הראשונה היא שבאותה תקופה היו לי הרבה פחות קוראים – ולכן כנראה הרבה פחות מכם נחשפתם לטיול.
הסיבה השניה היא שכתבתי עליו בצורה ממש מקוצרת, ולא פעם שיתפתי בכל פוסט לא מעט תמונות, ואני חושבת שפחות יכולתם להנות מהסיפורים והתמונות בצורה כזו, וחשבתי שרשומות קצרות יותר יאפשרו לכם להנות יותר.
והסיבה השלישית היא שלפני המלחמה הצלחתי ללמוד לערוך תמונות בצורה טובה יותר, מה ששיפר משמעותית את רוב התמונות שלי מניו זילנד לעומת הפעם הקודמת שבה כתבתי על הטיול, ולכן חשבתי לשתף אותן מחדש.
הבחירה בניו זילנד כיעד לטיול ב 2019 נבעה מכמה מגבלות.
קודם כל, באותה תקופה עבדתי בחברה שבה עבדתי לא מעט שנים, והצטברו לי בה המון ימי חופש. בשנה שלפני כן נאלצתי לנצל ימי חופש שעמדו להתבטל בכך שלקחתי בנובמבר ודצמבר לא מעט סופי שבוע ארוכים, שהיה נחמד אבל גרם לי גם לא מעט לחץ בשאר השבוע לסיים את המשימות שלי בזמן ולכן העדפתי לוותר על החוויה שוב. וטיול ארוך לרוב היה מאפשר לי לנצל את ימי החופש כך שלא היו נשארים לי עודפי ימי חופש לכמה שנים טובות ויכולתי להמשיך לצבור ימי חופש בשקט עד לטיול הארוך הבא שהמנהלים שלי היו מאשרים לי (או לפחות שנה או שנתיים לפניו).
צחוק הגורל היה שבחודשים שבין הבקשה שלי לחופשה לבין החופשה עצמה (ביקשתי את החופש בפברואר 2019 וטסתי רק בנובמבר 2019) – החברה שבה עבדתי אז החליטה על מדיניות שהיתה אז פופולרית בחברות הייטק שונות ונקראה ״חופשה ללא הגבלה״ – שבו כל עובד יכול לבקש חופש מתי שמתאים לו וכמה שמתאים לו, וככל עוד זה מסתדר עם העבודה של הצוות והמנהל שלו מאשר לו – לא נספרים לו ימי חופש.
זו מדיניות שנהדרת למשל להורים לילדים קטנים שצריכים לקחת חופש בתקופות שבהן יש חופשים בבתי הספר, ונוח להם שלא יתקטננו איתם על עודף של כמה ימי חופש בשנה. אבל עבור אנשים כמוני שנוטים לצבור ימי חופש ואז לנצל אותם בצורה מרוכזת לטיול ארוך פעם בכמה שנים – המדיניות הרגישה הרבה פחות נוחה וכזו שיכולה להיות מאוד תלויה ביחסים של העובד עם המנהלים מעליו.
אבל עבורי היה בה בסופו של דבר יתרון די גדול. כחלק מהמדיניות החדשה הזו, החברה הבטיחה לשמור בצד את ימי החופש שהעובד צבר כדי שהוא יוכל לנצל אותם במצבים מאוד מסוימים (למשל נשים שרצו לנצל ימי חופש צבורים להארכת חופשת הלידה שלהן), או שהוא יקבל עליהם תשלום כשהוא יעזוב את החברה.
ואני פוטרתי בערך חודש וחצי אחרי שחזרתי מהטיול, כך שבעצם יצא לי לטייל למשך חמישה שבועות, לקבל משכורת בכל התקופה – ועדיין כשפוטרתי קיבלתי פדיון של כל ימי החופש שהצטברו לי.
סיבה נוספת לכך שטסתי דווקא לניו זילנד נבעה מהעובדה שבעצם רציתי לטוס לאלסקה, לאותו טיול שיצאתי אליו בקיץ 2023. מהרבה בחינות היה באמת עדיף לי לצאת לטיול ביוני 2019 במקום ביוני 2023 – הייתי רזה יותר ובכושר גבוה יותר, מי שהדריך אותו היו מדריכים שכירים שהיו מדריכים מקצועיים ולא הבעלים הזועף של החברה – וגם הטיול עצמו היה במסלול עדיף מבחינתי. בין השאר למשל ב 2023 בפארק הלאומי האחרון שבו ביקרנו היתה בעיה קשה של מפולת שחסמה גישה לחלקים הפנימיים יותר של הפארק, ויכולנו לבקר רק בחלק החיצוני יותר שלו. ב 2019 הפארק כולו עדיין היה פתוח, וממה שהבנתי יצא להם לראות לא מעט דברים ״שווים״ בגלל שהיה גם מזג אוויר יחסית יפה.
אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מסיבה מאוד פשוטה: כשתכננתי את הטיול אי שם בסוף פברואר 2019 לא היה ברור אם אוכל לקחת חופש ביוני, ולכן ביקשו שאדחה את החופש בכמה חודשים, ובנובמבר אלסקה לא היתה זמינה, אבל ניו זילנד כן.
המחשבה על ניו זילנד עלתה בין השאר כי אחד הקולגות שלי טייל לשם כמה שנים לפני כן. זה קרה אחרי גירושים שאישתו לשעבר יזמה, והוא מבחינתו היה במצב קשה נפשית אחריהם. כדי להתאושש ולהתנתק מהמציאת הוא יצא לטיול ארוך בניו זילנד, שכלל לא מעט טרקים – והתרחש בעיקר באי הדרומי. הטיול שלו בסופו של דבר היה שונה מאוד מזה שלי, אבל הוא ידע שאני אוהבת לטייל בטבע ובמשך שנים ממש נדנד לי לטייל בניו זילנד.
כך כשהיה ברור שאני יוצאת לטייל בעונה שלא רלוונטית לאלסקה אבל כן רלוונטית לניו זילנד – אז ניו זילנד נבחרה להיות היעד.
פעם הייתי בטיול מאורגן שבו השתתף פסיכולוג קליני שאמר לי שעד כמה שהאמירה קלישאתית – באמת לא פעם הרבה מהבעיות שלנו נובעות מההתנהלות של ההורים שלנו, וספציפית של האמהות שלנו.
אני מניחה שהוא צדק, לפחות חלקית, לגבי הנושא של הניקיון והסדר אצלי.
מגיל מאוד צעיר הייתי בלגניסטית, ייתכן שבגלל הפרעות קשב וריכוז שלא אובחנו כי הייתי תלמידה טובה ושקטה (אז כנראה לא היו מודעים בכלל לנושא הזה של הפרעות קשב או ריכוז, או שלא כל הפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות וגורמת לתלמידים ״להיות ושבבים״ ולהפריע בכיתה). אני חושבת שהעצה המקובלת, לפחות בילדות שלי, היתה לתת לבלגניסטים לסבול מהבלגן והתואות שהוא גורם כדי שכך הם ילמדו שהוא לא תורם להם. אם הם לא ימצאו שיעורי בית ויענשו בגלל זה על ידי המורה, או לא יוכלו ללבוש בגד שהם רצו רק כי הם לא דאגו שהוא יכובס בזמן – אז הם ילמדו שהבלגן לא משתלם להם.
אמא שלי לא היתה מסוגלת לסבול בלגן, ולכן לא פעם היתה מנדנדת לנו קצת לסדר – ואז כשזה לא קרה, היתה פשוט מסדרת אחרינו את החדרים. לא פעם זה הוביל גם לכעס מצידנו כשהיא זרקה דברים חשובים (פעם היא בטעות זרקה לי שיעורי בית) מה שלא הפך את התהליך לחיובי בעינינו.
אבל נושא הסדר היה עדיין סביר לעומת נושא הניקיון – כי אמא שלי ממש סירבה בכל תוקף לתת לנו לנקות את הבית. לפחות בתור ילדים – לא היתה שום מטלה שקשורה לניקיון שהיא היתה מוכנה לתת לנו לעשות, בין אם היה מדובר על להשתתף בניקיון השבועי של הבית, ובין אם זה היה במשימות יומיומיות כמו למשל שטיפת כלים או ניקיון שוטף.
כשאמא שלי התחילה לסבול בהריון של אחי הצעיר מכאבי גב – במקום לבקש ממני ומאחותי לעזור לה עם שטיפת כלים, היא פשוט קנתה מדיח כלים.
במובן מסוים גרתי בבית שבו הניקיון היה ברור מאליו – ודי קרה מעצמו. לכן בהרבה מובנים לא רק שלא ידעתי איך לנקות, אלא גם לא ממש שמתי לב או הייתי מודעת למה עומד מאחורי השמירה הזו על הניקיון.
למשל ידעתי שיש כלים נקיים כי אמא שלי שוטפת אותם, אבל לא למשל שזה כרוך גם בלנקות שאריות אוכל מהתחתית של הכיור או מים מסביב לכיור אחרי השטיפה – פשוט כי לא שטפתי כלים בעצמי. וזו רק דוגמא אחת להרבה דברים שבתור ילדה לא שמתי אליהם לב כשהם קרו סביבי.
כמובן שבשלב מסוים עברתי לגור מחוץ לבית של ההורים, ומן הסתם במקומות כמו הצבא או כשגרתי בדירות עם שותפים כסטודנטית – הייתי צריכה ללמוד לשמור על הסדר ובמיוחד לנקות. בהתחלה (במיוחד בצבא) אנשים פשוט היו בהלם מכמה לא ידעתי דברים בסיסיים.
זה לא בהכרח נבע מכוונות רעות או עצלנות, למרות שיש לי חשד שלפעמים היו את אלו שבצבא למשל חשדו שאני לא עושה דברים מסוימים כי אני מנסה להתחמק מתוך עצלנות, במיוחד בתקופת הקורס הצבאי שעברתי. לא פעם פשוט לא הייתי מודעת להרבה מאוד דברים שהיו מובנים מאליהם לאחרים, והיה ממש צריך ״להחזיק לי את היד״ גם במשימות שנחשבו יחסית ברורות מאליהן.
בצבא במיוחד בכל פעם שהיה צורך לנקות – תמיד היתה התלבטות האם לבקש ממני לעזור כי נוצרה לי תדמית של מישהי שלא תורמת מספיק, או שאולי עדיף שאני אהיה זו שאשאר מול הטלפונים כי אני אנקה הכי לאט ובצורה הכי פחות יעילה, מה שיעכב את כולם.
עם השנים כשלמדתי לנקות, וכשהבנתי שחסור הניקיון פוגע קודם כל בי – פיתחתי את ההרגל של לנקות את הבית ביום שישי בבוקר. זה לרוב לא היה נורא, במיוחד לא לפני הקורונה שאז עבדתי במשרד חמישה ימים בשבוע ובקושי הייתי בבית, כך שרמת הבלגן והלכלוך בו היתה מוגבלת.
הניקיון בשישי בבוקר גם הסתדר לי עם העובדה שלרוב שישי בבוקר היה לי פנוי, גם בתקופות שבהן ביקרתי אצל ההורים שלי בסופ״ש בכל שבועיים שלושה, כי הייתי פשוט מנקה ניקיוןיותרר קצר וזריז באותו בוקר שישי (בהנחה שאשלים את הניקיון שבוע לאחר מכן), ואז יוצאת בצהרים לכיוון ירושלים.
כן חשוב לי לכתוב שאני כנראה מסוגלת להסתדר לא רע עם בית פחות מסודר או לדחות קצת ניקיון. הדוגמא הקלאסית לזה היא שאם אני מארחת אנשים ומתה אחרי זה מעייפות – אין לי בעיה ללכת לישון ולסיים את הניקיון של האירוע גם בוקר אחר כך.
אני גם מישהי שלמשל פחות מתרשמת מבתים שהם מאוד מעוצבים. לי, ממש כמו לכל אחד אחר, נחמד לגור במקום יפה – אבל מבחינתי יש גבול לכמה זה מרשים, במיוחד כשלא פעם העיצוב היפה בא על חשבון נוחות, ולי חשובה יותר נוחות.
אבל בשלב מסוים משהו בשגרה שיצרתי נשבר.
קצת קשה לי לשים את האצבע על מתי ולמה, אבל בהסתכלות אחורנית, כנראה מה שהתחיל את זה היה דווקא משהו ״טכני״.
מתישהו בתקופה שמיד אחרי הקורונה הצטרפתי לקורסי צילום. בקורס הראשון רוב השיעורים היו תיאורטיים, אבל קורסי ההמשך הם היו היו הרבה יותר מעשיים ודרשו תרגולים ברמה שבועית – שאיכשהו נפלו על ימי שישי בבוקר, והיינו פשוט כל הזמן על הרגליים במהלכם.
כל זה גם היה מקביל להשמנה שלי, מה שגרם לי גם התעייף יחסית מהר מההליכה אבל גם לקושי גם להתאושש מהעייפות – ואז גם לא היה לי ממש כוח לנקות ולסדר את הדירה אחרי שחזרנו מתרגול שבו הייתי 3 – 4 שעות על הרגליים באופן כמעט רציף. בהתחלה עוד איכשהו ניסיתי בשישי בערב או בשבת לנקות (גם אם באופן פחות יסודי) – אבל הרגשתי שהייתי צריכה גם קצת לנוח אחרי שבוע ארוך של עבודה.
ועם הזמן הלכלוך והבלגן רק הלכו והצטברו, מה שכמובן הפך את הסדר והניקיון לקשים הרבה יותר, והיה הרבה יותר קשה להתמודד איתם – עד שזה הרגיש בשלב מסוים בלתי אפשרי.
אבל משהן במצב הרגיש לי שהבעיה היתה משהו שהוא מעבר לעניינים הטכניים. כי אני מניחה שלרובנו במצב נורמלי מגורים בבלגן ולכלוך לא נעימים ברמה שהם בלתי מתקבלים על הדעת – ואם פיזית לא הייתי מסוגלת לנקות בעצמי, אז הייתי מזמינה שירות ניקיון כזה או אחר לעשות את זה בשבילי. אבל עובדה שבמשך תקופה ארוכה לא רק שלא טיפלתי במצב של הדירה – אלא גם אפשרתי למצב להמשיך ולהתדרדר.
מתוך סקרנות יצא לי קצת ״לשוחח״ עם הצ׳אט על הנושא, ושאלתי אותו על מצבים שבהם אנשים מתגוררים בבתים או דירות שבאמת מגיעים למצב קשה של הזנחה בלי שזה יפריע להם.
הצ׳אט הכווין את הדיון לנושא של אגרנות – מצב שבו אנשים אוספים באופן אובססיבי חפצים שהם ״אולי יצטרכו״ בעתיד, והחפצים פשוט ממלאים את הבית בערמות של דברים שהם ברובם המכריע זבל. הבית הופך לא פעם ללא ראוי למחיה, אבל אותם אגרנים כל כך קשורים לחפצים שלהם שהם מסרבים לזרוק אותם ולנקות את הבית.
האבל היה ברור לי שאצלי המצב ממש לא היה קשור לאגרנות, ולא הגיע לרמה שבה ראיתי בסרטונים (מצב שבו המנקים מסתובבים בין ערימות זבל שמגיעות פחות או יותר לגובה שלהם). מבחינתי אפשר היה לזרוק את הזבל בלי שום בעיה – הקושי העיקרי שלה היה פיזית לבצע את הניקיון והסדר הזה.
הצ׳אט אז אמר שנשמע שהבעיה היא יותר בכל מה שקשור לבעיה בתפקודים ניהוליים – כלומר קושי מאוד גדול בכל מה שקשור לתכנון וביצוע משימות, ויכול בקלות גם להשפיע על תכנון וביצוע ניקיון, במיוחד כשהוא הופך למשימה ארוכה ומורכבת יותר. זה משהו שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז (וגם אולי אוטיזם) סובלים ממנו ברמה כזו או אחרת, אבל זה יכול לקרות (או אני מניחה להחמיר למי שהקושי הזה קיים אצלו מלכתחילה) במקרה של קושי נפשי ברמה גבוהה מספיק, כמו למשל מצבים של דיכאון או שחיקה מוגברת.
כפי שכבר כתבתי קודם – אני כבר שנים חושדת שיש לי רמה מסוימת של הפרעות קשב וריכוז, ויכול להיות שבגלל זה אני כזו בלגניסטית מלכתחילה. אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה הייתי תחת השפעת מצב נפשי שהוא פחות טוב בכל התקופה שהזנחתי כך את הדירה. אני מאוד מהססת ״לאבחן״ את עצמי עם מצב נפשי רשמי כמו דיכאון או שחיקה ברמה הקלינית שלהם – אבל אני חושבת שכנראה סבלתי ממשהו שבהחלט דרש טיפול פסיכולוגי. רק שזה היה מצב שבו מרוב שהייתי מותשת מידי בשביל להתמודד עם הצורך בטיפול כזה , ממש כמו שהייתי מותשת מידי לדאוג למצב הדירה שלי.
ולצערי הבעיות שלי לא השפיעו על אף אחד אחר ברמה שאותו אדם היה כופה עלי ללכת לטיפול פסיכולוגי, מה שלא פעם קורה למי שמתגורר עם משפחה או לפחות שותפים אחרים לדירה או לבית.
היחידים שזה הפריע להם היו השכנים שלי, ומבחינתם ככל עוד ניקיתי וטיפלתי בדירה – לא ממש משנה שום דבר אחר.
אני אישית מאוד אוהבת לקרוא (ואהבתי לקרוא מגיל צעיר), אבל שירה פשוט מעולם לא היוותה קריאה מהנה בשבילי, וגם לא משהו שנשמע לי מעניין לכתוב. אם אני רוצה לכתוב – נשמע לי הרבה יותר טבעי ומובן לכתוב כך רשומה בבלוג שמסבירה את מה שאני רוצה להגיד בשפה פשוטה וישירה.
באותה מידה, מעולם לא נהניתי לקרוא שירה ובמיוחד לא לנתח אותה כפי שאילצו אותנו לעשות בבית הספר. אני זוכרת שדי נדהמתי מהעובדה שאנשים שלמדו חמש יחידות ספרות יכלו לא רק להנות מהניתוח המשמים הזה, אלא גם לדון באיך ולמה השירים מופיעים בספר בסדר מסוים.
והם (וגם המורים לספרות) מעולם לא הצליחו לגרום לי להתרגש ממה שהם התרגשו מבחינת המשמעות והשימוש בשפה. מבחינתי זה לא היה משהו שגרם לי הנאה או עניין.
למרות שאני מניחה שאותם תלמידים שלמדו ספרות חמש יחידות (וגם המורים שלהם) כנראה גם לא הבינו למה אני נהנית ללמוד כימיה או מתמטיקה, למרות שמבחינתי יש בהוכחה מתמטית טובה או במבנה הכימי של חומרים (ובהגיון שמאחוריו) הרבה יותר יופי מאשר בשירה.
אני מניחה שדי ברור מהפוסט שלי שלא ממש מעניין אותי לכתוב שירה, להעמיק את הידע שלי בשירה, או כל דבר אחר שקשור לשירה.
ביום שלישי הקואצ׳רית הצליחה לקבוע איתי פגישה באופן די ספונטני בכך שערכנו אותה בזום. היא כרגע עסוקה עדיין עם הפרוייקט שהיא התחילה באוקטובר, ולא ברור מתי הוא יסתיים – אבל בשלב זה היא אמרה לי שהיא נותנת עדיפות בקביעת פגישות לי וללקוחה אחרת שלה שנמצאת גם בלחץ מסוים.
היו לשיחה צדדים טובים. למשל העובדה שבגדול, היא הסכימה עם הדברים שלי והתוכנית שלי להמשיך לעבוד בהייטק אחרי הסקת מסקנות, כולל ללמוד דברים חדשים כדי לשפר את היכולות שלי – וגם על החשד שלי שיהיה לי קשה לעבור לתפקידים אחרים בהייטק (כמו למשל תפקידי בדיקות), בעיקר כי השוק מוצף במועמדים שפוטרו שכבר עוסקים בתפקידים האלו ויש להם ניסיון רלוונטי שלי אין.
או do עליתי לשיחה בצורה שבה היא המליצה שאתלבש לראיונות – עם שיער אסוף, תכשיט וכו׳. כן הייתי צריכה לשאול אותה האם לדעתה זה משהו שבאמת משנה, ואחרי ששאלתי היא אמרה שהיא באמת התרשמה מהשינוי ברגע שעליתי לשיחה. למרות שלא ברור לי אם היא אמרה את זה כי זה הרגיש כאילו חיפשתי מחמאה – כשבעצם רק רציתי לוודא שזה באמת שינוי בכיוון הנכון שמספיק משמעותי לשנות את הרושם.
אבל יש נקודה שהקואצ׳רית מעלה שוב ושוב – וזו העובדה שכמה שההפסקה שלי מהעבודה בהייטק ארוכה יותר, כך היא תיתפס בתור חסרון על ידי מגייסות ומעסיקים פוטנציאליים.
היא כמובן לא אומרת את זה סתם, אלא מתוך ידיעה וניסיון – וכנראה גם הבנה עד כמה זה לא בהכרח הוגן. וזו עובדה שאני צריכה להיות מודעת אליה. והכוונה שלה באמירה הזו היא כוונה שהיא בהחלט טובה של לשמור אותי מחוברת למציאות ולעזור לי בכך שלא אפתח ציפיות לא מציאותיות.
מצד שני, בפורומים וקבוצות של מתכנתים ובמיוחד של מתכנתות – אני שומעת לא מעט סיפורים של אנשים ובמיוחד נשים שהצליחו לחזור לעבודה אחרי כמה שנים של הפסקה בעקבות חופשת לידה למשל, או תפקידים מחוץ להייטק.
אבל אין לי כמובן מושג עד כמה על מאחורי כל סיפור הצלחה כזה יש נשים (או אנשים בכלל) שלא הצליחו. האם ההצלחה הזו יכולה לקרות לכל אחד שבוחר ללמוד את מה שחסר לו ולהראות ניסיון רלוונטי – או שמדובר רק על אנשים מוכשרים במיוחד שהיו דם עובדים מצטיינים וגם מעודכנים טכנולוגית מלכתחילה, וכאלו שהם לא כאלו או קרובים לזה נכשלו?
וכמובן שזה משהו שהוא תלוי מצב כלכלי – שכמו שכתבתי כאן לא פעם בתקופה האחרונה (והלא כל כך אחרונה) לא נראה שהמצב הכלכלי משתפר אחרי כמעט ארבע שנים של משבר (ונראה שהוא אפילו מחמיר עם הזמן).
כך שבמובן הזה – השיחה עםהקואצ׳רית לא הקלה על ההחלטה שלי אלא השאירה אותי במובן מסוים עדיין מבולבלת.
אבל כן היתה לקואצ׳רית הצעה פרקטית וזה להפוך להיות פרילנסרית, כלומר עובדת עצמאית שחברות יכולות לשכור לפרוייקטים זמניים. זה משהו שלדעתה יכול להיות מאוד נפוץ כיום כשלחברות יש תקציבים מוגבלים, ופרילנסרים למשל חוסכים לחברות את הצורך לשלם תשלומים פנסיונים ושאר תשלומים סוציאליים.
מצד שני, זה אומר מבחינתי להיות עצמאית – ולדעת איך למצוא תפקידים כאלו, שזה לא משהו שהוא ברור מאליו. אבל מעבר לזה – נשמע לי סביר שהתפקידים שידרשו את זה יהיו לא פעם תפקידים שדורשים ידע מאוד ספציפי. כלומר אלו יכולים להיות תפקידים שדורשים ידע מאוד מתקדם כדי להתחיל פרוייקט חדש שדורש אותו – או לחילופין ידע מאוד מיושן שלא קיים בשוק ואפילו ספציפית במקום העבודה ורוצים מישהו זמני שיש לו את הידע הזה.
אבל פה בדיוק אני נופלת על אותה בעיה שיש לי במציאת תפקידים ״רגילים״ – העובדה שהידע שלי מאוד ספציפי ולכן פחות תפקידים פתוחים לי מלכתחילה, בין אם הם בהעסקה ישירה של המעסיק, ובין אם הם כפרילנסרית.
מעבר לזה, זה דורש ממני להבין איך למצוא תפקידים כפרילנסרית, וכשניסיתי לחפש או לשאול בקוצות פייסבוק של הייטק – לא ממש מצאתי תשובה לזה.
כך שעד כמה שרעיון הוא בבסיסו טוב – הוא מוסיף לי עוד לחץ לגבי איך לנהל אותו ומה המנהלות שנדרשות לו.
ביום חמישי כן חשבתי על רעיון חלופי שיכול להיות קל יותר למימוש.
יש בעולם לא מעט יוזמות של מה שמכונה ״קוד פתוח״ – כלומר מוצרים שאנשים יכולים ״להתנדב״ להשתתף בכתיבה ללא תשלום. יש סיבות שונות להשתתפות בפרוייקט כזה כמו למשל שאנשים רוצים לפתח מוצר כי הוא לא קיים בשוק (או קיימים מוצרים שלא מתאימים להם), או שיהיו כאלו שירצו לתקן בעיות במוצר כזה כשהוא קיים או לשפר אותו.
לא פעם הפרוייקטים האלו מתנהלים באופן מקצועי ממש כמו פרוייקטים ״רגילים״ בחברות הייטק, כולל דרישות לביקורת ולאיכות, ולפחות במובן המקצועי יכולים להחליף עבודה.
מצד שני, אין כאן את אלמנט ה״קיבלנו אותך לעבודה״ שקיים בעבודה כפרילנסרית, שאני מניחה שאותו מחפשת הקואצ׳רית שלי, לפחות באופן חלקי.
בכל אופן החלטתי להתייעץ איתה לגבי זה, וכתבתי לה את ההצעה בווטסאפ ביום חמישי. הנחתי שיכול להיות שהיא תהיה עסוקה מידי לענות לי מיד, אבל מסתבר שהיה לה יום מאוד קשה שבו היא ממש עבדה מהמשרד, ונשמע שהיא לא יכלה להתפנות לענות לי במהלך היום – וביקשה שאפנה אליה ״מאוחר״ כדי להזכיר לה לענות לי.
כשבסביבות שבע וחצי תזכרתי אותה – הצעתי לה גם את האפשרות לא לענות לי בערב אלא בתחילת השבוע שבו היא כנראה תהיה זמינה יותר ועייפה פחות. היא עצמה קפצה על האפשרות די מהר, אבל מבחינתי זה אמנם זההיה דוחה את התשובה שלה בכמה ימים, אבל הנחתי שאם היא מאוד עייפה כנראה שאולי עדיף לי לקבל ממנה תשובה כשהיא רעננה יותר.
לקראת סוף הפגישה שלנו, היתה לקואצ׳רית אמירה שקצת הפריעה לי, או אולי בעצם מדובר על אמירה שחוזרת על עצמה לאורך זמן שמפריעה לי.
אכשהו שוחחנו שוב על הצורך הזה לבחור בין האפשרויות השונות – והיא אמרה שאפשר ״לשלב בין אפשרויות״ ולא חייבים להצמד רק לאחת מהן.
וברמת העקרון – היא צודקת. ככל עוד אין לי עבודה בהייטק – האפשרות שלא אמצא כזו קיימת, והאפשרות להסבה מקצועית היא מציאותית, גם אם אני דוחה בשלב זה את ההחלטה.
אבל הסבה מקצועית למקצוע ״רציני״ שבו המשכורת שלי תהיה כמה שיותר סבירה למקצוע מחוץ להייטק כנראה תדרוש ממני לימודים של כמה חודשים כחלק מההסבה.
אני מניחה שחלק מהכוונה של הקואצ׳רית היא שיכול להיות שכל עבודה זמנית שאמצא בשלב זה יכולה להפוך להיות קבועה – אם אמצא משהו שבאמת מוצא חן בעיני לעשות. אבל הסיכוי שעבודה פקידותית או כל דבר דומה באמת תמצא חן בעיני נמוכה, וגם אם כן – יש את הפן הכלכלי שחשוב לחשוב עליו, וכל עבודה שתהיה בה הכנסה טובה יותר כנראה תדרוש תקופת הכשרה כזו או אחרת – שאני לא ארצה להשקיע בה זמן וכסף ככל עוד אני מקווה לחזור להייטק. זה בין השאר כי אני אצטרך להשקיע את הדברים האלו בלקדם את עצמי.
אז אמרתי לה שאני מסכימה, אבל גם שחשוב גם לא להתפזר על יותר מידי נושאים.
אני מניחה שלא היה מזיק ברקע לחשוב על מקצוע אחר שאולי יתאים לי ולבדוק ברקע מה נדרש כדי לעבור אליו, אבל לא משהו בהכרח מעבר לזה.
לגבי חיפוש העבודה הזמנית – הצטרפתי לעמותה שדרכה אנשים בגילאים מבוגרים יכולים לקבל עזרה בחיפושי עבודה. יש בה גם סדנאות, שהיועצת שלי רוצה שאקח אחת ליצירת קשרים מקצועיים שתעזור לי למצוא עוד משרות לפני שהן מתפרסמות.
נעזרתי בה כדי לנסות למצוא עבודה זמנית, והיא הציעה לי אפליקציה שאמורה לחבר בין מחפשי עבודות זמניות לעובדים זמניים – אבל אחרי שהתקנתי אותה העבודות היחידות שראיתי בה היו עבודות פיזיות, למשל ליוקט מוצרים למשלוחים מהסופר או מחקלאים שמוכרים ירקות, או טבחים במסעדה.
עם המשקל שלי ורמת הכושר שלי בכל מה קשור לעמודה אני לא במצב שבו אוכל להסתדר בעבודה שבה אצטרך לעמוד על הרגליים כל היום.
מעבר לזה, האפליקציה עובדת במוד שבו היא מציעה משמרת ספציפית לעבודה – כלומר לרוב יום עבודה, ורק בפעמים מעטות המשרות שראיתי שם היו לכמה ימי עבודה רציפים.
מצד אחד זה באמת משהו שיכול לאפשר לי גמישות בעבודה בזמן המשך חיפוש העבודה בהייטק, אבל מצד שני גם דורש לא מעט השקיעה בחיפוש העבודות הזמניות עצמן ואני כל הזמן אצטרך להשקיע מאמץ במציאת יום העבודה הבא שלי. אני מניחה גם המשכורות פה בהתאם.
החלטתי לכתוב למנהלי האפליקציה הודעה כדי לבדוק האם יש להם עבודות שנעשות בישיבה (כמו למשל עבודות משרדיות) ואולי אפילו לטווח הארוך יותר, רק שכנראה ייקח להם כמה ימים לענות לי בגלל שאנחנו בסופ״ש. אם עד יום שלישי לא אקבל מהם תשובה – אפנה שוב ליועצת הזו לראות איך אוכל באמת למצוא עבודות מתאימות.
אפרופו עבודות זמניות, זה הזכיר לי עוד מהו בשיחה שלי עם הקואצ׳רית שמפריע לי בדיעבד.
שוחחנו על עבודה זמנית, והיא אמרה לי שעבודות סטייל מלצרות לא מתאימות לי כי הן ל״חבר׳ה צעירים כמו סטודנטים למשל״. לא ברור לי האם זה אומר שלא יקבלו אותי לעבודה בגלל הגיל או המראה שלי, או שהיא חושבת שאני צריכה לחפש משהו יותר ״רציני״.
אבל בדיעבד אני שוב שואלת את עצמי עד כמה היא שוב מנסה להכווין אותי לעבודה זמנית שבעצם תהפוך להיות קבועה – בדיוק מהסוג שכתבתי עליו קודם שאני לא ארצה להיות בה לטווח הארוך. ועד כמה שזה נובע מכוונות טובות, זה לא משהו שעוזר לי כרגע.
בשלב זה אני באמת רוצה להתמקד בראיון שיש לי ביום שלישי הבא בצהרים לתפקיד בהייטק ולמציאת עבודה זמנית, כך שבשלב זה אני חושבת שאוותר על מפגשים עם הקואצ׳רית, עד שיעלה שוב צורך ספציפי.
יום רביעי, סוף מאי: הכל התחיל מזה שעבדתי במקום מסוים ולא הייתי מרוצה, אז הצלחתי איכשהו לחזור למקום העבודה לפני הקודם שלי – זה שניסיתי להתקבל אליו שוב באותה תקופה ללא הצלחה.
אז העברתי שם הרצאה על תרבות מסוימת או טיול שעשיתי, והבאתי איתי כל מיני חפצים שאנשים התחילו לשחק איתם וקצת לפגוע בהם והייתי צריכה לבקש מהם באסרטיביות להפסיק (ואני לרוב לא אסרטיבית בחיים, אלא פשוט מתמרמרת שמישהו נוגע לי בדברים והורס אותם בלי להגיד משהו).
משם המשכנו לחגיגות שבועות במשרד, משהו שבאמת היה קורה לפעמים בחברה הזו ואחרות, שבהן היתה מעין הרמת כוסית עם כיבוד לפני החגים, אבל לא ברמה של ארוחה משפחתית עשירה כמו שהיתה בחלום.
הרגשתי ממש הכרת טובה על זה שאני חוגגת בחברה שבה לאנשים אכפת ממני ואני מכירה אותם ומחוברת אליהם, אבל מצד שני כשהתיישבתי לשולחן כל מה שרציתי היה ללכת לכתוב בבלוג על הארוחה והחוויה והצטערתי שאני לא יכולה לכתוב בבלוג בזמן הארוחה, אבל לא נעים לי לפספס אותה.
גם האווירה היתה מאוד חמה ומשפחתית בני משפחה של עובדים הגיעו לארוחה הזו.
מצד שני כחלק מההתארגנות לארוחה – חשבתי לעצמי שבטח הסידור בחברה הוא זמני ושאני צריכה לחפש עבודה לפני שיפטרו אותי שוב, ועדיף שאמצא משהו לבד ואתפטר.
אמצע יולי: התחלתי לחלום על זה שאני מתחתנת, ומצטלמת לצילום משפחתי מאוד גדול, אולי עם המשפחה של אחד הדודים שלי מצד אבא שהיו לו 13 ילדים.
אני זוכרת שנרא התרכזתי בשמלה ובעיצוב שלה, שמצד אחד היתה נורא עדינה ומתחרה שהיתה מאוד יפה בעניני, אבל מצד שני גם שמלה מאוד ״נפוחה״ – עם שרוולים מאוד נפוחים בחלק העליון שלהם, ועם חצאית שהיו לה כמה שכבות מתחת לשמלה עצמה, משהו שבחיים האמיתיים כנראה היה נוראי בעיני מבחינה עיצובית (ואני חושבת שאפילו במהלך החלום עצמו חשבתי על זה, וגם השוויתי את השמלה עצמה לשמלת החתונה של אחותי – שלא היתה נפוחה אבל גם לא ממש הטעם שלי בהרבה מובנים). אני זוכרת גם שבחלום השמלה היתה יחסית זולה אבל גם נשארה ברשותי אחרי החתונה.
אני זוכרת שמישהו נתן לי זר מסידור פרחים על אחד השולחנות או משהו דומה, סידור של פרחים כתומים קטנים. מאוחר יותר בחלום התלוננתי על זה שלא ממש היה לי זר ואמא שלי הזכירה לי את הזר הזה שנלקח כנראה מאחד השולחנות, לא משהו שעוצב להיות זר חתונה רשמי או משהו.
אז איכשהו מאוחר יותר נזכרתי שוב בתצלום המשפחתי התמונה הזה מתחילת החלום, זה שבעצם עמדתי בו בצד וכמעט נדחפתי מחוץ לתמונה מרוב שכולם הצטופפו כדי להכנס אליה.
מלבד התמונה הזו של להסתובב כמה שניות עם הזר, לא זכור לי שהיתה לי בחלום סצנה של חופה, רק סצנה של להתעורר בוקר או אפילו כמה ימים אחרי עם השמלה על בובה או משהו דומה, אבל אצלי בבית. מעבר לזה, בכל החלום לא היתה תזכורת או משהו דומה לגבי חתן או בן זוג.
עוד חלום מאותו לילה: הדירה שלי חזרה להיות מבולגנת כמו שהיא היתה לפני הניקוי היסודי שעשיתי לפני שנה וקצת. ההורים שלי, גיסתי ואחת מבנות הדודות שלי הגיעו כדי לנקות אותה בלי לתאם איתי, וגם התחילו לתקן ולשפר כל מיני דברים בדירה.
אני במקביל אימצתי חתולה חדשה שהיתה לבנה לגמרי, ולא ממש החלטתי על השם שלה.
בהמשך התכוננו לחגוג ארת הסדר בדירה שלי (למרות שבחיים האמיתיים אין לי את היכולת לארח כל כך הרבה אנשים), ואמא שלי נכנסה לנוח כמה שעות לפני הסדר, אבל אז התחלנו לאכול בלי בכלל לקרוא את ההגדה.
חלום מאמצע נובמבר (קרוב לפרסום הרשומה האחרונה על הטיול לאלסקה): חלמתי שאני אחרי טיול נוסף בחברה שבה טיילתי באלסקה, הפעם לאיזור דרום מערב ארה״ב (יוטה וכאלה). אני עומדת בפני הטיסה חזרה הביתה אחרי כמה ימים בסן פרנסיסקו אחרי הטיול עצמו.
פתאום אני שמה לב שאיבדתי את השק השינה שלי, זה שקניתי בזמנו בטיול לאלסקה והיה מאוד חם ומגניב, עם ריפוד של בד טריקו בפנים שעזר לחימום אבל גם נתן תחושה של שמיכה.
ואז שמתי לב לזה שגם את מברשת השיניים שלי איבדתי ושאני לא יכולה לצחתח שיניים.
על כל זה חשבתי עוד בזמן שהייתי בדרך החוצה מהאכסניה שהייתי בה, רק שהחדר שאותו עזבתי והלובי בכלל לא היו דומים לאכסניה שאני רגילה לשהות בה בסן פרנסיסקו, אלא למלון זול ומפונפן מידי.
וכל הזמן הזה אני חושבת על איך לכתוב על הטיול והחוויה בבלוג ולהסביר למה יצאתי שוב עם החברה לטיול, ועוד למקומות שבהם הייתי כבר לפחות פעם אחת, ואיך החוויה היתה שונה הפעם.
לילה אחר כך: ברקע לחלום, בתקופה הזו ״בחיים האמיתיים״ החלטתי לשנות את התזונה שלי ולשפר אותה, והתחלתי לאכול יותר ירקות ויותר פחמימות מלאות כמו שיבולת שועל, והעליה הפתאומית והחדה הזו בכמות הסיבים גרמה לי לקצת בעיות זמניות בבטן.
החלום התחיל מזה שאני מגיעה הביתה לבניין וכמה מהשכנות לא מדברות איתי בכניסה, ואז מגיעה גם שכנה אחרת שהיא בעצם היתה מנהלת בכירה בחברה שעבדתי בה די מזמן שהיתה מנהלת ישיבות תקופתיות של המחלקה, והיא שוחחה איתי על משהו שעבדתי עליו שהייתי אמורה להציג בוקר אחרי, ועל כמה באגים שהיו פתוחים לצוות שלי והיא ציפתה שאני זו שאעבוד עליהם ואעדכן מה מצבם, ואני אמרתי שאבדוק.
אז משום מה היא התחילה לנהל ישיבת בניין (משהו שהיה צפוי בערב אחרי החלום) שבמהלכה היא פתאום שלפה בגד רטוב ומלוכלך שנשלף מהשירותים בעבודה. היה ברור שמדובר על בגד ספורט במידה גדולה מאוד, לכן היה ברור שהוא שלי – כלומר שהיא בעצם מאשימה אותי שאני זרקתי אותו לשירותים וגרמתי שם לסתימה.
כנראה שזה היה נכון, אבל האינסטינקט שלי בישיבה הזו להגיד שזה לא אני כי אני יודעת שזריקה של בגד כזה גדול לשירותים תגרום סתימה, ומצביעה על הבגדים שלי שהיו בגדי עבודה ולא ספורט, ושאני בלאו הכי לא לובשת בגדים כאלו.
כמה דקות אחרי הישיבה התחלתי להתעצבן על זה שהיא עשתה לי כזה שיימינג, ושאלתי את עצמי איך אוכל יום אחר כך להציג את מה שאני צריכה להציג אחרי שעשו לי שיימיינג כזה – וגם דאגתי שמן הסתם לא יאמינו לי כשאכחיש שזה שלי (ובצדק).
יום רביעי אמצע נובמבר: החלום מתחיל בזה שאני מתעוררת באמצע הלילה בבית של סבתא שלי ולא מצליחה לחזור לישון, אז אני קמה לכתוב משהו בבלוג במחשב שהיה שם, ומסתבר שאמפי כבר שם והיא שואלת אותי מה קרה ולמה אני ערה.
אז ההורים שלי שגם שם מתעוררים, וגם סבתא שלי שחזרה הביתה (כנראה שבחלום היא עדיין היתה רק מאושפזת בבית אבות ולא הלכה לעולמה). היא גם נראתה בריאה יותר פיזית ומתפקדת, ואפילו קצת שמנה.
וכל הזמן דיברנו על זה שאמא שלי צריכה לנסוע במהלך היום (שהיה יום שישי) וחזור יום אחר כך, כנראה עם אחותי שתגיע איתה. אבל מסיבה כזו או אחרת אחותי גם פתאום הופיעה בלי שאף אחד יביא אותה.
אני יוצאת החוצה לגשם מאוד שוטף כדי לנשום קצת אוויר נקי – ואני שמחה שאני לא צריכה לצאת מהבית כדי לנסוע בו. ואז איכשהו אני מוצאת את עצמי ברכב עם אמא שלי, ולא רק שהכביש יבש אלא מזג האוויר נראה בהיר ושמשי. בהתחלה חשבתי שאולי אני בעצם נזכרת בנסיעה שלנו בהלוך, אבל אז אמא שלי עוצרת ליד ״פריחת הכורכומים״ כשם התבלין (שאני מניחה שבחלום בלבלתי עם פריחת הכרכומים).
איכשהו ה״כורכומים״ פרחו בתור פטריות גדולות בצבע אפור וורוד במנהרה מסלעים ורודים, והגענו בדיוק בזמן כדי לראות מישהי אוהבת טבע רוצה להרוס אותם כדי שאנשים אחרים לא יבואו למנהרה וינצלו אותם לרעה או יפגעו בהם ואז לא תהיה פריחה של כורכומים גם בשנים הבאות, אבל שכנענו אותן לתת לי לצלם קודם ורק אז להרוס. אני זוכרת שהצטערתי על זה שלא יהתה לי המצלמה הטובה שלי אלא רק המצלמה של הנייד.
אז נכנסתי יותר ויותר עמור למנהרה, ועמדתי וצילמתי כל מיני פטריות מסוגים שונים שגדלו שם, עד שאני ואמא שלי הגענו לחנות מזכרות עם תמונות שצולמו בצורה מקצועית ועוד מזכרות. משום מה אמא שלי קנתה מצעים או מגבות, ואז היינו צריכות לעשות סדר בבגאז׳ של המכונית שלה כדי לסדר אותם שהכל ייכנס.
אבל אז התחלנו לחזור על עקבותינו במערה כי היינו בדרך חזרה לחניון, ודיברנו בדרך על זה שאמא שלי אמורה לטוס לטוקיו (למרות שלא ברור לי איך אפשר לטוס לטוקיו ולחזור תוך יום אחד), ודיברנו על ה שאמא שלי תאכל שם סושי עם חברה שלה.
אז הגענו למעלית ואמא שלי נעלמה לי – מתברר שהמעלית קטנה מאוד ברמה שרק אדם אחד יכול להכנס בה, וגם אז רק בישיבה. איכשהו בלי ששמתי לב אמא שלי ירדה בה למכונית ולכן נעלמה לי – אבל רק כשהתחלתי להיכנס למעלית ולנסות לשבת בה שמתי לב שאין לי מושג לאיזו קומה של החניון לרדת כי אמא שלי לא אמרה לי איפה היא חנתה (ירדתי מהאוטוב כדי להתחיל לצלם את הפריחה כמה שיותר מהר).
בזמן הטיול עצמו, הרגשתי מאוד בודדה בכל מה שקשור ליחס הגרוע שקיבלתי מהבעלים של החברה – מה שהיה שונה מאוד מניסיון העבר שלי איתם.
רק אחרי החזרה יצא לי לראות ביקורות על החברה שחלקן שיקפו חוויה דומה לשלי, ובזמן שעבר מאז פרסום אותה רשומה – עלו עוד ועוד ביקורות דומות, שהטון שלהן היה כועס – והתגובות של הבעלים הפכו עם הזמן גם הן ליותר ויותר עצבניות וכועסות על הביקורות האלו. לעיתים גם התסכול הזה ממטיילים ״לא מתאימים״ גלש גם לתגובות של הבעלים על ביקורות טובות שרק הזכירו שלא כל המטיילים היו נהדרים ומופלאים.
אבל באחת התגובות האלו לעוד ביקורת על יחס גרוע, הבעלים העלה נקודה שנשמעה לי כמעוררת מחשבה: הוא טען שחלק גדול מהביקורות הגרועות שעלו באתר (וכנראה גם ממצבים דומים לאלו שלי של מטיילים שלא היו מרוצים למרות שהם לא העלו ביקורת) נובעת מאנשים שטיילו עם החברה לפני כמה עשורים – ולא מבינים שהעולם (וכנראה בעיקר גם הם עצמם) השתנו מאז.
אבל בהחלט היו דברים השתנו – ובעיני היו שני שינויים עקרוניים שכנראה השפיעו עלי משמעותית בטיול שלי, וייתכן שהם היו רלוונטיים גם לאנשים אחרים בטיול.
הראשון הוא שהטיול באמת הפך לכזה שמתאים יותר לאוכלוסיה מאוד ספציפית של אנשים שהם גם מיטיבי לכת וגם כאלו שאוהבים לישון ולבשל בתנאי שטח – הרבה יותר ממה שהם היו כך בעבר.
למשל בעבר אפשר היה לישון על האוטובוס מה שאפשר שינה שהיא יותר נוחה וקרובה יותר לשינה על מיטה מאשר שינה באוהל. מעבר לזה, השינה באוטובוס גם נוחה הרבה יותר בתנאי מזג אוויר כמו שקיימים באלסקה ומערב קנדה שהן קרירות מאוד אפילו בקיץ, ולא פעם גם גשומות.
אבל עכשיו הצוות מתעקש שאנשים ישנו באוהלים – למרות שהם גילו רמה שונה של סובלנות כלפי אנשים שונים שרצו לישון על האוטובוס, כלומר מטיילים שהם ״אהבו״ יכלו לישון שם, לעומתי למשל שדי כפו עלי לישון באוהל (והתחושה שלי שזה קרה גם למטיילים ״פחות רצויים״ אחרים).
וכמובן שהיתה תחושה שהטיולים הנוכחיים הרבה יותר מתאימים למטיילים שהם מיטיבי לכת – בין אם המסלול עצמו דרש את זה, אבל לא רק. היו כמה מקומות שבהם ביקרתי למשל גם בטיול הקודם שלי באלסקה וידעתי שיש שם מסלולים מתאימים, אבל לא נעשה הפעם מאמץ לאפשר לי לטייל בהם.
אבל יש גם שינוי שני שהוא מאוד עקרוני: בעבר המדריכים היו מדריכים שהיו שכירים של החברה, ועכשיו מי שמדריך הם הבעלים.
זה לא שלמדריכים השכירים לא היה אכפת ממה שקורה, וגם אותם מדריכים שכירים יכלו לפעול נגד מטיילים שפעלו בצורה לא טובה. אני זוכרת למשל שבטיול הראשון שלי לאלסקה עם החברה ב 2011, כשהגענו בערב הראשון לנקודת המפגש של הטיול, היה שם מטייל מאוד בולט שניסה להתיידד ולשוחח עם כולם, אבל בוקר אחרי כשהכנו יחד ארוחת בוקר – שמתי לב לזה שהוא לא עם הקבוצה.
כששאלתי את אחת המטיילות, היא אמרה לי שהמדריך הותיק יותר בצמד המדריכים שלנו זיהה את המטייל הזה כמטייל בעייתי מטיולים קודמים, ולכן הוא ביקש מהמטייל לא להצטרף לטיול ודאג נראה שהמטייל יקבל החזר כספי. אני מניחה שכל זה התבצע בתיאום עם הבעלים, וכמובן שזה התבצע רק כשכמה שיותר מטיילים כבר עלו על האוטובוס, ובצורה שהיא מאוד דיסקרטית כדי לא להביך אותו ולא ליצור סצנה עבור שאר המטיילים גם אם המטייל היה מתנגד (מה שלמזלנו כנראה לא קרה).
אבל איכשהו כשהבעלים קיבל על עצמו את ההדרכה – היחס שלו למטיילים שהוא לא התחבר אליהם היה נוראי. ראו את זה אצלי – אבל לא רק. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת שלי, כולנו בחלק הראשון של הטיול נחשפנו לאירוע שבו הוא פשוט צרח על מטיילת גרמניה צעירה שהתלוננה שהאוהל שהיא שכרה מהחברה לא אטום למים, בלי להבין שהיא אולי מתקשה בהרכבה נכונה של האוהל ושאפשר לעזור לה להרכיב את האוהל טוב יותר.
חוסר היכולת שלו לתת שירות לקוחות מנומס למי שלא התאים לחזון שלו פלוס הכוח שלו להעיף יחסית בקלות את כל מי שלא בא לו טוב בעין מהטיול (ולא פעם בלי החזר כספי) בהחלט יוצר רושם גרוע עבור מי שחווה את היחס הזה.
בסוף הטיול יצאתי די כועסת מכל החוויה, אבל שנתיים וקצת אחר כך – ההסתכלות שלי השתנתה.
אני מניחה שחלק מזה נובע מהתחושה של ״צרת רבים – חצי נחמה״. אם בטיול הרגשתי מאוד בודדה בגלל הביקורת הזו (בין השאר כי היתה גם מטיילת אחרת ששיקפה לי ביקורת דומה אחרי שהטיול הסתיים), הידיעה שיש ביקורות שליליות כאלו על החברה גם מטעם אנשים שעברו חוויה דומה בעצם הרגיעה אותי מאוד שהבעיה כנראה לא היתה בי – אלא בחברה.
אני לא אגיד שזה לא לווה בצער מסוים. הייתי בלא מעט טיולים עם החברה לאורך השנים שרובם היו מהנים מאוד, וחבל לי שלא אוכל לשחזר את החוויה שוב.
אבל גם מאוד יכול להיות שלא מעט חלקים מהחוויה יהיה קשה לשחזור בגלל הגיל.
הטיול הראשון שלי עם החברה היה כשהייתי בת 29, והייתי בגיל די ממוצע במסגרת הקבוצה שבה טיילתי. בטיול האחרון שלי בחברה לעומת זאת, הייתי בת 48 – ואמנם התחברתי עם כמה מטיילים אחרים, אבל בדיעבד הבנתי שהם היו צעירים ממני בבערך עשור אם לא קצת יותר. והטיולים לאלסקה מאוד נטו להיות טיולים שמושכים אליהם מטיילים מבוגרים יותר.
כך שלטייל שוב בחברה בגיל חמישים פלוס בהחלט לא תהיה אותה חוויה, בין השאר בגלל הבדלי הגילאים והתרבות של הטיול.
דוגמא אחרת לעניין היא למשל העובדה שאחד האתרים שבהם מבקרת החברה בלא מעט מהטיולים שלה בדרום מערב ארה״ב היא העיר לאס וגאס. הטיולים לרוב מגיעים לעיר בשעות הערב של הערב האחרון לטיול, והמטיילים זוכים לבלות בה כמה שעות, והכוונה היא באמת ״לצאת לבלות״ ברמה של צעירים שרוצים להשתכר ולחגוג. זה בהחלט היה משהו שהיה כנראה כיפי לחוות בתור בת עשרים ומשהו או שלושים וקצת (למרות שגם אז לא הייתי מישהי ש״חוגגת״ כך) – אבל עכשיו הרבה פחות.
יש בעיר אפשרויות לבילוי רגוע יותר שמתאימים לכל גיל, למרות שאולי קצת יותר מאתגר למצוא את הבילויים האלו כשמגיעים לעיר לזמן מאוד מוגבל ולא תמיד ברור מתי מגיעים או עוזבים. אבל זה דורש יותר תכנון מראש – וגם הבנה שייתכן שתבלו לבד או כמעט לבד.
ואם כבר דיברנו על שינויים הדדיים, אז זה בהחלט קיים גם בלאס וגאס – העיר עצמה הופכת לאחרונה ליקרה משמעותית, ויש אפילו דיונים ברשת האם היא ״מתה״ בתור עיר תיירותית בגלל זה.
אבל עדיין – הטיול לאלסקה לא היה רק גרוע. ועדיין יש הרבה זכרונות נעימים מהטיול.
כי כן ביקרנו באתרים מאוד יפים – חלקם כאלו שכבר ביקרנו בהם (בעיקר בצפון קנדה ובאלסקה בחלק השני של הטיול), וחלקם חדשים שתמיד רציתי לבקר בהם (כמו למשל הרי הרוקי הקנדיים).
והיו כמובן האנשים – שהם תמיד חלק מהחוויה. איכשהו במשך כל הטיול הזה שיחקנו משחקי קלפים ומשחקי חברה. בחלק השני של הטיול השתתפה גם אמא ושתי הבנות שלה שהצעירה היתה בערך בת עשר, ושמחה להשתתף במשחקי הקלפים האלו שכמובן הותאמו לגיל שלה. עם הזמן גם היא והשחקנים הקבועים ניסו לשנות את הכללים כדי להפוך את המשחקים למיוחדים יותר – ובמיוחד ל״נחמדים״ יותר בגלל שהיא היתה ילדה.
למזלה ה״חברים״ שלה למשחקים היו סבלניים ושמחו לשחק איתה, ורק בפעמים נדירות הם רמזו לאמא שלה שהם רוצים לשחק כמה משחקים בלעדיה ובלי הצורך להיות נחמדים ומנומסים. לא פעם הגרסאות הפחות נחמדות של המשחקים קרו אחרי ארוחת הערב היומית, כשלרוב האמא והבנות פרשו לסידורים של סוף היום כמו צחצוח שיניים ופרשו לאוהל שלהן לקצת פרטיות.
או מסיבת יום ההולדת שערכנו לבת הגדולה באחד הערבים, כשהאמא התכוננה מראש והכינה כדורי שוקולד ברזילאיים כדי לחגוג אחרי ארוחת הערב.
וכמובן שהיתה כמובן גם הכנת הארוחות עצמן שהיו פעילות משותפת, שלא פעם כללו שיחות ו״צחוקים״.
ובשלב מסוים גם נוצר גיבוש חברתי מסוים, שכלל לא פעם ״אכפתיות הדדית״ – כמו למשל אותם מטיילים שעזרו לי וייעצו לי איך להישאר בטיול.
אבל זה לא קרה רק לי – למשל בחלק השני של הטיול, היו כמה מטיילים שיצאו לטפס על הר מסוים ויצאו מאוחר יחסית למסלול שהיה ידוע שהוא ארוך. כשהם לא הגיעו חזרה עד ארוחת הערב, המדריכה שהיתה אחראית על הארוחות דאגה להשאיר להם כמה מנות של אוכל בצד, אבל היא והמדריך הראשי הלכו לישון יחסית מוקדם עוד לפני שהמטיילים האלו חזרו.
נשארנו רק אנחנו המטיילים להמתין להם, ואחת מהמטיילות שהיתה בקשר זוגי עם אחד המטיילים הנעדרים היתה מודאגת במיוחד. בשלב מסוים התחלנו לדאוג אולי קרה משהו – ידענו שאחד המטיילים הוא מטייל חזק אבל עם בעיה בברך שהתחילה עוד בחלק הראשון של הטיול ולכן חששנו שהוא נפצע. או שאולי אחד מהמטיילים האחרים נפצע – ושאולי נגמרו לכולם הבטריות בניידים או שאין קליטה ולכן הם לא מצליחים להזעיק עזרה או לפחות ליצור איתנו קשר כדי להגיד לנו שקרה משהו (או כמובן לחילופין להודיע לנו שהכל בסדר, ורק לוקח להם זמן לעלות ולרדת מההר).
בסופו של דבר עם חזרו בשלום, עייפים אך מרוצים, ולמרות שהם העריכו עד כמה אנחנו המטיילים דאגנו להם (עם דגש על ״אנחנו המטיילים״ ולא הצוות), הם הרגישו קצת רע על זה שהם הדאיגו אותנו.
והיו עוד לא מעט אירועים כאלו במהלך הטיול שלפחות הפכו חלקים ממנו לחוויה חיובית.
אז הנה כמה תמונות אחרונות מהטיול באלסקה – והחל משבוע הבא נעבור לרשימות מפורטות על הטיול שלי לניו זילנד מלפני שש שנים. אני יודעת שכבר כתבתי עליו בזמנו בתחילת ימיו של הבלוג, אבל חשבתי לפרט יותר ממה שכתבתי אז – וגם לחשוף את הטיול לאנשים שלא קראו את הבלוג בזמנו.
אני חושבת שכבר כתבתי לא פעם שמה שמטריד אותי במיוחד זו העובדה שהאופוזיציה שלנו לא מתפקדת ולא באמת מהווה אלטרנטיבה לממשלה. וזו לא רק בעיה בהתמודדות עם המדיניות הנוכחית של הממשלה – אלא בעיקר בבחירות הבאות שאמורות להיות עוד שנה (תודה לאל?) בתקווה שהן כמובן יתקיימו.
אמנם סקרים מראים שהגוש שלא תומך בביבי גדול משמעותית מזה שתומך בו – אבל בואו נודה באמת: יש פה בעיה, ובכמה רמות.
קודם כל – מדובר על אסופה של מפלגות שלא בהכרח משתפות פעולה ומתחרות ביניהן.
פעם המבנה של כל גוש היה ברור: היתה מפלגה גדולה שהיא היתה ה״מנהיגה״ של הגוש והיתה יחסית מתונה, וכמה מפלגות קטנות שכל אחת מהן היתה יותר מושקעת באידאולוגיה ופחות במתינות. והיה להן אינטרס לשתף פעולה בתור גוש – כי שיתוף פעולה היה עוזר לכולן. המפלגה הגדולה ידעה שיהיה לה עם מי לבנות קואליציה, והמפלגות הקטנות ידעו ששיתוף פעולה בריא יאפשר להן להשפיע על התנהלות הממשלה מבחינה אידאולוגית.
עכשיו במה שהיה בזמנו השמאל והפך להיות המרכז בעצם אין את המבנה הזה – אבל יש לא מעט מפלגות בעלות גודל משתנה שגדלות וקטנות בבחירות ובסקרים, לפי מצב הרוח של הבוחרים. וזה גורר תחרות על מי תהיה המפלגה הגדולה של הגוש, ולא לשיתוף פעולה.
לא פעם זה מוביל למצב של ניסיון למה שמכונה ״שתיית קולות״ שכבר הפיל לא מעט מפלגות כבר מאז בחירות 2019 / 2020 – ולא רק בגוש הרל״ב, דרך אגב. בבחירות אפריל 2019 מפלגת ״הימין החדש״ נפלה כך כי ביבי החליט לשתות ממנה קולות בגלל שהוא ובני ביתו תיעבו את נפתלי בנט ואיילת שקד שהובילו את ״הימין החדש״, וזה בסופו של דבר לא אפשר לביבי להקים ממשלת ימין בבחירות הללו.
בעיה נוספת היא שבעצם מדובר על אוסף של מפלגות שמבחינה אידאולוגית אין להן שום דבר במשותף מלבד הרצון להחליף את ביבי (ניסוח עדין). מדובר על מפלגות ימין, מרכז ושמאל שהאידאולוגיה שלהן בכל מה שקשור לניהול המדינה שונה אחת מהשניה, לא פעם בלא מעט.
במצב כזה רבות מהמפלגות האלו מתדרדרות למסר אחיד של ״אני נגד ביבי לכן תבחרו בי״, במקום באמת להדגיש פתרונות שהם מציעים לבעיות היומיומיות שלנו פה במדינה.
ולא, ביבי הוא לא הבעיה היחידה שיש פה במדינה – ביום שאחריו צריך אסטרטגיה לניהול הכלכלה, הבטחון, החינוך, הבריאות, הדיפלומטיה – ועוד הרבה תחומים אחרים. לסמוך על פולטיקאי שיעשה את זה כמו שצריך רק כי הוא בא בגישה של ״רק לא ביבי״ זה לא תכנון טוב לטווח הארוך.
אחרי הניסיון של בנט לבנות ממשלה עם המפלגות הערביות ב 2021 שגרמו לחל גדול מהבייס שלו לעזוב אותו, נראה שאף פוליטיקאי לא ירצה לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה.
חשוב לזכור – בעבר המפלגות הערביות לא פעם תמכו בממשלות שמאל מבחוץ ללא השתתפות פעילה בממשלה, בין אם מחוסר רצון שלהם להצטרף לממשלה – או מחמת חוסר רצון של הממשלה לצרף אותם אליה בצורה רשמית. אבל הן בהחלט תמכו בחוקים שעלו מצד הממשלה שהיטיבו עם הקהל שלהם – וכמובן שלא תמכו בהצעות אי אמון בממשלה שעלו מצד הימין.
האם תמיכה כזו תיתכן כיום, במיוחד כשהמפלגות בגוש ה״רק לא ביבי״ ממש מראות התנגדות לשילוב של המפלגות הערביות בחיים היומיומיים של ישראל בכלל ושל הממשלה בפרט? אני לא בטוחה בזה – וזה בהחלט מסכן את מה שאנחנו תופסים בתור קואליציה אפשרית.
יש עוד נקודה שאני רוצה להסביר לגבי ראיונות – כדי להרחיב מה שהתחלתי לכתוב עליו ברשומה הקודמת בנושא (וגם ברשומה לפני כן, שאליה מקשר הפוסט הקודם).
כדי להסביר את הנושא, צריך איזשהו רקע שאני לא זוכרת אם הסברתי כבר או לא . בראיונות עבודה למתכנתים, עולה לא פעם שאלה טכנית שבה נותנים למרואיין שאלה שבה צריך לפתור בעיה בצורה הכי יעילה שאפשר, שזו לא הדבר ה״ברורה מאליה״ לפתור את הבעיה.
קחו לדוגמא בעיה מהחיים האמיתיים: יש לכם ערימה של חפצים שנמצאת בצורה מבולגנת על שולחן – ואתם צריכים לסדר את החפצים האלו על מדפים, ולעשות את זה הכי מהר שאפשר.
הדרך הברורה מאליה היא לקחת כל חפץ מהשולחן, ללכת למיקום שבו צריך לשים את החפץ על המדף, לשים שם את החפץ, ואז לחזור לשולחן לקחת עוד חפץ – ולחזור על הפעולות עד שכל החפצים נמצאים על המקום הנכון במדף.
אבל ברור לכם שזה לא יעיל לקחת את החפצים אחד אחד – ולמשל לקחת כמה חפצים בבת אחת במקום לקחת אותם אחד אחד יהיה הרבה יותר יעיל, במיוחד אם השולחן רחוק מהמדפים.
ומה יכול להיות אפילו יותר יעיל? אם יכולתם לסדר את החפצים לפי הקרבה של החפצים כפי שהם צפויים להיות על המדפים, ואז ולקחת את אלו שיהיו קרובים אחד לשני בבת אחת למדפים ולשים אותם שם יחד. זה כנראה יהיה כלי שיחסוך מכם הכי הרבה הליכות מיותרות.
אבל אז עולה השאלה: האם הסידור באמת חוסך זמן או שייקח לנו יותר זמן לסדר את החפצים במקום לקחת אותם אחד אחד? אם יש מעט חפצים, ו / או הם בלאו הכי נמצאים יחסית קרוב על המדפים, יכול להיות שלהשקיע זמן בלסדר אותם יהיה בזבוז זמן.
עוד כלי שיכול לעזור לנו להתייעל זה לקחת בעצם את החפצים בעגלה – שבה תוכלו מן הסתם לקחת הרבה יותר חפצים מאשר לקחת אותם בידיים (וזה גם יקל עליכם לסדר אותם כי הידיים שלכם יהיו פנויות). אבל מצד שני, יכול להיות מצב שבו המדפים שעליהם מניחים את החפצים צפופים מידי ועגלה לא בהכרח תוכל לעבור ביניהם בקלות (או בכלל), אז תצטרכו לבחור עגלה שתתאים לרוחב של המדפים – וזה רק אם יש בכלל מקום לעגלה.
מעבר לזה, יכול להיות שסוג העגלה שתוכלו לבחור תלויה בסוג המוצרים – אם למשל אתם צריכים להעביר מוצרי חלב, אז תצטרכו עגלה ששומרת עליהם בקירור ולא חלילה תחמם אותם. אם אתם מעבירים כדורים, אז כדאי שלעגלה יהיה מעקה שימנע מהם להתגלגל מהעגלה לרצפה (כי אם הם יפלו תבזבזו המון זמן בלרדוף אחריהם, ואז הסידור יהפוך לפחות יעיל).
וגם עוד גורמים במבנה של העגלה חשובים: אם למשל תצטרכו לסדר לפחות חלק מהחפצים על מדפים גבוהים, אז עגלה שהמוצרים בה ממוקמים מאוד נמוך יקשה עליכם לסדר את החפצים כי תצטרכו להתכופף כל הזמן כדי להרים אותם – וזה לוקח זמן, וגם לאורך זמן יכול לגרום לכאבי גב. כנ״ל אם העגלה נמוכה מידי, או אפילו אם היא עמוקה מידי, כי אז יהיה לכם קשה להוציא או להכניס פריטים, וגם זה יכול להאט אותכם.
ובנוסף לכל זה, גם יכולים להיות טריקים אחרים שבעזרתם תוכלו לסדר דברים מהר יותר – למשל תעלה השאלה האם עדיף לכם קודם לסדר חפצים שקרובים יחסית לשלוחן או את אלו שרחוקים ממנו, או אולי האם עדיף קודם לסדר כאלו שהם כבדים או קלים, או שיקולים דומים.
זה במובן מסוים דומה לשאלות תכנות שעולות בראיונות, כשהצורך למיין את החפצים או באיזה סוג עגלה מקבילים לטריקים שצריך לדעת להשתמש בהם. והנקודה היא שכדי לדעת באיזה טריק להשתמש – צריך לתרגל לא מעט שאלות כאלו, כי הן לא דומות לשאלות שאיתן אנחנו מתמודדים בעבודה ביום יום, במיוחד כשבעבודה יש לנו גישה לאינטרנט (גוגל, צ׳אטים) כדי להתייעץ מה לעשות, משהו שלא זמין לנו בזמן ראיון.
בלחץ של ראיון, לרוב מי שלא מכיר את הגישה לשאלות האלו יתקשה לרוב למצוא להן את התשובה הנכונה, לכן מומלץ לתרגל הרבה לפני כל סבב ראיונות.
יש חברות שנותנות מבחן כזה בתור מבחן אונליין – יש סדרה של שאלות שצריך לענות עליהן באתר כזה או אחר, לרוב יש בערך שעתיים לפתור שלוש שאלות. במצב כזה יש בכל שאלה כמה דוגמאות שעליהן אפשר לבדוק, אבל לא פעם מאחורי הקלעים יש בדיקות יותר יסודיות, לא פעם של דברים שלא עלו בדוגמאות.
אני מניחה שכיום עם הצ׳אטים זה הפך להיות פחות פופולרי פשוט כי אפשר בקלות לשאול את הצ׳אט לתשובה הנכונה, והצ׳אט עצמו יכול לתת את התשובה בקוד מחשב (למרות שהקוד יכול להיות לא בהכרח הכי יעיל או מדויק). אמנם חברות שעושות מבדקים כאלו יכולות לבקש לא להשתמש בצ׳אט, אבל אלא אם הן ממש ידרשו לצלם את המסך שלכם בזמן שאתם עובדים (וכנראה גם אותכם כדי לוודא שאתם לא פונים למחשב אחר או לטלפון כדי להשתמש בצ׳אט במקום אחר) – אין להן דרך להיות בטוחות שלא השתמשתם בצ׳אט כדי לפחות לקבל תשובה בסיסית שאותה תשפרו (או שתגיעו לתשובה לבד והצ׳אט ישפר אותה).
עוד דרך שבה נשאלות שאלות כאלו היא בראיון פנים מול פנים או בזום. המראיין מעלה שאלה כזו, והמרואיין נותן פתרון מתאים לבעיה. אם הפתרון לא אידאלי – המראיין יכול להכווין את המרואיין לנקודות האלו, ואם הפתרון טוב – המראיין יכול להרחיב את השאלה בכך שלמשל הוא מטיל עוד מגבלות.
רבים אומרים שהנקודה בשאלות האלו בראיון פנים מול פנים היא פחות להגיע לפתרון הנכון אלא יותר להראות יכולת חשיבה והתמודדות עם בעיות. מעבר לזה – מכיוון שמדובר על שיחה, לא פעם זו גם הזדמנות למראיין להתרשם עד כמה יהיה לו נעים ונחמד לעבוד עם העובד לפי איך שהשיחה זורמת. לכן לא פעם סלחנות לטעויות או כיוונים לא נכונים יכולה להיות תלויה מאוד באיך המראיינים מרגישים כלפיכם כמועמדים.
זו גם דרך נהדרת לבדוק איך המועמד מגיב לביקורת על התשובה אם היא לא מושלמת. פעם יצא לי להתראיין עם מראיין יחסית צעיר שסיפר לי שאחד המרואיינים הקודמים שלו לאותו תפקיד התווכח איתו לא מעט במקום להקשיב לביקורת – בניגוד אלי שהייתי ממש ״נחמדה״ בקבלת הביקורת הזו.
כל הדברים האלו חשובים, וכנראה שכך עובדים ראיונות בתקופה ״נורמלית״. במצב כזה, אם מישהו שוכח נקודה או לא שם לב אליה והמראיין מזכיר לו – ככל עוד הוא מגיב טוב לביקורת ומוצא פתרון לבעיה, זה לא בהכרח נתפס לרעתו אם רוב התשובה ניתנה באופן עצמאי ובצורה טובה. מה שחשוב זה שהוא מראה יכולת חשיבה והתנהלות נעימה.
אבל כיום נדרשת רמת דיוק ועבודה מהירה ברמה שלא נדרשה בעבר – ברמה שמרגיש שמראיינים רוצים תשובה מושלמת, ומהר. ועבור רבים זו יכולה להיות חוויה מלחיצה במיוחד אם לא רק מדברים על הפתרון אלא גם כותבים במקביל את הקוד שאמור ליישם אותם. עבור רבים זה מאוד קשה לקודד בזמן שמישהו אחר צופה בהם, והקושי הזה יכול לגרום לבלבול ב״פרטים הקטנים״ של הקוד שיכולים לשבש את התוצאה הסופית (משהו שלא יקרה באופציה שהם מקבלים תרגיל ומגישים אותו בלי שמישהו צופה בהם).
וזה מאתגר במיוחד במצבים שבהם גם נדרש להריץ את הקוד – למשל בכלים שמשמשים להגשת תרגילים שכבר כתבתי עליהם, כי אז באמת אפשר לבדוק את הקוד ״במקום״ ו״בשידור חי״, מה שמלחיץ עוד יותר ויכול בקלות להפוך את התרגיל מכזה שמתמקד ברעיונות באופן כללי לכזה שמתמקד בפרטים הקטנים ובצורך ב״שלמות״.
אני אישית מרגישה שלא פעם אני נופלת בדיוק על הפרטים האלו. היו כמה ראיונות שבהם לא הכרתי את הטריק שנידרש בשאלה – אבל לאחרונה לרוב אני כן יודעת אותו, ושאני כן מראה יכולת חשיבה וקבלת ביקורת, אבל רק נופלת בזה שהפתרון שלי לא מושלם ״במכה הראשונה״.
וזה מאוד מתסכל כי זה בעצם משהו שלא היווה בעיה בתהליכי חיפוש עבודה קודמים שלי, ואפילו הצלחתי פעמיים להתקבל לעבודה עם ראיונות שהיו פחות טובים מאשר כאלו שאני נכשלת בהם עכשיו.
ההבדל בין המצבים? התקופה שבה חיפשתי עבודה, שבה בעצם מצב השוק היה טוב משמעותית, ואז באמת היתה חשובה יכולת החשיבה וההתנהגות הסובבת הרבה יותר מאשר דיוק. אבל עכשיו כשיש מועמדים שיכולים ״בשלוף״ לשלוף את הפתרון המדויק (נניח כי במקרה הם כבר ענו על השאלה הזו לאחרונה והשתפשפו על מישהו אחר בטעויות הקטנות) – אז אני בבעיה.
ומה לעשות שבתור מישהי שכנראה סובלת מהפרעות קשב וריכוז – לפעמים העבודה שלי מתבצעת בצורה שהיא לא הכי מסודרת בעולם. בעבודה השוטפת זה לא ממש משנה, פשוט כי אף אחד לא רואה אותי עובדת על הפרטים אלא רק את התוצר הסופי שאני מגישה – אבל כשצופים בי חושבת או כותבת קוד שורה שורה זה כנראה משפיע על הרושם בצורה שהיא לא בהכרח חיובית.
וגם פה אני לא היחידה שזה מפריע לה – ראיתי כבר אחרים ואחרות שמשתפים בקבוצות רלוונטיות להייטק בפייסבוק עד כמה קשה להם להתמודד עם שאלות כאלו במהלך ראיונות.
ויש נקודה נוספת שלא עלתה בתגובות – והיא עד כמה אני ״סומכת״ על העצות של הקואצ׳רית.
מצד אחד – ברור שיש לה ניסיון בהייטק, במיוחד מנקודת מבט של מישהי שעובדת הן בגיוס עובדים ובן בניהול משאבי אנוש בשוטף. הרבה מאוד מהמידע שהיא שיתפה אותי היה מאוד תואם למציאות והוכיח את עצמו.
והידע הזה קריטי בשבילי כדי להגיע להחלטה שאני צריכה להגיע אליה – כי יש לא מעט גורמים שיכולים להשפיע על ההחלטה שלי שאני לא בהכרח מודעת להשפעה שלהם בסופו של דבר.
למשל לא מעט אנשים מציעים לי לכתוב פרוייקט משלי כדי להראות שלמדתי נושאים שלא עבדתי איתם בעבר כדי להקטין פערים טכנולוגים. אבל האם זה באמת נחשב לתחליף ניסיון עבור המראיינים? האם אולי זה תלוי במצב השוק – כשבשוק של משבר כלכלי לא יתייחסו לזה, אבל בשוק פורח יראו בזה יכולת ללמוד לבד ויוזמה נהדרת מצידי?
וזו שאלה למשל שהקואצ׳רית שלי יכולה לענות עליה בתור מי שעסקה בגיוס ועבדה בצמוד למנהלים טכניים שגייסו ומגייסים, כשרבים מסביבי לא מסוגלים. וזה מידע קריטי בעיני לגבי ההחלטה לאן לפנות הלאה. גם אם היא לא בטוחה, היא יכולה למשל בתיאוריה לשאול מנהלים טכניים שהיא מכירה כדי לבדוק את האפשרות הזו.
שאלה נוספת שקשורה לחיפוש שלי היא בעצם עד כמה ״שווה״ לי לקחת עכשיו הפסקה מהחיפושים, כדי להסביר את ההיעדרות שלי בסיבות אישיות, למשל בכך שאמא שלי חולה ורציתי להיות יותר נוכחת איתה (למרות שהניסוח פה חשוב). במצב כזה יש לי הסבר להיעדרות הארוכה שלי מההייטק, ובמקביל גם עצם העובדה שאני לא מגישה קו״ח מאוששת את זה (כי אם אגיש עכשיו לחברה כזו או אחרת שלא תראיין אותי אבל אגיש שוב ושוב בזמן הקרוב – הסיבה שלי לא תשמע אמינה). הנושא הזה של התדמית הוא באמת עוד היבט של החיפוש שהקואצ׳רית שלי מומחית בו.
מצד שני – כבר מתחילת החיפוש הרגשתי שאני מקבלת ממנה מסרים מבלבלים לגבי עד כמה היא מאמינה בי מבחינה מקצועית. היא כמובן מאוד אמפטית ורוצה לעזור לי ברמה אנושית, אבל לפעמים יש לי תחושה שהיא לא באמת מאמינה ביכולות שלי.
ובמצב שבו היא לא מאמינה בי – עד כמה העצות וההכוונה שלה בעצם נובעות מההנחה שלא אמצא עבודה ולא אצליח?
ואולי כל זה מסתכם בתקשורת לקויה בינינו – והאמירות שלה שאני תופסת בתור מזלזלות הן פשוט הצעות לכיוונים שהם פשוט לא רלוונטיים עבורי?
ואם אני מחליטה לעבור לעבוד עם קואצ׳רית אחרת – איך אני יודעת שהבעיה הזו לא תקרה מולה (או מולו)?
אבל כל השאלות האלו בעצם מקשות עלי להתייעץ איתה כדי להגיע להחלטה שאני כבר צריכה להחליט בזמן הקרוב. ואני מרגישה שאני זקוקה לפרספקטיבה נוספת של מישהי שמכירה את תחום ההייטק בגלל שאין פה תשובה שהיא טובה או גרועה בצורה מוחלטת – יש פה מצב שבו בכל בחירה יש סיכונים משלה, בין אם אני דוחה את ההחלטה לעבור הסבה מקצועית, ובין אם אני בוחרת בהסבה ואז מוותרת על המשך הקריירה שלי כמתכנתת.
מבין כל האפשרויות שנתתי בתחילת הרשומה הקודמת, יש לי תשובה די ברורה מה אני מעדיפה. בגדול הייתי רוצה להמנע מהסבה מקצועית ככל עוד אני לא בטוחה שאין לי סיכוי להמשיך לעבוד בהייטק – כי הסבה כזו היא לרוב מחייבת והיהי קשה להתחרט עליה. מצד שני, למצוא עבודה זמנית במשמרות בשכר נמוך כדי להמשיך לחפש כמו שאני מחפשת היום גם לא קוסם לי – במיוחד כי כמו שאמרה לי הקואצ׳רית, מבחן התוצאה מראה שזה לא ממש עובד.
האופציה שכן קוסמת לי היא יותר בכיוון של למצוא עבודה זמנית אך יציבה לתקופה מסוימת כדי לאפשר לי לשפר את הכישורים שלי (גם מבחינת תחומי ידע וגם מבחינת היכולת להתראיין), וגם לחכות או לקוות שתוך תקופה סבירה מצב השוק ישתפר – אבל אם לא, אגיע לחיפוש אחרי מנוחה וניסיון לשפר את היכולת שלי להתראיין (ואולי עוד דברים אחרים שאני צריכה להשתפר בהם).
אבל אין לי מושג עד כמה התוכנית הזו מציאותית או נכונה. וחלקית לפחות יכול להיות שהקואצ׳רית שלי תוכל להסביר לי האם זה כיוון שהוא לחלוטין לא רלוונטי, ואם כן – על מה אני צריכה להתבסס כשאני בוחרת בו, והערכה כמה זמן שווה לי להשקיע בו.
ואז הבנתי שאולי חלק מהבעיה שלי לא בהכרח קשור לקואצ׳רית – אלא לרצון שלי להחליט החלטה שמבוססת על עובדות ולא על הנחות, למרות שברור לי שזה לא ממש אפשרי במצב הנוכחי. השאלה עד כמה אני פשוט מתקשה (כי אני מתאימה למספר קטן של תפקידים, שמנה, ומתראיינת גרוע) בגלל המצב הכלכלי או האם אני כבר לא רלוונטית בשוק באופן כללי היא עדיין שאלה פתוחה בעיני, שרק שיפור מדהים ומהיר במצב הכלכלי של השוק יכול לענות עליה.
ואולי במובן מסוים הייתי רוצה שמישהו שבאמת ״מבין עניין״ יחליט בשבילי מה לעשות הלאה, למרות שאני יודעת שאין באמת ״מבין עניין״ שכזה, במיוחד לא מישהו שיכול באמת להפעיל שיקול דעת שיתאים לשיקול הדעת וסדר העדיפויות שלי.
למשל לבי הקטע הפרקטי: איך אני מחליטה לאילו תפקידים אני מתאימה ואיך אני מוצאת עבודה בתחום? איפה יש בעצם מודעות דרושים לתפקידים כאלו, ואיך אני מתאימה להם קורות חיים?
או שאולי אני יכולה לפנות ללשכת התעסוקה כדי להתייעץ איתם ושהם יפנו אותי לתפקידים רלוונטיים?
הנקודה הראשונה שחשוב להעלות שהשאלה כרגע היא לא האם להמשיך להישאר בבית ולחפש עבודה בהייטק במשרה מלאה. הכוונה שלי היא למצוא עבודה באופן כללי, אבל כדי להבין מה לחפש – אני צריכה להחליט האם לוותר לחלוטין על המשך הקריירה שלי בהייטק ופשוט למצוא משרה בתחום אחר – או לאפשר לעצמי להמשיך לחפש משרה בהייטק, רק בצורה שונה.
אבל לפני שאני ממשיכה הלאה, חשוב לי גם לכתוב: יש גם עובדי הייטק נוספים שנמצאים באותו מצב שאני נמצאת בו, אנשים שמחפשים עבודה כבר המון זמן – למעלה משנה, ואפילו כבר למעלה משנתיים – בגלל שבמצב של משבר כלכלי עמוק שבו אנחנו נמצאים מאז תחילת 2022 יש מעט משרות, והרבה תחרות על כל אחת מהן, ותמיד יהיו עובדים שיהיו יותר או פחות מושכים, בין אם זה כי הם פחות מושכים מקצועית או בגלל שהם מתקשים להתראיין (או גם וגם כמובן). כך שאני לא בודדה בבעיה שלי, למרות שאני מודה שאין לי מושג מה אחוז מחפשי העבודה שנמצאים בסיטואציה הזו, או מדוע הם הגיעו למצב הזה (והאם הסיבות שלהם דומות לאלו שלי).
אפשר עקרונית להגיד שמבחינתי עצם העובדה שאני מחפשת עבודה בהייטק כבר כל כך הרבה זמן מעידה על זה שאני לא מתאימה לתחום – ובגלל זה הגיע הזמן להבין את הרמז ולמצוא עבודה בתחום שבו אני כן מתאימה לו.
מצד אחד, יש לזה יתרון בכך שאמצא עבודה שהיא קבועה ועם משכורת שכנראה תהיה מכובדת ויציבה יותר מאשר עבודה זמנית כלשהי. זה כנראה גם ייתן לי יציבות גדולה יותר לאורך זמן, במיוחד עם בחירה נכונה של עבודה – משהו שהוא בהחלט לא מובטח בהייטק. עם זה יגיע שקט נפשי וחזרה לשגרה נורמלית – ובלי המתיחות שמתלווה לחיפוש עבודה ולשאיפה להמשיך להשאר בהייטק.
מצד שני – האמירה שחיפוש העבודה הארוך מעיד על חוסר התאמה לתחום היא לא מדויקת לחלוטין. וזה משהו שאכתוב עליו בהמשך יותר באריכות כדי שזה לא יפריע לנקודה הנוכחית.
מעבר לזה, יש פה עוד נקודה מאוד עקרונית: המשכורת שלי היא ההכנסה היחידה שיש לי, ולמרות שיש לי השקעות מסוימות בשוק ההון, זו לא הכנסה שמספיקה להתפרנס ממנה לאורך זמן כאדם בודד. ובחירת מקצוע אחר ויציאה מההייטק כנראה אומרת שהמשכורת שלי תרד בצורה משמעותית – וכך גם היכולת שלי לחסוך לפנסיה ולעתיד שלי, שלא לדבר על רמת החיים שלי שתרד משמעותית. כך שליציאה מההייטק יש מחיר די כבד.
לכן ישנה גם אופציה השניה שהיא כמובן להמשיך לחפש עבודה בהייטק במקביל לעבודה זמנית – אבל בעצם גם פה יש שתי אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא למצוא עבודה גמישה בשעות, למשל כמו מלצרות או עבודה כמוקדנית – מה שיאפשר לי להמשיך לחפש עבודה בהייטק במקביל לכך. יש לזה יתרונות – כמו למשל שאוכל כך למצוא משרה בהייטק בהקדם האפשרי ואולי אעלה על אותה הזדמנות שבה אתאים למשרה ולמראיינים בצורה טובה.
מצד שני, יש לגישה הזו חסרונות משלה: קודם כל, מדובר בעצם על המשך די ישיר של מה שעשיתי עד עכשיו – ושלא ממש עבד.
אבל חשוב גם לזכור שהמשכורות במשרות הזמניות האלו נמוכות במיוחד, ויש בהמשך החיפוש בצורה הזו סיכון בכך שאני מראה לחברות שונות שאני בחיפוש פעיל של משרה, כולל חברות שיפסלו אותי בשלב זה על חסרים טכנולוגיים אבל בעתיד שבו המצב הכלכלי יהיה טוב משמעותית היו מעוניינות לראיין אותי. במצב כזה, יכול להיות שיהיה לי אפילו יתרון להפסיק לשלוח קורות חיים ובדיעבד להסביר שהיו לי סיבות להפסיק לחפש, כמו למשל המחלה של אמא שלי (למרות שאולי לא ראוי לציין סיבה כזו אישית באופן מפורט).
ואז יש את האפשרות השניה לאופציה השניה: למצוא עבודה זמנית אבל כזו שהיא במשרה מלאה שהיא קבועה ויציבה יותר (למשל עבודות בפקידות או משהו דומה), להפסיק בשלב זה לחפש (אלא אולי אם פונים אלי עם הצעה ממש מפתה) – ואז להמתין אם המצב הכלכלי בהייטק העולמי בכלל ובישראל בפרט יתחיל להשתפר.
יש לבחירה הזו יתרונות: זה יאפשר לי למצוא עבודה קבועה ויציבה יחסית לאורך זמן (שהמשכורת שלה תהיה כנראה גבוהה מעבודה במשמרות), מה שיאפשר לי להתאושש מהתקופה הזו של האבטלה ולנוח. זה גם יאפשר לי להרשות לעצמי לקחת עזרה בתשלום בכל מה שקשור לקידום הידע שלי בהייטק (משהו שאכתוב עליו בפירוט בפסקה הבאה). מעבר לזה – אני מרגישה שבמצב של רגיעה יהיה לי יותר קל גם להתמיד בהרגלי אכילה וספורט יציבים שיעזרו לי לרזות, ולהגיע לראיונות עם כמה ק״ג פחות (ואולי יותר אופציות ללבוש שיראה טוב יותר), מה שכמובן לא יוכל להזיק.
אבל גם יש לה חסרונות: אני חושבת שמבין שלושת האפשרויות שהעליתי, היא זו שהכי דוחה את ההחלטה האם להחליף אתתחום או מקצוע אם לא אצליח למצוא עבודה בהייטק. ואם אקח עזרה בתשלום כדי לנסות לקדם את עצמי – זו השקעה כספית נוספת.
ובמובן מסוים יש פה תקווה שהמשבר יסתיים בטווח של חודשים ולא שנים, וזה כמובן משהו שאי אפשר לדעת אם ומתי הוא יקרה. כלומר יש סבירות די גבוהה שהוא יקרה כי היו משברים כלכליים בעבר ובסופו של דבר הם נפתרו – אבל אי אפשר לנבא מתי זה יקרה. מצד אחד – גם משבר הבועה ב 2001 (שהיה משבר שהיה קשור ישירות לתחום ההייטק ולפגמים שהיו בו אז) נפתר תוך 3 – 4 שנים – אבל מצד שני המשבר של השפל הגדול שהתחיל ב 1929 המשיך למעלה מעשור, ורק מלחמת העולם השניה בעצם גרמה לו להסתיים בכך שהייצור הוגבר במלחמה.
לגבי הנכונות של הקביעה שאני ״כבר לא מתאימה להייטק״ – זו אמירה מורכבת.
מצד אחד – עובדה שאני מחפשת עבודה במשך תקופה ארוכה, ולא מוצאת.
מצד שני – עובדתית אני עדיין מצליחה להגיע לראיונות, גם אם בתדירות נמוכה יחסית, ושבכמה מהתהליכים הצלחתי להתקדם בתהליכים שכללו כמה ראיונות מקצועיים ו / או אישיותיים. וזה בתקופה שרבים אומרים שהיא קשה מאוד לראיונות ונדרשת רמה מטורפת כדי להצליח לעבור כל ראיון בצורה שלא היתה קיימת בעבר.
וברקע לכל זה – מעבר לזה שיש משבר כלכלי מאוד עמוק בשוק כבר תקופה ארוכה, לי באופן אישי יש את השכנים שמידי כמה חודשים מפריעים לי עם התלונות שלהם ומסיטים אותי מהחיפוש. נוסף גם בחודשים האחרונים נוסף המתח לגבי המחלה של אמא שלי.
השאלה המורכבת פה היא בעצם מה כל הנתונים האלו אומרים כשמשלבים אותם יחד, בין השאר כי לא כולם באמת ״קבועים״.
למשל נושא המשבר הכלכלי: שוק ההייטק היה במשבר ברמה כזו או אחרת כבר שנתיים לפני שפוטרתי (כלומר בשלב זה הוא נמצא במשבר שלוש שנים וחצי), ולכן גם אני וגם הקואצ׳רית שלי קיווינו שהשוק יתחיל להתאושש בטווח של כמה חודשים מאז שהפסקתי לעבוד (במיוחד אם המלחמה היתה מסתיימת מוקדם יותר), ובכך יקל עלי למצוא עבודה.
אבל ההתאוששות לא קרתה – וגם אי אפשר לדעת מתי היא תקרה, ובתיאוריה – אם היא בכלל תקרה. יכול להיות שתוך חודשיים שלושה משהו ״יתחיל לזוז״ במצב השוק ואז עוד חצי שנה נמצא את עצמינו בשוק פורח – ויכול להיות שאפילו עוד חמש שנים נהיה עדיין במשבר.
סביר להניח שהמציאות תהיה משהו בין לבין שני מצבי הקיצון האלו (ויש סיכוי לא רע שאפשר יהיה להניח שזה יהיה בטווח הקצר יותר ולא הארוך). השאלה היא מתי זה יקרה, ועד כמה המרווח שיהיה לי בקורות החיים עד אז יפריע למגייסות במצב של שוק שמחפש עובדים.
או יש למשל את האפשרות שאשלים לבד ידע שחסר לי.
יש תחומים שהיה לי קל יחסית להשלים לבד – ברגע שהיתה לי הכוונה מה לחפש ומה ללמוד. באחת התגובות למשהו כזה שקרה לי בחיפוש העבודה הקודם שלי: היה לי ראיון שבו המראיין שאל אותי שאלה שלא היה לי מושג מה הוא רוצה בה מהחיים שלי, וניסיונות שלי להבין דרך גוגל על מה מדובר לא צלחו (זה היה לפני עליית הבינה המלאכותית).
רק כמה שנה או שנתיים אחר כך יצא לי במקרה להצטרף להרצאה מקצועית שבה דיברו על הנושא, ורק אחרי ההרצאה הזו ״נפל לי האסימון״ על מה היה מדובר בראיון ההוא. וברגע שהיה לי את הבסיס של מה שהיה בהרצאה – יכולתי להתחיל ללמוד את הנושא לבד לעומק באופן עצמאי.
העניין הוא שיש לי עוד הרבה פערים כאלו – שבחלקם אני צריכה עדיין הכוונה להבין על מה מדובר, ובחלקם הגדול גם איך ליישם את זה בצורה פרקטית לעבודה. לכן קורס למשל יוכל לעזור לי לקדם את זה – אבל אף קורס לא יכול בעצם להבטיח לי המשך תעסוקה.
טוב יש לי עוד הרבה מה לכתוב ולכן פיצלתי את הרשומה לשתיים, ואת החלק השני אפרסם עוד יום או יומיים.
טסתי עם טורקיש איירליינס כי היו לי מיילים בה וניסיון שהיה ברובו טוב בעבר – וטסתי במחלקת עסקים. החוויה הכוללת היתה לצערי מאכזבת, מכמה סיבות:
חוסר גישה לטרקלינים ברוב שדות התעופה: שדות תעופה נוטים להיות לא פעם צפופים ולא נעימים, וספציפית נמל התעופה באיסטנבול נוטה להיות עמוס מאוד במהלך הלילה – והפעם היתה לי המתנת לילה בו. הטרקלין אמור להיות מקום קצת יותר שקט ורגוע להמתין בו, והוא אמור להיות זמין עבור מי שנוסע במחלקות היותר יקרות של המטוס. מעבר לזה, יש לרוב בטרקלין גם פינוקים: גם בטרקלינים הכי פשוטים יש אוכל בסיסי כמו סלטים או מאפים, ושתיה בסיסית בחינם שזה צ׳ופר נחמד.
אבל יש כמובן טרקלינים ממש ממש טובים ואיכותיים – ולמשל הטרקלין של טורקיש איירליינס בטיסטנבול אמור להיות כזה, עם המון אפשרויות לאוכל ולישיבה שקטה, או אפילו משחקים שונים.
אבל לכל אורך הנסיעה הזו שלי לא קיבלתי כרטיס כניסה לאף אחד מהטרקלינים – חוץ מחריגה אחת בסיאטל, וגם שם קיבלתי אותה לשעה האחרונה של ההמתנה שלי בשדה התעופה שם מתוך בערך חמש שעות. זה נבע מהעובדה שבעצם בטיסה טסתי מאלסקה על סיאטל עם אלאסקה איירליינס, ומשם המשכתי עם טורקיש – אבל משום מה יכולתי לעשות צ׳ק אין לטיסה לא בנקודות הצ׳ק אין הרגילות, אלא רק בשער שממנו יוצאת הטיסה. מכיוון שלשער הזה מגיעים נציגים רק בערך שעה או שעה וחצי לפני הטיסה – יכולתי לקבל את הפס רק אז.
ופה למען האמת חשדתי שקיבלתי את הכניסה לטרקלין בעיקר כי ״נפלתי״ שם על פקידה לא מנוסה, ותהיתי אם היא נתנה לי אותו מחוסר ניסיון או כפיצוי על זה שהיא הסתבכה עם הצ׳ק אין שלי (וכמובן שלא נתנה לי כרטיס לטרקלין של שדה התעופה באיסטנבול).
יכול להיות שיש מדיניות שבה החברות השונות רוצות לחסוך בעלויות של הטרקלין ולמרות שבעבר זה ניתן אוטומאטית, אבל כיום נותנים רק למי שלוקח יוזמה ומבקש.
אבל אני שאלתי את עצמי עד כמה מדובר על עניין של נראות – קרי אני אישה שמנה ולטיסה התלבשתי בבגדים נוחים ולא בהכרח אלגנטיים. חיפוש קצר באינטרנט גילה שזה לא אמור להיות קשור למראה חיצוני ושיש כמה מגבלות אחרות שיכולות להשפיע – אבל משהו עדייו נשמע לי מוזר.
חווית הטיסה במחלקת עסקים בחלקה היתה טובה, אבל היו גם בה כמה תקלות: מצד אחד, כיף לטוס במחלקה שהיא לא צפופה ושאפילו ברוב הטיסות יכולתי לבחור מראש מושב משלי ללא שכנים. גם האוכל והשירות עצמם הרבה יותר טובים ונעימים, שזה נחמד בטיסות ארוכות.
מצד שני, היו פערים גם בנוחות הזו. דווקא אותם מושבים שאמורים היו לספק נוחות ופרטיות גרמו לי להרגיש צפיפות עד כדי קלסטרופוביה ושאין לי מקום למתוח לפחות אחת מהרגליים שלי. מעבר לזה, השירות לפעמים לקה בחסר, במיוחד בכל מה שקשור לסידור המושב שהופך למיטה בכך שבניגוד לשאר הנוסעים בסביבה הקרובה שלי, לא נשאלתי אם אני רוצה עזרה בסידור המיטה (שכללה למשל ריפוד נוסף למושב שהדיילת עצמה מביאה במיוחד כך שלא מדובר על משהו שיכולתי לעשות לבד).
חשוב גם לזכור שלפעמים השירות הנוסף הזה יכול להיות לפעמים מעיק. למשל הארוחות שמוגשות לא פעם מנסות לתת תחושה של שירות של מסעדות יוקרה, ותשומת לב האישית והזמן שכל ארוחה כזו לוקחת יכולים להתארך ולהיות אפילו קצת מעיקים.
שדה התעופה באיסטנבול הוא סיוט, חלק שני: למי שזוכר, הטיסה שלי עם אותה חברת תעופה לניו זילנד בסוף 2019 היתה סיוט בגלל עיכוב של הטיסה השניה מתוך שלוש.
אבל באותה טיסה לא הערכתי את העובדה שהטיסות הנכנסות והיוצאות שלי בשני הכיוונים בשדה התעופה של איסטנבול היו מאותו טרמינל. נכון שהיתה קצת הליכה בין הנקודות שבהן המטוסים נוחתים לבין שערי העליה למטוס, אבל היא היתה מוגבלת בעיקר בגלל שהגענו לשדה התעופה בשעות שבהן היתה הרבה תנועה ולכן כל נקודות הבטחון הרבות בשדה היו פעילות ויכולנו פשוט לגשת להכי קרובה.
הפעם האיחורים שהיו בטיסות לא היו כאלו קריטיים – אבל הפעם כן יצא לי לחוות טיסות שצאו מטרמינלים שונים. וזה היה פשוט סיוט – בגלל הגודל של הטרמינלים עצמם והמרחק בין השערים בכל טרמינל, אבל גם והמרחק בין טרמינל לטרמינל (שההליכה ביניהם עוברת בדיוטי פרי שהוא עמוס מאוד וצפוף) הופכת להיות ארוכה, ולא פעם מדובר על הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה ואפילו יותר רק כדי להגיע לשער היציאה. בואו ונגיד שאני לא היחידה שחושבת שצריך להתקין רכבת בשדה התעופה הזה.
מעבר לזה, הטיסה בהלוך הגיעה לאיסטנבול בשעות הלילה המאוחרות, כשנקודת הבטחון היחידה היתה רחוקה מאוד מנקודת הנחיתה שלנו, ומהטרמינל עצמו. שזה אמר בערך חצי שעה הליכה עבורי רק כדי להגיע מהמטוס לטרמינל עצמו.
ועוד משהו: בשדה התעופה יש הפסקת טיסות במשך כמה שעות בלילה – ושדה התעופה נהפך למאוד צפוף ברמה מאוד לא נעימה.
על חווית הטיול
על חשיבות של שירות לקוחות: כבר כתבתי לא מעט רשומות על שירות הלקוחות הנוראי שממנו סבלתי במהלך הטיול מהבעלים של החברה שהפכו גם להיות המדריכים שלה.
קשה לי שלא להזכר בטיול הקודם שלי לחו״ל, הטיול לניו זילנד שיצאתי אליו כמה חודשים ספורים לפני הקורונה. הגעתי לטיול ברמת כושר שהייתה דומה לרמת הכושר שהגעתי איתה ללא מעט טיולים בפורמט דומה בארה״ב, לכן לא חששתי שלא אסתדר בו. אמנם היה ברור לי שאהיה אחת המטיילות האיטיות בטיול, וייתכן מאוד שאפילו אהיה האיטית ביותר – אבל לא חשבתי שתהיה לי בעיה לטייל ואפילו להנות מהמסלולים השונים, גם אם אספיק פחות ממטיילים אחרים או אוותר על החלקים הקשים יותר של מסלולים.
אבל ביום הראשון שמתי לב לזה שאני הולכת לאט יותר משמעותית משאר המטיילים בקבוצה. לא היה מדובר בהכרח על לאט יחסית לשאר האנשים במסלול עצמו שהיו בו גם תיירים שלא היו חלק מהטיול, אבל בהחלט הלכתי יחסית לאט לעומת אותם מטיילים שכן היו איתי בקבוצה. ובכמה הימים הבאים בטיול הרגשתי שמשהו בי מאוד מפריע למדריכים. אני מודה שבדיעבד חשדתי שמשהו מפריע להם מעבר לנושא הכושר (למרות שהנחתי שגם לנושא הכושר היה חלק בעניין) ושאולי אתבקש לעזוב את הטיול.
כן חשוב לי לכתוב שבמחשבה אחורנית, אני בעצם חושבת שייתכן שהיה חשש מאוד ספציפי שהטריד את המדריכים ולא הכושר שלי באופן כללי. החשש היה קשור למסלול שהיה זמין לנו ביום הרביעי או החמישי של הטיול שהיה מסלול מאוד ארוך וקשה, שבאופן מאוד ברור היה ״גדול״ עלי בצורה רצינית – וייתכן שהיה חשש מצד המדריכים והחברה שאנסה להצטרף אליו. אני כבר אמרתי למדריכים יום מראש על כך שאין לי כוונה לצאת למסלול (למרות שבהתחלה המדריך לא משמ נתן לי לדבר והתחיל להסביר לי בנימוס עד כמה המסלול לא מתאים לי), ובסוף אף אחד לא יכול היה לצאת למסלול כי תנאי מזג האוויר בו היו גרועים מידי. אבל בשלב מסוים של הטיול הרגשתי שהיתה ״ירידת מתח״ ביחס כלפי – ובדיעבד באמת נראה לי שזה קרה סביב היום הזה.
אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד כמה הטיול ההוא היה רמז לכך שבכל זאת יש חוסר התאמה מסוים ביני לבין הטיולים מהסוג הזה. וייתכן שחוסר ההתאמה הזו היתה בולטת הפעם במיוחד לאור העובדה שבמהלך הקורונה ובשנים אחר כך העליתי במשקל, מה שהקשה עלי לשמור על רמת הכושר שהיתה לי לפני כן. במצב כזה, האם יכול להיות שמתחתי את הגבול של מה שיכול להחשב למקובל וסביר גם עבור חברה שעד אז היתה סובלנית יחסית?
מצד שני, ברור לי שהגורמים למה שקרה מורכבים, ובין השאר כללו רושם מאוד חזק שלי שההתנהלות של החברה נובעת גם מחזון מסוים של הבעלים של החברה לעתיד שלה שהיה שונה מאוד מהעבר שלה, שאני ומטיילים כמוני לא יכולים להיות שותפים לו – חזון של הקמת קהילה או עידוד של הדור הבא של מיטיבי הלכת.
אבל מעבר ליחס הגרוע כלפי בטיול עצמו, בדיעבד גיליתי כמה פרטים אחרים שגרמו לי אי נוחות. למשל שהם כנראה ״בולשים״ אחרי המטיילים מראש כדי לסנן כאלו שנראים להם לא מתאימים – ייתכן מאוד שאני לא ״סוננתי״ מראש בגלל שפשוט לא היו לי ברשתות החברתיות תמונות עדכניות (וייתכן שזה גרם להם לשנות את התהליך כדי לא ליפול שוב לפח הזה).
התמונות מתחת הן תמונות מניו זילנד – שבקרוב יפורסמו פוסטים גם על הטיול שלי שם.
סגירת מעגל במובן מסוים
בטיולים הקודמים לא פעם שאלתי את עצמי למה לפעמים קשה לי להשתלב חברתית בקבוצה, כשראיתי סביבי את כל שאר המטיילים יוצרים יחסית יותר בקלות ממני חברויות חדשות או אפילו זוגיות – ולי לא פעם זה לא קרה. כן חשוב לי לציין שבחלק גדול מהטיולים כן היו לי מה מטיילים שהייתי קרובה אליהם יותר ואפילו מיודדת איתם, וברובם הסתדרתי ממש טוב עם שאר המטיילים – אבל היו כמה טיולים שבהם ממש הרגשתי מבודדת חברתית ושלא היו לי קשרים קרובים יחסית כפי שנוצרו למטיילים האחרים.
דוגמא לכך יכולה להיות מהטיול הראשון שלי בחברה – היו כמה חברה (מטייל ישראל, מטייל סקוטי ומטיילת אמריקנית) שהתיידדתי איתם והסתובבתי איתם בערב האחרון של הטיול כשביקרנו בלאס וגאס – אבל בבוקר אחרי כשכולנו יצאנו לכיוון שדה התעופה כדי לחזור הביתה, שני המטיילים הגברים עזרו למטיילת האמריקנית לסחוב את התיק שלה במדרגות שיש בכניסה לאכסניה, אבל לי הם לא עזרו, וגם בקושי התייחסו אלי כשניסיתי להיפרד מהם.
אחת המטיילות שהיו איתי במהלך כל הטיול הנוכחי לאלסקה, אישה אמריקנית בשם מיסי, אמרה לי במהלך הטיול משפט שפשוט ״עשה לי סדר״ בעניין: היא אמרה לי שלא פעם החברויות האלו בטיול נוצרות במהלך הליכה משותפת במסלולים, ובגלל שאני הולכת לאט יותר בצורה מאוד משמעותית משאר המטיילים – אין לי הזדמנות להצטרף אליהם לטיול במסלולים ולכן הקשרים החברתיים האלו לא נוצרים עבורי.
ויש בזה המון אמת: בדיעבד החברויות שיצרתי בטיולים שבהם יצרתי אותן היו עם אנשים שבאמת הלכו יחסית לאט, או עם נשים שנוצר לי איתן קליק מאוד חזק כבר בתחילת הטיול (משהו שלא קורה בהכרח עם כל מכרה או חברה) שהיו מוכנות ללכת קצת יותר לאט (בטיולים שבהם אני הגעתי עם כושר יחסית גבוה כך שהפער שלי מהן היה יחסית נמוך גם מצידי) כדי לבלות איתי כי הן חיבבו אותי. לא פעם החברויות האלו היו עם נשים יחסית מבוגרות למשל שהיו הולכות באמת יחסית לאט, או זוג ישראלים שבו הגבר היה בן שמונים ולכן קצב ההליכה שלו היה מספיק איטי כדי שלי יהיה נוח איתו.
וביום הראשון של הטיול הזה דווקא הרגשתי שהתמודדתי בצורה מאוד טובה עם ה״סמול טוק״ הראשוני של הטיול שבו כולם מנסים להכיר את כולם – משהו שזכור היה לי בתור מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי בטיול הראשון שלי, וגם לפעמים בטיולים הבאים. אני לא זוכרת אם אני יזמתי שיחות או שאחרים יזמו את השיחות איתי, אבל בהחלט הצלחתי לתחזק אותן ליותר מדקה ורבע בערך.
אולי ציפיתי לשחזר את הטיול הקודם שלי באלסקה עם החברה, בלי להבין שאי אפשר לחזור לעבר
כל טיול מורכב מהרבה מאוד גורמים שלא קשורים בהכרח רק למסלול של הטיול או למקומות שבהם אנחנו מבקרים.
מעבר לתנאי השטח וכל מיני דברים בלתי צפויים שקורים – חלק משמעותי מהחוויה הוא האנשים האחרים שבטיול, המדריכים של הטיול והסגנון האישי שלהם, והאינטראקציה בין המדריכים למטיילים ובין המטיילים לבין עצמם.
וכמובן שיש את התנאים של הדרך שמשתנים (למשל מזג האוויר), ותקלות לא צפויות שלפעמים יכולות להפוך את החוויה למיוחדת יותר בכך שהן הופכות להיות לסיפור פיקנטי ומשמשע, או לחילופין אולי לפגום בחוויית הטיול הכולל גם אם כל שאר הטיול היה טוב.
לכן טבעי שהחוויה של הטיול הזה תהיה שונה מהחוויה היתה לי בטיול שלי לאלסקה ב 2011, וכנראה גם העובדה שכל הזמן השוויתי ביניהם לא פעלה לטובת הטיול הנוכחי, כי החוויה של הטיול הקודם היתה ברובה מאוד חיובית.
החזון של החברה השתנה בצורה שלא מתאימה לי
החברה בעברה היתה מארגנת טיולים שחלקם הגדול עבר במיקומים ופארקים מאוד מרכזיים, גדולים, וידועים. ולפארקים האלו יש יתרון משמעותי בכך שיש בהם אפשרות לטייל במגוון רמות של כושר גופני לפי המסלול שבוחרים.
הדוגמא שאני נותנת היא תמיד הפארק הלאומי הגרנד קניון (למרות שזה רלוונטי לרוב הפארקים הלאומיים בארה״ב): מי שמתקשה בהליכה או רוצה להיות מאוד עצלן יכול פשוט לנסוע באוטובוס חינמי שזמין בתוך הפארק מנקודה לנקודה כדי לתצפת על הקניון, מי שמחפש אתגר יכול לרדת לתוך הקניון ואז לעלות חזרה (ומי שיש לו כמה ימים באיזור יכול לשלב מסלול בתוך הקניון) – ויש מסלולים בכמה רמות בין לבין.
התחושה שלי היא שעכשיו משהו בפוקוס של החברה השתנה. ממה שהבנתי מהסברים שניתנו על ידי הצוות הקטן והמצומצם של החברה – חלק מהשינויים האלו נובעים מכך שקשה יותר אובייקטיבית לתפעל טיולים קבוצתיים בפארקים הלאומיים האלו שהיו חלק מאוד משעותי מהטיולים של החברה בעבר, הן מבחינה כספית והן מבחינה לוגיסטית.
ולכן כנראה שכדי להבדיל את עצמה וכדי לתת ערך נוסף למטיילים ששוקלים לטייל לבד – החברה מגדירה את עצמה מחדש ככזו שמגיעה למקומות ייחודים ומיוחדים, ונותנת תמורה שונה מזו של החברות האחרות שנשארו לטייל לאותם פארקים לאומיים, וגם מאפשרת למטיילים להכיר את המקומות המיוחדים שימשכו אותם לטייל דווקא בטיול מאורגן כי הם לא בהכרח יוכלו לגלות בעצמם את המקומות הקטנים והפחות ידועים, או לא ידעו להגיע למקומות האלו לבד.
כחלק מזה, הבעלים עצמו גם רוצה לא פעם לאלתר את הטיול לפי אופי הקבוצה, ולמשל להישאר יותר או פחות באיזור מסוים לפי העניין של הקבוצה, וזה משהו שהרבה יותר קל לו לעשות כשהרמה של הקבוצה יותר אחידה – וגם מתאימה לרמה שלו כמטייל מטיב לכת.
וייתכן שהשינוי גם קשור לעובדה שלמרות שבעבר החברה עצמה היתה חברה מאוד פופולרית – המגמה הזו השתנתה בעשור האחרון פחות או יותר, כנראה בגלל שיש לחברה יותר תחרות (שלא היתה בעבר), וכנראה גם בגלל שעם הפופולריות של בלוגרי טיולים למיניהם – גם היכולת של אנשים לארגן טיולים בטופן עצמאי ואפילו לקבל השראה לטיולים מגורמים חיצוניים התגברה. וייתכן שהרצון הזה להגיע למקומות הקטנים שהוא מכיר היא חלק מהשיווק של החברה לאוכלוסיה הזו.
אבל לשינוי הזה יש מחיר בכך שיש הרבה פחות מקום למטיילים שהם חריגים ולא בהכרח מטיבי לכת. והמציאות היא שאני תמיד הייתי חריגה ולא המיינסטרים של קהל היעד של החברה. הצלחתי להנות מהטיולים עד כה בגלל שלא פעם התפשרתי: התפשרתי על מסלולים יחסית קלים בפארקים שבהם ביקרנו שלא בהכרח משקפים את היופי של הפארק (לפעמים בגלל קושי גבוה מידי של המסלולים, אבל לפעמים פשוט בגלל מגבלת זמן), ועל מצבים שבהם אני יכולה לעשות רק חלק מהמסלול ולא את כולו, ומידי פעם (למרות שזה היה די נדיר) לא להתחיל בכלל את המסלול הבודד שהיה זמין לנו כי הוא היה קשה מידי אלא להמתין בצד ולהעסיק את עצמי בזמן שאחרים מטיילים להנאתם.
אבל זה כנראה הפך להיות פחות אפשרי במוד העבודה החדש של החברה – בעיקר כי הבעלים מודע לזה שלא פעם העניין והיכולות של מטיילים יחסית חלשים יכולים לפגוע ביכולת שלו לאפשר למטיילים החזקים להנות מביקור באתרים שיש בהם מסלולים שהם בהכרח מאתגרים יותר ולכן באמת יכולים לדרוש כושר גבוה יותר.
למשל במהלך החלק הראשון של הטיול לאלסקה, ביקרנו בפארק בשם Stone Mountain Provincial Park. רוב המסלולים בו הם הרריים ואפילו תלולים, מה שאומר שהם לא התאימו לי, אבל גם לא לזוג מטיילים מבוגרים ושמנים (אבל פחות ממני) בשם ג׳ולי ולארי. בסופו של דבר אני והם נשארנו באתר הקמפינג שלנו ובילינו ליד האגם בזמן ששאר הקבוצה טיילה, מה שהיה חביב אבל לא מרתק במיוחד.
היינו אמורים לבלות בפארק אחה״צ בודד ואז לעזוב בבוקר שאחרי, אבל אחרי שכמה מהמטיילים החזקים של הקבוצה עשו מסלול אחד, הם גילו עניין בלעשות עוד כמה מסלולים בפארק. המדריכים התלהבו מזה והחליטו לא רק להישאר בפארק עוד כמה שעות בבוקר כדי ללכת יחד למסלול נוסף שהמדריכים התלהבו ממנו במיוחד.
אבל המשמעות של זה עבורי ועבור ג׳ולי ולארי היתה שעבר עלינו עוד בוקר של שעמום, ולא יכולנו לצפות אותו מראש כי בעצם לפי התוכנית היינו אמורים להתחיל לנסוע ליעד הבא שלנו ולעשות שם פעילויות שיותר מתאימות לנו שעכשיו בוטלו לנו, ולכן הערך של הטיול קצת פחת עבורנו.
מעבר לזה, באחת השיחות בינינו הבעלים שיתף אותי בכך שלעיתים הוא חושש לנסוע בדרכים משובשות יותר או כאלו שאין בהן שירותים ונידרש לעשות הפסקת שירותים בטבע כי הוא חושש שאפול במצבים כאלו ואפצע. אני לא יוגעת על סמך מה הוא קבע את זה, למרות שאני מניחה שייתכן שפשוט הזכרתי לו מטיילים שהוא הדריך בעבר שנפלו ונפצעו. ומבחינתו ההשתתפות שלי לא רק שיכולה פוטנציאלית לגרום לפגיעה בי, אבל גם ביכולת שלו לספק את השירות הכי טוב שהוא יכול מבחינתו לקבוצה כולה, כך שמבחינתו אני פוגעת גם בשאר המטיילים בכך שאני מתעקשת להצטרף לטיול. אני מניחה שהחשש הזה קיים לא רק עבורי אלא גם מכל מטייל אחר שמרגיש לו חריג, ולפחות במקרה שלי החשש שלו לא היה מוצדק, אבל אני גם מבינה אותו שהוא רוצה לוודא שלא יהיו בטיול תקלות שיפריעו לשאר המטיילים, וכנראה שכל שנות הניסיון שיש לו גרמו לכך שהוא יהיה חשדן במיוחד לכל פיפס כי הוא ראה מצבים שפיפס כזה גרם לנפילה או פציעה, גם אם זה קורה רק בשבריר אחוז מהמקרים.
למרות שהיו הרבה קטעים גרועים, מידי פעם היו גם רגעים יפים וכיפיים
אני יודעת שבעיקר קיטרתי פה על לא מעט דברים, אבל זה לא אומר שלא היו לי גם מידי פעם רגעים מהנים בטיול – במיוחד באינטראקציה עם אנשים שונים במהלכו, למשל במשחקי קלפים שהיינו עורכים בשעות הערב או במהלך נסיעות, או כשהיינו מבלים יחד במעיינות חמים.
האכסניות של החברה הן עדיין ערך טוב למי שמוכן לשהות באכסניה ולא במלון
לא לכל אחד מתאים ללון באכסניה. התנאים באכסניות הם פשוטים למדי, וברובן למשל יש חדרי שירותים ומקלחת משותפים שזה לא בהכרח משהו שקוסם להרבה אנשים.
אצלנו בישראל האסוציאציה של אכסניות היא לרוב ״אכסניות נוער״, כלומר משהו זול לבני נוער אבל לא למבוגרים. אבל בארה״ב זה לא ממש המצב, וחשוב לי לציין שמצב האחזקה של האכסניות הוא ברובו מעולה, והן נקיות ומסודרות מאוד. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להתקבל למשל בחדרי אמבטיה או שירותים לא מסודרים, גם בשעות שהם היו בשימוש כבד. זה כנראה נובע מכבוד הדדי בין המטיילים לבין עצמם, וצוות תחזוקה יעיל של האכסניה.
מעבר לזה, באכסניות בחו״ל יש לא פעם חדרים בודדים או זוגיים שאפשר לשכור ובכך לשהות בחדר שמקביל לחדר מלון, לפחות מבחינת רמת הפרטיות.
למזלי התזמון שלי היה טוב מבחינת המלחמה (וגם מבחינת הזמינות של הטיול מטעם החברה)
כשטסתי בזמנו לניו זילנד, הזמנתי את הטיול והטיסות בפברואר, למרות שבחרתי תאריך באמצע נובמבר. ואז חודשים ספורים אחרי שחזרתי מהטיול – פרצה מגיפת הקורונה. רק בדיעבד הבנתי איזה מזל היה לי שיכולתי להזמין טיסה זמן כל כך ארוך מראש בלי לחשוש שהיא תתבטל ושאפסיד כסף ותוכניות בגלל אירוע לא צפוי.
הפעם, הטיול שלי לאלסקה קרה שוב ממש חודשים ספורים לפני האירועים של השביעי באוקטובר והמלחמה שהתחילה אחריהם. אני מניחה שלצאת לטיול כזה עם קהל מטיילים בינלאומי יכול היה להיות רגיש לאור המאורעות ברצועה, ולאור המתיחות בארץ במיוחד כשיש לי משפחה, חברים וחתולים שנשארו מאחור.
ובדיעבד גיליתי שהבעלים של החברה לא מעוניין להמשיך לערוך את הטיולים האלו – ייתכן שבגלל שהוא מרגיש שהם ארוכים ושוחקים למטיילים (ולכן גם לצוות) וגורמים למתיחות בין המטיילים, או שתנאי השטח באלסקה (הגשם והקור) קשים מידי למטייל הממוצע שצריך לישון בשק״ש ואוהל.
ב 2025 לא נערכו טיולים מטעם החברה לאלסקה, וממה שראיתי – ב 2026 המסלול שעשינו קיים עם שינויים מסוימים, אבל הוא מחולק שני תתי טיולים של שבועיים, ויש בין הטיולים שבועיים הפרש, לא ברור לי אם עבור מנוחה של הצוות או כדי למנוע מאנשים להצטרף לשניהם באופן רציף (למרות שסביר להניח שבשביל שני הדברים).
אני רוצה לחזור לכמה מהאיזורים באלסקה יום אחד, ומנסה להבין איך לעשות את זה בלי טיול מאורגן
במהלך הביקור שלי, הרגשתי שאני מפספסת הרבה דברים. אני מרגישה שלא היינו מספיק זמן בעיר ג׳ונו, או שחלקים משמעותיים מהפארק דנאלי סגורים בגלל מפולת בוץ, כך שפיספסתי חלק משמעותי מהמקומות שרציתי לטייל בהם בטיול שלי לשם.
אבל מסתבר שגיליתי שיש למשל רכבת שמגיעה מערים מרכזיות באלסקה (אנקורג׳ או פיירבנקס) לפארק דנאלי – ומקריאה מהירה גיליתי שיש צפי לתיקון הכביש שבו היתה מפולת. הצפי לתיקון הולך ונדחה עם השנים (כנראה בגלל בעיות טכניות), ואני מודה שכששאלתי נהגת בפארק במהלך הביקור שלי, היא היתה סקפטית שהתיקון אכן יעבוד. אבל אני מקווה שעוד שלוש או ארבע שנים – המסלול ייפתח שוב.
כמובן שיש עוד כמה נקודות שארצה לבקר בהן שוב, ואצטרך לבדוק את היכולת שלי להגיע אליהן עצמאית – אבל את זה אעשה כשאראה שהטיול בפארק אכן אפשרי.
התיירת המקרית 