מה התמונה האהובה עלי?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

היום התבקשנו לכתוב על התמונה האהובה עלינו. בבוקר כשרק קראתי על הנושא, אני מודה שהתגובה הראשונית שלי היתה שקשה לבחור רק תמונה אחת – יש המון תמונות שאני אוהבת מהמון אירועים וטיולים וסתם מהשגרה.

ואז הצלחתי קצת לצמצם – כי לא פעם התמונות שהן הכי משמעותיות בעיני היו דווקא מהתקופה שבה התחלתי לצלם. חלק מזה נובע למשל מזכרונות שונים מאותה תקופה, כמו הפעם ההיא שארגנו לנו יום כיף מהעבודה שבו הלכנו ללונה פארק ליד אגם:

או למשל הטיולים שעשיתי, בין אם היה מדובר לטיול למפל הניאגרה עם חברות:

או הטיול הראשון שלי בניו יורק שהגעתי לאגם קטן עם תחנה מטאורולוגית שמאז חיפשתי שוב ומעולם לא מצאתי:

או את הדירות שגרתי בהן, שהיו באיזורים מאוד ירוקים ויפים. הדירה הראשונה היתה בתוך איזור די מיוער ומלא עצים, והחורף הראשון שלי בה אפילו ירד שלג:

והדירה השניה שלי היתה ליד אגם, ולצערי עברתי אליה באביב ונאלצתי לעזוב בתחילת הסתיו בעקבות סיום החוזה שלי מוקדם מהצפוי, אבל עדיין נהניתי לגור לידו:

ותמונות אקראיות שצילמתי ביום יום:

או את הפעם שהשתתפתי בקורס צילום וצילמנו בבית קברות מקומי מפורסם:

או את הפעם הראשונה שבה טיילתי בדרום מערב ארה״ב, עם מצלמה רצינית ואחרי קורס צילום רציני כדי שסוף סוף אוכל לצלם ״כמו שצריך״:

או בטיול אחר שצילמתי ענני סופה – וכמה דקות אחר כך הסופה התחילה, והמצלמה שלי ספגה כל כך הרבה מים שהיא הפסיקה לעבוד (אבל חזרה לעבוד חלקית אחרי כמה ימים, ובסוף ידיד שלי לקח אותה בחינם), וזו בעצם התמונה האחרונה שצילמתי איתה:

או אפילו כמה חתולים:

כולן מסמלות כל כך הרבה רגעים יפים שאני מתגעגעת אליהם…

משהו מיסתורי?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

כשאני חושבת על מסתורין, אני קודם כל חושבת על סופרים כמו אגאתה כריסטי, שכתבה הרבה ספרי מתח כשהיו בהם שני בלשים בולטים: בלש בלגי בשל הרקול פוארו, וקשיישה בריטית בשם מיס מארפל. ברוב הספרים שלה הסיפור התחיל עם איזשהו גורם מסתורי ולא ברור, ואיכשהו הבלש/ית נכנס/ת לתמונה ופותר/ת את המיסתורין הלא ברור בעזרת היגיון, כשבמקרה של הבלש פוארו לרוב הגילוי נעשה בעזרת נאום ארוך שעובר פחות או יותר על כל הדמויות האחרות כחשודים ושולל את כולם עד שהוא עולה על האשם.

הספר היחיד שלא כלל ״בלש״ כזה היה ספר שנקרא במקור עשרה כושים קטנים Ten Little Niggers אבל השם באנגלית שונה בשלב מסוים כי השם המקורי לא היה תקין פוליטית (לא ברור לי האם השם המתרוגם לעברית גם תוקן מאותן סיבות).

בספר אין בלש באופן רשמי, אלא עדיין יש מיסתורין. קבוצה של עשרה אנשים מוזמנת לאי פרטי שלאחרונה היה בחדשות בגלל חרושת שמועות של מי קנה אותו ולאיזו מטרה. חלק מהנוסעים מוזמנים על ידי מי שהם חושבים שהם מכרים או חברים שלהם למסיבה – אבל גם יש זוג של משרתים מבוגרים שמגיעים לאי לעבוד, וכך גם מורה פרטית שמאמינה שהיא נשכרה ללמד ילדים.

המבקרים אוכלים ארוחת ערב שהוכנה והוגשה על ידי המשרתים, ואז כולם מתכנסים בסלון כדי לשתות משהו.

ואז פתאום תקליט מתחיל להתנגן.

קול לא מוכר אומר שכל האנשים הוזמנו לאי כי הם רצחו מישהו, ומפרט את הפשע של כל אחד ואיך הוא נעשה. האורחים המזועזעים מכחישים כמובן שהם ביצעו פשע כזה או אחר ומסבירים את ההאשמות נגדם – אבל בסערת הרוחות שמתרחשת בחדר מתברר שאחד האורחים מת.

בימים הקרובים יותר ויותר מהמבקרים באי מתים גם הם – בצורה שתואמת שיר ילדים על עשרה ילדים שחורים שמתים גם הם בדרכים מאוד מסוימות. בהתחלה האורחים חושבים שיש באי רוצח סדרתי, אבל חיפוש מראה שאין אף אחד חוץ מהם באי. בגלל תנאי מזג האוויר אין להם גם אפשרות לרדת מהאי והם ״תקועים״ שם – ומנסים ללא הצלחה לשרוד עד שמזג האוויר יישתפר.

בסוף נשארים באי רק גבר ואישה שבאופן טבעי חושדים אחד בשני – והאישה הורגת את הגבר ביריה. היא כמובן מרגישה רווחה גדולה, אבל בדיעבד סובלת מפוסט טראומה וכנראה גם חרטה על המעשים שלה – ולכן כשהיא מגיעה לחדר שלה ורואה בו חבל תליה, היא תולה את עצמה.

הפרק האחרון בספר הוא מכתב בבקבוק שהתגלה זמן ארוך אחר כך, לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבין מה קרה בבית.

מסתבר שאחת הדמויות, שופט בפנסיה, עמד מאחורי כל העלילה. כשופט הוא הרגיש שישנם פושעים רבים שלא קיבלו את העונש הראוי להם – ולכן כשהוא גילה שהוא חולה סרטן הוא החליט לעשות מעשה ולזמן כמה מהפושעים האלו כדי להעניש אותם כראוי.

לכן הוא מצא דרך לזמן את כולם לאי – והרג אותם בצורה שתואמת את שיר הילדים כדי לעורר בהם אימה. סדר העניזה היה כזה שהחוטאים ה״קלים״ יותר מתו מוקדם, ומי שנשאר לאורך זן היו הפושעים הגרועים יותר כדי שהם יסבלו יותר מהאימה.

הוא עצמו מצא דרך לשכנע את הרופא לזייף את מותו (של השופט, לא הרופא) כדי לאפשר לו לחקור את מה שקורה בלי שיחשבו שהוא עוקב אחרי הרוצח, אבל מן הסתם זה לא עזר והרופא מת זמן קצר לאחר מכן.

בסופו של הסיפור השופט ראה את השורדת האחרונה תולה את עצמה. הוא עשה סדר בכל מה שאפשר (כולל למשל להעמיד מחדש את הכיסא שבעזרתו הבחורה תלתה את עצמה) ואז מצא דרך להרוג את עצמו בעזרת אקדח וגומיה כך שהוא ימות בדרך שבה היה כתוב ביומנים של כולם שהוא מת.

הוא טען שחוקר טוב היה מגלה שהוא הרוצח כי החוקר היה אמור לגלות מהר מאוד שהואה היחידי שבעצם לא ביצע פשע, והבחור שהוא כביכול רצח כי הוא שלח אדם חף מפשע למותו בעצם היה אשם והגיע לו למות, ולכן השופט לא רצח אף אחד.

מה הספר הבא שאני מתכננת לקרוא?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

אין לי מושג מה הספר הבא, מכיוון שאני בעמודיו הראשונים של הספר הנוכחי – אז כנראה שאפשר לקרוא לו ״הספר הבא״?

הספר הוא the tommyknockers של הסופר סטיבן קינג. מדובר על אחד מספריו הראשונים של קינג, בתקופה שבה הוא היה מכור לסמים ולכן טוען שהכתיבה שלו לא היתה טובה.

אבל הרעיון של הספר מעניין: סופרת שמתגוררת בעיירה קטנה בארה״ב מגלה חללית. בהתחלה היא לא מבינה שזו חללית עד שהיא חופרת חלק משמעותי ממנה – אבל אז כבר מאוחר מידי: החללית פולטת גז שמשפיע על האנשים בעיירה בצורה מוזרה. הם הופכים לגאונים טכנולוגיים, אבל מאבדים את המוסר שלהם.

מדובר כמובן על ספר בידיוני, אבל לא פעם סטיבן קינג בוחן לא מעט נושאים כלליים דרך הכתיבה הבידיונית שלו – שלא פעם נחשבת ל״נחותה״ רק כי מדובר על ספרי אימה או פנטזיה. במקרה הזה הוא מנסה להאיר את עינינו לגבי התקדמות טכנולוגית ללא מחשבה על הפנים המוסריים של ההתקדמות הזו, כולל למשל קידום של נשק גרעיני ששימוש וב יהיה הרסני לעולם כולו.

איזה כוח על הייתי רוצה שיהיה לי?

זה כמובן הנושא היומי של ה bloganuary של וורדפרס.

כוח העל הראשון שחשבתי עליו הוא נסיעה בזמן. זה נשמע נעניין להיות יכולה לנסוע קדימה בזמן כדי לראות מה קורה לאנשים שאני מכירה בפרט ולעולם בכלל לאורך זמן.

באותה מידה יכול להיות מסקרן גם לנסוע אחורנית בזמן ולראו תאיך אנדים חיו פעם, וגם אולי לדעת האם אירועים היסטוריים באמת קרו ואיך הם קרו – החל מאירועים בתנ״ך וכלה למשל בלראות אם התיאורית המדעיות על תחילת היקום, יצירת כדור הארץ ותחילת החיים נכונות.

מצד שני – יש סכנה מאוד גדולה בכוח העל הזה, כפי שאפשר להבין מהרבה סרטים וספרים. כל שינוי קטן יכול לגרור שינויים מאוד גדולים, אפילו כאלו שיגרמו לזה שלא אוולד. וזה זה כמובן מעלה את השאלה אם השינוי נעשה או לא נעשה כתלות בעובדה האם אני קיימת או לא.

כוח על אחר שחשבתי עליו הוא להיות כמה שיותר עשירה. הרי בטמן הפך ליות גיבור על לא כי הכיש אותו נחש רדיואקטיבי או כי הוא הגיע מכוכב אחר, אלא כי יש לו המון כסף כדי להפוך לכזה.

מצד שני המון זוכי לוטו מספרים שברגע שהם התעשרו – המון אנשים התחילו לנסות לסחוט מהם כספים. מילא שגם להם בסוף לא ממש נשאר כסף לתרום (כי בשלב מסוים הם הוציאו אותו על צריכה אישית או על תרומות), אלא גם זה הרס להם הרבה מאוד מערכות יחסים בין אישיות על סמך למי הם נתנו כסף וכמה.

ואפשר גם אולי לראות ביופי כוח על, כי מחקרים מראים שאנשים יפים יותר זוכים לחיים יורת טובים – מבחינת יחס הסביבה, שכר, מציאת זוגיות, ועוד. מצד שני – יופי הולך לאיבוד כשמזדקנים, וגם תמיד יש חשש שיגיע או תגיע מישהי יותר יפה…

ויש את כוחות העל של כל הגיבורים מהסרטים, אבל משום מה להיות מאוד חזקה או להיות עכביש או עטלף לא נשמע לי יותר מגניב או שימושי.

אז אולי בעצם כוח העל הכי שווה הוא שיהיה לנו מספיק (אבל לא יותר מידי) ושנוכל להיות מרוצים ממה שיש לנו? זה נשמע פשוט, אבל לפעמים אלו הדברים שעובדים הכי טוב.

האם יש מטרה שאני מתלהבת ממנה?

זה הנושא היומי של ה bloganuary של וורדפרס.

אני מודה שיש משהו קצת ״אמריקני״ באימוץ של ״מטרה״ מסויימת. בארץ יש אנשים שמקדמים מטרות שקרובות לליבם, אבל איכשהו אמריקנים אוהבים ״לאמץ״ משהו ואז ״להתגייס״ עבורו (שזה אומר לרוב לגייס כסף בצורה כזו או אחרת).

בל בהחלט יש נושאים שחשובים לי. אני למשל מאוד אוהבת בעלי חיים, מגדלת שלושה חתולים (התכנון המקורי היה לאמץ שניים, והשלישי היה מקרה חירום שהיה צריך לצאת מהרחוב – ומהר).

או למשל איכות הסביבה, ואני מנסה להיות כמה שיותר זהירה בנושא, החל מהעובדה שאני לא מחזיקה רכב וכלה בעובדה שאני ממחזרת.

ובישראל כמו בישראל – לכולנו יש דעות פוליטיות מאוד מוצקות שאנחנו מאוד אוהבים להתווכח לגביהן.

איזה שיעור לחיים חשוב שאנשים ידעו?

זה הנושא שקיבלנו היום ב Bloganuary של וורדפרס.

אני חושבת שהשיעור לחיים שחשוב שכולם ילמדו הוא ששיעורים לחיים לרוב לומדים מניסיון אישי ולא מניסיונם של אחרים.

אני חושבת שלמבוגרים בכלל ולהורים ושאר דמויות סמכות בפרט מאוד קל לנסות להעביר הלאה את הידע ושיעורי החיים שהם למדו בעצמם ל״דור הבא״ – וקשה להם לראות את הדור הבא נכשל באותם מומות שניסו ללמד אותם לא להגיע אליהם, רק כדי ללמוד את אותו שיעורים…

אבל אולי זה חלק הכרחי מהחיים?

מה לי ולספורט?

זה הנושא שהתבקשנו לכתוב עליו השבוע במדור השרביט החם.ֿ

בתור ילדה שנאתי שיעורי ספורט פשוט כי הייתי גרועה בהם. יש לי בעיה פיזיולוגית קלה מבחינת חוזק השרירים שלי – זה לא חלילה נכות או משהו דומה, אבל כן ברמה של הפרעה. זה התחיל כשהייתי תינוקת וההורים שלי שמו לב לזה שלא התיישבתי עד גיל מאוחר, ושהתחלתי ללכת גם בגיל יחסית מאוחר (למרות שהתחלתי לדבר מאוד מוקדם, ובגיל שנה וחצי כבר ידעתי להשמש במשפטים קצרים).

למזלי הרב, מצבי רחוק מאוד מלהיות נכות ואני כן נראית נורמלית לחלוטין ויכולה לתפקד בצורה מלאה, אבל כן התקשיתי בשיעורי ספורט ובטיולים שנתיים. המורות שלי היו מודעות כנראה למצב לאורך השנים, ולכן מצד אחד הכריחו אותי להשתתף בשיעורי ספורט כי ספורט יכול היה לחזק אותי, אבל מצד שני ידעו מתי לוותר ולתת לי קצת ״קרדיט״ יותר על העובדה שלפחות ניסיתי. לצערי, לא אהבתי לעשות ספורט כי הייתי גרועה לעומת הבנות האחרות בשיעורים, ולא פעם פשוט לא יכולתי לעמוד בתרגילים שניתנו לנו. עוד גורם שגרם לי לשנוא שיעורי ספורט נבע מכך שלא פעם היחס של הבנות שהיו איתי בשיעורי ספורט הפריע לי כי לא פעם הן התלוננו על כך שהמורות ״מוותרות״ לי אבל מקשות עליהן (כנראה כי הן לא הבינו שמדובר על בעיה גופנית).

בדיעבד אני חושבת שחבל שלא חילקו אותנו ל״הקבצות״ בשיעורי ספורט כפי שעשו בשיעורי אנגלית ומתמטיקה, כדי מצד אחד לטפח את הבנות שהיו טובות יותר, אבל מצד שני גם לאפשר לבנות הפחות טובות להתקדם בתחום בלי שהן צריכות להשוות את עצמן למישהי שממש הרבה יותר טובה מהן. במקביל אני זוכרת שלאורך כל שנות הלימודים שלי כן היו מסגרות לתלמידים ״מצטיינים״, החל מחוג ספורט שארגנה המורה שלנו לספורט בבית ספר יסודי וכלה בקבוצת הריצה שהקימה המורה שלנו להתעמלות בתיכון – וחבל לי שלא היה להן הרצון, הזמן ו / או היכולת להקים מסגרות דווקא לתלמידים שהתקשו. כי אני מאמינה שאני לפחות יכולתי ללמוד תרגילים חדשים ולהשתפר בקפיצות ובריצה אם רק היתה ניתנת לי תשומת לב אישית יותר ויכולת להשתפר בלי לחץ זמן או לעג של הסביבה.

כשהתגייסתי לצבא – השלב היחידי שדרש איזושהי פעילות גופנית היה הטירונות, וגם שם די הצלחתי להתחמק ממה שקראו לו ״מסעות״ (שזה אמר פחות או יותר לרוץ בחוץ עם נשק על הגב) אחרי שבמסע הראשון כבר ״לא יכולתי יותר״ להמשיך לרוץ אחרי חמש דקות, אפשרו לי לעלות על המשאית, ואז המפקדות שלי וויתרו לי על ה״מסע״ השני. אחרי הטירונות אולי היה לנו מבחן ריצה אחד בקורס המקצועי שעשיתי – ואחרי שלא הצלחתי לעשות אותו יחד עם שאר הבנות, המד״סית לקחה אותי לרוץ איתה בערב והיא ממש החזיקה לי את היד. אני חושבת שהצלחתי לרוץ הרבה יותר ממה שהצלחתי בעבר רק כי היא הקדישה לי את הזמן – ואולי בין השאר כי בשלב מסוים הריצה שלנו נקטעה כי היה מצב בטחוני בבסיס שאילץ אותנו לחזור למגורים והיא פשוט ״הסיקה״ ממה שכבר רצנו שאני אסיים את הריצה בזמן סביר.

ואז התחלתי את החיים בלי מסגרת של ביצוע איזושהי פעילות, ומאוד נהניתי מזה שלא הרגשתי אשמה על זה שאני לא עושה ספורט או גרועה בספורט. עם השנים היה לי גם מעין תירוץ טוב ללמה אני לא בכושר – פשוט כי אני שמנה, ואנשים מצפים משמנה לא להיות טובה במאמצים וכאלו.

אבל אז הצטרפתי לשומרי משקל. בהתחלה התרכזתי רק בשינוי הרגלי אכילה, אבל אחרי בערך שנה התחלתי לעשות הליכות, ובכל פעם הארכתי את ההליכה בקצת עד שהגעתי בשלב מסוים להליכה של בערך 7 ק״מ (3.5 ק״מ לכל כיוון), למרות שההליכה לקחה לי כמעט שעתיים.

אבל אז עברתי למקום עבודה אחר שהאריך לי את הנסיעות בכל יום כך שלא נשאר לי זמן להליכות – ואז עברתי דירה כדי להתקרב לעבודה, אבל השגרה הזו של ההליכות נשברה כבר ומכיוון שלא יהה לי את המסלול ה״קבוע״ שלי הן די הפסיקו.

אבל אז הצטרפתי לתקופה מסויימת לשומרי משקל, והמדריכה שם סיפרה לנו על איך היא התחילה להתעמל. היא סיפרה שהיא שנאה ספורט ותמיד היה לה תירוץ למה אין לה זמן – והיא החליטה לעשות מעשה. היא אמרה שבערב היא יכולה לצאת להליכה של רבע שעה: ללכת 7 – 8 דקות לכיוון מסוים ואז לחזור הביתה. בעלה יוכל להסתדר עם הילדים לכל כך מעט זמן (במיוחד כשהיא זמינה בטלפון ויכולה תוך כמה דקות לחזור הביתה במקרה חירום) והיא תוכל לוותר על רבע שעה של בטלה מול הטלוויזיה או המחשב.

כדי לא להשתעמם בהליכות האלו היא היתה פשוט ״עושה סידורים״ בטלפון בזמן ההליכה – עונה להודעות או מתקשרת לאנשים שהיא היתה צריכה לחזור אליהם, ועם הזמן רבע השעה ממש לא הספיקה לה לכל הסידורים הטלפוניים אלו, אז היא התחילה פשוט להאריך את ההליכות כדי שיהיה לה יותר זמן לשוחח בטלפון. ומסתבר שלא רק שהזמן לא חסר לה, אלא שהבית גם לא התמוטט ובעלה הצליח להיות עם הילדים בלי שיקרה אסון אפילו כשהיא היתה לוקחת שעה להליכה כמה פעמים בשבוע.

ואז היא קינאה בכל אלו שהיא ראתה שחלפו על פניה בריצה בזמן ההליכות שלה, והתחילה לשלב קצת ריצה בהליכות. עם הזמן היא הוסיפה עוד ועוד ריצה – עד שבתקופה שבה היא סיפרה לנו על המעשה היא היתה רצה שעה כמה פעמים בשבוע וגם משתתפת מידי פעם במירוצים.

מכיוון שאין לי רכב והייתי מגיעה לעבודה באוטובוס – בוקר אחד פשוט החלטתי לרדת תחנה אחת אחרי התחנה הרגילה שלי וללכת את המרחק הזה לעבודה. בבוקר הראשון נהג האוטובוס היה מופתע שלא ביקשתי לעצור בתחנה הרגילה שלי ואפילו עצר לי שם מיוזמתו כי הוא היה בטוח שלא שמתי לב או ריחפתי והייתי צריכה להסביר לו שאני באמת מתכוונת לרדת תחנה אחת מאוחר יותר.

בהתחלה הרגשתי עייפה קצת אחרי הליכה ל בערך 25 – 30 דקות, אבל עם הזמן התרגלתי וגם הוספתי הליכה לתחנה רחוקה יותר בערב.

ואז הגיע הקיץ ולא רציתי להגיע מיוזעת למשרדֿ. בערך באותה תקופה רשת הולמס פלייס יצאה עם תוכנית שהתבססה על מונה צעדים שבו היו ניתנים אתגרים לכל אדם לסך הצעדים שהוא הולך ביום ובנוסף למה שהוגדר כ״צעדים של פעילות אירובית״ (הליכה של לפחות עשר דקות רציפות עם פחות מדקה הפסקה) שגם עבורה נקבע יעד יומי. עבור כל עמידה ביעד היינו מקבלים ניקוד שבסופו של דבר יכולנו לנצל לפרסים שונים.

מכיוון שהולמס פלייס החליטו בין השאר להשיק את התוכנית בשיתוף עם ״שומרי משקל״, החלטתי ״ללכת על זה״ ורכשתי את התוכנית. אחרי שבוע שבו מונה הצעדים עקב אחרי הפעילות היומיומית שלי, נקבעו לי יעדים די גבוהים להליכה היומיומית וגם לעילות האירובית. מעבר לזה, התוכנית עצמה היתה בנויה כך שבכל שבוע היא היתה מאתגרת את המשתמש קצת יותר – עד שהמשתמש ביקש להפסיק עם זה. נוצר מצב שבו במשך תקופה די ארוכה המשכתי עם האתגר, וההליכות שלי הלכו והתארכו עד כדי כך שאני חושבת שההליכה שלי היתה באורך של בערך שעה ורבע כל בוקר.

אחרי שהבנתי שיש גבול לכמה מוקדם אני מסוגלת להתעורר כדי להאריך את ההליכות שלי, בסופו של דבר הצטרפתי למכון כושר כדי להמשיך לאתגר את עצמי – וכנראה שהמסגרת הזו היתה מספיק חזקה ורחבה כדי לשרוד שינויים במקום עבודה ומגורים כי אני מתמיגה בה כבר בערך עשור.

איך התגברתי על אתגר?

כחלק מ bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב היום על אתגר שהתגברנו עליו.

לפני קצת יותר משנתיים, קצת לפני הקורונה, יצא לי לטייל לניו זילנד. מדובר היה על טיול מאורגן עם חברה מקומית, והנחתי לפי תיאור הטיול שמדובר על מצב שבו מאפשרים לנו לטייל באופן די עצמאי – כלומר יש מסלול קבוע מראש, אבל המדריכים בעיקר מסיעים אותנו ממקום למקום ודואגים לארחות וכאלו, אבל כשמגיעים לנקודה שבה אנחנו מטיילים – הם פשוט מורידים אותנו ואנחנו מטיילים באופן עצמאי.

אותי הרושם הזה מאוד משך כי אני לרוב הולכת יחסית לאט, וחשבתי שזה יאפשר לי ללכת בצורה יותר רגועה – אבל אחרי יומיים או שלשוה של טיול נוצר מצב שהמדריכים היו מודאגים מקצב ההליכה שלי, כנראה כי המטיילים דיווחו להם שבאד הימים נראיתי ממש ״במצב קשה״ (פשוט כי לא אכלתי כמו שצריך באותו היום ולכן מאוד התעייפתי מההליכה).

מאותה נקודת זמן העדפתי לרוב ללכת לבד כדי לא לעורר את דאגתם של שאר המטיילים, אבל המדריך הבכיר יותר כל הזמן ניסה לנג׳ס לי ״לאתגר״ את עצמי כדי ללכת מהר יותר ולהספיק יותר מסלולים.

זה הגיע לשיאו כשהגענו לעיר בשם קווינסטאון. מדובר על עיר שנמצאת ליד אגם, ומסביבו יש לא מעט גבעות. ואחת מהן נקראת ״גבעת קווינסטאון״ והיא נחשבת לקלה יחסית לעליה. ביום או היומיים שלפי שהגענו לעיר המדריך דאג לנאום לנו ש״כולם״ מסוגלים לעלות על הגבעה.

אז ביום השני שלי בעיר היה לי אחה״צ פנוי והחלטתי לנסות לעלות על הגבעה. אבל כדי להגיע לגבעה – הייתי צריכה לעלות מהעמק עצמו לנקודת ההתחלה של המסלול = מה שכלל עליה בשני רחובות תלולים למדי ולעלות במדרגות בחורשה. ורק אז הגעתי בכלל לתחילת המסלול של העליה לגבעה – שהיתה כולה בעליה (למרות שראוי לציין שהגבעה היתה פחות תלולה מהרחובות שהובילו אליה).

אני מודה שהיו כמה נקודות שכמעט התייאשתי, אבל כל הזמן חשבתי שאני כבר חייבת להיות קרובה לסוף המסלול. היתה נקודה שבה באמת כמעט פניתי אחורנית – אבל החלטתי ללכת עוד חמש דקות, ותוך בערך ארבע וחצי באמת הגעתי לנקודת התצפית שהיתה קרובה לראש הגבעה. היה משם מסלול לראש הגבעה, אבל החלטתי שעליתי מספיק ליום אחד ונקודת התצפית מספיקה לי.

אז ישבתי לנוח לעשר דקות, ובמקביל אכלתי חטיף אנרגיה ושתיתי מים. ואז התחלתי לרדת, מה שהיה קל משמעותית מהעליה, ולא האמנתי כמה קצר נראה כך המסלול. למרות כל זה, כשהגעתי לסוף הרחוב התלול האחרון – הרגליים שלי רעדו, ואין לי מושג איך הגעתי משם לאכסניה שלנו שהיתה בקצה השני של העיר.

אבל לפחות הגעתי לראש הגבעה.

איך נראה ״היום המושלם״ שלי?

זה לפחות הנושא הנבחר בפרוייקט ה bloganuary של וורדפרס.

אני זוכרת שבכיתה ו׳ או ז׳ היה לי ״יום מושלם״. למדתי אז בבי״ס יהודי בארה״ב, וזו היתה התקופה של לפני סוכות, אז בדיוק קישטנו את הכיתה. אני הייתי ה״כוכבת״ כי ידעתי להכין קישוט מיוחד שאף אחת לא ידעה איך להכין, וכולן רצו שאלמד אותן את הטריק.

ואז יום אחרי, כשכולן כבר ידעו איך להכין את הקישוט ורצו להראות לי איך הן למדו את הטריק ואפילו הצליחו ליצור לו וריאציות מעניינות משלהן, סוכות פתאום הרגיש הרבה פחות כיפי.

אני חושבת שבתור מבוגרת הרבה יותר קשה לי להגדיר מהו ״יום מושלם״. קל מאוד להגיד שמדובר על יום חופש, או כשאני בטיול (ואני כידוע אוהבת לטייל) – אבל כבר היו לי ימים פחות נעימים גם בטיולים.

מצד שני, אני אוהבת (לרוב) את העבודה שלי, ונהנית ממנה כשהיא מעניינת. אפשר גם להגיד שאני נהנית כשאני מצליחה במשימה כזו או אחרת, אבל לא פעם אני נהנית גם מהעבודה עליה. אפשר גם להגיד שאני לא אוהבת לחץ, אבל לפעמים דווקא עבודה בלחץ יכולה להיות מאתגרת – ככל עוד אני יודעת ומסוגלת להתמודד בצורה טובה עם הלחץ הזה.

ולפעמים דברים קטנים יכולים להפוך יום סתמי ליום טוב – למשל שיחה מעניינת עם מישהו, או מתנה מפתיעה, או בילוי נחמד עם חברות…

אילו אימוג׳ים אני אוהבת?

הנושא היומי ב Bloganuary של וורדפרס הוא אילו אימוג׳ים אנחנו אוהבים.

אני מודה שאני פחות מתחברת לנושא, כנראה כי אני מהדור שלא ממש מתחבר לאימוג׳ים, שהם משהו שמדבר כנראה לצעירים ממני. לכל היותר אני משתמשת בקצת סמיילים וגם אותם אני לרוב מקלידה.

אבל מסתבר שאימוג׳ים הם חשובים – כי הם בעצם התחליף הדיגיטלי למה ששימשה שפת הגוף בשיחה פנים מול פנים, והם הפכו להיות פופולריים במקביל לעליית ההאינטרנט ובמיוחד אחרי יציאת הטלפונים החכמים לשוק, מה שהפך את התקשורת להרבה יותר דיגיטלית (ופחות פנים מול פנים).