בינה מלאכותית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שרובנו לא מודעים לכך שאנחנו משתמשים בשירותיה של הבינה המלאכותית ברבים מהדברים שבהם אנחנו משתמשים במחשוב, כמו למשל בבנקאות ובקופת החולים. רבים מהגופים משתמשים כיום בבינה מלאכותית כדי לנהל את החשבונות שלנו, ולא פעם כדי להציע לנו הצעות שונות – בין אם לבדיקות שונות בקופת חולים או שירותים בנקאיים על סמך התנהלות של אנשים בעלי הכנסה וחשבון דומים. גם מנועי החיפוש משתמשים בבינה מלאכותית שלא לשוחח על פייסבוק בחיפוש אחרי ברים ופרסומות…

כי השימוש בבינה מלאכותית כיום באמת מתבסס על לימוד של נתונים קיימים והסקת מסקנות על פיהם. מדובר על מודלים מתמטיים מאוד מורכבים שבעזרתם המחשב ״לומד״ את הנתונים בדרכים שונות לפי הצורך, ולפי זה מנבא תוצאות של נתונים אחרים.

כך שבעצם כמעט שאין תחום בימינו שהבינה המלאכותית משפיעה עלינו – למרות שכמובן לא מדובר על ״בינה״ במובן האנושי שלה.

מה הם הטקסים שחשוב לך לבצע כל בוקר? איך נראית השעה הראשונה ביום שלך?

הצעת כתיבה יומית
מה הם הטקסים שחשוב לך לבצע כל בוקר? איך נראית השעה הראשונה ביום שלך?
להציג את כל התשובות

פעם השעה הראשונה שלי בבוקר היתה יחסית לחוצה, לפחות באמצע השבוע. הייתי מתעוררת מוקדם, מבלה בערך 10 – 15 דקות מול המחשב בזמן שהסתרקתי, צחצחתי שיניים וכאלה – ואז הייתי מתלבשת ויוצאת לחדר הכושר לאימון שהיה מדוד מאוד בזמן כי הייתי צריכה להגיע לאוטובוס לעבודה שהיה מגיע בתדירות נמוכה יחסית לכן היה חשוב שאגיע זמן לאוטובוס שהתכוונתי לעלות עליו.

אבל אז בסוף ינואר 202 פוטרתי, וכמה שבועות אחר כך הגיעה הקורונה ואיתה משבר כלכלי שב״זכותו״ חיפוש העבודה שלי התארך. לכן כשהייתי מגיעה לחדר הכושר – כבר לא הייתי לחוצה בזמן. במקביל הכושר שלי יד כי חדרי הכושר כל הזמן נסגרו ונפתחו ונסגרו מחדש ואז נפתחו מחדש – ואז האימונים שלי התקצרו. לכן גם הייתי פחות לחוצה לחזור הביתה בזמן מסוים (והבית שלי קרוב יותר לחדר הכושר מאשר העבודה) וגם היה לי הרבה פחות מה לעשות בחדר הכושר, ויש לי יותר זמן ״לנוח״ או להתבטל במהלך האימון.

בנוסף לזה, בשנה וקצת האחרונות היה שינוי בלא מעט קווי אוטובוס – ועכשיו יש לי קו אוטובוס שבזכותו יותר נוח לי להגיע לחדר הכושר שהמסלול שלו קצר יותר משמעותית, התחנה שלו קרובה בהרבה אלי הביתה, והוא גם יוצא קצת יותר מאוחר כך שיש לי בערך רבע שעה נוספת בבוקר. ואם אני איכשהו בטעות מפספסת אותו – יש שני קווים אחרים שמביאים אותי לתחנה באמצע הדרך שממנה יש לי המון קווים אחרים בתדירות יחסית גבוהה לכיוון חדר הכושר כך שגם אם אני מאחרת, האיחור לא ממש קריטי והוא מתבטא לכל היותר בכמה דקות.

לכן הבוקר שלי הפך להיות קצת פחות לחוץ ממה שהוא היה לפני הקורונה.

איזה פרט רוב האנשים לא מצליחים להבין?

הצעת כתיבה יומית
איזה פרט רוב האנשים לא מצליחים להבין?
להציג את כל התשובות

את ההבדל בין רפואה מערבית לרפואה אלטרנטיבית בכל מה שקשור בתזונה.

אני לא חלילה שוללת את הבחירה ברפואה אלטרנטיבית, אלא יותר מפריעה לי העובדה שהבחירה לא פעם נעשית מתוך חוסר ידע וחוסר הבנה של מה ההבדלים בין שתי הגישות.

ידעתם למשל שהרפואה המערבית טוענת שכל ה״ניקויים״ שמומלצים על ידי אנשי מקצוע מתחום הרפואה האלטרנטיבית הם לא יעילים במקרה הטוב (כי הגוף יודע לנקות את עצמו בלעדיהם בדיוק באותה מידה) ואפילו טוען שהניקוי עלול להיות מסוכן במקרה הפחות טוב?

הבעיה היא שכל מי שעוסק בתזונה מוצג בתור ״איש מקצוע״ בלי לחנך אנשים על הרקע של כל אחד מהם ומה המשמעות של הרקע הזה. התחושה שלי היא שלא פעם זה פועל לטובתם של העוסקים ברפואה אלטרנטיבית שמנסים לטשטש את הגבול בין הרפואה המערבית שמבוססת על מדע לבין הרפואה האלטרנטיבית שפועלת לפי סט של אמונות שלא הוכח בצורה כזו.

כשאושית ״קבלה עצמית בכל מידה״ מאכזבת

יש הרבה נשים שבונות את הפרסום שלהן בימינו על סמך זה שהן שמנות, והן גאות בכך שהן שמנות ולא מנסות להרזות.

עד שהן כן מנסות להרזות, לא פעם בהצלחה.

שזה כמובן לגיטימי לחלוטין, ולנו אין את הזכות לשפוט אותן או להגיד משהו על ההחלטה הפתאומית כביכול שלהן לרזות. זה הגוף של כל אחת מהן, וזכותן לעשות בו מה שבא להן, אפילו אם הן רוצות פתאום להרזות רק מסיבות אסתטיות. אבל חשוב לציין שלא פעם (וכנראה אפילו לרוב) זה לא נובע מסיבות אסתטיות (או לפחות לא רק מסיבות אסתטיות) אלא גם מצורך בריאותי, במיוחד כשמדובר על נשים בגילאים שהם יותר מבוגרים ולא בנות עשרים ויומיים.

(ולבנות העשרים וקצת שקוראות את זה – הלוואי עלי להיות צעירה כמוכן, כך שהאמירה לא נובעת מזלזול אל מעובדות החיים שגם הגיל יותר קשה לשמור על המשקל ועל אורח חיים בריא)

הקושי שלי הוא שלא פעם ההרזיה שלהן הופכת להיות דוגמא אישית עבור אחרות, במיוחד בכל מה שקשור לאמצעים שהם יותר דרסטיים להרזיה.

בימים האחרונים יש לי דיון מתמשך עם n_lee על הנושא של הרזיה בעזרת ניתוחים ותרופות בתגובות של הפוסט הזה. והיא מזכירה שוב ושוב שתופעות הלוואי של הניתוחים וזריקות הן לא קלות, ויכולות במיוחד במקרה של ניתוחים להוביל לסיבוכים שנובעים למשל מתת תזונה בגלל קושי לאכול מספיק אוכל מזין (שבחלק מהניתוחים יש גם אלמנט של מניעה של ספיגה של ויטמינים ומינרלים). אני אישית מכירה כמה סיפורים של מנותחות שעברו ניתוח מסוג ״מעקף תריסריון״ שהוא ניתוח מאוד דרסטי שעוקף חלק משמעותי מהמעי, והגיעו למצב שבו הן סבלו מבעיות בריאותיות קשות מאוד בגלל מחסור בחלבון. אחת מהן עברה ניתוח תיקון שבו ביטלו חלק משמעותי מהמערף שלה כדי שהגוף שלה יוכל להתחיל לספוג מספיק חלבון, והבניה הגיעה למצב שבו היא היתה צריכה לחיות על משקאות חלבון מהסוג שבודי בילדרים כמו שוורצנגר צורכים כדי שהגוף שלה יקבל מספיק חלבון כדי להתקיים.

לא כל ״משפיענית״ כזו תמליץ באופן מפורש על טיפול דרסטי כמו ניתוח. אבל עצם הצגת סיפור ההצלחה שלה בציון העובדה שהיא בחרה בטיפול כזה או אחר יכול בקלות להשפיע על העוקבות שלה.

זה חלילה לא אומר שהבחירה בניתוח או טיפול תרופתי היא הכרח בחירה גרועה. אבל היא כן חייבת להיות מלווה בידע מעמיק על ההשפעה של הטיפול לטווח הארוך. לא פעם ההחלטה על ניתוח או שימוש בתרופה מלווה בתהליך שאחריו מבינים שהסיכונים ותופעות הלוואי של הניתוח או התרופה שווים כדי לשפר את החיים בעזרת ההרזיה שהם יאפשרו.

וקשה לי המצב שבו מי שעברה את התהליך הזה באופן יסודי גורמת באופן מכוון או לא מכוון שאחרות לא יעברו אותו בצורה כזו ויתבססו על שיקול דעתה ולקיחת הסיכונים שהיא עצמה החליטה שיכולים לא להיות מתאימים להן. כי קל נורא להתלהב מהתוצאות, אבל כשלא מבינים שהתוצאה יכולה להגיע במחיר של הרבה מאוד סיבוכים קשים שאולי יגרמו לה לא להיות ״שווה את זה״ – זו בעיה.

ויש עוד נקודה להזכיר. הצלחה של ניתוחים וכנראה גם תרופות לטווח הארוך עומדת על 50%. זה בערך פי 10 מההצלחה של דיאטות ללא ניתוח או תרופה – אבל זה גם אומר שיש עדיין אחוז כשלונות מאוד מאוד גבוה. וחלק מהתחקיר צריך להיות הבנה של עד כמה מי שבוחרת בניתוח או התרופות ב״סיכון״ להשמנה מחדש, אולי כי הבעיה שלה עם האכילה לא נובעת מרעב מוגזם אלא למשל מאכילה רגשית שהטיפול הרפואי לא פותר.

אז אולי הייתי שמחה שכל משפיענית שבוחרת בדרך הזו – תדע להדריך אנשים להגיע לתהליך שיעזור להם להבין האם הבחירה שלה מתאימה גם להם, בתקווה שכמובן התהליך שלה גם יצליח.

טירונות

בעקבות הפוסט הזה של תמר בן יוסף, שכתבה על החוויה שלה.

אני זוכרת שכשהתגייסתי, אמא שלי הסיעה אותי לבקו״ם שהיה באיזור היציאה מירושלים, קרוב לסניף מד״א שהתנדבתי בו בשנתיים האחרונות שלי בתיכון. ומסתבר שביום הגיוס שלי התגייסה מישהי שהכרתי מההתנדבות הזו, ורבים מהחברים שלה ממד״א ליוו אותה לגיוס כולל הרבה מאוד בלונים ודברים דומים. בגלל שאני הכרתי את רובם הם גם נתנו לי את אחד מהבלונים, ואני הרגשתי בעיקר מובכת על זה שהגעתי ללשכה בלי חברים אלא רק עם אמא שלי ושהם שמו לב לזה.

ולאלו שטוענים שאין לי חברים: ערב לפני הגיוס יצאתי לבלות עם חברות, וחזרנו הביתה בשעה די מאוחרת. אבל לא רציתי לטרטר אף אחד בבוקר של הגיוס כי הייתי צריכה להגיע ללשכה לפני 7 בבוקר.

את הבקו״ם עצמו עברתי עם מי שהמספר האישי שלה היה סדרתית המספר לפני שלי. לכן די סיימנו את התהליך יחד, והגענו לאותה מחלקה בטירונות. היינו אפילו באותו החדר והיינו חברות בימים הראשונים של הטירונות.

אני עדיין זוכרת את הרגע הזה שבו עלינו על המדים – זה שלפניו כנראה נחשבנו לאזרחיות ולכן כולם בבקו״ם היו נחמדים אלינו, אבל ברגע שהיינו על מדים – התחילו לצעוק עלינו ולהלחיץ אותנו עד שעלינו על האוטובוס מי שהפכו להיות המ״כיות שלנו.

את הטירונות עשינו במחנה 80, והטירונות היתה טירונות כללית, כלומר הגיעו אליה בנות מכל הארץ וכל שכבות האוכלוסיה.

כמה שנים אחר כך כשלמדתי לתואר, אחת מהשותפות שלי לתרגילים היתה מישהי ששירתה כסמלת במחנה 80 בערך באותה תקופה והיא סיפרה לי שהיא זכרה את המחזור שלנו כי המ״כיות שלנו היו אז יחסית חדשות – ומצד שני נחשבנו למחלקה יחסית קשה לטיפול.

יכול להיות שבגלל זה המ״כיות שלנו היו יחסית קשוחות איתנו, אבל במקום לגרום לבנות הקשות יותר להיות מושמעות, זה הגיע לרמה שבה הן הפחידו אותי.

הדוגמא העיקרית שכיום זכורה לי היא המטווחים: שנה לפני שהתגייסתי יצא לי לעשות מעין קורד גדנ״ע שבעצם היה מעין שיתוף פעולה בין צה״ל לבין מד״א שבו המתנדבים שרצו לעבור קורס עזרה ראשונה מתקדם עשו את זה במסגרת צבאית, כנראה כדי לתת לצבא אפשרות לבחון מועמדים פוטנציאליים לקורסי חובשים שונים.

הגדנ״ע הזה היה לי נורא כיפי, ואני זוכרת שממש נהניתי לעשות בו את המטווח שעשינו. רק שבטירונות המ״כיות כל הזמן הזהירו אותנו לגבי כל כך הרבה בעיות בנשק שרמה שאם היה נשאר בקנה גרגר חול אחד – הנשק היה מתפוצץ לנו בידיים כשהיינו מנסות לירות בו. כמבוגרת ברור לי שנשק נועד לשימוש גם בתנאים שהם לא הכי היגייניים בעולםֿ, אבל בטירונית הפכתי להיות כל כך היסטרית שניסיתי לשכנע את המ״כית שלי שיוותרו לי על המטווח. הם לא נתנו לי, למרות שבדיעבד אני בטוחה שאם זה היה תלוי בהן הן היו מוותרות לי רק כדי לגרום לי לסתום את הפה סוף סוף.

גם בתור בלגניסטית היה לי קשה עם הצורך בסדר בשביל המסדרים – וזה הקשה גם כמובן על החברות שלי לחדר שהיו עלולות לחטוף בגללי גם עונשים. בשלב מסוים מישהי הציעה להן להתייחס אלי כפי שהיא והחברות שלה לחדר היו מתייחסות לחיילת עם ]פיגור שכלי קל שגויסה גם היא לטירונות שלנו, שרמת התפקוד שלה היתה כזו נמוכה שהחיילות האחרות היו לא פעם אפילו מלבישות אותה לקראת המסדרים. אני אישית נורא נעלבתי.

ואז היה את הסיפור למעבר לחיל האוויר.

אחת החיילות שישנו איתי בחדר הבטיחה לכולנו שהיא הולכת לשרת בתור פקידת מבצעים בחיל האוויר, עם רמז מאוד עבה על זה שיש לה פרוטקציה בנושא.

ואז היה קטע אחר: הטירונות שלי היתה ביולי, ולכן לא קיבלנו בבקו״ן מעילים. אבל בשלב מסוים בטירונות קראו לנו לקבל מעילים – אבל קראו רק לחיילות שלא היו מיועדות לחיל האוויר או חיל הים שהיו אמורות לקבל מעיל בצבע שונה ולכן אמרו לנו שהן יקבלו את זה כבר בבסיס שלהן.

ובגלל שהמ״כיות שלנו ידעו שרבות מהבנות יהיו מאוכזבות מזה שהן לא הולכות לחיל האוויר או הים (בגלל היוקרתיות, התנאים הכביכול טובים יותר, ו / או בגלל המדים בצבע יפה יותר), הן פחות או יותר נשבעו בכל מה שיקר להן שמי שנקראה לקבל מעיל נשארת בחייל ״ירוק״ ולא עוברת לחיל הים או האוויר.

ואז הגיע היום האחרון לטירונות, וכשנפרדנו – הבנות חולקו לחמש או שש קבוצות לפי השיבוץ שלהן. וכשהתחלתי לשאול את הבנות מסביבי לאן הן הולכות – כולן אמרו לי לחיל האוויר… אבל אני ״ידעתי״ שאני לא הולכת לחיל האוויר כי קיבלתי מעיל ירוק חאקי והרי המ״כיות אמרו באופן ברור שמי קיבלה כזו לא תלך לחיל האוויר… אבל הן כבר נעלמו להן, ולא הצלחתי למצוא אף אחת שתסביר לי מה קורה.

ההסבר בדיעבד היה ברור: לתפקיד של פקידות מבצעים בחיל האוויר היה צריך לעבור קודם מבדקים וסיווג בטחוני. המבחנים נעשו אחרי הטירונות ואחרי שעברנו לחיל האוויר עצמו בימים שאחריה, אבל הסיווג התחיל בזמן הטירונות כך שכנראה בשלב זה עדיין לא היה ברור אם חיל האוויר מעוניין בי – ולכן לא הייתי רשומה בתור מי שלא עוברת אליו ולכן קיבלתי מעיל.

אז מבסיס הטירונות הסיעו אותנו לבסיס המיול של חיל האוויר שהיה אז בשדה דוב, וכשראיתי שציפו לי שם הבנתי שאני יכולה להרגע. ואפילו ראיתי שאלו שהגיעו בלי מעיל חטפו שאלות למה אין להן, ואני קיבלתי מדים יחסית בקלות.

ולגבי הקורס והבחורה מהחדר בטירונות: שתינו הגענו למיונים של הקורס. ואחרי כמה ימים של מבחנים והמשך הסיווג הבטחוני ויום חופש בבית – נקראנו חזרה ליחידת המיון של חיל האוויר בשדה דוב כדי שיוכלו להודיע לנו האם התקבלנו לקורס – ואם לא, לאן מציבים אותנו.

בשלב מסוים התחילו לקרוא שמות, ואני נקראתי שניה או שלישית (מקסימום רביעית), אבל הייתי רגועה למרות שבשלב זה לא היה ברור בכלל שאני נקראת כחלק מקבוצה גדולה. אבל כשהיינו קבוצה גדולה – היה די ברור שאנחנו היינו אלו שהתקבלו לקורס.

רק בדיעבד הבנתי שאותה חברה לחדר לא התקבלה לקורס, וכשניסיתי לשוחח איתה היא צעקה עלי לעזוב אותה בשקט וברחה.

ברור לי שהיא היתה מאוכזבת, אבל מאז אני שואלת את עצמי האם העובדה שבנוסף לעובדה שהיא לא התקבלה אני כן התקבלתי הפכה את החוויה שלה לקשה יותר, במיוחד כשאני נחשבתי ל״בעייתית״ והיסטרית ולא נחשבת בזמן הטירונות…

מוניומט וואלי Monument Valley

מוניומנט וואלי הוא פארק לאומי ביוטה אבל קרוב מאוד לגבול עם אריזונה. כפי שניתן להבין, הפארק מנוהל על ידי שבט ה״נבהו״ המקומי כמקור של כבוד לשבט שהתיישב באיזור. הם אלו שמנהלים את הפארק והסיורים בו, וגם לא מעט עסקים באיזור כולל מסעדות וקזינואים.

הפארק ידוע כאיזור שבו צולמו לא מעט מערבונים – וגם יש סצנה בסרט ״פורסט גאמפ״ שבו רואים את פורסט מפסיק לרוץ בדיוק על הכביש שמוביל לאיזור.

מצפון לפארק יש איזור בשם ״עמק האלים״ Valley of the Gods שבו יש מבני סלעים דומים שהוא בעצם העמק שרואים בתמונת הזריחה למטה. האיזור אמנם לא חלק מהפארק ולמרות שהוא היה חלק מפארק אחר הוא הוצא ממנו באופן חוקי, אבל עדיין מנוהל על ידי ממשל ארה״ב.

לאיזה מורה הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? למה?

הצעת כתיבה יומית
לאיזה מורה הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? למה?
להציג את כל התשובות

תמיד כשעולים כל מיני רעיונות על לכתוב על המורים הכי טובים שהיו לי, לי תמיד עולים בראש המורים הגרועים שעליהם כתבתי ברשומה הזו.

עולה כמובן השאלה עד כמה יש גם למורים גרועים השפעה על התלמידים. למשל לי כנראה היתה רמה כזו או אחרת של כשרון מוזיקלי, ומגיל מאוד צעיר אהבתי להקשיב למוזיקה – אבל למרות שלמדתי פסנתר עד גיל 14 או 15 בערך, אין לי מושג איך לנגן על כלים כאלו או אחרים למרות שיש לי נטיה לזה.

כנראה שחלק משמעותי בקושי שלי נבע מזה שכשאני למדתי פסנתר, למדתי לנגן מוזיקה קלאסית שכילדה לא ממש התחברתי אליה, ולכן לא ממש אהבתי לתרגל את הנגינה בבית. ואז היתה את הנקודה שהמורה שלי לפסנתר התייחסה אלי בצורה מאוד גרועה, וכשהייתי מאחרת היא היתה ממשיכה את השיעור הקודם על חשבון השיעור המקוצר בלאו הכי שלי, אבל היתה מסיימת את השיעור שלי בזמן כך שלרוב הייתי לומדת פחות מעשר דקות מתוך שיעור של חצי שעה. כמבוגרת חבל לי שלא דיווחתי על זה להורים שלי כי פחדתי להסתבך, אבל עדיין מכעיס אותי לחשוב על כך שהם שלמו ממיטב כספם שהם עבדו באותה תקופה מאוד קשה בשבילו כדי שהמורה לא תלמד אותי כמו שצריך.

אבל בסופו של דבר למורה הזו היתה כנראה השפעה על החיים שלך בכך שהפסקתי בגיל יחסית מוקדם לנגן במקום לנסות למצוא דרך להינות מהנגינה ובכל זאת להמשיך בה.

אינדיבידואליות מול קהילתיות בבלוגוספרה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהתחלתי לכתוב בבלוג הראשון שלי, זה היה באתר ״תפוז״ שבו היתה באותה תקופה קהילה פורחת של בלוגים, שכללה גם מישהו שהיה דואג לקדם בלוגים שונים בעמוד הראשי של ״הבלוגיה״ – וגם לעמוד הראשי של אתר תפוז שהיה משותף לבלוגים, פורומים ומשהו שנקרא ״קומונות״ שאין לי מושג במה הוא היה שונה מהפורומים השונים.

לפחות בכל מה שקשור לפורומים ולבלוגים – אכן נוצרה קהילה. אני זוכרת למשל שפעם השתתפתי במסיבת בריכה של ״פורום שמנות ויפות״ מתפוז שהיתה מאוד נחמדה, וכנראה לא המסיבה הראשונה של הפורום. לצערי בערך באותה תקופה התחיל המעבר המאסיבי מהפורומים והבלוגים לרשתות החברתיות, וזו היתה המסיבה האחרונה. או שאולי עצם העובדה שבאותה תקופה המנהל המיתולוגי של הפורום הפך להיות עסוק מידי בחיים שלו מחוץ לפורום ולכן עזב וכנראה שבלעדיו הפורום איבד את הרוח שלו.

אני כן זוכרת גם שתפוז ארגנו לא פעם אירועים לכל הקהילות. לפעמים היה מדובר על אירועים ממומנים שאחריהם ״התבקשנו״ לכתוב על המוצרים בבלוגים שלנו ולתייג אותם. פעם האירוע היה במימון תלמה שפרסמה חטיפים שונים, ואני זוכרת אירוע אחר שבו היינו אמורים לפרסם מוצרי ניקוי אמריקנים שכנראה בסופו של דבר לא נקלטו פה בארץ, ואני זוכרת שהנציגות היו לא נחמדות אלי ורמזו שהבית שלי לא נקי… אחרי האירוע הזה קצת נמאס לי מהאירועים האלו כי הרגשתי שהיה לחץ מסוים לפרסם מוצרים בצורה חיובית ואת המוצר הזה לא אהבתי כי הוא היה לא יעייל ולא סביבתי, ולכן ויתרתי על שאר האירועים שאורגנו כך.

אני מניחה שלא היו הרבה כאלו כי בשלב זה תפוז התחילה להתפזר, כנראה כי באמת היתה בריחה של כותבים מהפלטפרומה לרשתות החברתיות. עם הזמן ההנהלה השקיעה פחות ופחות בפלטפורמה וזה הורגש, כולל בשלב מסוים אי טיפול בבאגים ו / או פריצות לפלטפורמה.

בשנים האחרונות היא נקנתה ויש בה תחזוקה של הפורומים שעדיין קיימים בה ברמה כזו או אחרת.

חלק מהבלוגרים שהכרתי בתפוז עברו לכתוב פה בתפוז, כמו מוטי למשל. לדעתי רבים מהם לא התמידו הרבה זמן בכתיבה אחרי שהם עברו לבלוג אחר, אולי כי היה קשה לעקוב אחריהם אחרי המעבר והם איבדו כמות משמעותית של קוראים.

אני למזל זוכרת כותבת אחת שהיתה עולה מדרום אמריקה (לדעתי מארגנטינה אבל אני לא בטוחה) שכתבה על כל מיני תופעות מוזרות. אני זוכרת שהייתי קוראת את הרשומות שלה לפני שהייית יוצאת להליכה כל בוקר והן היו משעשעות אותי בזמן ההליכה.

אני למשל זוכרת סיפור אישי שלה מהתקופה שלה במרכז הקליטה שבה לקחו אותה ואת החברים שלה למרכז למסיבת מימונה, שהבטיחו להם שבה הם יקבלו מופלטות. משום מה המילה ״מופלטה״ הזכירה לה את המילה ״צ׳קלקה״ שזה כפכפים בספרדית (לפחות בארגנטינה) – והיא אמרה לכולם שהם בטח יקבלו כפכפים במתנה במהלך הארוחה.

אחרי שבסוף הארוחה הם לא קיבלו עדיין כפכפים, הם הלכו למדריך שלהם ואמרו שהם לא קיבלו מופלטות – והוא הזדרז לתת להם מופלטות והם נדהמו שהיה מדובר על הבצק עם הדבש שהם זללו כל הערב. והם כעסו קצת עליה שהיא הבטיחה להם סתם כפכפים.

אני זוכרת בלוגרית אחרת שהתחילה לכתוב פחות או יותר במקביל אלי, והיא כתבה על זה שהיא מנסה לעשות דיאטה ולא מצליחה לעבוד טוב עם הדיאטנית שלה.

אבל במקביל היא סיפרה גם על ההכנות לחתונה של אחת מהחברות שלה לצבא שהיא עמדה ללכת עליה עם חברה וידיד גם הם מהצבא (הם כולם היו חברים עוד מהצבא), ועל זה שהחברה המשותפת שלה ושל הכלה התעקשה להגיע לחתונה של החבורה בשמלת כלה אבל בצבע ניוד כביכול כשמלת ערב. היתה לא מעט דרמה סביב החתונה הזו, אבל כשהחתונה סוף סוף קרתה אני חושבת שלבלורית קצת נגמר על מה לכתוב והיא הפסיקה לכתוב זמן קצר אחרי זה.

אני חושבת שכתבתי לה פעם תגובה ושאלתי לאן היא נעלמה, אבל היא מעולם לא ענתה לי, נראה כי היא באמת הפסיקה לכתוב בבלוג כי לא היה לה על מה.