התיירת המקרית

אני לא זוכרת שבתור ילדה צילום סקרן אותי במיוחד. לכל היותר לקחתי איתי מצלמה לטיול השנתי בכיתה י״ב, ואני זוכרת הזדמנות או שתיים בצבא שבהן הייתי רוצה לצלם את הנופים היפים שהיו לנו בבסיס (אבל כנראה שלא יכולתי בגלל סיבות של בטחון שדה) – אבל זה לא היה משהו ששרד לאורך זמן.

אבל אז עשיתי רילוקיישן לארה״ב, והמצב השתנה ב 180 מעלות.

זה בעצם התחיל קצת לפני המעבר – כשעוד גרתי בישראל, עבדה איתי במשרד בחורה שגרה כמה שנים בארה״ב, התחתנה שם, וחזרה לארץ – בין השאר עם צעצוע שנקרא ״מצלמה דיגיטלית״. מדובר היה על בערך שנת 2000 – רוב האנשים עדיין לא שמעו על ההמצאה הזו, והמצלמות היחידות שהיו זמינות לציבור הרחב בתחום היו מצלמות כיס פשוטות מאוד עם רזולוציה עלובה במיוחד של מגה ומשהו. אין לי מושג אם היו אז מצלמות דיגיטליות למקצוענים – סביר להניח שגם אם הן היו קיימות הן היו יקרות בטירוף ובאיכות שכיום היתה נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת בעליל אפילו לחובבנים.

אבל לי זה נראה כמו צעצוע מאוד מגניב. לכן כשעברתי לארה״ב, אחת הקניות הראשונות שלי היתה מצלמה כזו. במקביל לזה, היה לי מזל מאוד גדול לעבור לאטלנטה – עיר שהיא באופן כללי מאוד ירוקה וכפרית. הגעתי לעיר באביב – בתקופה שבה העיר היתה מלאה בעצים פורחים.

ובחורף שירד בה שלג:

וכמובן בסתיו:

וגם כשירד גשם ויצאו פטריות:

ובין לבין גם יצאתי לטיולים, כמו למשל למפלי הניאגרה:

בהתחלה צילמתי המון ומידי פעם היתה מצטלמת לה תמונה שאהבתי (למרות שעם הזמן, הניסיון, וקצת ריחוק רגשי מהסיטואציה אני רואה בלא מעט מהתמונות האלו את הרעיון והפוטנציאל, אבל גם המון טעויות בביצוע). מה שכנראה הייתי צריכה היתה למידה מסודרת של איך לצלם, אבל המסע שלי לקוקס הצילום הראשון שלי היתה קצת מ]ותלת.

היא התחילה ממכרה חדשה שהכרתי שאהבה צילום, ובשלב מסוים ביקשתי ממנה המלצה על מצלמה. באותה תקופה (אי שם בסביבות 2002) מצלמות ״רציניות״ דיגיטליות עלו הון תועפות והיו נחלתם של צלמים מקצועיים, לכן באופן טבעי היא המליצה לי על מצלמה של קאנון מסוג SLR (או כזו שהציבור רואה כמצלמה עם עדשות מתחלפות) שהיתה מצלמת פילם. בלי להכנס להרבה פרטים טכניים, המצלמות האלו אכן ״מצלמות טוב יותר״, חלקית כי הן מתוחכמות יותר אבל בעיקר בגלל שלצלמים יש שליטה טובה יותר על הרבה מאוד פרטים שאין עליהם שליטה במצלמות כיס.

אני אישית עדיין המשכתי לצלם במצלמה כאילו היא מצלמת כיס – עד שיום אחד היא החליטה להשבר לי. במקרה יצא לי לשוחח עם קולגה שלי שגם הוא היה צלם – ומיד ״חטפתי״ נאום על זה שקאנון זה זבל וניקון זה מושלם. הוא המליץ לי עלהדגם מסוים של ניקון, וכדי לעודד אותי לעבור גם התנדב למכור את מה שנשאר שמיש מהציוד הישן שלי באיביי. י מהר היה לי ברור שהמצלמה של ניקון טובה משמעותית – פשוט כי אותה מכרה המליצה לי על הדגם הכי בסיסי של קאנון, והוא המליץ לי על דגם הרבה יותר מתקדם. אבל דווקא העליה הזו בדרגה סוף סוף גרמה לי לפנות לקורס צילום בסיסי, שבו למדתי המון – והתמונות שיצאו לי בטיול שיצאתי אליו היו יפות בהתאם:

תוך כמה חודשים אחרי כן חזרתי לישראל, ולמזלי גרתי במשך השנים הבאות בערים שבהן היתה לי גישה לטבע: בהתחלה התגוררתי בהוד השרון עם הרבה גינות ובקרבה לשדות, ואז עברתי להרצליה במרחק הליכה מהשדות בצפון הרצליה ולחוף. מעבר לזה יצא לי גם לטייל לא מעט:

אבל בשלב מסוים עברתי לרמת גן ובגלל שאני מתגוררת במרכז העיר – יש לי פחות ופחות הזדמנויות לצלם, ולכן לאחרונה חיפשתי דרכים איך להתחיל מחדש את הנושא – ועל זה אכתוב כבר ברשומה הבאה.

אני אתחיל את הפוסט בווידוי: בתור ילדה שנאתי טיולים שנתיים.

טוב, אולי פחות בתור ילדה, אלא יותר בתור נערה. בתור ילדה קטנה בכיתות הנמוכות דווקא הייתי בסדר עם טיולים בכלל וטיולים שנתיים בפרט. אהבתי את העובדה שלא היינו צריכים ללמוד כרגיל, ואני אפילו זוכרת שבכיתה ה׳ ממש התרגשתי כשהטיול השנתי שלנו נבחר להיות טיול של יומיים רצופים שביניהם בילינו את הלילה באכסניית נוער (ועוד יותר התלהבתי כשגיליתי שאני ועוד כמה בנות נהיה בחדר שבו לא יישנו איתנו אף מורה או אמא מלווה).

את שני הטיולים השנתיים הבאים פיספסתי כי גרנו בארה״ב, אבל החל מכיתה ח׳ הטיולים השנתיים זכורים לי כסיוט מתמשך. תמיד הייתי איטית יחסית, התקשיתי בקטעים הקשים של המסלול, ובגלל זה בעצם אף פעם לא זכיתי לנוח – כולם נחו בזמן שהם חיכו שאני אגיע, ואז היו לי לכל היותר שתי דקות לשבת כדי ללגום קצת מים ואז היינו צריכים להמשיך ללכת עוד ועוד ועוד. אף אחד לא חשב שאם קשה לי אז אולי אני זו שזקוקה למנוחה יותר מכולם.

המצב החמיר כשלמדתי לתיכון. עברתי לבי״ס אחר, שבו נפלתי על כיתה שבה חלק גדול מהתלמידים היו בחוגי סיירות שבהם הם נהנו לצאת לשטח עם מינימום ציוד כדי לעשות את המסלולים הכי קשים שאפשר – וכל מדריך טיולים בטיול השנתי שלנו היה מתלהב מהעובדה שיש לו כאלו בני נוער ״רציניים״ בקבוצה שהוא היה לוקח אותנו למסלולים הכי מאתגרים וקשים שאפשר היה לקחת אותנו אליהם במסגרת הטיול, ואני נאלצתי להמשיך ולסבול עוד יותר מההתלהבות הזו.

יש לי תחושה שהמורות ושאר הצוות ראו בטיולים האלו מעין חוויה שתיתן לי תחושה של הישג על כך ש״הצלחתי״ לסיים את המסלולים (למרות ״לשרוד״ אולי תהיה מילה יותר מתאימה), אבל אני בעיקר זוכרת הרבה מאוד סבל, תסכול, ולילות ללא שינה מרוב חששות בשבוע שלפני כל טיול שנתי כזה. אני אפילו זוכרת את הערב שבו חזרנו מהטיול השנתי של כיתה י״ב כשהמתנתי ליד בית הספר שאמא שלי תבוא לאסוף אותי, והייתי מאושרת שלעולם לא אצטרך שוב לצאת לטיול שנתי.

הנזק המצטבר של החוויה השלילית הזו הוא שכנראה לא תראו בבלוג הזה טיולים בישראל. לא פעם במהלך השנים כשאנשים שמעו שאני אוהבת לטייל בעולם ולצלם הם מיד המליצו לי על חוג סיור או קבוצת מטיילים שהם עצמם משתתפים בהם, אבל תמיד התחמקתי. משהו בטיולים בארץ תמיד נשמע לי לא מושך, גם אם באופן תיאורטי ברור לי שהנופים שלנו פה בארץ לא נופלים מאלו של חו״ל.

אבל לא כל זכרונות הילדות שלי מטיולים היו גרועים. כשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ (כשהייתי בת 11.5 – 13.5) גרנו בארה״ב בשביל לימודי הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אמנם מלגת המחיה של אבא שלי היתה נמוכה למדי והיינו צריכים לתקצב הרבה מאוד דברים, אבל כחלק מהתכנון הזה היו כמה טיולים באיזורים שבסביבות העיר ניו יורק. זכורים לי טיולים לבוסטון, לוושינגטון הבירה וסביבותיה, למפלי הניאגרה, ולאטלנטיק סיטי. בתור ילדה זכרתי הרבה טיולים כאלו, אבל בדיעבד אני לא חושבת שמדובר היה על יותר משניים שלושה טיולים בשנה, כלומר חמישה או שישה טיולים רציניים. הטיולים שלנו כללו בעיקר ביקורים בערים ובאתרים גדולים, ולא משהו יותר מידי אתגרי או בטבע.

אני זוכרת שתמיד התרגשתי לפני יציאה לכל טיול כזה, למרות שאני מניחה שלאורך זמן – החוויה של לנסוע במכונית משפחתית במשך לא מעט שעות עם שלושה ילדים צווחנים לא תמיד היתה חוויה נעימה במיוחד – לא למבוגרים ולא לילדים.

אבל יש לי (וסביר להניח שגם לשאר המשפחה שלי) המון זכרונות מהטיולים האלו. למשל על המלצר הגרוע במסעדה של המלון כשנסענו לפלורידה לדיסני וורלד שאיפה שלא ישבנו במסעדה – איכשהו תמיד נפלנו עליו. או על הפעם ההיא שאבא שלי התחיל להשתעל ולא הפסיק כשהוא לקח ביס באיזה מאכל במסעדה סינית בוושינגטון שהתברר כחריף. או על הפנטזיה של אבא שלי ללכת בטיולים שלנו מידי פעם למסעדות בופה, לשלם על צלחת אחת – ואז שכל המשפחה תאכל ממנה. אנחנו הילדים התנגדנו כי כל אחד מאיתנו שנא מאכל שונה, ולא רצינו שהאוכל האסור ייגע במשהו אחר שאולי כן נרצה לאכול – אבל יש לי תחושה שאמא שלי די שמחה על זה שהתוכנית הזו של אבא לא תצא לפועל כי לא היה לה נעים מהקמצנות הזו בלי שהיא תצטרך להעיר לו על זה (גם אם זה אמר שהיינו צריכים ללכת למזללת המבורגרים במקום).

בשנים לאחר מכן לא ממש יצא לי לטוס לחו״ל. אחי ואחותי כן זכו לצאת לחו״ל עם ההורים שלי. בהתחלה היה מדובר על טיולי בת מצוןה ובר מצווה (ראוי לציין שטיול בת המצווה שלי היה טיול משפחתי לדיסני וורלד) – אבל גם ״סתם״ טיולים לחו״ל. יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי לפני כמה שנים, והיא הסבירה את ההבדל בכך שזה נבע מכך שכשאני הייתי נערה מצבם הכלכלי של ההורים שלי לא אפשר טיולים לחו״ל כפי שהיה עם אחותי ובעיקר עם אחי שצעיר ממני באופן משמעותי.

זה גם לא היה משמעותי כי בערך 5 שנים אחרי שחזרנו לארץ כבר סיימתי תיכון והפכתי למבוגרת מספיק כדי לעבוד ולהרוויח כסף לטיסה משלי. אבל כילידת ינואר התגייסתי ארבעה שבועות אחרי הבגרות האחרונה שלי, ולקראת סוף השירות הצבאי שלי כבר נרשמתי לאוניברסיטה, ובחודשים המאוד ספורים שהיו לי בין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים (ובקיצים בין שנות הלימוד) העדפתי לעבוד כדי להרוויח כסף לקראת שכר הלימוד והמחייה בזמן התואר.

למזלי – מיד אחרי התואר התחלתי לעבוד בהיי טק חברה שבה היו המון נסיעות. תוך בערך 5 חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בה – נשלחתי לגור שלושה חודשים בוושינגטון. במהלך השבוע הייתי צריכה לעבוד, אבל בסופי שבוע יצא לי לטייל לא מעט בעיר.

אני גם זוכרת כמה מוזר היה לטוס – בין השאר כי זו היתה הפעם הראשונה שבה טסתי עצמאית בלי שההורים שלי ״מנהלים״ את העניינים, וגם כי לא ממש זכרתי לאן הולכים או מה עושים בשדה התעופה.

כמובן שמהר מאוד למדתי להתנהל עצמאית, במיוחד כשאחרי החזרה מוושינגטון היו לי כמה נסיעות לספרד – ואז עשיתי רילוקיישן לאטלנטה לכמה שנים.

בהתחלה טיילתי בעיקר באיזור אטלנטה עם הקולגות שלי. אני בתור רווקה בלי ילדים יכולתי לעשות רילוקיישן באופן די מיידי, אבל רבים מהקולגות האחרים היו הורים לילדים, ולכן הם לא יכלו לעבור ממדינה למדינה באמצע שנת הלימודים. במצב הזה – אנשים היו מגיעים לאתר לכמה שבועות בל משפחה וילדים, והיה להם זמן ורצון לטייל באיזור.

במקביל – בדיוק התחילו לצאת לשוק המצלמות הדיגיטליות הראשונות, ולמרות שאני לרוב לא מתרגשת מגאדג׳טים – התלהבתי, וכך התחיל תחביב הצילום שלי, כשבהתחלה היו לי הרבה דברים לצלם ליד הבית.

למזלי מה חודשים אחרי שהמשפחות כולן עברו והתחילו לטייל כמשפחות, פגשתי כמה צעירות ישראליות בגילי ובמצבי המשפחתי. שתיים מהן שנסעו לבקר את המשפחה בארץ לפסח, והן תננו לחזור דרך קנדה – והציעו לי שנפגש בטורונטו לביקור קצר.

במהלך הביקור הזה גילינו שאנחנו לא ממש מסתדרות טוב בטיולים ארוכים כאלו, אבל זה לפחות נתן לי את המוטיבציה והבטחון לטייל עצמאית. בהתחלה אלו היו נסיעות לערים גדולות בארה״ב ובקנדה – כשהפעם כרווקה בלי ילדים ועוד עם משכורת ראויה יותר מזו של אבא שלי, יכולתי להרשות לעצמי לטוס למקומות רחוקים יותר, כולל לחוף המערבי של ארה״ב.

ואז בעצתה של אחת מהמכרות שלי – יצאתי לטיול בפארקים הלאומיים בדרום מערב ארה״ב. בהתחלה מאוד חששתי שהטיולים יהיו דומים לטיולים השנתיים – אבל התברר שהנהגים / מדריכים היו לרוב מורידים אותנו במיקום כה או אחר, מאפשרים לנו לטייל לבד בקצב שלנו, משהו שמאוד התאים לי כי זה אפשר לי לבחור מסלולים שהתאימו לי וללכת לטייל קצב שמתאים לי.

הטיול הזה פתח בפני הרבה אפשרויות טיול – שעליהן התחלתם לקרוא בבלוג וכנראה עוד תמשיכו.

השבוע בשרביט החם התבקשנו לכתוב על אילו שפות דיברו אצלנו בבית, ועד כמה נשמרה תרבות המקור של השפות בבית.

שני ההורים שלי הם ילידי הארץ, ושניהם דוברי עברית (למרות שיש סיכוי שאבא שלי שכגדל במשפחה דתית אולי מבין קצת יידיש).

אצלנו נושא השפה במשפחה עלה מזווית אחרת. כילדה, כשהייתי בערך בת 5.5, עברנו לקצת פחות משנה לקנדה. כשהגענו לשם, לא ידעתי מילה אנגלית – אבל למדתי מהר מאוד ברגע שהלכתי לגן (למרות שאני זוכרת שהיום הראשון שלי שם היה קשה). למען האמת ידעתי לקרוא ולכתוב קצת באנגלית עוד לפני שידעתי בכלל את הא׳ ב׳ בעברית – אבל משום מה כשחזרנו לארץ, ההורים שלי לא ממש טרחו לשמר את האנגלית שלי – וכשהתחלנו בבית הספר ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, לכל היותר זכרתי מילה או שתיים (אם בכלל).

אבל אז קרה עוד פיתול בעלילה: אחרי כיתה ה׳ – עברנו לארה״ב. המעבר היה במקור אמור להיות לשנה אבל התארך בסופו של דבר לשנתיים. אני אמנם ידעתי קצת אנגלית, אבל לא ממש הרבה ובמבטא ישראלי לא משהו.

במעבר הזה לצפון אמריקה היתה גם בעיה נוספת: התגוררנו אז במעונות שהיו מיועדים למשפחות של האוניברטה שבה אבא שלי למד, אני לא זוכרת אם היינו חייבים או שזה היה רק עניין של עלות. ובאישור של המעונות בתי הספר הציבוריים לא היו ברמה גבוהה מבחינת אוכלוסיה – או לפחות זה מה שההורים שלי חששו ממנו. הם חששו בעיקר מבית הספר שבו אני הייתי אמורה ללמוד, שהיה חטיבת הביניים המקומית. הם מאוד חששו שבגלל שרמת האנגלית שלי היתה מאוד נמוכה – אהיה בכיתה עם תלמידים מאוכלוסיות קשות.

אין לי מושג עד כמה זה היה נכון, או שאלו היו דעות קדומות של ההורים שלי שנבעו חלקית מגזענות וחלקית מחוסר ידע על איך עובדת מערכת החינוך האמריקנית. אבל זה הוביל לכך שבמשך השבועות הראשונים שלנו בארה״ב בתקופה שלפני פתיחת שנת הלימודים – עברנו בין בתי ספר פרטיים שונים, כאלו שהיו בתי ספר יהודיים ובית ספר אחד שזכור לי כ״ישראלי״ בשם ״כנרת״.

אלו היו בתי ספר יפים ומרשימים מאוד – אני זוכרת בעיקר בניינים יפים ומדשאות ענקיות. אבל לצערי בגלל שעברנו לארה״ב על מלגה שהתבררה כצנועה יותר ממה שההורים שלי ציפו שהיא תהיה (לאור יוקר המחיה בניו יורק), לא היה להורים שלי כסף לשלוח אפילו רק אותי לבית ספר פרטי כזה בשכר לימוד מלא. במצב כזה הם תרגמו את התעודות שלי ושל אחותי וניסו בכל הכוח לשכנע את מנהלי בתי הספר השונים לתת לנו מלגה (לפחות חלקית) כדי שנוכל ללמוד בבית הספר.

לצערי זה לא עבד, אבל אחרי ביקור או שניים כאלו אמא שלי הצליחה לשלוף איזשהו ספר לימוד ישן והתחילה ללמד אותי אנגלית. בדיעבד אני חושדת שייתכן מאוד שמה שהפריע לא פעם לבתי הספר היתה הרמה הנמוכה של האנגלית שלי, והם כנראה ציפו לרמה גבוהה יותר ממי שכביכול למדה את השפה שנתיים בבית הספר.

בסופו של דבר, בית הספר היחידי ששמח לקבל אותנו לשעריו עם מלגה היה סניף ״בית יעקב״ המקומי. חשוב לציין שאיתי בכיתה אמנם למדו שתי בנות של רבנים – אבל אני ועוד 4 – 5 התלמידות האחרות היינו חילוניות. אני מניחה שהן היו באותה סיטואציה כמוני – הן באו ממשפחות שרצו לתת להן חינוך טוב יותר מזה שהן יכלו לקבל בבית הספר הציבורי ואולי גם קצת ידע על יהדות, אבל לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הבנות לבתי ספר פרטיים יקרים יותר.

מעבר לכך, היו בבית הספר לא פעם אירועים ״חילוניים״ למדי – למשל היינו מקבלות מידי פעם קטלוגים לקניה של ספרים באנגלית שהיו מיועדים למתבגרות ״רגילות״ (במקביל לקלטות עם עיבודים יהודיים שהתבססו על מוזיקה אמריקנית פופולרית). היינו גם הולכים לחוגים בספריה המקומית שהיתה במרחק הליכה מבית הספר, כשבקביל אלינו למדו בחוגים גם בנים מבתי ספר ציבוריים בסביבה שכנראה היו לא יהודים.

כנראה שבגלל זה אני זוכרת את הלימודים בבית הספר כחוויה חמה ומעניינת, ורק בדיעבד כמבוגרת הבנתי שהיו גם ניסיונות להחזיר אותנו בתשובה. אני למזל זוכרת שכילדה הייתי מאוד מאוכזבת שבית הספר ארגן סופ״ש שבו היינו אמורות לשוהת אצל משפחות יהודיות בשכונה אחרת – כילדה ראיתי בזה חוויה שהיתה מקבילה לטיול שנתי, ורק כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה בעצם נועד לחשוף אותנו לשבת במשפחה חרדית כדי לנסות להחזיר אותנו בתשובה.

כזחרנו לארץ, לפחות אני הפעם הייתי זו ששימרה לעצמה את רמת האנגלית שלה. אמנם כבר אין לי את המבטא האמריקני שהיה לי אז, אבל בהחלט אפשר לראות שיש לי בטחון עצמי בכל מה שקשור לשפה כשאני מדברת.

ואולי במובן מסוים אני זו ששולטת בשפה יותר טוב מכל שאר המשפחה.

את הפוסטים על ניו זילנד אני כותבת שנתיים אחרי שחזרתי הביתה מהטיול.

עזבתי את ניו זילנד באמצע דצמבר 2019, בערך שבוע וחצי לפני שהתחיל חג הכריסמס. לקראת סוף הטיול שלי, ובעיקר ביום האחרון שבו ביליתי באוקלנד – אפשר היה כבר להרגיש שהאתרים התיירותיים היו הרבה יותר צפופים ועמוסים ממה שהם היו לפני כן מהסיבה הפשוטה שזו ״עונת החגים״ ברוב המדינות הנוצריות שבה לאנשים יותר קל לקחת חופש ארוך. זה התבטא גם בעומס בטיול המאורגן בסבב הבא שלו: בסבב שלי היינו בערך 11 – 14 מטיילים בקבוצה כתלות באיזור שבו טיילנו, אבל ביום שבו אני ועוד כמה מטיילים עזבנו והצטרפו מטיילים חדשים – הקבוצה גדלה ל 22 – 23 מטיילים, ולפי המדריכים שלנו העונה היתה צפויה להיות עונה מאוד עמוסה (אבל טובה כלכלית לחברה).

ואז במרץ העולם התחיל להתמודד עם הקורונה. ניו זילנד באופן מכוון החליטה להגיב בסגר מוחלט – הן בסגרים ותנאים מחמירים בתוך המדינה, והן לכניסה של אנשים מחו״ל, כולל מגבלות על חזרה של אזרחים או מחזיקי ויזות עבודה במדינה. המגבלות האלו הצליחו למנוע במשך רוב התקופה תחלואה במדינה (עד הגעת זן הדלתא, וגם כשהוא הגיע התחלואה בניו זילנד נשארה מאוד נמוכה), ומבחינה אישית וכלכלית היא פרחה בתקופה הזו (לפחות יחסית לשאר העולם). למרות זאת, אחרי כמעט שנתיים של מגיפה (אור לדצמבר 2021), יש לחץ על הממשלה לפתוח שוב את גבולות המדינה, ולפי התוכניות הנוכחיות – המדינה מתחילה להקל על חזרה של אזרחים ותושבים מחזיקי ויזה בסוף ינואר, ותאפשר כניסת תיירים מחוסנים בלבד החל מסוף אפריל.

אבל מן הסתם הקורונה והמדיניות הזו פגעה בכל מה שקשור לתעשיית התיירות במדינה. שבועות ספורים אחרי תחילת המגבלות אחת המטיילות שהיתה חלק מהקבוצה שלי סיפרה לנו בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה שהיא שמעה ממטיילת אחרת בטיול מאוחר יותר שאחד המדריכים שלנו (אותו מדריך שהכרתי בארה״ב למי שקרא את כל הפוסטים) פוטר מהחברה. לגבי המדריכים האחרים שלנו לא שמענו משהו באופן רשמי, אבל ממה שהבנתי מעמודי הפייסבוק שלהם, שני המדריכים שליוו אותנו בחלק הראשון של הטיול גם הם כבר לא עובדים בחברה.

באתר החברה שבה טיילתי, Flying Kiwi, היו עד לא מזמן תריכים לטיולים בעונת הקיץ הקרובה, אבל לאחרונה הם בוטלו לאור העובדה שניו זילנד תאפשר כניסת תיירים רק החל מתחילת מאי, שזו תקופה שבה כבר תנאי מזג האוויר לא מושכים תיירות (ויש לי תחושה שזה היה צעד מכוון של הממשלה). אבל החברה היתה בעבר מאוד פעילה בפייסבוק והיתה מפרסמת תמונות וחוויות כל כמה שבועות גם אחרי שהקורונה פרצה – אבל העדכונים האלו נפסקו אחרי פוסט אחרון באוקטובר 2020.

אני שואלת את עצמי גם על ההשפעה הרחבה יותר של ביטול התיירות על לא מעט שירותים אחרים שהשתמשנו בהם כתיירים, כמו מסעדות שונות, ספקים שונים לפעילויות נוספות, חנויות למזכרות, או אפילו מלונות, אתרי קמפינג, ואכסניות. למשל כחלק מהמחקר לקראת פרסום הרשומות על הטיול רציתי גם להמליץ על האכסניה שבה שהיתי באוקלנד לפני ואחרי הטיול, רק כדי לגלות שהיא נסגרה מאז.

בתקווה שיום אחד נחזור לטייל בחו״ל, חשבתי בכל זאת לסכם את השהות שלי בניו זילנד.

ניו זילנד היא מדינה שעיקר היופי והעניין שבה הוא בטבע ופחות בערים, ולכן היא ידועה בעיקר בטרקים היפים שנמצאים בה – אבל חשוב לציין שיש בה גם המון מסלולי הליכה קלילים שמתאימים למשפחות בכל רמות הכושר. חשוב גם לציין שהערים עצמן לא בהכרח מעניינות במיוחד, למרות שיש בהן מוזיאונים ופעילויות תיירותיות שונות – כשבולטת במיוחד העיר קווינסטאון שהיא מרכז הפעילויות האתגריות של ניו זילנד.

אני מניחה שחלק מסוים מהתדמית הזו שנוצרה לניו זילנד נובעת גם מהעובדה שהטיסה אליה מאוד ארוכה וכוללת כמה תתי טיסות, משהו שהרבה פחות מתאים לטיולי משפחות (אלא אם מדובר על משפחות חובבות הרפתקאות שמוכנות לטיול ארוך גם בתקופת שנת הלימודים), אלא יותר למי שרוצה אולי קצת ״לברוח״ כמה שיותר רחוק מהארץ אחרי שירות צבאי למשל.

אבל עבור מי שמחפש טיול משפחות יפה שאפשר למשל לעשות גם בקרוון או במחנאות – ניו זילנד היא בהחלט יעד נאה שיש בו תשתיות טובות לטיולים כאלו.

ניו זילנד ידועה כביכול כמדינה קטנה יחסית, אבל היא בעצם לא כזו קטנה כשזה מגיע למרחקים שצריך לנהוג בה בין אתרים שונים. רק המעבר במעבורת בין שני האיים לוקח בין שלוש לשלוש וחצי שעות למיצר שבמפה נראה די צר ודק. לא סתם יש במדינה אפשרות לטוס בין ערים שונות – כי המרחקים לא פעם מצדיקים את זה.

לכן חשוב מאוד לחשוב מראש מה אתם רוצים לעשות, ולתכנן את זה אחרי מחקר של זמני נסיעה כתלות בזמן שיש לכם לטייל. במקרה הזה חשוב גם לזכור שטיול לניו זילנד יהיה כנראה ארוך למדי.

דווקא בגלל זה לטיול מאורגן יש מגבלה בכך שהוא בהכרח יהיה ״טיול טעימות״: בכל מקום תוכלו להיות רק לפרק זמן מוגבל מאוד. יש אנשים שזה מאוד מתאים להם, אבל אני חושבת שלרבים מאיתנו כן חשוב לטייל קצת יותר לעומק.

מה שהפך את הטיול הספציפי שלי לאפילו יותר מאתגר היתה העובדה שכדי לתת ״טעימה אמיתית״ מניו זילנד, לא פעם הזמן שניתן לנו ללכת במסלולי ההליכה היה יחסית קצר כדי שנוכל להגיע לפעילויות אתגריות נוספות שכל כך אופייניות למדינה (בין אם היה מדובר על קפיצות באנג׳י ובין אם היה מדובר על ביקורים באתרי ״שר הטבעות״), גם אם רבים מאיתנו לא היו מעוניינים בהן.

בסופו של דבר עבורי הטיול היה יותר הקדמה לטיול הבא הרציני בניו זילנד.

שיקול מאוד חשוב בכל מה שקשור לטיול בניו זילנד הוא בחירת העונה שבה מבקרים במדינה. אני חושבת שביקור בחגי תשרי (ספטמבר – אוקטובר) או פסח (אפריל) יכול להיות נוח מבחינת חופשים מבתי הספר ומהעבודה, אבל חשוב לזכור שאוקטובר הוא תחילת האביב ואפריל הוא די בסתיו בחצי הכדור הדרומי, מה שאומר שמזג האוויר כבר יהיה קריר – במיוחד באי הדרומי שהוא יחסית מאוד דרומי (וניו זילנד בדרומה לא רחוקה מאוד מהקוטב הדרומי) ולכן מאוד קר.

אני אישית טיילתי מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר והרגשתי שנהניתי ממזג אוויר יחסית נוח (למרות שהוא היה קריר בהתחלה והחום כבר התחיל להיות מורגש לקראת סוף הטיול). המשמעות של זה היתה שהיתי צריכה לקחת יחסית הרבה ימי חופש מהעבודה. לי זה מאוד התאים כי הייתי חייבת לנצל ימי חופש כדי שהם לא יימחקו לי, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.

חשוב לציין שבניו זילנד יש תיירות חורף שכוללת סקי, אבל לא רק – כלומר חלק גדול מהמסלולים ואתרי הטיול פתוחים גם בחורף, ולמי שמסוגל להתמודד עם מזג האוויר מדובר על חוויה מעניינת.

אבל חשוב לזכור שניו זילנד היא מדינה גשומה לכל אורך השנה, ומזג האוויר יכול בקלות להתחלף בה מגשם לשמש וחזרה לגשם וחזרה לשמש כמה פעמים ביום. צריך להתחשב בזה בכמה דברים:

• הלבוש: חשוב להתלבש בשכבות כדי שתוכלו ללבוש או להסיר בגדים לפי מזג האוויר הנוכחי.
  אני אישית גם הייתי ממליצה לרכוש מעיל גשם ומכנסי גשם טובים – בזמנו המליצו לי לקנות מכנסי גשם לקראת ביקור באלסקה, ובדיעבד זה התברר כמיותר, ולכן חשבתי שהם גם יהיו מיותרים בניו זילנד, אבל בדיעבד גיליתי שהם חיוניים.
• מזג האוויר כמובן משפיע על הטיול. במסלולים קלים יותר זה אולי פחות קריטי, אבל שמדובר על טרקים הגשם יכול להפוך את המסלול מהנאה מהנוף לאתגר של כמה גשם ושבילים חלקלקים תוכלו לסבול.
  מעבר לכך, יש מצבים שבהם טרקים מסוימים פשוט לא יהיו זמינים במזג אוויר מסוים – כשהידוע בהם הוא הטונגרירו Tongariro Track שעובר בגובה יחסית גבוה בין שני הרי געש, ובתנאי מזג אוויר קשים הוא מסוכן למעבר ולכן נסגר.
• אם בחרתם לטייל עצמאית ולא במסגרת של טיול מאורגן – הגשם משפיע כמובן על הנהיגה. והנהיגה בניו זילנד היא מאתגרת – לא רק כי נוהגים בצד ההפוך של הכביש, ולא רק כי גם צריך לא פעם לנהוג לא מעט מרחקים כדי לעבור בין אתרים, אלא גם כי הכבישים עצמם לא פעם מפותלים וכוללים לא מעט עליות וירידות. תוסיפו לזה גשם – וקיבלתם נהיגה שהיא אפילו פחות נעימה.
  מה גם שלפעמים הגשם עלול לגרום למפולות או שבירת גשרים או כבישים, מה שיוביל חסימות ולאפשרות ש״תתקעו״ בדרך.

עוד נקודה שראוי לחשוב עליה היא איפה להתרכז בטיול. רבים למשל מגבילים את עצמם לאי אחד מבין שני האיים של ניו זילנד – בין אם מדובר על האי הצפוני או הדרומי. לכל אחד מהאיים יש אופי משלו – למשל באי הצפוני שי יותר תופעות גיאוטרמיות כמו למשל וואי או טאפו wai-o-tapu שיש בו תופעות גיאותרמיות מרשימות שמזכירות את יילוסטון, הרי געש שונים, ומעיינות חמים – לעומת האי הדרומי שיש בו יותר טבע פראי ופארקים לאומיים עם מסלולים וטרקים מעניינים.

וחשוב כמובן לזכור שבשני האיים יש לא מעט חופים מדהימים ביופיים, ששווה לעיתים להתעורר מוקדם בבוקר (או לוודא שאתם על החוף בזמן השקיעה) כדי לצלם את הזריחה או השקיעה בהם.

עוד נקודה שחשוב לזכור היא לא להניח שום דבר מראש על המון פרטים קטנים.

כפי שכתבתי ברשומה הראשונה שלי, הגעתי לטיול בניו זילנד אחרי שטיילתי כמה פעמים בפורמט דומה בארה״ב, ולמרות שהיה לי ברור מראש שיהיו שינויים בין החברות – חשבתי שאוכל להסתדר איתם.

אחד הדברים שלא ציפיתי שיפריע לי היה נושא האוהלים. בארה״ב יצא לי מידי פעם לישון באוהל שזה אומר כמובן להרכיב ולפרק אותו, ולכן חשבתי שאסתדר עם זה. אבל הנושא של ההרכבה והפירוק של האוהל שיגע אותי בניו זילנד – איכשהו האוהלים היו מסורבלים יותר מאלו שבהם ישנתי בארה״ב, והיו יותר קשים להרכבה ופירוק. ובניגוד לארה״ב – בניו זילנד לרוב לא היתה לי את האפשרות לוותר על אוהל ולישון במקום אחר (כשבחברה האמריקנית לרוב אפשר היה לישון על האוטובוס עצמו). אני עדיין זוכרת את בפעם האחרונה שפירקתי את האוהל אחרי הלילה האחרון שלי בטיול, ולמרות שהייתי עצובה שהטיול נגמר, הייתי גם קצת שמחה שאני לא אצטרך להרכיב ולפרק שוב אוהל בזמן הקרוב.

לכן אם אין לכם ניסיון בטיולים מהסוג שאתם מתכננים, תחשבו טוב טוב עד כמה תוכלו להתמיד כמשפחה / זוג / קבוצה לאורך זמן בפרטים הקטנים. האם על כולם מוסכם מתי להתעורר בבוקר, ולא יהיו קיטורים למשל על השכמה מוקדמת מידי או מאוחרת מידי? האם כולם ישתתפו ברצון בתורנויות בישול וניקיון, או נהיגה? האם כולם מסכימים למשל לבשל הרבה, ולא יהיו כאלו שידחפו לאכול כמה שיותר בחוץ גם אם מבחינת תקציב זה לא מתאים לכולם? ואלו כמובן רק שאלות לדוגמא – יש הרבה נושאים שבהם חשוב שתהיה הבנה והסכמה בסיסית.

חשוב גם לעבור על קצת מנהלות: בעבר לא היה צורך בויזה לניו זילנד, לפחות לא עבור ישראלים שרצו לטייל במדינה. אבל החל מאוקטובר 2019 ניו זילנד החליטה לחייב את כל המבקרים במה שמכונה ויזה אלקטרונית: אתם מדגישים בקשה לויזה דרך האתר או דרך אפליקציה ייעודית (שלדעתי ההגשה בה עולה כמה דולרים פחות), והבקשה מאושרת תוך עשר דקות עד שלושה ימים. אני חייבת לציין שאני קיבלתי תשובה מהאפליקציה אחרי חצי שעה בערך.

במקביל לויזה, הייתי צריכה גם לשל סכום כסף מסויים שחייבים לשלם ושנועד בעצם כדי לבצע תיקונים במסלולים שונים שנשחקו בגלל כמות התיירים המאוד גדולה שמגיעה לניו זילנד בשים האחרונות – וגם מיועד בין השאר כדי לעודד תעסוקה הוגנת וכמה שיותר רחבה של תושבים בתעשיית התיירות הפורחת של המדינה (או לפחות זו שפרחה לפני הקורונה).

גם הויזה וגם התשלום בתוקף לכמה שנים, שאחריהן צריך לדש את הסכום והויזה, למרות שפרק הזמן כנראה לא בהכרח זהה עבור שני הדברים.

נקודה שחשוב לזכור היא שכדאי להדפיס את הויזה האלקטרונית למרות שהיא אלקטרונית. זה לא לטובת ההגירה של ניו זילנד שיש בה מחשבים שפועלים לא רע – אלא דווקא עבור חברת התעופה. אני גיליתי להפתעתי שכבר בארץ חברת התעופה דרשה ממני להראות שיש לי את הוויזה, בטענה שיש סיבוכים חוקיים עבור חברת התעופה אם הם לא בודקים שהיא קיימת. למזלי יכולתי להראות לנציגים בנייד שלי את האימייל שקיבלתי כאישור על קבלת הויזה (למרות שבישראל הייתי צריכה לשוחח עם אחראי המשמרת כי הפקידה לא הסתדרה עם זה), אבל בהחלט עדיף להדפיס עותק של הויזה עבור כל מטייל.

כדי לקבל רקע על ניו זילנד, שווה לקרוא את ספרה של הסופרת שפרה הורן שנקרא ״חוויה ניו זילנדית״. לשפרה יש (או לפחות היה בתקופה שבה היא כתבה את הספר) בן זוג ניו זילנדי, ובמשך תקופה ארוכה היא חילקה את זמנה בין ישראל לניו זילנד. היא מציגה את ניו זילנד מנקודת מבט מאוד ישראלית – ישירה, בוטה, וכזו שלא מתחשבת בנכונות הפוליטית בצורה מאוד ישראלית. הנכונות הפוליטית של הניו זילנדים לפי שפרה הורן מסתירה לא מעט בעיות בניו זילנד, שרובן מתרכזות סביב היחס למאורים. חיצונית המאורים נחשבים לשווי ערך בחברה הניו זילנדית ויש הרבה כבוד לתרבות ולשפה שלהם (והניו זילנדים מאוד אוהבים להדגיש את העובדה שהאדם הלבן לא כבש את ניו זילנד אלא חתם על הסכם שלום עם המאורים) – אבל כנראה שמאחורי הקלעים יש עדיין הרבה בעיות של עוני ואלימות שמאפיינות בעיקר את המאורים אבל הניו זילנדים לא אוהבים לדבר עליהם.

בהקשר הזה, בעיני מאוד מומלץ לשלב ביקור בכפר מאורי במהלך השהות שלכם בניו זילנד. מדובר על ביקור שכולל הסברים על התרבות המאורית, מופע ריקודים ושירה – ואז ארוחה מסורתית.

ולסיכום הסיכום, אני רוצה לצרף כמה רשומות שכתבתי לבלוג ״חמושה בעדשה״ של מכרה שלי שביקשה שאכתוב עבור החלק באתר לו היא קוראת ״מלון אורחים״. אני מקווה שתהנו מקריאת רשומות אחרות שכתובות קצת אחרת – אבל גם שתהנו מקריאה של רשומות אחרות של ״חמושה בעדשה״.

• חלק ראשון והיכרות עם ניו זילנד (והשיקולים מאוחרי בחירת הטיול שלי)
• חלק שני ורקע על הטיול שבחרתי ואופן הטיול בו
• חלק שלישי עם המלצות וסיפורים על אטרקציות ספציפיות
• חלק רביעי עם המלצות כלליות על אוכל, מזכרות ושות׳

מנקודת ההורדה של הטיול היתה לי הליכה של קילומטר וקצת לאכסניה שהזמנתי ללילה (העדפתי להשאר עוד לילה בניו זילנד כדי לא לפספס את הטיסה במקרה של תקלות). בעקרון האכסניה היתה אמורה להיות קרובה לנקודת האיסוף וההורדה – אבל ממש כמה ימים אחרי שהזמנתי בה מקום לפני ואחרי הטיול, קיבלנו הודעה מחברת הטיולים שהמיקום של נקודת האיסוף השתנה, כנראה כי בדיוק נערכו בו שיפוצים.

כשיצרתי קשר עם חברת הטיולים מי שענתה לי אמרה שזה לא ממש רחוק, כולה ק״מ וקצת ברגל – ולכן לא שיניתי את ההזמנה. אבל בבוקר שבו הייתי אמורה לצאת לטיול יצא לי לשוחח עם פקידת הקבלה לגבי איך להגיע לנקודת האיסוף – והיא נבהלה ואמרה שזה רחוק מידי בשבילי במיוחד עם מזוודות ושאר תיקים, והמליצה לי לקחת מונית.

הפעם בחזור החלטתי ברוח הטיול האתגרי ללכת את המרחק ברגל, ורוב הדרך לא היתה מי יודע מה קשה – למרות שהלכתי כנראה יחסית לאט. היתה רק עליה אחת לקראת סוף הדרך שהיתה ממש תלולה וקשה ועצרתי לנוח בה כמה פעמים – וב״זכותה״ הגעתי לאכסניה קצת מיוזעת.

הפקיד בקבלה אמר לי שהחדר שלי עדיין לא מוכן כי השעה היתה בערך עשר בבוקר, אבל הציע לי להתקלח, לאכסן את התיק בחדר שמיועד לכך – ואז לצאת ולטייל בעיר, ואקבל את החדר כשאחזור.

לא היה לי ממש כוח להתחיל ולחקור לאן לצאת, והחלטתי שוב לשוט לעבר waiheke. ביקרתי בכמה חופים שלא הייתי בהם קודם – כשאחד מהם להפתעתי היה חוף נודיסטים. למרות שאני רוצה לציין שכדי להגיע לאיזור הנודיסטי של החוף הייתי צריכה לעבור דרך איזור שיש בו לא מעט סלעים, כך שחוף היה יחסית דיסקרטי.

בשלב מסויים התעייפתי – בין השאר כי הייתי כבר עיפפה מהטיול ומההליכה עם התיק על הגב מוקדם יותר, מזג האוויר כבר התחיל להיות חם, והחוף נראה עמוס יותר משמעותית ממה שהחופים היו כשביקרתי באי לפני הטיול. החלטתי לחזור לעיירה המרכזית של האי (Onoroa) ושם אכלתי צהרים במסעדת המבורגרים שמאוד אהבתי בביקור הראשון בשם Too Fat Buns (משחק מילים על המילים ״לחמניה״ ו״ישבן״).

חזרתי לעיר בשעות אחר הצהרים, ואחרי מנוחה קצרה בחדר החלטתי ללכת שוב לכיוון ה Sky Tower – בפעם הקודמת ביקרתי בו בשעות אחר הצהרים המוקדמות, והפעם רציתי להיות שם בשקיעה ואחריה – ואכן היה שווה לעשות את זה.

אחרי הטיול הזה חזרתי לאכסניה דרך מרכז העיר, וראיתי לא מעט קישוטים והכנות לכריסטמס.

בבוקר לאחר מכן יצאתי יחסית מוקדם לאכול ארוחת בוקר, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא מקום טוב לאכול בו, ומצאתי את עצמי אוכלת ארוחת בוקר במקדונלדס, ואז קופצת לסטראבאקס לקפה ומאפה ששניהם התבררו כמתוקים מידי.

חזרתי לאכסניה, סיימתי לארוז ולהתארגן לטיסה – ומשם הלכתי לעבר תחנת ה Skybus, ואחרי נסיעה קצה מהצפוי לשדה התעופה – ביליתי בו לא מעט זמן בלאכול צהרים ובלהסתובב בדיוטי פרי, כולל קניה של לא מעט שוקולדים שמיוחדים לניו זילנד (וכנראה גם לאוסטרליה).

הטיסה הביתה עברה בקלות ובשלום, והגיעה בזמן אי שם בשבת בבוקר.

זהו הנושא השבועי במדור ״השרביט החם״.

פעם, כשהייתי ילדה, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכמה רשתות בודדות ברדיו. כולם צפו בחדשות הערב, והיו מקשיבים לרדיו שבו פעם השעה היו חדשות לכמה דקות. היו גם עיתונים שהיו תמיד בתשלום.

אבל אז נפתח הערוץ השני בטלוויזיה, שדי מהר אחריו הגיעו גם הכבלים -וממש מהר אחריהם הגיע גם האינטרנט שבו אפשר היה גם לקרוא חדשות. ולא רק לקרוא אותן – אלא גם לדון בהן בפורומים שונים באתרים שונים.

כיום יש תחרות מסוימת בין מהדורת החדשות, אנשים כבר לא ממש מקשיבים לחדשות ברדיו – אבל רבים מקבלים אותן דרך האינטרנט בצורה כזו או אחרת.

למען האמת, שמתי לב בתקופה האחרונה שלא פעם שמעתי על חדשות חשובות דרך פייסבוק. אלו יכולות להיות חדשות כמו אדם מפורסם כזה או אחר שהלך לעולמו (כשרבים התחילו לכתוב על כמה הוא חסר להם), או על סערה מתקרבת (ואז אנשים מפרסמים בדיחות קרש על איך הם בונים את תיבת נוח), או על המצב הבטחוני (ואז אנשים מפרסמים הודעות תמיכה במדיניות של ישראל, או הודעות נגד הכיבוש).

במצב כזה אני חושבת שהכי קל לי לצרוך חדשות דרך האינטרנט. קודם כל, לא פעם אני בעבודה ואין לי אפשרות לראות טלוויזיה. אבל גם כשיש לי את האפשרות – איכשהו השידורים הטלוויזיונים מעצבנים אותי כי הם ״נמרחים״. בהתחלה (נניח ברבע שעה עד חצי השעה הראשונה) החדשות מעניינות, אבל בשלב מסויים יש תחושה שהמגישים ״טוחנים״ שוב ושוב ושוב את הפרטים הידועים, וכשנכנס פרט חדש גם מהר מאוד גם הוא נהפך ל״טחון״. הייתי מעדיפה שבמקום לפתוח אולפן חדשות למשך שעות, הערוצים היו פותחים אותו לזמן מוגבל וממשיכים עם השידורים הרגילים ומעדכנים רק כשיש מה לעדכן.

החדשות באינטרנט כתובות בצורה יותר ממוקדת ומסוכמות בצורה טובה – ואפשר בקלות להתנתק מהאתר כשאני לא רוצה להחשף יותר לחדשות.

אני אתן לכם דוגמא: בזמנו כשהאנס בני סלע ברח הכלא – במהלך השבוע הראשון אחרי הבריחה הייתי חשופה רק לחדשות דרך האינטרנט. בשלב זה פשוט יאתי שאני חוזרת הביתה בשעה סבירה ונועלת את הדלת כשאני יוצאת ונכנסת מהדירה ששכרתי – אבל החיים המשיכו כרגיל.

ואז הייתי אצל ההורים שלי לסופ״ש ושמעתי כתבה קשקשנית עליו בחדשות – ומרוב ההפחדות שהיו בכתבה ביליתי את השבוע השני של הבריחה שלו כשאני משקשקת מפחד וסובלת מחרדות.

אני חושבת שמאז אני מעדיפה לקרוא את החדשות שלי דרך האינטרנט.

אני גם מעדיפה חדשות ״אמיתיות״ ולא למשל רכילות – בין השאר כי אני כבר בגיל שבו אני לא ממש מכירה את סוג הכוכבים שמככבים במדורי הרכילות. אני זוכרת שכילדה צחתי על אבא שלי שהיה צוחק על הכוכבים שאהבתי שהופיעו במדורי הרכילות – ומסתבר שכיום אני מצטרפת להומור שלו וגם אני מידי פעם חוטאת בהומור בהשראת טורי הרכילות. רק שאני יכולה לכתוב את הבדיחות הגרועות שלי בפייסבוק בכל פעם שעולה לי בפיד עוד כתבת רכילות ״עסיסית״ על עוד סלב שאני לא מכירה.

בבוקר הראשון שלנו בחזרה לאי הצפוני, שהינו בעיר וולינגטון. חיפשתי מקום נחמד לאכול בו ארוחת בוקר, אבל לא ממש מצאתי כזה, והסתפקתי בתה קר ועוגה שמצאתי בחנות פתוחה (בדיעבד גיליתי מסעדה פתוחה אבל היא נפתחה בשעה שבה כבר הייתי צריכה לחזור למלון כדי לצאת לדרך). למזלי מצאתי בשלב מסויים שוק שקניתי בו כמה מזכרות, ובין השאר היה בו דוכן של דאמפליג סיני וקניתי כמה כאלו שהיו מאוד טעימים.

את שאר היום בילינו בעיקר בנסיעה ועצירה בכמה נקודות לקניית אוכל. בערב הגענו לחוף מאוד יפה – אבל יכולתי להגיע אליו מאוד מאוחר כי הייתי עסוקה בבישול ארוחת הערב.

ביום לאחר מכן ביקרנו במערה שיש בה זן מיוחד של תולעים זוהרות. אני לצערי לא הקשבתי עד הסוף להוראות של המדריכים, ולא הבנתי שהם מארגנים לא רק סיור במערה באבובים אלא גם כניסה רגלית למערה – כך שלצערי לא נרשמתי לסיור. למזלי יצא לנו לראות קצת תולעים כאלו בטבע כמה ימים לפני כן, אבל אני מודה שקצת חבל לי שפיספסתי את המערה כי יש שם ריכוז מאוד גדול שלהן.

אני ועוד שתי נשים שבחרנו לא ללכת למערה יצאנו להליכה באיזור, שהיתה הליכה בטבע דרך שדות שהיו כנראה שדות פרטיים. היו בשדות המון גדרות שיכולנו כאנשים לעבור לא בשערים אלא בעזרת מדרגות מיוחדות שהיו בשני צדדי הגדר. השבילים לא תמיד היו מוגדרים וברורים כמו שצריך ובשלב מסוים חששתי שהלכתי לאיבוד, עד שפגשתי את שתי הנשים האחרות.

משם מיהרנו לנסוע לאוקלנד – ששם כמה אנשים עזבו את הקבוצה בסוף הטיול שלהם, ובמיוחד לידיה מספרד שהזמינה טיסה לאותו הערב וכמובן היה לה חשוב להגיע לשדה התעופה בזמן. כל שאר הקבוצה ירדה באותה נקודה מהאוטובוס והלכנו יחד לאכסניה. הבעיה היתה שהמדריך קבע את הקצב שהיה מאוד מהיר, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שכולנו הסתובבנו עם צ׳ימידנים על הגב או מזוודות, ובעובדה שרוב המסלול היה בעליה. ואז כהגענו איכשהו בשלום לאכסניה ונרשמנו – כולם התחילו לעלות לחדרים במדרגות, עם כל הציוד על הגב.

בערב יצאנו בתור קבוצה קטנה ומצומצמת לארוחת ערב. אחרי שהגענו למסעדה שאחת המטיילות אהבה לפני שיצאנו לטיול אבל היא התבררה כעמוסה במיוחד, הגענו למקום בשם Elliot Stables – בעצם מדובר על מתחם שיש בו לא מעט מסעדות שונות שאיזורי הישיבה שלהן משותפים, כך שכולנו יכולנו לבחור לאכול מה שבא לנו ועדיין להנות מארוחת ערב משותפת וחברית.

בבוקר לאחר מכן אני הלכתי לשם שוב כדי לאכול ארוחת בוקר, במסעדה שכנראה נועדה בעיקר לעובדי המשרד באיזור (בכל זאת היה מדובר על מרכז העיר אוקלנד) כי היהו שם עיתונים מפוזרים על השלוחן, ואני מודה שהיה קצת מסקרן לקרוא חדשות ניו זילנדיות.

נפגשנו שוב במקום המפגש וההורדה הקבוע של האוטובוס, כשהפעם הצטרפו אלינו כמה נוסעים חדשים שהתחילו את הטיול שלהם בנסיעה צפונה מאוקלנד. אני ואחד מהם הקדמנו יחסית, אז לקחתי אותו לבית הקפה שכבר הכרתי מהאיסוף הקודם שלנו בנקודה הזו, התחלנו לשוחח ולהכיר אחד את השני – ועם הזמן הצטרפו אלינו עוד רבים מהמטיילים עד שהגיע הזמן לצאת לדרך.

כפי שכבר כתבתי, הדינמיקה הקבוצתית השתנתה מאוד בכל שינוי בקבוצה – לא רק בגלל עזיבה של מטיילים אלא לא פעם גם בגלל הצטרפות של מטיילים חדשים. אני מודה שהיו כמה מצטרפים חדשים שהיה לי מאוד כיף לשוחח איתם, ובימים הבאים יצא לי מידי פעם לחשוב על כמה היה לי כיף אם הייתי רק יכולה להמשיך ולטייל איתם.

את היום בילינו בעיקר בנסיעה, כשבדרך עצרנו בחוף בשם Uretiti Beach. מסתבר שבנוסף לשם הקצת משעשע באנגלית, יש איזורים בחוף שבהם מסתובבים נודיסטים, אבל אנחנו לא נתקלו בהם. רבים נכנסו למים, אבל חלקנו העדפנו להשאר על החוף ולצלם בו.

היעד הבא שלנו היה איזור שנקרא Bay of Islands – מדובר על האיזור הצפוני ביותר של האי הצפוני של ניו זילנד, שמזג האוויר ידוע כנוח יחסית. באיזור יש פשוט מפרץ עם הרבה איים, ובו נחתם הסכם השלום בין המאורים לבין האדם הלבן, ולכן יש בו לא מעט אתרים מאורים מסורתיים.

ביום הראשון שלנו שם עשינו מסלול שהתחיל ממפלים בשם Haruru falls, ומשם המשיך ביער המקומי לבערך 5 ק״מ. המסלול היה נעים ונחמד, והיה מקטע מאוד מעניין שבו היה מטע של עצי מנגרוב Mangrove – אבל רוב המסלול היה ביער די סטנדרטי ורגיל של יער ניו זילנדי טיפוסי. אמנם מדובר על יער מאוד יפה שאנחנו לא רגילים אליו בישראל, אבל אחרי בערך חודש בניו זילנד הוא כבר הפך להיות די סטנדרטי עבורנו ולכן הוא היה משעמם.

ביער עצמו כן היו קופסאות עץ שונות שנועדו לתפוס בעלי חיים קטנים. לניו זילנד הובאו עם השנים הרבה בעלי חיים (בעיקר יונקים) מאירופה ואסיה (כפי שהסברתי גם ברשומה הקודמת) – שפגעו בציפורים המקומיות עד רמה של כמעט הכחדה. לכן יש ניסיונות לתפוס את בעלי החיים האלו ולהפטר מהם, אבל לא פעם צריך להסביר לציירים ואפילו קצת לתושבים למה תופסים ומחסלים את בעלי החיים החמודים האלו.

במהלך אחד הלילות שלנו באתר הקמפינג הזה, היתה התפרצות של הר געש באי הצפוני של ניו זילנד שבה נהרגו כמה תיירים. אנחנו שמענו את החדשות דרך המדריכים שלנו ויצא לנו לשוחחח על זה בארוחת הערב, אבל רובנו התחלנו גם לקבל הודעות ווטסאפ ובאמצעים אחרים ממכרים שידעו שאנחנו בניו זילנד. לצערי חלק מהאנשים שהיו מודאגים לגבי לא חשבו על הבדלי השעות וההודעות נשלחו באמצע הלילה, ובערך בשתיים בלילה כבר נמאס היה לי לקבל הודעות מחברים וקולגות מודאגים והתחלתי לענות קצת בעצבים להודעות.

ביום לאחר מכן הייתי אמורה להצטרף לטיול קיאקים, אבל לא היו בו מספיק משתתפים, ולכן המדריך הצעיר יותר הציע לי לטייל בעיר בשם Russell שנמצאת על אחד האיים הקרובים והיתה בעבר עיר הבירה של ניו זילנד.

החלק הראשון של הסיור שלי היה מוזר – גיליתי שיש סיור מודרך באי ברכב אז קפצתי על ההזדמנות, אבל אז גיליתי שאני הייתי הנוסעת היחידה בסיור… הוא היה מרתק וההסברים של המדריכה היו מעולים, ואני מקווה שהסיורים האלו ימשיכו כשהתיירות תחזור לניו זילנד.

משם המשכתי לטיול רגלי בעיירה ובעיקר בחוף הצמוד אליה, ואז המשכתי לארוחת צהריים.

אז חזרתי למחנה, ישנתי שנ״צ חביב, והתעוררתי בדיוק כששאר הקבוצה התחילה להתקבץ במחנה והתחלנו להתארגן לארוחת הערב.

באותו הערב היה חשוב למדריך שהכרתי לערוך איתי שיחה קצרה. אני חושבת שהרקע לשיחה נבע מכך שלידיה, אחת המטיילות שסיימה את הטיול יומיים לפני כן, כתבה ביקורות לא ממש טובות על החברה בגלל כמה נקודות שהיא לא היתה מרוצה מהן, ואני חושבת שהמדריך (והחברה מאחוריו) קצת חששו שאולי גם אני אכתוב ביקורת לא מחמיאה בגלל הקשיים שהיו לי בתחילת הטיול.

הוא התחיל את השיחה שכמדריך ותיק הוא יודע שלא פעם אנשים מגיעים לטיולים מסיבות שונות. רבים באמת מגיעים עבור הקטע האתגרי והקטע החברתי של הטיול, אבל הוא התרשם שאני למשל אוהבת לטייל כדי לצלם (מה שנכון), ושלפעמים מדריכים חדשים יותר (ברמז עבה לצוות הראשון שהיה לנו שהיו חדשים בתחום) מתקשים להבין שיש סוגים שונים של אנשים שמגיעים לטיול ולכן אולי קצת יותר קשה להם להבין את אותם מטיילים שלא מחפשים את הריגושים. אמרתי לו שאני מבינה ומסכימה, ושבסה״כ היה לי מאוד כיף בטיול, והבטחתי לכתוב ביקורת טובה על החברה.

ביום לאחר מכן התחלנו לנסוע חזרה לכיוון אוקלנד. עצרנו במקום שנקרא Opononi שבו יש דיונות חול שאפשר לגלוש עליהן כמו גולשים על שלג. אלו מאיתנו שלא רצו להצטרף הסתובבו קצת על החוף.

בתמונות תראו עץ עם פרחים האדומים שמכונה New Zealand Christmas Tree כי הוא פורח לקראת חג המולד (שמתרחש בעונת הקיץ בניו זילנד).

בהמשך הדרך עצנו גם באתר שבו נמצא על בשם ״מלך היער״ – עץ מסוג Kauri שגדל כבר כמה אלפי שנים והוא מן הסתם מאוד גבוה. לצערנו יש כיום מחלה שפוגעת בעצים האלו, ולכן הינו צריכים לעבור טיהור של הנעליים שלנו בכניסה והיציאה מהמסלול שהוביל אל העץ.

משם המשכנו לאתר הקמפינג האחרון לטיול (לפחות עבור חלק ניכר מהקבוצה) – חוף ליד עיירה בשם Orewa. בזמן ארוחת הערב ניצלנו את ההזדמנות ואני ושאר המטיילים הותיקים יותר שסיימו את הטיול באוקלנד בבןקר לאחר מכן כדי לתת למדריכים כרטיסי ברכה וטיפ שאספנו עבורם.

בבוקר האחרון של הטיול התעוררתי מוקדם כדי לצלם את הזריחה בחוףֿ, ובשלב מסוים הצטרפו אלי לא מעט מהמטיילים האחרים והיה די נחמד.

ארוחת הבוקר שלנו באותו יום היתה מוקדמת ודי מזורזת כי מיהרנו להגיע לאוקלנד – הפעם לאלו מאיתנו שירדו מהאוטובוס לא היתה טיסה דחופה, אבל הסיור כן היה צריך להגיע בזמן כדי להוריד אותנו (כולל מזוודות), לערוך טקס פרידה קטן – ואז לקבל נוסעים חדשים, ולערוך את כל זה בלי יותר מידי בלגנים ועדיף בלי יותר מידי חפיפה.

די ציפינו לפקקים בדרך, אבל איכשהו אחת הנוסעות גילתה שיש מסלול מיוחד לאוטובוסים בכביש המהיר לאוקלנד כך שהגענו לעיר מוקדם משמעותית מהצפוי. מבחינתי זה היה קצת מהר מידי – בעיקר בגלל שציפיתי לזמן הנסיעה כדי שאוכל לטעון את הסמארטפון שלי, והנסיעה הקצרה לא ממש הספיקה לזה.

אבל זה כן נתן לנו אפשרות לפרידה ארוכה, במיוחד לאלו מאיתנו שטיילנו יחד בחודש או כמעט חודש האחרון (היתה מטיילת שהצטרפה אלינו רק בוולינגטון בערך שלושה או ארבעה ימים אחרי תחילת הטיול וגם ירדה שם כמה ימים אחר כך, אבל בעצם היתה איתנו במשך רוב הטיול). אני מודה שבשלב מסוים אפילו היו לי קצת דמעות בעיניים.

ואז פשוט נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו, כשברקע כבר ראינו מקצה העין את המטיילים החדשים מתחילים להגיע לכיוון האוטובוס ולהתחיל את הטיול שלהם.

הבוקר התחיל בהוקר מאוד בהיר, אבל כשהגענו לעיר Hokitika הגשם כבר התחיל לטפטף, והוא רק הלך והתחזק במהלך הביקור שלנו ובמהלך היום. למזלנו לפחות בעיר עצמה בילינו לרוב בפנים – כי זו נקודה מאוד טובה לקנות בה מזכרות שונות מניו זילנד. יש בה לא מעט חנויות של אבן הירקן Jade, או מוצרים מצמר כבשים ופרוות פוסומים, ואפילו יש בעיר מנפחי זכוכית שמייצרים לא מעט מוצרים לקישוט שהם יודעים איך לארוז טוב לפני נסיעה (ואני יכולה להעיד שהם הגיעו בשלום לישראל גם בצ׳ימידן שעבר המון טלטלות).

חשוב לי לכתוב פה משהו על הפוסומים – ומדוע הפרווה שלהם הפכה להיות מוצר מאוד פופולרי בניו זילנד. מדובר על יה שמקורה באוסטרליה, שהובאה לניו זילנד למטרות כלכליות כמקור לסחר בפרווה – אבל התברר שהם הרסניים ביותר לסביבה של ניו זילנד, החל מחיסול סדרתי של צמחים מסויימים, וכלה בפגיעה באוכלוסיית בעלי החיים המקומית בכך שהפוסומים מחסלים להם את האוכל וגם לא פעם צדים אותם.

לכן הממשל בניו זילנד ובמיוחד המשרד להגנת הסביבה בה מעודדים באנשים לפגוע בחיה הכביכול חמודה הזו. זה הגיע לרמה שבה עודדו אנשים לדרוס פוסומים שחצו את הכבישים והממשלה היתה משלמת על כל גופה של פוסום מת. כיום המנהג הזה הופסק, אבל השנאה לפוסומים כל כך מושרשת אצל הניו זילנדים שרבים ממשיכים לדרוס אותם – ובכל חנות שבה יש מוצרי צמר תתקלו במוצרים שמכילים את הפרווה שלהם. בנוסף ראיתי גם מוצרים אחרים מבוססים על הפרווה של הפוסומים כמו כאטיסי ברכה או צעצועים לבעלי חיים כמו חתולים או כלבים, ואפילו אוכל חתולים שמבוסס על בשר פוסום.

צחוק הגורל הוא שבאוסטרליה שממנה הגיעו הפוסומים ישנם כמה זנים של פוסום שנחשבים למינים בסכנת הכחדה (למרות שאני לא יודעת אם מדובר על מינים שנמצאים בניו זילנד).

אני חושבת שהיינו אמורים במהלך היום גם ללכת לאורך החוף, אבל זה בוטל בגלל תנאי מזג האוויר – אבל כן היה חשוב למדריכים שלנו להביא אותנו למסלול ב Punakaiki Pancake Rocks – איזור גיאולוגי מרתק שבו יש מצוקים מרשימים שבנוים משכבות דקות של סלע. אי אפשר לראות את זה בתמונות, אבל הגשם היה מאוד שוטף בשלב זה.

המדריכים היו כנראה מודאגים מהתחזית, ולכן התבקשנו באותו הלילה לשכור חדרים – ולצערנו היו זמינים רק חדרים משותפים גדולים. למזלנו היה במתחם מטבח מקורה גדול שבו יכולנו להכין ארוחת ערב – ואז גם ארוחת בוקר מפנקת של פנקייקים.

לפי התוכנית של הטיול היינו אמורים לעצור בכמה מקומות להליכות קצרות בבוקר, אבל לא עצרנו בהם בגלל מזג האוויר. זה לא נבע רק מחוסר הנוחות שלנו כמטיילים, אלא גם מהצורך של המדריך לנהוג לא מעט באותו יום בתנאים פחות נוחים, וכנראה גם לאורך יותר שעות.

מעבר ללחץ שהיה כרוך בזה – היה עוד מרכיב שגרם ללחץ למדריכים שלנו: במקרה ביום הזה עברנו באיזור הכללי של המשרד הראשי של החברה (שנמצא בעיר בשם נלסון), והם ידעו שלבעלים של החברה יש נטיה לקבוע להפגש עם המדריכים בסבבים השונים באיזור הזה כדי לעשות ביקורת של האוטובוס דווקא ביום הזה. המדריכים עצמם היו קצת בלחץ, מן הסתם כי אחרי בערך שבועיים של נסיעה באותו האוטובוס – הנהג והמדריכה די הרגישו בבית במושבים שלהם והם היו מבולגנים והם די נדרשו לסדר אותם לפני נקודת המפגש.

הביקורת אכן קרתה, ואני מודה שהיא הרגישה לי קצת מוזר – בשלב זה כבר הייתי רגילה לעובדה שהניו זילנדים מאוד נחמדים וידידותיים, והמנהל בעצם לא נראה ידידותי במיוחד או אפילו התייחס אלינו התיירים, אלא נראה כאילו הוא מבקר (ואפילו בצורה מחמירה) את המדריכים.

העצירה הזו התארכה קצת בגללו, אבל בשלב זה מזג האוויר התחיל להתבהר שוב – ובערב כשהגענו ליעד הבא שלנו כבר היה בהיר לחלוטין, ומזג האוויר נשאר כזה (לפחות עבורנו) לשאר הטיול. כמה ימים אחרי שחזרנו לאי הצפוני כן היו באי הדרומי כמה סופות גשמים שגרמו נזקים, כולל מצב שבו כמה גשרים נפגעו בגלל זרימת מים חזקה בנהרות שהם חצו, כך שבדיעבד היה לנו מזל מאוד גדול מבחינת מזג האוויר כי לכל היותר סבלנו קצת חוסר נוחות ליומיים שלושה ותו לא.

היעד הבא שלנו היה אמור להיות גולת הכותרת של הטיול: פארק לאומי בשם אבל טסמן Abel Tasman שקרוי על שם מגלה הארצות ההולנדי שגילה את ניו זילנד. הפארק נמצא בקצה הצפוני של האי הדרומי, ובעצם מדובר על 50 וקצת ק״מ של חוף שעובר לידם מסלול. יש את אלו שהולכים את כולו בביקור אחד או כמה ביקורים, אבל רבים פשוט עושים מקטעים ממנו. וכמובן שבניו זילנד כמו בניו זילנד – יש גם פעילויות אתגריות שונות כמו צניחה חופשית, אבל רבות מהן קשורות יהותר לעובדה שאנחנו ליד הים וכללות שיט בקאנו או בסירת מפרש.

אנחנו הגענו למקום בשעות אחה״צ המאוחרות ביום הראשון, נשארנו בפארק עוד יומיים מלאים – ואז ביום הרביעי יצאנו מהמקום בשעות הבוקר. במהלך שלושת הלילות הבאים היינו באתר קמפינג בשם Old Mcdonalds Farm שזה משחק מילים על שם של שיר ילדים באנגלית. היתרון של האתר הוא שהוא נמצא ממש קרוב לכניסה הראשית של הפארק ולכן יכולנו להגיע לפארק יחסית בקלות. ובערב הראשון רבים מאיתנו ניגשנו לכניסה כדי ללכת קצת ברגל ולמתוח את הרגליים.

אחד היתרונות הגדולים של הקרבה של האתר לניסה היתה הגישה הנוחה לחוף כדי לצלם משם את הזריחה. אני צילמתי את הזריחות בשלושת הבקרים שלנו במקום, אבל אני חושבת שהיתה רק עוד מטיילת אחת שאכן הצטרפה אלי בבוקר האחרון כדי לצפות בזריחה, וגם זה היה כדי שהוא תוכל לרכוב קצת על האופניים שהיא שכרה:

השהות שלנו בפארק היתה אמורה לאפשר לנו לטייל בצורה חופשית לאורך המסלול, אבל גם למי שמעוניין בכך להשתתף בפעילויות אתגריות שונות. מן הסתם אי אפשר לכסות 50 פלוס ק״מ של מסלול ביומיים, אז מי שהיה מעוניין להגיע לנקודה רחוקה מהכניסה במסלול או לחזור ממנה (או שניהם) יכול היה להזמין מראש ״מונית מים״ Water taxi לזמן מסוים ומנקודה מסויימת. כדי לעמוד בתהחיבות הזו, אבים העדיפו להזמין את המונית בהלוך כדי שהיא תוריד אותם בנקודה הכי רחוקה של המסלול שבו הם היו מעוניינים, ואז הם חזרו לכיוון היציאה בכוחות עצמם ובקצב שמתאים להם.

אני לא חשבתי להזמין מונית כזו אז ביום המלא הראשון הלכתי לכיוון כמה חופים יפים שהיו קרובים לכניסה ואז חזרתי חזרה לאתר הקמפינג כשנמאס לי והייתי קצת עייפה. למען האמת חזרתי מוקדם ממה שציפיתי, ובדיעבד אני מצטערת שלא ניצלתי את הזמן יותר טוב כדי אולי לשבת ולהנות קצת יותר מהחופים עצמם.

חלק מזה יהה כמובן העובדה שלרוב טיול לניו זילנד הוא טיול של פעם בחיים, אבל חלק מהעניין נבע דווקא מהיחס של המדריכים, ובמיוחד המדריך הבכיר יותר.

חשוב לזכור שהמדריכים עובדים בעבודה שהיא מאוד אינטנסיבית למשך ימים ארוכים (וגם בלילות יש עליהם אחריות) במשך ארבעה שבועות, עם די מעט ״חופש״ בין טיולים, והביקור הזה בפארק הוא בדיוק סוף המסלול עבורם (נפרדנו מהם ביום שבו עזבנו את הפארק). אני חושבת שאחת הסיבות לחופש היחסי שלנו בביקור בפארק וגם בביקור בקווינסטאון כמה ימים לפני כן נועד בין השאר כדי לתת למדריכים את האפשרות לנוח קצת מהפעילות היומיומית האינטנסיבית מול המטיילים (למרות שיש להם כמובן אחריות לעזור לנו לטייל ולוודא שכולנו בסדר ולעזור לנו במקרה הצורך).

התחושה שלי בימים האלו וספציפית ביום שחזרתי מוקדם היתה שהמדריך הבכיר רצה את הזמן הזה בשביל קצת פרטיות וכדי לנוח באתר הקמפינג, ושהנוכחות שלי הפריעה קצת לתכניות האלו שלו.

ביום השני המלא שלנו בפארק, החלטתי ללכת על שילוב של כמה פעילויות נוספות. את היום התחלתי בשייט בקיאקים, אחריו היה לי מסלול הליכה קצר – שבסופו הגעתי לחוף שבו אספו אותי לשייט בספינת מפרש.

השייט בקיאקים ובסירת המפרש בעצם היו רק חלק ממסלול מלא של הפעילויות האלו. התחלתי את היום כחלק מקבוצה ששטה בקיאקים, והייתי שותפה לסירה של המדריך – והקבוצה הורידה אותי בחוף שממנו התחיל מסלול ההליכה שלי לכיוון נקודת האיסוף של סירת המפרש, משם הם המשיכו לחוף אחר שבו הם אכלו ארוחת צהרים, ומשם המשיכו בשייט עד שעות אחה״צ. בדיעבד אני מצטערת שלא נשארתי עם הקבוצה לשאר היום, כי מאוד נהניתי מהפעילות והמדריך שלנו היה מאוד טוב.

מצד שני, הצטרפתי לספינת המפרש אחרי שהמטיילים כבר טיילו בה כל הבוקר, וממה שהבנתי הם עצרו בכמה נקודות מעניינות במהלך הזמן הזה. אבל כשאני הצטרפתי לשייט כנראה שהם היו בשלב שהם רצו לנוח, המדריך פשוט השיט אותנו בין נקודות שונות, ועיקר הפעילות היתה בעיקר סמול טוק על פוליטיקה בריטית שלא היה לי מספיק ידע או עניין להשתלב בה.

ההליכה גם היתה חוויה מעניינת. היא כללה עליה שנראתה לי קצרה יחסית (ויותר פשוטה ממה שחשבתי שהיא תהיה) – ואז הרבה מאוד ירידה, אבל הירידה הרגישה לי ארוכה משמעותית מהעליה. מבחינתי זה כמובן היה כיף כי הליכה בירידה היא קלה ונוחה יותר מאשר בעליה, בל עברתי על פני לא מעט אנשים שהתקשו בעליה. אחת מהן אפילו אמרה לי שהיא אולי קצת מצטערת שהיא הצטרפה למסלול הזה, ושמחתי להרגיע אותה שראש הגבעה קרוב.

אחרי המתנה מסויימת בחוף שניצלתי לאכילת ארוחת צהרים, פגשתי את הספינה ואת המטיילים שהיו בה, ונהנינו משייט של כמה שעות.

באותו ערב הלכנו יחד לארוחת ערב במסעדת המבורגרים, והצטרף אלינו המנהל של המדריכים – אותו מדריך שהכרתי כמה שנים לפני כן בטיול לארה״ב. הוא הצטרף גם כמי שאחראי על המדריכים וכדי לבחון אותם (בצורה ידידותית והרבה ממה שעשה מנהל החברה כמה ימים לפני כן), אבל גם היה חשוב לו להכיר אותנו כי הוא היה אמור להדריך את רובנו יומיים אחר כך באי הצפוני.

בבוקר לאחר מכן היינו צריכים לארגן את האוהלים אחרי שלושה ימים שבהם לא פירקנו אותם, משהו שלקח לי קצת יותר זמן ממה שציפיתי וכמעט פספסתי את ארוחת הבוקר. היום נועד בעיקר להביא אותנו למעבורת שתחזיר אותנו לאי הצפוני. בדרך לשם עצרנו בעיר נלסון – ששם בעיקר המליצו לנו לעלות על גבעה מקומית כדי לתצפת על האיזור.

משם המשכנו לנחל שכביכול אפשר היה לשחות בו, אבל לא ממש ורובנו פשוט בילינו את הזמן בלהסתובב ולצלם, וכמה שתו קפה.

עצירה האחרונה שלנו באותו היום היה בכרם שבו מייצרים גם יין לטעימות יין שהיו נחמדות, אבל אני חושבת שגם אלו מאיתנו בקבוצה שהיו חובבי יין לא קנו משהו (למרות שהבטיחו לנו שהיין ייארז בצורה בטוחה לטיסות).

בסוף הביקור שלנו בנלסון הצטרף אלינו המדריך הצעיר שליווה אותנו לשאר הטיול, והמדריכה הצעירה הקודמת עזבה אותנו אחרי הביקור בכרם וחנות היין כי אמא שלה אספה אותה משם. היתה לנו פרידה זריזה ממנה ובעצם ניצלנו את ההזדמנות כדי לתת לה ולמדריך הראשי את כרטיסי הברכה שהכנו להם ואת הטיפ שאספנו להם.

המדריך הבכיר ליווה אותנו עד שהגענו שוב לעיר פיקטון שממנה יצאה המעבורת לכיוון האי הצפוני, והוא נאם נאום קצר ואז נפרד אישית מכל אחד מאיתנו. בנוסף, נפרדנו מזוג המטיילים שהצטרף אלינו בקווינסטאון שבוע לפני כן.

מי מאיתנו המטיילים שעדיין המשיך בטיול הסתובבנו קצת בעיר כדי לאכול ארוחת ערב (ובמקרה שלי לראות כמה מהנקודות שהיינו בהן בביקור הקודם שלנו בעיר), ואז עלינו עם המדריך הצעיר החדש למעבורת שלקחה אותנו לאי הצפוני. הגענו יחסית מאוחר, והלכנו ברגל למלון שבו שהינו ללילה.

אני מודה שלמרות שהטיול הסתיים רק שבוע לאחר מכן ועדיין ביקרנו בלא מעט מקומות יפים, אני חושבת שהתחושה הזו של הפרידה מהמדריכים ומהמטיילים רמזה לרובנו שזו ההתחלה של הסוף. אני חושבת שהשינויים התכופים בהרכב הקבוצה בימים הקרובים גם השפיעה על האווירה: בבוקר לאחר מכן הצטרפה אלינו מטיילת חדשה, ויומיים אחר כך עזבו אותנו כמה מטיילים שהתחילו את הטיול שלהם כמה ימים לפני רובנו והצטרפו כמה מטיילים חדשים שזו היתה תחילת הטיול שלהם.