למה דווקא בלוג?

זה נושא השרביט החם השבוע.

בלוגים בימינו נחשבים למשהו מאוד מיושן, במיוחד לאור העובדה שכיום כולם כותבים ברשתות החברתיות.

אבל בעיני יש לרשתות החברתיות המון חסרונות. קודם כל, הרבה יותר קשה לקרוא בהן פוסטים ארוכים. יש סיבה לכך שטוויטר הכבילה אורך הודעה לשמונים תווים, ואנשים גם נוטים לא לקרוא פוסטים ארוכים מידי בפייסבוק. לפחות כשאנשים פותחים עמוד בבלוג הם יודעים שזו הולכת להיות רשומה ומטבעה כנראה שיש סיכוי שהיא תהיה ארוכה יותר.

מעבר לזה שברשומות בבלוג יש אפשרויות עריכה גדולות יותר ואפשרות לשלב ברשומה עצמה תמונות, ממש כמו בכתבה בעיתון.

וכנראה גם בגלל שיש לי מה לכתוב עליו, וזוה דורש את כל התכונות הנ״ל.

טיול ״פנימי״ באלסקה – רקע

כזכור, בשנת 2003 יצאתי לשייט באלסקה, אבל היה לי ברור בשלב מסוים שאני רוצה להדגיע גם לאיזורים הפנימיים שלה. בהתחלה הצטערתי קצת שלא הצטרפתי לסיור שהציעה חברת השייט כי לא הייתי מודעת אליו – אבל בדיעבד אני שמחה כי בסופו של דבר מצאתי אלטרנטיבה מקיפה יותר במחיר סביר יותר.

מדובר בעצם על חברה בשם Green Tortoise – חברה מסן פרנסיסקו שבתחילת דרכה באמצע שנות השבעים התחילה כחברה לתחבורה ישירה בין ערים מסוימות במערב ודרום מערב ארה״ב. עם הזמן החברה הוסיפה עצירות בכל מיני מעיינות חמים בדרך כדי לשעשע את הנוסעים – ועם הזמן התפתחה לחברת טיולים לכל דבר – ויש לה בנוסף שתי אכסניות (בסיאטל ובסן פרנסיסקו).

כשאני שמעתי על החברה לראשונה בסביבות 2003 או 2004, החברה היתה בשיאה והציעה מסלולי נסיעה רבים , שאפשר היה לחלק אותם לכמה קטגוריות:

  • מסלולים בדרום מערב עד צפון מערב ארה״ב באורכים משתנים שבהם מבקרים בפארקים לאומיים שונים באיזור.
  • טיולים למקסיקו ומרכז אמריקה שהתרכזו בעיקר בחופים למיניהם אבל כן היו מידי פעם ביקורים באתרים מעניינים בדרך, כשהחופים היו לא פעם חופים פרטיים או כמעט פרטיים.
  • טיולים חוצי ארה״ב – כשמסלול אחד היה ממזרח למערב והשני ננערב למזרח – כאחד כיסה אתרים בחלק הצפוני יותר של המדינה, והשני בחלק הדרומי שלה.
    אלו היו סיורים שנערכו בעיקר בקיץ מתוך הבנה שיתעניינו בהם בעיקר בוגרי תיכון או תעירים בכיל אוניברסיטה / מכללה.
  • גולת הכותרת היתה בטיול לאלסקה, שלרוב משך דווקא אוכלוסיה מבוגרת יותר.

האוטובוס הוא אוטובוס ייחודי כשבמהלך היום יש בו מושבים שאפשר לשבת עליהם – ובלילה אפשר לארגן אותם מחדש בצורה שבה הספסלים לשעבר הופכים למשטח שינה שאפשר לפרוס עליו מזרונים שעליהם ישנים הנוסעים בשקי שינה.

היכולת הזו לישון על האוטובוס בעצם חוסכת כסף על מלונות או אתרי קמפינג – ומאפשרת בעצם לנהגים לנסוע בלילה כדי שהימים יוקדשו בעיקר לטיולים. ואכן יש שני נהגים, לא רק כי החוק קובע מגבלות על נהיגה בלילות, אלא בעיקר כי זה יותר בטוח.

לעיתים יש מצבים שבהם כן שוהים באתרי קמפינג שונים (למשל אם מבקרים בכמה אתרים באותו איזור ואין צורך לנסוע בלילה) – ולמרות שעדיין אפשר לישון באוטובוס, אפשר גם לישון באוהל. בעבר הנוסעים שהיו מעוניינים בכך היו צריכים להביא את האוהל בעצמם, אבל כיום אפשר גם לשכור מהחברה אוהל. זכור לי גם מהטיול הראשון שלי שהנהגים אפשרו לנו להוציא ציוד כמו המזרנים מהאוטובוס ולישון בחוץ לא מתחת לאוהל ככל עוד שמרנו על הציוד מהאוטובוס נקי (למשל בכך שפרסנו ברסנט מתחת למזרנים), אבל זה לא קרה בטיולים האחרונים שלי כך שזה כנראה לא ממש אפשרי (או לפחות לא מומלץ) כיום.

את הארוחות בטיול מכינים יחד במטבחון מאורגן על האוטובוס עם גזיות וכו׳, כשיש מתחת לכמה מהמושבים בקדמת האוטובוס חללים דמויי צידנית שבשילוב קרח הופכים להיות מקרר. כך שבמצב כזה אפשר לעשות קניות רק פעם בכמה ימים כדי שיהיה מה לבשל ולאכול.

אםזה נשמע לכם מוכר – אז זה בהחלט דומה לדרך בה טיילתי בניו זילנד, ןבעבר אפילו היה בין החברות שיתוף פעולה מסויים. ישנם הבדלים מסויימים בדרך בה מתנהלים הטיולים: בניו זילנד למשל מעולם לא נהנו במהלך הלילה, מה שאיפשר שינה נוחה יותר באוהלים, אבל מצד שני זה די דרש מאיתנו להקים אוהלים בלי האפשרות לישון במקום שלא דורש הקמה ופירוק של אוהל אם לא רוצים להסתבך עם זה. בגרסא האמריקנית של הטיול יש לתחושתי יותר ארוחות משותפות שמאורגנות על ידי החברה, לא פעם בגלל חסכנות וארגון של הנהגים, לעומת החברה הניו זילנדית שבה הארוחות נקבעות מראש וזהו. מעבר לזה – בחברה האמריקנית ארוחות הבוקר נוטות להיות ״רציניות״ יותר וכאלו שמבשלים במקום (לרוב על ידי משכימי הקום של הקבוצה) – שהן משביעות משמעותית למשך לא מעט זמן (ופעם פעמיים הן גם יכולות להיות כאלו כבדות שהן מורגשות בטיול עצמו). מצד שני זה משהו שגוזל לא מעט זמן בבוקר לבישול, אכילה ואז ניקיון.

לצערי הרב החברה, שקיימת מאז אמצע שנות השבעים, נתקלת בקשיים. כערך בשנת 2016 או 2017 יותר יותר מהטיולים שלה בוטלו – זה התחיל בטיולי החוף במקסיקו ומרכז אמריקה שנעלמו ללא הסבר, ואז הטיולים חוצי ארה״ב בוטלו.

רק לקראת תחילת הקורונה החברה פרסמה הודעה: מצבה של החברה בשנים האחרונות לא היה טוב, ורוב האוטובוסים שלה ״הושבתו״ מתחילת עונת הטיולים של 2017. כיום בעלי החברה מתפעלים אותה כמעט בלעדית, עם נהג או שניים שלוחות הזמנים שלהם מאפשרים להם לבוא ולנהוג מידי פעם לפי הצורך.

כנראה שיש סיבות רבות לזה – החל מהקלות היחסית כיום של ארגון טיולים (וקבלת רעיונות לטיולים) באינטרנט שהופכת סוכנויות נסיעות ״רשמיות״ לפחות מושכות, וסוגי הטיולים שאנשים נמשכים אליהם משתנים. יכול גם להיות שעצם העובדה שבאופן עקרוני ומתוך בחירה אין על האוטובוסים ווי פיי (כדי לאפשר לאנשים לשוחח במקום להיות צמודים למסכים) מקשה על מציאת מטיילים שירצו להיות ״משפיענים״ שיפרסמו תמונות שלהם בטיול של החברה, כי קשה להם מידי לפרסם תמונות באינסטגרם.

הקורונה כמובן גרמה להשבתת הפעילות של החברה, אבל ב 2022 הם מוציאים טיול מחודש לאלסקה, כך שאם מישהו פה מתרשם מהטיול – הוא כמובן מוזמן להרשם אליו.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שני

את הימים הבאים בילינו בטיול בלא מעט אתרים קטנים ולא ידועים. בהסתכלות על המסלול שהחברה מציעה כיום זה השתנה – והימים הראשונים לטיול מוקדשים לפארקים הגדולים של מערב קנדה בהרי הרוקיס הקנדיים.

כאן עולה שאלה מעניינת: האם עדיף לטייל במקומות ״מפורסמים״ וגדולים, או אולי דווקא בכאלו קטנים ופחות ידועים?

זה לא שפספסנו יעדים מעניינים וחשובים באלסקה עצמה – היינו בערים שעל החוף (כשהפעם נשארנו למשל בעיר ג׳ונו למשך שלושה ימים כדי שנוכל להנות מטיולים בסביבת העיר ולא רק בביקור חטוף לקניית מזכרות). היינו גם בפארק הלאומי דנאלי הוא אחד הפארקים הגדולים והידועים של אלסקה.

אבל לא פעם יצא לנו לעבור בדרך גם במקומות קצת פחות מפורסמים, שהם לא בהכרח פחות שווים או יפים או מעניינים מאתרים מוכרים.

יצא לנו למשל לבקר בכמה אתרים בקנדה של מה שקנדים מכנים First Nations והאמריקנים שכניהם מדרום מכנים Native Americans (ואנחנו בעבר היינו מכנים ״אינדיאנים״. לא פעם הביקור באתר או אפילו בכפר מלווה בהסברים על התרבות המקומית ועל איך, מדוע וכיצד נבנים ה Totem Poles הידועים שלהם. לא פעם גם מסבירים לתיירים כמה חשובה התיירות הזו של אנשים שמגיעים לכפר הן לשימור התרבות של ה First Nations, אבל גם ליכולת של אותם אנשים להתפרנס בצורה מכובדת וטובה במקום להתמכר לאלכוהול.

מעבר לזה, צעדנו לא פעם בכמה מסלולים קטנים ונחמדים שהובילו למשל למפלים או לנופים יפים אחרים.

באחד מהמסלולים איכשהו הכביש למסלול נחסם לרכבים, והיינו צריכים לעלות ברגל מרחק די גדול בגלל זה רק כדי להגיע לתחילת המסלול, שהתברר ככזה שהיה קל יותר מהעליה בכביש עצמו… למרות שמחפשי האתגר מצאו שביל שעבר דרך אבנים לא יציבות כדי להגיע למפל אחר כדי לאתגר את עצמם.

אתרי הקמפינג שהיינו בהם היו לא פעם יפים לא פחות – למרות שבחלקם לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. המשמעות של ״אין מים זורמים״ אומרת שאין מקלחות, אין מים במטבחים (וצריך להביא מים מבחוץ) – אבל גם אומר שאין שירותים שאפשר להוריד בהם מים אלא שירותים שבעצם יש מתחתם בור גדול שבו נאספים כל הצרכים – שמידי כמה ימים מפונים ומנוצלים למטרות כמו ייצור דשן. למזלנו לרוב הגענו לאתרים כאלו כשהשירותים היו יחסית ריקים, אבל אחרי לילה של שימוש של כולנו כבר התחלנו להרגיש קצת בריחות.

ואפרופו שירותים: כנהוג בארה״ב, עקרונית גם באוטובוס עצמו יש שירותים, אבל הנהגים מאוד מבקשים שלא נשתמש בהם כי צריך לרוקן אותם בצורה מאוד תכופה כדי שהם לא יתחילו להסריח – וגם אם יש מצבים שבהם אין ברירה אלא להשתמש בהם, מדובר רק על שתן. קרו לי במהלך השנים כמה מצבים שבהם הנהגים כן אפשרו להשתמש בשירותים, במיוחד במצב שבו מיהרנו או שהיו פקקים איומים שלא השתחררו בקרוב ומישהו היה ממש ממש ממש חייב להתפנות כאן ועכשיו.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק ראשון

אני חייבת להתוודות: הטיול הזה כנראה לא ממש יהיה בסדר הנכון ולא יהיה מי יודע מה מדויק. בטיולים האחרונים שלי אני מקפידה לא פעם לכתוב בצורה מסודרת ביומן איפה היינו ומה עשינו בכל יום כי כבלוגרית (לשעבר בלוג בתפוז שנסגר בכוח לפני בערך שנה ומשהו) ידעתי שאני אצטרך את המידע הזה. אבל כשטיילתי באלסקה בקושי התחלתי לכתוב בבלוג הצילום שלי, ולכן לא ממש רשמתי דברים בצורה מסודרת.

נקודת ההתחלה של הטיול היתה סן פרנסיסקו, ואני הגעתי לעיר כמה ימים מוקדם. אל תשכחו שבטיסות בינלאומיות יכולים להיות עיכובים, ועדיף לא לפספס טיול רק כי איחרתם בגלל בעיות בטיסה.

למזלי הטיסה עמדה בזמנים, אבל סן פקנסיסקו היתה גשומה מאוד לאורך הימים שהייתי בה, ומזג האוויר התחיל להתבהר רק באחר הצהריים של היום שבו התכנסנו בערב כדי לצאת. כפי שאתם רואים אפשר היה לטייל ככל עוד לבשתם מעיל גשם טוב.

כפי שאפשר להבין, התכנסנו בשעות הערב בתחנת אוטובוס ישנה בסן פרנסיסקו. אפשר היה להתרשם שאנשים יחסית מבוגרים, ואני בגיל 36 הרגשתי פחות או יותר בגיל הממוצע, למרות שהיו גם כמה מטיילות צעירות יותר וכמה מטיילים מבוגרים יותר. בהמשך הדרך הצטרפו אלינו עוד כמה מטיילים בפורטלנד (אורגון), סיאטל, וונקובר (שבה עברנו באמצע הלילה) – כשבסיאטל הצטרפו לטיול זוג ישראלים. היא נראתה בערך בת חמישים או חמישים וקצת, אבל בן זוגה היה מבוגר ממנה משמעותית ולדעתי בן בערך שמונים. אבל הוא תמיד היה במצב רוח טוב והתמודד יפה עם הטיול, כך שרוב המטיילים מאוד חיבבו אותו ושמחו לעזור לו.

אחד הדברים שמאוד הקלו על זה היתה העובדה שבת זוגו דאגה שלא תיווצר תחושה שהוא ״מעמיס״ על המטיילים בכך שהוא פחות יכול להשתתף במשימות משותפות כמו בישול, והיא לא פעם דאגה לעבוד יחסית יותר בארוחות כדי להרגיש טוב עם המצב, למרות שיש לי רושם שאף אחד לא ממש בדק את הזוג וכולם גילו הבנה.

אבל כן היה סיפור חריג בתחילת הטיול. נתחיל מזה שהיו לנו שני נהגים – אחד היה וותיק בחברה, שהיה בעצם ברמן וותיק ומבוקש שידע שהוא יכול פעם בשנה לבקש חופש להדריך טיולים, מבינתו זה כנראה היה שילוב של הגדלת הכנסה פלוס הזדמנות לטייל. הנהג השני היה אמנם בעל וותק בחברה, אבל הותק שלו היה קטן משמעותית והוא מעולם לא טייל באלסקה ובהרבה מובנים היה עדיין ״מתלמד״.

כשהתכנסנו בערב הראשון כדי לעלות על האוטובוס, הסתובב בינינו מטייל שנראה היה מאוד נרגש. הוא יזם שיחה כמעט עם כולם, וסיפר איך היה לו מזל והוא הספיק לאכול את ארוחת הערב החינמית שסופקה באכסניה לפני שהוא יצא לכיוון האוטובוס, וניסה ליצור רושם שהוא מטייל וותיק בחברה.

אבל בבוקר שלאחר מן שמתי לב שהוא לא באיזור ושאלתי את אחת המטיילות. היא סיפרה לי שבשלב מסויים אחד הנהגים זיהה אותו כמטייל שטייל בעבר בחברה ושהתברר כבעייתי מכמה בחינות, ולכן הוא ״התבקש״ לא להצטרף לטיול. לא בדיוק הצלחתי להבין ממנה מה היה בדיוק בעייתי בהתנהגות שלו – היא הזכירה משהו לגבי זה שהוא לא היה מתקלח, אבל אני חושבת שכנראה היה משהו חריג משמעותית בהתנהגות שלו כדי לפסול אותו בתור מטייל – במיוחד לאור העובדה שהטיול לאלסקה הוא ארוך ויקרה וההפסד הכספי מביטול של אפילו מטייל אחד יכול להיות משמעותי מאוד לחברה.

במהלך היום הראשון של הטיול, יצא לנו לבקר בעיר פורטלנד שבאורגון לכמה שעות שבהן אכלנו גם צהרים – והסתובבנו כדי לגלות למשל שיש בעיר צ׳יינה טאון מאוד מיוחדת. בזמן הזה הנהגים עשו סידורים שונים

לאחר מכן נסענו לסיאטל, שאליה הגענו בשעות אחה״צ המאוחרות. ניתן לנו קצת זמן להסתובב בעיר – אבל לא הרבה, ולכן למשל אני אישית החלטתי לא לעלות לראש המגדל היודע של העיר. היו כמה מטיילים אחרים שכן החליטו לעלות והם איחרו לדאגתם הרבה של המדריכים.

כן יצא לרובנו לעבור ליד הסניף המקורי של סטארבאקס. רובנו לא רכשנו משם כלום, בין השאר כי אכלנו ארוחת ערב באכסניה של החברה שהיתה במקום, מה שחסך לנו זמן של בישול ושטיפת כלים.

משם היתה לנו נסיעת לילה שבה עברנו דרך וונקובר בשעות מאוד מאוחרות שבהן כולנו כבר ישנו כדי לאסוף עוד מטיילים.

על אלסקה והרפתקאות

בשנת 1996 העיתונאי ג׳ון קראקאוור כתב ספר בשם ״עד סוף העולם״ על צעיר בשם כריס מקנדלס.

כריס ואחותו הצעירה קארין נולדו במשפחה לא ממש יציבה. האמא שלהם היתה בעצם המאהבת של האב כשהוא היה נשוי לאישה אחרת, והוא המשיך במשך שנים לגור עם המשפחה הראשונה שלו למרות שכריס וקארין כבר נולדו (ואפילו נולד לו ילד נוסף מאישתו הראשונה אחרי שהם נולדו), והוא התגרש מאישתו הראשונה רק מאוחר יותר. לפי קארין, ההורים היו אלימים אחד כלפי השני וגם כלפי כריס וקארין (למרות שההורים מכחישים את הסיפור).

הספר בעצם רואה ברקע המשפחתי הזה כמה שגרם לכריס כבוגר תואר טרי לתרום את כל הכסף שהיה לו לאוקספם, והתחיל לנדוד ברחבי ארה״ב. הוא עבד בעבודות מזדמנות שונות (כולל במסעדות או בחקלאות) במקביל לטיולים שבהם הוא היה צריך להסתדר לבד בטבע – עד שבשלב מסוים הוא החליט לעבור לאלסקה כדי לחיות שם כנווד שלא צריך להסתמך על החברה המערבית. קראקוואר חש שבמובן מסויים כריס רצה לחקור את הסביבה שלו באותו אופן שבו מגלי הארצות השונים היו מגיעים למקומות זרים בלי מפה ולהסתדר בהם.

כריס הגיע לאלסקה באפריל (סוף תקופת החורף) והצליח בקלות לחצות נהר בדרכו מערבה. לפי עדות של מי שנתן לו את הטרמפ לנקודה שממנה הוא התחיל לצעוד, נראה היה שלא היה לו את הציוד הנדרש לשרוד בשטח, ובמיוחד נראה היה שאין לו מספיק מזון כדי לשרוד לאורך זמן. התוכנית המקורית שלו היתה להמשיך וללכת, אבל איכשהו נשאר במיקום מאוד מסויים ליד הפארק הלאומי דנאלי שבו היה אוטובוס מקולקל שהיווה מחסה לציידים שהיו נוסעים למקום. לפי היומן שהוא רשם במשך התקופה הזו – ביולי הוא כנראה ניסה לחזור חזרה לעיר הקרובה Fairbanks, אבל הזרימה בנהר שהוא חצה באפריל הפכה להיות חזקה מידי והוא לא היה יכול לחצות אותו. אם היתה לו מפה, הוא היה מגלה יחסית בקלות שבמרחק כמה מאות מטרים משם יש גשר שהיה מאפשר לו לחצות את הנהר – אבל לא היתה לו מפה, וכנראה שאי אפשר היה לראות את הגשר מהנקודה בה הוא ניסה לחצות.

בסופו של דבר, בסביבות אמצע אוגוסט הוא מת, והגופה שלו נמצאה במצב לא טוב בערך שבועיים אחר כך על ידי ציידים שבאו להשתמש באוטובוס לשנת לילה. ישנו עדיין וויכוח האם הוא מת מרעב (בגלל שהוא הוציא יותר קלוריות ממה שהוא אל בניסיון לשרוד) או מהרעלה של פטריה או חומר רעיל אחר במזון שהוא ליקט לעצמו.

לאחר שהספר יצא, כריס הפך לגיבור – כנראה כי בין השאר ג׳ון קראקאוור הפך אותו לכזה. ג׳ון עצמו גם סבל ממערכת יחסים בעייתית עם אביו, והוא מצא פורקן לתסכול זה ותחושת חופש בטיפוס הרים כאתגר. למזלו של ג׳ון הוא היה מטפס הרים מנוסה וחזק, ובסופו של דבר הפסיק עם הטיפוס לאחר שהוא התחתן, אבל כנראה שהוא הזדהה מאוד עם כריס מקנדלס ולכן תיאר את החוויה שלו באור רומנטי.

אבל בעיני רבים (וביניהם הרבה מתושבי אלסקה) כריס מקנדלס לא היה גיבור אלא נער חסר אחריות במקרה הטוב או כזה בעל נטיה אובדנית במקרה הפחות טוב. בעמוד הוויקיפדיה שלו הוא מתואר כמי שנראה בערים שונות באיזור אליו הוא הגיע כמוזנח, מלוכלך, מט;ר, וחשדני ברמה שכשהוא נשאל לשמו הוא נתן שם לא נכון, מה שמעלה שאלות לגבי מה היה מצבו הנפשי באותה תקופה. עמוד הוויקיפדיה מציג אותו באור הרבה פחות מחמיא מאשר הספר, כשלא פעם הוא עובר על החוק עד כדי ענייו משטרתי וכמי שגנב אוכל וחפצים אחרים במקרה הצורך.

אבל עבור אנשים רבים באיזור, ובמיוחד עבור העובדים בפארק הלאומי הקרוב – מדובר על טיפוס שאולי נתפס כרומנטי אבל הוא בעצם מסכן את עצמו וחסר התחשבות בסובבים אותו עד כדי סיכון שלהם. כדי לשרוד לבד בטבע צריך לדעת לא מעט – ורעיונות רומנטיים לא מספיקים, ובסופו של דבר מי שמגיע בלי מספיק ידע וציוד יזדקק לעזרה מאחרים, החל מאנשי מקצוע וכלה במטיילים אחרים שהחוויה שלהם תפגע בגלל הצורך לעזור (ולא פעם תוך סיכון עצמי).

ובעיניהם הספר שהוציא קראראוור והסרט ששון פן ביים על סמך הספר שיצא בשנת 2007 החמירו את הבעיה. אמנם רוב המטיילים ראו בכריס דמות רומנטית לא רצו לנסות ״לשרוד לבד בטבע״, אבל רבים כן החליטו להגיע לאוטובוס שבו הוא גר, וחלקם הסתבכו בנהר שבו הוא גם הסתבך, ונאלצו לדרוש פינוי.

אי שם בסוף 2020 האוטובוס הורחק מהנקודה שבה הוא נמצא, ובהתחלה לא ברור לאן הוא הועבר, אבל בסופו של דבר מסתבר שהוא בתהליכי שיפוץ ובקרוב יועבר למוזיאון הראשי של העיר פיירבנקס ויוצג שם.

אלסקה מפרספקטיבה היסטורית

עד עכשיו דיברנו על שייט באלסקה – שנעשה בצורה מאוד אמריקנית שכוללת ארוחות רשמיות והרבה מאוד שופינג (שלפי השיחה המסכמת שלנו בספינה, כמות השופינג שנערכה מעידה על כמה נהנינו בשייט).

אבל מסתבר שגיאוגרפית, אלסקה יותר קרובה לרוסיה מאשר לארה״ב. בין אלסקה לרוסיה עובר מיצר ברינג שרוחבו בנקודה הצרה ביותר הוא 55 מייל (88 ק״מ). בבחירות 2008 מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין שרצה אז כמועמדת לסגנית הנשיא כנציגה רפובליקנית טענה שיש נקודות באלסקה שבהן אפשר ממש לראות את רוסיה – ולפי הכתבה הבאה יש משהו בדברים שלה. יש שני איים קטנים שנמצאים במרחק של 2.5 מיילים (קצת יותר מ 4 ק״מ) שאחד מהם נמצא בשליטת ארה״ב והשני בשליטת רוסיה ובחורף כשהמים ביניהם קופאים אפשר אפילו ללכת ביניהם. יש גם נקודה מאוד מערבית באלקה אצמה שאפשר ביום טוב לראות הרים ברוסיה – אבל באופן עקרוני לא מדובר על מקומות בעלי עניין מבחינה אנושית ובמיוחד לא מבחינה צבאית.

זו הסיבה לכך שלתושבים המקומיים באלסקה (לפני שהגיע לשם האדם הלבן) יש קשר גנטי חזק יותר לאוכלוסיות באסיה מאשר לתושבים המקומיים של איזורים אחרים בישבת אמריקה שנמצאים דרומית לאלסקה.

והרוסים הם באמת אלו שהתיישבו באלסקה באמצע המאה ה 18, אחרי שהם גילו אותה בסוף המאה ה 17. הם מכרו אותה לארה״ב תמורת סכום של כמהמיליוני דולרים (ששווים הרבה יותר היום) אי שם באמצע המאה ה 19 – קצת לפני שהתגלה שבמדינה יש זהב, ובסופו של דבר גם נפט.

אלסקה הפכה למדינה ה 49 של ארה״ב בינואר 1959, כשהוואי הפכה להיות המדינה ה 50 באוגוסט אותה שנה. מה שמאפיין את שתי המדינות הוא שאין להן גבול פיזי עם שאר ארה״ב. במקרה של הוואי זה טבעי כי מדובר על אוסף של איים, אבל בעצם אלסקה גובלת בקנדה, וצריך לעבור דרך קנדה בין ארה״ב ״היבשתית״ לבין אלסקה.

התושבים באלסקה הם יחסית שמרנים מבחינה פוליטית – מסוג האמריקנים שאוהבים שיש להם את הרובה שלהם (בעיקר כדי לצוד), והם בוחרים באופן די עקבי בפוליטיקאים רפובליקנים כמושלים (ע״ע שרה פיילין) ולייצג אותם בקונגרס האמריקני.

בגלל המיקום הצפוני מאוד שלה – האיזורים הצפוניים ביותר שלה נמצאים כבר בחוג הארקטי, ויש בהם אור שמש רציף בכמה ימים בקיץ, וכמה ימים ללא שמש בחורף. אבל גם באיזורים שלא נמצאים בחוג הארקטי יש ימים בקיץ שאין בהם בעצם לילה – השמש שוקעת, אבל נשאר בהם אור דימדומים של השקיעה, שהופכים מהר מאוד לשחר שבו השמש זורחת. בחורף לא פעם יש מעין זריחה די קטנה ולא משמעותית בימי החורף של סוף דצמבר.

אלסקה היא גם המדינה הכי גדולה בארה״ב – היא גדולה משמעותית אפילו מטקסס, שהיא המדינה הבאה בגודלה (והמדינה הגדולה ביותר בין 48 המדינות ה״רציפות״ של ארה״ב). והבדלי הגודל האלו משמעותיים, גם במדינה גדולה כמו ארה״ב. אחת האזהרות הראשונות ששומעים תיירים רבים שמגיעים לארה״ב זה לא להתעלם מהמרחקים הגדולים מאוד בין לא מעט מהערים, במיוחד כאלו שנמצאים בחוף המזרחי והמערבי. אבל תושבי אלסקה לא פעם מזהירים תיירים מארה״ב עצמה לגבי המרחקים באלסקה בדיוק באותו אופן.

אני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן טיולי שייט כל כך נפוצים באלסקה, כי הם מאפשרים לתיירים לא ״לסבול״ יותר מידי בנסיעות בין אתרים שונים. אבל לטיולי שייט יש מגבלה מאוד גדולה: הם מן הסתם עוברים רק ליד החוף. לא מעט מאתרי התיירות המעניינים הם בהחלט ליד החוף – אבל יש גם לא מעט מקומות יפים לבקר בהם יותר בפנים המדינה, וגם במערב קנדה יש אתרים יפים (כמו למשל הרי הרוקיס הקנדיים). לכן חברות השייט לא פעם מארגנות טיולים מאורגנים ליעדים האלו, ברמת פינוק שממשיכה להיות די גבוהה – והמחיר בהתאם.

במקרה הזה, שווה לבדוק את האופציה של לטייל בפנים הארץ לבד בעלות זולה יותר – משהו שאני עומדת לכתוב עליו ברשומות הבאות.

משבר גיל ה X?

זה הנושא השבועי במדור השרביט החם.

אני מניחה שלכל עשור שאנחנו עוברים יש משמעות כי מדובר על ציון דרך כזה או אחר – אבל האם הוא בהכרח כרוך במשבר?

אני חושבת שקל להגיד שגיל עשר הוא לרובנו לא משבר אלא ציון דרך בהתבגרות שלנו בכך שסוף סוף עברנו להיות בני גיל דו ספרתי (למרות שקראתי שהיתה מישהי שהיה לה משבר קיומי כבר בגיל עשר). גם גיל עשרים הוא לרוב לא משבר ואפילו איזושהי נקודת ציון בדרך להיות אנשים מבוגרים סוף סוף.

אני חושבת שגיל שלושים כבר מהווה סיבה למשבר מסוים קטן. אני חושבת שבעיני נשים בעיקר, גיל 30 נשמע ככזה שלהיות רווקה אחריו זה כבר נחשב לבעייתי, כנראה שבין השאר בגלל שפוריות האישה מתחילה לרדת כמה שנים אחר כך, ומי שרוצה להקים משפחה (שזה הרוב המוחלט של הנשים) כבר מתחילה לדאוג לגבי מספר הילדים שהיא תוכל ללדת.

בהקשר הזה עבור לא מעט נשים גיל 35 הוא גם מעין משבר כי זה הגיל שבו באמת רואים ירידה ברמת הפוריות, במיוחד עבור מי שלא הביאה ילדים לעולם.

אבל רוב משברי הגיל מגיעים בגיל ארבעים, כנראה כי זה הגיל העגול שבו (או אולי יותר נכון להגיד "לקראתו") בפעם הראשונה שבו אנשים באמת מבינים שהם מתבגרים, ורואים את השינויים בגוף עצמו. בין אם זו התקרחות, איברים שכוח הכבידה כבר מתחיל להשפיע עליהם (ולא לטובה), רמת הכושר היורדת, או העובדה שאנחנו מתחילים לסבול קצת יותר מכאבים (בעיקר בבוקר).

אבל מעבר לנושא הפיזי, קל מאוד להסתכל בגילאים האלו על מה שהספקנו (או לא הספקנו). אני מניחה שבעבר זה לא היה קורה כי לאנשים לא היו יותר מידי אפשרויות בחירה בחיים – הם עסקו במה שההורים שלהם עסקו, היה ברור מאליו שהם מתחתנים (לרוב בשידוך) בגיל צעיר ומיד מתחילים להקים משפחה עם כמה שיותר ילדים, ולא היו להם דברים כמו לטייל בעולם או לבנות קריירה או להתעשר.

כך שבעיני "משבר הגיל" הוא לרוב עניין מודרני יותר, בגלל שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות בחירה, וקשה לנו לא לשים לב עם הזמן שאנחנו לא מצליחים לנצל את כולן במלואן. אנחנו לא יכולים להיות גם קרייריסטים, גם לגדל ילדים, וגם לטייל בעולם ולפתח תחביבים והשקעות פאסיביות ומה לא.

ועם הגיל אנחנו שמים לב לכמה לא הספקנו – אבל גם בעצם לכמה יהיה לנו קשה מעתה והלאה להשיג דברים נוספים בגלל מגבלות הגיל מבחינת זמן ויכולת גופנית.

טיול שייט לאלסקה – סיכום

האם שווה לטייל באלסקה?

זו שאלה מעניינת כי מדובר על מקום מדהים ביופיו – אבל מצד שני הוא מאוד רחוק מישראל, כשאפשר למצוא נופים דומים בצפון אירופה שקרובה באופן משמעותי לישראל.

אני מניחה שאם אתם נמצאים כבר בצפון מערב ארה״ב או מערב קנדה או כל מקום שבו יש לכם אפשרות הגעה נוחה למיקום שממנו יוצא שייט – שווה לכם לצאת לאחד כזה.

האם שייט משתלם?

אלא אם יש לכם בעיה כזו או אחרת עם היבט כזה או אחר של טיול בשייט – זו בהחלט יכולה להיות אופציה נוחה וגם נוחה כלכלית כדי לטייל.

אני חושבת שיש כמה גורמים שמשפיעים על העלות:

  • איך אתם מגיעים לשייט – כמו שכתבתי בסעיף הקודם, אלסקה היא רחוקה כמעט מכל מקום. אני הגעתי אליה מדרום מזרח ארה״ב, והטיסה עלתה לי קצת פחות ממה שעלה לי השייט עצמו, אבל לא הרבה.
    מצד שני אני לא בהכרח הכרתי אז אתרים שבהם אפשר למצוא כרטיסים בזול – וזה משהו שקיים כיום והתפתח מאוד מאז שהשתתפתי בשייט, ואולי עם אפשרות להתפשר על זמן טיסה ומספר הקונקשנים אפשר יהיה למצוא טיסות זולות.
  • גודל הקבוצה – מה לעשות ואני נסעתי לבד. לפעמים יש לזה היבטים פחות כיפיים (כמו למשל העובדה שלא פעם אני צריכה לשלם קצת יותר כדי לקבל חדר לבד ושלא ייכפו עלי שותפ/ה זר/ה) – אבל גם עם העלות הזו -אין מה לעשות שהרבה יותר זול לי לטייל ככה.
    מעבר לעובדה שאני משלמת על אדם אחד (ולא על ארבעה או חמישה) בתור רווקה אני יכולה גם לא פעם להתפשר על דברים כמו טיסות בשעות מאוד מוקדמות או מאוחרות, או טיסות עם המון קונקשנים ו / או המתנה מאוד קצרה (שדורשת להזדרז כדי להגיע לטיסה הבאה) או ארוכה (ומשעממת). כל אלו מגבלות שלא פעם שמעתי הורים לילדים שטוענים שהם לא היו מסוגלים להתמודד איתן בגלל הילדים, למרות שכמובן שהן לא בהכרח נכונות לכל משפחה ולכל ילד.
  • החדר שבו תבחרו לישון – אני שטתי לבד, וידעתי שאת רוב הזמן שבו אהיה ערה ארצה לבלות מחוץ לחדר. זה לא היה בהכרח נכון (ובהחלט היו רגעים שבהם רציתי קצת שקט מהקהל או סתם לראות סרט בטלוויזיה) – אבל באופן עקרוני זה אמר שיכולתי פשוט לקחת את החדר הכי פשוט שחברת השייט מציעה – שהיה חדר פנימי ללא חלון.
    קודם כל – חשוב לציין שעבור מי שחדר כזה נשמע לו קלסטרופובי ולא נעים – ישנה אפשרות לשכירה של חדר עם חלון קטן שהעלות שלו גבוהה ברמה מסויימת מזה של חדר פנימי.
    מעבר לזה – כיום בתקופת הקורונה שבה אולי תרצו יותר בבידוד חברתי משאר הנוסעים בספינה, יש מי שיעדיף לשכור חדר שבו יש מרפסת פרטית שבה תוכלו לבלות ״בחוץ״ ולהנות מהנוף בלי צורך בחשיפה לשאר הנוסעים.
    ולסיום – משפחות כמובן צריכות שילוב של חדרים, ושווה במקרה הזה לבדוק מה השילוב האידאלי עבורכם. ייתכן למשל שסוויטה שבה כל המשפחה תוכל לישון תעלה פחות מאשר הזמנה של כמה חדרים פשוטים יותר – ולכן חשוב לברר על כמה אנשים (ובאילו גילאים) נכנסים בכל סוג חדר כדי למצוא את השילוב האידאלי שיעלה לכם כמה שפחות.
  • ויש כמובן את הפעילויות הנוספות, שעליהן כבר כתבתי ברשומה הקודמת – העלות שלהן ואיפה אתם בוחרים לרכוש אותן היא שיקול מאוד משמעותי בנסיעה, במיוחד אם אתם נוסעים כקבוצה גדולה.

אז מה בדיוק היתרונות של השייט?

קודם כל – מבחינה כספית, השייט משלב מגורים (שמקבילים לשכירת חדר במלון), נסיעה ממקום למקום (שמקבילה לשכירת רכב או עלות של תחבורה ציבורית כזו או אחרת) שלא פעם מתבצעת בזמן שאתם ישנים או נופשים בספינה, ושל מזון (שמקבילה לאכילה במסעדות או קניה של אוכל בסופר). אם כוללים את כל המרכיבים האלו – העלות של שייט מרגישה יותר משתלמת בהרבה מאוד מקרים.

וחשוב לזכור את העובדה ששייט בהחלט מאפשר לשלב טיול טוב למקומות יפים עם נופש מפנק, מה שהופך אותו למאוד מתאים עבור משפחות או קבוצות אחרות שבהן לחברים יש העדפות שונות לגבי איך לנצל את החופשה.

חשוב גם לציין שרמת השירות בספינה היא מאוד גבוהה ולפי סטנדרטים אמריקניים – וכמות האוכל שזמינה (ובחינם!!!) לאורך כל היום היא מדהימה. מעבר לשלוש ארוחות עשירות וברמה גבוהה ביום בקפיטריה (וארוחת ערב רשמית במסעדה למי שמעוניין בכך), יש פיצה ליד הבריכה, עמדת גלידה איפשהו, ובלילות יש לא פעם בופה שוקולד או דברים דומים (עלות של דיאטנית או קבוצת הרזיה לתיקון הנזקים לקו המותניים לא כלולה במחיר).

תוסיפו לזה את העובדה שבעצם אתם נוסעים ליעדים שהמרחק ביניהם הוא לא קטן – ועדיין יש לכם את האפשרות לא לפרק ולארוז מזוודות בתדירות גבוהה, שזה משהו מאוד נוח ונעים.

והשייט מנגיש לכם המון יעדים באלסקה שהם באופן טבעי קרובים לקו החוף – משהו שלא בהכרח קל או זמין באותה מידה בנסיעה עצמאית. עיר הבירה ג׳ונו (שהיא אחת מתחנות העצירה הפופולריות של הספינות) למשל היא עיר שאין אליה גישה מבחוץ בכבישים, ואפשר להגיע רק דרך הים במעבורת (או כמובן בספינת שייט).

אז מה החסרונות?

קודם כל – העובדה שהשייט עצמו לא מנגיש לכם איזורים אחרים באלסקה שהם לא בקו החוף. חברות השייט אמנם מארגנות טיולים ש״צמודים״ לשייט לאיזורים פנימיים כמו הפארק הלאומי דנאלי, אבל במקרה הזה העלות שלהם יכולה להיות יחסית גבוהה ולא משתלמת. זה נכון במוחד בפארק הלאומי דנאלי שבו לחברות השייט יש אמצעי תחבורה משלהן להכנס לפארק, והן דואגות לתנאים מפנקים במיוחד שלא זמינים לשאר המטיילים, כמו למשל כיבוד על האוטובוס עצמו.

מעבר לזה, הטיולים עצמם הם לא בהכרח מתאימים למי שמחפש אקשן ו / או מאמץ. קודם כל, כחלק מהשייט יש היבט מסוים של נופש ולא רק טיול – וזה משהו שלא מתאים לכל אחד. יש הרבה מאוד זמן פנוי גם בימים שבהם עוברים דרך אתרים מסוימים (אצלנו זה בלט ביום הראשון המלא וביום האחרון המלא, אבל לא רק), ויש מי שיימצא את זה כמשעמם ומיותר.

מעבר לזה, כשהספינה כן מגיעה ליעד כזה או אחר – לא פעם אתם מוגבלים בזמן או בנגישות לאתרים סביבו. השהות בערים היא משהו בסביבות ה 7 – 8 שעות במקרה הטוב, מה שלא בהכרח מאפשר לכם לצאת לסיור מחוץ לעיר גם לאתרים יחסית זמינים. במקביל – בביקור ב Glacier Bay National Park יכולנו לחוות אותו רק מהספינה. נכון שטיול מקביל בפארק מהים היה כנראה עולה לא מעט – אבל מסתבר שיש בפארק גם לא מעט מסלולי הליכה ביערות באיזור ואפילו אפשר להתקרב לקרחונים מכיוון היבשה אפילו יותר ממה שאנחנו התקרבנו אליהם מכיוון הים.

הנושא המסובך בשייט: טיפים

נושא הטיפים מאוד מסובך בארה״ב. נהוג לתת טיפים להרבה מאוד אנשי מקצוע שלא בהכרח מקובל לתת להם טיפ במקומות אחרים בעולם – וגם רמת הטיפים בארה״ב יחסית גבוהה לשאר העולם. בזמנו כשהטיפ הנהוג בישראל היה 10% – הוא היה בערך 15% בארה״ב, וכיום במקביל לעליה שלו בישראל, בארה״ב נהוג לתת למלצרים למשל 20% טיפ.

חשוב לציין שהנוהג הזה של לתת טיפים בארה״ב (שלא נהוג למשל באירופה וגם בלא מעט מדינות אחרות כמו ניו זילנד) נובע מזה שבעצם עלות המזון במסעדה הוא מאוד נמוך, והחסכןו על כך מתבצע בין השאר בכך שהמשכורות של המלצרים והמלצריות מאוד נמוכים. זה דומה במובן מסוים למה שקורה גם בארץ (למרות שפה המחירים במסעדות רחוקים מלהיות זולים) – אבל בארץ מלצרות היא לרוב עבודה זמנית לחבר׳ה צעירים, ובארה״ב מדובר לא פעם על עבודה קבועה ואפילו מקצועית של עובדים בגילאים מבוגרים יותר.

נושא הטיפים בשייט בפרט הוא מורכב כי בעצם יש הרבה אנשים בו שכביכול ראויים לטיפ. יש את החדרן שכמובן מארגן ומנקה לכם את החדר, ומלצרים במסעדה, ומלצרים בקפיטריה, או את העובדים בסיפונים השונים שעוזרים בכל דבר שהמטיילים זקוקים או מעוניינים בו.

חברות השייט השונות מודעות לרגישות ולבלבול בנושאים האלו, במיוחד עבור מטיילים מחו״ל שלא בהכרח מודעים לצורך לתת טיפים או כמה ולמי לתת, והן קובעות מדיניות שעליה הן מצהירות מראש. לרוב מדובר על גישה של ״אנחנו משלמים לעובדים שלנו מספיק / אנחנו כבר כוללים את סכום הטיפים במשכורות שלהם – אבל תרגישו חופשיים לתת טיפים אם אתם מקבלים שירות יוצא מן הכלל״.

הבעיה היא שלא פעם המדיניות הזו גורמת לבלבול – ולא פעם גורמת לכך שהעובדים עצמם יודעים איזה ״טיפוס״ לרוב נוטה לתת טיפים יחסית בקלות, והם מתיידדים איתם. זה לא חלילה אומר שהם נותנים שירות גרוע לשאר המטיילים (ואתם תמיד תקבלו שירות מעולה עם חיוך), אלא יותר בכיוון של להתאמץ יותר עבור מטיילים מסויימים.

לדוגמא: אם אני אשב באחד הסיפונים ואבקש שתיה – המלצר מייד יביא לי אותה עם חיוך גדול. אבל אם תשב שם גברת מבוגרת שנראית מבוססת כלכלית – המלצר ייגש אליה מראש, כנראה גם ידע מהר מאוד איך קוראים לה – ויפנה אליה באופן אישי כדי לשאול האם היא רוצה משהו לשתות, וגם קצת יקשקש איתה וייתן לה להרגיש חשובה ונחמדה.

כך בעצם רואים בבוקר האחרון של הטיול מטיילים מסויימים מסתובבים עם כמות גדולה של שטרות ביד שהם מחלקים לכל עבר, גם לעובד שהכין להם טוסט.

וזה יכול להיות מבלבל עבור תיירים שלא בהכרח יודעים מה נהוג ולמי צריך לתת טיפ ועבור מי זה בעצם ״שואו״ או משהו אישי.

עקרונית אני חושבת שנהוג לתת טיפ מסוים למי שטיפלו בכם באופן אישי: החדרנ/ים שסידרו לכם את החדר/ים, אם אכלתם במסעדה הרשמית – גם למלצרים שם, ולעובד/ת שעזר/ה לכם באופן אישי. אפשר להתייעץ עם חברת השיט על מה הסכום המקובל.

באמריקה – התנהג כאמריקני

חשוב לזכור שהשיט לאלסקה כפי שהוא מתנהל היום מיועד לאמריקנים ומתנהל כך.

יכול מאוד להיות שיהיו במהלכו דברים שיראו לכם מיותרים ואפילו טפשיים. אולי בעיניכם אין שום סיבה לקחת סיורים מהספינה כשאפשר לקחת אותם יותר בזול מיד כשיורדים ממנה. יכול להיות שהלבוש הרשמי שנדרש לארוחות הערב וההצגה במסעדה נשמע לכם מיותר ומוגזם, ושאפשר עקרונית להנות מהאוכל וההצגה גם בג׳ינס וכפכפים.

אבל בסופו של דבר הדברים האלו הם חלק מהתרבות האמריקנית. נכון שאפשר פשוט לקחת סיורים מהחוף, או לאכול בקפיטריה כדי להמנע מקוד הלבוש הרשמי במסעדה – אבל לא חייבים להסביר לכל העולם ואשתו בקולי קולות עד כמה זה מיותר בעיניכם.

טיול שייט לאלסקה, חלק שני

רקע על השייט (ואיך מגיעים לספינה)

בפוסט הקודם כתבתי באופן כללי על האופציה של השייט לאלסקה – והפעם אני רוצה להתרכז בטיול עצמו.

קודם כל פרט חשוב מאוד: למזלי (ובלי ששמתי לב או התכוונתי לזה), כשנרשמתי לשייו נרשמתי לאחד שהמסלול בו היה קו ישר, למרות שלא פעם המסלולים שמציעות חברות השייט הם מעגליים. התחלנו מהעיירה סיוורד Seward באלסקה עצמה שהיתה הנקודה הכי צפונית במסלול, וסיימנו את המסלול בעיר הקנדית וונקובר Vancouver. זה אפשר לנו כנראה לשוט במסלול ארוך יותר וגם לא לבזבז זמן יקר על שייט במעגל – למרות שייתכן שעלות כרטיס הטיסה שלי היה גבוה בקצת כי הגעתי וחזרתי משתי נקודות שונות.

רוב המטיילים והנופשים מגיעים לאלסקה בטיסה, מכיוון שהיא לרוב יחסית רחוקה מאיפה שרובם מתגוררים – למרות שאני מניחה שיש מטיילים שמגיעים לנקודת ההתחלה של השייט עצמאית כחלק מטיול למשל. מכיוון שבעיירה כמו סיוורד אין שדה תעופה – הטיסות נוחתות בעיר אנקורג׳, וחברות השייט השונות מארגנות על חשבונן הסעה משדה התעופה לנקודת היציאה – פשוט צריך לפגוש את הנציגים שלהן אחרי שיוצאים מאיסוף המזוודות. הנציגים לוקחים לכם את המזוודות ומישהו אחר כבר דואג לקחת אותן מהנקודה הזו ולהעביר אותן לחדר שלכם בספינה – ואתם צריכים רק להגיע להסעה עצמה.

הטיסה שלי הגיעה לשדה התעופה כמה שעות לפני שהשייט יצא, ומכיוון שהיה לי זמן המתנה מסוים עד שתצא ההסעה הבאה – מצאתי את עצמי משוחחת עם זוג אמריקנים שגם הם נסעו בשייט שלי, וקפצנו לבר בשדה התעופה כדי לשתות משהו ולשוחח קצת כדי להעביר את הזמן. איכשהו יצא שהתעכבנו קצת יותר מידי, ולכן לא הספקנו להסעה הקרובה – ונאלצנו להמתין לזו שאחריה, שבמקרה גם היתה ההסעה האחרונה לכיוון סיוורד. הפעם גם הזוג החביב הזה היה זהיר במיוחד והגענו כמובן להסעה בזמן – אבל בגלל שיצאנו בשעה קצת מאוחרת, הנהג של ההסעה התנצל ואמר שלצערו אין לנו זמן לעצור בדרך בכמה נקודות תצפית שלרוב נהוג לעצור בהן.

השייט עצמו

היום הראשון לשייט הוא בעצם יום ההגעה לספינה – הגענו אליה בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

בדיוק לפני העליה לספינה יש עמדה שבה צלם יציע לכם להצטלם – כשהתשלום על התמונה נעשה כשתאספו אותה כמה שעות אחר כך או בבוקר שאחרי, כשהצלם יספיק פתח את כל התמונות. זה משהו שמאוד נפוץ בכל מיני פעילויות תיירותיות כאלו בארה״ב ותמיד בלבל אותי, כי התשלום מתבצע רק כשלוקחים את התמונה בסוף הפעילות (או במקרה של השייט בבוקר אחרי כשהצלם הספיק לפתח את על התמונות). אפשר עקרונית להצטלם ולהתחמק מהאיסוף והתשלום אם התמונה לא מוצאת חן בעיניכם, אבל זה נחשב למאוד לא מנומס ואם אתם לא רוצים לשלם – עדיף שלא תצטלמו.

כשעולים לספינה, הנוסעים מוצאים את החדר שלהם – ואז בשלב מסויים כולם נקראים לעשות תרגול של מקרה חירום שבו אתם צריכים בעיקר לצאת לסיפון דרך דלת החירום הקרובה ביותר, ללבוש את חגורת ההצלה, וללכת לאחת הסירות הקטנות באיזור. אנשי הצוות הבטיחו לכולנו שיש מספיק סירות כדי להציל את כל הנוסעים בספינה. רק אחרי התרגיל הספינה סוף סוף יוצאת לדרך.

לאחר מכן אפשר היה קצת לצפות בנוף המחשיך ובשקיעה – לפני ארוחת הערב. באותו ערב היתה במסעדה ארוחת ערב יחסית רשמית שנקראה ״קבלת פנים עם שמפניה עם הקפטן של הספינה״, שבו אנשים נפגשים באופן די סדרתי עם הקפטן של הספינה, מצטלמים איתו – ועוברים הלאה, כשכולם כמובן לוגמים שמפניה בדרך לארוחת הערב הרשמית.

אני כמובן וויתרתי על זה ואכלתי ארוחת ערב חביבה מאוד בקפיטריה – ואחרי שישבתי קצת לצפות בשקיעה ובנוף, הלכתי לישון אחרי יום מאוד עמוס.

הבוקר הבא התחיל מאוד מוקדם. הספינה עברה דרך פיורד בשם college fjord – פיורד שבו יש הרבה מאוד קרחונים שיורדים מההרים לים שכל אחד נקרא על שם מכללת יוקרה אמריקנית.

הגענו לאתר מוקדם מאוד בבוקר – לדעתי מתישהו בין שש לשבע בבוקר, ושייטנו בו בערך שעה וחצי. לי לא היתה בעיה להתעורר מוקדם, כי הגעתי מהחוף המזרחי שהשעה בו מקדימה בארבע שעות את זמן אלסקה. אבל היו הרבה מטיילים שהעדיפו לישון עד שעה מאוחרת יחסית, ובשלב מסוים הקפטן של הספינה החליט להפעיל את מערכת הכריזה של הספינה בכל הספינה ובפול ווליום כדי להעיר את הישנוניים כדי שהם יוכלו להנות קצת מהנוף.

החסרון היה שמזג האוויר היה מאוד קר, והיה קשה יחסית לשרוד בו בחוץ לאורך זמן כדי לצלם את הנוף, ובשלב מסוים העדפתי להכנס פנימה ולאכול ארוחת בוקר בזמן הצפיה.

שאר היום היה כביכול ״ריק״ ולא היה בו חלק רשמי מהטיול – אבל הוא נועד בעיקר כדי לאפשר לנו להכיר קצת את הספינה מבחינת המבנה שלה והפעילויות שהיא מציעה – וגם כדי לסדר כמה דברים.

הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות הוא לגשת ל״משרד הראשי״ של הספינה כדי להוציא כרטיס שיאפשר לנו לצאת מהספינה ולחזור אליה – כי בשלושה מתוך ארבעת הימים הבאים עצרנו בערים שונות כדי שנוכל לטייל בהן כראות עינינו.

המושג ״לטייל״ קשור לאחד הנושאים הכי חשובים שאני עומדת להעלות כאן. כי בערים עצמן יש אפשרות לצאת לסיורים שונים ולפעילויות שונות – אבל בעצם יש שתי דרכים לרכוש אותם.

חברת השייט דאגה לשלוח לנו כחלק מהחבילה הראשונית חוברת שמפרטת בדיוק את כל הפעילויות שהיא מציעה – ואת העלות של כל אחת מהן. מדובר על מגוון מאוד גדול של פעילויות, החל מסיורים מודרכים בערים עצמן – וכלה בשייט לצפיה בלוויתנים, טיסת מסוק מעל קרחונים, או אפילו סיור רגלי או במזחלה על הקרחונים עצמם (כולל פיקניק על הקרחון שכולל לימונדה שקוררה בקרח שנלקח ישירות מהקרחון).

רני, אחד הקולגות שלי ששט בעבר לאלסקה עם המשפחה שלו דאג לשוחח איתי מיד כשהוא גילה שאני עומדת לשוט לאלסקה. הוא סיפר לי שאסור לי בשום פנים ואופן לקחת סיורים מהספינה עצמה – כי אפשר לקחת אותם הרבה יותר בזול מדוכנים שנמצאים על המזח מיד כשיורדים מהספינה.

אבל כשהמתנתי עם הזוג האמריקני להסעה משדה התעופה של אנקורג׳ לספינה, היה חשוב להם להראות לי נקודת מבט שונה. הם טענו שבחיים בכלל ובאמריקה בפרט – בסופו של דבר אתה מקבל את מה שאתה משלם עליו. הם הדגימו את הטיעון שלהם בעזרת קנייה של מזוודה: אם למשל אני אקנה מזוודה בחנות ״הכל בשקל״ – היא כנראה תתפרק לי אחרי טיסה או שתיים ואז אצטרך לקנות אחת חדשה מהר מאוד – אבל אם אני אקנה מזוודה יקרה יותר היא איכותית היא תשרוד הרבה יותר זמן, גם אם אני משלמת קצת יותר על התווית של ״חברה טובה״.

אם נתרגם את זה למושגים של הפעילויות שהספינה מציעה – אז מצד אחד ברור שהחברה לוקחת לעצמה עמלה שמנה כל ההזמנה דרכה, אבל במקביל היא תבחר רק ספקים שהם אמינים, ובנוסף החברה מבטיחה אחריות מסויימת על הסיור בכך שאם הוא לא יסתיים בזמן – הספינה תמתין לכם עד שהסיור יסתיים, משהו שלא יקרה אם תקחו סיור עצמאי.

אני לא חושבת שיש פה תשובה שהיא חד משמעית מה נכון לעשות, וזה משהו שמאוד תלוי בסיטואציה ובהעדפות האישיות שלכם. כנראה שהשיקולים של משפחה של הורים, ילדים ואולי אפילו עוד כמה בני משפחה יהיו שונים מאלו של רווקה שמטיילת לבד, כמו גם שיקולים של היכולת שלכם לתכנן את הזמן כמו שצריך, ואת היכולת והניסיון לבחור בעצמכם סיור אמין שיוצא ויחזור בזמן ולא ינסה ״לעבוד״ עליכם.

אני כן יכולה להעיד שבערב הראשון הסיור לצפיה בליוויתנים שלקחתי מטעם הספינה הביא אותנו ישירות לספינה בדרך חזרה כראה בגלל איחור מסויים, ובעיר הבאה שבה ביקרנו – הספינה המתינה בערך חצי שעה לסיור אחר שיגיע.

אני אישית בחרתי לקחת סיורים מהספינה, בעיקר כי בחרתי בכאלו זולים שההפרשים בין הסיור בספינה והסיור שאפשר היה לקחת בחוץ היה קטן יחסית.

כפי שכתבתי, בעצירה הראשונה שלנו – לקחתי סיור צפיה בליוויתנים. כדי לתת לנוסעים תחושת בטחון בסיור – החברה שמוציאה את הסיורים הללו מבטיחה שאם לא נראה ליוותנים, נקבל חזרה את הסכום ששילמנו. זה נשמע מבטיח – עד שמבינים שבעצם ״לראות ליוויתן״ אומר לרוב שהצופים רואים ליוויתן מוציא את הגב ואז הזנב שלו מהמים לכמה שניות, לא קפיצה רצינית שבה רואים את כולו.

מה שכן – צוות הסיור יודע שרבים יתאכזבו מכך, ולכן מנסים לתת כמה שיותר אפשרות לצפות בבעלי חיים אחרים כמו אוטרים או ציפורים, כשאותנו לקחו לאי שיש עליו אוכלוסיית ציפורים מרשימה.

בשתי הערים הנוספות שבהן היינו, בחרתי לקחת סיור מודרך בערים עצמן. לא פעם האתרים היפים בעיר מפוזרים במרחק שהוא גדול מידי להליכה (במיוחד בזמן. המוגבל שיש בכל אחת מהערים), והסיור מעניק אפשרות להגיע אליהם יחסית בקלות בכך שמסיעים את התיירים באוטובוס ממקום למקום. לא פעם החברות עצמן שמוציאות את הסיור גם יודעות על אתרים שלא בהכרח יהיו מוכרים לציבור הרחב – כמו למשל בעיר ג׳ונו החברה הכירה אדם שפתח גן בוטני קטן ומגניב באמצע היער, שבו הוא למשל השתמש בעצים שנעקרו בתור עציצים. סביר להניח שזה אתר שלא הייתי יודעת עליו עצמאית, וגם לא היתה לי דרך להגיע אליו בלי הסיור המאורגן.

אם אתם בוחרים לצאת לטיולים מטעם הספינה, צריך להרשם אליהן בדלפק ייעודי באיזור המשרד הראשי של הספינה, אבל שם גם יש אנשי מקצוע אחרים ומאוד מיוחדים: יועצי שופינג.

מסתבר שחלק גדול מהתיירים באים לאלסקה בין השאר כדי ״לצוד מציאות״ בתחומים מסויימים. אחת מהמדריכות בסיורים המאורגנים שלקחתי סיפרה לנו שנפח הקניות בקיץ הוא משמעותית גדול יותר, עד כדי כך שבעונת התיירות יש בעיירה בערך שבעים חנויות תכשיטים – אבל בחורף יש בה רק אחת שגם היא פתוחה רק במשרה חלקית.

כדי שאנשים יוכלו למצוא בקלות את הדברים שהם רוצים ובזול (וייתכן שגם עם עמלה מסויימת לחברת השייט), יש בספינה אנשים שהתפקיד שלהם הוא לייעץ למטיילים על איך לעשות את זה.

אבל בין הערים, בילינו גם יום אחד ב Glacier Bay National Park שבו יש המון קרחונים שמגיעים עד המים, והספינות עצמן מתקרבות מאוד לאחד מהם – מה שמאפשר לכם לצפות בו מקרוב ואפילו להצטלם עם הקרחון ברקע, כשאנשי הצוות החביבים ישמחו לעזור לכם.

היום המלא האחרון לשייט היה במובן מסויים מאוד דומה ליום הראשון שבו שטנו יום מלא – רק בסדר הפוך. במהלך היום היינו צריכים לשמוע קצת הרצאות סייום וגם קצת על נהלי העזיבה מהספינה, ואז לארוז את החפצים שלנו ולהניח את המזוודה מחוץ לחדר כדי שאנשי הצוות יוכלו לקחת אותה לאיזור איסוף מרכזי שממנו יורידו את המזוודות ונוכל לקחת אותן מחוץ לספינה.

לכן כנראה במהלך היום לא ממש ״טיילנו״, ורק לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו ליעד מסויים שנקרא Inside Passage שבעצם מדובר על סדרה של איים ליד החוף של אלסקה וקנדה שהספינה שטה ביניהם. הנוף היה יפה אבל די מהר התחיל לחזור על עצמו.

באותו אופן – הבוקר האחרון בספינה היה קצת דומה לערב הראשון שבו הגענו. אחרי ארוחת בוקר יחסית מוקדמת (אני השתדלתי להגיע יחסית מוקדם כדי להמנע מצפיפות ותורים), היינו אמורים להתחיל לרדת מהספינה.

חשוב לציין שלא כולם יורדים בבת אחת – אלא הסדר נקבע מראש על פי הצורך של אנשים להגיע לטיסות, ומתי הטיסות יוצאות. טיסות שיוצאות מוקדם יזכו אותכם להיות מאלו שיורדים יחסית מוקדם מהספינה, אבל אם אתם למשל נשארים בעיר היעד שאליה הגעתם, כנראה שתהיו מהאחרונים להשאר בספינה. האם זה טוב או רע זה תלוי במה אתם מעדיפים – לרדת כמה שיותר מהר כדי ״לקרוע״ את העיר, או שאולי להיות בין האחרונים שיורדים כדי להמשיך ולהנות מבוקר שלו יותר שבו אתם לא צריכים למהר לקפיטריה.

הצוות כמובן מתחיל מיד לנקות את הספינה ולהכין אותה לשייט הבא – שיוצא כמובן באותו הערב.

אבל יש פה נקודה רגישה לגבי הצוות – והוא נושא הטיפים. הרחבתי על הנושא ברשומת הסיכום שלי (שהיא הרשומה הבאה), אבל שימו לב שכן נהוג לתת טיפים למי ש״טיפל״ בכם באופן אישי במהלך השייט, ושאפשר להתייעץ עם חברת השיט למי נהוג לתת – וכמה.

אבודים בחניון?

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.

בתור מי שאין לה רכב אלא נוסעת בתחבורה ציבורית, לא ממש יוצא לי ללכת לאיבוד בחניונים (אולי כי למזלי אם אני נכנסת לחניון עם מישהו אחר, הוא או היא לרוב זוכרים איפה הם חנו.

אבל כן היו לי לא מעט מקרים של ״אבודה בתחבורה הציבורית״.

למשל מקום העבודה הקודם שלי החלט בשלב מסוים להעביר את המשרדים שלו לאיזור תעשיה בשם ״אייקפוקט סיטי״ – מדובר על איזור שנמצא בצמוד לכניסה הישנה לשדה התעופה, ומשרתים אותו לא מעט מקווי האוטובוס שמחברים בין העיר שוהם לת״א. בשלב מסוים הקווים התחילו להכנס לאיזור התעשיה עצמו ועשו סיבוב קטן כדי להוריד ולאסוף נוסעים. ובאיזור שבו האוטובוסים עושים סיבוב יש תחנה – שמשרתת את הנוסעים בשני הכיוונים, ולכן צריך לשים הרבה מאוד לב לא רק לקו שעליו עולים, אלא גם לכיוון שבו האוטובוס נוסע. לא מעט פעמים הנהגים שנוסעים בכיוון הפחות מבוקש (במקרה של הקו שאני נסעתי בו – לכיוון שוהם) היה יודע כבר להכריז מראש שהוא נוסע לכיוון של שוהם ולא תל אביב, ומידי פעם באמת היו אנשים שעלו על האוטובוס בעות וירדו ממנו עם מבט מבולבל על הפנים.

ויש קווי אוטובוס שנוסעים ברחובות שהם רחובות חד סטריים, ולכן לפעמים קשה מאוד למצוא את הקו בכיוון השני. הגיוני מאוד לחשוב שהאוטובוס ייסע ברחוב חד סטרי מקביל (ולא פעם זה באמת המקרה), אבל לא פעם מסתבר שזה גם אומר שהמסלול של קו האוטובוס בשני הכיוונים יכול להיות קצת שונה. יש כמה קווים כאלו באיזור שבו אני גרה – שתחנה בכיוון אחד יחסית קרובה אלי הביתה, אבל התחנה בכיוון השני רחוקה מהבית שלי פי שניים ולפעמים אפילו יותר מכך, מה שהופך את הקו ללא שימושי באחד מהכיוונים (אלא אם אני מוכנה לנסוע בקו אוטובוס אחר לתחנה הקרובה של הקו).

ויש כמובן קווים עם כמה אלטרנטיבות למסלול, שתלויות לפעמים בשעות הנסיעה, או בגורמים אחרים. יש שני קווים מאוד שימושיים כאלו שמגיעים לתחנה קרובה אלי הביתה, ואפשר להבין שיש כמה מסלולים כי האוטובוסים מגיעים בכל פעם מכיוון אחר בצומת שליד התחנה. מבחינתי זה לרוב לא משנה כי כל האופציות מגיעות לתחנה שליד הבית שלי, אבל לפעמים כשאני צריכה לעלות או לרדת מאחד הקווים האלו מנקודה שנמצאת באיזור שבו האופציות מתפצלות – לפעמים אני מתבלטת האם שווה לי לחזור הביתה ולעלות לאוטובוס בתחנה ליד הבית במקום להמתין לקו בתחנה הקרובה, ומצד שני כבר יצא לי לעלות על אוטובוס שאיכשהו נסע באופציה הפחות מתאימה לי, ושמתי לב לזה רק כשהאוטובוס פנה לכיוון הלא נכון – ואז אני נאלצת ללכת לא מעט ברגל כדי להגיע ליעד שלי. זה כמובן לא נעים במזג אוויר קיצוני של יולי אוגוסט או בגשם, אבל גם לא פעם כמעט איחרתי לתורים או פגישות בגלל הזמן שההליכה הוסיפה למסלול שלי.