האם יש מטרה שאני מתלהבת ממנה?

זה הנושא היומי של ה bloganuary של וורדפרס.

אני מודה שיש משהו קצת ״אמריקני״ באימוץ של ״מטרה״ מסויימת. בארץ יש אנשים שמקדמים מטרות שקרובות לליבם, אבל איכשהו אמריקנים אוהבים ״לאמץ״ משהו ואז ״להתגייס״ עבורו (שזה אומר לרוב לגייס כסף בצורה כזו או אחרת).

בל בהחלט יש נושאים שחשובים לי. אני למשל מאוד אוהבת בעלי חיים, מגדלת שלושה חתולים (התכנון המקורי היה לאמץ שניים, והשלישי היה מקרה חירום שהיה צריך לצאת מהרחוב – ומהר).

או למשל איכות הסביבה, ואני מנסה להיות כמה שיותר זהירה בנושא, החל מהעובדה שאני לא מחזיקה רכב וכלה בעובדה שאני ממחזרת.

ובישראל כמו בישראל – לכולנו יש דעות פוליטיות מאוד מוצקות שאנחנו מאוד אוהבים להתווכח לגביהן.

איזה שיעור לחיים חשוב שאנשים ידעו?

זה הנושא שקיבלנו היום ב Bloganuary של וורדפרס.

אני חושבת שהשיעור לחיים שחשוב שכולם ילמדו הוא ששיעורים לחיים לרוב לומדים מניסיון אישי ולא מניסיונם של אחרים.

אני חושבת שלמבוגרים בכלל ולהורים ושאר דמויות סמכות בפרט מאוד קל לנסות להעביר הלאה את הידע ושיעורי החיים שהם למדו בעצמם ל״דור הבא״ – וקשה להם לראות את הדור הבא נכשל באותם מומות שניסו ללמד אותם לא להגיע אליהם, רק כדי ללמוד את אותו שיעורים…

אבל אולי זה חלק הכרחי מהחיים?

מה לי ולספורט?

זה הנושא שהתבקשנו לכתוב עליו השבוע במדור השרביט החם.ֿ

בתור ילדה שנאתי שיעורי ספורט פשוט כי הייתי גרועה בהם. יש לי בעיה פיזיולוגית קלה מבחינת חוזק השרירים שלי – זה לא חלילה נכות או משהו דומה, אבל כן ברמה של הפרעה. זה התחיל כשהייתי תינוקת וההורים שלי שמו לב לזה שלא התיישבתי עד גיל מאוחר, ושהתחלתי ללכת גם בגיל יחסית מאוחר (למרות שהתחלתי לדבר מאוד מוקדם, ובגיל שנה וחצי כבר ידעתי להשמש במשפטים קצרים).

למזלי הרב, מצבי רחוק מאוד מלהיות נכות ואני כן נראית נורמלית לחלוטין ויכולה לתפקד בצורה מלאה, אבל כן התקשיתי בשיעורי ספורט ובטיולים שנתיים. המורות שלי היו מודעות כנראה למצב לאורך השנים, ולכן מצד אחד הכריחו אותי להשתתף בשיעורי ספורט כי ספורט יכול היה לחזק אותי, אבל מצד שני ידעו מתי לוותר ולתת לי קצת ״קרדיט״ יותר על העובדה שלפחות ניסיתי. לצערי, לא אהבתי לעשות ספורט כי הייתי גרועה לעומת הבנות האחרות בשיעורים, ולא פעם פשוט לא יכולתי לעמוד בתרגילים שניתנו לנו. עוד גורם שגרם לי לשנוא שיעורי ספורט נבע מכך שלא פעם היחס של הבנות שהיו איתי בשיעורי ספורט הפריע לי כי לא פעם הן התלוננו על כך שהמורות ״מוותרות״ לי אבל מקשות עליהן (כנראה כי הן לא הבינו שמדובר על בעיה גופנית).

בדיעבד אני חושבת שחבל שלא חילקו אותנו ל״הקבצות״ בשיעורי ספורט כפי שעשו בשיעורי אנגלית ומתמטיקה, כדי מצד אחד לטפח את הבנות שהיו טובות יותר, אבל מצד שני גם לאפשר לבנות הפחות טובות להתקדם בתחום בלי שהן צריכות להשוות את עצמן למישהי שממש הרבה יותר טובה מהן. במקביל אני זוכרת שלאורך כל שנות הלימודים שלי כן היו מסגרות לתלמידים ״מצטיינים״, החל מחוג ספורט שארגנה המורה שלנו לספורט בבית ספר יסודי וכלה בקבוצת הריצה שהקימה המורה שלנו להתעמלות בתיכון – וחבל לי שלא היה להן הרצון, הזמן ו / או היכולת להקים מסגרות דווקא לתלמידים שהתקשו. כי אני מאמינה שאני לפחות יכולתי ללמוד תרגילים חדשים ולהשתפר בקפיצות ובריצה אם רק היתה ניתנת לי תשומת לב אישית יותר ויכולת להשתפר בלי לחץ זמן או לעג של הסביבה.

כשהתגייסתי לצבא – השלב היחידי שדרש איזושהי פעילות גופנית היה הטירונות, וגם שם די הצלחתי להתחמק ממה שקראו לו ״מסעות״ (שזה אמר פחות או יותר לרוץ בחוץ עם נשק על הגב) אחרי שבמסע הראשון כבר ״לא יכולתי יותר״ להמשיך לרוץ אחרי חמש דקות, אפשרו לי לעלות על המשאית, ואז המפקדות שלי וויתרו לי על ה״מסע״ השני. אחרי הטירונות אולי היה לנו מבחן ריצה אחד בקורס המקצועי שעשיתי – ואחרי שלא הצלחתי לעשות אותו יחד עם שאר הבנות, המד״סית לקחה אותי לרוץ איתה בערב והיא ממש החזיקה לי את היד. אני חושבת שהצלחתי לרוץ הרבה יותר ממה שהצלחתי בעבר רק כי היא הקדישה לי את הזמן – ואולי בין השאר כי בשלב מסוים הריצה שלנו נקטעה כי היה מצב בטחוני בבסיס שאילץ אותנו לחזור למגורים והיא פשוט ״הסיקה״ ממה שכבר רצנו שאני אסיים את הריצה בזמן סביר.

ואז התחלתי את החיים בלי מסגרת של ביצוע איזושהי פעילות, ומאוד נהניתי מזה שלא הרגשתי אשמה על זה שאני לא עושה ספורט או גרועה בספורט. עם השנים היה לי גם מעין תירוץ טוב ללמה אני לא בכושר – פשוט כי אני שמנה, ואנשים מצפים משמנה לא להיות טובה במאמצים וכאלו.

אבל אז הצטרפתי לשומרי משקל. בהתחלה התרכזתי רק בשינוי הרגלי אכילה, אבל אחרי בערך שנה התחלתי לעשות הליכות, ובכל פעם הארכתי את ההליכה בקצת עד שהגעתי בשלב מסוים להליכה של בערך 7 ק״מ (3.5 ק״מ לכל כיוון), למרות שההליכה לקחה לי כמעט שעתיים.

אבל אז עברתי למקום עבודה אחר שהאריך לי את הנסיעות בכל יום כך שלא נשאר לי זמן להליכות – ואז עברתי דירה כדי להתקרב לעבודה, אבל השגרה הזו של ההליכות נשברה כבר ומכיוון שלא יהה לי את המסלול ה״קבוע״ שלי הן די הפסיקו.

אבל אז הצטרפתי לתקופה מסויימת לשומרי משקל, והמדריכה שם סיפרה לנו על איך היא התחילה להתעמל. היא סיפרה שהיא שנאה ספורט ותמיד היה לה תירוץ למה אין לה זמן – והיא החליטה לעשות מעשה. היא אמרה שבערב היא יכולה לצאת להליכה של רבע שעה: ללכת 7 – 8 דקות לכיוון מסוים ואז לחזור הביתה. בעלה יוכל להסתדר עם הילדים לכל כך מעט זמן (במיוחד כשהיא זמינה בטלפון ויכולה תוך כמה דקות לחזור הביתה במקרה חירום) והיא תוכל לוותר על רבע שעה של בטלה מול הטלוויזיה או המחשב.

כדי לא להשתעמם בהליכות האלו היא היתה פשוט ״עושה סידורים״ בטלפון בזמן ההליכה – עונה להודעות או מתקשרת לאנשים שהיא היתה צריכה לחזור אליהם, ועם הזמן רבע השעה ממש לא הספיקה לה לכל הסידורים הטלפוניים אלו, אז היא התחילה פשוט להאריך את ההליכות כדי שיהיה לה יותר זמן לשוחח בטלפון. ומסתבר שלא רק שהזמן לא חסר לה, אלא שהבית גם לא התמוטט ובעלה הצליח להיות עם הילדים בלי שיקרה אסון אפילו כשהיא היתה לוקחת שעה להליכה כמה פעמים בשבוע.

ואז היא קינאה בכל אלו שהיא ראתה שחלפו על פניה בריצה בזמן ההליכות שלה, והתחילה לשלב קצת ריצה בהליכות. עם הזמן היא הוסיפה עוד ועוד ריצה – עד שבתקופה שבה היא סיפרה לנו על המעשה היא היתה רצה שעה כמה פעמים בשבוע וגם משתתפת מידי פעם במירוצים.

מכיוון שאין לי רכב והייתי מגיעה לעבודה באוטובוס – בוקר אחד פשוט החלטתי לרדת תחנה אחת אחרי התחנה הרגילה שלי וללכת את המרחק הזה לעבודה. בבוקר הראשון נהג האוטובוס היה מופתע שלא ביקשתי לעצור בתחנה הרגילה שלי ואפילו עצר לי שם מיוזמתו כי הוא היה בטוח שלא שמתי לב או ריחפתי והייתי צריכה להסביר לו שאני באמת מתכוונת לרדת תחנה אחת מאוחר יותר.

בהתחלה הרגשתי עייפה קצת אחרי הליכה ל בערך 25 – 30 דקות, אבל עם הזמן התרגלתי וגם הוספתי הליכה לתחנה רחוקה יותר בערב.

ואז הגיע הקיץ ולא רציתי להגיע מיוזעת למשרדֿ. בערך באותה תקופה רשת הולמס פלייס יצאה עם תוכנית שהתבססה על מונה צעדים שבו היו ניתנים אתגרים לכל אדם לסך הצעדים שהוא הולך ביום ובנוסף למה שהוגדר כ״צעדים של פעילות אירובית״ (הליכה של לפחות עשר דקות רציפות עם פחות מדקה הפסקה) שגם עבורה נקבע יעד יומי. עבור כל עמידה ביעד היינו מקבלים ניקוד שבסופו של דבר יכולנו לנצל לפרסים שונים.

מכיוון שהולמס פלייס החליטו בין השאר להשיק את התוכנית בשיתוף עם ״שומרי משקל״, החלטתי ״ללכת על זה״ ורכשתי את התוכנית. אחרי שבוע שבו מונה הצעדים עקב אחרי הפעילות היומיומית שלי, נקבעו לי יעדים די גבוהים להליכה היומיומית וגם לעילות האירובית. מעבר לזה, התוכנית עצמה היתה בנויה כך שבכל שבוע היא היתה מאתגרת את המשתמש קצת יותר – עד שהמשתמש ביקש להפסיק עם זה. נוצר מצב שבו במשך תקופה די ארוכה המשכתי עם האתגר, וההליכות שלי הלכו והתארכו עד כדי כך שאני חושבת שההליכה שלי היתה באורך של בערך שעה ורבע כל בוקר.

אחרי שהבנתי שיש גבול לכמה מוקדם אני מסוגלת להתעורר כדי להאריך את ההליכות שלי, בסופו של דבר הצטרפתי למכון כושר כדי להמשיך לאתגר את עצמי – וכנראה שהמסגרת הזו היתה מספיק חזקה ורחבה כדי לשרוד שינויים במקום עבודה ומגורים כי אני מתמיגה בה כבר בערך עשור.

איך התגברתי על אתגר?

כחלק מ bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב היום על אתגר שהתגברנו עליו.

לפני קצת יותר משנתיים, קצת לפני הקורונה, יצא לי לטייל לניו זילנד. מדובר היה על טיול מאורגן עם חברה מקומית, והנחתי לפי תיאור הטיול שמדובר על מצב שבו מאפשרים לנו לטייל באופן די עצמאי – כלומר יש מסלול קבוע מראש, אבל המדריכים בעיקר מסיעים אותנו ממקום למקום ודואגים לארחות וכאלו, אבל כשמגיעים לנקודה שבה אנחנו מטיילים – הם פשוט מורידים אותנו ואנחנו מטיילים באופן עצמאי.

אותי הרושם הזה מאוד משך כי אני לרוב הולכת יחסית לאט, וחשבתי שזה יאפשר לי ללכת בצורה יותר רגועה – אבל אחרי יומיים או שלשוה של טיול נוצר מצב שהמדריכים היו מודאגים מקצב ההליכה שלי, כנראה כי המטיילים דיווחו להם שבאד הימים נראיתי ממש ״במצב קשה״ (פשוט כי לא אכלתי כמו שצריך באותו היום ולכן מאוד התעייפתי מההליכה).

מאותה נקודת זמן העדפתי לרוב ללכת לבד כדי לא לעורר את דאגתם של שאר המטיילים, אבל המדריך הבכיר יותר כל הזמן ניסה לנג׳ס לי ״לאתגר״ את עצמי כדי ללכת מהר יותר ולהספיק יותר מסלולים.

זה הגיע לשיאו כשהגענו לעיר בשם קווינסטאון. מדובר על עיר שנמצאת ליד אגם, ומסביבו יש לא מעט גבעות. ואחת מהן נקראת ״גבעת קווינסטאון״ והיא נחשבת לקלה יחסית לעליה. ביום או היומיים שלפי שהגענו לעיר המדריך דאג לנאום לנו ש״כולם״ מסוגלים לעלות על הגבעה.

אז ביום השני שלי בעיר היה לי אחה״צ פנוי והחלטתי לנסות לעלות על הגבעה. אבל כדי להגיע לגבעה – הייתי צריכה לעלות מהעמק עצמו לנקודת ההתחלה של המסלול = מה שכלל עליה בשני רחובות תלולים למדי ולעלות במדרגות בחורשה. ורק אז הגעתי בכלל לתחילת המסלול של העליה לגבעה – שהיתה כולה בעליה (למרות שראוי לציין שהגבעה היתה פחות תלולה מהרחובות שהובילו אליה).

אני מודה שהיו כמה נקודות שכמעט התייאשתי, אבל כל הזמן חשבתי שאני כבר חייבת להיות קרובה לסוף המסלול. היתה נקודה שבה באמת כמעט פניתי אחורנית – אבל החלטתי ללכת עוד חמש דקות, ותוך בערך ארבע וחצי באמת הגעתי לנקודת התצפית שהיתה קרובה לראש הגבעה. היה משם מסלול לראש הגבעה, אבל החלטתי שעליתי מספיק ליום אחד ונקודת התצפית מספיקה לי.

אז ישבתי לנוח לעשר דקות, ובמקביל אכלתי חטיף אנרגיה ושתיתי מים. ואז התחלתי לרדת, מה שהיה קל משמעותית מהעליה, ולא האמנתי כמה קצר נראה כך המסלול. למרות כל זה, כשהגעתי לסוף הרחוב התלול האחרון – הרגליים שלי רעדו, ואין לי מושג איך הגעתי משם לאכסניה שלנו שהיתה בקצה השני של העיר.

אבל לפחות הגעתי לראש הגבעה.

איך נראה ״היום המושלם״ שלי?

זה לפחות הנושא הנבחר בפרוייקט ה bloganuary של וורדפרס.

אני זוכרת שבכיתה ו׳ או ז׳ היה לי ״יום מושלם״. למדתי אז בבי״ס יהודי בארה״ב, וזו היתה התקופה של לפני סוכות, אז בדיוק קישטנו את הכיתה. אני הייתי ה״כוכבת״ כי ידעתי להכין קישוט מיוחד שאף אחת לא ידעה איך להכין, וכולן רצו שאלמד אותן את הטריק.

ואז יום אחרי, כשכולן כבר ידעו איך להכין את הקישוט ורצו להראות לי איך הן למדו את הטריק ואפילו הצליחו ליצור לו וריאציות מעניינות משלהן, סוכות פתאום הרגיש הרבה פחות כיפי.

אני חושבת שבתור מבוגרת הרבה יותר קשה לי להגדיר מהו ״יום מושלם״. קל מאוד להגיד שמדובר על יום חופש, או כשאני בטיול (ואני כידוע אוהבת לטייל) – אבל כבר היו לי ימים פחות נעימים גם בטיולים.

מצד שני, אני אוהבת (לרוב) את העבודה שלי, ונהנית ממנה כשהיא מעניינת. אפשר גם להגיד שאני נהנית כשאני מצליחה במשימה כזו או אחרת, אבל לא פעם אני נהנית גם מהעבודה עליה. אפשר גם להגיד שאני לא אוהבת לחץ, אבל לפעמים דווקא עבודה בלחץ יכולה להיות מאתגרת – ככל עוד אני יודעת ומסוגלת להתמודד בצורה טובה עם הלחץ הזה.

ולפעמים דברים קטנים יכולים להפוך יום סתמי ליום טוב – למשל שיחה מעניינת עם מישהו, או מתנה מפתיעה, או בילוי נחמד עם חברות…

אילו אימוג׳ים אני אוהבת?

הנושא היומי ב Bloganuary של וורדפרס הוא אילו אימוג׳ים אנחנו אוהבים.

אני מודה שאני פחות מתחברת לנושא, כנראה כי אני מהדור שלא ממש מתחבר לאימוג׳ים, שהם משהו שמדבר כנראה לצעירים ממני. לכל היותר אני משתמשת בקצת סמיילים וגם אותם אני לרוב מקלידה.

אבל מסתבר שאימוג׳ים הם חשובים – כי הם בעצם התחליף הדיגיטלי למה ששימשה שפת הגוף בשיחה פנים מול פנים, והם הפכו להיות פופולריים במקביל לעליית ההאינטרנט ובמיוחד אחרי יציאת הטלפונים החכמים לשוק, מה שהפך את התקשורת להרבה יותר דיגיטלית (ופחות פנים מול פנים).

מה זה אומר ״לחיות באומץ״?

זו השאלה היומית שלנו בפרויקיט ה Bloganuary של וורדפרס.

לי זה מאוד הזכיר את הבגרות בהיסטוריה.

בתיכון שבו למדתי עשינו מה שנקרא ״בגרות פנימית״ בהיסטוריה – כלומר דובר היה על בגרות שנכתבה בבית הספר על חומר שבית הספר קבע. במהלך השנה למדנו היסטוריה כרגיל, אבל בפסח קיבלנו רשימה של מאמרים שהיינו אמורים לקרוא ולסכם (ויכולנו לעשות את זה בקבוצה כך שכל אחד קיבל מספר סביר של מאמרים לסכם) – ועליהם נבחנו.

החומר והמאמרים נבחרו על ידי המורות עצמן, והמורה שלנו ומורה של כיתה מקבילה החליטו לתת לנו ללמוד חומר על התקופה של השואה והקמת המדינה. אני יודעת שהיתה כיתה אחרת שבה התלמידים הגישו עבודה במקום לעבור בחינה כתוה, וכנראה שהיו כיתות אחרות שלמדו ונבחנו על חומר אחר אבל אני לא זוכרת בדיוק כמה ולמה.

כבר מהימים של העליות הגדולות, העולים רצו לעשות הכל כדי להפריד את הדימוי של ה״ישראלי החדש״ מה״יהודי הגלותי״. בין השאר הישראלי החדש היה יוזם ולוחם בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כפאסיבי וכמתחנף ל״גויים״ כדי לשרוד.

הנושא הזה בלט במיוחד ביחס של הישראלים כלפי ניצולי השואה. הישראלים ראו ברוב יהדות אירופה כמי שהלכו ״כצאן לטבח״ למחנות, למרות שהם העריכו את מורדי הגטאות כלוחמים. זה מאוד תאם את הצורך של המדינה הצעירה לקדש את ערך הלחימה, שבלעדיו המדינה לא היתה מן הסתם שורדת באיזור שבו היא היתה (ועדיין) מוקפת באויבים.

אבל אחד המאמרי םשקראנו (אי שם באמצע שנות התשעים) העלה את השאלה עד כמה ה״סבילות״ של רוב היהודים במחנות היתה בעצם גבורה בעצם הרצון לשרוד. עצם העובדה שהיו יהודים ששרדו את המחנות והצליחו להמשיך בחיים (לעלות לארץ, להתחתן, ללדת ילדים ובעצם להקים משפחה) הוא במובן מסוים נצחון בפני עצמו – הרבה יותר מעיכוב של כמה ימים בפירוק גטו כזה או אחר.

וכפי שכתוב פה – בהרבה מקרים היתה התנגדות שנקראת ״פאסיבית״ במחנות כמו הברחה של אוכל (פנימה ) או אנשים (החוצה) או השמירה על צלם האדם התרבותי בגטאות ובמחנות כשהנאצים ניסו למחוק כל זכר לזה.

איך התחלתי לצלם, חלק שני

כפי שכתבתי בחלק הראשון של הפוסט – כשרק עברתי לארה״ב לפני עשרים וקצת שנה התחלתי לצלם. בהתחלה היתה לי מצלמת כיס דיגיטלית פשוטה, שממנה עברתי למצלמה ״רצינית״ שעם הזמן שידרגתי. בשלב הראשון השדרוג היה למצלמת פילם רצינית יותר, אבל עם הזמן מצלמות דיגיטליות רציניות הפכו להיות זמינות יותר ויותר – ועם הזמן התקדמתי גם אליהן. בסביבות 2009 ״התייצבתי״ על מצלמה דיגיטלית אחת למשך המון שנים, והחלפתי אותה רק לאחרונה כי היא נגנבה בעקבות שיפוצים שעשיתי בדירה.

עם הזמן והניסיון היכולות שלי השתפרו, אבל עדיין ״התפספסו״ לי יותר מידי תמונות שרציתי שייצאו טובות, ומצד שני יצאו לי לא פעם צתמונות שאהבתי אבל היה ברור לי שהאפקטים שאהבתי בהן יצאו במקרה רק כי המצלמה בחרה לצלם בפרמטרים מסוימים – כאלו שעקרונית אני יכולתי לבחור בעצמי מראש כדי להגיע לתוצאה הזו.

לפני כמה חודשים, בדיוק כשחשבתי על הנושאים האלו – קיבלתי במקרה מייל מחברה רצינית שמארגנת טיולים שמודרכים על ידי צלמים שהחליטה לפתוח גם כמה קורסי בסיס לתחום הצילום – כנראה בגלל הבנה שיש צלמים חובבנים שמגיעים לטיולים שהידע הזה חסר להם, לצד המחשבה שכך הם יוכלו לקבל יותר חשיפה לטיולים שלהם.

חשוב לי לכתוב שהקורסים עצמם מעולים. מעבירים אותם צלמים מקצועיים, שיש להם גם יכולת ללמד ולהעביר חומר בצורה טובה. אני מרגישה שלמדתי מהן המון והשתפרתי מאוד בעקבות כל קורס (באורך של כמה שבועות) ברמה שבה לא השתפרת במשך שנים של לימוד עצמאי מהניסיון שלי. חשוב לי גם לציין שעברתי כמה מהקורסים שעשיתי במחזור הראשון שלהם, ואפשר היה לראות שהם מנסים ללמוד מהניסיון ולהשתפר (ועדיין הלימוד היה מאוד יעיל ואכפתי).

הקושי שלי עם הקורסים הוא ברמה יותר אישית שלי. היה ברור לי שאני רחוקה מלהיות צלמת ברמה מקצועית או אפילו חובבת ברמה גבוהה, ושיש לי הרבה ללמוד – לא רק ברמה הטכנית אלא גם בפן הויזואלי / אמנותי של הצילום.

אני מניחה שאפשר לסכם את החוויה שלי בכך שהרגשתי שהמדריכים לא חושבים שיש לי פוטנציאל בתור צלמת בפן היצירתי הזה (למרות שקיבלתי מחמאות על ההבנה הטכנית יחסית לתלמידים אחרים).

בקורס הבסיסי (שבו למדנו יותר על ההיבטים הטכניים של הצילום כמו למשל תפעול המצלמה בצורה ידנית יותר) הייתי קצת מופתעת מזה, אבל בדיעבד אמרתי לעצמי שכנראה לא פעם התרכזתי בעיקר בפן הטכני של התרגילים ולא חשבתי גם עד כמה התמונות עצמן יוצאות ״יפות״, ולכן לא הצלחתי להרשים.

אבל אז הצטרפתי לקורס מתקדם יותר, ואני חושבת שכולנו התקדמנו משמעותית – אבל במהלכו היתה לי תחושה שלמדריך היו כמה תלמידות שהוא ראה בהן פוטנציאל ועודד אותן יותר. שתיים מהן באמת כבר היו ״רציניות״ יותר בתחום ושקלו להפוך לצלמות מקצועיות, אבל אחת היא מישהי שהתחילה לצלם רק לאחרונה ואיכשהו הוא כל הזמן שיבח את יכולת הראיה המרחבית שלה.

כפי שאפשר להבין, אני לא הייתי אחת מהמשתתפות האלו, ולמרות שבקורס עצמו המדריך נתן לי פידבק חיובי על ההתקדמות שלי, כשבסופו שאלתי את המדריך האם יש לי פוטנציאל להתקדם הלאה, ראו שהשאלה לא היתה לו נוחה והוא ענה ש״מוקדם מידי כדי לקבוע״. התחושה שלי היתה שזה היה ״לא״ מנומס.

לא מזמן עשיתי סדנה קצרה נוספת עם מדריך אחר, וגם ממנה יצאתי עם תחושה דומה. במפגש האחרון עברנו על צילומים שלנו – ולמרות שהוא חילק לכולנו ביקורת כנה ונוקבת על רוב התמונות שלנו, לכל שאר המשתתפים הוא מצא לפחות תמונה אחת שבה הוא ראה לפחות פוטנציאל לתמונה טובה (ובמקרה או שניים אפילו תמונה טובה). עבורי היתה רק ביקורת.

וזה מעבר לעובדה שלסשן של ביקורת העבודות הצטרף גם המנהל המקצועי של התוכנית, וכשהמדריך התחיל לבקר את העבודות שלי – היה למנהל המקצועי חשוב לקטוע אותו ולדבר על כך שלצילום יש את הפן הטכני, אבל גם את הפן היצירתי, והוא המשיך לדבר על כמה הפן היצירתי חשוב ולא ברור מאליו.

הנאום הזה היה (כנראה) מקרי, אבל איכשהו הוא כנראה שיקף לא מעט מהחששות שלי.

אני כרגע מתלבטת מה הלאה. מצד אחד למדתי המון מהקורסים השונים – אבל מצד שני אני יוצאת מכל קורס כזה מתוסכלת ומרגישה שאולי אין לי בכלל כשרון לתחום.

זה לא שאני מעוניינת להפוך לצלמת מקצועית, אבל קיוויתי להחשב לחובבנים מוכשרת – אבל עכשיו אני לא בטוחה שאני כז, וזה די הוציא לי את ההנאה מתחום שבעבר נהניתי לעסוק בו. אני מניחה שהמחשבה שאנשים נהנים לראות את התמונות שלי היתה חלק מההנאה הזו, ועצם הביקורת על זה שאין ממש ממה להנות מורידה משמעותית מה״כיף״ עבורי.

מהם חמישה דברים שאני מודה להם היום?

כחלק מפרוייקט הכתיבה bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב על חמישה דברים שאנחנו מודים עליהם היום.

הדבר הראשון שאני מודה עליו זה שלא קיץ עכשיו.

בתור ילדה אהבתי את הקיץ, אבל זה כנראה היה קשור לעובדה שבתור ילדה היה לנו חופש בקיץ, וגם גרתי בירושלים כך שהקיץ לא היה כזה חם והיה אפילו די יבש. אבל עכשיו אני גרה באיזור ת״א, והקיץ לח משמעותית – וגם יש לי רושם שגם הקיצים רק הולכים והופכים להיות חמים יותר.

אז אני מבחינתי מעדיפה את החורף הכי קר – רק שלא יהיה יולי אוגוסט שוב.

הדבר השני שאני מודה עליו זה שאני בריאה.

בשנים האחרונות יצא לי להכיר לא מעט אנשים יחסית צעירים שחלו בסרטן. חלקם שרדו, אבל חלקם לא – ולמרות שה מיעוט אני שמחה שאני לא אחת מהם.

הדבר השלישי שאני מודה עליו זו העובדה שכבר לא מעט שנים יש לי יכולת לטייל בעולם. לא לכולם יש את האפשרות הזו – מבחינה כלכלית או מבחינת היכולת לקחת מספיק חופש, במיוחד לטיולים ארוכים יותר או לכאלו שמגיעים ליעדים מאוד מיוחדים או אקזוטיים.

הדבר הרביעי שאני מודה עליו זו העובדה שהעבודה שלי מאפשרת לי לעבוד מהבית, והחברה שבה אני עובדת די גמישה בנושא השה, מתוך הבנה למורכבות של עבודה במשרד בזמן הקורונה.

ממה שהבנתי מאנשים שעבדו איתי במקום העבודה הקודם שלי (שאותו עזבתי קצת לפני הקורונה) – אצלם ההנהלה פחות סובלנית לנושא, וכבר תקופה די ארוכה החברה מנסה להחזיר את העובדים למשרד ללפחות יומיים בשבוע (למרות שהעובדים מוצאים דרכים מעניינות כדי להתחמק).

הדבר החמישי שאני מודה עליו הוא העובדה שאחרי שנסגרה ה״בלוגיה״ בתפוז. – מצאתי מקום חדש לכתוב בו בלוג וגם קהילה בכל מה שקשור לכתיבה. אני מודה שמאוד התגעגעתי לזה.

מה אנשים מניחים עלי בטעות?

כחלק מ bloganuary בוורדפרס, התבקשנו לכתוב רשומה ביום, כשהשאלה שנשאלנו היום היא: מה אנשים מניחים עלי בטעות?

אחד הדברים שאנשים מניחים עלי היא העובדה שאני שונאת להצטלם בגלל שאני שמנה. אני אמנם לא נהנית להצטלם – אבל גם לא אהבתי להצטלם גם כשהייתי רזה בגילאים צעירים יותר. איכשהו גם כרזה מעולם לא הייתי פוטוגנית – שזה כנראה אומר שקשה למצוא זווית צילום שמחמיאה לי.

אני מניחה שהמשקל לא עוזר – אבל בעיקר מה שמפריע זו התפיסה של צלמים שלא רוצים לצלם אותי. זה משהו גורף – באירועים כמו חתונות, באירועים בעבודה, או בכל אירוע אחר שבו מצמים אנשים, ממש רואים איך צלמים מתעלמים ממני במקרה הטוב או ממש בורחים ממני במקרה הפחות טוב.

זה הגיע למצב שבו לא מזמן הגיע צוות צילום למשרדים של החברה שלנו כדי לצלם כתבת תדמית, והם הגיעו לאיזור שבו הצוות שלי יושב. הם ביקשו מכל שאר האנשים לדגמן להם. – אבל התעלמו ממני וניסו בכל כוחם לצלם סביבי בלי שהם יצטרכו להגיד לי להתרחק מהאיזור כי אני מפריעה להם.

אני מניחה שחלקם מניחים שכאישה שמנה אני לא רוצה להצטלם, או שחלילה תצא להם תמונה שתתפס כ״לא טובה״ ולכן לא יזמינו אותם לצלם שוב.

אבל בשנים האחרונות יש דווקא גישה שלפיה לנשים שמנות כן חשוב להצטלם כדי ליצור סביבה שבה צילומים של נשים שמנות נראים נורמליים ולא חריגים ו״מכוערים״. הבלוגרית זוהר וסילויצקי למשל לא פעם מצטלמת בהלבשה תחתונה סקסית כדי להראות שנשים שמנות יכולות גם הן להיות סקסיות.