כשכתבתי במקור את הרשומה חשבתי שמדובר על פרח יפה שקצת מזכיר את מקור החסידה פה בארץ, לא? לצערי לא ראיתי זרעים שלו.
עננת מסכימה שזה פרח יפה ושקשור באמת למקור החסידה, אבל לא הפרח המקורי שזהיתי אלא גרניום וכנראה נקרא ״גרניום צפוני״.
באמת חשבתי שאחרי שהשכנים בדירה לידי התלוננו תלונה לא נכונה על ריח לא נעים מהדירה שלי, ושהאינסטלטור שהיה אצלי בדירה אמר שאין לי בדירה שום ריח של ביוב ושלא היתה סיבה שיהיה ריח כזה תגרום לפחות לבעל הדירה שלהם להבין שמדובר על מתלוננים סדרתיים.
ובאמת היו לי שבעה חודשים של שקט מהם ומהתלונות שלהם – עד אתמול.
לפני הסיפור הנוכחי, אני רוצה לחזור בזמן – לזמן די קצר אחרי שעברתי לדירה, או לפחות זמן קצר באופן יחסי.
באותה תקופה גרו בקומה הבעלים של הדירה שלידי בדירה שלהם, ובדירה מולי גרה השכנה שמתגוררת בה היום אבל עם בעלה שהיה אז בחיים.
ובאחד מימי השישי באחת מתקופות החגים אחרי שגרתי בדירה קצת פחות משנתיים או שלוש – ניקיתי את הדירה כרגיל, אבל באופן לא אופייני שמתי שקית זבל ליד הדלת של הדירה כדי לזרוק אותה – ואז שכחתי מזה והשקית נשארה שם לאורך זמן.
השכנים שלי דפקו בדלת והתלוננו על הריח – ואני התנצלתי ומן הסתם מיד ירדתי עם הזבל.
אבל בוקר לאחר מכן – גם אני הרחתי ריח לא נעים במסדרון. לא הספקתי לחשוב מה לעשות לגבי זה – והגיעה הדפיקה המוכרת בדלת
השכנים שלי התעקשו שהריח עדיין מגיע מהדירה שלי. הם סירבו להקשיב לעובדה שאני מריחה את הריח כשאני יוצאת מהדירה – וסירבו להכנס לדירה לכמה דקות כדי לחוות את זה בעצמם ולראות שאני צודקת. זה כמובן הוביל לוויכוח קולני ודי ארוך עד שהם פחות או יותר התייאשו.
איך נפתר עניין הריח? השכנה מהדירה לידי ניקתה את הרצפה במסדרון עם אקונומיקה, ובוקר אחרי הריח כבר לא היה קיים. אני לא עשיתי כלום מן הסתם, אבל מבחינת השכנים הדעה שהריח הגיע ממני לא השתנתה, וכנראה הדעה הזו בשילוב הזכרון של התקרית עומד מאחורי כל הטענות של בעלי הדירה לידי בשם הדיירים שלהם.
בהסתכלות אחורה, יכול להיות שהריח באמת נוצר באשמתי, אם למשל בטעות נזל לי נוזל מהזבל על הרצפה במסדרון בלי ששמתי לב. אבל דווקא זה מזקק לי את הקושי שלי מול השכנים: העובדה שבמקום להקשיב ולנסות להבין איך לפתור יחד את הבעיות, הם מתעקשים להאשים אותי ואת מצב הדירה שלי בכל בעיה.
ה״אקשן״ התחיל לקראת הצהרים אתמול, שבאופן מפתיע קיבלתי הודעה לא מבעל הדירה לידי אלא מהדייר עצמו.
הוא התלונן על כך שיש שוב ריח מהדירה שלי – ואז באופן מפתיע התלונן שיש להם שוב ג׳וקים בדירה. הוא ממש איים עלי שזה לא לעניין ושהוא ״לא ייתן לזה לעבור לסדר היום״.
כן חשוב לי לציין שאחרי מכת הג׳וקים שהיתה לי בדירה בשנה שעברה, בהחלט עקבתי אחרי המצב בדירה לא רק במהלך הקיץ שעבר (כדי לוודא שהריסוס היה תקין) אלא גם הקיץ הזה, מתוך הבנה שלא פעם ״מכת ג׳וקים״ (ובמיוחד כזו קשה כמו שהיתה אצלי) קשה מאוד לפתרון, במיוחד לא בסבב אחד.
אבל הקיץ מבחינתי היה ״שקט״ בגזרת הג׳וקים. כן ראיתי במהלך הקיץ שלושה או ארבעה בודדים ג׳וקים מתים (ג׳וק אחד לא פעם בהפרשים של כמה שבועות), ולא ראיתי בכלל ג׳וקים חיים. מעבר לזה, במהלך מכת הג׳וקים בקיץ שעבר, הייתי רואה מידי פעם ג׳וקים מתים במסדרון של הקומה. השנה המסדרון היה נקי לחלוטין מג׳וקים – ואני זו שלרוב יוצאת מהבית מוקדם בבוקר כך שאני אהיה זו שאראה אותם כשאני יוצאת מהבית.
עצם העובדה שלא שמעתי כלום מצד השכנים (עד אתמול) גם אישש את התחושה שלי שהבעיה לא חזרה על עצמה השנה.
לכן מאוד הופעתי מהתלונה שלו, כי באמת אין אצלי בעיה, ועניתי לו שאין אצלי בעיית ג׳וקים כי אני עוקבת אחרי המצב. כן אמרתי שאבדוק את נושא הריח.
אבל שעה או שעתיים אחרי ההודעה של השכן, החלטתי ליצור קשר עם המדביר שהיה אצלי בשנה שעברה. תיארתי לו את העובדה שהג׳וקים לא חזרו מלבד כמה ג׳וקים מתים בודדים במהלך הקיץ. גם ניסיתי להסביר לו בעדינות ובנימוס שהשכנים שלי נוטים להגזמה, וכדוגמא לזה סיפרתי לו על הנזילה (זו שבקישור בתחילת הרשומה) שבה הם טענו על ריח לא קיים של ביוב מהדירה, מה שעובדתית לא היה נכון.
אני קיוויתי לקבל ממנו אישור על כך שאוכל לדחות את הריסוס לתחית עונת הג׳וקים הבאה, שתתחיל במרץ או אפריל הבא. מבחינתי זה היה עדיף משתי סיבות.
הראשונה היא שאחרי המחקר שלי בנושא ושיחה איתו לגבי הריסוס שנעשה בבניין שלנו – ריסוס בחודשי הסתיו או החורף פחות אפקטיבי לאורך זמן.
אבל הסיבה השניה היא שמעבר לעובדה שלתחושתי אין אצלי בעיית ג׳וקים, הייתי סקפטית עד כמה לשכנים היא קיימת. התחושה שלי שגם אצלם הם אולי ראו לאחרונה ג׳וק או שניים מתים – ונוח להם להחליט שזה מגיע מהדירה שלי ושריסוס אצלי יפתור את הבעיה אצלם, בלי שהם יצטרכו לרסס.
התקווה הזו שלהם מובנת לי, בין השאר כי החומרים שמשמשים להדברה הם לא בדיוק בריאים, במיוחד כשיש להם ילדות קטנות בבית. ובאופן עקרוני גם לי עדיף היה לטפל בבעיה אם היא קיימת מוקדם ככל האפשר. אבל החשש שלי הוא שריסוס אצלי לא יפתור להם את הבעיה, ואני אצטרך לעבור כמה סבבים של ויכוחים או אפילו של ריסוס חוזר עד שהם יבינו שהבעיה אצלם.
במיוחד עכשיו כשכבר סתיו, ובתקופה הזו הג׳וקים מתחילים להיות פחות פעילים. ואז ייתכן שאם ארסס את הדירה והם ירגישו הפוגה – ההפוגה שהם ירגישו בדירה תהיה בגלל החורף ולא בגלל הריסוס, ואז הם ידרשו ממני ריסוס חוזר באביב כשהבעיה תחזור.
המדביר עצמו היה פחות אופטימי, למרות שהוא הודה שהוא לא זוכר את הדירה שלי מתוך כל הדירות שהוא טיפל בהן מאז. גם נושא הנזילה תפס את תשומת הלב שלו – לא מבחינת ההבנה על ההגזמה של השכנים שלי, אלא יותר בכך שנזילות כאלו יכולות ליצור מקומות שנוחים לג׳וקים להתנחל בהם.
הוא גם אמר לי שאמנם ג׳וקים לא פעילים בחורף, אבל בגלל החום בישראל – מדובר לא פעם על תקופה שמתחילה בדצמבר, ולכן יכולה להיות עכשיו תקופה של כמה שבועות שבהן יש פעילות מועטה של ג׳וקים, וגם אם אני בקושי יכולה לראות פעילות – ייתכן שבמרץ או אפריל כבר תהיה לי מכת ג׳וקים הרבה יותר קשה.
מהדברים הבנתי שלדעתו יש סיכוי מסוים שהבעיה חזרה, אבל היסס האם להמליץ לי על ריסוס או לא – וסיכמנו שהוא יגיע אלי לביקורת בשבוע הבא כדי לעבור על הדירה ולראות אם הוא רואה סימנים של ג׳וקים בדירה ולפי זה להחליט מה הלאה.
במהלך השיחה שלי עם המדביר, הגיעה השיחה שהתפלאתי שלא הגיעה מוקדם יותר – השיחה מבעל הדירה שלהם.
אני לא יודעת אם הדייר החליט קודם לשוחח איתי בעצמו כי השיחות עם בעל הדירה נראו לא לא יעילות, או שפשוט לבעל הדירה לקח זמן ליצור איתי קשר. ייתכן שיש פה משהו לא ברור שקורה מאחורי הקלעים – בין
אבל בעל הדירה התקשר פעמיים רצוף, וכשלא עניתי הוא המתין עד שהוא יצר איתי קשר בווטסאפ.
אני אישית מעדיפה לענות לו בווטסאפ כי לרוב שיחות טלפוניות מולו נוטות להיות יותר תוקפניות מצידו – והפעם גם לא עניתי כי בדיוק הייתי בקשר עם המדביר, וידעתי שמבחינת בעל הדירה, אם אוכל לתת לו מידע מטעם איש מקצוע לגבי הריסוס (במיוחד אם יהיה תאריך של בדיקה או הגעה שלו) – זה יתקבל די בברכה ויגרום לו לרדת ממני יחסית מהר.
לכן חזרתי אליו בווטסאפ אחרי סיום השיחה עם המדביר – ואמרתי לו שהמדביר יגיע ביום שני הבא לביקורת, ונראה שזה כבר ״הוריד את הטונים״ מולו.
אבל כמובן בתלונה של הדייר היה גם שוב את התלונה על ״יש ריח מהדירה שלך שוב״. ומעבר לתלונה של הדייר – בעל הדירה טען שהוא היה בקומה היום בבוקר (אולי כהזמנה של הדיירים?) והריח את הריח בעצמו, והוא טען שהריח ״נוראי״.
ופה כבר אין לי מושג מה לעשות. כי התחושה שלי היא שהתלונה של הדיירים מוצדקת (לפחות הפעם), אבל לא נובעת מהדירה שלי אלא מריח מהמסדרון. ובמצב כזה, אין לי מה לעשות כדי לפתור את הבעיה מלבד להמתין שיהיה ניקיון יסודי בבניין – ולקוות שהמצב יירגע מבחינתם עד אז.
מה שכן עשיתי היה לעבור על דברים שיכול להיות שבאמת משפיעים על הסביבה.
למשל אחד הדברים שחשבתי בזמנו שיעזור עם התלונות שלהם על הריח היה לשים ממש בכניסה לדירה מפיץ ריח – לא כזה חשמלי אלא כזה שהוא בקבוק עם נוזל ריחני ומקלות שיוצאים ממנו.
ונראה שזה יעיל, כי לא פעם כשאני שוכחת למלא מחדש את הנוזל או להחליף בקבוק – באמת שמתי לב לזה שיש לדיירים בדירה לידי נטיה להתלונן על ריח רע. והפעם באמת שמתי לב לזה שבאמת הבקבוק התרוקן שוב.
מעבר לזה, נזכרתי מזמן לא עשיתי ניקיון יסודי של ארגז של החתולים שלי, אז עשיתי גם ניקיון כזה – ויצאתי כמובן לזרוק את החול שניקיתי לזבל.
ואז גם אני הרגשתי איזשהו ריח במסדרון, מה שאושש את החשד שלי שהבעיה של הריח מהמסדרון ולא מהדירה שלי.
כנראה שגם הדיירים הרגישו כך, כי בשעות הערב הדיירת בדירה לידי סיפרה על ריח נוראי בבניין ושאלה מתי יגיע המנקה לנקות אותו בצורה יסודית.
בהתחלה כמה מהדיירים מקומות אחרות ענו לה שיש כרגע שיפוץ בדירת הגג של הבניין שיכול להשפיע קצת על הריח, והיתה גם מי שהתלוננה על זה שהיא היתה צריכה ביום שישי לנקות את המעלית כולל את האיזור של הכפתורים של הקומות שהיה ״מכוסה בחומר לבן מגעיל״.
אבל אז הדיירת בדירה לידי אמרה שהיא מריחה ריח נוראי ספציפית בקומה שלנו ברמה ש״אם אני עומדת ליד המדרגות דקה אני כבר כמעט מקיאה״.
ואז כמו שאומרים באנגלית – All Hell Broke Loose. השכנות ה״קבועות״ שאהבו כבר בזמנו לרדת על המצב בדירה שלי התחילו לכתוב דברים בסגנון של ״אם הריח נוראי במיוחד אז זה בטח מהשכנה שלך״, או ״אם אתם רוצים להבין מאיפה הריח, תעמדו ליד דירה X בקומה Y" (עם ציון הקומה שלנו ומספר הדירה שלי).
החלטתי לענות בקבוצת הווטסאפ שהריח לא מהדירה שלי ושאני מרגישה אותו כשאני יוצאת מהבית.
היא עצמה ענתה לי ״לא נכון״ – אבל היה לי חשוב לכתוב את זה לא עבורה ולא עבור החברה היאכנע שלה, אלא בעיקר כדי להראות לשאר הדיירים שהן כותבות שטויות.
הדיון די נפסק אחר כך חוץ מהדייר בדירת הגג שאמר שאם הריח עד כדי כך חריף, אז אולי ״מישהו״ מת (אחר כך הוא תיקן את זה בהודעת המשך ל ״או משהו, כמו בעל חיים״). זה נשמע קצת כמו בדיחה פנימית, אולי בהתייחסות לכך שפעם הדיירים בדירה לידי החליטו לזייף שיחות מהמשטרה, מכבי אש ומד״א בטענה שהשכנים שלי מאוד דואגים לי כי יש כזה רי נוראי מהדירה שהם חוששים שקרה לי משהו או שאני אפילו מתה.
לגבי מה הלאה, לא ממש ברור לי.
יש לי כיוונים מסוימים.
למשל קבעתי עם המדביר רק בשבוע הבא כי שמתי לב שכבר תקופה ארוכה לא עשיתי ניקיון וסדר ממש גדולים בדירה, ואולי זו הזדמנות לעשות את זה.
אני גם הייתי שמחה אולי להזמין ניקיון מקצועי חד פעמי לדירה שוב, אבל אני קצת מתלבטת לגבי זה. קודם כל כי הייתי רוצה לעשות מה שאפשר בעצמי, ורק אז להזמין מישהו מקצועי ש״יבריק״ את הדירה. ייתכן גם שזה משהו שהייתי אולי שמחה לעשות פעמיים שלוש בשנה – כלומר שמישהו יגיע בתדירות מאוד נמוכה לעשות את הניקיון היסודי שאני לא עושה.
אבל בתכלס אני כנראה רוצה משהו שלא ממש קיים – עבודה במחיר והיקף של עוזרת בית, אבל שיתבצע באופן חד פעמי כמו שעושות חברות ניקיון שעושות ניקיון פעם בכמה זמן אחרי אירועים כמו מעבר דירה או שיפוץ. העניין הוא שהמחיר בעיקר של חברות ניקיון כה מתחיל בכמה אלפי ש״ח טובים ליום עבודה, וזה פשוט יקר מידי בשבילי.
הנושא מול השכנים ובעל הדירה שלהם עדיין לא סגור מן הסתם.
אני מחכה לשמוע מהמדביר מה דעתו, ואני כן רוצה להבהיר לו עד כמה השכנים בעייתיים ועד כמה ייתכן שהם מנפחים את הסיפור בלי להשמע כאילו אני מנסה להתחמק מהדברה אלא רק רוצה לוודא שהיא חיונית.
גם לגבי הריח – אין לי מושג מתי יגיע איש הניקיון לקומה ויטפל בו.
ויש את הפן ההתנהלותי מול השכנים.
די ברור לי בשלב זה שההטרדות שלהם לא יפסיקו, לא משנה מה אני אעשה – ומה המצב בדירה שלי. היה לי מזל פעם אחת באירוע עם האינסטלטור שהיה איש מקצוע שיכול היה לסתור אותם – אבל לרוב האפשרות לא קיימת לי, ואני מרגישה שכשזה מילה שלי מול שלהם, הם פשוט בוחרים לא להאמין לי.
אני לא בטוחה שיש לי מה לעשות עם זה מול עו״ד, במיוחד אם אני לא רוצה לקחת את זה לכיוון של תביעה – ותביעה היא באמת רעיון לא טוב במצבים כאלו, אלא רק תחריף את המתחים.
הקושי שלי הוא בכך שאיכשהו בכל ניסיון פשרה, יש לי תחושה שתמיד ידחפו אותי ״ללכת לקראתם״, בלי שהם יעשו מאמץ ללכת לקראתי, ואיכשהו אני תמיד אצא אשמה מולם במצב.
ואין לי כרגע את הזמינות או הכסף לעבור דירה – שזו גם לא אופציה, וגם זה לא מבטיח לי שיהיו לי שכנים ״נורמליים״ יותר להבא.
זה הנושא של השרביט החם השבוע.
כשהייתי ילדה, התקופה הזו של ״אחרי החגים״, במיוחד חגי תשרי – היתה תקופה די מבאסת.
כמה שבועות מועטים לפני כן חזרנו ללימודים אחרי החופש הגדול. נכון שביומיים או השלושה האחרונים של החופש קצת נמאס לי מחוסר המסגרת והחופש שכילדה נראה אינסופי והתגעגעתי קצת לבית הספר, אבל כמה שבועות של לימודים די גמלו אותי מהגעגוע הזה לבית הספר. אבל לא היתה סיבה להיות עצובה: החגים הגיעו די מהר אחר כך ואיתם כמות מכובדת של חופש.
אבל אחרי סוכות – עמדה בפנינו תקופה ארוכה של לימודים ללא חגים. נכון שכילדה היינו מקבלים חופש בחנוכה (ותמיד הייתי מתעצבנת על זה שהיום הראשון של החג עדיין היה יום לימודים) ועוד כמה ימים בפורים שכבר היה ממש קרוב לחופש פסח (שאחריו עם יום העצמאות, ול״ג בעומר, ושבועות התקופה עד החופש הגדול עברה עם כמות סבירה של חופשים), אבל עדיין התקופה השוממת הזו ללא חופשים נראתה לי ארוכה מידי.
כיום כמבוגרת אני פחות ״נואשת״ לחופשים – אולי כי באמת יש לי את היכולת לקחת מידי פעם יום חופש אם אני רוצה.
גם שמתי לב שכמבוגרת אני יותר אוהבת את הרעיון של הימים של ״ערבי החג״ – בימים שבהם עבדתי בערבי החג, היה מדובר על יום עבודה קצר, ובכמה מהחברות שעבדתי בהן היה בכלל נהוג שבכלל לא עובדים בערב החג ולוקחים חצי יום חופש.
יש משהו כיף בזה שבעצם יש יום רגיל אבל מקוצר, ואז בשעות אחה״צ יש מין שלווה כזו של חג, במיוחד עם הידיעה שיש עוד יום חופש יום אחר כך. למרות שכמבוגרת אני פחות אוהבת את החג עצמו, איכשהו הוא תמיד משעמם אותי, אולי כי אנחנו כמשפחה לרוב לא עושים כיום שום דבר בחג עצמו, ובעיקר אוכלים ומעסיקים את האחיינים שלי ומנסים לנתק אותם מהמסכים שהם מתעקשים לצפות בהם.
הרבה. אנשים רואים בתקופת ״אחרי החגים״ זמן להתחיל פרוייקטים גדולים כמו דיאטה, אולי כי באמת התקופה הזו שבה יש מעט מאוד חגים, וגם הם פחות ״נחשבים״ מאפשרת לנו תקופה ארוכה של שגרה.
והפעם סיום החגים גם מסמל תקווה לחזרה לשגרה של אחרי המלחמה, שייתכן שהסתיימה לפני שבוע (למרות שבשעות האחרונות היתה הפרה מסוימת של הפסקת האש).
ההשפעה של הפסקת האש הזו לא ידועה. האם היא תוריד את גלי האנטישמיות והשנאה לישראל בעולם – וכמה זמן זה ייקח? וכמה זמן ייקח למשקיעים לחזור ולהשקיע בישראל עם התדמית שלה, וכמה זמן ייקח לאושש את התדמית הזו?
עמיחי אתאלי רוצה להזכיר לנו: בזמן שאנחנו שמחים על החזרת החטופים הביתה, החמאס עדיין חי, קיים, בועט – ומתכנן את השביעי באוקטובר הבא.
הוא מודה בזה שטבעי ואנושי לשמוח על החזרה של החטופים, והערבות ההדדית הזו היא מדהימה – אבל בעיניו אנחנו מתעלמים מהעובדה שאנחנו בספינה שעומדת לטבוע – פשוט כי הסתיימה המלחמה ועדיין לא הצלחנו ״לסלק״ מעלינו את החמאס.
סטיבן קינג כתב בזמנו ספר בשם ״העמדה״.
הספר מתחיל בסיפור על מצב שבו מגיפת שפעת קטלנית הצליחה לחסל את רוב אוכלוסיית העולם. בשבועות והחודשים אחרי המגיפה, האוכלוסיה בארה״ב ברובה מתחלקת למחנה ״טוב״ ומחנה ״רע״ שנראה שעומדים להלחם אחד בשני – עד שיד האלוהים גורמת לפיצוץ גרעיני בעיר של ״הרעים״ ולכאורה מחסלת אותם.
רק שהמנהיג האל טבעי של ״הרעים״ מצליח בשבריר שניה לפני הפיצוץ להפוך לציפור. ורק בסוף הספר שמגיע כמה פרקים אחר כך ומתאר איך החברה ה״טובה״ מצליחה לשגשג, יש לספר מעין פרק סיום של שניים או שלושה עמודים, שבו המנהיג הרע ״חוזר לקיום״ כשהוא לא ממש זוכר מה קרה לו , אבל עם כוונות רעות. הוא מגלה שהוא התעורר באי טרופי באוקיינוס השקט, כשהמקומיים מתחילים להתאסף סביבו ונראה שהם רואים אותו בתור נס דתי או משהו דומה – ומתחילים לסגוד לו.
הרעיון מאחורי החזרה הזו לחיים היא שרוע אף פעם לא באמת נעלם – הוא תמיד חוזר בצורה כזו או אחרת, כי הוא לא משהו פיזי אלא רעיון.
לכן תמיד כשישראל מחסלת מנהיג זה או אחר של ארגון כזה או אחר – תמיד יקום מישהו במקומו, ואם מחלישים ארגון טרור שלם (כפי שלמשל ארה״ב החלישה את אל קאעידה) – מקבלים ארגון טרור אחר במקומו (כמו למשל דאע״ש) שלא פעם יכול להיות אפילו אלים יותר ומפתיע יותר מהמקור (כריתת ראשים פומבית).
אני מניחה שהגישה של עמיחי היא שהיה צריך להמשיך את המלחמה כדי ״לחסל את החמאס״.
אז קודם כל, אי אפשר ממש לחסל את החמאס – או יותר נכון את הרעיון של לחימה אלימה בישראל בעזרת טרור. מעבר לעובדה שקשה לחסל לחלוטין כל ארגון טרור באשר הוא – אבל גם כשארגון טרור קיים נעלם או אפילו רק נחלש, לא פעם פשוט יהיה ארגון אחר שיעלה במקומו – כמו לדוגמא כשארה״לֹ רדפה אחרי אל קעידה – וכשהיא החלישה אותו, דאע״שׁ עלה והתחזק, ואפילו היה אכזרי יותר מאשר אל קעידה היתה במקור.
כך שהמחשבה שהמשך המלחמה היה גורם ל״חיסול״ הטרור היא בעצם פנטזיה. חיסול הטרור לא הולך לקרות כך. כן אפשר להרוס תשתיות טרור כדי לעכב או למנוע מהטרוריסטים לבצע פיגועים במיוחד לתקופה מסויימת – אבל אי אפשר למנוע את זה מהם לנצח.
וזה מעבר לעובדה שהלחימה של ישראל נגד החמאס כבר מזמן הפכה להיות לא יעילה. בתחילת המלחמה פגענו בהרבה תשתיות של החמאס וחיסלנו להם את המנהיגים הותיקים – אבל עם הזמן פגענו בהם פחות ופחות – ופגענו באזרחים יותר ויותר.
כן, אני יודעת שהמון ישראלים חושבים שאין ממש אזרחים תמימים בעזה, וכולם שם חמאס או תומכי חמאס (במיוחד אחרי אירועי השביעי באוקטובר) ומגיע להם לרעוב או למות מההתקפות. אם עמיחי תומך בהמשך הלחימה בכל מחיר, ייתכן מאוד שגם מבחינתו המשך הפגיעה באזרחים לא אמורה להפריע לנו להמשיך להלחם.
אבל פה בדיוק נמצע הפגם בהגיון של עמיחי ורבים אחרים שתומכים בהמשך הלחימה. כי מלחמות כיום לא נגמרות בנצחון מוחלט בכוח – חלק משמעותי מהלחימה כיום היא דרך דעת קהל הבינלאומית, ובעולם שבו יש גישה חופשית למידע – תמונות שמגיעות מהשטח יכולות להשפיע הרבה יותר מדיבורים ועובדות. כי כפי שנאמר – תמונה אחת שווה אלף מילים, והוידאו הרג את כוכב הרדיו.
זה לא משהו חדש, דרך אגב. פעם נאומים הודפסו בעיתונים או הושמעו ברדיו לפני פיתוח הטלוויזיה – ואז למילים היה כוח בלתי מוגבל. אבל ברגע שהומצאה הטלוויזיה והאנושות התחילה לצפות באירועים ולא רק לשמוע נאומים ברדיו (או לקרוא אותם בעיתון), החזות החיצונית של מי שמדבר הפכה להיות יותר ויותר חשובה, על חשבון המילים עצמן.
וכיום כשיש גישה לאינטרנט בכל מקום – גם הגישה לתמונות מעזה קיימת מכל מקום.
אמנם הפלסטינים לא מלאכים ולא פעם מקצינים או אפילו ממציאים דברים, אבל עם הזמן כמות הטענות הנכונות על התנהלות לא תקינה של צה״ל הלכה וגברה. במיוחד כשהשביעי באוקטובר הלך והתרחק, ואנשים מחוץ לישראל אולי קצת שכחו אותו – או שהם חשבו שישראל כבר ״נקמה״ מספיק בפלסטינים והגיע הזמן שישראל תפסיק.
אם יש משהו שאני לא מסכימה איתו בשמאל הקיצוני היא הקונספציה של ״הכיבוש״, כאילו ״הכיבוש״ אשם במצב הבטחוני שלנו – וברגע שיסתיים ״הכיבוש״ אז יבוא שלום על האיזור.
האם הנוכחות הצבאית הישראלית גורמת מתיחות וחיכוכים מיותרים מול האוכלוסיה האזרחית בשטחים, וגוררת איתה שנאה לישראל? בהחלט.
האם ראוי לתת לפלסטינים מדינה עצמאית ככל עוד הם מבטיחים לנו שלום והכרה בזכותה של ישראל להתקיים לצידם? גם בהחלט.
האם מצבם של הפלסטינים היה נהדר ונפלא עד שישראל ״כבשה״ אותם? לא ממש.
מושג ה״כיבוש״ מתעלם מהרבה תהליכים וגורמים בחברה הפלסטינית שמונעים את השלום הזה. כמו למשל ההיבט המוסלמי דתי, במיוחד בעזה – (אבל לא רק) כזה ששולל את אפשרות דו הקיום עם ישראל. או השאיפה הפלסטינית למדינה בכל השטח ולא רק בחלקו כחלק מפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
וכל אלו גורמים שלא קשורים בשום אופן ל״הכיבוש״ – והם צריכים להפתר לפני שנוכל להגיע להסכם שלום אמיתי.
אז בשורה התחתונה – אנחנו במצב לא פשוט שכנראה אין לו פתרון אידאלי.
מצד אחד – יש את הטרור הפלסטיני שלא הולך להפסיק אם רק נכיר ב״הכיבוש״.
מצד שני, אין לנו אפשרות לגרום לפלסטינים להעלם.
כלומר פיזית זה כנראה אפשרי. למשל התחילת המלחמה היו לא מעט אנשי ימין שהתחילו לדבר לע כך שישראל תחתום על עיסקה עם מצרים שנעביר אליה את כל הפלסטינים מרצועת עזה, כדי למנוע את השביעי באוקטובר הבא. אני מניחה שקו המחשבה היה שהתקווה לשחרור עזה פלוס הקרבה לישראל נחשבה למוטיבציה של הפלסטינים לתקוף אותנו
כשכתבתי על הסרט ״אפס ביחסי אנוש״, הזכרתי את קצינת השלישות שבסרט – קצינה שהתקשתה להשתלט על החיילות תחת פיקודה.לא קשה להבין למה – היא מתייחסת לחיילות בזלזול, ולכן לא מצליחה לזכות בשיתוף הפעולה שלהן אלא לא פעם אפילו גורמת להן לפעול בצורה הפוכה בגלל הגישה שלה.
היא עצמה חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח – אבל חוסר ההתאמה בין החלומות שלה לבין היכולות הנמוכות שהיא מפגינה כמפקדת בולט מאוד, במיוחד למפקדים שלה, שלהם לא ברור למה היא לא מבינה את זה בעצמה.
בסופו של דבר, אחרי כמה אירועים שבהם התפקוד שלה כמפקדת רק הולך ומתדרדר – היא ״מועזבת״ מהתפקיד ונאלצת להשתחרר מהשירות הצבאי שלה, מה שגודע כמובן את האפשרות שלה לבנות קריירה צבאית.
איכשהו הסיפור הזה הזכיר לי את אחת החיילות ששירתה איתי תקופה מאוד קצרה, שאקרא לה מעכשיו ד׳.
גם ד׳ חלמה להיות קצינה, התקבלה לקורס קצינות – ועברה את הקורס הבסיסי שמשותף לכל החילות, ועברה לשלב השני, מה שמכונה ההשלמה החילית.
בחיל האוויר, לפחות בתקופתי, ההשלמה החילית שניתנה לחיילים בתפקידים לא קרביים כמו נשים, לרוב תאמה את המקצוע הצבאי שבו הם עסקו לפני היציאה לקורס הקצינים. כלומר מי שהיתה עובדת מבצעים היתה הופכת לקצינת מבצעים, מי ששירתה כפקחית טיסה במגדל היתה הופכת לקצינה במגדל, וכו׳.
היה הגיון מסוים בזה, כי לכל מקצוע היה בסיס מקצועי שנלמד כבר לתפקיד הלא פיקודי הבסיסי שהיה חשוב, ולפעמים היה קריטי. זה למשל היה בולט במיוחד בכל מה שקשור לתפקידי פיקוח טיסה במגדל – מכיוון שהפיקוח והתיאום בין המטוסים הוא מורכב במיוחד וקריטי לבצע אותו בצורה מדוייקת מה שדורש הרבה לימוד ותרגול – נוצר מצב למשל שנשים לא קצינות שמשרתות שירות צבאי סטנדרטי פשוט לא משרתות מספיק זמן כדי להגיע להסמכה הזו, ו״נתקעות״ בתפקידים הפחות נחשבים במגדל. קצינות לעומת זאת כן מצליחות להגיע להסמכה כי הן משרתות שירות קבע (אם יש להן את הכישורים והיכולות הנדרשים לכך כמובן), אבל אני מניחה שגם הן היו מתקשות להגיע להסמכה הזו אם הן לא שירתו כפקחיות טיסה במגדל לפני כן ולפחות עברו חלק מהמסלול.
לכן כנראה ד׳ המשיכה בהשלמה חיילית להפוך לקצינת מבצעים – אבל איכשהו היא הצליחה להכשל בשלב הזה של ההשלמה. אני זוכרת מאוד במעומעם שזה היה בגלל מה שמכונה ״משוב סוציומטרי״ שהוא בעצם פידבק מהמשתתפות האחרות בהשלמה שחולקות את דעתן על שאר המשתתפות, אבל אני לא בטוחה לחלוטין שזה היה המצב. סביר להניח שזה נבע משילוב של שני הגורמים הללו בכל מקרה.
לאחר הפסילה בהשלמה החיילית, ד׳ חזרה להיות חיילת ושובצה בתור עובדת מבצעים אצלנו בבסיס – אבל עדיין רצתה להלחם על היכולת שלה לחזור להשלמה חיילית ולהשלים את קורס הקצינות שלה. ייתכן שאם באמת התוצאות הסוציומטריות שלה לא היו טובות, היא קיוותה שייתכן שהשלמה אחרת עם הרכב משתתפות אחר (ואולי קצת הבנה מה גרם לה להכשל בסבב הקודם) היה עוזר לה להשלים אותה. אם הסיבות היו מקצועיות, אולי היא חשבה שהרקע שכבר היה לה היה מקל עליה לעבור שוב את ההשלמה בצורה טובה יותר הפעם.
ייתכן גם שהיא קיוותה אולי לקבל השלמה חיילית לתפקיד אחר, אולי כזה שנחשב לקל יותר – העיקר לסיים את קורס הקצינות.
אבל הערעורים שלה נכשלו שוב ושוב, וכל פניה נוספת היתה לגורם בדרגה נמוכה יותר ויותר.
במקביל, היא לא ממש הצליחה להשתלב אצלנו – כנראה כי היא לא ממש התאמצה להשתלב בגלל שהיא היתה בטוחה, במיוחד בשלבים הראשוניים של ההצבה שלה אצלנו, שהיא הולכת לעזוב בקרוב להשלמה חיילית נוספת. כמובן שזו היתה נקודה שבהחלט יכלה להראות על קושי אישיותי שעלה בקורס הקצינות בכל מה שקשור ליכולת לפעול מול אנשים בצורה טובה, במיוחד אם נראה היה שהיא לא ממש מבינה כיצד ההתנהלות הזו שלה יוצרת עליה רושם גרוע אצל כולנו אבל במיוחד מול המפקדת שלנו.
אותה מפקדת (קצינת המבצעים) ניסתה בתחילת הדרך להתחשב בד׳ ובוותק שלה (ובמעמד שלה כמי שהשלימה חלק מקורס הקצינות) – ולמרות שד׳ התחילה לשרת בתפקיד הכי נמוך במבצעים, היא זכתה לעבוד כעובדת משמרות, משהו שניתן רק לחיילים שעבדו בהסמכות המתקדמות יותר של המבצעים.
אבל כשהגישה של ד׳ לא השתפרה, המפקדת שלנו בהתחלה החזירה אותה לשרת כחיילת מן השורה שנשארת כל השבוע בבסיס (ולא כעובדת משמרות), אבל זמן מאוד קצר אחר כך ד׳ הועברה ליחידה אחרת.
מכיוון שהיינו מיודדות יחסית – ידעתי שזה לא היה להשלמה חיילית נוספת כי אם זה היה המצב היא היתה מספרת לי. מעבר לזה, כשאני סיימתי את השירות הצבאי שלי ונרשמתי לאוניברסיטה, הגעתי ליום הפתוח של החוג למדעי המחשב, ובמקרה אחרי הסיור שעשו לנו פגשתי בקמפוס את ד׳, שכבר למדה שם כסטודנטית – מה שהעיד על זה שהיא לא שירתה שירות קבע, מה שהיה נדרש ממנה בתור מישהי שסיימה קורס קצינות.
לפחות בשלב ז הרושם שלי היה שהיא היתה שמחה ומאושרת, וכנראה השלימה עם העובדה שהיא לא זכתה להיות קצינה, והמשיכה הלאה בחיים.
אני מודה שאחרי העזיבה שלה, קצת התגעגעתי אליה. באותה תקופה היו כמה חיילים לא נעימים ביחידה, צפונבונים שכנראה לא הייתי מגניבה מספיק בשבילם, שאחת מהן במיוחד התנכלה לי. כנראה העובדה שאותה חיילת לא סבלה את ד׳ רק חיזקה את הקשר בינינו, למרות שנראה היה שאנחנו מסתדרות לא רע בינינו גם בלי העידוד הזה מצידה.
כך כשהיא עזבה פתאום, החברות שלה חסרה לי. ובדיעבד כשאני חושבת על זה – למרות העובדה שהאווירה במבצעים השתפרה מאוחר יותר בשירות שלי, כשאותם חיילים ותיקים התחלפו בחיילים נחמדים יותר, ולמרות שנחשבתי לקראת סוף השירות שלי לאחת החיילות הנעימות ביחידה שכולם מסתדרים איתה – מעולם לא יצרתי את אותה רמת קשר חברי עם אף חיילת אחרת ביחידה כפי שהיתה לי עם ד׳. ולא פעם היו חברויות כאלו ביחידה, בין השאר כי הקשר שלנו עם שאר החיילים בבסיס היה מוגבל עד לא קיים, ולכן מגוון החיילות שיכולתי להתחבר איתן היה נמוך יחסית באופן די בולט.
זה נבע מהעובדה שכשהיינו במשמרת – לא היינו יכולים לצאת מהאיזור של המבצעים של הבסיס. אלו מאיתנו שנשארו בבסיס בסוף השבוע יכלו לצאת מהמבצעים לאכול צהרים בחדר האוכל או בערב אחרי שעת הסיום הרשמית של יום העבודה בבסיס ולבלות בשקם או הקולנוע, אני חושבת שלרוב לא ממש זכינו להכיר אנשים בבסיס מעבר לאלו שהיה לנו קשר יומיומי איתם כמו הפקידות של מפקד הטייסת ששירתו קומה מעלינו, עובדי המודיעין ששירתו איתנו במבצעים (רק שהם לא היו עושים משמרות), או פקחי הטיסה.
כמובן שגם הרופא של התוכנית, ד״ר הוזיינגה, גם הוא משתתף בתוכנית – ומדבר על כך שהוא הגיע עם המלצות בריאות מסוימות – שהמאמנים וכנראה גם ההפקה שגיבתה את המאמנים וב״פוטוגניות״ של התהליך שהם הובילו התעלמו מהן.
המסרים של ד״ר הוזיינגה קצת מבלבלים.
לפני שהוא הפך להיות הרופא הראשי של ״לרדת בגדול״ – הוא עצמו היה הרופא של אחת מקבוצות הפוטבול הידועות בארה״ב. כמי שהיה ספורטאי חובב רציני בפני עצמו – הגישה שאיתה הוא בא לקבוצת הפוטבול היתה שהוא אולי לא בהכרח הרופא הכי טוב מבחינה מקצועית – אבל כזה שיש לו רקע אישי באתלטיקה, ומבין מה עובר על השחקנים, וגם כזה ששיחק בעבר כשהוא פצוע.
בין השאר, כרופא לקבוצת פוטבול – הוא היה צריך להתמודד עם שחקנים התפקידים מסוימים בקבוצה שהיו מאוד כבדים, והוא שם לב לכך שהשחקנים הכבדים ביותר בקבוצות התחילו לרזות בקצב מהיר ברגע שהם התחילו להתאמן באינטנסיביות, ונראה היה שהאימונים שנדרשו מהם לא מעט שעות ביום גרמו להם לאבד את התיאבון שלהם.
כשפנו אליו בתור מעין רופא סלב לגבי ״לרדת בגדול״ ואיך לגרום לאנשים לרזות כמה שיותר מהר – הוא מיד חשב על ה״עקרון״ הזה, ובעצם הציע שאותם אנשים יתאמנו באותה אינטנסיביות של אתלטים מקצוענים, למרות שכאנשים שלא התמאנו לפני כן וכנראה חסרי יכולת אתלטית הם לא יוכלו להגיע להישגים של הספורטאים המקצוענים – כדי באמת להפחית את התיאבון שלהם במקביל לכך שהאימונים כביכול יעזרו להם להגביר את קצב ההרזיה בפני עצמם בגלל שריפת הקלוריות המוגברת.
השאלה עד כמה זה בריא פיזית להתאמן כך, ובמיוחד בצורה לא מדורגת אלא בבת אחת לא ממש עלתה, גם לא בתוכנית התחקירים.
אבל במהלך הסדרה הוא עצמו מודה שהתמונה בתוכנית היתה מורכבת הרבה יותר. מצד אחד התוכנית עזרה לאנשים שהיו חולים מלכתחילה (ומראים אותו מספר לאחד המתמודדים של התוכנית שמצבו הבריאותי גרוע – יש לו לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, וסוכרת), והוא התלהב מהעובדה שלתוכנית היו אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בהרזיה (הוא מצטט 99.9% מהמשתתפים הרזו בצורה משמעותית – למרות שמדובר על משתתפים עד הנקודה שבה הם עזבו את התוכנית ולא שמירה על ההישגים לאורך זמן).
אבל מצד שני, עם הזמן והתקדמות העונות, הוא התחיל להרגיש שהמתמודדים שמצטרפים לתוכנית רק הולכים ומשמינים. אם בעונות הראשונות הנשים שהגיעו לתוכנית שקלו בערך 90 ק״ג והגברים בסביבות 135 ק״ג – עם הזמן המשקלים הלכו וגדלו, והגיעו מתחרים ששקלו 180 ק״ג ואפילו 200 ק״ג ומעלה.
מעבר לבעיות הבריאות החמורות יותר שנלוות למשקלים כאלו גבוהים – היכולת של המתמודדים ללא הכושר הגופני הבסיסי להתאמן בצורה אינטנסיבית לפי התוכנית שהוא עצמו הציע רק הולכת ויורדת ככל שהמשקל שלהם עולה, ולא פעם אימונים או אתגרים שיכולים להיות בטוחים עבור אנשים שהם רזים ובכושר כמו המתחרים ב״השרדות״ או ״הנינג׳ה של ישראל״ – יהיו מאוד לא בטוחים לאנשים שמנים ולא בכושר.
למרות שהוא עצמו היה מי שהציע אימונים אינטנסיביים בתור טכניקה לירידה מהירה במשקל, בלי להבין שבעצם מדובר על אנשים שהם במקביל גם לא שמנים וגם בכושר גופני מאוד נמוך. לכן במהלך הסדרה ד״ר הוזיינגה ניסה למנוע אתגרים ואימונים שנראו לו מסוכנים מידי – אבל לא פעם נערכו לטענתו לפחות אתגרים כאלו שהוא לא שמע עליהם או היה מודע אליהם, כנראה באופן מכוון.
התוכנית התיעודית של נטפליקס מנסה לרמוז שהמפיקים והמאמנים של ״לרדת בגדול״ רצו את הכסת״ח של ״הנה אנחנו עובדים עם רופא כדי שהמתחרים יהיו בפיקוח״, אבל רק ככל עוד הוא ״מפריע״ להם כשמדובר על אתגרים פוטוגניים במיוחד לטלוויזיה – למרות שעם הזמן זה הוביל למצבי קצה שבהם היתה פגיעה פיזית במשתתפים.
המפיקים לא פעם היתממו שאי אפשר היה לצפות את מצבי הקצה האלו – אבל בדיעבד כשהאמרה הזו נאמרת במקביל לדברים של ד״ר הוזיינגה על כך שהוא לא נשאל על חלק מהאתגרים, זה נשמע יותר כמו רצון של ההפקה לא לדעת על הסכנות יותר מאשר חוסר יכולת לצפות אותן.
אפילו בסדרה התיעודית מודעים לבעיה – ובתחילת הפרק השלישי מציגים שקופית שאומרת שמה שנאמר בפרק הוא לא עצה רפואית מבוססת אלא תוכנית שנועדה לבידור ותו לא.
ג׳ניפר קרנס Jennifer Kerns היא אותה סטודנטית לרפואה שהשתתפה בתוכנית בעונה השלישית, רזתה בה, ליוותה את ד״ר הוזיינגה בעונות הבאות – וכיום היא רופאה שמתמחה בהשמנה חולנית.
היא עצמה אומרת שהיא היתה שמחה אם אנשים היו מתייחסים להשמנת יתר כבעיה רפואית בלבד, בלי להתייחס רע לאנשים שמנים, כנראה אחרי הניסיון האישי שלה בבי״ס לרופאה בחיים בכלל – וכנראה גם בתוכנית.
בעיני יש בעיה באמירה הזו – בין השאר כי ברגע שהשמנה הופכת למחלה, עולם הרפואה מתעקש לטפל בה ככזו, והטיפולים שקיימים היום (ניתוחים ותרופות הרזיה) רחוקים מלהיות טיפול מושלם. לכל הטיפולים האלו יש סיכונים לא קטנים – ובמקביל הרפואה אמנם מנסה לדחוף אותם לכל אדם שמן, אבל אחוז ההצלחה שלהם נמוך, ורופאים לא בהכרח מבינים למה (ואז מאשימים שוב את האדם השמן בחוסר ההצלחה של הטיפול שלא התאים לו).
ג׳ניפר עצמה מספרת שהיא הרגישה את היחס השלילי כלפיה כבר בבית הספר לרפואה שבו בגלל שהיא היתה שמנה היא הרגישה שלא מאמינים בה. אוסף האירועים האלו היו מה שגרמו לה להגיע לתוכנית – והיא מספרת שמבחינתה החוויה היתה טובה, והיא השיגה בעונה שלה את המטרות שלה.
ובמהלך הפרק השלישי של התוכנית (שמנסה להראות גם את הצדדים הפחות טובים של התוכנית) היא מספרת שמיד אחרי התוכנית היא הצטרפה כרופאה לד״ר הוזיינגה כדי לעזור לו, וגם היא היתה עדה למתח בינו כרופא שרצה לטפל במתמודדים בצורה נכונה – לבין ההפקה שרצתה ״טלוויזיה טובה״. ומה לעשות שרעב ועייפות כרוניים כפי שעברו על המתמודדים בתוכנית בהחלט גורמים ללא מעט מריבות שנתפסות בתור ״טלוויזיה טובה״.
ובסופו של דבר היא מבינה עד כמה התוכנית היתה בעיקרה מעליבה ופוגענית – ושההרזיה והאימונים מוגזמים ולא בריאים. מצד שני, היא מבינה עד כמה אנשים יכולים להיות נואשים לרזות ומהר, ולעשות כל דבר כדי להשיג את ההרזיה הזו.
השאלה הבסיסית שעולה כאן היא מדוע הרופאים ובעיקר ד״ר הוזיינגה לא פרשו ברגע שהיה ברור שהתוכנית מסוכנת בריאותית ושלא ממש מקשיבים להם. האם הם אמרו לעצמם שבלעדיהם ההפקה תלך אפילו יותר רחוק בניסיונות שלה להתעלל במשתתפים בשביל הרייטינג – או שמה המשכורת ו / רמת הפרסום שהם קיבלו דרך התוכנית פשוט היתה מפתה מידי?
מה שכן חשוב לציין שכבר באותה תקופה היה ידוע שההרזיה כפי שהיא נערכת בתוכנית לא בריאה ולא ישימה לאורך זמן.
נתחיל מזה שהתוכנית התזונתית היא מה שמכונה ״דיאטת כסאח״ – כלומר אכילה של פחות מ 1200 קלוריות ליום לנשים, ופחות מ 1500 קלוריות ביום לגברים. כבר כמה עשורים לפני התוכנית אנשי מקצוע בתחום התזונה היו מודעים לכך שהרזיה כזו אולי מעניקה ירידה מהירה יחסית בתחילת הדרך – אבל עם הזמן לא רק שזה קוטע את ההרזיה בשלב מוקדם יותר כאמצעי התגוננות של הגוף, אלא גם שעל התוצאות של הרזיה כזו יהיה הרבה יותר קשה לשמור לאורך זמן.
כן חשוב לציין פה שהרופאים של התוכנית ובראשם ד״ר הוזיינגה כן הזכירו להפקה ולמתחרים שוב ושוב את העובדה הזו – אבל המאמנים של הקבוצות שהם היו אלו שהיו בקשר עם המתחרים עודדו להתעלם מההמלצה הזו כדי להגביר את ההרזיה.
ייתכן שבתוכנית הפעילות הגופנית המאומצת שהתבצעה לאורך המון שעות ביום פיצתה לפחות חלקית על התזונה הלקויה. אבל רמת הפעילות הגופנית הזו לא בהכרח אפשרית לתחזוקה בחיים השוטפים של המתמודדים, שצריכים לעבוד ולגדל משפחה במקביל לתחזוקת ההרזיה.
גם בגרסא הישראלית של התוכנית שהיתה דומה בפורמט רק פחות מוקצנת בטירוף אפשר היה לראות שאלו שנשארו רזים בעקבות התוכנית (בניגוד לאלו שהשמינו ואז רזו שוב בעזרת טיפול אחר, כולל ניתוח או תרופות) היו אלה שעברו לאחר התחרות ״הסבת מקצוע״ לאימון כושר, ואורח החיים שלהם דרש מהם להיות פעילים גופנית כל יום, כל היום (כמעט).
אז למה המתחרים בעצם הלכו לתוכנית שהיא מסוכנת?
מעבר לחלום לרזות ובגדול (ובפרס הגדול), אני חושבת שעצם פרסום התוכנית ככזו שמנוהלת על ידי אנשי מקצוע גרמה להם לסמוך על המסגרת – עד שהם נפגעו ממנה, ואז רבים מהם התפכחו מהחלום והאמון הזה.
וייתכן שחלקם הצליחו לרזות ולשמור למרות הכל לשמור על מסגרת אכילה ואימונים שפויה גם במסגרת התוכנית. ייתכן שהם היו פחות לחוצים להיות ״בולטים״ ולנצח אלא רק רצו ליהנות מהגישה למומחים בתחום, לידע שלהם, ולמסגרת המסודרת שהתוכנית סיפקה. ייתכן שהם היו בוגרים של מעט יחסית דיאטות ולכן חילוף החומרים שלהם היה מספיק טוב כדי לרזות עם תזונה יחסית שפויה ברגע שהם הוסיפו ספורט לתמונה.
אבל היו מספיק משתתפים שהיו מספיק רגישים ללחצים לרדת בגדול ולהרשים, ומכמעו לתזונה דלה מידי ועודף ספורט – מה שהפך אותם לפגיעים יותר גם ללחצים בתוך התוכנית לשמור על אכילה דלה מידי, וגם לתוצאות הקשות של ההרעבה והמסגרת הלא מציאותית לאורך זמן.
אבל עדיין לדעתי האחריות פה היא על התוכנת וההפקה – כי הידע היה קיים והם כאנשי מקצוע וכמנטורים העדיפו להתעלם מזה לטובת הרייטינג.
מבחינה גיאוגרפית, יש באלסקה לא מעט איזורים שנמצאים בקרבה די גדולה לחלק הצפוני מזרחי של אסיה, מה שמכונה ״סיביר״. ייתכן מאוד שבעבר המאוד רחוק היה חיבור פיזי בין היבשות – אם לא מבחינת קרקע, אז לפחות מבחינת קרח עבה מעל האוקיינוס שאפשר למשל לאנשים ובעלי חיים לעבור בין היבשות.
מחקרים למשל גילו שה״אסקימוסים״, כלומר השבטים שגרים בחלקה הצפוני של יבשת צפון אמריקה הם בעלי קשר גנטי חזק לאוכלוסיות מסוימות בצפון מזרח אסיה.
לכן כנראה שלא מפליא בעצם לגלות פרח סיבירי באלסקה…
ב 7.10.2023 הייתי במקרה ערה בשעות שבהן התחילה ההתקפה. היה משהו הייתי צריכה לסיים לעבודה – משימה שהתבררה כקשה ומאתגרת יותר ממה שהיא נראתה בתחילתה, ולכן הייתי צריכה יום נוסף לעבוד עליה – גם אם זה היה שבת וחג.
הכל היה שקט בחוץ, אבל ב 6:29 שמעתי רעשי פיצוץ רחוקים. הרעשים האלו היו כמובן יירוטים של טילים באיזור השפלה – אבל לא היה לי אפילו לזמן להבין על מה מדובר או לפתוח אתר חדשות כזה או אחר, כי תוך שניות ספורות גם אצלנו התחילו אזעקות.
אני מניחה שהאירוע הזה כבר היה חריג לעומת עימותים אחרים שהתרגלנו לראות בעשור או שניים האחרונים שבהם היה חיכוך מסוים עם הפלסטינים (לא פעם כי לשני הצדדים היה צורך פוליטי בזה), התחממות של הזרה ליומיים שלושה, ורק אז החמס היה מתחיל לשגר טילים.
כך שטילים בהפתעה לא היו חלק מהתסריט הרגיל של החמאס. למזלי לפחות הייתי כבר ערה – אני מניחה שההפתעה של להתעורר מאזעקה בשעות הבוקר המוקדמות היתה אפילו פחות נעימה לרוב תושבי האיזורים שהותקפו במטחי טילים הראשונים האלו.
לא בכל הארץ היו התקפות טילים בשעה מוקדמת כזו. ההורים שלי בירושלים עדיין ישנו שנת ישרים – ואמא שלי התקשרה אלי אחרי ששלחתי לה ווטסאפ רק בסביבות השעה 8:00.
מסתבר שהיא התקשרה אלי לפני שהיא בכלל שמעה חדשות, אז אני בישרתי לה על תחילת המלחמה. כך שלפחות היא ידעה מה קורה כשכמה דקות אר כך התחילו אזעקות גם בירושלים.
בשלב זה גיסתי שגרה במרכז כבר היתה היסטרית לחלוטין כי היו אצלנו במרכז כבר כמה אזעקות. היא לרוב היתה נוסעת להורים שלה במצבים כאלו, אבל הם דתיים ובכל זאת היה חג (וגם שבת) כך שזה לא היה אפשרי. בשעה וחצי מאז שהתחילו האזעקות אצלנו עד שהתחילו האזעקות בירושלים היא ״בנתה״ על זה שהיא והמשפחה יוכלו לנסוע להורים שלי בירושלים, אבל האזעקות כמובן שינו לה את התוכניות. הם נשארו בבית עוד כמה ימים, אבל לפני הסופ״ש הבא הם כבר נסעו להורים שלה ונשארו שם כמה שבועות.
כבר מהשעות הראשונות של המלחמה, קצינים בכירים בצבא דיברו על כך שהמערכה הפעם לא תהיה מבצע קצר – הרבה לפני שדווח נו בתקשורת על כך שהמחבלים השתלטו על לא מעט יישובים וערים בסביבת עוטף עזה (שלקח לא פעם שעות ארוכות ואפילו יום יומיים במקרים מסוימים לשחרר אותם), ועל מה שהתרחש במתחם פסטיבל הנובה.
והמלחמה עצמה אכן היתה נדרשת, וקיבלה בתחילת דרכה תמיכה בינלאומית לאורך יותר זמן בצורה משמעותית מאשר מבצעים קודמים.
וחשוב לציין שלמרות שהמלחמה התארכה הרבה מעבר לנדרש, תוך גרימת נזקים דיפלומטיים קשים לישראל – הושגו בה גם הישגים משמעותיים שטובים לישראל.
קודם כל כמובן – לחמאס נהרסו הרבה מאוד תשתיות, ונפגעו הרבה מאוד מאמצעי הלחימה שלהם – שלא לדבר על כך שכל הפיקוד הבכיר בעזה חוסל, והשלמת דרג הפיקוד הזה במיוחד מבחינת ניסיון ייקח זמן.
גם החיזבאללה שבתחילת המלחמה ״הציק״ לנו לא מעט עם טיווחי טילים לצפון – ספג לא מעט מכות קשות בהתקפות הביפרים ומכשירי הקשר המתפוצצים, וגם הוא איבד תשתיות רבות ומפקדים בכירים רבים (ובראשם את נסראללה), ולישראל יש עכשיו לגיטימציה והבנה שבשתיקה לתקוף מידי פעם בדרום לבנון נגד כוחותיו.
שלא לדבר על המהפך בסוריה שייתכן שהפך אותה לבטוחה יותר לישראל, לפחות לטווח הקצר אם לא בטווח הארוך – וכמובן התקיפות באיראן שלא רק פגעו בתשתיות פיתוח הנשק הגרעיני שם ברמה כזו או אחרת, אלא הראו לאיראנים עצמם ולעולם שמאזן הכוחות בין המדינות הוא לטובת ישראל – וכמובן על יכולותיו הגבוהות מאוד של חיל האוויר הישראלי.
וכל אלו גם הראו את האיכות והיכולות של התעשיות הבטחוניות הישראליות שמהוות מקור יצוא רציני לישראל.
אני יודעת שרבים מהקוראים לא אוהבים לתת קרדיט על שום דבר לממשלה הנוכחית, אבל כן חשוב להגיד שהיו לה גם הישגים במלחמה הזו – גם אם היו כשלים עצומים לצידם.
במקביל ראוי גם לציין שהתכנון של המבצע התחיל שנה או שנה וקצת לפני התקיפה – כלומר בתקופת ״ממשלת השינוי״, וספציפית בזמן כהונתו של יאיר לפיד כראש הממשלה. לזכותו של נפתלי בנט, הוא הצהיר כבר בתחילת המלחמה שהוא מוכן להיות חלק מהחקירה על אחריות לאירועים.
אני לא חושבת שאף אחד מצידנו ציפה שהמלחמה תמשך שנתיים שלמות (ועוד כמה ימים לפי התאריך הלועזי, וכמה ימים פחות לפי התאריך העברי), ושבמשך התקופה הזו יוותרו בעזה עשרות חטופים.
מצד שני, בהסתכלות אחורנית היה כאן גורם מסוים של מזל. כולנו ראינו את רמת הנזק שהחמאס הצליח לזרוע מתקיפה שהתרחשה רק בגבול עזה.
אבל התוכנית המקורית של ארגוני הטרור לא היתה תקיפה רק מעזה – אלא גם מהצפון על ידי החיזבאללה וממזרח מסוריה. לאור הקושי של הצבא להתמודד עם הפלישה מאיזור עזה – ברור לכולנו שאילו היו תקיפות מכמה חזיתות מצבנו היה מחריד בהרבה.
במיוחד כשהתוכנית המקורית היתה גם להגיע לערים הגדולות בישראל, כולל ירושלים ותל אביב ולהשתלט עליהן.
זה הנושא של השרביט החם השבוע.
בפוסט של השרביט מוטי לדעתי דיבר על ההסכם המתגבש שאמור בכמה שלבים להוביל לסוף המלחמה, כשהראשון בהם הוא הפסקת הלחימה ונסיגה מסוימת של צה״ל תמורת החזרת תמורת שחרור כל החטופים.
אני אישית מודה שאני חשדנית מאוד כלפי ההסכם הזה מכמה סיבות.
קודם כל – אחרי שנתיים שבהן החמאס עשה הכל כדי להמנע משחרור החטופים שנותרו והשתמש בהם כקלפי מיקוח – אני מרגישה שאי אפשר להיות בטוחים שכולם יוחזרו בפעימה הזו. החמאס כבר מחתימת ההסכם מדבר על ה״קושי״ שלו במציאת הגופות, ואי אפשר להתעלם מהאפשרות שיהיה חטוף חי שידווח כמת שאי אפשר למצוא את גופתו – ואז עוד כמה שבועות או חודשים נחשף לסרטון שלו כשהוא עוד נמק בשבי של החמאס.
ונקודה נוספת: עד כמה אנחנו מכירים את הפרטים של ההסכם – ואת משמעותם? חיים רמון למשל כותב יפה על הנזק שבאימוץ מודל שבו כוח צבאי ערבי ייכנס לרצועה במקום הרשות הפלסטינית ששולטת ביו״ש. עם הרשות יש לנו שיתוף פעולה צבאי פורה ואינטרס משותף לחיסול החמאס, והשת״פ הזה מאפשר לנו לפעול צבאית ביו״שׁ מבקרה הצורך (וכנראה יאפשר לנו לפעול באופן דומה בעזה) – לעומת צבאות כמו אלו של מצרים או ערב הסעודית שאם הם אלו שיוצבו בעזה כנראה ישתפו פעולה עם החמאס וימנעו מאיתנו לפעול נגד החמאס באופן ממוקד ויקשו עלינו לפעול צבאית – במיוחד כשלא נרצה להסתבך איתם.
(ושימו לב להערה שלו על חוסר התפקוד של אופוזיציה בנושא).
שימו גם לב לעובדה המעניינת שישראל לא הוזמנה לפסגה בשארם א-שייח שתחל היום כדי לדון בפתרונות לעזה. לפסגה יגיעו מנהיגים רבים כול נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה לצד רבים אחרים, ואבו מאזן הוזמן כנציגם של הפלסטינים – כך שנראה שרק ישראל לא הוזמנה לפסגה שהתוכן שלה והתוצאות שלה הן כל כך קריטיות לעתיד שלנו.
ייתכן שלביבי עצמו יש אינטרס לא להשתתף בכנס, כדי לא להיתפס על ידי הימין כמי שתומך בפתרון שתי המדינות ועדיין להחשב ל״ימין על מלא״. אבל כמובן חוסר מעורבות בקביעה מה יקרה הלאה הוא לא דבר שטוב לנו כמדינה.
ועולה כמובן השאלה – מה הלאה.
כמובן שהפסקת המלחמה והחזרת החטופים בהקדם הם באינטרס של ישראל, אבל אחרי שהמלחמה התחילה מהסיבות הכי מוצדקות בעולם – ישראל נתפסת היום כמדינה מצורעת ומוקצית בגלל הנזק הכבד שנגרם לעזה ולאזרחיה, שנחשב בעולם למיותר ואכזרי.
סיום המלחמה לפני שנה או יותר כנראה היה מצליח לשקם יחסית מהר את תדמיתה של ישראל, כיום אפילו המראה המזעזע והמחריד של החטופים שיחזרו הביתה לא יצליחו לתקן את הנזק שנגרם לנו מההמשך המיותר של המלחמה (וכנראה גם מלא מעט אמירות מיותרות של שרים בממשלה ומניעה של הכנסת הסיוע לעזה בלא מעט תקופות). לפי לא מעט הערכות – יש סיכוי גבוה שגם סיום המלחמה לא יפסיק את החרמות הכלכליים, התרבותיים והספורטיביים על ישראל שהתחילו כבר די מזמן אבל מאוד החמירו לאחרונה.
מה שברור הוא שיש לישראל עבודה קשה בזירה הבינלאומית והדיפלומטית כדי לשקם את התדמית שלה, וברור לכולנו שהפסקת המלחמה היא רק הצעד הראשון בעבודה הקשה הזו – וששיתוף פעולה של ישראל בבניית המזרח התיכון החדש והשלו יותר כנראה ייתפס לטובתה.
השאלה אם יש בישראל ממשלה שמסוגלת לבצע את הצעדים האלו, אבל עם רמת המועמדים שקיימת כיום, אני לא אופטימית.
״אפס ביחסי אנוש״ הוא סרט על שירות צבאי מנקודת המבט הנשית הפעם, זו שלא פעם מתחילה עם המון מוטיבציה – ונגמרת באכזבה מהשירות ומהותו.
החיילות בסרט הן פקידות שלישות עם תפקידים הזויים ומיותרים למדי כמו ״מש״קית גריסה״ או ״מש״קית דואר״ שמשרתות בבסיס שיזפון בנגב, שמרוחק מכל מקום יישוב אנושי ודורש מהן נסיעה של שעות ארוכות מהבית באוטובוסים צפופים שאפילו מקום ישיבה לא מובטח להן לנסיעה הזו.
המפקדת שלהן (לפחות בתחילת הרט) היא קצינה לא כריזמטית בעליל שמתקשה מאוד לפקד עליהן, אבל במקביל חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח. היא לכאורה מקבלת אינספור הזדמנויות להוכיח את יכולות הפיקוד שלה, אבל החיילות שלה ובמוחד זוהר (דאנה איבגי) מצליחות להכשיל אותה בכל צעד ושעל, כולל אירוע של גריסה של כל המסמכים בשלישות (מילולית) בדיוק לפני ביקורת של מפקדים בכירים בבסיס.
הסרט הזכיר לי ספר שאיכשהו קראתי במהלך השירות הצבאי שלי, כנראה לקראת סופו, שנקרא ״איך ניצחתי במלחמה״. הספר נכתב בתחילת שנות השמונים, בערך עשור ומשהו לפני שאני התגייסתי, ותיאר בעצם את מסלול השירות של מתגייסת וכמה מהחברות שלה.
הספר מתחיל כמובן מהטירונות הבלתי נמנעת, שבה המספרת פוגשת שלוש נשים צעירות אחרות שהופכות להיות החברות הכי טובות שלה הלאה בחיים. הטירונות כמובן מלאה בדמויות שמוכרות לא פעם לנשים במצבים האלו – החל מאותן חיילות ״משלמות״ וחדורות מוטיבציה להצליח, וכלה בחיילות שגויסו משכונות עוני ולא בהכרח הסתדרו טוב במערכת.
החבורה העליזה נשלחת בניגוד לרצונן של החברות (ואולי גם עם חוסר התאמה מסוים) לקורס המשך באותו בסיס להיות מ״כיות בעצמן, וכשפעם אחת מתאפשר להן סוף סוף להדריך מחזור אחד יחד – הן ״זוכות״ לקבל כקצינה של המחלקה את אותה בחורה ״מושלמת״ שהן תיעבו בטירונות ומעולם לא הסתדרו איתה.
ברקע לכל זה, המספרת מדגישה עד כמה הסביבה הצבאית שבה היא שירתה בשלב זה היתה סביבה שכמעט כולה היתה נשית, מלבד גבר סורר פה ושם ששירת בתפקיד עורפי. וזה בולט במיוחד כי בעצם את רוב הסיפורים על החוויה הצבאית אנחנו מכירים מנקודת מבטם של החיילים, במיוחד אלו הקרביים. אפילו ספרים וסיפורים כמו ״התגנבות יחידים״ של יהושוע קנז שנכתב על חיילים גברים שגויסו לטירונות לתפקידים לא קרביים הוא ספר שבולט בכך שהוא מספר על חיילים לא קרביים. אבל הסיפור של נשים בצבא הוא לא פעם כרקע לסיפורים הגבריים והקרביים – משהו שאולי מאפיין חלק מסוים וקטן יחסית של התפקידים, כמו למשל מד״סיות, מ״כיות או מדריכות בתחומים שונים בטירונות של חיילות שונים.
אבל החוויה של לא מעט נשים קרובה יותר לזו של המספרת, וגם אם הן משרתות בבסיסים שבהם משרתים גם גברים (ואפילו בסיסים קרביים) – לא פעם היחידות עצמן הן נשיות ברובן או לפחות בחלקן הגדול (כשמידי פעם יש מיעוט של חיילים בעלי פרופיל נמוך שמגיעים לתפקידי מנהלה שכאלו).
אני למשל שירתתי בתפקיד של מבצעים בחיל האוויר – תפקיד שאותו מילאו בעיקר חיילות. היו כמה חיילות שהיו משרתות במבצעים של הטייסות עצמן ומתפעלות אותם, אבל אני שירתתי במבצעים של הבסיס כולו. ההבדל העקרוני שהיה בינינו לבין הטייסות היה שאצלנו היה משרת גם חייל גבר, כדי שיהיה מי לגייס למילואים במקרה הצורך (למרות שגם נשים גויסו למילואים, וגם אני הגעתי למילואים פעמיים או שלוש).
אחרי מחזור הטירונות בהדרכתן הסתיים בצורה קלוקלת למדי, הן מועברות לתפקידים אחרים, והמספרת הפכה למדריכה בחיל החינוך. ברקע על הסיפורים שלה על שירות בבסיס מבודד למדי בדרום וההתאהבות שלה בכמה מן החיילים ששירתו איתה – מסופר על תחילת מלחמת לבנון, מה שמכניס הוואי מדכדך במיוחד לסיפור, שכולל לא פעם חיילים שומעים בחדשות על מכרים שלהם שנהרגו ונאלצים לצאת הביתה כדי להספיק ללוויה. במקביל לכך ישנם גם דמויות של כמה מהגברים המבוגרים יותר שאינם בגיל או ברמת כושר ראויה ללחימה שמתוסכלים ממעמדם ומנסים בדרכם שלהם להתמודד עם התסכול הזה.
הסיפור מסתיים אחרי שאנחנו קוראים על חייהן של רביעיית החברות כמה שנים אחרי שחרור מהצבא, כולל פגישה מקרית עם הקצינה לשעבר שהפכה לאמא לכמה ילדים מעצבנים ופראיים במיוחד עם שמות מיוחדים. הפגישה עומדת לקרות בקיבוץ שבו מתגוררת הגיבורה, והיא מכינה לכבוד החברות כיבוד: מיץ פטל קר, ופירות קיווי שהיו נדירים אז בארץ אבל גדלו בקיבוץ ולכן הגיבורה היתה מביאה אותם מידי פעם לבסיס הטירוניות כדי לחלוק בהם עם חברותיה.
הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ מסתיים בכך שהחיילת שהיתה נואשת לשרת בקרייה במקום בדרום – הצליחה להגשים את חלומה אחרי שהיא פישלה בתפקידה בתור קצינה שחזרה לבסיס, ואז הוחלט להעביר אותה למקום שבו נדרשת פחות אחריות.
החברה שלה לתסכול לעומת זאת – שוחררה מהצבא כי היא כבר לא נדרשה להיות מש״קית דואר, בין השאר כי הומצא האימייל. היא עולה על האוטובוס חזרה הביתה בלבוש אזרחי עם התרמיל הגדול על הגב – ורואה מולה בפעם הראשונה אוטובוס ריק לחלוטין שבו היא יכולה לבחור איפה לשבת. השפע הזה מבלבל אותה והיא נשארת עומדת, לפחות לכמה שניות.
אני זוכרת שהשחרור שלי מהצבא הגיע בערך חודשיים או שלושה מוקדם מהצפוי, והיה הפתעה לא בהכרח נעימה.
אני זוכרת שלא פעם פני השירות הצבאי, לא פעם דיברו איתנו על הלם תרבותי מסוים שכל אחד או אחת חוטפים בצבא ממפגש עם אוכלוסיות שהוא או היא פחות מכירים. במקרה שלי כתלמידה בבית ספר יחסית טוב, לרוב הכוונה היתה המפגש עם אוכלוסיות קשות יום יותר.
אבל דווקא המפגש הזה היה לי פחות קשה, כי לפני המעבר לתיכון היוקרתי למדתי בבית ספר מקיף שכונתי שבו אולי לא למדו תלמידים קשי יום, אבל בהחלט היו בו לא מעט פרחות ועארסים. כך שהמפגש עם נשים דומות בטירונות לא ממש היה הלם עבורי.
אבל כשהגעתי לבסיס הקבע שלי – חטפתי סוף סוף את ההלם הזה. אז פגשתי לראשונה את הצפונבונים התל אביבים הסנובים, ואת יחדי העשירים מכפר שמריהו והרצליה פיתוח – ובואו נגיד שלא היינו כוס התה אחת של השניה, עד כדי כך שזה הוביל לחיכוכים מאוד חמורים.
אבל עם הזמן – האוכלוסיה ביחידה התחלפה לאנשים נעימים יותר מחולון ובת ים (במלעיל), ופתאום היה לי כיף להגיע לבסיס. אולי גם לעובדה שהתחלתי לתפוס בטחון לגבי התפקיד שלי שם היה חלק בזה.
לכן במובן מסוים היה לי קצת קשה להפרד כשהתברר לי שאני אמורה להשתחרר בערך חודשיים או שלושה לפני הזמן, במיוחד כשציפו לי כמה חודשים טובים של חוסר מסגרת עד שהייתי אמורה להתחיל ללמוד לתואר.
התיירת המקרית 