לאיזו מוזיקה אני מקשיבה?

עוד שאלה מטעם Bloganuary.

ולפחות הפעם השאלה מעניינת ולא דביקה כמו שהאמריקנים אוהבים.

לאחרונה יוצא לי לשמוע לא מעט שירים נשכחים משנות השמונים, כמו למשל השיר הזה של להקה מצפון בריטניה שזה היה פחות או יותר הלהיט היחידי שלה:

וגם את השיר הזה שאני זוכרת שמאוד אהבתי בגיל 12 – 13 (שגם עכשיו נשמע לא רע):

לאחרונה גם התחלתי לשמוע שירים של להקת ה Smashing Pumpkins אי שם משנות התשעים:

וגם זה שיר שאני שומעת הרבה לאחרונה, שמסתבר שהמנגינה שלו מבוססת בצורה מאוד חופשית על יצירה קלאסית ידועה:

יש את השיר הזה של מדונה שמשום מה נשמע לי טוב באוזן. אני מאוד אוהבת אצל מדונה את היכולת שלה לחדש את עצמה והלתאים לסגנון המוזיקה המודרני. יש בקליפ הרבה ידוענים (כולל זמרים, שחקנים, דוגמנים ואפילו מעצב אופנה אחד) שאת חלקם אנחנו בישראל נכיר, אבל חלקם מוכרים רק (או בעיקר) לקהל האמריקני:

ויש את השיר הזה שהוא גרסת כיסוי של שיר של אלביס מהסרט "אסיתיים עשירים מטורפים" (תרגום של הביטוי Rich Crazy Asians שבשפת המקור הוא משחק מילים על "עשירים באופן מטורף" ו"עשירים ומטורפים", משהו שלא עובר בתרגום לעברית):

מה הופך אותי לחזקה?

ושוב נושא מטעם Bloganuary.

אני מודה שיש משהו מגוכח בשאלה הזו, וזו נשמעת שאלה קצת אמריקנית במובן הקיטשי של המילה.

כי חוזק הוא נושא מורכב – הרי באולימפיאדה האחרונה כל הזמן דיברו על איך סימון ביילס בעצם חזקה על כך שהיא פרשה מהתחרות בגלל משבר נפשי במקום להסתיר אותו.

ויש בזה משהו – אבל מצד שני עולה השאלה מדוע זה קרה דווקא לה באמצע התחרות? הרי מייקל פלפס למשל נשבר לא מעט פעמים ונתפס נוהג בשכרות לפחות פעמיים. באירוע האחרון אי שם ב 2014 הוא אפילו הגיע למצב שהיתה לצידו באותה תקופה מישהי שניסתה להציג את עצמה כחברה שלו ולנצל את המעמד כדי לקבל תשומת לב ופרסום לעצמה. זה הרבה יותר מביך ממה שקרה לסימון ביילס, אבל לפחות כשהגיעו תחרויות הוא הצליח לתפקד, גם אם קצת פחות טוב מהרגיל ולזכות במדליות כסף במקום זהב….

מהו חלום שאני זוכרת?

ושוב נושא מטעם Bloganuary.

יש חלום אחד שאני זוכרת בערך מכיתה ה׳. מדובר על משהו שקרה לפני יותר מידי עשורים, כשעדיין שידרו בטלוויזיה את הסדרה ״תהילה״.

היה שם פרק שבו אחת הדמויות הותקפה על ידי שודד ברחוב, ושם הפרק היה ״מי מפחד מהזאב הרע?״ – אבל אני איכשהו הבנתי את זה כילדה שזאב תקף אותה (למרות שכמבוגרת ברור לי שאין זאבים שמסתובבים חופשי באמצע עיר, במיוחד לא בניו יורק).

הפרק כנראה מאוד הפחיד אותי, אז בלילה חלמתי אנחנו מבקרים אצל סבתא שלי במושב, ואני נמצאת בגינה – ופתאום הגיע זאב. אני ברחתי עד הדלת של הבית אבל כנראה נפלתי או שהדלת היתה נעולה – אז לא הצלחתי להכנס הביתה, אז התיישבתי ליד הדלת. כשהזאב התחיל לנשוך לי את היד (משום מה אני זוכרת שלא כאב לי) – התחלתי לקרוא לאמא שלי, אבל אז התעוררתי.

בדיעבד כנראה שגם צעקתי קצת מתוך שינה ואמא שלי סיפרה לי בבוקר אחרי שהיא שמעה אותי, אבל היתה עייפה והתעצלה לקום (וכמבוגרת אני מניחה שהיא חשבה שאם משהו מאוד לא בסדר או שאני אמשיך לצעוק, או שאני אבוא לקרוא לה באופן אישי).

אני מניחה שיש פסיכולוגים שיהיה להם הרבה מה להגיד על זה.

מה הציטוט האהוב עלי?

זה הרעיון היומי שלנו במסגרת bloganuary.

באופן עקרוני אני אוהבת לא מעט ציטוטים של ווינסטון צ׳רצ׳יל (למרות שיש טענות שחלקם לא בהכרח היו שלו).

אבל אני חושבת שהציטוט שאני הכי מתחברת אליו הוא:

Success is not final, failure is not fatal, it is the courage to continue that counts.

יש לציטוט הזה שתי משמעויות. הראשון הוא כמובן ש״כשלון הוא לא קטלני״, אלא מי שנכשל פשוט יכול להמשיך ולשנות את המצב. אבל מצד שני יש גם את החלק השני שבו הוא מדבר על כך הצלחה היא לא סופית – כלומר שגם כשמגיעים לנקודה שבה הצלחנו, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד ולא לנוח על זרי הדפנה – כי לא פעם המנוחה הזו ממסמסת את ההצלחה שלנו ומאפשרת לאחרים להצליח יותר ולעקוף אותנו…

כלורמ בסופו של דבר מה חשוב זה להמשיך הלאה, למרות קשיים וכשלונות – או המחשבה שכבר הצלחנו והוכחנו את עצמינו באופן חד פעמי.

במובן מסוים זה משהו שמאוד תואם את איך שחייו של צ׳רצ׳יל נתפסים. מצד אחד – הוא הפך לראש ממשלה בתקופה מאוד אפלה. הנאצים בראשות היטלר עלו לשלטון בגרמניה והצליחו מהר מאוד לכבוש חלקים גדולים מאירופה. הם התחילו גם לתקוף את בריטניה, ונראה היה שהפסד בריטי (ואולי אפילו כיבוש) בלתי נמנע.

אבל בסופו של דבר, אחרי מלחמה ארוכה והרבה הפצצות – בריטניה היתה חלק מהכוחות המנצחים. כמובן שבריטניה לא היתה הכוח היחיד שהוביל לנצחון. גם לבריה״מ וארה״ב היה חלק גדול בנצחון הזה, שלא לדבר על כך שהיטלר טעה בכך שהוא התקיף את בריה״מ מלכתחילה בנוסף לטעויות טקטיות אחרות (כמו למשל לא לאפשר לכוחות שלו לסגת במקרה שהיה ברור שהקרב אבוד מבחינתם) – אבל לבריטניה הובלת צ׳רצ׳יל היה חלק גדול בנצחון.

אבל גם אחרי ההצלחה הזו והחשיבות של צ׳רצ׳יל בהצלחה הזו – בבחירות הבאות צ׳רציל בכל זאת הפסיד, כי כנראה הוא נתפס טוב בתפקיד מנהיג המלחמה אבל לא בהכרח כמנהיג טוב בזמני שלום (כי הוא תמיד תמך בקו תוקפני נגד גרמניה). הוא היה צריך להוכיח את עצמו שב כמנהיג טוב בתקופה של שלום, והצליח להבחר חזרה כעשור אחר כך ושימש בתפקיד לא מעט שנים.

האמנית שבי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שחלק מהנושא זו השאלה איך מגדירים ״אמן״ (או ״אמנית״) – כי הרי כל אחד יכול לכתוב שיר או ספר או לצלם תמונה או לצייר תמונה – אבל האם אפשר לקרוא להם אמנים? האם יש סטנדרטים שמפרידים בין אמנות לבין משהו ״סתמי״?

והאם זה באמת משנה? אני מניחה שבמובן הכלכלי והפרסומי של האמנות יש לזה משמעות. נכון שיש אמנים מוכרים כמו פיקאסו שהפכו להיות מוכרים (ויקרים) אחרי מותם, אבל ברוב תחומי האמנות יש לאמנים רמה מסוימת של הכרה והצלחה כלכלית כבר בתקופה שבה הם חיים.

מצד שני, אפשר להגיד שאמנות היא פשוט עוד דרך לביטוי עצמי, משהו שכל אחד יכול לעשות – החל מילד שמצייר ציור וכלה בפנסיונר שכותב שירה.

ולכן במוסן מסוים כולנו כבלוגרים אנחנו אמנים – כי כולנו כותבים. כמובן שכל אחד כותב על דברים שונים – יש כאלןו שכותבים על ההתרחשויות היומיומיות שלהם, כאלו שבוחרים לכתוב סיפורים שונים, כאלו בוחרים לתעד נושא שמעניין אותם – וכל נושא אחר בעצם.

מעבר לזה, אפשר להגיד שכולם אמנים כי כולם למשל מצלמים – את הילדים, או את הנכדים, כשהם מטיילים, באירועים שונים… ואם לוקחים בישול בתור אמנות – אז בכל משפחה (או אולי אפילו בכל משק בית) יש מישהו שמתעסק בזה. אפשר כמובן לשאול עד כמה מערובת בזה יצירתיות או הנאה, אבל לדעתי ברוב המקרים עומדת מאחורי הכנת האוכל הנאה וגאווה.

כך שבעצם אולי אפשר להגיד שכולנו חיים באופן אמנותי?

ויש גם נושא אחר שמשייך יצירתיות דווקא לאמנות – וזה לא בהכרח נכון. לא פעם יש יצירתיות גם בתחומים טכנולוגיים. המון המצאות טנולוגיות, החל מהמצאת הגלגל וכלה בהמצאת המחשבים והיישומים עליהם כמו האינטרנט דורשים גם הם לא מעט יצירתיות…

לאיזו שנה הייתי רוצה לנסוע בזמן, ומדוע?

זה הרעיון היומי שלנו במסגרת bloganuary.

אני חושבת שיש שתי אפשרויות מעניינות למסע בזמן הזה.

האפשרות הראשונה היא לחוות מחדש את החיים שלי בשנתון מסוים. הבחירה במקרה הזה היא מורכבת – כי בעצם בכל שנה אני יכולה לחשוב על תקופה כזו או אחרת שהיתה טובה, אפילו בתקופת הקורונה.

אבל אם אני חושבת על שנתון מסוים אז הייתי רוצה לחזור לשנת 2005. מדובר על השנה אחרי שחזרתי מהרילוקיישן והייתי מאוד עצובה ומאוכזבת מהחזרה לארץ – ולא שמתי לב לכך שבעצם יש לי לא מעט דברים טובים בחיים גם בארץ. וזה מעבר לעובדה שלקראת סוף השנה (באוקטובר) כן יצא לי לחזור לארה״ב כמה פעמים ומאוד נהניתי מהביקורים האלו.

האפשרות השניה היא לחזור בזמן לאיו שנה שאני רוצה – וגם כאן יש שתי אפשרויות.

כי אם יכולתי לחזור אחורה בזמן בתור עצמי – הייתי שמחה לחזור לכל מיני אירועים היסטוריים כדי לראות האם הם בכלל קרו, ואם כן – איך הם קרו. האם למשל אברהם אבינו, יצחק ויעקב באמת היו קיימים? האם יציאת מצריים קרתה, ואם כן איך בדיוק התרחשה קריעת ים סוף (שבכלל לא קשור לים סוף של ימינו?).

מצד שני, אם מדובר על לחזור אחורה בזמן כדי לחיות שם כאחד האדם – אני פחות בטוחה שהייתי רוצה לעשות את זה. אמנם קרו במהלך ההיסטוריה המון אירועים מעניינים, אבל אני לא בטוחה שהחיים היומיומיים באותן תקופות היו קלים. אני חושבת שלא פעם אנשים היו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתקיים, במיוחד בלי טכנולוגיה מודרנית.

מה התמונה האהובה עלי?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

היום התבקשנו לכתוב על התמונה האהובה עלינו. בבוקר כשרק קראתי על הנושא, אני מודה שהתגובה הראשונית שלי היתה שקשה לבחור רק תמונה אחת – יש המון תמונות שאני אוהבת מהמון אירועים וטיולים וסתם מהשגרה.

ואז הצלחתי קצת לצמצם – כי לא פעם התמונות שהן הכי משמעותיות בעיני היו דווקא מהתקופה שבה התחלתי לצלם. חלק מזה נובע למשל מזכרונות שונים מאותה תקופה, כמו הפעם ההיא שארגנו לנו יום כיף מהעבודה שבו הלכנו ללונה פארק ליד אגם:

או למשל הטיולים שעשיתי, בין אם היה מדובר לטיול למפל הניאגרה עם חברות:

או הטיול הראשון שלי בניו יורק שהגעתי לאגם קטן עם תחנה מטאורולוגית שמאז חיפשתי שוב ומעולם לא מצאתי:

או את הדירות שגרתי בהן, שהיו באיזורים מאוד ירוקים ויפים. הדירה הראשונה היתה בתוך איזור די מיוער ומלא עצים, והחורף הראשון שלי בה אפילו ירד שלג:

והדירה השניה שלי היתה ליד אגם, ולצערי עברתי אליה באביב ונאלצתי לעזוב בתחילת הסתיו בעקבות סיום החוזה שלי מוקדם מהצפוי, אבל עדיין נהניתי לגור לידו:

ותמונות אקראיות שצילמתי ביום יום:

או את הפעם שהשתתפתי בקורס צילום וצילמנו בבית קברות מקומי מפורסם:

או את הפעם הראשונה שבה טיילתי בדרום מערב ארה״ב, עם מצלמה רצינית ואחרי קורס צילום רציני כדי שסוף סוף אוכל לצלם ״כמו שצריך״:

או בטיול אחר שצילמתי ענני סופה – וכמה דקות אחר כך הסופה התחילה, והמצלמה שלי ספגה כל כך הרבה מים שהיא הפסיקה לעבוד (אבל חזרה לעבוד חלקית אחרי כמה ימים, ובסוף ידיד שלי לקח אותה בחינם), וזו בעצם התמונה האחרונה שצילמתי איתה:

או אפילו כמה חתולים:

כולן מסמלות כל כך הרבה רגעים יפים שאני מתגעגעת אליהם…

משהו מיסתורי?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

כשאני חושבת על מסתורין, אני קודם כל חושבת על סופרים כמו אגאתה כריסטי, שכתבה הרבה ספרי מתח כשהיו בהם שני בלשים בולטים: בלש בלגי בשל הרקול פוארו, וקשיישה בריטית בשם מיס מארפל. ברוב הספרים שלה הסיפור התחיל עם איזשהו גורם מסתורי ולא ברור, ואיכשהו הבלש/ית נכנס/ת לתמונה ופותר/ת את המיסתורין הלא ברור בעזרת היגיון, כשבמקרה של הבלש פוארו לרוב הגילוי נעשה בעזרת נאום ארוך שעובר פחות או יותר על כל הדמויות האחרות כחשודים ושולל את כולם עד שהוא עולה על האשם.

הספר היחיד שלא כלל ״בלש״ כזה היה ספר שנקרא במקור עשרה כושים קטנים Ten Little Niggers אבל השם באנגלית שונה בשלב מסוים כי השם המקורי לא היה תקין פוליטית (לא ברור לי האם השם המתרוגם לעברית גם תוקן מאותן סיבות).

בספר אין בלש באופן רשמי, אלא עדיין יש מיסתורין. קבוצה של עשרה אנשים מוזמנת לאי פרטי שלאחרונה היה בחדשות בגלל חרושת שמועות של מי קנה אותו ולאיזו מטרה. חלק מהנוסעים מוזמנים על ידי מי שהם חושבים שהם מכרים או חברים שלהם למסיבה – אבל גם יש זוג של משרתים מבוגרים שמגיעים לאי לעבוד, וכך גם מורה פרטית שמאמינה שהיא נשכרה ללמד ילדים.

המבקרים אוכלים ארוחת ערב שהוכנה והוגשה על ידי המשרתים, ואז כולם מתכנסים בסלון כדי לשתות משהו.

ואז פתאום תקליט מתחיל להתנגן.

קול לא מוכר אומר שכל האנשים הוזמנו לאי כי הם רצחו מישהו, ומפרט את הפשע של כל אחד ואיך הוא נעשה. האורחים המזועזעים מכחישים כמובן שהם ביצעו פשע כזה או אחר ומסבירים את ההאשמות נגדם – אבל בסערת הרוחות שמתרחשת בחדר מתברר שאחד האורחים מת.

בימים הקרובים יותר ויותר מהמבקרים באי מתים גם הם – בצורה שתואמת שיר ילדים על עשרה ילדים שחורים שמתים גם הם בדרכים מאוד מסוימות. בהתחלה האורחים חושבים שיש באי רוצח סדרתי, אבל חיפוש מראה שאין אף אחד חוץ מהם באי. בגלל תנאי מזג האוויר אין להם גם אפשרות לרדת מהאי והם ״תקועים״ שם – ומנסים ללא הצלחה לשרוד עד שמזג האוויר יישתפר.

בסוף נשארים באי רק גבר ואישה שבאופן טבעי חושדים אחד בשני – והאישה הורגת את הגבר ביריה. היא כמובן מרגישה רווחה גדולה, אבל בדיעבד סובלת מפוסט טראומה וכנראה גם חרטה על המעשים שלה – ולכן כשהיא מגיעה לחדר שלה ורואה בו חבל תליה, היא תולה את עצמה.

הפרק האחרון בספר הוא מכתב בבקבוק שהתגלה זמן ארוך אחר כך, לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבין מה קרה בבית.

מסתבר שאחת הדמויות, שופט בפנסיה, עמד מאחורי כל העלילה. כשופט הוא הרגיש שישנם פושעים רבים שלא קיבלו את העונש הראוי להם – ולכן כשהוא גילה שהוא חולה סרטן הוא החליט לעשות מעשה ולזמן כמה מהפושעים האלו כדי להעניש אותם כראוי.

לכן הוא מצא דרך לזמן את כולם לאי – והרג אותם בצורה שתואמת את שיר הילדים כדי לעורר בהם אימה. סדר העניזה היה כזה שהחוטאים ה״קלים״ יותר מתו מוקדם, ומי שנשאר לאורך זן היו הפושעים הגרועים יותר כדי שהם יסבלו יותר מהאימה.

הוא עצמו מצא דרך לשכנע את הרופא לזייף את מותו (של השופט, לא הרופא) כדי לאפשר לו לחקור את מה שקורה בלי שיחשבו שהוא עוקב אחרי הרוצח, אבל מן הסתם זה לא עזר והרופא מת זמן קצר לאחר מכן.

בסופו של הסיפור השופט ראה את השורדת האחרונה תולה את עצמה. הוא עשה סדר בכל מה שאפשר (כולל למשל להעמיד מחדש את הכיסא שבעזרתו הבחורה תלתה את עצמה) ואז מצא דרך להרוג את עצמו בעזרת אקדח וגומיה כך שהוא ימות בדרך שבה היה כתוב ביומנים של כולם שהוא מת.

הוא טען שחוקר טוב היה מגלה שהוא הרוצח כי החוקר היה אמור לגלות מהר מאוד שהואה היחידי שבעצם לא ביצע פשע, והבחור שהוא כביכול רצח כי הוא שלח אדם חף מפשע למותו בעצם היה אשם והגיע לו למות, ולכן השופט לא רצח אף אחד.

מה הספר הבא שאני מתכננת לקרוא?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

אין לי מושג מה הספר הבא, מכיוון שאני בעמודיו הראשונים של הספר הנוכחי – אז כנראה שאפשר לקרוא לו ״הספר הבא״?

הספר הוא the tommyknockers של הסופר סטיבן קינג. מדובר על אחד מספריו הראשונים של קינג, בתקופה שבה הוא היה מכור לסמים ולכן טוען שהכתיבה שלו לא היתה טובה.

אבל הרעיון של הספר מעניין: סופרת שמתגוררת בעיירה קטנה בארה״ב מגלה חללית. בהתחלה היא לא מבינה שזו חללית עד שהיא חופרת חלק משמעותי ממנה – אבל אז כבר מאוחר מידי: החללית פולטת גז שמשפיע על האנשים בעיירה בצורה מוזרה. הם הופכים לגאונים טכנולוגיים, אבל מאבדים את המוסר שלהם.

מדובר כמובן על ספר בידיוני, אבל לא פעם סטיבן קינג בוחן לא מעט נושאים כלליים דרך הכתיבה הבידיונית שלו – שלא פעם נחשבת ל״נחותה״ רק כי מדובר על ספרי אימה או פנטזיה. במקרה הזה הוא מנסה להאיר את עינינו לגבי התקדמות טכנולוגית ללא מחשבה על הפנים המוסריים של ההתקדמות הזו, כולל למשל קידום של נשק גרעיני ששימוש וב יהיה הרסני לעולם כולו.

איזה כוח על הייתי רוצה שיהיה לי?

זה כמובן הנושא היומי של ה bloganuary של וורדפרס.

כוח העל הראשון שחשבתי עליו הוא נסיעה בזמן. זה נשמע נעניין להיות יכולה לנסוע קדימה בזמן כדי לראות מה קורה לאנשים שאני מכירה בפרט ולעולם בכלל לאורך זמן.

באותה מידה יכול להיות מסקרן גם לנסוע אחורנית בזמן ולראו תאיך אנדים חיו פעם, וגם אולי לדעת האם אירועים היסטוריים באמת קרו ואיך הם קרו – החל מאירועים בתנ״ך וכלה למשל בלראות אם התיאורית המדעיות על תחילת היקום, יצירת כדור הארץ ותחילת החיים נכונות.

מצד שני – יש סכנה מאוד גדולה בכוח העל הזה, כפי שאפשר להבין מהרבה סרטים וספרים. כל שינוי קטן יכול לגרור שינויים מאוד גדולים, אפילו כאלו שיגרמו לזה שלא אוולד. וזה זה כמובן מעלה את השאלה אם השינוי נעשה או לא נעשה כתלות בעובדה האם אני קיימת או לא.

כוח על אחר שחשבתי עליו הוא להיות כמה שיותר עשירה. הרי בטמן הפך ליות גיבור על לא כי הכיש אותו נחש רדיואקטיבי או כי הוא הגיע מכוכב אחר, אלא כי יש לו המון כסף כדי להפוך לכזה.

מצד שני המון זוכי לוטו מספרים שברגע שהם התעשרו – המון אנשים התחילו לנסות לסחוט מהם כספים. מילא שגם להם בסוף לא ממש נשאר כסף לתרום (כי בשלב מסוים הם הוציאו אותו על צריכה אישית או על תרומות), אלא גם זה הרס להם הרבה מאוד מערכות יחסים בין אישיות על סמך למי הם נתנו כסף וכמה.

ואפשר גם אולי לראות ביופי כוח על, כי מחקרים מראים שאנשים יפים יותר זוכים לחיים יורת טובים – מבחינת יחס הסביבה, שכר, מציאת זוגיות, ועוד. מצד שני – יופי הולך לאיבוד כשמזדקנים, וגם תמיד יש חשש שיגיע או תגיע מישהי יותר יפה…

ויש את כוחות העל של כל הגיבורים מהסרטים, אבל משום מה להיות מאוד חזקה או להיות עכביש או עטלף לא נשמע לי יותר מגניב או שימושי.

אז אולי בעצם כוח העל הכי שווה הוא שיהיה לנו מספיק (אבל לא יותר מידי) ושנוכל להיות מרוצים ממה שיש לנו? זה נשמע פשוט, אבל לפעמים אלו הדברים שעובדים הכי טוב.