.

עד שיום אחד אחרי שרומי פגשה באופן מקרי מישהי שלמדה איתן בתיכון – היא גילתה שעומדת להיות להן פגישת מחזור. ובהתחלה רומי ומישל מתלהבות מהמפגש, בין השאר כי הן זכרו את התיכון בתור תקופה מאוד טובה שלהן – אבל כשהן מתחילות לעבור על ספר המחזור שלהן ולהעלות זכרונות, הן פתאום מגלות שבעצם התקופה לא היתה ממש מוצלחת עבורן. מילא שהן לא היו פופולריות – אבל בעצם הן גילו בדיעבד שהן היו מושא ללעג מתמשך של מי שכן היו פופולריים בשכבה שלהן, רק שכצעירות הן לא תמיד שמו לב או הבינו את הסיטואציות.

אבל הן מחליטות לא לוותר – ולהגיע למפגש המחזור בתור סיפור הצלחה: ״נשות עסקים״ רציניות. כמעצבות בגדים ותופרות הן מכינות לעצמן שתי חליפות עסקים סטייל שות התשעים ללבוש, ורק בדר הן מבינות שהן צריכות גם שיהיה להן סיפור על איך הן הצליחו.

זה מוביל למריבה מאוד רצינית ביניהן, לכך שהשקר יתגלה בפגישת המחזור מול הבנות הפופולריות של פעם – שעדיין החליטו שיהיה משעשע ללעוג לרומי ומישל מול כל השכבה.

אז רומי ומישל מבינות כמה הן חשובות אחת לשניה, חוזרות לכנס המחזור בשמלות שהן עיצבו לעצמן – וזוכות לשבחים מאחת מהבנות הפופולריות שהפכה להיות עורכת במגזין ופנה ידוע. ואז במימון הגיק של השכבה – הן הופכות להיות בעלות החנות של עצמן ולמכור בה את העיצובים שלהן – ובעצם הפכו היות סיפור ההצלחה שהן תמיד רצו היות.

---

בגיל 22 או 23, גיל 28 נשמע כגיל מאוד מבוגר ורציני, והלימודים בתיכון עדיין הרגישו קרובים, למרות שבעצם עברתי לא מעט דברים מאז, החל משירות צבאי ומה וכלה בכמה שנות לימוד לתואר.

בדיעבד אני נזכרת בא., שאיתה צפיתי בסרט. היא היתה מישהי שהכרתי כחלק מקבוצה של ארבעה סטודנטים (שמתוכם זכורים לי כרגע רק שלושה) שלא למדו מדעי המחשב כמוני, אלא בעצם היו סטודנטים במחלקה לתעשיה וניהול – אבל במין תוכנית מצטיינים מיוחדת שהיתה משולבת עם מחלקת מדעי המחשב. לכן הם עשו איתנו כמה קורסים, ואני חושבת שבהתחלה בכלל הכרתי את הסטודנטית השניה בתוכנית ורק דרכה הכרתי את א׳.

אבל כשאני נזכרת בסיטואציה, אני חושבת שמתוך הקבוצה ההיא – רק א׳ באמת עשתה עלי רושם של מישהי באמת מוכשרת וחכמה כדי להיות בתוכנית מצטיינים שכזו. יכול להיות שחלק מהרושם גם נבע מהערות שלה בנושא, כי היא עצמה הרגישה כמו מישהי שמוכשרת בכמה וכמה רמות משאר הסטודנטים בתוכנית, מה שיכול היה להיות נכון (כי בכל קבוצה יש תמיד אנשים חכמים יותר או פחות) – אבל לא בהכרח משהו שמעיד על כך שהיכולות של שאר הסטודנטים שהיו בתוכנית היו גרועות.

אחרי כמה שנות חברות, אני וא׳ נפרדנו בגלל מריבה שהיתה באשמתי.

א. גרה כבר בעיר שבה למדנו ולכן יכלה להמשיך לגור בבית בזמן הלימודים. היא גרה עם אמא שלה, ואני לא זוכרת למה מעולם לא הכרתי את אבא שלה או האם בכלל היו לה אחים או אחיות. כן היה לי ברור שמצבן הכלכלי לא היה טוב – למשל א. עבדה במקביל ללימודים, משהו שמעט מאוד סטודנטים למדעי המחשב עשו כי הלימודים היו מאוד אינטנסיביים. סביר להניח שהיא עבדה במשרה חלקית ביותר, אבל זה היה נדיר – ומי שהכרתי שעבד במקביל ללימודים לרוב לקח בערך חצי מכמות הקורסים שהיתה מקובלת בסמסטר במקום ללמוד מערכת מלאה. אבל רובנו שלמדנו מערכת מלאה לכל היותר הסתפקנו בעבודות שדרשו מעט מאוד – למשל מהתנדבות בפר״ח שנתנה סכום מסוים לכל סמסטר, או בדיקת תרגילים בשלב מאוחר יותר של התואר. במקביל רובנו כמובן עבדנו במהלך הקיץ כדי לחסוך כסף לשנה הבאה – וכמובן שהיתה לנו עזרה מההורים.

בכל אופן, בתחילת הקשר בינינו אמא של א. היתה מאוד נחמדה אלי, ואני זוכרת אפילו כמה פעמים שהיא נתנה לנו טרמפים למקומות שונים (עד שא. הוציאה רשיון נהיגה).

אבל בשלב מסוים משהו השתנה, והיחס של האמא של א. כלפי השתנה ממש לרעה. היא היתה מדברת איתי בגסות בטלפון, וממש הרגשתי לא נעים בכל פעם שהייתי צריכה להיות בקשר איתה.

מעולם לא היה ברור לי מה עמד מאחורי היחס הזה. בזמנו חשבתי שאולי אני עשיתי משהו לא בסדר – אולי דיברתי אליה לא יפה, או שהיא חשבה שיש לי השפעה לא טובה על א. ברמה כזו או אחרת. עכשיו כמבוגרת אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שהיה מדובר על מצב שבו המתחים נבעו מאירועים בבית שבכלל לא היו קשורים אלי, אולי בגלל קשיים בתחום כזה או אחר של שתיהן – והכעס או התסכול מהמצב איכשהו ״יצאו״ עלי במקרה.

אבל בשלב מסוים הרגשתי שהמצב ממש בלתי נסבל, ורציתי להעלות אותו מולה בצורה עדינה. אני מניחה שכבר אז הייתי מודעת לזה שהיא נמצאת פה במצב מאוד רגיש ביני לבין אמא שלי – אבל כנראה שלא חשבתי על האופציה שבה אם היא נשארה חברה שלי בכל התקופה הזו, היא כנראה עשתה כמיטב יכולתה לאזן בין אמא שלה לביני.

מה שעשיתי היה דומה למשהו שהיא עצמה עשתה לסטודנטית שהיתה איתה בתוכנית המצטיינים. אני כבר לא זוכרת מה היה ביניהן, אבל כן זוכרת שזו כנראה היתה אי הסכמה מאוד משמעותית, ולכן א. כתבה לה מכתב עם הטענות שלה כדי שהתסטודנטית האחרת תוכל לקרוא אותו בצורה דיסקרטית.

לכן גם אני כתבתי לה מכתב – אני מניחה שהיו לנו כנראה תיבות דואר בקמפוס או דרך דומה להעביר מכתבים (מדובר היה בתקופה בדיוק לפני שאימייל הפך להיות מאוד נפוץ), כי לא נשמע לי הגיוני ששלחתי לה מכתב הביתה.

אני מניחה שציפיתי שאחרי שהיא תקרא את המכתב היא תיצור איתי קשר ונדבר על טחך נוכל להתמודד עם המצב טוב יותר, ואולי לתקשר בצורה שבה לא אצטרך להתמודד עם התגובות המאוד לא נעימות של אמא שלה. אבל יום או יומיים אחר כך יצא לנו להתקל אחת בשניה בקמפוס – ולמרות שאני ניסיתי להגיד לה שלום – היא התעלמה ממני. כיום כמבוגרת די ברור לי למה זה קרה, ומאוד חבל לי שכתבתי את המכתב שכנראה נשמע יותר כמו תלונה על ההתנהגות של אמא שלה מאשר ניסיון להתמודד עם המתיחות שנוצרה.

---

אני חושבת שבאופן מאוד טבעי הקשר שלי עם סטודנטים שלמדו איתי אבל לא התיידדתי איתם התנתק ברגע שסיימנו ללמוד, גם עם כאלו שהתחילו ללמוד איתי בשנה א׳ והשתתפנו באותם קורסים ולא פעם היה בינינו קשר יומיומי.

היו כמה שהיה לי קשר מקצועי קצר מולם, לרוב כשעבדנו יחד כמה חודשים.

אבל דווקא בא. יצא לי ״לפגוש״ כמה שנים אחרי סיום התואר, לפחות אונליין. מסתבר ששתינו הפכנו להיות חובבות צילום וטיולים, וכמה שנים אחרי שחזרתי מארה״לֹ שתינו היינו חלק מקהילה בינלאומית של צלמים שהיו מעלים צילומים שלהם לאתר כזה או אחר, ובאופן די טבעי נתקלנו שם אחת בשניה. בשלב זה כן יצא לנו לשוחח כמה שיחות קורקטיות, בעיקר לוודא שאנחנו באמת אותן נשים שהכרנו בתור סטודנטיות, אבל לא נוצר בינינו קשר ממשי מעבר לזה.

אני חושבת שהיא היתה חלק מקבוצת מטיילים די גדולה שהיתה מארגנת טיולים בכל רחבי הארץ ששקלתי להצטרף אליה. אבל תמיד חששתי שאולי מדובר על קבוצה של מטיבי לכת שתהיה ברמה גבוהה מידי בשבילי (גם מבחינת רמת הקושי של הטיולים וגם מבינת קצב ההליכה המצופה, במיוחד עבור מישהי כמוני שעוצרת לא מעט כדי לצלם) – לכן ויתרתי ולא יצא לנו להפגש פנים מול פנים.

כן גיליתי שהיא הפכה עם השנים לטבעונית לוחמת. אני אישית אמנם ממעיטה מאוד לאכול בשר (וגם זה רק מסיבות בריאותיות של אנמיה שהיתה לי פעם), ודי צמחונית – אבל אני מודה שהטבעונות, בעיקר הלוחמת, מאוד מרתיעה אותי למרות שאני כן משתדלת לא פעם להקפיד על העקרונות שלה, ואוכלת לא פעם חלבונים מצומח ולא מהחי כשמתאפשר לי. כך שבמובן הזה אולי טוב שנפרדו דרכינו.

---

בחיפוש מהיר גם גיליתי שהיא הפכה להיות מרצה במדעי המחשב – כנראה שהיא מאוד התחברה לתחום אחרי התואר הראשון שלה, ובגלל ציונים טובים אפשרו לה לעשות את המעבר לתואר שני מלא במדעי המחשב יחסית בקלות.

במובן מסוים אני מודה שאיכשהו החדשות האלו העלו אצלי את השאלה – עד כמה אני יכולתי גם לפצוח בקריירה אקדמית.

כי בתקופה שבה באמת היו לנו כמה קורסים יחד, אני וא. היינו לומדות יחד. זכור לי בפרט המבחן הראשון שהיה לנו באלגברה בסמסטר הראשון שלנו – שבו ערב לפני המבחן למדנו יחד ואני זו שהסברתי לה כמה תשובות לשאלות – אבל במבחן עצמו היא קיבלה 100 ואני קיבלתי ציון עובר בקושי.

זה משהו שמאוד אפיין את הלימודים שלי לתואר – לא פעם הייתי תלמידה טובה שהבינה את החומר טוב בהרצאות ובתרגילים, אבל משהו במבחן לא ממש עבר.

---

אולי זה היה קשור ללחץ של הלימודים להרבה מבחנים בבת אחת ובתקופה יחסית קצרה.

כי אני זוכרת למשל שבגלל חפיפה של תאריכים של מבחנים, הצלחתי לקבל מועד ג׳ במבחן של קורס המשך לאלגברה שעשיתי בסמסטר ב׳. ומועדי ג׳ של סמסטר ב׳ היו לקראת סוף חופשת הקיץ, כך שהיה לי זמן ללמוד למבחן בצורה טובה ורגועה יחסית.

ובאמת במועד ג׳ הזה הצלחתי לקבל 98, וגם שתי הנקודות שהורידו לי תמיד הרגישו לי כמו התקטננות – בין השאר בגלל שני גורמים אחרים.

קודם כל, היו לנו שני מרצים לקורס הזה באלגברה, שהיה ידוע שלא הסתדרו טוב. היחסים ביניהם היו קורקטיים ומנומסים, אבל לא מעבר לכך. וחשוב לציין שאני הייתי הסטודנטית היחידה שהיתה רשומה לקורס שהעביר המרצה הגבר – לעומת שאר הסטודנטים שקיבלו מועד ג׳ שהיו רשומים לקורסים של המרצה האישה.

ופה כנראה חשוב לציין עובדה מאוד חשובה: הציונים ששאר הסטודנטים קיבלו במבחן היו נמוכים משמעותית מהציון שלי. אם אני זוכרת נכון, הציון הכי גבוה חוץ משלי היה נמוך משלי בשלושים נקודות ואולי אפילו יותר.

כך שהתחרות בין המרצים היתה מאוד בולטת פה – וייתכן שלכן התקטננו איתי בתור הסטודנטית המצליחה של המרצה הגבר כדי שלא אקבל 100.

מה שכן, שאר הסטודנטים חטפו עלי קריזה – כנראה כי הם חשבו שאם כולנו היינו מקבלים ציון מתחת ל 70, היו מעלים את הציונים בעזרת פקטור, אבל אחרי שאני קיבלתי 98 לא היו עושים את זה.

---

שני ההורים שלי הם בעלי תארים מתקדמים – אבא שלי עשה דוקטורט בתחומו במקביל לעבודה במשרה מלאה, ואמא שלי למדה לתואר שני כדי שהיא תוכל לעבוד כפסיכולוגית (בארץ חובה לעשות תואר שני בהתמחות מסוימת כדי להתקבל להתמחות שאחריה מקבלים הסמכה לפסיכולוגיה, והרבה שנים אחר כך היא גם עשתה דוקטורט בתחום בשביל האתגר. כך שמבחינת יכולות נשמע לי טבעי שיכולתי גם אני לעשות תואר מתקדם.

רבל כשסיימתי תואר ראשון ההורים שלי מאוד דחפו אותי לצאת לשוק העבודה, ואני חושבת שבדיעבד זה באמת משהו שפעל לטובתי בכך שיכולתי להשתלב בהייטק לפני משבר הבועה ולהמשיך לעבוד לכל אורכו – ואני לא בטוחה עד כמה באמת הייתי יכולה להשתלב בתעשיה בלי הרקע הזה.

מצד שני, ברגע שהתחלתי לעבוד בהייטק ואפילו עברתי לחו״ל לכמה שנים – היכולת שלי לחזור לעשות תואר שני הלכה וקטנה, בין השאר כי התנתקתי יותר ויותר מהחומר האקדמי שלמדתי במסגרת התואר, חוץ מאולי כמה נושאים שהיו שימושיים עבורי בעבודה או שהיה לי עניין בהם אחרי התואר. סביר להניח שהידע המתמטי שנדרש ממני כדי להתקבל לתואר שני כבר מזמן לא קיים אצלי.

עד כמה פספסתי קריירה אקדמאית? אני לא בטחה. אני לא יודעת עד כמה הייתי בכלל מתעניינת בעיסוק במחקר. מעבר לזה, הבנתי שבכל מה שקשור לאקדמיה יש לא עט פוליטיקה פנימית מאוד חזקה לגבי קידומים, קביעות ואפילו תקציבים, וזה משהו שאני ממש גרועה בו והייתי סובלת מכל שניה של הצורך להתעסק בזה.

אבל עדיין אני מניחה שהייתי שמחה אם האפשרות היתה פתוחה בפני – למרות שאני כמובן שמחה עבור א. שהיא השיגה את הקריירה הזו.

לפני בערך חודשיים כתבתי את הרשומה הזו – על כך שאני מרגישה מבולבלת, כי מצד אחד הרגשתי שיש סימנים של שיפור בשוק העבודה בהייטק וספציפית בתהליך חיפוש העבודה שלי – אבל מצד שני היה עדיין ברור שהשוק לא במצב טוב.

אני חושבת שהמגמה הזו התחזקה בחודשיים שעברו מאז – גם של השיפור, אבל גם של הבלבול. מצד אחד, היו לי יותר ראיונות, והרבה יותר תהליכים שהתקדמו לשלבים מתקדמים, למרות שלצערי באף אחד מהם לא הגעתי לשלב הצעת עבודה מסיבות שונות. במקום אחד התברר שהיה לי חסך טכני חשוב, במקום אחר ראיון לא הלך לי טוב, ובכמה מקומות אחרים הרגשתי שפשוט לא מצאתי חן בעיני המנהלים שראיינו אותי ולכן הם פסלו אותי מסיבות של אישיות ולא של ידע.

בעצם בהסתכלות אחורנית מאז סוף או אפילו אמצע מאי אני נמצאת איכשהו במהלך תהליך ראיונות כה או אחר שבו הצלחתי לעבור שלב כזה או אחר בהצלחה, ואני ממתינה לשלב הבא.

מצד שני, אף אחד מהם לא הבשיל להצעת עבודה, וכמו שכבר כתבתי – היה לי אפילו סוף שבוע אחד ששלושה מהם הסתיימו תוך בערך 24 שעות.

יצא לי לשוחח על זה לאחרונה עם מישהי שהיתה הרבה יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית ממני, במיוחד כשאמרתי לה כבר בינואר או פברואר שאני מרגישה שיפור מסוים בשוק. עכשיו היא עצמה כבר מודה שהיא רואה שיפור במצב של היצע העבודות ומאמינה שהוא אפילו ישתפר לקראת ספטמבר בסוף החופש הגדול (למרות שלדעתי אם החופש אכן משפיע, אז ייתכן שזה יקרה באמת רק אחרי החגים והחופשים שלהם).

מצד שני גם היא דיברה על זה שיש עדיין בשוק המון מובטלים שמחפשים עבודה אחרי פיטורים, מה שאומר שעדיין יש תחרות גדולה יחסית על כל תפקיד – מה שכמובן עדיין גורם לכך שכל תהליך ראיונות יהיה קשה יותר, וזה גם הופך את המעסיקים עצמם לבררניים יותר לגבי מי הם רוצים לראיין, ואת מי הם מוכנים להעביר לשלבים מתקדמים יותר של כל תהליך.

היא גם ציינה שהיא רואה לא מעט מצבים שבהם המעסיקים עדיין מתפתים לחשוב שבגלל שיש הרבה מחפשי עבודה, כנראה שתמיד יש מבחינתם שם בחוץ מועמדים טובים יותר ממה שהם ראו עד עכשיו, כך שלמרות שהם כנראה ראיינו לא מעט מועמדים שבתנאים אחרים היו נחשבים לטובים ואפילו מעולים וכאלו שהם היו שמחים לגייס במצב נורמלי – הם עדיין בכל זאת פוסלים כאלו שהם רואים כלא מושלמים כדי לנסות למצוא מישהו יותר טוב.

ואז אמרתי לה בעצם שני דברים לגבי עצמי שהם קצת מנוגדים.

---

הדבר הראשון שאמרתי הוא שהשיפור בכמות הראיונות שיש לי לעומת מה שהיה לי לפני חצי שנה (ועוד יותר לעומת מה שהיה לי לפני שנה) – היא מדהימה.

ביולי 2024 היה לי שבוע שבו היו לי שתי שיחות ראשוניות עם חברות, ועוד ראיון פיזי אחד – ובשבוע אחר כך היה לי ראיון ראשוני בזום עם אחת החברות שאיתן שוחחתי שבוע קודם. שאר השבועיים וקצת של החודש היו ריקים מראיונות, ולכל היותר קיבלתי שיחה או שתיים לגבי פוטנציאל לתפקידים אבל לא משהו מעבר לזה.

באוגוסט 2024 המצב היה דומה עם רק שבועיים שבהם היתה לי איזושהי פעילות – עם שיחות ראשוניות עם שתי חברות שרק באחת מהן התקדמתי לראיון טכני ראשוני שלא עברתי, פלוס ראיון טכני לחברה שהיתה בכלל מחוץ להייטק שבה אחת המראיינות ירדה די מהר מהשיחה, והשניה שוחחה בטלפון במקביל לראיון שלי בזמן שאני דיברתי.

אבל בתחילת דצמבר הייתי בתהליך שבו המראיינים הראו התלהבות ממני בשני הראיונות הראשונים, אבל בדיעבד אמרו שאפשר היה לראות שאני לא מכירה את התחום שבו הם עובדים, ולכן התאים להם יותר ללכת על מועמדים שכן מכירים אותו. בסוף דצמבר 2024 ותחילת ינואר 2025 – היה לי ראיון שבו הצלחתי להגיע סוף סוף לשלב הבא, למרות ששם היתה מנהלת שהחליטה מראש שהיא לא מעוניינת בי והיתה גסת רוח במהלך כל הראיון. בהמשך ינואר היה לי גם ראיון אחר שבוטל בדקה התשעים – ואז עוד שיחה ראשונית עם מגייסת שבסוף לא יצא ממנה כלום.

מצד שני, מאז מאי 2025 הייתי בכמה תהליכים ברצף (לעיתים אפילו יותר מאחד) – ולכל אורך יולי היו לי לפחות ראיון אחד בשבוע, ולרוב יותר. רובם אמנם היו ראיונות המשך אחרי שעברתי ראיון ראשון, והייתי שמחה שיותר תהליכים היו מתחילים לי – אבל עדיין זה סימן טוב. והא כנראה מראה שיפור משמעותי גם במצב השוק – אבל גם ביכולת שלי להתראיין.

---

אבל בניגוד לזה, הדבר השני (והסותר) שאמרתי היה שאני מרגישה שלא פעם כל ההישגים האלו כביכול הם עניין של מזל יותר מאשר יכולת.

אני מניחה שעבור כל מועמד יש פרטים מסוימים בקבלה לתפקיד הם לא בשליטה מלאה שלו. למשל רובנו כמועמדים לרוב מתמודדים על התפקיד מול מועמדים אחרים, והם מסיבות שונות יכולים להיות מתאימים יותר מאיתנו בגלל גורמים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, החל מידע רלוונטי יותר שיש להם וכלה פשוט בהתאמה אישיותית טובה יותר למנהלים ולצוות.

אבל כמו שאמרתי למכרה הזו – אני מרגישה שאני מתבססת על הרבה מאוד מזל כזה בראיונות – למשל מזל שיהיו בראיון שאלות שאני מסוגלת להתמודד איתן בצורה טובה (כי עדיין יש לא מעט שאלות שעדיין אני לא מסתדרת איתן), ושאמצא חן בעיני המראיין ושהוא לא יחליט מראש שהניסיון המקצועי שלי לא טוב. אן שבדקה התשעים, אחרי שכבר הצלחתי להרשים ופיתחתי תקווה שאולי זהו זה – פתאום יתגלה פער טכנולוגי לא צפוי.

אני מניחה שלכל המרואיינים יש נקודות חולשה כאלו מידי פעם – משהו קטן שהם לא מכירים, או שאלה ספציפית שהם לא יודעים בהכרח להתמודד איתה בצורה טובה – אבל שאני מרגישה לי יש יותר מידי חולשות כאלו. אני מניחה שההן הרבה פחות בולטות כשהשוק ״חם״ ויש לי מצד אחד הרבה תהליכים שבהם אני מתרכזת במוצלחים מביניהם, והמעסיקים מצד שני סלחניים קצת יותר.

קצת קשה לי להגיד מה יהיה הלאה. התחושה בשבוע שבועיים האחרונים היא שיש פחות פניות – אבל מצד שני, כמו שאמרה מכרה אחרת שלי שעוסקת בבהייטק ויעוץ להייטק – הרבה מאוד פעמים החיפוש קורה בגלים, וטבעי שיש שבועות עמוסים יותר ואז עמוסים פחות.

זה לפחות מה שאמרה לי התוכנה לזיהוי צמחים ששאלתי אותה – זו הדומדמנית שממנה מכינים ריבה מסורתית בסקנדינביה, שאני חושבת שאפשר לקנות באיקאה. אני מניחה שמדובר בכל מקרה על סוג של פרי יער מסוג כזה או אחר:

הכל התחיל בנפילה שלי ברביעי בערב. הברך כאבה לי לכמה דקות אבל אחרי הנפילה, אבל אז הכאב נרגע די מהר ולכן בהתחלה זה לא הרגיש רציני. אבל אז במהלך הלילה ובבוקר שאחרי – לאט לאט הברך שלי התחילה לכאוב משמעותית.

ואז בחמישי קיבלתי שני מיילים של סירוב לשני תפקידים שונים – הראשון בבוקר, לתהליך שהתראיינתי אליו ביום שני לראיון שני בסבב הראיונות של החברה. ולמרות שידעתי כבר ביום שני שהראיון לא היה מושלם (וגם היו סיבות אחרות שלא התלהבתי מהתפקיד למשל שהוא היה באיזור רחוק מהבית ולא ממש מה שחיפשתי טכנית, וגם דרך חברת קבלן לתקופה בלתי מוגדרת), זה עדיין הרגיש כמו כשלון, במיוחד אחרי שעברתי את סבב הראיונות הקודם לאותו תפקיד בצורה מאוד מוצלחת.

אז בערב קיבלתי מייל סירוב מחברה אחרת שדווקא כן הייתי רוצה לעבוד בה. בחברה הזו היתה לי רק שיחה עם המגייסת כמה ימים לפני כן, וגילינו בשיחה פער טכני מסוים – אבל נראה שהיא התרשמה ממני, ולכן היא רצתה בכל מקרה להתייעץ עם המנהל המגייס לראות אולי הם יוכלו להתגבר על הפער הזה. כשלא קיבלתי סירוב די מהר אחר כך קיוויתי שזה אולי אומר שהם החליטו אולי להמשיך איתי הלאה (או לפחות חושבים על זה), כך שהמייל ניפץ את התקווה הזו.

---

בין לבין האימיילים גם היה לי ראיון מקצועי בחמישי, שבגלל שאר הדברים שקרו באותו היום לא ממש חשבתי על מה שקרה בו – אבל בהסתכלות בדיעבד הוא הרגיש כאילן המראיין מזלזל בי. קבעו לנו פגישת זום – והבחור לא הדליק מצלמה. הוא פשוט הודיע לי שהוא לא הולך להדליק מצלמה, וזהו (בלי שום הסבר מעבר לזה) – למרות שאני עליתי לפניו לשיחה והדלקתי מצלמה.

החשד שלי היה שהוא המשיך פשוט לעבוד ברקע ולא רצה שאראה שהוא לא מרוכז בי. ישב גם סיכוי שזה קרה כי הוא החליט כבר מראש שאני לא מוצאת חן בעיניו מבחינה מקצועית – או אולי שבגלל שהוא מנהל בכיר, הוא הרגיש נוח להתייחס אלי בזלזול כזה כמשחק כוח.

בראיון עצמו הוא נשמע גם לא מפוקס – תיארתי למשל כמה פרוייקטים שעבדתי עליהם, והוא כל הזמן קטע אותי ושאל: ״אבל מה את עשית בפרוייקט?״ ואני הייתי צריכה כל פעם לענות לו ש״אני עשיתי בדיוק מה שתיארתי – חקרתי את הנושא הזה, או כתבתי את הכלי הזה״.

גם הראיון היה קצר יחסית (בערך רבע שעה מתוך חצי שעה שהקצו לנו) – ובסופו הוא נתן לי מחמאה על מה שתיארתי שנשמעה די מזויפת. יכול להיות שמבחינתו זה היה מנומס, או אולי תגובה בעצם לחוסר הנעימות שלו עם העובדה שהיה ברור לו כבר מתחילת השיחה (או אולי אפילו לפניה) שהוא לא עומד להעביר אותי לשלב הבא.

איכשהו בלילה בין חמישי לשישי נשלח לי מייל מוזר מהחברה הזו, משהו לגבי זה ששווה לי להירשם לשירות שלהם שבו הם ישלחו לי הודעות על משרות שנפתחות. לא נכתב שם שום דבר לגבי הסטטוס של הראיון שלי, אבל לא היתה סיבה שאקבל את המייל הזה אם הראיון עבר בהצלחה ואני עדיין בתהליך מולם.

רק כמה שעות אחר כך נשלח לי מייל כללי שלא עברתי את הראיון. שזה גם מוזר: לרוב חברות ממתינות יום או יומיים לפני שהן שולחות מייל סירוב. זה מין נימוס בסיסי כזה – זה כאילו מראה שהן שקלו וחשבו על הראיון לפני שהן דוחות את המועמד. יש אפילו מצבים שבהם המראיינים דנים ביחד בפורום כזה או אחר (למשל עם המנהלים שלהם, ו / או אנשי משאבי אנוש) על כל המרואיינים שהם ראיינו בשבוע או השבועיים האחרונים, ולפי זה מחליטים עם מי להמשיך הלאה ועם מי לא, גם אם היו ספציפית מרואיינים שלא היו טובים.

מן הסתם אם יש מועמד שממש בלט לטובה – הן לרוב יקדימו ליצור קשר.

אבל המייל האוטומטי עם הסירוב נשלח אלי אחרי קצת פחות מ 24 שעות אחרי הראיון – כלומר כנראה שסומנתי במערכת כמועמדת לא רלוונטית באופן די מיידי אחרי הראיון.

---

החלטתי לנסח מייל למגייסת מחו״ל שעבדתי מולה, ושאיתה שוחחתי בשבוע שלפני כן. הודיתי לה על ההזדמנות והזמן שלה, ביקשתי ממנה האם אפשר לקבל פידבק על מדוע המראיין חשב שאני לא מתאימה לתפקיד – והאם תהיה לי אפשרות להגיש מועמדות לתפקידים אחרים בחברה, בין אם בטווח הקרוב או הרחוק.

לא פעם האפשרות הזו תלויה בסיבה שבגללה נפסלתי מהתפקיד. יש מצבים שבהם המועמד נתפס בתור מועמד גרוע אובייקטיבית – כי הוא נתפס בתור מישהו שאין לו יכולות לפי איך שהוא התנהל בראיון. זה יכול להיות מישהו שטועה בשאלות מאוד פשוטות או לא מכיר פרטים שהוא אמור להכיר – או למשל נשמע למראיין שהוא עסק במשימות קטנות מידי ושוליות מידי בתפקידים הקודמים שלו, ולכן הוא לא ממש מוכשר.

לפעמים המדדים האלו לא בהכרח אובייקטיביים, כי למשל השאלות שנשאלות בראיונות לא בהכרח משקפות דברים שנעשים בעבודה שוטפת. לא פעם יש מי שאומר שהן בעצם מדמות את סוג הבעיות והתרגילים שבעזרתם סטודנטים לתואר לומדים את הנושא, ולכן למשל לבוגרי תואר קל יותר להתמודד עם שאלות כאלו, כי זה סוג הדברים שהם לומדים דרכם בתואר, לעומת מתכנתים ותיקים שכבר מזמן לא התעסקו עם תרגילים כאלו.

כמובן שאפשר לתרגל בעיות כאלו, אבל לא פעם יש כזה מגוון של בעיות (ושכל שינוי קטן בהגדרות שלהן יכול לשנות לחלוטין את הפתרון) שדי בלתי אפשרי לכסות את כולן, ולא פעם נוצר מצב שאנשים שיודעים לעבוד טוב פשוט מסתבכים עם שאלה מסוג כזה או אחר.

באותה מידה לפעמים ניסוח לא נכון של קורות החיים או פרשנות לא נכונה שלהם מצד המגייסים – יכולה להוביל למצב שבו הניסיון של המועמד נשמע לא טוב, למרות שהוא בעצם יכול להתאים. לא פעם חוסר ההבנה הזה יכול לקרות דווקא בזמן ראיון – ואז המראיין כל כך ״אנטי״ שהוא לא מקשיב למועמד.

מצד שני, יש מצבים שבהם חוסר יכולת להתמודד עם שאלות או קורות חיים גרועים מעידים על בעיה אמיתית, ואלו באמת מועמדים שהחברה כנראה לא תרצה לראיין שוב – אלא אם הם ישפרו משמעותית את הניסיון והיכולות שלהם.

לחברות אין כמובן דרך טובה לדעת להבחין בין שני המצבים, ולכן הן תמיד מניחות שאם מישהו היה גרוע – אז זו האפשרות השניה, כי הן לא רוצות לקחת את הסיכון שבלגייס מישהו כזה. אבל לא מעט מהן מאפשרות להתראיין מחדש תוך תקופה מסויימת – כשלחלקן ממש יש מדיניות של הגשת קורות חיים אחרי משהו בין חצי שנה לשנה כתלות בחברה.

לפעמים גם אם יש מדיניות רשמית על פרק זמן מינימלי – החברות לרוב שומרות סיכומי ראיונות לתקופה כזו או אחרת, ואם הרושם היה גרוע ייתכן שמראיינים עתידיים יראו אותו ועדיין יסרבו לזמן את המועמד לראיון.

אבל יש מצבים אחרים שבהם אפשר לראות שהמועמד טוב, אבל משהו בפרופיל שלו לא בהכרח מתאים לתפקיד הספציפי – למשל יש לצוות דרישה מסוימת לתפקיד המסוים הזה שאין לו, כבל הוא יכול בקלות להתאים לצוות אחר שבו אין את הדרישה הזו. לכן במצב כזה יש סיכוי שהחברה לא תגביל את הזמן שבה הוא יוכל להגיש מועמדות למשרות אחרות, ואולי אפילו המגייסות עצמן יחפשו עבורו משרות רלוונטיות.

לכן היה לי חשוב לדעת מהמגייסת איפה אני עומדת לגבי הפסילה.

לא שמעתי ממנה, מה שנשמע סביר לאור העובדה שכתבתי לה בשישי אחה״צ. אמנם היה מדובר על עובדת אירופאית, אבל חפי מה שהבנתי יכול להיות שהיא יצאה מוקדם (משהו שנפוץ באירופה בקיץ בסופ״שים) – וגם אם היא קראה את המייל ותרצה לתת לי פידבק, היא כנראה תרצה לשוחח עם המנהל שפסל אותי לפני שהיא חוזרת אלי, והוא כמובן לא נמצא במשרד בשישי אחה״צ.

---

כן היה גורם אחד של חדשות טובות בכל הסופ״ש הזה.

הברך שלי כבר פחות או יותר חזרה לעצמה. היא לא 100% בסדר, אבל בערך 95% בסדר – והיא כך מיום שישי בערב פחות או יותר. אתמול יצאתי לחדר כושר ואפילו עליתי קצת במדרגות (למרות שלא עשיתי תרגילים עליה), ואמנם הברך הרגישה קצת יותר רגישה לאורך היום אבל התאוששה במהלך הלילה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

למען האמת, אין לי הרבה ממש מה לכתוב על זה. יש לי ממ״ד בדירה, ואני גרה לבד אז אני עוברת אליו לבד. החתולים שלי לרוב מתנגדים אם אני מנסה להכניס אותם לממ״ד, אז אני לרוב מוותרת להם – פעם יצא לי לשוחח עם אחת מהוטרינריות שלהם, והיא אמרה לי שעדיף שאני אגן על עצמי אם יקרה משהו כדי שאוכל להציל אותם מאשר להיאבק בהם עד שיפול הטיל ואז כולנו ניפגע.

בגלל שאני גם גרה לבד והממ״ד הוא כמובן דירתי – אז אין לי חברה בממ״ד, ואני לא צריכה להתלבש במיוחד כדי ללכת אליו. בזמן המתקפה של האיראנים חשבתי שאולי יהיה קצת לא נעים אם ימצאו אותי בו לבושה באופן מינימלי למדי, אבל אמרתי לעצמי שאם יקרה לי משהו, איך אני לבושה יהיה הדבר האחרון שיטריד אותי.

להורים שלי יש ממ״ק, שזה מרחב מוגן קומתי – כלומר המסדרון וחדר המדרגות שלהם ממוגנים, כך שלרוב הם יוצאים לשם ופוגשים את השכן שלהם שהתאלמן לאחרונה. אישתו היתה נכה במשך זמן רב לפני שהיא נפטרה, כך שהיא לא היתה יוצאת איתו אלא נשארת בבית.

להורים שלי יש עקרונית גם מקלט בבניין שמשותף לכל הבניין, כך שכשגיסתי מגויה עם הילדים לבקר או כשהבת של אחותי שם – הן מתעקשות ללכת למקלט במקום להשאר במסדרון.