״אפס ביחסי אנוש״ הוא סרט על שירות צבאי מנקודת המבט הנשית הפעם, זו שלא פעם מתחילה עם המון מוטיבציה – ונגמרת באכזבה מהשירות ומהותו.
החיילות בסרט הן פקידות שלישות עם תפקידים הזויים ומיותרים למדי כמו ״מש״קית גריסה״ או ״מש״קית דואר״ שמשרתות בבסיס שיזפון בנגב, שמרוחק מכל מקום יישוב אנושי ודורש מהן נסיעה של שעות ארוכות מהבית באוטובוסים צפופים שאפילו מקום ישיבה לא מובטח להן לנסיעה הזו.
המפקדת שלהן (לפחות בתחילת הרט) היא קצינה לא כריזמטית בעליל שמתקשה מאוד לפקד עליהן, אבל במקביל חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח. היא לכאורה מקבלת אינספור הזדמנויות להוכיח את יכולות הפיקוד שלה, אבל החיילות שלה ובמוחד זוהר (דאנה איבגי) מצליחות להכשיל אותה בכל צעד ושעל, כולל אירוע של גריסה של כל המסמכים בשלישות (מילולית) בדיוק לפני ביקורת של מפקדים בכירים בבסיס.
הסרט הזכיר לי ספר שאיכשהו קראתי במהלך השירות הצבאי שלי, כנראה לקראת סופו, שנקרא ״איך ניצחתי במלחמה״. הספר נכתב בתחילת שנות השמונים, בערך עשור ומשהו לפני שאני התגייסתי, ותיאר בעצם את מסלול השירות של מתגייסת וכמה מהחברות שלה.
הספר מתחיל כמובן מהטירונות הבלתי נמנעת, שבה המספרת פוגשת שלוש נשים צעירות אחרות שהופכות להיות החברות הכי טובות שלה הלאה בחיים. הטירונות כמובן מלאה בדמויות שמוכרות לא פעם לנשים במצבים האלו – החל מאותן חיילות ״משלמות״ וחדורות מוטיבציה להצליח, וכלה בחיילות שגויסו משכונות עוני ולא בהכרח הסתדרו טוב במערכת.
החבורה העליזה נשלחת בניגוד לרצונן של החברות (ואולי גם עם חוסר התאמה מסוים) לקורס המשך באותו בסיס להיות מ״כיות בעצמן, וכשפעם אחת מתאפשר להן סוף סוף להדריך מחזור אחד יחד – הן ״זוכות״ לקבל כקצינה של המחלקה את אותה בחורה ״מושלמת״ שהן תיעבו בטירונות ומעולם לא הסתדרו איתה.
ברקע לכל זה, המספרת מדגישה עד כמה הסביבה הצבאית שבה היא שירתה בשלב זה היתה סביבה שכמעט כולה היתה נשית, מלבד גבר סורר פה ושם ששירת בתפקיד עורפי. וזה בולט במיוחד כי בעצם את רוב הסיפורים על החוויה הצבאית אנחנו מכירים מנקודת מבטם של החיילים, במיוחד אלו הקרביים. אפילו ספרים וסיפורים כמו ״התגנבות יחידים״ של יהושוע קנז שנכתב על חיילים גברים שגויסו לטירונות לתפקידים לא קרביים הוא ספר שבולט בכך שהוא מספר על חיילים לא קרביים. אבל הסיפור של נשים בצבא הוא לא פעם כרקע לסיפורים הגבריים והקרביים – משהו שאולי מאפיין חלק מסוים וקטן יחסית של התפקידים, כמו למשל מד״סיות, מ״כיות או מדריכות בתחומים שונים בטירונות של חיילות שונים.
אבל החוויה של לא מעט נשים קרובה יותר לזו של המספרת, וגם אם הן משרתות בבסיסים שבהם משרתים גם גברים (ואפילו בסיסים קרביים) – לא פעם היחידות עצמן הן נשיות ברובן או לפחות בחלקן הגדול (כשמידי פעם יש מיעוט של חיילים בעלי פרופיל נמוך שמגיעים לתפקידי מנהלה שכאלו).
אני למשל שירתתי בתפקיד של מבצעים בחיל האוויר – תפקיד שאותו מילאו בעיקר חיילות. היו כמה חיילות שהיו משרתות במבצעים של הטייסות עצמן ומתפעלות אותם, אבל אני שירתתי במבצעים של הבסיס כולו. ההבדל העקרוני שהיה בינינו לבין הטייסות היה שאצלנו היה משרת גם חייל גבר, כדי שיהיה מי לגייס למילואים במקרה הצורך (למרות שגם נשים גויסו למילואים, וגם אני הגעתי למילואים פעמיים או שלוש).
אחרי מחזור הטירונות בהדרכתן הסתיים בצורה קלוקלת למדי, הן מועברות לתפקידים אחרים, והמספרת הפכה למדריכה בחיל החינוך. ברקע על הסיפורים שלה על שירות בבסיס מבודד למדי בדרום וההתאהבות שלה בכמה מן החיילים ששירתו איתה – מסופר על תחילת מלחמת לבנון, מה שמכניס הוואי מדכדך במיוחד לסיפור, שכולל לא פעם חיילים שומעים בחדשות על מכרים שלהם שנהרגו ונאלצים לצאת הביתה כדי להספיק ללוויה. במקביל לכך ישנם גם דמויות של כמה מהגברים המבוגרים יותר שאינם בגיל או ברמת כושר ראויה ללחימה שמתוסכלים ממעמדם ומנסים בדרכם שלהם להתמודד עם התסכול הזה.
הסיפור מסתיים אחרי שאנחנו קוראים על חייהן של רביעיית החברות כמה שנים אחרי שחרור מהצבא, כולל פגישה מקרית עם הקצינה לשעבר שהפכה לאמא לכמה ילדים מעצבנים ופראיים במיוחד עם שמות מיוחדים. הפגישה עומדת לקרות בקיבוץ שבו מתגוררת הגיבורה, והיא מכינה לכבוד החברות כיבוד: מיץ פטל קר, ופירות קיווי שהיו נדירים אז בארץ אבל גדלו בקיבוץ ולכן הגיבורה היתה מביאה אותם מידי פעם לבסיס הטירוניות כדי לחלוק בהם עם חברותיה.
הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ מסתיים בכך שהחיילת שהיתה נואשת לשרת בקרייה במקום בדרום – הצליחה להגשים את חלומה אחרי שהיא פישלה בתפקידה בתור קצינה שחזרה לבסיס, ואז הוחלט להעביר אותה למקום שבו נדרשת פחות אחריות.
החברה שלה לתסכול לעומת זאת – שוחררה מהצבא כי היא כבר לא נדרשה להיות מש״קית דואר, בין השאר כי הומצא האימייל. היא עולה על האוטובוס חזרה הביתה בלבוש אזרחי עם התרמיל הגדול על הגב – ורואה מולה בפעם הראשונה אוטובוס ריק לחלוטין שבו היא יכולה לבחור איפה לשבת. השפע הזה מבלבל אותה והיא נשארת עומדת, לפחות לכמה שניות.
אני זוכרת שהשחרור שלי מהצבא הגיע בערך חודשיים או שלושה מוקדם מהצפוי, והיה הפתעה לא בהכרח נעימה.
אני זוכרת שלא פעם פני השירות הצבאי, לא פעם דיברו איתנו על הלם תרבותי מסוים שכל אחד או אחת חוטפים בצבא ממפגש עם אוכלוסיות שהוא או היא פחות מכירים. במקרה שלי כתלמידה בבית ספר יחסית טוב, לרוב הכוונה היתה המפגש עם אוכלוסיות קשות יום יותר.
אבל דווקא המפגש הזה היה לי פחות קשה, כי לפני המעבר לתיכון היוקרתי למדתי בבית ספר מקיף שכונתי שבו אולי לא למדו תלמידים קשי יום, אבל בהחלט היו בו לא מעט פרחות ועארסים. כך שהמפגש עם נשים דומות בטירונות לא ממש היה הלם עבורי.
אבל כשהגעתי לבסיס הקבע שלי – חטפתי סוף סוף את ההלם הזה. אז פגשתי לראשונה את הצפונבונים התל אביבים הסנובים, ואת יחדי העשירים מכפר שמריהו והרצליה פיתוח – ובואו נגיד שלא היינו כוס התה אחת של השניה, עד כדי כך שזה הוביל לחיכוכים מאוד חמורים.
אבל עם הזמן – האוכלוסיה ביחידה התחלפה לאנשים נעימים יותר מחולון ובת ים (במלעיל), ופתאום היה לי כיף להגיע לבסיס. אולי גם לעובדה שהתחלתי לתפוס בטחון לגבי התפקיד שלי שם היה חלק בזה.
לכן במובן מסוים היה לי קצת קשה להפרד כשהתברר לי שאני אמורה להשתחרר בערך חודשיים או שלושה לפני הזמן, במיוחד כשציפו לי כמה חודשים טובים של חוסר מסגרת עד שהייתי אמורה להתחיל ללמוד לתואר.
התיירת המקרית 