התיירת המקרית

פרח ממשפחת האפונה – שמסתבר שבאכילה של כמויות גדולות גורם לבקר מסוגים שונים למחלה קטלנית שגורמת להם להתנהג בצורה ״משוגעת״ או loco בספרדית. מה שמעניין הוא שבקר מסוגים שונים דווקא נמשכים לאכול את העשבים האלו…

הועד החדש שלנו סוף סוף הולך לעמוד למבחן.

בבניין שלנו יש מעלית שבשנים האחרונות נתקעת פעם בכמה חודשים. אני חושבת שהפעם האחרונה שבה זה קרה היה בסוף המלחמה / מבצע מול איראן, וזה קרה שוב בלילה בין שישי ושבת.

הועד החליט להזמין את התיקון ליום ראשון כנראה כי תיקון בשבת היה בלתי אפשרי, או מה שסביר יותר להניח – הרבה יותר יקר. ולזכותם של הדיירים בבניין אף אחד לא ממש קיטר על זה.

התיקון אמור להגיע בראשון בבוקר, אבל עד שהוא הגיע כן היה שיח מסוים על זה שהמעלית התקלקלה שוב כל כך מהר אחרי הפעם הקודמת שהיא התקלקלה – ועל כך שכנראה כשהטכנאי יגיע, הוא בטח יגיד שהוא צריך לקחת את הכרטיס של המעלית כדי לתקן אותו במעבדה – ואז להחזיר אותו רק יום אחר כך אחרי התיקון. זה פחות או יותר התיקון ה״קבוע״ של המעלית שלנו בשנים האחרונות, מה שאומר שהמעלית מושבתת לכמה ימים – מה שמקשה מאוד כמובן על השכנים שגרים בקומות הגבוהות יותר.

והפעם זה כמובן קריטי במיוחד כי בעצם יום שני הוא ערב חג – ואנשים רוצים לעשות קניות לקראת החג, וסביר להניח שהקניות האלו כבדות יחסית – ומי שגר בקומה מעל השניה או השלישית כנראה יתקשה מאוד להתמודד עם זה – במיוחד כשחלק גדול מהשכנות הן מבוגרות, ויש כמה משפחות עם ילדים קטנים.

אבל זה לא רק זה. מי שגר אצלנו בדירת הגג הוא מישהו שיש לו כמה כלבים גדולים, והוא הרי צריך להוציא אותם לטיול כמה פעמים ביום, ולא יכול לקחת אותם יחד אז הוא צריך לרדת ולעלות שמונה קומות עם כל כלב בנפרד ובין לבין כמובן גם ללכם כלב גדול ופעיל לטיול…

למזלם של הועד, התיקון הפעם היה פשוט יותר ולא דרש משהו שנלקח למעבדה עד למחר והמעלית תוקנה במהלך יום ראשון – או לפחות עד יום ראשון בשעות אחרי הצהרים.

זוכרים את השכנים מהדירה לידי שכל הזמן מתלוננים עלי, ושהיא מתלוננת יחסית הרבה גם בקבוצה של הבניין? אז כמובן שאין תקלה שהיא לא תהיה מעורבת בה: בשעות אחרי הצהרים היא התלוננה שהמעלית עובדת בצורה גרועה ולא נפתחה לה הדלת בקומה שלנו, למרות שהיא הצליחה לרדת חזרה למטה. שזה לגיטימי לדווח כדי שהוועד יזמין שוב טכנאי (שזה באמת מה שקרה בסוף) – רק שהיא רצתה שברקע יהיה מישהו מהשכנים שינסה לעלות לקומה שלנו ולראות אם הבעיה משתחזרת. כמובן שאף אחד לא נענה לה, וההודעות שלה בעצם רק הלחיצו יותר את שאר השכנים, במיוחד את השכנות המבוגרות.

היום בבוקר כן יצא לי לנסוע במעלית, וכשחזרתי פגשתי גם את השכנה השלישית בקומה כשהיא היתה בדרכה החוצה – ולשתינו לא היו שום בעיות עם המעלית בקומה.

בשלב זה לא ברור אם הטכנאי כבר הגיע או לא, ואם כן – האם הוא מצא משהו. בכל אופן השכנה מהדירה לידי כמובן כבר מתחננת בקבוצת הווטסאפ של הבניין לשמוע האם למישהו חוץ ממנה היו בעיות עם המעלית. למזלנו לא היו (ונקווה שישאר כך לאורך החג), אבל כנראה שהיא מרגישה שהיא יצאה קצת היסטרית מהסיפור.

ביום חמישי היה לי ראיון לתפקיד דרך חברת הקבלן שכתבתי עליו ברשומה הזו.

דאגתי לצאת מהבית בזמן ולתת לעצמי בערך עשר דקות למצוא את המשרדים של החברה. אבל מסתבר שלא הערכתי נכון עד כמה יהיה קשה למצוא את המיקום שבו הייתי צריכה להתראיין.

החלטתי לקחת מונית כי הראיון היה לקראת הצהרים ולא רציתי להגיע למקום מיוזעת – ונהג המונית אפילו קירב אותי לשער של המתחם כמה שהוא היה יכול. אבל רק אחרי שהוא הוריד אותי ונסע משם ראיתי שבעצם כדי להגיע בכלל לשער – אין לי אפשרות פשוט לעלות על המדרכה כי היתה שם גדר, והייתי צריכה ללכת בערך 150 מטר אחורנית ועוד 155 מטר חזרה כדי להגיע לשער.

אולי זה הזמן להסביר שהחברה שהתראיינתי אליה היא חברה בטחונית, שמן הסתם בגלל סודיות בכלל ואיומים בטחוניים שהתגברו במלחמה באופן פרטני מאוד שומרת על בטחון בכל צורה שהיא, כך שהגדר הזו נשמעת מאוד הגיונית.

אחרי שהגעתי לשער ועברתי בידוק בטחוני ראשונית הייתי בטוחה שיכווינו אותי לאחד המשרדים שקרוב אליו – אבל מסתבר שבגלל שיפוצים ״לובי הקבלה״ של המתחם היה בקצה הכי רחוק של המתחם, והמתחם כולו בנוי בהנחה שמי שמגיע אליו מגיע עם מכונית. כך שה״לובי״ היה רחוק מהכניסה, להגיע אליו ברגל כמוני דרש ללכת ממש במבוך וממש הלכתי שם לאיבוד ולא הבנתי איך להגיע ל״לובי הקבלה״ עד שמישהו שנסע באיזור עצר לי ונתן לי טרמפ.

מעבר לזה, בכל המתחם לא היתה אפילו טיפה אחת של צל. ההליכה כולה היתה בשמש, בשעות שכבר היו לקראת הצהריים.

ב״לובי הקבלה״ עברתי עוד בדיקה בטחונית מקיפה יותר – ורק אחריה פתאום הבודקת שם אמרה לי שהראיון שלי בכלל לא בקומפלקס הזה אלא בבניין שנמצא מחוץ למתחם. כלומר לא רק שהייתי כבר באיחור קל לראיון – הייתי צריכה ללכת חזרה את כל הדרך במבוך הזה של המתחם הלא ידידותי להולכי רגל.

בשלב זה כבר הייתי על סף בכי, וניסיתי ליצור קשר עם מי שלא יהיה כדי להסביר למראיינים למה אני מאחרת. איכשהו הצלחתי בסוף להגיע למראיין עצמו והסברתי לו מה קרה. בדיעבד הוא אמר לי שאם הייתי מתקשרת אליו מראש הוא היה לפחות דואג לאסוף אותי מהלובי הרחוק הזה.

בכל אופן, הגעתי בסוף למקום הנכון – ובשלב זה כבר עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שהראיון היה אמור להתחיל, ואני פשוט הייתי נוטפת מים. זה הגיע לרמה ששמתי את הזרוע שלי על הדלפק בקבלה בזמן שהבודקים שם בדקו שוב את הזהות שלי – וכשהרמתי אותה ממש נשארה שלולית של זיעה.

בשלב זה כבר לא היה לי זמן לבקש עשר דקות לשבת איפשהו כדי להתקרר – הייתי חייבת להכנס לראיון שכבר שליש ממנו בערך נעלם בגלל שאיחרתי.

אני מודה שלפני שהגעתי – חשבתי לשאול האם הראיון עדיין רלוונטי. קודם כל יכול להיות שהאיחור יצר רושם כזה גרוע שייתכן שכבר פסלו אותי והראיון יהיה רק סמלי. אבל גם אם לא – ייתכן שהוא לא יהיה מלא ולכן ירצו לקבוע אותו מחדש כדי שאוכל להתראיין בצורה מלאה.

אבל הוא עדיין התקיים – ובעיקר היה שיחה מלאה ביני לבין מנהל בכיר. אין לי מושג איך היא הלכה כי היא הסתמכה כל כך הרבה על רושם שלו – וזה משהו (שכמו שהקואצ׳רית שלי אומרת) אין לי שליטה עליו.

בסוף הראיון הוא רצה שאשוחח כמה דקות עם מישהו נוסף, שתיארתי לו פרוייקט מסוים שעבדתי עליו והוא העיר שם על כמה דברים שם שזה כיוון שהם חושבים עליו.

שוחחתי עם הקואצ׳רית שלי אחרי הראיון והיא היתה מאוד אמפתית לגבי הטיול שעשו לי במתחם, אבל אמרה שעצם זה שהוסיפו לי ״ספונטנית״ לכאורה ראיון זה לרוב סימן טוב שיש עניין. גם כששוחחתי עם מכרה שלי שעוסקת בהייטק אמרה שזה כנראה מראה שהם רוצים לחשוב על זה ולשוחח על זה יחד.

אז אני מניחה שאשמע את התוצאות הראשון או שני, ונראה מה הלאה.

---

ואני מודה שקצת קשה לי עדיין עם התפקיד הזה.

כי מצד אחד – אני כבר צריכה את העבודה, והמנהלים שיא לי להכיר ביום חמישי נראו לי מאוד נחמדים. אבל מצד דווקא הנסיעה למשרד הבהירה לי עד כמה היא הולכת להיות נסיעה ארוכה ואולי אפילו מעיקה. וזו נראית נסיעה אפילו ארוכה ומעיקה יותר מזו שהיתה לי כשעבדתי באיירפורט סיטי.

האיזור שבו אני הולכת לעבוד הוא לא בהכרח רחוק יותר מתל אביב מאשר איירפורט סיטי, אבל אני מניחה שחלק מהתחושה הזו של נסיעה ארוכה יותר נובעת מהעובדה שכשעבדתי באיירפורט סיטי, חלק גדול מהנסיעה שלי באוטובוס היתה בכביש בינעירוני – לעומת הנסיעה עכשיו שהיא בכבישים שבהם האוטובוס עוצר פעם בכמה דקות בתחנה כזו או אחרת. זה איכשהו גורם לנסיעה להרגיש יותר ארוכה ופחות נוחה.

ואז יש לי נקודה שבה אני מחליפה אוטובוים מאוטובוס בינעירוני לאוטובוס עירוני – ושם יש לי רק קו אחד שמגיע לתחנה שהיא יחסית רחוקה מהבית שלי, וזה רק קו אחד. יש כמה קווים אחרים שעוברים באיזור הזה, אבל התחנות הקרובות שלהם די רחוקות מנקודת ההורדה של האוטובוס הבין עירוני, וגם הם מגיעים די יחסית די רחוק מהבית שלי.

ואין לי אפשרות לנסוע ברכבת.

ואז אני שואלת את עצמי – עד כמה זה שווה את זה? ואולי במובן מסוים זה לא יהיה כזה נורא אם לא אתקבל אם הנסיעות ממש ״ישתלטו״ לי על החיים?

---

ועכשיו הגענו לחגים, תקופה שבה גיוסים עוצרים – כך שאין לי מושג מה אעשה אם אקבל תשובה שלילית לתפקיד הזה.

אני יכולה כמובן לנצל את הזמן ללמוד ולהמשיך לחפש תפקידים גם אם יחזרו אלי רק ״אחרי החגים״, אבל אני מודה שאני מרגישה קצת מיואשת לאחרונה. אני מרגישה במובן מסוים שאני מרגישה חופש מהחיפוש – אבל אני לא ממש יכולה לקחת חופש…

לא מזמן נתקלתי באחד הבלוגים שאני קוראת בתוכנית בשם 75 hard. מדובר בגדול בתוכית שאמורה ליצור ״חוסן נפשי״. היא בעצם מגדיר אוסף מאוד מסוים של חוקים שקשה להתמיד בהם – אבל צריך להתמיד בהם במשך 75 ימים רצופים. כל כשלון אפילו הכי קטן בהצמדות אליהם – גורר לביטול של הספירה, ואז צריך להתחיל את כל התהליך מההתחלה.

הכללים כוללים דברים כמו:

• בחירת דיאטה והצמות אליה במשך כל התקופה. לא משנה אם התוכנית היא טבעונות או אכילת בשר, דיאטה קטוגנית או דיאטה דלת שומן. מה שחשוב זה לבחור את הפילוסופיה התזונתית שמאמינים בה, ולהתמיד בה בלי שום טעות או פינוק או ויתור למשך 75 ימים. וזה כולל תוכניות שיש בהן מידי פעם פינוק יומי או שבועי – לפי החוקים של המסגרת הזו פשוט צאיך לוותר על זה.
• שני אימונים של 45 דקות עכל אח ביום – כשאחד מהם חייב להיות בחוץ, בכל תנאי מזג אוויר (חום, קור, גשם, שלג).
• קריאה של 10 עמודים של ספרי עזרה עצמית או הדרכה בכל יום – אבל זה חייב להיות ספר לקידום עצמי, לא ספרות יפה.
• שתיה של 4 ליטרים של מים ביום – רובנו מכירים את ההמלצה של לשתות שני ליטרים של מים ביום, אבל התוכנית ממליצה אפילו להכפיל את זה (כשכמובן היא מעודדת שתיה של המים לאורך כל היום ולא בבת אחת), מכיוון שישנו טיעון שרובנו זקוקים ליותר משני ליטרים של מים ביום, במיוחד אם אנחנו פעילים גופנית.

הנקודה ה״פסיכולוגית״ מאחורי השיטה היא שהיא אמורה להוציא אותנו מאיזור הנוחות שלנו. התמדה בספורט לא נוחה לרוב האנשים, במיוחד אם הם צריכים לבצע את האימון בתנאים לא נוחים כמו במזג אוורי גרוע – אבל התיאוריה מאחורי הגישה היא שעצם ההתמדה אמורה להראות לנו ש״אנחנו מסוגלים״ ולכן כשרק ״נבין״ את העובדה הזו נתמיד בהרגלים החדשים למרות שהם לא נוחים.

וכנראה שיש אנשים שפסיכולוגית זה באמת עוזר להם – אבל אחרים דווקא ההגזמה הזו יכולה להתיש אותם יותר מאשר לעודד אותם להמשיך.

זה מזכיר לי למשל שכשהייתי בשומרי משקל – אחת המדריכות שלי שם שהיתה מישהי שהיתה רצה שעה ביום כמה פעמים בשבוע והשתתפה במירוצים שונים סיפרה לנו פעם שהיא היתה חסרת מוטיבציה לגבי ספורט בהתחלת ההרזיה שלה, ומה שעזר לה היה להתחיל בקטן בהליכה של רבע שעה (7 – 8 דקות הליכה ואז לחזור) ומשם היא האריכה את ההליכות ואז עברה לריצה.

כך שאולי מה שמפריע לי בספרים או סיפורים כמו של האתגר הזה הוא ההכללה של מקרה פרטי על המקרה הכללי – ומישהו שהצליח לתקופה מסוימת עם אתגר כזה מחליט להפוך ל״מומחה בתחום״ ולמאמן. ובמצב כזה מי שלא מצליח לעמוד באתגר שלו הופך ל״מפסידן״ במקום לבקר את השיטה על הבעיות שלה.

אני חברה בפייסבוק בקבוצה של נשים בהייטק, ולאחרונה נתקלתי בשתי הודעות איומות כחלק מהקבוצה.

אחת באמת היתה הודעה בפני עצמה של מישהי שמצאה עבודה לפני בערך שנתיים וחצי או שלוש שמבחינתה זה ״לא מזמן״, והיא התלוננה על זה שנשים לאחרונה כל הזמן ״מקטרות״ על כמה קשה למצוא עבודה, כשלה היה קל למצוא מהר ולקבל כמה הצעות.

נשים ממש התנפלו עליה בתגובות שהיא פשוט לא מקרה מייצג. יש לפעמים נשים (או אולי בעצם נכון להגיד אנשים באופן כללי) עם רמת ניסיון וסט כישורים שהם מספיק טובים כדי למצוא עבודה יחסית בקלות גם בתקופות של משבר. חלק מהנשים שהגיבו שמו לב לזה שהיא באמת חיפשה עבודה כשמצב השוק היה הרבה יותר טוב – בלי מלחמה או משבר כלכלי חמור ברקע, ולכן היא לא מבינה על מה היא מדברת בכלל.

אני חושבת שבשלב מסוים היא נבהלה מהתגובות ופשוט מחקה את הפוסט, למרות שאני מודה שלא ברור לי עד כמה היא באמת הבינה והפנימה עד כמה היא לא ממש מבינה את המצב בשוק, ועד כמה היא פגעה בנשים שהגיבו לה כך.

---

הפוסט השני שראיתי היה בעצם יותר תגובה לפוסט אחר, ולכן כנראה קיבל פחות תשומת לב.

מדובר על מישהי שכנראה עוסקת בתחום הגיוס ולא בתחומים טכניים, והיא ממש ניסתה להציג את מצב השוק כ״טוב״ (לפחות למי שיש לו ניסיון וכשרון) – כזה שהתהליכים לוקחים בו זמן והם יסודיים יותר כדי באמת למצוא התאמה טובה בין המועמדים לתפקיד. מבחינתה בתקופה שבה השוק היה ״חם״ לא רק שתהליכי הראיונות היו פחות יסודיים, אלא גם שהרבה אנשים ״לא מוכשרים״ הצליחו להתקבל לעבודה, ועכשיו כשהשוק ״חזר לשפיות״ ויש בו יותר תפקידים – אז אותם עובדים גרועים (כולל אלו ש״קל״ להחליף אותם בבינה מלאכותית) יהיו אלו שלא יצליחו למצוא עבודה.

ומבחינתה אם עובדים פוטרו בגלל חוסר הצלחה של החברה – אז צריך לבדוק עד כמה להם היה קשר לזה שהחברה לא הצליחה.

אני לא אומרת שאין משהו מאחורי הדברים שלה. לא פעם כשהשוק ״חם״ – מועמדים באים בהרבה דרישות, לעומת החברות שכל כך צמאות לגייס כל מי שנראה ונשמע טוב שהן לא פעם יגייסו עובדים פחות מתאימים רק כדי לא לפספס מועמד שיכול להיות שהוא טוב.

ואני גם מבינה את התסכול שלה כמגייסת שמועמדים התייחסו אליה ״רע״ בתקופה הטובה יותר, החל משלב הגיוס והמו״מ – וכלה באלו שעזבו מהר את התפקיד כי הם קיבלו הצעה טובה יותר.

אבל במקביל, אני לא הייתי היחידה שהרגישה שיש בדברים שלה הרבה ״האשמת הקורבן״.

קחו למשל את האמירה שמי שלא מצליח למצוא עבודה הוא ״לא טוב״. אופן טבעי תמיד יש עובדים שהם טובים יותר או פחות, וכנראה עובדים שהם באמת מצטיינים לא יתקשו מאוד למצוא עבודה גם בתקופות קשות. אבל בין העובדים הממוצעים לפעמים יהיו עובדים שבהחלט מסוגלים לבצע עבודה – אבל לא יהיה הכי טובים או הכי מרשימים. לכן לא פעם הם לא בהכרח יהיו מושלמים או מדהימים או הכי מרשימים שאפשר, ואז בתקופות קשות יהיה דווקא להם הכי קשה לעבור ראיונות ובמיוחד כשיש בחירה בין כמה מועמדים.

אולי היא הכעיסה אותי כי היא מהאנשים שמכריעים את הגורל שלי – והחלטות בזק כאלו של ״מי שלא הצליח למצוא עבודה בטח גרוע״פוגעות בי כי הן לא נותנות לי הזדמנות להגיע בכלל לראיונות שבהם אני יכולה להוכיח את היכולות שלי לא כי אני לא יכולה לבצע את התפקיד אלא בגלל דעות קדומות.

הקואצ׳רית שאני עובדת מולה עדכנה אותי שבאוקטובר צפוי להיכנס לה פרוייקט גדול מאוד שכנראה ימנע ממנה לקבוע פגישות – לא ברור לי אם התדירות של הפגישות שלנו תרד, או שהיא לא תקבע פגישות בכלל אלא אם מדובר על מצב שהוא מאוד קריטי (למשל אם אני רוצה לעבור על חוזה).

ובעיני ההפסקה הזו ברוכה, כי חשוב לי לחשוב מה הלאה.

כי מצד אחד, אני מרגישה שאני מקבלת ממנה הכוונה טובה לשאלות ספציפיות. אבל מצד שני, אני מרגישה שעדיין אני כל הזמן צריכה להגדיר גבולות לגבי הדברים שהיא מנסה לדחוף אותי אליהם.

יש למשל את התפקיד הזמני שאני בתהליך ראיונות אליו – וכמו שכתבתי בעבר יש בו הרבה מאוד דברים שאני פחות מתחברת אליהם, כמו למשל העובדה שאני אקבל עליו משכורת נמוכה יחסית, כשבמקביל המשרדים רחוקים מהבית אבל אני אצטרך להגיע למשרד חמישה ימים בשבוע.

אבל הקואצ׳רית כל הזמן מנסה להציג את התפקיד באור כזה ש״אולי״ אני ארצה להישאר בו לאורך זמן. כי אולי יסכימו לשכור אותי אחרי תקופה מסוימת ללא חברת הקבלן ואז המשכורת שלי תעלה בקצת כי לא יהיה את התיווך של חברת הקבלן באמצע.

אבל זה לא יפתור את הבעיה שאצטרך למשל לבלות הרבה מאוד שעות בנסיעות כך יום, או שהמשכורת עדיין תהיה נמוכה משמעותית ממה שאוכל לקבל בהייטק (במיוחד כשכיום בהייטק מאד מקובל לחלק גם מניות לעובדים, ולאפשר להם לרכוש מניות של החברה יחסית בקלות). וזה מעבר לעובדה שעדיין לא ברור לי מה התפקיד כולל מבחינה טכנית, והאם הניסיון שאצבור שם יהיה משמעותי עבורי או לא.

או היא העלתה כאופציה שחברת הקבלן כל כך תתלהב ממני שיציעו לי לעבוד על עוד פרוייקטים מולם, שזה אולי נחמד בתקופה שהשוק קשה – אבל אני בעצם אגרור איתי לאורך זמן מצב שבו אני עובדת בעבודות זמניות ולא קבועות, עם משכורת שנמוכה יותר בגלל התיווך של עבודת הקבלן. אלו שני גורמים שגם לא ממש אידאליים מבחינתי…

או שאיכשהו דיברנו על עבודות זמניות והיא אמרה משהו על זה שעבודת פקידות יכולה להיות משעממת לדעתה – אז אמרתי לה שעבודת ניהול משרד למשל יכולה להיות מעניינת ומאתגרת. היא מיד קפצה על ההזדמנות והציעה שאולי אחפש עבודת ניהול משרד ואולי היא תהיה השלב הבא בקריירה שלי.

אבל גם זה לא מתאים וכבר הסברתי לה בעבר שאני לא מעוניינת לעבור באופן קבוע לתפקידים מהסוג הזה בגלל שרמת ההכנסה שלי תרד, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחיות על משכורת כזו נמוכה לאורך זמן (למרות שברור שעכשיו שווה לי ללכת על כל עבודה, גם במשכורת נמוכה מאוד, כי זה עדיף על כלום).

וזה ממש מתיש לפעמים כי אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב ושוב – כשהיא מבחינתה מתעקשת שהיא ״מרחיבה״ את גבולות החיפוש שלי.

לכן אולי דווקא ההפסקה הכפויה הזו בתקופת החגים וקצת אחריה תקל עלי לקחת פסק זמן ולשקול שוב את התועלת שבעבודה מולה – או שאולי שוב מיציתי את השלב הזה ואמשיך הלאה בלעדיה.

פרחים סגולים יפים. לפי עננת ייתכן שמדובר על הפרח הזה.

למעריצי הספרים של הארי פוטר (וייתכן שגם הסרטים שהם נחותים יותר בצורה משמעותית) – פרח ה Monkshood מוזכר בפרקים הראשונים של הספר הראשון. בשיעור השיקויים הראשון של הארי, המורה סנייפ שואל אותו לגבי שני פרחים, שאחד מהם הוא הפרח הזה.

מסתבר שבתקופה הויקטוריאנית ברחה פרחה שפה סימבולית של פרחים, והשאלה של המורה בעצם היתה מעין שבועה שבה הוא בעצם מבטיח להגן על הארי.

בימים האחרונים התחילו לעלות בקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין הודעות מטעם אותם בעלי דירות שהתנדבו להיות בועד שקשורות לתחזוקה של הבניין.

למשל במהלך המבצע / מלחמה מול איראן היה לנו תיקון של צנרת משותפת בלובי של הבניין, ורק עכשיו מתבצע תיקון של התקרה דרך חברת הביטוח שלא ממש מתקדם בצורה טובה. אם הועד הממונה היה זה שהתחיל את התיקון הזה – אז עכשיו פתאום אחת המתנדבות לוועד מטעם הבניין פועלת בנושא.

בחמישי בערב גם קיבלנו הודעה סמי רשמית מטעם הוועד החדש שאנחנו נדרשים לקרוא ולחתום על מכתב שממנה את הוועד החדש כדי לאפשר לוועד הזה לקבל שליטה על חשבון הבנק של הוועד לבניין – כשבמקביל מי שכתבה אותו הסירה את הוועד הממונה מהקבוצה.

כך שנראה שבאופן רשמי הצלחנו ״להפטר״ מהוועד הממונה הזה – וחזרנו לשגרה מסוימת.

וזה באופן עקרוני דבר טוב – הוועד הממונה הזה היה אלים וכוחני, ופגע בבניין לטובת האגו שלו.

אני באמת תוהה אם המעבר לוועד שנבחר מטעם הבניין הוא באמת רשמי, או שעדיין יהיה מצב שהוועד הממונה ינסה ״לעשות לנו צרות״. אף אחד מחברי הוועד שהיו כנראה מעורבים יותר לעומק בעבודה מול הממונה על הבניינים לא ממש עדכנו אותנו על התהליך אלא רק על התוצאות שלו.

---

אבל זה מציב אותי אישית בפני בעיה אחרת: אחד מהנציגים בוועד החדש הוא בעל הדירה לידי, שמשכיר אותה לדיירים שכל הזמן מתלוננים עלי.

התחושה שלי היא שזה לא רק נגדי אלא שמדובר על ״קוטרים מקצועיים״ באופן כללי. למשל בתקופת המבצע / מלחמה מול איראן, נפל טיל במרחק של בערך ק״מ מהבניין שלנו. הטיל כמובן היה מאוד חזק וההדף הורגש גם בבניין שלנו ובמיוחד בצד שפנה לכיוון שבו נפל הטיל. אבל הדיירת מהדירה לידי פשוט שאלה בקבוצת הווטסאפ של הבניין האם הבניין נפגע רק בגלל ההדף הלא ממש חזק…

אבל זה מתבטא גם בדברים קטנים יותר – למשל להתלונן על זה שלחץ המים בבניין נמוך למרות שלא פעם רק היא חווה את זה (או אולי חושבת שהיא חווה את זה כי בעבר היו כמה מקרים כאלו). או למשל כשמישהו שם בלטה ליד דלת הכניסה לבניין היא עשתה מזה דרמה שלמה כי הבת שלה כמעט נפלה על האבן כי הילדה וגם האמא לא שמו לב לזה שהאבן שם.

אבל עכשיו אני קצת מתחילה לפחד – כי במובן מסוים נתנו אנחנו כבניין כוח למישהו שעצם התפקיד הרשמי שלו כוועד יכול לפגוע בי. ולא רק על ידי המעשים שלו אישית, אלא גם בהפצת הגרסא שלו של הסיפור לשאר חברי הוועד.

ברור לי שהמצב שהיה מול הועד הממונה היה גרוע משמעותית ואפילו בלתי אפשרי היה להמשיך לנהל כך את הבניין. וברור לי שעקרונית יכול מאוד להיות שבחינת בעל הדירה לידי – הוא יהיה איש קשר עם חברת ניהול כזו או אחרת שתנהל את הבניין, ומבחינתו בזה יתחיל ויסתיים תפקידו בועד.

יכול גם להיות שאחרי ההתלהבות הראשונית של המתנדבים לתפקיד הועד, הם ילמדו מניסיונם (או מה שנקרא ״בדרך הקשה״) עד כמה קשה להתמודד עם כל הדיירים ובעלי הדירות בבניין שלנו (ויש כאלו שהם בהחלט הרבה יותר גרועים ממני) ואז יוותרו על התפקיד ולא ירצו להשקיע בו עוד.

מה שכמובן מעלה את השאלה מה יקרה הלאה עם הבניין והאם אולי נאלץ שימנו לנו שוב ועד חיצוני – אבל אז כנראה הסיכוי שניפול על הנציג שלא סבלנו הוא יחסית נמוך.

אבל עדיין יש לי חששות לגבי מצב העניינים הנוכחי, אבל כמו תמיד – כנראה שאצטרך לחכות בסבלנות לראות מה יקרה, ולקוות לטובה (משהו שאני לא טובה בו).

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו במשפחה הסבתות שלי היו אחראיות על הבישול ה״עדתי״ במשפחה. בתא מצד אבא, כלומר השורשים הדתיים של המשפחה – היתה מבשלת מאכלים אשכנזיים דתיים כמו צ׳ולנט (לא חמין – רק צ׳ולנט) או קיגל. פעם יצא לי לשמוע מורה לבישול טוענת שאשכנזים מבשלים את ה״צ׳ולנט״ כשהמרכיבים השונים בשקיות נפרדות לעומת הספרדים שמבשלים הכל יחד – אבל סבתא שפרה שלי, שהיתה אשכנזיה טהורה היתה מבשל הכל יחד חוץ מאת האורז שהיה בשקית בד נפרדת, וכנראה היתה מזדעזעת קצת לשמוע שהיא מבשלת את הצ׳ולנט שלה כמו ה״צ׳חצ׳חים״.

סבתא מצד אמא, מהצד החילוני בכוח של המשפחה – התמחתה במאכלים מזרח אירופאיים כמו בלינצ׳ס או קומפוט. דווקא מהצד הזה של המשפחה יש לנו סיפור מעניין על בישול: סבתא רבא שלי (אמא של סבתא) לא ממש ידעה לבשל. סבתא שלי תמיד אמרה שזה נבע מהעובדה שאמא של סבתא רבה שלי מתה בלידה או בעקבות הלידה, ולכן לא היה מי שילמד את סבתא רבא שלי לבשל.

אחת מהסיפורים המיתולוגיים על זה היה בימים הראשונים של המושב שסבא רבא וסבתא רבא שלי היו מהמקימים שלו. במושב היתה תורנות שפעם בכמה ימים או שבוע אחת מהנשים במושב היתה אמורה לאפות לחם לכל המושב. סבתא רבא שלי מן הסתם לא ידעה לאפות – ולא היה ברור אם כשהיתה התורנות שלה המושב נותר רעב וללא לחם לכמה ימים (או שבוע), או שהיא היתה מוכנה להחליף את תורנות האפיה בכל תורנות אחרת.

בכל מקרה, ההורים של סבא רבא שלי עלו לארץ כמה שנים אחריו, וכשסבתא שלי גדלה היא למדה לבשל מאמא של אבא שלה, וכך למדה לבשל מאכלים יהודיים מזרח אירופאיים.

אני עדיין זוכרת למשל שהיא היתה מקרמלת את הבצל לבלינצ׳סים הרבה לפני שידענו בכל את ההבדל בין לקרמל את הבצל לבין לשרוף אותו. הקירמול כמובן דרש טיגון איטי מאוד על אש קטנה, ואמא שלי אף פעם לא הבינה למה סבתא לא מזדרזת ״לשרוף״ את הבצל מהר יותר על אש גדולה יותר.

סבתא מצידה תמיד טענה שאמא שלי לא יודעת לבשל – אבל נראה לי שאמא שלי הסתדרה לא רע, למרות שהיא באמת לא למדה מסבתא את המאכלים המזרח אירופאיים אלא בעיקר דברים כמו אורז, מרק ירקות (שׁהיא היתה מבשלת הרבה פחות חרף מאשר סבתא שלי), ומאכלים דומים.

אני חושבת שהמאכל העדתי אשכנזי היחידי שאמא שלי למדה אי פעם לבשל והיתה מבשלת באופן קבוע כמה שנים כשהייתי ילדה די צעירה היתה איזשהו תבשיל של קורקבנים. אני זוכרת רק שהריח שלו היה נוראי, ואני חושבת שעד היום אני נרתעת מבשר גם בגלל התבשיל הזה.

אבל היא כן בישלה מאכלים שהם יותר בינלאומיים כמו למשל ספגטי ברוטב עגבניות, או ״עוף חמוץ מתוק״ ביתי אחרי שגילינו את המנה במסעדות סיניות בארה״ב. אני פחות אהבתי את העוף בה (בין השאר כי אמא שלי בישלה בו פשוט פיסות קטנות של חזה עוף, ולא טיגנה אותן בציפוי כמו שיש במסעדות סיניות), אבל לא פעם הייתי ״סוחבת״ את הירקות מהמחבת של התבשיל.

אני חושבת שכיום האחיינים שלי, במיוחד מצד אחותי, מאוד אוהבים סושי – אבל את זה אמא שלי (וגם אחותי וגיסי) לא מבשלים אלא מזמינים מבחוץ.

אני אישית לא מבשלת מאכלים עדתיים, בין השאר כי רוב המתכונים הם בסדר גדול של משפחה – ולא לאדם בודד.

ואם אני רוצה מאכלים בינלאומיים – אני לרוב מזמינה אותם מבחוץ, חוץ מאולי פסטה שאני מכינה באמת בבית.

פעם מזמן כשפורומים היו פופולריים, הייתי משתתפת בכמה פורומים בווינט – כשאחד מהם נקרא ״פורום נימוסים והליכות״.

הפורום הוקם על ידי העיתונאי (לשעבר?) אטילה שומפלבי אבל הוא מאוד מהר פרש והניהול עבר ליועצת תדמית אחרת. תחת ניהולה הפורום היה בעיקר שיחת נשים, אבל כן העלינו בו מידי פעם שאלות שאכן היו קשורות לנימוסים והליכות.

נזכרתי בפורום כי היום בבוקר במכולת אירע לי מקרה שהיה פשוט מקרה קלאסי לפורום.

בימי שישי בבוקר אני מתאמנת קצת יותר מאוחר, ולכן מגיעה למכולת ואז הביתה רק לקראת 9:40 – 10:00, והיום נפלתי על הצד המאוחר יותר בגלל איחור של אוטובוסים, כך שהייתי עייפה ורעבה אחרי האימון וכבר על סף נפילת סוכר – ורק רציתי לשלם על המצרכים שלי וללכת הביתה.

כשהגעתי לקופה עמדו בה זוג שנראו כמו סבא ונכדה בוגרת שלו או אבא שנראה מבוגר יחסית עם בת מאוד צעירה שלו – ורצו זיכוי כי מבצע שהיה על הגלידות שן בן אנד ג׳ריס לא נקלט להם בחשבון והם ראו את זה רק כשהם יצאו. אז אני ומי שעמדה מאחורי המתנו בסבלנות בזמן שהקופאית (היחידה שעבדה) ניסתה לתת להם את ההחזר והסתבכה כי אחת הגלידות עברה בקופה ״כמו שצריך״ אבל השניה לא – וזה כנראה מה שגרם לכך שהמבצע לא נקלט להם במקור.

בעודו ממתינים דקות ארוכות לפעולה שאמורה היתה לקחת די מעט זמן, התור התחיל להתארך ועדיין הקופאית לא הצליחה לתת להם זיכוי, עד שבשלב מסוים נראה היה שהם קיבלו אותו ויצאו לדרכם.

למזלי היה אז תורי והקופאית העבירה את הדברים שלי – ובדיוק כשהיא סיימה להעביר אותם, האבא והבת (או הסבא והנכדה) הגיעו שוב, וטענו שבמקום לזכות אותם – הקופאית בעצם פישלה וחייבה אותם על סכום הזיכוי, והם רצו לראות את המנהל או האחראי כדי שהוא יטפל בבעיה. והם רצו שהיא תתייחס אליהם מיד למרות שהיא בדיוק היתה לקראת סוף החשבון שלי.

בשלב זה כבר איבדתי את הסבלנות וביקשתי מהקופאית פשוט לחייב אותי על המוצרים – ולהם הסברתי שאני מבקשת לשלם ולסיים כי אני כבר ממהרת הביתה.

מה אתם הייתם עושים במצב כזה? האם הדרישה שלי לשלם (אירוע של פחות מדקה) היתה מוצדקת, או שבשם הנימוס הייתי אמורה לתת לצמד חמד להתעקש לדרוש בזה הרגע את ההחזר שלהם?