התיירת המקרית

אחרי שהממסד הרפואי טוען שיש הצלחה לתרופות ההרזיה אצל מבוגרים – ולכן רוצה גם להתחיל לתת אותן לילדים. כיום הטיפול מאושר החל מגיל 12 ומעלה, הרופאים מקווים שבקרוב התרופה תאושר מגיל שש – ובעתיד הרחוק יותר רופאים אפילו מקווים להתחיל לתת אותן מגיל שלוש, שאז לדעת הרופאים מתחילה ההשמנה ״באמת״.

מה הבעיה בזה?

האם השמנה באמת נובעת מרעב? חלק ראשון: בהחלט יש אנשים שאוכלים הרבה פשוט כי יש לנם נטיה להיות רעבים יותר. זה יכול להיות בגלל נפח קיבה גדול יותר (באופן טבעי או כי הם התרגלו כבר לאכול הרבה), איזון הורמונלי בכל מה שקשור להורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע בגוף – או בגלל סיבות פיזיולוגיות אחרות.

ועבור האנשים האלו, לא פעם טיפולים כמו תרופות או ניתוחי קיצור קיבה שעוזרים להם להפחית את רמות הרעב והתיאבון שלהם הם מצילי חיים, כי הם סוף סוף מסוגלים לאכול כמות סבירה של אוכל ולשבוע לאורך זמן, וכך גם לאכול כמות קטנה מספיק של קלוריות שמאפשרת להם לרזות.

אבל עבור הרבה מאוד אנשים אחרים, ההשמנה לא נובעת רק מתחושת רעב, או אפילו לא בעיקר מתחושת רעב. יש אנשים שיאכלו גם כשהם שבעים כי הם נהנים מהאוכל – או זקוקים להנאה מהאוכל מסיובת רגשיות או נפשיות, מה שמכונה ״אכילה רגשית״. ועבורם כדורים להפחתת התיאבון לא ממש יעזרו – כי הם יאכלו גם כשהם לא ממש רעבים (ואפילו לא פעם כשהם ממש לא רעבים).

האם השמנה באמת נובעת מרעב? חלק שני: ואם כבר דנו באכילה רגשית, יש פה עוד היבט עקרוני: השמנה לא פעם נובעת מבחירת אוכל שגורם להשמנה.

בספר ״טוב במיטה״ של הסופרת ג׳ניפר וויינר שבו הגיבורה היא אישה שמנה (כנראה בת דמותה של ג׳ניפר עצמה), הגיבורה מצטרפת לתוכנית הרזיה שאמורה לבדוק תרופת הרזיה חדשה, אבל המשתתפות אמורות קודם כל להשתתף בכמה שיעורים על אכילה בריאה ושינוי הרגלים. האחות שמדריכה אותם מספרת להן על כך שאם הן למשל אכלו בבית ארוחת בוקר משביעה, ואז כשהן מגיעות למשרד מישהו מביא במקרא של דונאטס טריים – הן עקרונית אמורות להיות מסוגלות יחסית בקלות לא לקחת דונאט מהחבילה.

הנשים פשוט צחקו על האחות, ואמרו לה שאם מדובר על דונאטס טעימות וטריות – הן יאכלו לפחות אחת, וינסו למצוא דרך לאכול יותר מאחת אם הן יוכלו לעשות את זה בלי למשוך תשומת לב. משם הדיון עבר לאיזה סוגים של דונאטס הן אוהבות ומאיזה חנות. האחות בעיקר נבהלה ולא הבינה למה הדיון הגיע למצב שבו הנשים מדברות על אוכל משמין במקום על הרגלים בריאים, פשוט כי הנשים כבר מכירות אותם ויודעת שהם לא ממש עובדים.

כלומר אנשים שמנים לא בהכרח סובלים רק מבעיה של רעב, אלא הם בוחרים לאכול אוכל עתיר קלוריות כי הוא טעים יותר. ולכן לא פעם בחירת אוכל שלהם לא תורמת להרזיה או לשמירת משקל תקין. כי בסופו של דבר רק אנשים מאוד בודדים רואים בירקות מעדן.

זה מזכיר לי את מה שכתבתי על הכתבה שהיתה לגבי הבוגרים של ״לרדת בגדול״ שהשמינו חזרה, ואחד מהם אמר שהוא לא אוכל סלט כי הוא לא אוכל את האוכל של האוכל שלו, והעדיף לבחור פסטה וסטייק שמנוני.

עד כמה ילדים מסוגלים לקבל על עצמם מחויבות לתהליך ארוך טווח? מעבר לתופעות הלוואי שקיימות או לא קיימות לתרופותֿ תהליך הרזיה ושמירה על המשקל הוא תהליך שדורש מחויבות לכל החיים – גם לא פעם בלקיחת או הזרקת התרופה עצמה, וגם בשינוי הרגלי אכילה. וילדים לא בהכרח מודעים למחויבות שכזו ומה היא אומרת. בעצם גם מבוגרים לא תמיד מצליחים להתמיד במסגרות כאלו ולא נעזרים בזריקות לשנות אורח חיים אלא כפתרון קבוע למרות שהוא אמור להיות זמני.

זה מעלה את השאלה עד כמה הטיפול בתרופות ייהה יעיל לילדים לטווח הארוך – או שיהיה מדובר על עוד ניסיון לא מוצלח להרזיה שיוביל לעליה חוזרת במשקל (ואולי אפילו למשקל גבוה יותר) ובעצם רק יחמיר את הבעיה שלהם בגלל חוסר היכולת שלהם להתחייב לתהליך שהוא לטווח הארוך.

ולא פעם הקושי עבור הילדים הוא שאין להם בהכרח שליטה על שינויים בסביבה. לא פעם ההורים מסרבים לארגן את הבית בצורה שתתמוך בהרזיה שלהם בכך שהם יוציאו אוכל ״מפתה״ מהבית כי כביכול לאחרים ״לא מגיע לקבל עונש״ רק כי לילד אחד יש קשיים והם יאלצו ״לסבול״ בגלל שלא יהיה ״אוכל משמין״ בבית. זה החלט יכול לתרום לקושי לשמור על המשקל לאורך זמן עם או בלי התרופה.

בניגוד לשני הפרקים המדינתיים האחרונים שהיו קצת ״משעממים״ בלי הרבה פעילות, פארק קודאכרום Kodachrome Basin State Park הוא פארק מאוד יפה ומאוד מעניין.

הוא קרוב מאוד לפארקים ברייס וציון, ושווה לבקר בו באביב או בסתיו שבהם הטמפרטורות נוחות.

בגלל עושר הצבעים שבו, הפארק נקרא על ידי צלמים בשם ״קודאק כרום״ על שם פילם שקופיות מקצועי שייצרה בעבר חברת קודאק שנחשב לאחד מסוגי הפילם ש״תפסו״ צבעים בצורה הכי טובה ועשירה. כמה שנים אחרי כן חברת הפילמים פוג׳י התחילה לייצר פילם שקופיות שהתחרה לא רע עם תפיסת הצבעים של הקודאקכרום ותהליך העיבוד שלו היה קל משמעותית. לאורך זמן, קודאק הפסיקה את ייצור הפילם שלה בשנת 2009 והפסיקה לעבד אותו בשנת 2010, לעומת הפילמים של פוג׳י נמצאים עכשיו בתהליך של הפסקת ייצור ועיבוד עד היום.

בפארק יש הרבה נקודות חמד והרבה מסלולי הליכה – וגם טיולי סוסים. יש בפארק גם אתרי קמפינג עם מקלחות, למרות שחשוב להיות מודעים לכך שבגלל המחסור במים באיזור, המקלחות מוגבלות בזמן.

חשוב גם לציין שכפי שרואים בתמונה הראשונה מימין – מזג האוויר באיזור הוא לא תמיד שמשי, למרות שמדובר על מדבר. באותו ביקור ״תפסה״ אותנו סופת רעמים עם גשם מאוד חזק ברמה ששתיים או שלוש דקות בגשם גרמו למצלמה שלי להתקלקל…

למי שחובב את הסדרה ״קופה ראשית״, באחד מהפרקים של העונה הרביעית מגיע לסופר משקיע פוטנציאלי, שמתברר כהומוסקסואל שמפלרטט באופן מטריד עם אביחי, המנהל האיזורי של רשת הסופרמרקטים ״שפע יששכר״ שאמור ללוות אותו ולשעשע אותו. אביחי כמובן מובך מתשומת הלב הזו שהוא לא מעוניין בה מאותו ״חטיאר זקן״, אבל אין לו מושג איך לדחות את הפלרטוטים בצרוה שלא תרום למשקיע להחליט לא להשקיע ברשת הסופרים לאכזבת הבעלים. אבל למרות החוויה האיומה הזו, אביחי לא ממש קולט שהוא עצמו מתנהל באותה דרך מול אחת הקופאיות באחד מהסופרמרקטים שהוא מנהל בכך שהוא נועץ לה מבטים בישבן, מחטט בחשבונות שלה ברשתות החברתיות, ומחמיא לה על הטייטסים שהיא לובשת ועוד שאר הטרדות. בשלב מסוים הוא אפילו פונה אליה להתייעץ איך להתנהל מול ההטרדות של אותו משקיע, בלי להבין שכשהיא מתארת את החוויה שלה – היא מתארת את החוויה שלה מול ההטרדות החוזרות והנשנות שלו.

זה פחות או יותר איך שרענן שקד מסכם פרק של תוכנית קומית אמריקנית שבה שחקנית הופיעה עם החזה בחוץ.

נכון, הוא מתייחס במהלך הטור לעובדה שתנועת ה״מי טו״ הגיעה אחרי שנים של הטרדות מיניות שמקומן כבר חלף מהעולם, ונראה ששקד עצמו אפילו מבין את זה. הוא זועק על כך שיחד עם ההטרדות גם העיפו את האפשרות שלו ושל חבריו לנעוץ מבטים ו״להנות מהנוף״ בצורה חופשית – ואפילו לשוחח על זה.

כי כנראה הוא פשוט לא מבין שגם ההנאה הכביכול ילדותית שלו ושל חבריו מה״נוף״ גם היא הטרדה.

אז רענן שקד הוא פה ה״אביחי״ – מקשקש על זה שהטרדה זה לא בסדר, אבל רוצה להחזיר אותנו לניינטיז שבהן ההטרדות ומיטור הגוף של נשים היו חמורות במיוחד. זה העשור שעודד רזון מוגזם עד כדי אנורקסיה בגלל ה״הרואין שיק״ ששלט בו – אבל מצד שני ענף הגדלות החזה בעזרת ניתוחים פלסטיים חגג ופרסם את עצמו בצורה מאוד אגרסיבית שבה כל אישה שאין לה חזה גדול בצורה מוגזמת פשוט לא נשית מספיק.

נכון, טבעי שגברים ייהנו מחיצוניות מסוימת. אבל כשזה מגיע למצב שבו נשים לא מרגישות נוח עם היחס הזה, גם אם מדובר על נעיצת מבטים וצחקוקים בולטים מצד הגברים בסביבה – זו הטרדה. השיחות שלו עם החברים שלו – הם הטרדה ממש כמו המנהלים הבכירים שמנצלים את מעמדם כדי לנסות לגרום לנשים מושכות לשכב איתם.

כל מה שהטור העלוב הזה הוכיח שתנועת מי טו עדיין לא הצליחה לשנות את הגישה כלפי נשים. מי שלא קולט שהשיחות שלו עם חברים הם הטרדה, או המחשבה שיש מבנה גוף ״ראוי״ לנשים שאמור להיות כזה שנעים למבט הגברי – וכזה שכולל רזון מוגזם וחזה גדול שהוא לא טבעי לרוב הנשים (והן נאלצות להרעיב את עצמן כדי להיות כל כך רזות ולעבור ניתוחים פלסטיים כדי להשיג את החזה בגודל המושלם בו זמנית כדי להראות כך).

העיתונאי גד ליאור ספר את ימי החופש שניתנו לנו בחמש השנים האחרונות בימי בחירות שונים, והוא הגיע למסקנה שהיו במשק שבעה ימי חופשה: שניים לבחירות לראשויות המקומיות, ועוד חמישה לבחירות הכלליות.ועלות ימי החופש הזו גבוהה מאוד עבור המשק.

וזה בולט במיוחד לאור העובדה שרוב העובדים שמקבלים את החופש הזה לא ממש טורחים להגיע לבחור, אלא ״מבלים בקניונים ובחופים״.

מעבר לעובדה שאפשר גם לבחור וגם לצאת לבלות עם המשפחה באמצע השבוע, הבעיה פה היא לא ימי החופש של הבחירות המקומיות אלא יותר עם העובדה שהיו לנו חמש מערכות בחירות ארציות בפחות מארבע שנים. אם היינו בוחרים ממשלה שהיתה יציבה, היו בחירות באפריל 2019, וא בחירות אי שם ב 2023 – וזהו.

עוד נקודה היא שהבחירות כיום נערכות בצורה שבה הקלפיות מוצבות בבתי הספר – מה שאומר שבעצם אין לימודים ביום הבחירות, מה שיאלץ לא מעט אנשים לקחת יום חופש בלאו הכי בלי אפשרות לבחור האם לקחת אותו או לא.

אפשר היה אולי לחשוב להגביל את אורך יום הלימודים ונניח לסיים אותם יחסית מוקדם, משהו שיהיה לא רחוק משעות הלימודים הרגילות של התלמידים הצעירים שעבורם הורים יצטרכו לקחת יום חופש – אבל זה משהו שלא יאפשר לאנשים שעובדים בשעות חריגות (במיוחד בשעות הערב והלילה) לבחור.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו בוחרים ממשלה יציבה סוף סוף כדי להמנע ממערכות בחירות הולכות וחוזרות שעולות הרבה יותר מהתפוקה האבודה של העובדים בימי הבחירות.

מעבר לזה, אני יודעת שבלא מעט מדינות דמוקרטיות שבהן זכות הבחירה היא בעצם חובה החל מיל 18, לעיתים עד גיל מקסימלי מסוים. פרו היא דוגמא לכך שבה כל האזרחים מגיל 18 עד 70 מחויבים לבחור (למרות שאני מניחה שגם אזרחים מעל גיל 70 יכולים לבחור אם הם מעוניינים בכך). אני חושבת שהחובה הזו להצביע שיש בצידה ענישה פלילית (כלא או קנס גדול) בהחלט יגרום ללא מעט אנשים לצאת לבחור – וזה גם יגרום לכך שהבחירות יהין מייצגות יותר ויאפשרו הקמה של ממשלה יציבה יותר שלא מסתמכת על מיעוטים כמו החרדים (שלמשל בוחרים בצורה הרבה יותר גורפת מאשר החילונים).

אבל בהחלט אפשר להתחיל מכך שכל אזרח שלא יבחר – ״ייענש״ בכך שיום החופש שהוא מקבל ייגרע ממצבת ימים החופש שלו, לעומת אלו שיבחרו שיקבלו יום חופש חינם.