התיירת המקרית

לפני כמה חודשים כתבתי את הרשומות האלו (ראשונה ושניה) כשחשבתי שאצטרך לקבוע טיפול לרופא שיניים. בסוף החששות שלי התבדו ולא קבעתי תור – עד שלפני כמה שבועות שמתי לב לזה שנשברה לי שן בצורה די רצינית.

לא ברור לי למה זה קרה, כי לא הרגשתי כאבים או משהו אחר שהעיד על זה שבשן יש בעיה. הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שלפני כמה חודשים קפץ עלי כלב ודפק לי מכה וליקוק רציני באיזור הפה – אבל לא משהו שחשבתי שיכול להוביל לשבירה של שן בריאה.

אז בשלב זה כמובן לא היתה לי ברירה אלא לקבוע תור לרופא שיניים – והרגשתי הקלה כשקבעו לי לרופאת שיניים עם שם משפחה רוסי במקום לרופא הקודם שלי.

חשוב לי להגיד שאחד השינויים שקרו במרפאת השיניים שלי בשנים האחרונות היא שאי אפשר להתקשר אליהם ישירות כדי לקבוע תור, אלא המספר מעביר אותי ישירות למוקד של קופת החולים שרק דרכם אפשר לקבוע תורים ומשהו כזה. פעם זה לא היה כך – הייתי יכולה להתקשר ישירות למרפאה והם היו קובעים לי תור לרופא הרלוונטי.

אין לי מושג אם זה כך במרפאות אחרות של קופת החולים או רק אצלנו.

לכן כנראה קרתה פאשלה שבה קבעו לי תור לרופאה שעוסקת בעיקר בשיקום ולא בטיפול סטנדרטי, אבל המרפאה עצמה שמה לב לזה רק כשהנציגה שם התקשרה אלי לוודא שאני מגיעה לתור יום או יומיים לפני התור עצמו.

אבל נתנו לי להגיע אליה לתור בערך באמצע מאי, והיא עשתה רושם של רופאה נחמדה ודי שמחתי על זה. היא שלחה אותי לצילומים שאחריהם היא אמרה שנקבע לי תוכנית טיפול.

בגלל שמכון צילום הרנטגן נמצא במרחק כמה דקות הליכה מהמרפאה, בביקורים הקודמים שלי הייתי רגילה ללכת לצילומים מיד, ואז אותו רופא או רופאה ששלחו אותי אליהם היו מקבלים אותי אחרי שחזרתי עם הצילומים לכמה דקות כדי לבנות תוכנית טיפול. אבל הפעם כשפקידת הקבלה נתנה לי הפניה לצילומים – היא גם אמרה לי שהיא תצטרך לקבוע לי תור רשמי לעבור עליהם, והתור היה אתמול. נכון שזה האט קצת את ההכנה של תוכנית הטיפולים – אבל מצד שני זה נשמע הגיוני לא לעשות לרופאה בלגן בזה שנכנסים לה אנשים בין התורים.

במקור הוא נקבע לשעות הערב, אבל יום או יומיים אחר כך הקדימו לי אותו לשעות הצהרים, ואתמול כשוידאו שאני מגיעה – הקדימו לי אותו בעוד חצי שעה.

אני דאגתי לצאת מוקדם מהבית כי רציתי להקדים קצת במקרה שהרופאה תתפנה קצת לפני הזמן, אבל בסוף היה אליה קצת תור אז נכנסתי אליה פחות או יותר בזמן.

מסרתי לה את הצילומים, התיישבתי בכיסא – וציפיתי לשיחה בוגרת על מצב הפה שלי ומה נצטרך לעשות, וקיוויתי שלא הרבה מעבר לטיפול בשן השבורה.

ואז התגובה שלה היממה אותי: היא אמרה שבאמת אין מה לעשות עם השן שנשברה חוץ מלעקור אותה, ושיש כנראה תרים שצריך להחליף ודברים כאלו אבל היא לא רוצה לקבוע לי תוכנית כי ״אני לא מצחצחת שיניים״.

וזה משהו שנשמע לי מוזר.

---

כשרק הגעתי למרפאה הזו של קופת חולים בפעם הראשונה לפני בערך 12 – 13 שנים או קצת יותר, באמת שהייתי מצחצחת שיניים בצורה לא טובה.

אבל התגובה של הרופא שבדק אותי אז לא היה להעיף אותי מהמרפאה – אלא בין השאר לקבוע לי תור למה שמכונה ״קצאת שורשים״ שזה בעצם טיפול יסודי של שיננית. ובמקרה ״נפלתי״ על שיננית מאוד מקצועית שעשתה עבודה מאוד יסודית לא רק בלנקות לי את השיניים – אלא גם בלייעץ לי איך לטפל בהן, וגם בלקבוע לי המשך טיפול יסודי שבו היא ממש דרשה שאגיע אליה פעם בשלושה חודשים כי יש לי נטיה לצבור אבנית על השיניים.

ומאז בכל פעם שהייתי מגיעה אליה לטיפול – היא היתה רואה שיפור במצב הפה שלי. בהתחלה היה מדובר על שינויים כנראה משמעותיים יותר, אבל עד לפני שנה בערך כבר הגענו למצב שבו היא אמרה שהיא מאוד מרוצה ממצב שיניים והחניכיים שלי ומבחינתה אני יכולה להתחיל להגיע אליה רק פעם בארבעה חודשים במקום פעם בשלושה.

במהלך הזמן שאני מטופלת במרפאה היתה רק תקופה אחת (לדעתי לפני חמש שנים) בערך שבה איכשהו נקטע לי רצף הביקורים אצלה. כי מה שלרוב היה קורה זה שהייתי מבקרת אצלה לטיפול, ואז אחריו שומעת ממנה המלצה מתי להגיע לטיפול הבא – ומיד קובעת אותו עם אחת הנציגות בקבלה. אבל איכשהו יום אחד הטיפול שלי אצלה בוטל בלי שקבעו לי אחד חדש, ושכחתי מלקבוע אחד כזה במשך בערך תשעה חודשים. אבל אז חזרתי אליה, והיא כמובן עזרה לי לחזור לשגרה של טיפולים.

אבל ממש לפני התור שלי אליה לפני בערך תשעה או עשרה חודשים היא נפצעה בכתף, וממה שנראה שהיא לא תוכל לחזור לעבוד בגלל מצב הכתף שלה – או לפחות זה מה שאומרים במרפאה (כלומר יכול להיות שהיא החליטה להחליף עבודה או לצאת לעצמאות ולא רוצים לספר לנו).

מאז המשכתי ברצף של הטיפולים, עד התור הראשון שלי אצל השיננית החדשה – ואז התחיל הבלגן. אני חושבת שהוא נבע מזה שכשהלכתי לקבלה בסוף הטיפול אצל השיננית טיפלה בי נציגה צעירה, וכשביקשתי תור לשלושה חודשים אחר כך – במקום לקבל תור לסוף פברואר, קיבלתי תור לאמצע מאי כי ״זה מה שיש״.

ואז בסוף אפריל כשרציתי לקבוע תור לרופא שיניים – התברר שמה שאותה נציגה בקבלה קבעה לי היה בכלל תור לרופא שיניים ולא לשיננית, ואז הטיפול של השיננית נדחה לאוגוסט.

כך כשהגעתי הפעם לרופאה – הגעתי אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצל שיננית, והנחתי שזה מה שגרם לה לרושם גרוע. ניסיתי להסביר לה שפשוט יש לי המון אבנית בגלל שמזמן לא הייתי אצל שיננית כי היה לי בלגן עם התורים שנקבעו בצורה לא טובה ולכן בוטלו. אבל איכשהו הרגשתי שזה עיצבן אותה אפילו יותר, והיא אמרה לי שאם אני רצינית – אז שאקבע תור אצל השיננית ורק אז אחזור אליה.

---

החלטתי לא להתווכח איתה אלא ללכת לקבלה, והסברתי לנציגה מה הרופאה ביקשה – ואז פתאום קלטתי מה כנראה היתה הבעיה.

שכחתי לצחצח שיניים לפני שיצאתי מהבית לתור.

זה לא שהפה שלי לא צוחתח במשך ימים: צחצחתי שיניים בבוקר לפני שיצאתי לחדר כושר, ואפילו השתמשתי במי פה. אבל התור היה לקראת הצהרים ואחרי שאכלתי שעתיים או שלוש לפני כן ארוחת בוקר, ולמרות שעברו כמה שעות מהארוחה כנראה שהיה די ברור שלא צחצחתי מאז שיניים, גם אם הפה שלי לא היה מטונף.

עכשיו הבנתי את ההנחה של הרופאה שאני לא מצחצחת שיניים באופן סדיר ואת העובדה שהיא התעצבנה על זה שהאשמתי את מה שקורה לי בפה בכך שהיה בלגן בקביעה של תורים לשיננית..

ובדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה הגישה שלה היא בעצם הדרך שבה היא גוערת / גורמת לאנשים לפעול בצורה שהיא רוצה. כי אני מבינה את התסכול של כל רופא טוב שמשקיע במטופלים שלו והם מזלזלים .

אבל עדיין, למרות שמדובר פה על בעיה שנבעה מהצד שלי וכנראה שהניעור הזה עשה לי גם טוב – מפריע לי שהיא התייחסה אלי כך. וזה במצב שאנחנו מניחים שהדרמה שהיא עשתה היתה כדי לעורר אותי, ולא כי היא פשוט החליטה שלא בא לה עלי ולא בא לה לטפל בי מעבר לבסיס של הבסיס שהיא מחויבת אליו.

כי למשל כשניסו לקבוע לי תור לעקירה – כנראה שהיא עצמה מידי פעם עושה עקירות אבל אם היא היתה מוכנה לבצע את העקירה עבורי, היא היתה אומרת את זה, ובגלל זה כנראה הפנו אותי לתור אצל רופא אחר, שנקבע לי לעוד חודש. קבעו לי גם תור לשיננית באותו בוקר, שעה לפני העקירה. ואז נקבע לי תור לרופאה שהזו שבוע אחר כך.

באותה מידה, אני מניחה שהטיפולים שהיא דחתה היו טיפולים שלא היו דחופים – אם היא היתה רואה משהו מאוד דחוף היא היתה ממליצה לי לטפל גם בו מיד. אבל עדיין גם טיפולים פחות דחופים כדאי לעשות כדי למנוע בעיות בעתיד שיהפכו לטיפולים דחופים.

---

אבל יש עוד משהו שיכול להיות בעייתי אצלי, וזה משהו שנבע מטעות שלי לפני חמש שנים.

כשעבדתי אז עם הרופא הקודם שלי, הוא שזחר לי את השיניים הקדמיות בצורה מזעזעת. אפילו השיננית שהייתי אצלה די מהר אחרי הביקור אצלו היתה בטוחה שהם נשברו או משהו מרוב שזה נראה לא טוב.

ביקשתי ממנו בתור או שניים הבאים שלי לטפל בזה, וכשהוא לא נענה – החלטתי להתלונן דרך המוקד של הקופה בהנחה שזה יגיע להנהלה של הסניף לטיפול, פשוט כי לא ידעתי איך ליצור קשר עם ההנהלה של הסניף בעצמי, בין השאר כי הנציגות בקבלה לא מאפשרות ללקוחות ליצור את הקשר הזה.

וזה אכן הגיע להנהלה, אבל כנראה גם יש מעקב אחרי הטיפול מטעם הקופה – כך שהמנהלת היתה עצבנית מאוד עלי בגלל התלונה הזו. ובדיעבד אני שואלת את עצמי האם זה הפך אוי למישהי שמסומנת כ״מטופלת בעייתית״ במרפאה?

---

בשלב זה אני מעדיפה להשאר במרפאה הזו בגלל הקרבה שלה אלי הביתה, העובדה שהיא יחסית זולה לעומת רופאים פרטיים, ולרוב הטיפולים שאני קיבלתי בה היו איכותיים. ויש לי שם יתרה מסוימת – וזה חשוב לי בשלב זה כדי להגביל את ההוצאה הכספית שלי.

אם הרופאה תחליט להיות קריזיונרית גם בביקור הבא שלי – אני אראה מה לעשות הלאה.

פרח מאוד יפה שראינו אי שם ולא ראיתי דומים לו… הוא אמור להראות כמו נעל של גברת כנראה.

עד בערך אמצע פברואר עבדתי עם קואצ׳רית לאורך תקופה ארוכה, שהיא מישהי שהתחלתי לעבוד איתה עוד לפני הפיטורים שלי. מדובר על מישהי שהיא מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק אחרי שנים שבהן היא עבדה בתור עובדת משאבי אנוש ולא כמנהלת.

וכן חשוב לי לכתוב שלמרות שכנראה פה בבלוג שמעתם אותי בעיקר מקטרת עליה – היא תרמה לי לא מעט, גם בתקופה שבה עדיין עבדתי, וגם אחרי שפוטרתי. בתור מישהי עם הרבה מאוד שנות ניסיון בתחום, באמת שיש לה ניסיון וידע שרוב הזמן באמת עזרו לי, גם מבחינה פרקטית של איך לכתוב את קורות החיים שלי ואיך להציג את עצמי בראיונות – וגם שהראיה שלה בתור מישהי עם ידע במשאבי אנוש אישרה לי שחלק משמעותי בבעיה במקום העבודה הקודם שלי נבעו מבעיות של מקום העבודה ולא ממני.

בסופו של דבר הרגשתי במקביל שני דברים: קודם כל שדי מיציתי את העבודה מולה, ושהמפגשים שלנו לא תורמים לי הרבה. אבל במקביל הרגשתי שהיא ניסתה לגרום לי לעשות דברים שלא בהכרח הסכמתי איתם – במקום לדון איתי עליהם.

קחו לדוגמא את הנושא של עבודה בחברות בטחוניות. כמו שכתבתי לא מזמן – למרות שהחברות הבטחוניות רוצות להחשב ל״הייטק בטחוני״, הן לא נחשבות לכאלו, ויש עדיין הייטקיסטים שמתלבטים האם לעבוד בהן, כי הניסיון שהן נותנות לא איכותי במיוחד, יש ללא מעט עובדי הייטק דעות קדומות לגבי התפקידים האלו – ולכן ייתכן שיהיו לא מעט חברות הייטק שלא ירצו להעסיק אותם בעתיד בגלל רמת הניסיון הזו.

ואז יש את הפן המוסרי (כי לכו תדעו למי הנשק שמפותח שם יימכר), אבל מעבר לכך – לאחרונה גיליתי שזה יכול להיות משהו שיכול לפגוע בסיכוי של אנשים לעשות רילוקיישן בעתיד. שמעתי על זה ממישהו שעשה רילוקיישן לארה״ב, אבל סביר מאוד להניח שזה יכול להשפיע על היכולת לעשות רילוקיישן להרבה מדינות בעולם (ובעיקר למדינות מערביות באירופה או אוסטרליה).

---

דרך אגב, הנושא הזה רלוונטי לא רק לחברות הבטחוניות אלא גם לחברות אחרות שחלקן נחשבות להייטק – אבל נחשבות ללא מוסריות כמו חברות שעוסקות בהימורים, ובמיוחד לחברות שעוסקות במה שמכונה ״סייבר התקפי״, כלומר לא תוכנות סייבר שאמורות להגן עלינו כמשתמשים, אלא כאלו שלמשל עוסקות בפריצה לטלפונים של אנשים בצורה לא חוקית ועוד מעשים דומים, שלא פעם נעשה בהן שימוש לא מוסרי ברחבי העולם.

---

כשעבדתי מול הקואצ׳רית, התלבטתי האם להגיש קורות חיים למשרות בטחוניות, ובסופו של דבר כן הגשתי קורות חיים לכמה מהן (אבל נפסלתי מראש בגלל פערים טכניים או כי היתה הצפה של קורות חיים ולא הגיעו לאלו שלי).

אבל לא ערכנו שיחה מסודרת על למה כן או לא: היא מבחינתה החליטה שאני צריכה להתגמש ולכן להגיש קורות חיים לכל משרה אפשרית, ולאורך זמן היא כל הזמן ניסתה לגרום לי כמעט בכוח להגיש קורות חיים. אבל היא לא אמרה את זה במפורש – היא ניסתה לעשות את זה בצורה עקיפה, כמו למשל לספר לי על לקוח אחר שלה שחיפש ולא מצא עבודה בחברת הייטק מסורתית, ואז התקבל לעבודה בחברה בטחונית וממש ממש שמח על זה.

ופסיביות אגרסיביות זו היא אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי.

במיוחד כשזה משהו שקרה לא רק בהקשר הזה, אלא גם בהקשרים אחרים. היא למשל כבר מינואר או פברואר דחפה אותי ״להרחיב את החיפוש״ שלי לתפקידים בהייטק שהם לא תכנות, בלי להודות בעובדה שמעבר לתפקיד שהוא לא תכנות יקשה עלי בעתיד לחזור לתכנות למרות שזה משהו ששמעתי מכל מקור אחר שעוסק בגיוס. אמרתי לה את זה, אבל היא עצמה התעקשה להגיד לי שזה לא המצב, ובשלב מסוים פשוט נמאס לי להמשיך להתווכח איתה כי הבנתי שהיא לא מקשיבה.

לכן בשלב זה בחרתי שלא להמשיך לעבוד איתה, אבל אני מרגישה שחסר לי מישהו שאפשר יהיה לדון איתו במה האפשרויות שלי הלאה בצורה אובייקטיבית.

השאלה היא כמובן האם יש אפשרות לקואצ׳ינג שיתרום לי יותר – כזה שיעזור לי להבין איך לקדם את עצמי בצורה הכי טובה להמשך עבודה בהייטק, או למצוא אלטרנטיבה לזה.

---

לקראת סוף מאי, נתקלתי בהרצאה חינמית של שתי קואצ׳ריות שמובילות יוזמה לעזור לאנשים להתקבל לעבודה – אבל עם טוויסט: עזרה לאנשים עם מוגבלות.

עכשיו כדי להבהיר מה זו מבחינתן מוגבלות, חשוב לציין שהן למשל רואות באנשים מבוגרים החל מאמצע שנות הארבעים שלהם כבעלי מגבלה בגלל שהשוק לא ידידותי כלפיהם. יש לי תיאוריה שהבעיה במצבים האלו היא לא בהכרח קשורה לגיל (אבל זה נושא כבר לרשומה נוספת שאפרסם כנראה בעתיד).

אבל בין השאר אחת הקואצ׳ריות דיברה גם על מוגבלויות קלאסיות יותר כמו אוטיזם, שיתוק מוחין – או הפרעות קשב וריכוז.

אני מודה שכבר לא מעט שנים אני חושבת שאני סובלת מרמה כזו או אחרת של הפרעות קשב וריכוז. מעבר לזה, אני חושבת שכבר כתבתי בבלוג בזמנו על כך שיש לי בעיה רפואית מסוימת שבה אני מתקשה פיזית קצת יותר במאמץ וגורמת לי להפרעה בדיבור (כתבתי על זה את הרשומה הזו ואת רשומת ההמשך אליה). וייתכן כמובן שיש קשר בין שני הדברים.

לכן אני שואלת את עצמי עד כמה זה משהו שאפשר להגדיר כמוגבלות. כי מצד אחד, זה משהו שמאוד בולט ואי אפשר להתעלם ממנו – וזה משהו שלא פעם נתקלתי במצבים שבהם אנשים שפטו אותי עליו.

אני חושבת שבאחת הרשומות למעלה סיפרתי על כך שביום הראשון של כיתה ח׳ התיישבה לידי תלמידה אבל החליטה לעבור למקום אחר בגלל שהיא חשבה שאני מפגרת או משהו בגלל הדיבור שלי.

גם לפני כמה שנים במקרה יצא לי לתת קצת אוכל לחתולי הרחוב שאוכלים ליד הבניין שלנו הזמן שעברה ברחוב אישה לא מוכרת עם הכלב שלה שהשתולל למראה החתולים. היא מיד תקפה אותי על זה בעצבים (למרות שהיא יכלה לבקש בנימוס ואז התגובה שלי היתה אחרת). שעניתי לה בעצבים הוא פשוט אמרה לי משהו בסגנון של ״טוב, ברור שמשהו לא בסדר איתך לפי איך שאת מדברת״.

ויכול להיות באמת שיש איזושהי צורת דיבור או שפת גוף שמעידים על מצבים כמו פיגור שכלי שגורמת לנו באופן אוטומאטי (ולא בהכרח מודע) להבין שמי שעומד מולנו סובל מפיגור, אוטיזם או משהו דומה. ממש כמו שאנשים מבינים מיד שיש משהו לא בסדר עם השכשכן בבריכה.

מצד שני – השאלה היא עד כמה זו באמת מגבלה, או שלפעמים ההתייחסות למשהו כמגבלה גורמת לויתורים שיפגעו בי לאורך זמן, בין אם בדברים שאני כן מסוגלת לעשות אבל יניחו שאני לא מסוגלת רק כי יש לי בעיה – ובין אם מדובר על בעיות שבעצם נובעות (לפחות באופן חלקי) בכלל מגורמים אחרים שבהם אני כן יכולה להשתפר – כמו למשל מצבים שבהם אני נמנעת מלדבר לא בהכרח נובעים רק מזה שאני מתביישת באיך שאני נשמעת, אלא לרוב נובעים מחוסר בטחון עצמי או חוסר אסרטיביות שאלו דברים שאני כן יכולה לשפר.

לכן אני שואלת את עצמי עד כמה עבודה מול אחת מהקואצ׳ריות האלו תגרום לי להתבסס בתחושה של חוסר יכולת – או שדווקא תאפשר לי להתמודד עם הבעיה בצורה מאוזנת יותר מאשר כיום.

וכמובן שיש את השאלה של העלות. ברור לי שלקואצ׳ינג איכותי יש מחיר ובצדק – אבל בגלל שכבר עברתי ק׳ואצ׳ינג אני חוששת שיהיה פה למשל ניסיון לתקן דברים שכבר עשיתי מול הקואצ׳רית הקודמת שאין צורך לתקן אותם – או יותר מכך, לנסות לגרור אותי לליווי לכל אורך התהליך, משהו שאני לא מרגישה צורך או רצון בו.

נכון, יש תועלת בניתוח כל ראיון שאני עוברת כדי לנסות להשתפר – וניתוח עם אשת מקצוע טובה כמו קואצ׳רית למשל יהיה יעיל יותר. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בעבודה עם הקואצ׳רית הקודמת שלי היא לשאורך זמן התחלתי להרגיש שהתועלת שאני מקבלת תמורת העלות הופכת עם הזמן לקטנה יותר ויותר.

ובבחירת קואצ׳רית חדשה – אני לוקחת שוב סיכון בכך שכן יהיה פה ניסיון להפוך את הרצון שלי בכמה פגישות ממוקדות לליווי לאורך זמן, ובעיה פיזית שצריך להסביר למגבלה שיכולה לצייר אותי כמישהי עם צרכים מיוחדים – כשאני לא כזאת.

כן חשוב לי לכתוב כבר מההתחלה: אני לא מחפשת הצעות מה לעשות או איך לחפש עבודה. קיבלתי כבר יעוץ מקצועי ועדכני לכל הנקודות שיעלו בפוסט הזה. וכמי שעבדה בהייטק המון שנים, וגם עם קואצ׳רית שעובדת בתחום גם כן המון שנים בתור נציגה ומנהלת של משאבי אנוש במגוון חברות – אני מכירה באופן אישי את כל הטיפים שאתם מכירים (או שחושבים שמכירים), וכנראה שאפילו גם כמה עדכניים יותר.

לדוגמא: אני בהחלט יודעת שקורות חיים עוברים קודם כל במערכת ממוחשבת ועוברים על מילות מפתח. כן, ניסחתי את קורות החיים שלי כדי שהן יעברו את המערכת הזו. אין צורך להסביר לי את זה שוב.

כך שאלא אם אני מבקשת פידבק – בבקשה אל תתנו לי עצות, הצעות או כל דבר אחר.

---

כשפוטרתי בסוף מרץ 2024, חשבתי שבשלב זה בחיי כבר אהיה בתפקיד הבא שלי. לא תיארתי לעצמי שעדיין אהיה מבולבלת לחלוטין מה הלאה.

הבלבול הזה נןבע מסיבות טובות ורעות בו זמנית.

מצד אחד, יש את הסיבות הרעות: כבר מחיפוש העבודה הקודם שלי בתקופת הקורונה אני יודעת שיש לי פער מקצועי שמוביל לזה שיש פחות תפקידים שזמינים לי. למשל כשהתחלתי אז לחפש עבודה בערך חודש לפני שהתחילו כל הסגרים של הקורונה, כשהשוק היה במצב טוב – היו לי כנראה 3 – 4 ראיונות בשבוע למשך תקופה של בערך חודש. אבל מקריאה בבלוג של מישהי עם ידע טכני יותר רלוונטי שחיפשה עבודה כמה חודשים לפני (כשהשוק היה בערך באותו מצב), גיליתי למשל שהיא הגיעה בקלות למצב שבו במשך בערך שלושה שבועות היו לה שניים או שלושה ראיונות באותו יום. וגם היא קיבלה בערך חמש הצעות עבודה שמהם היא יכלה לבחור את זו שהכי מתאימה לה – כשהשיא שאני הצלחתי להגיע אליו באותה תקופה היה להתקדם במקביל לשלבים האחרונים של שלושה תהליכי ראיונות בתקווה שמאחד מהם יצא חוזה (ולא יצא).

בנוסף, תמיד היתה לי תחושה שאני מתראיינת מאוד גרוע. לקח לי כמה שנים להבין שלמשל לא מעט מתכנתים שמחפשים עבודה רואים בראיונות הראשונים שהם עושים בכל סבב חיפוש ״ראיונות תרגול״ כדי לתרגל ולהתרגל למה נדרש מהתהליך, במיוחד כשבראיונות עבודה למתכנתים בהייטק כל הזמן ״משנים את הפורמט״ של הראיון . ולמשל לא ידעתי שבשנים האחרונות יש אתרים שעוזרים להתכונן לראיונות עבודה.

בנוסף, לקח לי המון זמן להבין את מה שכתב האורח בבלוג הנ״ל לגבי תהליך ראיונות שהיה לו – שלא פעם צריך להתאים למה שהמעסיק מחפש, ושאפשר להיות עובד מעולה ולא להתאים לצורת החשיבה שמחפשים לתפקיד, או פשוט לא להיות באותו ראש של המראיין.

ובמקרה של החיפוש הקודם שלי, גם הגעתי אליו לא מתורגלת בעליל, וכך פספסתי הרבה הזדמנויות לתפקידים שהיתה לי התאמה מסוימת אליהם, כולל אחד שנמצא ממש קרוב לאיקאה בנתניה.

קצת קשה לי בדיעבד לקבוע עד כמה הקשיים שלי בלהתראיין נובעים מהסיבות האלו – או שלי יש קושי יותר גדול שיכול לנבוע מהרבה גורמים אחרים, החל מלחץ או לחילופין חוסר תשומת לב לפרטים שנובע כנראה מהפרעות קשב וריכוז שכנראה יש לי שלדעתי מעולם לא אובחנו – וכלה בכך שאני שמנה ויש לי הפרעת דיבור מסוימת, מה שיכול אולי ליצור רושם ראשוני פחות טוב.

לכן עד היום תמיד פשוט קיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שהציעו לי, מחשש שלא אקבל בקרוב אף הצעת עבודה אחרת. ולמען האמת, בקורונה באמת נוצר מצב שבו הייתי על סף קבלת הצעת עבודה שנכשלה מסיבות כאלו ואחרות באמצע מרץ – ואת הצעת העבודה הבאה שלי קיבלתי רק בסוף יולי, כלומר ארבע וחצי חודשים כמעט אחרי ההצעה הקודמת, מה שדי הוכיח שהחששות האלו לא פעם מוצדקים. למזלי בקורונה דמי אבטלה לא היו מוגבלים בזמן ולכן יכולתי אולי להרשות לעצמי להיות מובטלת קצת יותר זמן, אבל זה בהחלט היה עניין של מזל.

ואולי זה בעצם הפך להיות מעגל שבו החששות האלו הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה – כי לא תרגלתי ראיונות, לא למדתי איך להתכונן אליהם כמו שצריך, וזה לא פעם רק הגביר את הפערים המקצועיים שלי כי קפצתי לא פעם לתפקידים שהם פחות איכותיים רק כדי שתהיה לי עבודה.

אבל בסופו של דבר – בתקופות שבהן השוק היה במצב טוב, גם אם לא עברתי חלק משמעותי מהראיונות שאליהם ניגשתי – אם לא קיבלתי הצעת עבודה די מהר, אז לפחות הייתי קרובה לקבל הצעת עבודה בשלבים די מוקדמים של החיפוש שלי. וגם כשהיה משבר כלכלי מסוים בתקופת הקורונה והיו באמת פחות גיוסים בהייטק בחודשים הראשונים שלה – לא רק שהיו לי יותר ראיונות עבודה מאשר יש לי כיום, אלא גם באחוז יפה מהם הגעתי לשלבים מתקדמים של התהליך.

אבל הפעם, לכל אורך השנה האחרונה, יש לי הרבה פחות הזדמנויות לראיונות – וגם כאלו שהרגישו לי טובים יחסית לא הובילו להמשך תהליכים למרות שלדעתי ראיונות פחות טובים בתקופת הקורונה כנראה שהיו כן מובילים לזה (גם אם בסופו של דבר לא הייתי המועמדת המועדפת).

ובסופו של דבר פוטרתי לפני שנה וקצת, והתחלתי להתראיין במאי שעבר אחרי בערך חודש של חופש – אבל לא רק שלא קיבלתי עדיין הצעת עבודה, אלא גם הראיונות שהיו לי ברובם לא הגיעו לשלבים הסופיים, בניגוד ללא מעט תהליכים שהיו לי לפני חמש שנים…

וזה מדאיג – ובשלב מסוים אני אצטרך לחזור לשוק העבודה by hook or by crook, גם אם זה אומר שזה יהיה במקצוע אחר וגם לא בהייטק.

---

מצד שני, יש את הצד הטוב של הבלבול: החל מאמצע או סוף דצמבר יש שמועות שמצב השוק הולך ומשתפר. בהתחלה אלו היו שמועות על קצת יותר השקעות שנכנסות לשוק שאפשרו לסטארטאפים לשרוד קצת יותר זמן במקום להסגר, ואולי לכמה סטארטאפים (בעיקר בתחום הבטחוני) להיפתח. אז היו גם בכמה חברות תהליכי ייעול שלא נבעו ממגבלה כלכלית, אלא יותר ממקום שבו הן ציפו להשקעות האלו ורצו להראות למשקיעים יעילות – או במקרים אחרים להכין את החברה לקראת רכישה או התמזגות עם חברה אחרת.

ועם הזמן, יש תחושה שיותר תפקידים נפתחים – ואני אישית מרגישה שלאט לאט אני מגיעה ליותר ראיונות, ושאני מצליחה ביותר מהם להתקדם לשלבים מתקדמים יותר של התהליכים. גם לא פעם הראיונות שהלכו לי פחות טוב לאחרונה באמת הרגשתי שהקושי היה אצלי בעיקר.

מעבר לזה, אני רואה שעם הזמן יש לי יותר כניסות לפרופיל הלינקדין שלי, במיוחד של מגייסות:

אני גם רואה למשל שחברות השמה שונות (כולל כאלו שמתמחות בעיקר הייטק) מתחילות לפרסם את עצמן כדי למשוך אליהן מועמדים, שזה סימן לכך שיש להן יותר משרות.

---

כחלק מהכתיבה של הרשומה, החלטתי לכתוב באחת מקבוצות הנשים בהייטק שאני חברה בה את השאלה הם מצ השוק משתפר או לא – והיתה מישהי שטענה שהוא לא משתפר, אלא סתם מידי פעם יש קפיצה בגיוסים, ולדעתה עם המצב הפוליטי והמדיני יחד עם התמשכות המלחמה יגרמו לזה שבשנה הקרובה לפחות המצב לא ישתפר.

היא גם ניסתה לטעון שתחום ה AI שקיבל קפיצה רצינית לאחרונה יחליף עובדים בהייטק, נושא שהוא קצת יותר מורכב מזה (ואולי אכתוב עליו רשומה נפרדת).

אני כן יודעת שיש לפחות מכרה אחת שלי שמכירה את התחום ודווקא רואה את השיפור במצב השוק כך שכנראה זה עניין של דעה.

אבל עדיין – גם אם יש שיפור כפי שאני מרגישה ושגם אחרים אומרים לי לפעמים (ואפילו כזה שתופס תאוצה ומתחיל להראות משמעותי יותר ויותר) לא אומר שהמצב אובייקטיבית טוב, במיוחד לאור העובדה שהמשבר הזה היה ארוך וקשה מאוד. עדיין רוב האנשים שאני משוחחת איתם מסכימים שהמצב בשוק העבודה רע, עדיין יש המוני מועמדים שמחפשים עבודה כמובטלים, עדיין יש מעט מידי תפקידים (גם אם יש יותר תפקידים ממה שהיו לפני כמה חודשים) – כלומר יש עדיין תחרות די גדולה על כל תפקיד, ואפילו על הזכות להתראיין מלכתחילה.

כששמעתי שמצב השוק מתחיל להשתפר אי שם בדצמבר, ובמקביל הרגשתי שאני באמת מתחילה להתראיין טוב יותר – אמרתי לעצמי שאם לא תהיה לי עבודה עד יוני, אז אעשה חושבים מה הלאה, בעיקר כדי לראות עד כמה יהיה שיפור בתנאי השוק. חצי שנה נשמעה לי זמן סביר לאפשר לשוק להתאושש בצורה משמעותית מספיק כדי להגיע להחלטה מה הלאה במקרה שלא אמצא עבודה (ואני יכולה לחשוב על לפחות שני תהליכים שקרו בתקופה הזו שנראו מבטיחים מבחינה מקצועית ומבחינת ראיונות שיכלו במצב נורמלי להגיע להצעת עבודה).

ואני מודה שדי קיוויתי שהחצי שנה הזו תוביל את השוק להיות במצב טוב מספיק כדי להקל יותר על חיפוש העבודה שלי ושל אחרים. אבל אני מרגישה שדווקא הסיטואציה הנוכחית שבה זה לא קרה אבל עושה רושם שזה מתקדם לכיוון הזה נותן הרגשה שאם רק אמתין מספיק, זה יקרה.

ועקרונית יכול להיות שאחד התהליכים שהתחילו לי בשבוע וקצת האחרונים (ויש שניים בשלבים התחלתיים שונים שקורים לי כרגע, או אחרים שאולי יתחילו בקרוב) יוביל להצעת עבודה, ועוד שבועיים או שלושה אכתוב פוסט שמבשר שהתחלתי לעבוד שוב.

אבל יכול להיות שעוד חצי שנה שוב אכתוב פוסט כזה על מה הלאה בחיפוש העבודה שלי, כי השוק עדיין לא הפך להיות טוב כמו שקיוויתי בתקופה הזו. פשוט כי אי אפשר לדעת מה יהיה קצב ההתאוששות של השוק וכמה מהר או לאט הוא יהפוך משוק נוראי לשוק טוב.

(וכמובן שיכול להיות שאכתוב כל דבר באמצע)

לפני שלושה חודשים, במפגשים האחרונים שלי עם הקואצ׳רית שעבדתי איתה – היא דחפה אותי כבר אז להתחיל לחפש תפקידים אחרים בהייטק של למשל בדיקות או עבודה בתחומי הדאטה. היא ניסחה את זה בתור משהו תמים כביכול שבו אני לא מוותרת על התכנות אלא מוצאת משהו שאוכל יותר בקלות להתקבל אליו בשלב זה עד שהמצב בשוק ישתפר. אני אפרט את זה אולי ברשומה אחרת שבה אפרט על הרבה היבטים של הרשומה הזו שאני לא רוצה שיפריעו לשטף של הרשומה הזו, אבל בתכלס היא דחפה אותי להסבה מקצועית.

אני חושבת שאז באמת לא הייתי מוכנה עדיין מבחינתי לחשוב על זה – אבל השאלה באמת עולה לי עכשיו, ובעיקר התלבטות עד כמה להמשיך לחיות על החסכונות שלי – או למצוא עבודה זמנית עד שמצב השוק ישתפר, או למצוא עבודה קבועה אחרת, בין אם במקצוע אחר או מחוץ להייטק.

לכן בשלב זה אני לא בטוחה מה הלאה, מהסיבה הפשוטה שפשוט אי אפשר לנבא לאיזה כיוון השוק ילך, ומה הסיכוי שלי למצוא עבודה כשהוא ישתפר.

אני כן יודעת שחוזרים אלי מעסיקים, ושבתהליכים שיש לי כבר ידע וניסיון בפתרון השאלות ושאני לא לחוצה – אני מצליחה לעבור אותם. ובר עברתי ראיונות מסוגים שונים, החל מראיונות טכניים וכלה בראיונות מול מנהלות משאבי אנוש.

השאלה מתי זה יהיה מספיק, והאם שווה לי להמתין לזה שזה יקרה?

הזן הזה של מרטנסיה אופייני לאלסקה וקנדה.

שימו לב לזה שזה אכן פרח כחול – משהו מאוד נדיר. לפי מוטי ועננת – זה כנראה נובע מכך שהחרקים שהם אלו שלרוב מפרים פרחים לא רואים כחול.

אני מניחה שכולנו שמענו על ההתבטאות של יאיר גולן בשבוע שעבר על כך שאף אומה שפויה לא רוצחת ילדים בתור תחביב.

לאלו מאיתנו שהצליחו להבין את המסר – כנראה שאנחנו מסכימים איתו. ברור לנו שאין לנו רצון להתעלל בפלסטינים רק לשם ההתעללות, מלבד אולי כמה עשבים שוטים מהימין הקיצוני שגם הם (לרוב) מטופלים (או לפחות טופלו בעבר) בצורה משפטית. אחרי השביעי באוקטובר המלחמה נגד החמאס היתה חיונית, גם אם היא עכשיו מתארכת ללא סיבה בטחונית אלא רק לשמר את הממשלה של נתניהו – ולאויב שאנחנו נלחמים נגדו אין שום בעיה מוסרית להשתמש באזרחים העזתים בתור מגן אנושי – בעצם מעבר לכך, הם רוצים שהאזרחים ייפגעו כדי להשתמש בסבל שלהם נגד ישראל במלחמה על התודעה של המלחמה.

כך שישראל צריכה לצעוד בגבול הדק בין לנהל את המלחמה בצורה כמה שיותר יעילה – לבין להגן על האוכלוסיה האזרחית בעזה. ורוב בחיילים והציבור (כמעט) מכל גווני הקשת הפוליטית – מבינים את זה.

גם חלקים משמעותיים מאוד מהציבור מתנגדים מלתחילה להמשך המלחמה כי הם מבינים שהלחימה הנוכחית לא תביא להישגים שלא הגענו אליהם עד היום בלמעלה משנה וחצי של לחימה – ושהמלחמה פוגעת באפשרות לשחרר את החטופים שעדיין נותרו בחיים, ומסכנת את חייהם של החיילים שנלחמים בצורה מיותרת ועלולים לההרג ולהפצע (ולהשאר נכים ברמה כזו או אחרת לכל החיים).

מעבר לזה – האירועים של השביעי באוקטובר הראו שהחמאס ורוב האוכלוסיה האזרחית בעזה (וכנראה גם בגדה) תומכים בחמאס.

הבעיה היתה בניסוח. ובואו נודה בזה: הניסוח עצמו רמז שהבעיה היא בישראל כולה, לא רק הממשלה שלה. אמנם גולן הבהיר אחר כך שהוא התכוון לממשלה – אבל הוא יכול היה לנסח את ההצהרה שלו גם בצורה שבה המסר הזה היה ברור מלכתחילה.

וזו לא הפעם הראשונה שבה גולן מסתבך בניסוחים שמכעיסים המון אנשים – לא רק כאלו שמתנגדים לדעות שלו, אלא גם לכאלו שמסכימים איתן, אם הוא היה מנסח אותן בצורה ראויה.

ייתכן שהוא חושב שהסערות שהוא מעורר בסופו של דבר מעלות לדיון נושאים שחשובים לו, אבל הנזק שהן גורמות לטווח הארוך הוא משמעותי יותר לגוש מאשר מחסור בדיונים.

אבל מה שיותר מחשיב הוא שייתכן שהוא בעצם מאמין שכל עם ישראל וחיילי צה״ל בפרט באמת מתנהלים בצורה לא מוסרית. זו הקצנה של משהו שחוויתי כמה פעמים מצד תומכי מר״צ או שאר מפלגות השמאל הקיצוני – שמבחינתם מי שלא מסכים עם הדעות שלהם הוא שווה ערך למתנחל, וזה למשל כולל גם בוחרים של מפלגת העבודה למשל. כלומר מבחינתם כל מי שלא מסכים איתם – הוא קיצוני מידי לצד השני.

לכן עצם הבחירה של דמות שנויה במחלוקת כמו יאיר גולן לראשות המפלגה שאמורה לייצג את מה שנשאר מהשמאל הישראלי מעידה על הקצנה מאוד גדולה במחנה, מה שכנראה הופל אותו ללא רלוונטי – ומושך בוחרים למפלגות מרכז, שבחלקן נוטות להיות לא איכותיות מספיק.

אני חברה בפייסבוק בכמה קבוצות של הייטק, ברובן קבוצות של נשים. ולפני בערך שנה, גיליתי באחת מהן יוזמה שנשמעה לי מעניינת – אלו הן היו קבוצות שבהן החברים בכל קבוצה שמעוניינים בכך מעבירים הרצאות על נושאים מקצועיים.

ליוזמה הזו היו בעצם כמה מטרות. הראשונה היתה מטרה מקצועית – גם כדי לעודד אנשים ללמוד נושא מסוים לעומק כדי להעביר עליו הרצאה, וגם כדי לאפשר למאזינים ללמוד על נושא חדש, וגם אם זה לא בהכרח חדש להם – הם יכולים למשל לגלות איך עובדים בחברות אחרות בצורה שונה עם כלים או מושגים שהם מכירים ממקום העבודה, ואולי לשפר את העבודה שלהם בעזרת הגילוי הזה.

המטרה השניה היתה לעודד אנשים ללמוד איך להעביר הרצאות בצורה טובה – ולהתנסות בהעברת הרצאה בצורה טובה. לא פעם אנשים חוששים להעביר הרצאות כי הם לא יודעים איך לארגן הרצאה, וחוששים להעביר הרצאה בצורה גרועה ואז להציג את עצמם בפורום ציבורי כלא מקצועיים.

וכמובן שהמסגרת גם עוזרת ליצור קשרים בתוך התעשייה – כשבשנים האחרונות לא פעם שמים דגש על יצירת קשרים במקרה של חיפוש עבודה למשל.

---

לצערי ראיתי את ההודעה על המחזור הראשון של התוכנית מאוחר מידי אחרי שהתוכנית כבר התמלאה. חשבתי שראיתי את ההודעה על המחזור השני בזמן, אבל התברר שבכל זאת ניגשתי מאוחר מידי והקבוצות היו כבר מלאות.

אבל כנראה שהיה עניין – ונפתחה קבוצה חדשה באיחור, ואני הצטרפתי אליה ושמחתי להציע רעיון להרצאה.

ובאמת יצא לי להעביר את ההרצאה ואפילו להקליט אותה – כי נאמר לנו שמי שמעוניין בכך יוכל להעלות את ההרצאה לערוץ של התוכנית ביוטיוב, ואז גם להפיץ את הסרטון ברשתות המקצועיות.

אבל התלבטתי האם להעלות את ההקלטה כי הרגשתי שהתגובות על ההרצאה ב״לייב״ היו פושרות. רק אחרי כמה שבועות החלטתי לבקש להעלות את ההקלטה לערוץ אחרי עריכה שלה, ואז לבקש אולי מחברה או שתיים מהתחום להקשיב להרצאה לפני שאני משתפת אותה הלאה כדי לחוות את דעתן.

---

ויש נקודה שחשוב להזכיר כאן – מי שמתפעלות את התוכנית הן מתנדבות. זה לא אומר שהן לא מקבלות ניסיון רלוונטי בניהול והובלה למשל, ומשהו שהן בהחלט יכולות להתגאות בו בקורות החיים שלהן לתפקידים עתידיים.

אבל זה כן אומר שהן משקיעות את הזמן הזה במקביל לעבודה, ולכן הזמינות שלהן מוגבלת – למרות שיש הרבה במה להשקיע, כמו למשל לעזור לאנשים עם המצגות, או עריכה של ההרצאות המוקלטות לפני שמעלים אותן לערוץ היוטיוב.

העריכה היא לרוב משהו שנועד להפוך אותן לזורמות יותר בלי כל מיני גמגומים או מריחות של מילים כך שהתוצר הסופי שעולה יראה ובעיקר ישמע מקצועי.

לכן בהתחלה כשלא היתה התייחסות להרצאה שלי והיא לא עלה לעמוד היוטיוב של התוכנית, אמרתי לעצמי שבטח כשהודעתי על הרצון שלי להעלות את ההרצאה מאוחר יחסית אולי יש סרטונים אחרים שהם בעדיפות, כולל של אנשים שאולי הציגו אחרי אבל דאגו לבקש להעלות את הסרטון מיד אחר כך.

אחרי בערך חודש, שאלתי את המובילה של הקבוצה הספציפית שבה השתתפתי (שהיא לא המנהלת של כלל התוכנית) מה קורה עם זה, והיא אמרה שזה מחכה לעריכה של המנהלת (של התוכנית) אבל הן מודעות לזה שאני רוצה להעלות את ההרצאה.

לא ממש חשבתי על זה גם אחרי שהמחזור הסתיים רשמית, וגם לא כמה שבועות נוספים אחר כך כשהתחילה ההרשמה למחזור החדש שאליו גם נרשמתי, עם רעיון חדש להרצאה נוספת שהפעם ידעתי שאבקש מראש שתעלה לערוץ.

עכשיו היה מדובר על המחזור השלישי של היוזמה הזו, שהלכה וגדלה – ויש לדעתי יותר מעשרים קבוצות שונות בתחומים שונים של ההיטק כולל מקצועות ניהוליים יותר.

כנראה בגלל הפופולריות של התוכנית, החליטו הפעם ליזום לנו מפגש מקדים במשרדים של חברת הייטק כזו או אחרת (חברות לא פעם אוהבות לארח אירועים כאלו בשביל חשיפה שלהן למועמדים, כשלרוב העניין הטכ), שכללה כמה הרצאות על איך להכין הרצאות ומצגות.

במקרה יצא לי לפגוש את המנהלת של התוכנית כשהגעתי למפגש, ואני ועוד שתיים או שלוש נשים לא הצלחנו להיכנס לחברה כי הדלת היתה סגורה ולא היה אף אחד בקבלה של החברה. המנהלת הגיעה וניסתה להשיג מישהו או מישהי שיפתחו לנו את הדלת, וכשהמתנו פשוט החלטתי לשאול אותה האם היא מודעת לזה שאני מעוניינת להעלות את ההרצאה שלי.

היא אמרה כן ושהיא תגיע לזה בקרוב.

אבל אז היא פתחה את ההרצאות של המפגש עם רקע על התוכנית, ואז העירה ״בהמשך של ההערה של עדי, אני רוצה להזכיר שאנחנו עובדות פה בהתנדבות ולכן הזמן שלנו מוגבל ולכן ייתכן שייקח זמן עד שנוכל להעלות דברים״.

אחרי ההרצאות ניגשתי אליה להתנצל ולהגיד שממש אין לחץ זמן מבחינתי ורק רציתי לוודא שלא נשכחתי, והיא אמרה שאין על מה להתנצל. אמרתי לעצמי שאין סיבה להיפגע מזה וכנראה האי השתמשה באמירה שלי כדי להסביר לאנשים אחרים שבטח גם ירגישו שהם נשכחו מה עומד מאחורי זה.

ואז במפגש של שבוע לאחר מכן, בקבוצה של ההרצאות שאליה הצטרפתי עליתי להרצאה כמה דקות לפני שהיא התחילה, ואותה עורכת העלתה את הנושא מיוזמתה והבטיחה לי שהיא עובדת על הסרטון – אבל שוב לא ראיתי שהוא עולה.

אבל במקרה נכנסתי לערוץ היוטיוב של התוכנית במהלך הסופ״ש, וראיתי בעמוד הראשי של הערוץ של התוכנית שהועלו כמה סרטים של הרצאות מהמחזור הנוכחי, והסרט שלי לא היה אחד מהם. וזה כבר התחיל להרגיש לי מוזר – כאילו אולי בעצם לא כל כך רוצים להעלות את הסרטון שלי לערוץ כי משהו בו מרגיש לא מקצועי.

אני פחות חושדת שהתוכן של ההרצאה לא מקצועי, אלא יותר העובדה שכנראה אני שמנה, מאוד לא פוטוגנית ומצטלמת רע (מעין אנטיתזה לדוגמניות שמצטלמות נפלא), וכמו שכתבתי פה בעבר – יש לי הפרעת דיבור מסוימת. יכול להיות שהשילוב של כל אלו גרמו לסרטון להראות שונה אסתטית מאחרים, ואולי יצר רושם פחות מקצועי. ובמצב כזה, לצוות היה אולי מאוד נחמד לעודד אותי להעביר הרצאות בתוך הקבוצה עצמה מתוך רצון להציג הכלה וגיוון – אבל כשזה מגיע לערוץ עצמו, הם מעדיפים לא להעלות סרטון כזה שייצור אולי רושם פחות מקצועי, במיוחד כשהיוזמה היא בשלביה הראשונים ויחסית רגישה לבעיות כאלו. ואני התרשמתי שיש פה רצון להפוך את הערוץ והיוזמה לגורם משמעותי בתעשייה, כך שיש חשיבות לכך שהסרטונים יראו מקצועיים.

אני התלבטתי מה לעשות הלאה עם זה, האם לשוחח באופן ישיר עם המנהלת במפגש הבא שלנו שהיה בשני בבוקר, או שפשוט לוותר על זה.

---

ואז בראשון בבוקר קיבלתי מאותה מנהלת הודעה שהסרטון שלי עלה לערוץ, והיא שלחה לי גם לינק אליו – וראיתי שהוא באמת היה חלק מהערוץ. אני שמחתי ואמרתי לעצמי שכנראה לא היה לי ממה לחשוש.

רק שבשעות הצהרים המאוחרות יותר נכנסתי לערוץ, וראיתי שהסרטון שלי לא מופיע בעמוד הראשי שלו – למרות שנראה ששאר הסרטונים שעלו כן נמצאים שם. בחיפוש מהיר גיליתי שיש לו סטטוס מסוים שבגללו הוא כנראה לא מופיע בעמוד הראשי וגם אי אפשר לחפש אותו בערוץ . לא ממש היה לי ברור אם הסטטוס הזה הוא משהו שחייבים לשים ידנית, או שאולי הסרטון עלה כך בטעות ואפשר לתקן את זה.

אבל בשל זה כל כך הייתי עצבנית על התהליך שהעדפתי לוותר על השיחה מול אותה מנהלת, כי כבר די נמאס לי מהעניין.

רק כמה שעות אחר כך, כשפתחתי במקרה את הסרטון מהלינק, פתאום שמתי לב לכך שיש כניסות לסרטון – מה שאמר שהוא הופיע בעמוד הראשי ואפשר לאנשים סוף סופ לצפות בו. אמנם לא מדובר על המון כניסות, ואין לי מושג כמה מהן באמת הקשיבו לסרטון עד הסוף או אפילו יותר מכמה דקות – אבל לפחות הנושא נשמע מעניין למישהו…

ואני לא יודעת עד כמה זה באמת היה קורה אם לא הייתי ״מנדנדת״ למי שצריך…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שמאחורי היחסים של טראמפ וביבי יש הרבה ״פוליטיקה״.

אחרי שטראמפ ניצח בבחירות 2016, היתה כביכול חברות או שותפות בין טראמפ וביבי – אבל בעצם היה מאחורי היחסים ביניהם בעל אינטרסים. אני מניחה שוכלנו מכירים את שלדון אדלסון, אותו עשיר שהחליט להפיץ בישראל את ״ישראל היום״ בחינם לפני המון שנים, כדי שיהיה בארץ עיתון בעל דעות ימניות. עם השנים העיתון הפך להיות ה״ביביתון״ מכיוון שהוא החמיא מאוד לביבי – אבל בשלב מסוים עבר חתול שחור בין בני הזוג נתניהו לבין שלדון אדלסון ואישו מרים, לכאורה בגלל דרישותיה המוגזמות של שרה לגבי פרסומים לגביה בעיתון או דרישה למתנות שונות מבני הזוג אדלסון.

אבל לפני שזה קרה, שלדון היה מממן כבד גם של ביבי וגם של טראמפ וכנראה היה זה שעמד מאחורי הקשר הטוב ביניהם בכהונה הראשונה של טראמפ ולכן ביבי כנדרש פיאר את שמו של טראמפ, וטראמפ מצידו נתן לביבי יד חופשית בהשפעה שלו על מדיניות החוץ של ארה״ב.

הכל השתנה אחרי ששלדון ז״ל הלך לעולמו – ובמקביל טראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות של 2020 – אבל סירב לקבל את התוצאות. ביבי אמנם ניסה לדחות ככל יכולתו את הברכה המסורתית שכל ראש מדינה נוהג לברך בה את הנשיא האמריקני הנבחר – אבל בסופו של דבר גם הוא נאלץ לברך את ביידן על הזכיה, מה שגרר לכעס רב מצידו של טראמפ כלפי מי שהוא תפס בתור תומך שלו.

במקביל, מרים אדלסון שמעולם לא הסתירה את תיעובה כלפי בני הזוג נתניהו לא רק שהפסיקה לכתוב עליהם בצורה מחמיאה ב״ישראל היום״ (למרות שהעיתון כמובן שמר על הקו הימני שלו), אלא גם התחילה לפעול מול טראמפ כדי לפעול למען ישראל מאחורי גבו של ביבי – וכמובן בלעדיו.

אני מניחה שבנוסף לזה, טראמפ עצמו רוצה לעשות סדר במזרח התיכון ואולי אפילו לזות בפרס נובל על זה (וכנראה מקנא אובמה שזכה בפרס הזה), ונתניהו מונע ממנו את זה בכך שהוא נכנע לימין הקיצוני ולא מפסיק את המלחמה. לכן אני מניחה שאין תיאום בין ביבי לטראמפ שבו טראמפ כופה על ביבי מעשים שביבי כן מעוניין לעשו אבל פוחד מסמוטריץ׳ ובן גביר. טראמפ פשוט מאיים על ביבי וכך משיג מה שהוא רוצה – וביבי מנצל את הכפיה הזו בתור תירוץ.

ההנחה שלי נובעת מזה שטראמפ הוא אדם רברבן ודברן, שהיה מגלה ״סוד״ שכזה די מהר בלי לחשוב על המשמעות של הגילוי. הוא פשוט מתעב את ההתנהלות של ביבי, ואת זה כותבים כל הפרשנים…

אחרי שכתבתי על השכשכן בבריכה, חשבתי לכתוב על עוד מישהי שמתאמנת איתי בחדר הכושר.

מדובר על מישהי שהצטרפה לפני כמה שנים לחדר הכושר, ומקפידה להגיע לאימון כל בוקר – כשאמא שלה מלווה אותה. עם השנים גיליתי שהן מגיעות לקניון שבו נמצא חדר הכושר הרבה זמן לפני שחדר הכושר נפתח (ממה ששמעתי מאמנים ומתאמנים שונים בחדר הכושר – הן כנראה יוצאות מפתח תקווה בסביבות חמש, וחדר הכושר נפתח רק בשש), והן יושבות באיזור המזון המהיר של הקניון שנמצא קומה אחת מתחת לזו של חדר הכושר, שם האמא מוציאה קופסאות עם אוכל שלא ברור לי מי מהן אוכלת אותו, כי הבחורה מאוד רזה, ורזתה אפילו יותר מאז שהיא הצטרפה לחדר הכושר.

אולי בין השאר זה נובע מהעובדה שהיא מתאמנת במשך כמה שעות טובות על המכשיר האליפטי, ויש לה ממש ״מכשיר קבוע״ שעליו היא מתאמנת. משיחה שלי עם אחד המאמנים לפני כמה ימים גיליתי שהיא מתאמנת משהו בין 6 ל 8 שעות ביום על המכשיר, ורק אולי פעם בשבוע מבצעת אימון משקולות. היא כנראה לוקחת הפסקה מידי פעם כדי לנוח, אבל לא ברור אם היא אוכלת בין לבין – או רק למשל שותה קפה.

בזמנו אמא שלה היתה מלווה אותה עד הכניסה לחדר כושר, אליו היא נכנסת לבד – אבל עם הזמן שמתי לב שהאמא התחילה להיפרד ממנה בקומה שמתחת לחדר הכושר והיא עולה בעצמה. היא היתה אז ממהרת להכנס לחדר הכושר – ולוקחת כמות עצומה של מגבות, כנראה כדי להחליף ביניהן בין ״סשנים״ שלה על המכשיר, או כי היא מתקלחת בין לבין. אין לי מושג כי אני יוצאת לרוב לפני שהיא בכלל לוקחת את ההפסקה הראשונה שלה מהמכשיר.

מידי פעם רואים אותה מתווכחת בקולי קולות עם מישהו, בין אם זה מתאמן אחר או אחד מאנשי הצוות של חדר הכושר, למרות שלדעתי זה פחת לאחרונה – כנראה כי המתאמנים והצוות ברובם קבועים ומכירים אותה. ממה שהבנתי בעבר היו לה ויכוחים שבהם היא צרחה ואפילו קיללה את אנשי הצוות, אבל כנראה שמאז ומתמיד היתה הבנה למצבה המיוחד, ולכן הצוות עצמו מאוד סלחן כלפיה כשהיא מתנהלת בצורה חריגה.

רבים יודעים שהיא ״טיפוס״ כזה שמתלונן לא מעט. היא אחד האנשים הרעשניים ביותר כשנוצרים מצבים שבהם חלילה מי שאמור לפתוח את המכון מאחר לפתוח אותו, גם אם היא צודקת בכך שיש אנשי צוות ספציפיים שבאמת היו מאחרים כרוניים. היא גם עדיין מאוד כועסת על זה שלפני כמה חודשים התחילו להגביל את כל קהל המתאמנים לקחת רק שתי מגבות בכל אימון, בין השאר בגלל שאנשים כמוה היו לוקחים בקלות 6 ואפילו 8 מגבות בכל אימון כזה. והיא קולנית מאוד בכל מה שקשור לתלונות שלה – ומאמנים ששוחחתי איתם מספרים שבכל ביקור שלה יש לה תלונות, כולל על אנשי הצוות.

---

לי אישית בקושי יש מגע איתה – אנחנו נפגשות לרוב לכמה דקות ספורות בכניסה לחדר הכושר ובחדר ההלבשה שאנחנו שמות את החפצים שלנו במלתחות. כך שבניגוד לשכשכן, היא ממש לא מפריעה לי.

אבל משהו בכל הסיטואציה נראה לי מוזר. למשל העובדה שהיא מגיעה לחדר הכושר בעלות חודשית לא קטנה רק כדי ללכת על מכשיר שהיא יכלה לרכוש הביתה במחיר הרבה יותר זול מאשר מנוי לטווח ארוך לחדר הכושר. בשיחה שלי עם אחד המאמנים עלתה הסברה שהיא מגיעה כי יש לה בעיה כזו או אחרת (בין אם בעיה נפשית, פיגור שכלי קל כמו במקרה של השכשכן – או אוטיזם) והיא כנראה זקוקה למשהו שיגרום לה לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים.

אחת השמועות ששמעתי ממי ששוחחו עם האמא שלה היא שכנראה גם האמא סובלת מבעיה דומה לזו של הבת (מישהו ששוחחתי איתו הגדיר את זה כ״אוטיזם חמור״), למרות שהיא נראית הרבה יותר רגועה. אבל נשמע שהאמא מחכה לבת כל יום כמעט כל היום לסיום האימון שלה, מה שייתכן שמעיד על כך שאין לשתיהן עבודה או תעסוקה אחרת לבלות בה את היום. ייתכן שגם האבא במצב דומה (לפחות ממה שאנשים ששמעתי שוחחו עליו) , אבל זו נשמעת לי כבר הערכה.

יכול מאוד להיות שמכון הכושר באמת מנסה לעזור פה למשפחה בכלל ולבחורה הצעירה בפרט שהיא במצוקה רצינית – ולכן לא רק שההנהלה סלחנית להתנהלות החריגה של הבחורה אלא גם מאפשרת לה להיות מנויה בעלות מינימלית או אפילו כמעט לא קיימת. ואם זה באמת המצב – זה באמת נחמד מצידם.

אבל מצד שני, לא בריא להתאמן כל כך הרבה שעות כל יום ברמה יומיומית. מעבר לזה, אפשר אמנם להתעלם מהקללות והמריבות והצעקות שלה – אבל אם היא אכן נמצאת בחדר הכושר כדי לשפר את היכולות החברתיות שלה, היא זקוקה כנראה גם ללמוד שזו לא דרך לתקשר.

יצא לי לשוחח על זה לפני כמה ימים גם עם מתאמנת אחרת שמתלבשת לידי אבל במיוחד ליד אותה בחורה. מדובר על אישה מבוגרת יותר, שמבחינתה כנראה מעריצה את הבחורה על ההתמדה ואורך האימון שלה – ולכן קשה לה לראות אותו בתור בעייתי. וזה לא מחוסר אכפתיות – היא עצמה סיפרה לי פעם שהיא העירה למאמנת ומתעמל שריכלו על הבחורה שזה לא במקום.

אני לא יודעת אם יש דרך לעזור לה אם הסביבה הקרובה שלה לא פתוחה לזה, ואין לי מושג לגיב הסביבה הקרובה שלה בין השאר כי אני מכירה במרוחק רק את האמא שלה וזהו. אבל משהו שם נשמע לי כאילו אפשר לעזור וחבל לי שזה לא קורה עבור הבחורה המסכנה הזו.