העבודה של סופרים תמיד נראית לנו על פניה מאוד קלה. הם כותבים ספר ״טוב״ שהופך להיות רב מכר, ואז הם יכולים להפסיק לעבוד בכל עבודה אחרת – ולהתחיל לכתוב ״במשרה מלאה״. כמובן שכל שאר הספרים שלהם ממשיכים להיות רבי מכר, הם כמובן גם מתעשרים מזה – אבל ממשיכים לכתוב פשוט כי הם אוהבים את זה (וכנראה גם את האהבה וההערצה של קהל הקוראים).
אבל כדי להפוך לסופר רב מכר – צריך הרבה מאוד מזל. צריך לא רק לכתוב בצורה טובה לאורך זמן ספרים טובים (בין אם מדובר על לבנות סדרה שלמה שמתבססת על אותן דמויות ועדיין לרענן את העלילה בכל ספר, ובין אם ליצור דמויות שונות ולגוון בעלילה) – אלא גם שמספיק מהם יהפכו לנמכרים מספיק (ואולי אפילו לרבי מכר) כדי שלהוצאות הספרים ישתלם להמשיך לשלם לסופר להמשיך לכתוב.
נכון שמאחורי היכולת של ספר להפוך לרב מכר עומדים לא מעט מנגנונים. חלק מזה הוא למשל השיווק של הספר ויחסי הציבור שהוצאת הספרים מחליטה להשקיע בו, אבל לסופר המתחיל גם זה לפעמים עניין של מזל (במיוחד בשלב הראשוני אחרי שהספר יוצא לאור)..
לסופרת סופי קינסלה היה את המזל הזה. למרות שסופי קינסלה היה שם העט שלה – שמה האמיתי הוא מדליין וויקהאם, והיא כתבה ספרות יותר ״רצינית״ – ולכן כשהיא רצתה לכתוב ספרות קלילה ואפילו הומוריסטית יותר, היא החליטה לכתוב תחת שם עט. סופי היה השם האמצעי שלה – וקינסלה היה שם הנעורים של אמא שלה.
למזלה – הוצאת הספרים שלה התלהבה מספיק מהספר הקליל כדי לפרסם אותו, ובדיעבד התברר שהספרים הקלילים יותר שהיא כתבה תחת שם העט שלה נמכרו טוב משמעותית מהספרים הרציניים שהיא כתבה תחת שמה (וייתכן מאוד שדווקא הספרות הקלילה גרמה לספרות הרצינית להמכר יותר ברגע שזהותה של הסופרת התגלתה).
וקינסלה / וויקהאם בהחלט הפכה לסופרת שיכולה לעבוד כסופרת במשרה מלאה, ובעלה הפך להיות המנהל שלה במשרה מלאה ב 2013.
בתחילת דרכה, היא התפרסמה בזכות סדרה שהיא כתבה על בקי, אישה צעירה שעובדת ככתבת כלכלית (למרות שהיא לא ממש מבינה בכלכלה, ולא לוקחת את הקריירה שלה ברצינות) וכמו נשים צעירות רבות – ״מכורה״ לקניות, הין אם אלו בגדים או בילויים, ולא מצליחה להשתלט על האוברדרפט שלה. בספר הראשון מנהל הבנק שלה רודף אחריה, בספר השני הצהובונים בבריטניה עושים לה שיימינג – ורק כדי לגוון, בספר השלישי היא צריכה לבחור בין חתונה יוקרתית מהאגדות שחמתה לעתיד (האנטיפתית) מציעה לה – לבין חתונה ביתית בחצר של ההורים שלה.
הסדרה היתה אמורה להסתיים אחרי הספר השלישי, וקינסלה המשיכה לכתוב – אבל ספרים שעמדו פחות או יותר בפני עצמם. אבל הפופולריות של הסדרה הובילה לכך שקינסלה המשיכה לכתוב ספרים על בקי עם עלילות שהפכו להיות יותר ויותר מופרכות עם הזמן – החל מאחות מצד אבא שלה (מרומן לפני הנישואים) שהיא אנטי קניות, דרך הריון שבקי מתעקשת להיות מטופלת על ידי הגניקולוגית הכי יוקרתית בעיר רק כדי לגלות שזו האקסית של בעלה שרוצה אותו חזרה – וכלה בעליות מופרכות בלוס אנג׳לס ובלאס וגאס.
בשנים האחרונות היא כתבה פחות ופחות, עד שלפני בערך שנה וחצי היא פרסמה הודעה ברשתות החברתיות על כך ששנה וחצי לפני כן היא אובחנה כחוה בסרטן המוח. היא הסבירה שהיא לא הודיעה על כך עד אותה תקופה כדי לאפשר למשפחה שלה (בעלה וחמשת הילדים שלהם) ללמוד להסתדר עם המציאות החדשה של אמא לא בריאה שעוברת טיפולים קשים.
הספר היחידי שהיא הוציאה מאז היה ספר שבעצם מספר על החוויה הזו של להיות חולה – החל מההתמודדות עם להתעורר מהניתוח כשבכל פעם היא שוכחת למה היא בבית חולים וכל כך כואב לה הראש (היא מעולם לא נזכרה בתהליך האבחון או בתסמינים שהיו לה), דרך השיקום הפיזי הקשה (לבהתחלה לגרור את עצמה לכמה צעדים עם הליכון, ואז לצאת להליכות קצרות, ולא מעט טיפולים של ריפוי בעיסוק לפני שהיא שוחררה הביתה) – וכלה בחיים לצד טיפולי כימותרפיה והקרנות כדי לנסות לאפשר לה לשרוד כמה שיותר.
בסרטן המוח הרוב המוחלט של החולים מצליח לשרוד בין שנה לשנה וחצי. קינסלה עצמה הצליחה לשרוד קצת יותר משלוש שנים, עד שאתמול בבוקר (שעון בריטניה) היא הלכה לעולמה כשהיא מוקפת בבני המשפחה שלה.
היא הלכה לעולמה יומיים לפני יום ההולדת ה 56 שלה.
היא אמנם לא כתבה ספרות ״עילית״, אבל רבים מהקוראים ובעיקר הקוראות שלה הגיבו על ההודעה על מותה בסיפורים על איך הספרים שלה עזרו להן (וגם להם) להתגבר על קשיים ותקופות פחות טובות בחיים. ולפחות בעיני זה חשוב מאוד.
הדבר הראשון הוא שאני מרגישה שאני ״מוצפת״ בדברים לתרגל משני הקורסים שאני עושה.
באפן עקרוני, הקורס המקצועי ״הבטיח״ לנו שהתרגול ייקח רק שלוש או ארבע שעות כל שבוע. אבל היתה הנחה מאחורי ההבטחה הזו – שהתרגול יתנהל בשפה שהוא בחר. זו שפה די פופולרית, אבל במקרה אני לא ממש מכירה או עובדת איתה. במקביל לזה, יהיה לי יתרון מאוד גדול לעבוד בקורס דווקא באחת מהשפות שאני כן חזקה בהן, כי הידע שאני לומדת בתרגול הוא בדיוק הידע שחסר לי בכל מה שקשור לשפה הזו. אבל התרגיל עצמו בעצם נותן מימוש פחו או יותר מלא של התרגיל בשפה שאני לא משתמשת בה – מה שאומר שאני צריכה לחקור איך לעשות את הדברים האלו בשפה ״שלי״ שזה משהו שצריך לעשות בכלים מאוד שונים מאלו שמותאמים לשפה שהמדריך נותן בה את הדוגמאות. והמחקר לוקח זמן, וגם להבין איך לגרום לדברים לעבוד כמו שעובד הקוד שכבר כתוב בתרגיל. וזה תהליך מאוד חשוב שבו אני לומדת את הדברים ״דרך הידיים״ וכמובן מתרגלת אותם, אבל זה תהליך שלוקח זמן כי אני צריכה לחקור ולפתור בעיות שהמדריך כבר פתר לאחרים.
לא ממש הספקתי לסיים את התרגיל לפני השיעור שהיה לנו בראשון בערב, ואז בשני היה לי ראיון עבודה שדרש כתיבה של תרגיל שנמשך כמה שעות אחרי הראיון כדי להשלים אותו בצורה טובה – ואז כבר הייתי צריכה להתחיל לעוד לקראת הקורס בנטוורקינג בשלישי בערך, כי במקביל היו לי את ״פינוקי הבית״ של הקורס להספיק, שזה היה בעיקר לעשות כמה קורסים באתר ממשלתי של קורסים.
התוכן של הקורס היה מעניין – אבל הוא היה מאוד איטי וחזרו בו הרבה פעמים על כל פיסת מידע אפשרית, מה שהפך אותו לאיטי וקצת משעמם.
מסתבר שבמקביל אליו היה צריך למלא איזשהו דף עבודה – שכלל לא רק מענה על שאלות אלא גם לשוחח עם חמישה אנשים שמכירים אותנו מקצועית או אישית כדי לשאול אותם כמה שאלות שמדגישות את ה״חוזקות״ שלנו. מבחינה מקצועית לפחות זו שאלה שלא זרה לי כי בהייטק עורכים הערכות מקצועיות פעם או פעמיים בשנה (כתלות בחברה) ולא מעט שיחות על בסיס קבוע מול המנהלים שלנו. מעבר לזה, חלק גדול מהתרגול הזה עשיתי באופן רציף עם הקואצ׳רית שלי נגע בנקודות האלו. כך שלא הייתי צריכה ליצור את הקשר הזה עם אנשים כדי למלא את השאלון, מה שהיה טוב כי באמת שלא היה לי זמן לזה.
מעבר לזה, גם הקורס אוניין וגם הקורס שבו אני משתתפת עם הקבוצה מרגיש לי כאילו הוא לא מתאים לי במלוא מאת האחוזים.
למשל קורס האונליין נשמע כאילו הוא מכוון להסבה מקצועית – למשל חלק מהשאלות והפעולות שהיינו צריכים לעשות היו ״לחקור את תחום העיסוק שאליו רוצים להיכנס״. אבל אני כבר מכירה את התחום שבו אני רוצה לעבוד ומה נדרש בו…
או הקבוצה עצמה נשמעת מאוד מכוונת לאנשים שרוצים לפתוח עסקים עצמאיים, רובם בתחום ההדרכה האישית בכל מיני תחומים – ונשמע שבאמת רובם בתחילת דרכם בתחום הזה של להדריך וגם של להיות עצמאיים. והתחושה היא שלא פעם ההכוונה שהמדריכה שלנו נותנת היא בכיוונים האלו – למשל אתמול היא המליצה על לא מעט כלים לנטוורקינג לעצמאיים, אבל לא נתנה כלים מקבילים לשכירים. היא אמרה לדעתי בשיכור הראשון לגבי משהו ספציפי שהיא רצתה שנעבור עליו ש״הוא גם יתאים חלקית לשכירים״, ולמשל אתמול בערב היא נתנה המלצה ללא מעט קבוצות לנטוורקינג שהן ספציפיות לעצמאיים – אבל אפילו לא המלצה אחת לקבוצות שרלוונטיות לשכירים.
כן חשוב לי לכתוב שברור שהמדריכה שלנו מקצועית – היא באמת עוקבת אחרי אנשים ונותנת עצות אישיות, כולל בין שיעורים. למשל היה לנו תרגיל בשיעור אתמול שבו היינו צריכים לספר איזה עזרה נשמח לקבל מהקבוצה – והיא ביקשה ממני ומעוד אנשים לחשוב על חברות ספציפיות שנרצה לעבוד בהן, כי היא יודעת מניסיון שאנשים שלא בהייטק לא בהכרח מכירים ״תחומים״ שונים בהייטק ולא ידעו לקשר בין החברה שבה מכר/ה שלהם עובד/ת לבין התחום שלמי שעובד בהייטק נשמע מאוד טבעי.
והקורס לא מיותר לחלוטין – מידי פעם יש בו ״פנינה״ מעניינת, אבל אני צריכה להמתין לפנינה אחת או שתיים כאלו בשיעור של שלוש שעות…
מעבר לזה, היתה לנו השבוע משימה שאני לא בטוחה שאהיה מסוגלת להתמודד איתה.
המדריכה בעצם ביקשה שנרכיב רשימה של עשרה אנשים שמהם נרגיש בנוח לעזור לנו בחיפוש של מה שאנחנו מחפשים – בין אם הם עצמם יכוים לעזור, או שהם מכירים אנשים שאולי יוכלו לעזור בעצמם או שהם מכירים אנשים אחרים שיוכלו לעזור לנו.
היא נתנה לנו רשימה של מקורות שבהם נוכל לחשוב על אנשים כאלו – חברים, בני משפחה, קולגות מעבודות קודמות, אנשים מהלימודים – אבל גם קשרים אחרים שלא בהכרח חשבנו עליהם, כמו למשל הורים של הילדים במסגרות החינוכיות, או אנשי מקצוע שאנחנו בקשר איתם.
אז למשל היא ביקשה מאיתנו לגלול ברשימת אנשי הקשר בנייד שלנו כדי לראות עד כמה יש שם פואנציאל לאנשים שאנחנו מכירים ויוכלו לעזור לנו כקשרים.
ואז הבנתי עד כמה בעצם המעגלים החברתיים שלי מצומצמים – ואין לי בהכרח את אנשי הקשר האלו.
קחו לדוגמא אנשים ״מהלימודים״ – את התואר עשיתי לפני עשרים ומשהו שנים, ולא ממש שמרתי על קשר עם אנשים מהתואר מלבד כמה חברים, שגם הם כבר מודעים למצבי וניסו לעזור לי ללא הצלחה.
דוגמא נוספת היא מעגלי מכרים כמו ההורים של חברים של הילדים – בגלל שאין לי ילדים, אין לי את המסגרת החברתית הזו. אבל זה לא רק ״ההורים של חברים של ילדים״ – אלא משהו מעבר לזה. כי למשל בהקשר הזה של הילדים, המדריכה למשל הציעה לנו שכשאנחנו מחכים למורה בזמן אסיפת הורים, נשוחח עם ההורים שלידנו במקום שכולנו נהיה ״קבורים״ בטלפון. אבל זה בעצם טיפ שיכול להיות רלוונטי להמון מסגרות חברתיות אחרות – רק שבעצם אני פתאום מבינה שכבר לא מעט שנים אין לי מסגרות חברתיות כאלו שבהן אני יכולה לפגוש אנשים באופן ספונטני.
וכשדיפדפנו בטלפון – מלבד משפחה וחברים, רוב המספרים היו של משרדים שונים או אנשי מקצוע שאני נעזרת בהם בתדירות די נמוכה, ולא כאו שארגיש נוח לבקש מהם עזרה.
וזו בעצם בעיה – אבל לא כזו שהקורס יכול לעזור לי בה…
הטיסות שלי לניו זילנד היו הטיסות הכי קשות והכי קלות שהיו לי אי פעם בטיולים.
הטיסה חזרה הביתה מניו זילנד היתה כנראה הטיסות הכי קלות שאי פעם עברתי, ומדובר היה על טיסה מורכבת שבה היו לי שני קונקשנים (אחד בבנגקוק והשני באיסטנבול). היו לי בערך שעתיים בכל קונקשן כזה, ושני שדות התעופה ידועים בתור שדות תעופה ענקיים שבהם יש מרחקים עצומים בין הטרמינלים והשערים, ועדיין הצלחתי להגיע לטיסות ההמשך בזמן.
זה קרה בין השאר כי כל הטיסות שלי באמת יצאו בזמן, וכמה מהן אפילו כנראה כמה דקות לפני הזמן, ומשך הטיסה באמת היה כפי שהוא היה צפוי להיות.
הטיסה בהלוך היתה ההפך הגמור.
דווקא בטיסה הזו דאגתי למרווחים מאוד גדולים של בערך שלוש וחצי עד ארבע שעות כדי שאם חלילה אחת הטיסות תתעכב, לא אאחר לטיסה הבאה. כן השארתי לעצמי יומיים וחצי בניו זילנד לפני הטיול כדי להתרגל לזמן במדינה (שהוא 11 שעות לפני ישראל) ולתקלות למיניהן, שהנחתי שעלולות להיות בעיקר מסוג איבוד הציוד שלי. איבוד מזוודה במצב כזה הולכת לאיבוד – אז תהיה לי בעיה לקבל אותה חזרה במהלך טיול שבו אנחנו עוברים כל יום ממקום למקום.
לכן העדפתי שיהיה לי זמן מראש במיקום קבוע לכמה ימים כדי שהמזוודה תוכל להגיע אלי.
הטיסה מישראל לאיסטנבול יצאה בזמן, וקיבלתי כרטיסי עליה למטוס גם לטיסות הבאות, כאילו הכל עומד לצאת בזמן ואין בעיות מיוחדות. גם הגענו לאיסטנבול בזמן סביר, עברנו יחסית מהר את הבידוק הבטחוני בשדה – ואז חיפשתי מסך לראות בו מאיזה שער הטיסה שלי ממריאה.
ורק אז ראיתי שהטיסה נדחתה בארבע ומשהו שעות – בערך חצי שעה יותר מזמן ההמתנה שהיה לי בשדה התעופה הבא, בבנגקוק, כלומר גם אם הטיסה תצליח להקדים בקצת – אני מפספסת את הטיסה שלי מבנגקוק לניו זילנד.
אם רק הייתי פשוט ממתינה לטיסה שלי בשקט, רוטנת בלב על העיכוב, ומנצלת את הזמן לתאם את האיחור מול האכסניה שבה הזמנתי חדר, אוכלת ארוחת ערב, ומוצאת פינה שקטנה לנמנם בה – החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
אבל אני החלטתי לקחת יוזמה – ולפנות לשירות הלקוחות. וזו היתה טעות ששילמתי עליה בכמה שעות של טרטורים ועצבים – לא רק מצידי אלא גם מצידם.
אם הנציגה היתה פשוט נותנת לי את המידע שאם אעלה על הטיסה באיחור יהיה מי שיחכה לי בבנגקוק עם פרטים על הטיסה הבאה שיוצאת פלוס ידאגו לי למלון וארוחות, ואולי אפילו היתה נותנת לי הערכת זמן מתי אגיע לניו זילנד אם היא היתה יכולה – ואני הייתי יוצאת ממנה מרוצה.
אבל היא הציעה לי לנסות לבדוק האם יכולה להיות לי טיסה חליפית שאגיע לניו זילנד בערך באותו זמן באיחור לא משמעותי, אבל כזו שתעבור דרך הונג קונג במקום בנגקוק, ואני כמובן הסכמתי. כשזה לא הצליח לה מיידית היא הציעה לי ללכת לאכול ארוחת ערב ולחזור בעוד שעה כדי לקבל פרטים.
הלכתי לאכול, שוטטתי קצת באינטרנט, ואז חזרתי לשירות הלקוחות – רק כדי לחטוף צעקות מאחראי המשמרת למה אני באה להטריד אותם. אז הנציגה שטיפלה בי קודם מיהרה להגיעה, אמרה לאחראי המשמרת שהיא מטפלת בי, ואז הציגה לי נציג אחר שיטפל בי כי המשמרת שלה הסתיימה.
הבעיה נבעה בעצם מהעובדה שהנסיעה שלי הורכבה משלוש טיסות שבהן טסתי עם שתי חברות תעופה: את הטיסה מישראל לאיסטנבול ואת הטיסה ממנה לבנגקוק טסתי עם טורקיש איירליינס, אבל מבנגקוק לניו זילנד טסתי עם תאי איירליינס, חברת התעופה הלאומית של תאילנד. את הטיסות של טורקיש איירליינס הנציגה יכלה לשנות בקלות – אבל הבעיה היתה שאם הם היו מבטלים את הטיסה שלי דרך בנגקוק כדי שאוכל לנסוע בדרך אחרת – זה היה מבטל לי גם את הטיסה חזרה איתם וזה היה יוצר כמובן בלגן בדרך חזרה.
הבעיה היא שאף אחד לא הסביר לי את זה – יכול להיות שהפקידה הצעירה יותר באמת רצתה לעזור ולא הכירה את הנהלים ולכן באמת רצתה לנסות. אבל כשהתחלתי לפנות לפקיד – במקום להגיד לי באופן ישיר שהוא לא יכול לשנות את לוחות הזמנים הוא יצר אצלי רושם שהוא ממשיך לנסות להעביר אותי לטיסה דרך הונג קונג. לכן זה יצר אינטראקציה שבה פעם בכמה זמן ניגשתי לדלפק כדי לבדוק מה קורה, ולא קיבלתי תשובה שהיתה לי ברורה.
הסיפור נגמר רק כשבשלב מסוים הבנתי שאם הולכים להעביר אותי לטיסה להונג קונג ולא אומרים לי מיד אני אאחר אליה ואז בכלל יהיה בלגן – ואז שאלתי ישירות את הנציג מה קורה והוא אמר לי שהוא לא הצליח להעביר אותי, והפנה אותי בעצם לנציגות אחרת שאמורה לטפל במקרים דומים, ואמר שהייתי אמורה לפנות אליהם במקור (מה שמעלה את השאלה אם זה היה המצב – למה לא הפנו אותי לשם מלכתחילה), והם ידאגו לי למלון ואז לטיסה בוקר אחרי.
לדעתי בשלב זה הם פשוט ראו בי נודניקית נוראית וניסו כך להיפטר ממני, אבל מצד שני אני מרגישה שהבעיה נבעה מזה שהם לא טיפלו בבעיה כמו שצריך, בין אם היה מדובר על להפנות אותי למקום אחר (לגבי זה אני קצת בספק) – ובין אם היה מדובר בפשוט להגיד לי ישירות שזה לא הולך לקרות.
בסופו של דבר בשלב זה רק רציתי למצוא פינה שקטה כדי לנמנם בה קצת בשעות לפני הטיסה. אבל כבר לא יהה מקום כזה בגלל השעה המאוחרת.
לפני שעליתי לטיסה לבנגקוק ניסיתי לשאול את צוות הקרקע מה לעשות, ועם המזל שלי ״נפלתי״ בהתחלה על עובדת חדשה שלא ממש ידעה מה להגיד לי, ואמרה שהיא תתייעץ עם עובדת ותיקה ושהיא תחזור אלי.
כשזה לא קרה ניגשתי לעובדת אחרת – והיא ייעצה לי שכשאגיע לבנגקוק פשוט אגש לדלפק של חברת התעופה כדי לבקש מהם לעזור לי עם הטיסה הבאה או כל שאלה אחרת שתעלה לי. כשהתלבטתי איתה לאיזה דלפק לפנות, של טורקיש שאיתה טסתי עד כה או של תאי איירליינס שאיתה אני אמורה לטוס הלאה, והיא הציעה לי לפנות לטורקיש כי הם אלו שגרמו לתקלה.
אני אהבתי מחשבים מגיל 12 בערלך ידעתי שאני רוצה לעבוד עם מחשבים, ולכן עשיתי תואר במדעי המחש והתחלתי לעבוד בתור מתכנתת. ברור שהעבודה בתחום שונה ממה שחשבתי שהיא תהיה כשתכנתתי בגיל 12 – יש הרבה יותר ישיבות, וצורך לעשות בדיקות, ולא תמיד לכתוב מה שרוצים אלא מה שהמנהל אומר, אבל בסה״כ התפקיד לא רע.
אין לי משהו אחר שהייתי רוצה לעשות. זה לא שאין דברים שאני אוהבת לעשות, כמו למשל לטייל ולצלם, אבל העבודה בתחומים האלו מאוד שונה מלעסוק בהם בתור תחביב. למשל אם אני רוצה לטייל בתור קריירה – אני יכולה להיות מדריכת טיולים, אבל הדרכת טיולים לא מאפשרת לי לטייל איפה שבא לי אלא איפה שהחברה דרכה אני עובדת מארגנת טיולים, וגם אז רוב העבודה היא פחות או יותר לעשות בייביסיטר למטיילים מפונקים ולא להנות מהאתרים עצמם.
אני חושבת שלא פעם מי שחולם לעסוק בתחום מסוים לא בהכרח מבין למה הוא נכנס – למשל אלו שהולכים ללמוד רפואה או משפטים על סמך תוכניות רפואיות או על עורכי דין שהם ראו בטלוויזיה, ואז מתאכזבים לגלות שהעבודה השוטפת בכלל לא דומה למה שהם ראו בטלוויזיה.
ברור שכדי להתפרנס לא צריך בהכרח להנות ממה שעושים, אבל אני חושבת שהכוונה של הנושא היתה לדבר על מה אנחנו רוצים לעשות.
תקציר של ספר שקראתי לאחרונה: אישה צעירה שגרה במנהטן נפרדת מהחבר שלה. הוא בא ממשפחה ניו יורקית עשירה, היא הגיעה לעיר אחרי שהיא גדלה במערב התיכון של ארה״ב, והיא מרגישה שהוא זלזל בה ולא לקח אותה ברצינות – וגם לא רצה להתחייב לחתונה אחרי כמה שנות חברות.
אז היא פוצחת ברומן עם גבר מסתורי שהיא בטוחה שיש להם קשר מושלם תוך שתיים או שלוש פגישות, גם אם מכר שלה שפגש אותו מרגיש שיש פה משהו מוזר.
ואז הוא נעלם אחרי פיגועי ה 11.9.2001 – ואז הבחורה מגלה פוסטר שלו יומיים או שלושה אחר כך עם מספר טלפון שמבקש ליצור קשר אם מישהו מגלה אותו – ומסתבר שהמספר הוא של אישתו.
איכשהו הבחורה מתיידדת עם אישתו – בהתחלה בתור עיתונאית שלכאורה מראיינת אותה בתור מישהי שבן זוגה נפגע בפיגועים (ןכך מגלה על הגבר יותר ויותר פרטים אישיים), ואז הן הופכות להיות חברות למרות שאישתו של הגבר לכאורה לא מודעת למהות הקשר של העיתונאית עם בעלה.
במקביל לכך – הבחורה חוזרת לאקס שלה שמנו היא נפרדה בתחילת הספר, והם מחליטים להתארס ולהתחתן. קצת אחרי האירוסים היא מגלה שהיא בהריון אבל לא בטוחה מי האבא. בגלל שאותו גבר שהיא פגשה לתקופה קצרה מת לכאורה וגם לכאורה רימה אותה על זה שהוא היה נשוי – היא מחליטה לא לספר לארוס שלה שאולי הילד לא שלו.
הכל נראה כאילו החיים שלה מסתדרים – אבל אז היא מחליטה ליצור קשר עם האח של הבחור שהיא התאהבה בו, אבל דווקא התשובה הנחמדה שלו שאחיו באמת אהב אותה ועמד לספר לה את האמת לגבי עצמו גוררת אותה להמשיך ״לחקור״ את העניינים – עד שהיא מגלה את האמת.
והאמת היא שהבחור שהיא התאהבה בו בעצם ביים את המוות שלו בפיגוע, כי החיים שלו היו מבולגנים למדי. הוא ואישתו עמדו להתגרש כי היא בגדה בו על ימין ועל שמאל, והוא גנב כסף ממקום העבודה שלו כי הוא היה זקוק לו לעזור לאחיו.
היא כמובן מחליטה רק על סמך אינטואיציה על כמה היא התחברה לבחור הזה לפרק את מערכת היחסים עם הארוס שלה, וגם לספר לאישתו של החבר על כך שהיא היתה בת הזוג של בעלה (למרות שבדיעבד מסתבר שה״חוקית״ כבר עלתה על זה כי כשהן שחחו על בעלה הכתבת ידעה עליו פרטים אישיים שאישתו לא גילתה לה).
בסוף הספר הבחור מחליט ״לחזור לחיים״, להכנס למאסר של כמה שנים, ואז כמובן לחזור לזוגיות עם הגיבורה. היא עצמה כמובן סולחת לו על הכל, החל מהדברים שהוא שיקר לה לגביהם וכלה בפשע שלו – כי זו אהבת אמת… והמשפחה שלה שמאוד דואגת לה ומודאגת מזה שהיא מתחתנת עם אסיר לשעבר (כי איזו משפחה נורמלית לא היתה מודאגת מדבר כזה?) בסופו של דבר גם משתכנעת ב״אהבת האמת״ שלהם ומקבלת אותו בברכה, עד שהם מתחתנים בסוף.
ואני שואלת את עצמי, למה ספרות נשית צריכה להיות כזו נחותה?
נכון, יש לפעמים קשרים טובים או פחות בין בני זוג – אבל גם קשר טוב לא אמור לגרום לנו לסמוך באופן אוטומאטי במי ששיקר לנו בצורה כזו משמעותית, בגד בבת הזוג שלו, וגם גנב ממקום העבודה שלו.
נכון, אפשר להגיד שבגידה בבן או בת זוג קורים בנסיבות מאוד ספציפיות שלא בהכרח יקרו בכל זוגיות. לא פעם יש מצבים שבה אנשים ״נתקעים״ בזוגיות גרועה בלי יכולת להתגרש, או לפחות מצב שבו גירושים יגרמו לחוסר נעימות בלתי נסבל.
למשל במשפחה המורחבת של אמא שלי, היה מישהו שבדיעבד הבנו שהיה ״בוגד סדרתי״ באישתו, בין השאר כי הוא התקשה מאוד להגיע למצבשל גירושים כי הוא ידע שאבא שלו היה מתנגד מאוד לזה בגלל ״הבושה״ שנלוותה לגירושים בדור של האבא, ולכן בעצם נשאר בנישואים פחות מאושרים אבל עם רומנים מהצד.
כנראה שלא במקרה – כשאבא שלו הלך לעולמו, הרומן הבא שלו ״התפוצץ״, וזה כמובן הוביל לגירושים.
בדיעבד הוא התחתן עם אותה אישה שאיתה היה לו רומן – אבל ממה שידוע לי היא ״מחזיקה אותו חזק״ בכל מה שקשור לקשרים שלו עם נשים אחרות, כולל האקסית שלו דרך אגב. כל זה למשל כלל דרישה שלה שהאקסית תנתק כמה שיותר מהקשרים עם המשפחה שלו, גם אם האקסית היה בקשר טוב עם האמא שלו ואנשים אחרים במשפחה. למרות שכמובן שאי אפשר לנתק לחלוטין את הקשר ברגע שיש להם כמה ילדים משותפים שהולכים להתחתן וללדת ילדים ושיהיו לא מעט אירועים לאורך השנים שכוללים את הילדים.
אבל עולה כמובן השאלה האם המצב שקרה בנישואים הראשונים שלו היו נסיבתיים וקשורים רק לאירועים של הנישואים עצמם – או שבעצם היה מדובר על מצד שבו הוא יבגוד שוב גם בנישואים השניים שלו אם הוא היה יכול? או אולי בת זוגו החדשה קצת סומכת על זה שבגלל גילו המתקדם הוא כבר יהפוך להיות הרבה פחות אטרקטיבי לנשים אחרות?
אז אול הגיע הזמן להפסיק למכור לנשים את החלום על ״אהבת אמת שמנצחת הכל״. אלא לדעת לסימנים של בעיות ואיך לבדוק ולהתמודד איתן?
קודם כל, נתחיל מזה שהקואצ׳רית כבר כמה שבועות מעדיפה להפגש בזום ולא פנים מול פנים. מבחינתי זה הרבה יותר נוח – זה גם חוסך ממני לא מעט זמן בנסיעות, וגם מאפשר לי להיות גמישה יותר מולה. אין לי מושג מה השתנה, כי עד ספטמבר היא התעקשה להפגש רק פיזית, וכשהצעתי לה פעם להפגש בזום במקום פיזית כי לא הרגשתי טוב היא ממש סירבה לזה.
אולי חלקית זה גם קשור לזה שלמרות שהעיסוק הנוסף שיש לה מאז אוקטובר לא הסתיים עדיין, ולכן היא צריכה לקבוע מפגשים באופן ספונטני, וגם במקביל אולי לא יכולה לעבוד בבית קפה כמו בעבר אלא חייבת לעבוד ממשרד (במשרד הביתי שלה או בזה שחברות מספקות לה).
עוד נקודה – המפגש היה באמצע שבוע שעבר, היה מאוד פרקטי, והיה די ברור שהיה לו המשך, אבל משום מה בתחילת השבוע הזה היא לא פנתה אלי כדי לקבוע מפגש המשך. אני יודעת שהיא מאוד עסוקה ואין לה זמן, וגם כשיש לה זמן היא לרוב מנסה לתעדף לקוחות פרטיים שיש להם משהו דחוף לטפל בו (וייתכן שאני לא כזו לחוצה השבוע) – אבל זה מוזר לי שהיא לא פנתה אלי.
בכל אופן השבוע גם לי אישית אין זמן להפגש, אז זה באמת פחות רלוונטי.
במהלך השיחה בינינו עלו מצד אחד כמה נקודות טובות – ומצד שני גם כמה נקודות שעצבנו אותי.
הנקודות הטובות למשל היו כמה רעיונות לחיפושי עבודה זמנית כמו למשל חיפוש בעיריות בסביבה או בספריות (שלצערי לא ממש עזר בשלב זה, אבל אמשיך לבדוק).
אבל היה דבר אחד שמאוד הפריע לי – וזו שוב גישה מאוד שלילית לגבי הסיכוי שלי למצוא עבודה.
זה התחיל מעוד הערה על כך שלוקח לי המון זמן למצוא עבודה – אבל הקואצ׳רית שלי הזכירה לי שיש לא מעט אנשים שמצליחים למצוא עבודה גם בתקופה של משבר. שוב חזרתי על ההסבר שקשה לי למצצוא משרות בגלל פער טכנולוגי (ולכן יש מעט משרות שאני מתאימה לי, ושעליהן יש תחרות די גדולה על ידי כל מי שיש לו כישורים להגיע אליה) ועל כך שאני מתראיינת גרוע כי יש לי קושי לשים לב לפרטים.
היא אמרה שהיא יודעת שאני מאוד מודעת לבעיות ולפערים שלי – אבל משהו הרגיש לי פה מוזר. זה שוב הרגיש לי כאילו היא מנסה לרמוז על משהו, כנראה שאולי הגיע הזמן שאוותר, או שאני לא מסוגלת למצוא עבודה כמתכנתת. אבל בכל פעם שאני שואלת אותה באופן ישיר – היא אומרת שזה לא מה שהיא מתכוונת להגיד.
כן חשוב לי לציין שזה נושא שכבר כתבתי עליו בעבר – ושדי ברור לי שכשהמצב הכלכלי ישתפר כנראה החסרונות האלו יקבלו יותר מקום, ויהיה לי כנראה קל משמעותית למצוא עבודה ולכן אני מקווה שהמצב ישתפר בקרוב ויקל עלי. אם הייתי חושבת שזה משהו שהיה משפיע עלי באופן קבוע – הייתי כבר כנראה מסיקה מסקנות.
כמה דקות אחר כך היא העירה הערה דומה – סיפרתי לה שנראה שהרבה חברות מסתכלות על הפרופיל שלי בלינקדאין אחרי שאני גישה מועמדות לתפקידים, אבל הן לא ממש חוזרות אלי.
היא התחילה לספר לי על לקוחות שלה שמגיעים לשלבים הכי מתקדמים בתהליכים שונים, במיוחד כאלו בחברות שנחשבות ל״טובות״ – ואז מקבלים תשובה שלילית, וכמה זה יותר גרוע כי בעצם ברגע שמתקדמים בתהליך אז הרבה יותר מתקשרים אליו רגשית, ומי שכמעט מגיע לסוף בעצם כבר מרגיש שהתפקיד כבר עוד מעט שלו ולכן בעצם האכזבה שלו קשה יותר ממי שלא התראיין מכתחילה.
במובן מסוים זה נכון – הרי חוויתי את זה בכמה תהליכים שבהם גם אני התקדמתי מאוד, ואפילו הרגשתי שהצלחתי להרשים את המראיינים ולכן הייתי מאוד אופטימית לגבי הקבלה שלי בהם.
אבל כמו שאמרתי לקואצ׳רית – מצד שני, לפחות חברות שונות מזמנות את אותם אנשים לראיונות והם מצליחים לעבור את הראיונות בצורה חלקה יותר ממני, וזה הרבה יותר ממה שקורה לי…
זה הזכיר לי שבאחת מהתקופות שבהן הצטרפתי לשומרי משקל לקבוצה חדשה, באחד המפגשים הראשונים שלי המדריכה שלנו הציגה לנו שתי נשים שהגיעו למשקל היעד שלהן אחרי שכל אחת מהן ירדה בערך חמישה ק״ג. והיא מאוד שיבחה אותן כי היא אמרה שאולי זה נשמע קל שיש להן רק חמישה ק״ג לרדת במשקל, אבל דווקא בגלל שהן היו כ״ קרובות למשקל היעד שלהן – זה היה קשה, כי הן ירדו בקצב מאוד איטי ועדיין התמידו.
ונכון שככל שיש פחות משקל לרדת, קצב הירידה איטי משמעותית, ולא פעם מתסכל. ואולי גם עצם הקירבה למשקל היעד והעובדה שהן בסה״כ עושות את זה כדי לרדת במידה אחת בבגדים ובעצם לא סובלות ממש מהשמנה חריפה וההשפעות שלה על החיים – קל להן לוותר, ועצם העובדה שהן בכל זאת התמידו באורח החיים הבריא שהוביל הרזיה ראוי להערכה.
אבל כשאני מגיעה לשם במשקל גבוה משמעותית ויש לי כמה עשרות ק״ג לרזות – הבעיות שלהן מרגישות לי כמו צרות של עשירים, ממש כמו אלו של אותם לקוחות אחרים של הקואצ׳רית שלי שיש להם כל כך הרבה יותר הזדמנויות להתראיין ממני.
מה הלאה? זו שאלה מעניינת.
קודם כל, כל מה שקורה עם אמא שלי די הסיט אותי מהתרכזות בחיפוש עבודה, הן בהייטק והן מחוצה לו. נשמע שמצבה טוב, לכן אני די מקווה שבימים הקרובים (אחרי שאבקר אותה מחר) המצב סביבה יירגע ואוכל כבר במהלך הסופ״ש או בתחילת שבוע הבא לחזור לשגרה.
במקביל התחלתי בשבוע שעבר קורס מקצועי, והוא לא רע. הוא לא מחדש לי הרבה (מה שדי הפתיע אותי, כי חשבתי שאני מכירה את הנושאים הרבה פחות), אבל מעבר לעובדה שהקורס מאפשר לי לתרגל דברים שהכרתי רק בתאוריה רק בסביבה שהיא בעצם מכוונת לאיך דברים מתבצעים במציאות – במובן מסוים הוא נותן לי ראיה של ״היער״ בסביבה שבה לכאורה אני רואה רק עצים.
מעבר לזה, מי שמנהלת את התוכנית כולה (לא רק את הלימודים) החמיאה לי אתמול או שלשום בשיחה בינינו שנשמע שאני אחת התלמידות המובילות בו – שזה גם יתרון כי בעצם אני מצליחה ליצור רושם טוב על המדריך, המנהלת – ובעצם גם על המשתתפים האחרים. מעבר לעובדה שבעולם שלנו כל אדם הוא קשר מקצועי פוטנציאלי – זה אומר גם שבמצבים שבהם אני כן מצליחה להראות ידע בצורה טובה, אני עדיין מצליחה להרשים.
במקביל קיבלתי ממסגרת של אנשים מעל גיל 50 קורס במה שקרוי ״נטוורקינג״ שזה בגדול יצירת רשת קשרים מקצועית עם אנשים זרים כדי להגיע לעבודות בחברות שלהם, לעיתים קרובות כאלו שעדיין לא התפרסמו.
התוכן עצמו נשמע מעניין, ואתמול ערב היה לנו המפגש הראשון – אבל מה שקרה בו לא ממש הרשים אותי.
יש שם מגוון גדול של אנשים שחלקם הגדול רוצים להיות עצמאיים וליצור קשרים כדי למצוא לקוחות, ונשמע לי שהקורס מכוון לשם – ולא ברור לי עד כמה החומר מדויק לשכירים כמוני.
גם שמתי לב שכשהצגנו את עצמנו – לרוב האנשים המדריכה ניסתה לפתח קצת יותר את השיחה למה הם מחפשים ומה הם יכולים לעשות, אבל לי ולעוד עובד הייטק שהיינו די סגורים על זה שאנחנו מחפשים את סוג המשרה שכבר עבדנו בה, היא רק איחלה בהצלחה וזהו ולא אמרה משהו מעבר. זה כמובן לא אומר שהיא לא מדריכה טובה אלא אולי יותר שהקורס פחות מתאים לי.
אבל יש במדריכה משהו שכן מעצבן אותי: יש כל מיני תרגילים שצריך לעשות בין המפגשים, שזה דבר טוב מבחינתי – אבל היא משום מה קוראת לזה ״פינוקי בית״. אני מבינה שיש פה מעין טריק פסיכולוגי או רצון להראות שהמשימות האלו חשובות, אבל הניסוח הזה נשמע לי מאוד ילדותי ולא רציני, ויש בזה משהו שמאוד מעצבן אותי בילדותיות של הניסוח, כאילו מדובר על שיעור בבית ספר יסודי ולא קורס של אנשים בני חמישים פלוס (שאני כנראה הכי צעירה שם, או אחת הצעירות).
אני בטוחה שהקוראים הקבועים של הבלוג יודעים – אני נוטה לא פעם לקחת טיולים מאורגנים.
זה לא קורה כשאני מטיילת בערים גדולות, שיש בהן תחבורה ציבורית טובה וקל למצוא הוראות איך להגיע ממקום אחד לשני. הקושי שלי הוא בנסיעה למקומות שפחות זמינים בתחבורה ציבורית (או אפילו לא זמינים בכלל) – לרוב מקומות בטבע. אני אישית לא נוהגת, וכך בעצם רבים מהמקומות שרציתי לבקר לא בהכרח היו זמינים לי – לא בניו זילנד ולא בהמון מקומות אחרים.
ולפעמים גם אם יש רשמית הסעה – קורות תקלות.
דוגמא לכך קרתה לנו בטיול שלי לניו זילנד כשבאחד מהימים היינו אמורים לבקר בכפר מאורי – היתה אמורה להיות הסעה של הכפר עצמו הלוך וחזור לכפר מאתר הקמפינג ששהינו בו. רק בהלוך משהו התפספס וההסעה לא הגיעה (למרות שהמדריכים שלנו יצרו קשר עם מי שהיה אמור להגיע כמה פעמים והובטח לנו שההסעה בדרך), ולכן היינו צריכים לתפוס טרמפ באוטובוס עצמו כדי להגיע לשם (למרות שבחזור זה עבר בשלום).
סביר להניח שאם לא הייתי חלק מקבוצה, במצב שנוצר הייתי צריכה לשלם על מונית כדי להגיע לאתר עצמו, או לוותר על הביקור.
ומאחורי כל טיול כמו זה שעשיתי בניו זילנד יש דרישה להמון לוגיסטיקה של לתכנן מסלול ולדאוג לאיפה לישון – ובמסלול ארוך ומורכב כפי שמעניקים לא פעם בטיול מאורגן זה לא מעט לוגיסטיקה לאדם אחד ארגן, במצב שבו כמעט כל יום נסענו למקום חדש וישנו בלילה במקום אחר. אני חושבת שישנו רק פעמיים במהלך הטיול באותו אתר קמפינג יותר מלילה אחד, פשוט כי באמת טיילנו באופן מאוד מקיף בניו זילנד וביקרנו בהמון אתרים – וארגון של טיול כזה מקיף בפרק זמן כל כך מוגבל הוא מורכב, כולל הזמנת מלונות ולדאוג לתחבורה.
טיולים מאורגנים גם יכולים לחסוך כסף בכמה היבטים: קודם כל, גודל הקבוצה יכול לאפשר למארגנים לקבל הנחה בעלות של לינה או סיורים או כניסה לאתרים, שחלקה לפחות עובר למטיילים עצמם. מעבר לזה, החברות עצמן מציעות לא פעם את האפשרות לבשל יחד ארוחות במקום לאכול בחוץ, כולל ארוחות כמו ארוחות בוקר או ערב שרבים מהמטיילים כן זקוקים לו לסידור לארוחה משמעותית יותר.
את החברה שאיתה טיילתי בחרתי באופן מקרי ביותר.
חמש שנים לפני כן, יצא לי לטייל בארה״ב במסגרת דומה, בחברה שהכרתי עשור לפני כן.
בערב הראשון של הטיול התכנסנו כולנו בנקודת מפגש מסוימת, ובזמן שאחד המדריכים התחיל להסתובב בינינו כדי לרשום אותנו ולהטעין את התיקים שלנו – אנחנו המטיילים התחלנו להכיר אחד את השני. והיה בחור דובר אנגלית אבל עם מבטא לא אמריקני שהסתובב בין האנשים והציג את עצמו.
ההתנהלות הזו שלו גרמה לי לחשוב שהוא שמדריך השני של הקבוצה (כי לרוב באמת היו שניים), ולכן התפלאתי שכשהתחלנו לצאת מהעיר – מי שנהג באוטובוס היה בכלל מישהו אחר.
בדיעבד גיליתי שהיה מדובר על מטייל, אבל כזה שעבד בתור מדריך בקבוצה בסגנון דומה בניו זילנד, שהוא שמח לדבר עליה ועל איך היא מתנהלת. אני מניחה שחלק מהכוונה שלו היתה באמת שהמטיילים האחרים יהיו מודעים לכך שיש אפשרות לטייל בצורה דומה גם בניו זילנד, במיוחד כשהקבוצה היתה קבוצה של מטיילים מכל העולם שיש סיכוי יותר מסביר שחלק מהם יגיע בשלב כזה או אחר לטייל גם בניו זילנד, ואולי בדיעבד יזכור גם אותו ואת שם החברה שבה הוא עבד כאופציה לטיול הזה.
אני מניחה שהוא כנראה פחות ציפה שאני אהיה זו שאגיע לניו זילנד ואחליט לטייל דרך החברה. בדיעבד, אני מודה שפשוטי זכרתי את השם של החברה ולכן פשוט ניגשתי לאתר שלה, ראיתי שהטיול שלה נשמע לי מקיף ומעניין, והמחיר של הטיול נשמע לי סביר לטיול בסדר גודל כזה – ופשוט נרשמתי, בלי לעשות מחקר מקיף יותר על חברות טיולים אחרות מבחינת התאמה, מסלול או מחיר.
ואני כותבת התאמה, כי ביום הראשון לטיול גיליתי שאני הולכת לאט יותר בצורה משמעותית משאר המטיילים. אני לא יודעת אם פשוט ״נפלתי״ במקרה על קבוצה שהיתה אתלטית במיוחד שהלכה מהר יחסית, או שפשוט לא התאמתי לקונספט של הטיול כי הוא באמת נועד לאנשים שהולכים יחסית מהר, וייתכן שקבוצה אחרת היתה אולי מתאימה לי יותר ואני מתאימה לה.
בניגוד לסיפורים שלי על הטיול לאלסקה – ממש לא היו לי בעיות מול החברה או המדריכים, לפחות לא באופן גלוי.
כן היתה לי תחושה לא טובה לגבי זה שאני ״לא עומדת בקצב״ בימים הראשונים, תחושה שלא היתה לי בטיולים בעבר. בנוסף, ביום השלישי לטיול היתה לי תחושה שאחת המטיילות דאגה מקצב ההליכה שלי ורצתה לשוחח על זה עם המדריכים מסיבה כזו או אחרת (לא ברור לי אם מדאגה לשלומי או מדאגה שאגרום עיכובים או בעיות לשאר המטיילים). מאוחר יותר באותו יום במקרה יצא לי לעבור ליד צמד המדריכים שלנו, ולשמוע שיחה ביניהם שנשמעה מודאגת לגבי קצב ההליכה של מטיילת שהנחתי בסבירות גבוהה שזו היתה אני.
אחרי אותה תקרית עם המטיילת (שבסה״כ הייתי ביחסים טובים איתה לכל אורך הטיול), החלטתי ללכת לבד במסלולים השונים לבדי. אני חושבת שהשילוב של עצם העובדה שהמדריכים כבר לא שמעו עלי סיפורים מדאיגים ועצם העובדה שתמיד הגעתי לנקודת האיסוף בזמן ובמצב טוב מאוד עזרה להרגיע אותם. אבל בדיעבד גם שאלתי את עצמי עד כמה אותו מדריך שהכרתי בארה״ב (ושהפך בינתיים למדריך הראשי של החברה, ועסק יותר בניהול ופחות בהדרכה) עזר להרגיע את הרוחות כי הוא הכיר אותי מראש וידע שאני מסתדרת לבד לא רע.
השאלה הזו עלתה כי לקראת סוף הטיול יצא לי לפגוש אותו ולשוחח איתו כמה פעמים, ונשמע שהוא בסה״כ רצה לוודא שהחוויה שלי היתה חיובית.
כדי להסביר איך נוצר המפגש הזה, צריך להסביר קצת על איך הטיול עבד אז, לקראת סוף 2019.
קודם כל חשוב לדבר על המסלול.
ניו זילנד היא מדינה שמורכבת משני איים גדולים שהם המיושבים (וכמה קטנים שלא מיושבים). האי הצפוני הוא המיושב יותר עם מזג האוויר היותר נוח וכמה אתרים פעילים גיאולוגית – והאי הדרומי הוא פחות מיושב ויש בו המון אתרי טבע פראי יפים וידועים.
החברה תכננה מסלול שהיה מעגלי בשני האיים והתחבר במעבר ביניהם – כלומר בצורת הספרה 8. אבל המטיילים לא היו מחויבים לעשות את המסלול המלא, ויכלו להצטרף רק לחלק ממנו מנקודה אלף לנקודה בית – או לעשות מסלול מעגלי באחד האיים (כשהמסלול המקובל היה סיבוב באי הצפוני).
בכל צוות היו שני מדריכים: המדריך הותיק יותר שהיה גם הנהג והיה אחראי על כל הפעילויות, ומדריך צעיר יותר שלקח אחריות על דברים יותר קלים, כמו למשל לעזור למטיילים להרשם לפעילויות נוספות או לבשל את ארוחת הערב, כתלות במה וכמה המדריך הבכיר יותר היה מוכן לשחרר לטובתו.
היתה גם נטיה מצד ההנהלה לצוות יחד מדריך גבר ומדריכה אישה, כנראה כדי שבמצבים מסוימים יהיה יותר קל למטיילות לבוא לשוחח עם מדריכה במקרה שקורה משהו שיותר נוח להן לשוחח איתו על מדריכה, וכנ״ל לגבי מטיילים גברים ומדריך גבר.
בנוסף, ההדרכה היא עבודה שדורשת מהמדריכים להיות רחוקים מהבית – וגם להיות ״נוכחים״ בעבודה 24 / 7. נכון שהמטיילים הם מבוגרים שלרוב מסתדרים לבד, אבל עדיין צריך להיות זמינים אם וכשמשהו קורה – כמו למשל אירוע שקרה לנו שבו מטיילים הסתבכו באתר שבו היו כמה מסלולים והם משום מה התבלבלו והלכו במסלול הארוך יותר.
לכן בסופו של דבר ברור להנהלה ולמטיילים שהמדריכים לא יכולים להדריך עונה שלמה ברצף, ולכן הם היו מדריכים סבב שלם של המסלול כולו (שלקח בזמנו ארבעה שבועות), ואז מקבלים שבועיים או שלושה של חופש, ואז מגיעים להדריך עוד סיבוב שלם, ככל עוד שהעונת הטיולים בקיץ נמשכה.
הקטע המוזר פה היה שהנקודה שבה המדריכים התחלפו לא תאמה את הנקודה שבה רוב המטיילים התחילו וסיימו את הטיול הארוך ביותר שהחברה הציעה אז.
את הטיול היה אפשר ומומלץ להתחיל בעיר אוקלנד, שהיא המקבילה הניו זילנדית לתל אביב – היא לא עיר הבירה, אלא העיר הכי גדולה ופעילה במדינה. אוקלנד נמצאת במרכז האי הצפוני, אז הטיול במסלול השלם התחיל באי הצפוני לכמה ימים, שבהם הדרמנו לכיוון המעבר הימי לאי הדרומי, משם המשכנו למסלול שלם באי הדרומי, ואז חזרנו לאי הצפוני לעוד כמה ימי טיול – ואז ירדנו שוב באוקלנד.
אבל המדריכים בעצם התחלפו בנקודה שבה עברנו מהאי הדרומי חזרה לאי הצפוני, כלומר בערך שבוע לפני שהטיול שלנו הסתיים, ולכן בעצם אלו מאיתנו שטיילו במסלול כולו, זכינו להיות עם שני צוותים של מדריכים.
במקור לא הייתי אמורה להיות ״מודרכת״ על ידי המדריך שפגשתי בארה״ב.
שימו לב לזה שלא אמרתי שלא הייתי אמורה לפגוש אותו, כי יום או יומיים לפני החלפת המדריכים, הוא בא ״לבקר״ אותנו והצטרף אלינו לארוחת ערב, כנראה בעיקר כדי לראות שהמדריכים מסתדרים כי הם היו יחסית חדשים.
אבל איכשהו למרות שהיה מתוכנן להיות לנו צוות מאוד ספציפי בחלק השני של הטיול, הוא הוחלף מסיבה כזו או אחרת במדריך שהכרתי שבקושי הדריך ולרוב החליף מדריכים, ובמדריך צעיר שהוא מאוד חיבב.
והחל מאותו ביקור ובהמשך כשהוא התחיל להדריך אותנו – אותו מדריך התחיל לנסות להסביר לי איך הוא ידע שאני חלק מהטיול.
זו שאלה שלא ממש שאלתי את עצמי. הנחתי שזו חברה יחסית קטנה, ובמצב כזה כשהוא חלק מההנהלה של החברה (לא כבעלים אלא יותר בתור עובד מאוד בכיר) – טבעי שהוא יהיה מעורב בלוגיסטיקה שדרכה הוא יכול להיות חשוף לשמות של המטיילים שעומדים להצטרף לטיולים. אפשר כמובן לשאול מדוע הוא זוכר אותי אם בטיול בארה״ב לא ממש היינו בקשר חברי, אבל סביר להניח שאם בילינו חודש יחד הוא כנראה לא ישכח אותי תוך כמה שנים.
אבל עצם העובדה שהוא הרגיש צורך להסביר את עצמו חיזקה לי את התחושה שהיו דיונים עלי מאחורי הקלעים של החברה.
בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה דווקא ההיכרות הקודמת בינינו עזרה לי להישאר בטיול, פשוט כי בגלל שטיילנו יחד בעבר הוא ידע שאני לא בעייתית – אני לא לוקחת סיכונים מיותרים במסלולים שיהיו לי קשים מידי, תמיד חוזרת בזמן בסוף המסלול, ועוזרת כחלק מהקבוצה.
לארחונה בגלל שאין לי עבודה אני מן הסתם לא אוכלת הרבה בחוץ, אלא באמת אוכלת מידי פעם מנ פלאפל או משולש פיצה, במיוחד ממקומות זולים ליד הבית שלי.
אבל כשאני מסתכלת אחורנית, כך באמת היינו אוכלים כשהייתי ילדה. אמא שלי עבדה אז בחצי משרה וחזרה הביתה בצהרים כדי לבשל לכולנו צהרים – ואבא שלי שעבד במשרה מלאה היה אוכל צהרים בחדר אוכל שהיה קיים במקום העבודה שלו. אני חושבת שבאותה תקופה במקומות העבודה שבהם אנשים עבדו במשרה מלאה (כלומר הגיעו בבוקר לעבודה, וחזרו הביתה רק בשעות אחרי הצהרים) היה חדר אוכל כזה שהוגש בו אוכל בסיסי למדי שכלל מנה עיקרית (שהיתה דג או בשר ולא ממש התחשבו אז בצמחונים), תוספות כאלו ואחרות, וסלטים מסוגים שונים. לרוב הארוחה היתה על חשבון העבודה – או עלתה שקלים ספורים למדי לכל עובד.
אני מניחה שהמודל הזה התאים לארגונים גדולים, לעומת ארגונים קטנים שאולי הסתדרו טוב יותר עם מבשלת במטבחון קטן.
אבל עם השנים, נראה היה שלחברות לא היה נוח לנהל את זה – בין אם זה היה חוסר רצון לשכור עוד מקום למטבח או חדר אוכל, או לנהל צוות לבישול וניקיון. כנראה שהיה נוח יותר (וגם זול יותר לחברה) לממן בסכום מסוים עלות של חלק מארוחת הצהרים במסעדות באיזור – וכנראה שזה השתלם גם למסעדות עצמן (גם אם הן היו צריכות להציע ארוחות מסוימות במחיר מוזל – הן כנראה הרוויחו מעט על כל ארוחה אבל עכמות הסועדים שעברה דרכן בצהרים כן הובילה לרווח מסוים עבורן), וייתכן גם שלעובדים עצמם, שגם אם הם לעיתים היו צריכים להשלים את עלות הארוחה מכיסם, זה עדיין חסך להם כסף וזמן מלבשל לבד בבית.
לגבי עלות מנות במסעדות – חשוב לציין שאנחנו משלמים לא רק על המצרכים, אלא גם על העבודה של כל צוות המסעדה, השכירות של המבנה, הארנונה שלו, חשבונות חשמל ומים – וכמובן גם סכום מסוים כדי שהבעלים ירוויח משהו.
נכון, סלט אפשר להכין גם בבית – ובזול יותר. אבל לא פעם, יש אנשים שעבורם יש יתרונות למסעדה. למשל במסעדה הסלטים נוטים להיות עשירים ומגוונים יותר כי כשיש הרבה סועדים אפשר להשתמש בהרבה סוגי ירקות. אני למשל לא קונה מגוון כזה של ירקות כי אני גרה לבד ולא אשתמש כל כך מהר בחבילה שלמה של צנוניות למשל.
מעבר לזה – לא פעם המנות במסעדות יכולות להיות מיוחדות וטעימות יותר מאשר המנות שאנחנו יכולים להכין בבית. שפים ״רציניים״ לא פעם יכולים להקיע חודשים בבניה של מתכון חדש, שבו יהיה איזון נכון ואפילו מושלם מבחינתם של המרכיבים ובמיוחד התבלינים.
עד כמה החוויה הזו שווה את זה? נשמע שלטליק היא לא שווה את הכסף, אבל יש כאלו שעבורם היכולת הזו להינות ממאכלים מושקעים כאלו שווה את הכסף.
מה שכן, חשוב לזכור שגם אותם ״מאכלי רחוב״ שאמורים להיות תחליף לארוחה הביתית מקבילים מבחינה קלורית לארוחה שלמה, והם רחוקים מלהיות רק חטיף שנאכל עד שנגיע הביתה.
כפי שכתבתי לפני בערך חודשיים, אמא שלי הודיעה לנו שהיא אובחנה בסרטן השד, בערך 31 שנים אחרי האבחון הקודם שלה.
אמנם אבחון של סרטן הוא בשורה קשה, אבל מבחינת המצב הוא נשמע בהתחלה בתור המצב הכי אופטימי שיכול להיות. כלומר נראה היה שמדובר על גוש אחד קטן שהתגלה בשלב מאוד מוקדם, וגם של סרטן שמתקדם בצורה מאוד איטית כך שהסיכון שיהיו לו גרורות הוא נמוך מאוד. האונקולוגית של אמא שלי כבר דיברה איתה על כך שהיא תזדקק רק לכריתה חלקית , ולא תזדקק לטיפולים אחרי הניתוח (כשכיום מדובר בעיקר על הקרנות).
אבל אז איכשהו גילו עוד גוש אחד, ואז עוד כמה – והביופסיה החזירה כל מיני תוצאות מוזרות, כולל גוש אחד קטן שכנראה היה גידול מסוג שונה שלא ברור אם הוא ממאיר או לא (ובכל מקרה הוא גידול מסוג שונה מזה שאובחן בהתחלה).
לכן בשלב זה מדברים על כריתה מלאה ליתר בטחון, ואמא שלי בסדר עם זה – היא
הניתוח של אמא שלי נקבע בהתחלה להיות כמה ימים לפני חנוכה – מה שהעלה שאלה מאוד עקרונית: בשנים האחרונות אנחנו עורכים ערב ״הדלקת נרות״ משפחתית בחנוכה, לרוב אצל אחותי. אמא שלי היתה אמורה להתאושש ברמה העקרונית לפחות עד סוף החג, אבל יכולנו להתקל בבעיה אחרת.
אחי, אחותי, ובני הזוג שלהם החליטו לא להודיע לילדים שלהם על המחלה של אמא שלי כדי לא להדאיג אותם, לפחות לא בשלב זה אלא כנראה רק כשהטיפולים (אם יהיו) יסתיימו. כמובן שבתקווה שזה יסתיים בהפוגה מהמחלה ולא חלילה יהיו סיבוכים מעבר לזה.
לכן חנוכה יכול היה להיות מסובך בכך שאמא שלי תגיעה אחרי הניתוח, במיוחד כשהיא החליטה שהיא לא רוצה לשחזר את השד כי היה לה ניסיון רע עם השחזור בניתוח הקודם שלה בשנות התשעים. והרי חוסר שחזור הוא משהו מאוד בולט שקשה מאוד לפספס…
אבל אז הקדימו את הניתוח ליום שני הקרוב – ונראה שזה בהחלט התאים לאמא שלי כדי לגמור עם הניתוח כמה שיותר מהר.
כמובן שייתכן שאמא שלי תזדקק לטיפולים נוספים – אבל זה יתברר רק אחרי שיבחנו את מה שיכרתו במהלך הניתוח, וזה משהו שיכול לקחת כמה שבועות.
אבל כששוחחתי עם אמא שלי הבוקר, נשמע שהיא כבר ״הכינה״ משמרות של מי מאיתנו הילדים יהיה איתה במהלך הניתוח וביום או היומיים אחריו. אחותי תבוא ביום שני בוקר ותשאר עם אמא שלי מיד אחרי הניתוח, ואחי יגיע אחריו כשהוא נערך בשעות אחה״צ – וישאר עם אמא שלי בלילה. אני אגיע להחליף אותו בשלישי ואולי אשאר עד שלישי בערב או עד יום רביעי.
יש לי רושם שאחי ואחותי ביקשו להגיע, במיוחד אחי שלפי אמא שלי וגיסתי ״לוקח״ את האירוע מאוד קשה. אבל גם אני כמובן לא יכולתי לסרב כשנשמע שהיא היתה בטוחה שגם אני רוצה להגיע.
אז עכשיו אני אמורה הגיע בשלישי, ביום שבו היא אמורה להשתחרר מבית החולים (למרות שזה כמובן לא מובטח) – ואם היא תיסע הביתה, אז היא כנראה רוצה שאשר עד רביעי בבוקר או אפילו בצהרים.
העניין הוא שהכל פה נשמע מבולגן, כי לא ממש ברור מתי אחי ואחותי יגיעו או יעזבו, ויותר מידי מאיתנו יכולים להפריע לה. היא גם חוששת שאני ואחי נוחרים אז היא לא ממש רוצה שנישן לידה בבית החולים, למרות שנראה שאחי לפחות מתקש לישון שם. בגלל זה למשל לא ברור אם אשאר בשלישי בלילה או לא – כי אם אמא שלי תשאר בבית החולים, אז היא לא רוצה שאישן איתה בחדר.
הקטע הוא שכל הסידורים האלו נשמעים כדמו בלגן אחד גדול, ולא ממש ברור מתי אחי למשל יעזוב (במיוחד כשלא ברור עד כמה הוא יוכל להעדר מהעבודה ועד כמה האחיין והאחיינית שלי ישימו לב להיעדרות שלו וישאלו מה קורה.
וזה מעצבן אותי כי בחמישי יש לי ראיון שאני רוצה להיות מוכנה אליו וגם רגועה בלי להגיע אליו בדקה התשעים.
לפני די הרבה שנים, בחורה צעירה בשם לורן ווייסברגר שבדיוק סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית חיפשה עבודה בתור כתבת או עיתונאית – והצליחה למצוא תפקיד ש״מיליון בחורות היו רוצות״: העוזרת האישית של אחת מעורכות האופנה הידועות בעולם, אם לא הידועה ביותר, אנה ווינטור האגדית שרק לאחרונה פרשה מתפקידה.
החוויות שלה מהתפקיד הפכו להיות הספר הראשון שלה – ״השטן לובשת פראדה״. ווייסברגר תיארה את העבודה במקדש האופנה הכי אופנתי ויוקרתי בעולם מנקודת מבטה של אישה שלא ממש התאימה אליו. הדמות הראשית בספר, אנדי, שהיתה בחורה רזה ונאה למדי בעולם ״בחוץ״, מצאה את עצמה נחשבת לבחורה השמנה / נמוכה / גוצה / לא מטופחת מספיק במשרדי המגזין. מבחינתה היא בעצם אנחנו הקוראים – אותם אנשים שהם לא מספיק יפים ורזים וזוהרים כדי לעבוד במגזין האופנה הכי יוקרתי בעולם, רק שלה התמזל מזלה שהיא התקבלה לעבוד שם בדרך לא דרך ולכן יכולה לתת לנו הצצה פנימה לאורח החיים שלפחות מבחוץ נראה זוהר.
אבל בעצם אנדי (או בעצם לורן עצמה) היא לא ממש ״אנחנו״, הקהל הרחב. אולי היא לא היתה הכי מעודכנת אופנתית בעולם, אבל היא עדיין היתה בחורה רזה ויפה מעל הממוצע, גם אם במגזין עצמו היא לא נחשבה לכזו. סביר להניח שאם היא היתה נראית פחות טוב, לא היתה לה את ההזדמנות להתקבל לעבודה הזו ש״מיליון בנות היו הורגות עבורה״, ובעצם הרבה יותר שייכת לעולם של העיתון מאשר מחוצה לו.
שנתיים שלוש אחרי יציאתו של הספר לאור והפיכתו לרב מכר – יצאה בטלוויזיה האמריקנית סדרה בשם ״בטי המכוערת״.
הסדרה המבוססת באופן רופף על טלנובלה קולומביאנית – ועוקבת אחרי בחורה צעירה בשם בטי, בחורה ממוצא היספני שגרה בקווינס, אחד הרבעים הפחות נחשבים או זוהרים של ניו יורק. היא מתגוררת עם אבא שלה, אחותה והאחיין שלה – כשאחותה תמיד היתה האחות המוצלחת והיפה יותר, למרות שבטי תמיד היתה התלמידה החכמה יותר.
הסדרה מתחילה בסצנה שבה בטי, במוגזמות הלא אופנתית ולא יפה שלה, מגיעה לראיון בהוצאה לאור שיש בה לא מעט מגזינים – רק כדי שהפקיד שבא לאסוף אותה לראיון יזדעזע כל כך מהלוק שלה שהוא מחליט על המקום לגלגל אותה מילולית מכל המדרגות ולהגיד לה שכל התפקידים שאליהם היא רצתה להתראיין – כבר לא ממש זמינים.
רק שברקע צופה בה הבעלים של בית ההוצאה – ודווקא ה״לוק״ שלה גורם לו לשכור אותה בתור העוזרת האישית של הבן שלו, דניאל.
דניאל, הבן הצעיר של המוציא לאור הנ״ל – הוא פלייבוי שמונה בניגוד לרצונו למשרת העורך הראשי של ירחון האופנה הראשי של ההוצאה, אחרי שאחיו הבכור אלכס (שהיה העורך הקודם) נהרג בתאונת דרכים. כדי לעזור לדניאל להצליח בתפקיד, לאבא שלו היה ברור שהוא זקוק לעוזרת אישית טובה ויציבה – וכזו שדניאל לא יפלרטט איתה, ואז יעיף אותה – ובטי המכוערת נראית לאביו כמו המועמדת המושלמת.
ובאמת אחרי אי אילו ניסיונות של דניאל להעיף את בטי, הוא לומד להעריך אותה והם הופכים להיות חברים שעובדים טוב יחד, ודניאל מצליח בתפקיד העורך למרות שעורכת האופנה המרושעת זוממת להעיף אותו ולהשתלט לו על התפקיד, וגם כשבשלב מסוים אחיו חוזר מהמתים בתור אחותו, ומנסה גם הוא להשתלב מחדש במשפחה ובעיתון.
נכון שבטי זוכה להמון לעג במהלך ארבע השנים שבהן היא עובדת בתור העוזרת האישית של דניאל, בעיקר מהעורכת הראשית, העוזר שלה, ופקידת הקבלה (אבל לא רק). נכון גם שליהקו לתפקיד שחקנית היספנית (אמריקה פררה) שלעולם לא תחשב לשחקנית הכי יפה או סקסית בהוליווד ותצליח בעיקר בגלל הכשרון שלה – וגם כשהדמות של בטי לומדת עם הזמן להיות יותר מטופחת ולהתלבש / להסתפר / להתאפר יותר יפה היא לא הופכת להיות דוגמנית על. ובהחלט גם יכול להיות שאחרי תקופת היכרות מסוימת, גם פלייבוי כמו הדמות של דניאל בתוכנית יכולה ללמוד להעריך את הכישורים של בטי מלבד המראה שלה, ואפילו לאפשר להם להפוך להיות חברים.
אבל בסופו של דבר, למרות שיש בחוץ לא מעט בחורות מוכשרות אך כעורות כמו בטי שהיו שמחות לעבוד במגזין אופנה – האמת היא שמי שנראית כך לעולם לא תקבל את ההזדמנות לעבוד במגזין אופנה שבו המראה הוא חלק משמעותי מהרושם שהאדם יוצר, ומהווה גם חלק מהתדמית של המגזין. רק בעצם בתוכנית טלוויזיה שצוחקת על הפער בין המראה שלה למראה המצופה במגזינים כאלו.
כן חשוב לכתוב שגם במגזינים כאלו שמתבססים על יופי בצורה כזו מוחלטת – ייתכן שיהיו גם אנשים ״מכוערים״. יש בהן למשל כתבות בתחומים שהם לא רק יופי (למשל לגבי טיולים, מסעדות, או תחומים דומים), וכותבים אותן לא פעם אנשים שהם ״מכוערים״.
כנ״ל לגבי לא מעט צלמים – שחלקם הם בהחלט לא ״אנשים יפים״.
אבל מדובר לא פעם על אנשים שכבר הוכיחו את עצמם בתחום הכתיבה או הצילום (או כל תחום אחר שבו הם עוסקים) במקום אחר שבו המראה שלהם פחות הפריע להם.
לכן במובן מסוים, יש משהו מאוד מטעה בספר ״השטן לובשת פראדה״ או הסדרה ״בטי המכוערת״. אנחנו אולי יכולים דרכם להציץ לעולם האופנה היוקרתי, אבל בעצם למרות שהספר והסדרה מנסות להציג אחרת – לעולם לא ממש היינו יכולים להשתלב בהם, גם אם היינו רוצים.
התיירת המקרית 