הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – סין חלק שני

ביום השני שלנו לטיול נסענו לבקר בחומה הסינית. אמנם יש מקטעים שלה שקרובים לבייג׳ינג – אנחנו נסענו לאיור מרוחק יותר אבל שהנוף בו מרשים במיוחד שנקרא mutianyu.

חשוב לציין שיש בחומה המון מדרגות, שרובן גבוהות מאוד וגם לא אחידות בגובה שלהן מה שהופך את העליה והירידה במדרגות לאתגר שדורש תשומת לב עבור מי שלא מעוניין ליפול. במקטע שבו אנחנו עברנו ישנו גם שביל שבו אפשר ללכת במקביל לחומה ולא רק עליה.

מה שכן, למרות שהאיזור לא מאוד מרוחק מבייג׳ינג – הפקקים בהלוך ובחזור היו מאוד קשים ולקח לנו לנסוע כמה שעות לכל כיוון (מה שאפשר לנו להשלים קצת שעות שינה).

היום האחרון שלנו בבייג׳ינג היה עמוס מאוד.

התחלנו את היום בביקור במה שמכונה ״מקדש השמיים״ – אזור של פארקים ושל מבנים שמשמשים כמקדדשים ואתרי תפילה. בבוקר הפארקים משמשים להתעמלות קבוצתית ואישית של רבים מתושבי בייג׳ינג המבוגרים יותר.

לאחר מכן נסענו נסיעה לכיכר הגדולה בעולם – כיכר טיאננמן (או טיאן אן מן). סביבה ישנם בנייני ממשל ומוזיאונים רבים המתעדים את המהפכה הסינית. בכיכר גם נמצא מבנה עם גופתו החנוטה של מאו דזה דונג שנחשב לאביה של סין הקומוניסטית – ממש כמו שבכיכר האדומה נמצאת גופתו החנוטה של לניו שהיה ממקימי השלטון הסובייטי הקומוניסטי.

הכיכר ידועה לשמצה בעולם בגלל הפגנות הסטודנטים הלא אלימות שאירעו בה בשנת 1989. התמונה הידועה ביותר מההפגנות הן שלסטודנט בודד שהצליח לעצור את תנועת הטנקים לכיכר, אבל במהלך ההפגנות נהרגו אלפי עד עשרות אלפי סטודנטים, ואלפים רבים אחרים נפצעו.

בכיכר עצמה נתקלנו בתופעה שמאוד אופיינית לסין, שקשורה לכך שרבים מהם מאוד סקרנים לגבי זרים ואין להם בעיה להתקרב אליהם עד כדי חוסר נוחות ופגיעה במרחק האישי של אנשים כדי לחבק אותם ואפילו להצטלם איתם, לא פעם בלי לבקש רשות (אבל לפעמים כן). לרוב מדובר על כפריים שבאים רק בפעמים נדירות ל״עיר הגדולה״ כתיירים, ופחות על תושבי ערים גדולות כמו בייג׳ינג שעבורם התיירים הזרים כבר הפכו למראה נפוץ. מי שמושך את רוב תשומת הלב הם אנשים ״חריגים״: גבוהים מאוד, שמנים מאוד, או שעירים מאוד שנראים הכי שונה מהסינים.

היעד הבא שלנו היה צמוד לכיכר – איזור שנקרא ״העיר האסורה״. מדובר על מתחם שהיה שייך בעברו למשפחה הקיסרית, ואסור היה למי שלא היה חלק מהמשפחה הקיסרית או המשרתים שלהם להכנס אליה. המתחם משמש עכשיו כאתר לטיולים ומכיל לא מעט חדרים שמשמשים כמוזיאון לעתיקות רבות שקשורות למשפחה הקיסרית.

כיום נמצאת תמונה גדולה של מאו בכניסה למתחם כדי להראות מי שולט כיום בסין.

המתחם היה עמוס וההליכה בו היתה ארוכה – והיו כמה מטיילים שרצו לשבת במקום לסייר בה, ואחרים שרצו לטייל בה עצמאית בלי להתלוות לקבוצה. מי שנשאר עם אפרת עבר במתחם לאיטו, למרות החום הכבד של הקיץ הסיני.

לאחר הטיול הלכנו לארוחת צהרים אחרונה שהתארכה, ואחריה פנינו למקום בשם ״שוק המשי״. השם נשמע רומנטי, אבל מדובר בעצם על מרכז קניות גדול שבכל קומה שלו יש מוצרים אחרים: מוצרי אלקטרוניקה, בגדים, נעליים, תכשיטים, ועוד. בכל קומה ישנן לא מעט חנויות מאותו סוג (למשל יש קומה שלמה של חנויות בגדים, או קומה שלמה של חנויות אלקטרוניקה) שאפשר להשוות בין המחירים ביניהן ולהתמקח למי שרוצה להוריד את המחיר ובמיוחד למי שנהנה מכך.

הביקור שם הוגבל לשעתיים וחצי לפני שנסענו לשדה התעופה, וזו היתה פשרה מתקבלת על הדעת בין אלו שרצו לעשות קניות (והתלוננו שלא היה להם זמן) לבין אלו שלא היו מעוניינים בקניות ולכן בילו את הזמן באחד מבתי הקפה וקיטרו על בזבוז הזמן.

כשזכרונות משתנים?

כפי שכתבתי בימיו הראשונים של הבלוג, הייתי קצת לפני הקורונה בטיול בניו זילנד, ובחרתי לטייל בחברה ניו זילנדית מקומית.

הטיול בגדול זכור לי כטיול מאוד כיפי, אבל הוא לא בהכרח היה ״מושלם״. בתחילת הטיול נראה היה שאני בכושר גופני נמוך מאוד יחסית לשאר הקבוצה ובזמנו נראה היה לי שהנושא הדאיג מאוד את המדריכים של הקבוצה, עד כדי כך שבימים הראשונים של הטיול חששתי מזה שאתבקש לעזוב את הקבוצה.

בנוסף, היתה מטיילת בריטית שהתבררה כמישהי מאוד לא נעימה כלפי מסיבות שלא היו ברורות לי. לדוגמא בשלב מסוים בטיול שמעתי אותה אומרת למדריך הבכיר יותר בצוות (שאיתו היא היתה מיודדת) שלדעתה אני לא ״העפרון הכי מחודד בקלמר״. באותו רגע הנחתי שזה נבע בעיקר להבדלים תרבותיים שאולי בגללם נוצרו מצבים שבהם לא הבנתי אותה או שהיא לא הבינה אותי. בנוסף, יש לי קול גבוה וקצת לא ברור, משהו שבעבר כן יצר לפעמים רושם אצל אנשים מסוימים שאני מאותגרת שכלית (בניסוח עדין) למרות שאני לא כזו, וייתכן שהיא מיהרה לקפוץ למסקנות.

מן הסתם עברו למעלה משנתיים מאז חזרתי מהטיול ולכן די שכחתי מהנושא, עד שבחג השני של פסח יצא לי לשמוע סרטון שייצרה מישהי בריטית על ביטויים נפוצים בבריטניה שמתארים מישהו טיפש – ונתנה דוגמאות על עצמה על מצבים שבהם היא יכלה להתפס כמישהי שלמשל ״חסרים לה כמה סנדוויצ׳ים כדי להיות פיקניק מלא״ – מה שכמובן הזכיר לי את אותה מטיילת בריטית ואת האמירה שלה.

ואיכשהו בעקבות הסרטון הזה – פתאום קישרתי את האמירה הזו שלה לכמה אירועים אחרים שקרו לי במהלך הטיול.

האירוע הראשון קשור לתחום העיסוק שלי. ב״חיים באמיתיים״ שלי אני עובדת כבר לא מעט שנים בתור מתכנתת, ויצא לי לספר את העובדה הזו לחלק מהמטיילים שהיו במקרה מתכנתים. עד שיום אחד מאלו שסיפרתי להם אמר לי שהוא כבר שמע על זה, ואפילו ציין פרטים טכניים מאוד ספציפיים לגבי התפקיד שלי. זה נשמע לי מוזר כי לא ממש סיפרתי לאף אחד את הפרטים האלו – וכדי לגלות אותם המטיילים היו צריכים לבלוש אחרי באינטרנט, כנראה באתר לינקדין (שהוא רשת חברתית בתחום המקצועי).

זה הפריע לי כי זה הרגיש לי משהו שהוא מעבר לרכילות שלרוב קורית בקבוצות כאלו של מטיילים, והרבה יותר חטטני. מעבר לזה – עלתה אצלי השאלה למה העובדה שאני מתכנתת נשמעה למטיילים כל כך לא אמינה שהם הרגישו צורך לבלוש אחרי.

ואז נזכרתי בהערה של אותה מטיילת בריטית, ופתאום זה הוביל אותי לחשוב שבעצם אולי הבעיה של המדריכים איתי שכתבתי עליה למעלה לא היתה קשורה רק לקצב ההליכה שלי. כמו שכתבתי ברשומה הזו – הלכתי יחסית לאט, ונראה היה שזה מדאיג את המדריכים שלנו – ונראה היה גם שהדאגה הזו התגברה כשביום השלישי או הרביעי של הטיול היה מסלול שבו התעייפתי יחסית בקלות כי לא אכלתי לפניו כמו שצריך – מה שהדאיג מטיילת מסויימת שדיווחה על זה למדריכים.

בגלל האירוע הזה – בימים הבאים בטיול מאוד חששתי שאתבקש לעזוב את הקבוצה בגלל חוסר התאמה לטיול. זה נשמע לי קצת מוגזם, בין השאר כי החברה עצמה כתבה מראש באתר שלה שהטיול מיועד לרמות שונות של כושר. בסופו של דבר נשארתי בטיול עד הסוף, אבל כמה שיחות עם מי שהיה המדריך הראשי בחברה (והמנהל של שאר המדריכים) בחברה שליווה אותנו בחלק האחרון של הטיול איששו לי את החשד שהיו דיונים לגבי. חשוב לציין שהכרתי את המדריך הזה מראש כי במקרה יצא לנו לטייל יחד בארה״ב במסגרת חברה דומה בערך חמש שנים לפני כן. ומרגע שנפגשנו בניו זילנדֿ היה לו מאוד חשוב להסביר לי למה הוא ידע שאני בטיול למרות שלא בכלל שאלתי אותו או אפילו את עצמי לגבי זה – אבל דווקא הצורך האובססיבי שלו להסביר לי את זה גרם לי לחשוד שקרה (או קורה) משהו מאחורי הקלעים.

בדיעבד אני שואלת את עצמי האם החשדנות הזו כלפי נבעה לא בגלל הכושר שלי, אלא בגלל חשש שאני עלולה לסבול מפיגור קל – משהו שמאוד יכביד על המדריכים מבחינת רמת האחריות שהם צריכים לקחת מולי, ובעצם גם יכול לפגוע בחווית הטיול של שאר המטיילים – במיוחד אם לא אוכל להפעיל שיקול דעת נכון ולהסתבך בכל מיני בעיות. ופתאום נזכרתי בכל מיני אירועים שנראו לי במקור קצת מוזרים אבל איכשהו מסתדרים לי מנקודת המבט הזו שבה נתפסתי כבעלת מגבלה שכלית:

  • אני ועוד שני מטיילים הצטרפנו לסיור של חברה חיצונית באחד האתרים של סרטי ״שר הטבעות״, והיה צריך להעביר למפעילים את טופס ההרשמה שלנו מטעם החברה שבה טיילנו כדי להוכיח ששילמנו. כשהמדריכה רצתה לתת את הטופס לאחד מאיתנו כדי שנעביר אותו הלאה בפעילות עצמה, אני הייתי היחידה מבין השלושה שהיתה נוכחת, ואפשר היה לראות שהיא מתלבטת האם לתת לי את הטופס ושהיא ממש חוששת לתת לי אותו.
    בסופו של דבר לא היתה לה ברירה, היא העבירה את הטופס דרכי, והכל כמובן עבר בשלום – אבל אז נשמע לי מוזר שהיא היתה כל כך לחוצה מהעניין. אבל זה נשמע לי הגיוני אם היא חשבה שאני אתקשה לשמור עליו או לדעת מה לעשות איתו.
  • באחד הימים הראשונים של הטיול היינו אמורים ללכת בטרק חד יומי שהוא אחד המפורסמים בניו זילנד. מדובר על טרק שהוא יחסית מאוד ארוך ליום אחד ויש בן בתחילת המסלול עליה רצינית ואז ירידה תלולה ומחליקה – ובנוסף בטיול עצמו מסגרת הזמן של המסלול הזה היתה קצרה יחסית.
    לי היה ברור מאליו שאני לא אסתדר עם המסלול הזה (ובמיוחד לא במסגרת הזמן שניתנה לנו), אבל כשהלכתי לשוחח עם המדריך הבכיר שהיה איתנו אז על חלופות למסלול הזה הוא משום מה חשש שיש לי כוונות לעשות אותו ובילה כמה דקות בלנסות לשכנע אותי לא לצאת אליו בלי להקשיב לי כשניסיתי להגיד שלא היתה לי בכלל כוונה כזו..
  • פה יש לי נקודה שקצת קשה לי איתה, כי קשה ל ״להשמיץ״ מדריכים – ברור לי שהעבודה שלהם לרוב מאוד קשה, וחברות בחו״ל שמאוד חשוב להן כל נושא תודעת השירות נוטות להיות מאוד קשוחות עם המדריכים על ״נפילות״ שונות במתן השירות.
    אבל מתחילת הטיול היתה לי הרגשה מאוד גרועה במצבים מסוימים מול אותו מדריך בכיר בחלק הראשון של הטיול והיה מיודד עם אותה בריטית שאמרה עלי שאני טיפשה.
    למשל באחד הימים חשבתי בקול איפה להציב את האוהל שלי במהלך הלילה, והוא אמר בצורה לא ממש מנומסת שלא ממש אכפת לו איפה אקים את האוהל. הניסוח נשמע לי בוטה אפילו בתור ישראלית, ומיוחד מפיו של ניו זילנדי שהם לרוב מנומסים משמעותית מישראלים…
    או שבאחד הלילות שנשארנו באכסניה באחת הערים, כשחזרתי מסיבוב בעיר ראיתי אותו בכניסה בזווית העין, וכמה שניות אחר כך הוא לא היה שם. כשהלכתי לכיוון החדר שלי היו עוד פעם פעמיים שחשבתי שראיתי אותו לשבריר שניה – עד שהגעתי לחדר שלי שהיה בקומה העליונה של האכסניה – והוא עמד כמה דלתות ליד, כנראה ליד החדר שלו. מכיוון שהיו בקומה הזו רק כמה חדרים בודדים, אני מניחה שהוא הניח שהחדר שלי בקומה נמוכה יותר ולכן חשב שאם הוא ילך לחדר שלו הוא לא יפגוש אותי.
    מצד אחד, בזמן השהות שלנו בעיר היינו אמורים להיות די עצמאיים רוב הזמן, ומובן לי שזו גם היתה הזדמנות למדריכים להיות קצת בהפסקה מאיתנו ולנוח קצת מהאחריות שלהם. אבל מצד שני – להתחמק כך ולעלות שלוש קומות ברגל רק כדי להמנע מלהגיד לי שלום נשמע לי כמו משהו חריג גם בהקשר הזה.
    היו לאורך הטיול לא מעט רגעים כאלו שמן הסתם לא אפרט את כולם, ולמרות שרוב הזמן הוא היה נחמד ומקצועי כלפי, הרגעים האלו נתנו לי תחושה די גרועה.
  • בסוף הטיול היה לנו מדריך צעיר שלא פעם פשוט עשה עבורי כל מיני סידורים שבאופן עקרוני מטיילים אחרים עשו לבד – הוא עשה את זה בצורה מנומסת ומאוד נחמדה, אבל עדיין זה הרגיש לי קצת מוזר.
  • בסוף הטיול היתה לי שיחה עם מטיילת אחרת שאמרה לי שאני צריכה ״להרגע״ ולהפסיק ״לדחוף את עצמי״ גם אם אני לא הכי טובה.
    משהו בשיחה הזו בזמן שהיא התרחשה הרגיש לי כמו רושם מוטעה שלה, כי חשבתי שהיא מדברת על הכושר הגופני שלי במהלך הטיול, ולא הרגשתי שאני משווה את עצמי לאנשים אחרים מבחינת כושר או רמת קושי של הטיול, ושלא ניסיתי לעשות דברים שהיו ברמת קושי גבוהה מידי בשבילי. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי אם היא התכוונה לא לטיול עצמו אלא לאיך הצגתי את עצמי מקצועית בצורה שהם לא האמינו לה, וכאילו הרושם (המוטעה) שלהם בנושא הפך להיות לעובדה שגם אני ״צריכה להכיר״ בה.
  • בשלב מסוים המדריך הבכיר יותר שליוה אותנו בחלק האחרון של הטיול התחיל להעיר לי כמה התיק שלי נראה מלא וכבד, וכמה שופינג כבר בטח עשיתי – משהו שנשמע לי מוזר אז, אבל אני תוהה האם הוא חשש שאני לא מפעילה שיקול דעת מבחינה כספית?

אני יודעת שעברו למעלה משנתיים מאז הטיול, ואני אמורה להיות במצב שבו לא ממש אכפת לי יותר מכל אותם אנשים כי אני לא בקשר איתם (וכנראה גם לא אהיה בקשר איתם בעתיד). מצד שני, אפשר לראות שאני עכשיו רואה המון מצבים שקרו אז באור חדש, והרבה מהם שהיו עבורי חוויה חיובית פתאום נראים לחלוטין אחרת.

ואולי במובן מסוים זה מפריע לי כי יכול להיות שבעתיד אהיה בטיול בפורמט דומה, ואם גם שם יווצר רושם כזה עלי – אני יכולה למצוא את עצמי שוב במצבים לא נעימים כאלו, שעלולים בפעמים הבאות להסתיים במצב שבו כן אתבקש לעזוב את הקבוצה בגלל חוסר התאמה. ומחשבה הזו מאוד מפריעה לי.

על חברים וקולגות

זה הנושא של השרביט החם של השבוע.

אני זוכרת את הילדות שלי כסדרה של מעברי דירות, בין השאר כי עברנו כמה פעמים בילדות שלי לחו״ל. כשהייתי ילדה קטנה זה היה פחות משמעותי – אבל כשעברנו לניו יורק לשנתיים למדתי כבר בכיתות ו׳ וז׳, והמשמעות של המעבר היתה די רצינית.

בגלל המעבר הזה פיספסתי את התקופה שבה התלמידים בשכבת הגיל שלי עברו מבית הספר היסודיים של השכונה שבה גרנו – לחטיבת הביניים היחידה בשכונה. כשחזרנו פשוט ״זרקו״ אותי לאחת הכיתות, שהתבררה ככיתה לא ממש מתאימה לי מלאה בערסים ופרחות כשאני הייתי ״ילדה טובה ירושלים״ בזכות המשמעת שקיימת באופן טבעי בארה״ב.

הבנות בכיתה היו נחמדות אלי, אבל החברה הטובה היחידה שהיתה לי היתה תלמידה מכיתה מקבילה שישבנו יחד בהקבצה במתמטיקה. ובסוף כיתה ט׳ היא אמרה לי שכדאי לי מאוד לעבור לבית ספר אחר בגלל מצבי החברתי הקשה בגלל השיבוץ בכיתה הגרועה הזו.

וזה באמת מה שעשיתי – הצלחתי לעבור לאחד מבתי הספר הכי טובים בירושלים, בתקווה לשיפור במעמדי החברתי. והכיתה שבה למדתי היתה נחמדה – אבל לא מגובשת, ואיכשהו שוב מצאתי את עצמי מתחברת עם נערה או שתיים בכיתה המקבילה ולא בכיתה שלי. למזלי בין כיתות י׳ וי״א אמא שלי רשמה אותי לקורס מד״א, ובכיתה י״א התחלתי להתנדב במד״א – ודווקא שם מצאתי כמה חברות.

הצבא היה מבחינתי מסגרת מאוד לא נחמדה חברתית – הטירונות שלי היתה קצרה מידי בשביל שאצור חברויות קרובות, ובקורס הצבאי שנשלחתי אליו גם לא השתלבתי טוב חברתית, וחוסר ההצלחה הזה ליווה אותי גם בהתחלה לבסיס הקבוע שלי. חלק מהבעיה נבע כנראה מחוות הדעת שהמדריכות שלי בקורס העבירו עלי, אבל חלק אחר בהחלט נבע מזה למשל שאמא שלי מעולם לא לימדה אותנו עבודות בית בסיסיות אלא העדיפה לעשות הכל בעצמה – וכך בעצם יצאתי די חסרת מודעות. לא רק שלא ידעתי איך לנקות, אלא גם מתי לקום ולהתנדב לעבודות ניקיון שונות, מה שבאופן טבעי גרר כעס אצל החיילים האחרים ביחידה. עד היום אני לא פעם מרגישה שאני חייבת במסגרות שונות להראות כמה שיותר מהר שאני תורמת, ולפעמים מגזימה לכיוון השני, כנראה בגלל החוויה הזו.

בסופו של דבר לקראת סוף השירות הצבאי שלי ההרכב החברתי של היחידה השתנה והחבר׳ה היו נעימים ואפילו קנו לי מתנת שחרור מאוד מפנקת שעלתה להם לא מעט כסף (משהו שהוא לא ברור מאליו ושעד היום אני מאוד מעריכה), אבל בסופו של דבר לא נשארתי עם חברים מהשירות הצבאי. כל זה למרות שלפני שנתיים או שלוש מישהי שהיתה מש״קית החינוך של הבסיס ביקשה ממני חברות בפייסבוק והסכמתי, למרות שלא זכרתי אותה מהצבא אלא חשבתי שהיא חברה באחת הקבוצות שהייתי פעילה בהן.

האוניברסיטה היתה לפחות בתחילת הדרך חוויה מתקנת עבורי – מיד מצאתי כמה חברות שהיה לי כיף מאוד איתן, אבל איכשהו במהלך התואר חלק מהקשרים התפוגגו או נעלמו – ולמרות שהצלחתי מידי פעם ליצור קשר כזזה או אחר (כולל בסמסטר האחרון שלי), בסופו של דבר לא ממש הצלחתי לשמר אותם.

אבל בגדול אפשר להגיד את זה על כל הקשרים שלי לאורך זמן. יכול להיות שמאחורי זה יש סיבות טובות, כמו למשל שינויים גיאוגרפיים (למשל בצבא אני והחברות שלי שירתנו כולנו ביחידות שונות, ואז לתואר עברתי ללמוד בב״ש, וכשהוא הסתיים אני ושאר החברות שלי לתואר התפזרנו בכל הארץ פחות או יותר, מה שהקשה לשמור על קשר כמו פעם) – במיוחד כשבערך שנה וחצי אחרי התואר עברתי לכמה שנים לארה״ב.

מצד שני, לאחותי למשל יש חבורה של בערך 3 – 4 חברות (אולי אפילו יותר) שהן חברות מגיל מאוד צעיר. אחת מהן היא מישהי שהיתה איתה בחוג בלט החל מגיל 5 בערך – כלומר הן חברות כבר כמעט 40 שנה…

יכול להיות שזה קשור לעובדה שלאחותי היה רצף טוב יותר של שמירה על מסגרות בילדות. כשנסענו לארה״ב למשל היא חזרה לאותה כיתה, ונשארה באותו חוג בלט. כל אותה חבורה גם נשארה יחד באותה כיתה (או לפחות באותה שכבה) בבית הספר התיכון, כך שיש להן היסטוריה משותפת של בערך 10 – 12 שנה לפני שהן בלל התגייסו לצבא. ואולי זה חלק מהעניין. – שלי מעולם לא נוצר רצף כזה ארוך בגלל המעברים השונים שלי.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – סין חלק ראשון

כשיצאנו ממונגוליה, ציפתה לנו נסיעה של יום וחצי ברכבת לבייג׳ינג. אני מניחה שהכוונה המקורית של הנסיעה היתה לאפשר לנו לחוות נסיעה ארוכה ורציפה ברכבת כדי לחוות את המרחקים והמרחבים שבהם נוסעת הרכבת, אבל אני חושבת שלרבים מאיתנו הנסיעה הזו היתה הזדמנות קצת לנוח ולצבור כוחות לקראת החלק הבא של הטיול.

וזה אכן היה נחמד לנוח קצת ולצפות בנופים של מדבר גובי, להסתובב ברכבת, ולנמנם קצת. אני חושבת שהקושי היחידי באמת היה בכל מה שנוגע לארוחות: בערב האחרון שלנו באולן בטאר כולנו הלכנו לסופר כדי לקנות מצרכים, אבל מן הסתם נוצר מצב שכמה הארוחות הבאות שלנו היו די פשוטות ולא ממש מבושלות, למרות שעקרונית יש ברכבת קרון מסעדה שבו ניתן לרכוש אוכל.

מעבר לזה, היה צריך כמובן לדאוג שתמיד יהיה מישהו בתא כדי להמנע ממצבים של גניבות – משהו שהשותפות שלי לתא לא ממש דאגו לו כמו שצריך (לפחות בעיני).

הגענו לבייג׳ינג (פירוש השם: הבירה הצפונית) ביום השני בצהרים. הביקור שלנו התחיל במשהו שאפיין מאוד את הביקור שלנו בעיר: הליכה. היינו צריכים ללכת לא מעט כדי להגיע לאוטובוס התיירים שלנו, בין השאר כי בגלל בעיות עומס התנועה והחניה בעיר האוטובוס לא פעם לא יכול היה להגיע לנקות איסוף נוחה, מה שדרש מאיתנו ללכת ברגל בערך 10 – 15 דקות נוספות כדי להגיע לאוטובוס.ֿ אני חושבת שההליכה הזו אולי היתה הפעם היחידה שבה הקיטורים של הקבוצה יוה מוצדקים, כי כולנו היינו צריכים ללכת את המרחק הזה עם המזוודות שלנו, והפלרטטן הראשי של הקבוצה גם עם המזוודות של הבחורה התורנית שאיתה הוא בחר לפלרטט.

היעד הראשון שלנו בבייג׳ינג היה ארוחת צהריים. חשוב לציין שכל המסעדות בסין מגישות אוכל באופן מסורתי. לסין בארה״ב קוראים לסגנון אכילה כזה ״סגנון משפחתי״: המנות שהוזמנו מוגשות באופן מרוכז ובכמויות גדולות למרכז השולחן, וכל סועד לוקח קצת מהמנות שהוא מעוניין בהן. במסעדות בסין לרוב מרכז השולחן מוגבה קצת ומאפשר סיבוב של החלק שעליו מוגשות המנות כך שלכולם תהיה גישה לכל המנות. חשוב לציין שיש גם תמיד קערה מאוד גדולה של אורז (מאודה או מטוגן) כחלק מכל ארוחה.

אחד הדברים שהיו נחמדים בטיול הזה היה בכך שאפרת (המדריכה כזכור) היתה זו שהזמינה את האוכל בגלל הידע שלה בסינית והיכרות שלה עם הטעם הישראלי איפשר לה את זה. אבל גם במהלך הארוחה כשאפרת שמה לב שמנה כזו או אחרת היתה פופולרית ונגמרה מהר, היא מיד הזמינה עוד צלחת של המנה הזו.

אז יצאנו לרחובות בייג׳ינג לסיור ריקשות בשכונות ההוטונגים. הוטונגים הם צורת בניה מסורתית בסין שבה משפחות שלמות (כולל כמה דורות) גרות באותו הבית, סביב חצרות. רבות מהשכונות האלו (שהן לרוב שכונות עניות) פונו כדי לפנות שטחים נדרשים בעיר עבור אולימפיאדת בייג׳ינג ב 2008 וגם כדי ״לשפר״ את פני העיר לקראת תשומת הלב הבינלאומית. הביקור גם כלל ביקור באחד הבתים הללו שפתוח לתיירים.

אחרי הנסיעה, הלכנו למדרחוב קטן שבו יכולנו לקנות מזכרות ולאכול ארוחת ערב. למי שהזמן באיזור הספיק חזר למלון באוטובוס, ומי שרצה (לרוב רצתה) להשאר עוד חזרו למלון במונית לאחר שאפרת דאגה שיהיה להם כרטיס ביקור של המלון עם הכתובת המדויקת כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי המיקום שלו בגלל הבדלי שפה.

המלון עצמו גם היה חוויה מרשימה בפני עצמה – מדובר על מבנה ענק עם המון חדרים, וכולם מעוצבים באופן מערבי ביותר. יוצא הדופן היחיד הוא המיטות שהן עם מזרון מאוד קשה באופן מאוד אופייני לסין, כך שאם זה מפריע לכם חשוב לציין מראש וייתכן שבמלון ישנם חדרים שמתאימים למערביים מבחינת רכות המיטות.

בנוסף, יש במלון חדר אוכל ענקי שבו מוגשות ארוחות בוקר שמשלבות אוכל מערבי ואוכל סיני אופיניים, ואני מודה שהייתי שמחה להשאר במלון עוד כמה ימים כדי להספיק להנות מכל המבחר שהיה בו.

הטיול ברכבת טרנס סיבירית – מונגוליה

נסענו במקטע הרכבת השני שלנו מאולן אודה בסיביר לאולן בטאר במונגוליה. הפעם הגענו לעיר בשעות הבוקר המקדמות, ולכן הובאנו למלון אבל לא התאפשר לנן ללכת לישון כדי להשלים שעות שינה – אלא רק אכלנו ארוחת בוקר ומשם התחלנו לטייל.

מונגוליה היתה מדינה קמוניסטית וגרורה של השלטון הסובייטי – אבל כשנפל השלטון הסובייטי המדינה עצמה הפסיקה להית קומוניסטית וכיום היא מדינה דמוקרטית.

לצערנו עדיין קיימת מתיחות לגבי מהם שטחי מונגוליה: מונגוליה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא בעצם ״מונגוליה החיצונית״, כשחבל ״מונגוליה הפנימית״ הוא בעצם בשליטת סין, ויש מתיחות בין המדינות לגבי האיזור הזה.

היעד הראשון שלנו היה הבנק המקומי. המטבע המקומי, הטוגרוג, הוא בעל ערך כזה נמוך שאי אפשר לסחור בו מחוץ למדינה. לכן יכולנו להחליף את הכסף הרוסי (או הדולרים) שהיה לנו בכניסה למדינה – והיינו צריכים להמיר אותו ביין סיני ביציאה מהמדינה. ההמרה עברה בקלות בכניסה למדינה – אבל הסתבכה ביציאה ממנה.

מסיבות לא ברורות נשלחנו להחליף את המטבע עם המדריכה המקומית שלנו, אבל כשנכנסנו לסניף הבנק שבו החלפנו כף גם בכניסה למדינה – ראינו שיש בו תור ארוך שייקח המון זמן עד שיגיע תורנו. המדריכה העלתה רעיון נהדר: ללכת לצ׳יינג׳ פלייס בקניון הקרוב. הלכנו לשם, רק ששם התגלה שנגמרו להם היינים הסיניים. מדריכה המקומית התחילה ללחוץ עלינו להחליף את הטוגרוגים שלנו לדולרים אמריקנים, ורק אני שמתי לב לכך והזהרתי את שאר הנשים שהיו איתי שם לא לעשות את ההחלפה זה נבע לא רק מהעובדה שנאלץ לבצע המרה פעמיים (מה שאומר שעלות השער תפעל נגדנו פעמיים, וגם שנאלץ לשלם יותר לשתי ההמרות), אלא גם לא היה ברור עד כמה ייתאפשר לנו להחילף את הדולרים ביינים בהמשך הטיול – בין השאר כי אפרת הניחה שנחליף אותם ביינים כבר במונגוליה. במצב כזה, יכולנו למצוא את עצמנו בסין בלי כסף סיני ובלי אפשרות להשיג אחד כזה בזמן סביר.

לכן התעקשתי לא לבצע את ההחלפה וגייסתי לכך את הנשים האחרות – והמדריכה נאלצה לקחת אותנו שוב לבנק ועשתה זאת במבט חמוץ למדי. למזלנו המונגולים לא בוחלים בקומבינות, וכשנקרא בבנק מספר שנראה שאף אחד לא נענה אליו (כי כנראה בעל/ת התור התייאש/ה) המדריכה גררה אותנו לעמדה שהתפנתה והחלפנו את הטוגרוגים שלנו ביינים.

חשוב לציין שאחרי האירוע המדריכה המקומית הבינה כמראה שהרושם שנוצר לנו עליה היה גרוע – והיא ניסתה להתנצל ולהסביר את ההתנהלות שלה בכך שהיא היתה רעבה. מצב שבו היא התקשתה לתפקד בגלל רעב (או אולי עייפות או יום עבודה ארוך מידי) הוא בהחלט מצב שהייתי שמחה אם היינו נמנעים ממנו (כי בכל זאת מדובר על אדם שעובד מאוד קשה וראוי למנוחה והפסקות אוכל), ובדיעבד אולי פשוט חבל לי שאפרת לא היתה באיזור כדי לבקר את המצב וללמוד לפעמים הבאות להמנע ממצבים כאלו שבהם המדריכה המקומית עמוסה מידי.

אבל למזלנו בכניסה למונגוליה לא היה תור ארוך מאוד החלפנו את הרובלים הרוסיים שלנו בטוגרוגים – והתחלנו לטייל. היעד הראשון שלנו היה (עוד) מרכז בודהיסטי שבעיני רובנו היה מאוד דומה למרכזים שכבר ראינו לפני כן. מה שכן – היו במרכז כמה דמויות לבושות בצורה מעניינת (מונגולית מסורתית), ועוד זוג שהתחתן שהחליט להצטלם לפני החתונה דווקא במנזר.

משם המשכנו לכיכר המרכזית של אולאן בטאר, כיכר סוח בטאר ובנין הפרלמנט.

סוח בטאר הוא גיבור מונגולי משנות העשרים של המאה העשרים והפסל שלו מככב בכיכר כשהוא רוכב על סוס (כראוי למנהיג העם המונגולי שהתרבות שלו היא תרבות נוודים שרוכבים על סוסים ורועים את העדרים שלהם), אבל הפסלים הגדולים באמת בכיכר הם של ג׳ינגיס חאן (שאת שמו מבטאים יותר כמו ״צ׳ינגיס חאן״) והנכד שלו קובלאי חאן שהרחיב את האימפריה שלו וכמעט כבש את שטחי ארץ ישראל.

כמובן שגם פה נתקלנו בזוגות מתחתנים שבאו להצטלם לפני החתונה באיזור מרכזי ומוכר.

לאחר הביקור בכיכר הלכנו למוזיאון האומנות המקומי, אבל ברגע שהבנתי ששוב יהיה מדובר על סיור מודרך וצמוד מידי הערדפתי לוותר והלכתי לנוח קצת בכניסה למוזיאון – ולא הייתי המטיילת היחידה שחשבה כך.

ביום לאחר מכן יצאנו מהעיר ונסענו לכיוון אחד הפארקים הלאומיים הידועים של מונגוליה – פארק טרלז׳. בדרך עצרנו ליד פסל גדול מאוד של ג׳ינגיס חאן שהוקם קצת מחוץ לאולן בטאר שבאופן עקרוני אמורה להיות ממנו ראות די גדולה לסביבה, רק שבאותו הבוקר היה המון ערפל. נוסף יש בפסל עצמו מוזיאון קטן ונחמד שהיה כיף להסתובב בו.

עצרנו בכניסה לפארק לנקודה שבה רבים מתפללים לביקור טוב בפארק:

העצירה הראשונה שלנו בפארק היתה באוהל מסורתי של הנוודים המונגולים (שבעבר ברובם היו שבטים של נודדים שרועים את בהמות היק) בשם ״גר״, שבו ברועים שגרים בשטחי הפארק אירחו אותנו עם אוכל מסורתי (ואפרת המדריכה היתה צריכה להעיר לאדם או שניים לא להגזים בכמויות כי בכל זאת מדובר על אוכלוסיה די עניה).

משם הגענו לאיזור ה״גרים״ שבהם אנחנו שהינו. בכל גר היו אמורים להתארח חמישה אנשים – אבל כשאני והשותפות שלי לגר נכנסנו לגר שלנו, שמנו לב לכך שאנחנו רק ארבע ולא חמש נשים. בדיעבד הסתבר שאפרת המדריכה היתה אמורה לישון איתנו – אבל העדיפה להצטרף בתור אדם שישי לגר עם מטיילים שאיתם היא היתה יותר מיודדת – ולנו נשאר יותר מקום בגר.

במהלך אחר הצהרים היה באיזור הגרם שלנו שילוב של תצוגת אופנה של לבוש מסורתי ותחרויות של ספורט מסורתי כמו רכיבת סוסים או היאבקות מונגולית טיפוסית:

אחרי התצוגה, הלכנו לאיזור אחר של הפארק שב עומד ״סלע הצב״, ושבו יש מנזר בודהיסטי שאליו מובילות מאה מדרגות לבנות – ומרחוק המדרגות נראות כמו חדק של פיל (והמנזר כמו הראש של הפיל).

לאחר הבקור במנזר, היה בחדר האוכל קורס הכנת דאמפלינגס שהעדפתי לוותר עליו. אבל אז זכינו לאכול את התוצרים לארוחת הערב שלנו – שאחריה הלכנו לישון.

בבוקר לאחר מכן נפרדו מהפארק וחזרנו לעיר.

אחרי שחזרנו לאולן באטור, הלכנו למה שמכונה ״שכונת גרים״.

גרים הם האוהל שהוא ה״בית״ של הנוודים שבעבר רעו עדרים של בקר ויקים בערבות מונגוליה, אבל בשנים האחרונות עובר על המדינה גל גדול של מעבר לערים. רבים מאלו שעוברים לערים לא יכולים להרשות לעצמם קניה או שכירה של בית או דירה – אז הם פשוט עוברים עם הגרים שלהם לשולי העיר. עם הזמן מוקמים בשכונות האלו בתים קטנים ועלובים, אבל עדיין מדובר על שכונות שאין בהם חשמל או מיןם זורמים, והתושבים צריכים להגיע לנקודה מרכזית פעם ביום כדי למלא מים בג׳ריקנים למשך היום.

היינו גם אמורים לבקר בבית של נהג האוטובוס שגר בשכונה כזו, אבל משום מה אחרי שאפרת הצהירה על הביקור – הוא התפוגג ולא קרה ללא הסבר.

אחרי הביקור בשכונה הלכנו לבקר בביתו של שמאן מקומי – שהוא מרפא מסורתי. השמאן היה עוק ולכן איחר באופן משמעותי וכמעט נאלצנו לוותר על השיחה איתו – אבל אז הוא הגיע ברגע האחרון. המדריכה המקומית, אפרת וכמה מהנשים התלהבו ממנו והמישו לשאול אותו עוד ועוד שאלות, בזמן שכל שאר הקבוצה (בעצם רובה של הקבוצה) רצו רק לעזוב כבר ונעו בחוסר נוחות על הספסלים הקשים.

בשלב מסוים עזבנו, ומשם הלכנו למופע פולקלור מונגולי טיפוסי שהפסדנו חלק ממנו בגלל העיכוב. היה מעניין למדי והמופע כלל נערות גומי ולוחמי קונג פו בעיקר.

אחרי לינת לילה – קמנו מוקדם בבוקר כדי להגיע לרכבת לכיוון בייג׳ינג.

על ווזווזים וצ'חצ'חים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבימיה הראשונים של העליה ואז המדינה, אכן היתה בעיה של גזענות. ניתן לראות בה בעיה מסויימת של הבדלי תרבויות – מקימי המדינה היו עולים מאירופה שהביאו איתןם= את התרבות והאידאליים האירופיים, והגיעו לארץ עם משנה מסודרת של איך להפוך את החברה היהודית הבורגנית של אירופה לחברה חדשנית שנבנית מחדש בזכות ״הפיכת הפירמידה״ של המקצועות (ולהפוך את החקלאות למגניבה לאלו שגדלו במשפחות משכילות).

מצד שני, הגיעו עולים ממדינות שהן לא מזרח אירופה שלא בהכרח התאימלו לאידאולוגיה ולתרבות האירופאית והיה צריך ״ללמד״ אותם איך להשתלב בחברה הישראלית במקום לתת להם להשתלב בה ולהביא את התקבות שלהם. לא היתה מצד ה״ממסד״ הבנה על כך שמדובר על אנשים שבאו מתרבות שהיא פשוט שונה, והם ראו בה ״פרימיטיבית״, במיוחד בגלל קרבתה לתרבות הערבית למרות שמן הסתם היא לא היתה כזו.

הסופר אלי עמיר תיאר את קשיי הקליטה האלו בספרו ״תרנגול כפרות״, וגם תיאר איך ניסיונות הקליטה הראשוניים לא ממש הצליחו לגשר על הפערים, ויש כאלו שטוענים שבגלל שהעולים נקלטו ליישובים בפריפריה שרחוקים מהמרכז – קשה להם הרבה יותר להתגבר על הפער ולקדם את עצמם.

מצד שני, אני חושבת שכיום רובנו גדלנו בסביבה שבה יש ילדים / בני נוער / חיילים / סטודנטים / קולגות מכל העדות בצורה די שוטפת, כך שרובנו לפחות לא סובלים מדעות קדומות – חוץ מאולי כמה משתתפים מ״בואו לאכול איתי״ שאוהבים לרדת על אשכנזים.

אבל אם קיים מקום שבו עדיין יש מתיחות מסויימת בין ״אשכנזים״ ל״מזרחיים״ – זו לעתי החברה החרדית, שבה ״אשכנזים״ נחשבים ליותר טובים או מוצלחים. אני חושבת שזה לא מקרי שהמפלגה היחידה שמזוהה עם ״מזרחים״ (ש״ס) היא מפלגה חרדית, מה שמעיד על ההבדלים הללו.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – טיול באולן אודה

אולן אודה היא עיר במה שמכונה רפובליקת בוריאטיה . זוהי רפובליקה שהיא חלק מהפדרציה הרוסית שוב תושביה הם בוריאטים – שהם תת קבוצה של העמים המונגולים. מסתבר שאפילו ג׳ינגיס חאן נולד כאן באיזור וממנו הוא התחיל במסעות הכיבוש הבינלאומיים שלו.

כפי שאפשר לנחש, התושבים באיזור כבר נראים מזרח אסיתיים והדת השולטת היא הבודהיזם. אבל בכיכר הראשית של העיר עדיין יש פסל ענקי של הראש של לנין – עדות לכך שהיחס של התושבים במקום לממשל הקומוניסטי לשעבר הוא לא שלילי כפי שאנחנו מכירים מעולים מבריה״מ לשעבר. השינוי ביחס נובע מהסיסמה הקמוניסטיץ הידועה שלפיה כל אחת נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. במקרה של מדינות כמו אוקראינה או המדינות הבלטיות – מדובר על מדינות שייצרו הרבה וקיבלו חזרה הרבה פחות. מצד שני, בסיביר בקושי היה ייצור, והחלוקה של המוצרים פעלה דווקא לטובת האיזור, ולכן השלטון הקומוניסטי נתפס כמי שהביא רווחה כלכלית (ובנוסף השכלה וקידמה) לאיזור.

הגענו לעיר בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ומיד נסענו למלון כדי שנוכל לישון עוד כמה שעות – ועדיין להספיק להתעורר לארוחת הבוקר שהוגשה במלון.

במשך היום פשוט טיילנו רגלית במרכז העיר (שהיה קרוב למלון), למרות שהיום עצמו היה גשום למדי. האירוע המרכזי והכי מהנה היה כשנפגשנו עם זוג שהתחתן באותו היום והצטלם בצילומים של לפני החתונה (ממש כמו בארץ) – וכמה מהמטיילים הישראלים החליטו לשיר לזוג שיר.

היינו אמורים גם ללכת ל״בניה״ שהוא בעצם ספא רוסי טיפוסי, אבל לרוב הנוסעים לא היה עניין ללכת לשם ולכן ויתרנו על הביקור.

בערב ביקרנו בכפר בוריאטי מסורתי שבו אכלנו ארוחת ערב.

ביום לאחר מכן ביקרנו במנזר בודהיסטי מחוץ לעיר שמהווה את מרכז הבודהיזם של רוסיה. הוא המרכז הבודהיסטי הראשון שנבנה ברוסיה, ועד היום מהווה את המרכז העיקרי לדת ברוסיה. עברנו בים בניינים שונים וקיבלנו הסברים מעמיקים על המטרה שלהם.

לאחר מכן הלכנו לבקר בבית של ״מאמינים ותיקים״ – אלו אנשים ממוצא רוסי ומאמינים בדת הרוסית אורתודוקסית שלא הסכימו עם רפורמות שנעשו בה באמצע המאה השבע עשרה, ולכן עברו לסיביר (או הוגלו לסיביר) כדי שהם יוכלו לשמר את המנהגים שלהם.

כחלק מהתיירות באיזור הם מארחים לא מעט תיירים למופע פולקלור ואז לארוחת צהרים ביתית. אני מודה שיש משהו קצת עצוב בעיני במופעים כאלו, כי זה נראה קצת ניצול תרבותי לא ראוי, והייתי שמחה יותר אם היתה לנו למשל הרצאה על אורח החיים שלהם במקום מופע ריקודים ושירים.

ביום לאחר מכן ביקרנו בעוד מרכז בודהיסטי בעיר (משהו שהרגיש קצת חזור על עצמו ולכן נראה שויתרו עליו במסלול הנוכחי של הטיול), ואחרי ביקור בשוק מקומי שבו קנינו אוכל לנסיעה – נסענו בשעות אחה״צ והלילה ליעד הבא שלנו – אולאן בטאר.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – הנסיעה ברכבת

במהלך הטיול, זכינו לנסוע בשלושה מקטעים של הרכבת הטרנס סיבירית. המקטע הראשון היה פנימי בסיביר, והוביל אותנו מאירקוטסק לעיר אולן אודה והוא היה קצר יחסית – עלינו על הרכבת בערב, וירדנו ממנה לפנות בוקר. מאולן אודה נסענו לעיר אולן בטאר במונגוליה לנסיעה ארוכה קצת יותר – עלינו על הרכבת בשעות אחה״צ והגענו ליעד שלנו בשעות לפנות הבוקר של היום למחרת. המקטע השלישי היה הנסיעה מאולן בטאר לבייג׳ינג – ונסענו במשך יום וחצי רצופים (החל ממוקדם בבוקר של יום אחד עד לצהרי היום לאחר מכן).

עקרונית יש רכבות שנוסעות לכל אורך הקו, אבל יש גם רכבות ״מקומיות״ שנוסעות בין יעדים שונים בתוך הקו, כך שיצא לא פעם שעלינו על רכבת שיצאה מהתנה הנוכחית ולעיתים גם סיימה את הנסיעה בתחנה שבה ירדנו. רכבות כאלו מאוד הקלו עלינו כי הם איפשרו לנו לעלות ולרדת בלי לחץ זמן גדול, כי הרכבת לא רק עצרה בתחנה לזמן מוגבל אלא עמדה ברציף בערך חצי שעה או שעה לפני זמן היציאה שלה.

באופן עקרוני הרכבות שבהן נסענו הורכבו מתאים שבכל אחד מהם היו שתי מיטות קומותיים, והם מתאימים לשינה של אבעה נוסעים. במהלך היום המיטות התחתונות משמשות כספסלים שעליהן אפשר לשבת, ומתחתיהן יש לרוב גם מקום לשים בו מזוודות או תיקי גב בגודל סביר (לא קטן אבל בהחלט לא ענקי). בין המיטות באמצע הקרון יש גם שולחן שעליו אפשר לאכול או לכתוב.

בחלק מהרכבות יש תאים שמיועדים לשני נוסעים במקום ארבעה, כשיש בהם שירותים או מקלחת פרטיים – ואפשר היה להזמין אחד כזה תמורת תשלום נוסף, וזה התאפשר לרוב לזוגות נשואים או לזוג חברים שנסעו יחד. עבר כל שאר הנוסעים – רובנו חולקנו לקרונות של ארבעה נוסעים שישנו יחד, כשאפרת היתה בקרון עם כמה מהנוסעים שהיא התחברה אליהם יותר מבחינה אישית. אני שובצתי עם האישה שהיתה השותפה שלי לחדר, ועם עוד זוג נוסעות שנסעו כחברות – שתי מורות בפנסיה שלימדו את אפרת בבית הספר והיחס שלהן אליה היה קצת אמהי.

הכרטיס שנקנה לכל מטייל/ת גם מציין לאיזה קרון ו״מיטה״ הוא אמור להכנס. זה עקרוני במיוחד כשעוברים במעברי גבול בין מדינות שונות כחלק מהנסיעה, וקציני הצבא וההגירה של שני הצדדים מצפים למצוא כל אדם בקרון המיועד לו. המיטות עצמן הן מיטות ברוחב מיטות נוער ולא בהכרח הכי נוחות בעולם. לרוב יש בהן מצעים שמוחלפים כמובן בין נוסעים.

יש כמובן גם קרון מסעדה, שמגיש אוכל כתלות במדינה שבה הרכבת נוסעת. אפשר כמובן גם להביא אוכל שקניתם בסופר או הבאתם מהבית, ויש ברכבות דוד מים חמים שאפשר בעזרתו להכין מאכלים כמו ״מנות חמות״.

ברכבת עובדות סדרניות – שהן כמובן אזרחיות של המדינה שבה עברנו. בעיקר במקטעים שעוברים ברוסיה, מאוד נהוג לתת לסדרניות מתנות – החל ממוצרי אוכל כמו עוגיות, וכלה אפילו בוודקה מסוג טוב (שחשוב לציין שהן לא שותות במהלך הנסיעה אלא לוקחות הביתה). אני יכולה לספר שאני נתתי להן מתנות, ולא פעם הן היו נחמדות במיוחד אלי אחרי זה.

חשוב לציין שיש גם אנשי בטחון / שוטרים ברכבת כדי לשמור על הסדר במקרה הצורך.

ברכבת גם עברנו פעמיים בין מדינות: בנסיעה השניה עברנו את הגבול בין רוסיה לבין מונגוליה, ובנסיעה השלישית עברנו בין מונגוליה לבין סין. בכל אחד ממעברי הגבול היינו צריכים למלא טפסים לשתי המדינות – ואז להכנס לתאים שלנו לפי הכרטיסים שלנו. בהתחלה נכנסו נציגים של המדינה שממנה יצאנו כדי לבחון את הדרכונים והטפסים שלנו, והיו לוקחים את הדרכונים שלנו כדי לסמן אותם במרוכז ליציאה. אחרי חצי שעה עד שעה הדרכונים הוחזרו לנו – ומשם נסענו עוד קצת לנקודת ביקורת הגבולות של המדינה שאליה נכנסנו, והטקס חזר על עצמו.

אני מודה שכאן היתה בעיה מסויימת – אפרת ראתה בנסיעה ברכבת הזדמנות לנוח ולכן בילתה את הזמן בהשלמת שעות שינה או בלשוחח עם הנוסעים שאיתם היא היתה יותר מיודדת. ולי היתה תחושה שלכמה מהנוסעים היה קשה למלא עצמאית חלק מהטפסים או להתכונן למעברים עצמם. למשל ביציאה שלנו מרוסיה, הבודקים שעלו על הרכבת שמו לב שלאחת הנוסעות שישבה איתי בקרון היה דף קרוע בדרכון, ושאחרת בחרה לא להוציא דרכון ביומטרי למרות שלי היה כזה שהוצא מוקדם מזה שלה – והם מיד התחילו לתחקר את הנוסעות בחשדנות ועבורן זו היתה חוויה לא נעימה.

ברכבות שבהן אנחנו נסענו – מעבר הגבול נעשה בשעות הערב בדיוק לפני שהלכנו לישון, כשהמעבר בין מונגוליה לסין נעשה יחסית מאוחר. ברכבת הזו היתה לנו גם חוויה אחרת: מסתבר שרוחב המסילות בסין שונה מזה של המסילות של רוסיה ומונגוליה, ולכן צריך היה להחליף לרכבת את הגלגלים – תהליך שלקח כשלעצמו לא מעט זמן, למרות שהרכבת ״פוצלה״ לארבעה חלקים שהגלגלים הוחלפו בהם במקביל. בכל זמן התהליך הזה אי אפשר היה להשמש בשירותים של הרכבת – ומי שלא ירד מהרכבת מראש פשוט נאלץ להמתין עד שהתהליך הסתיים ורק אז לרדת להשתמש בשירותים בתחנת הרכבת שבה עצרנו.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – איזור ימת בייקל

אחרי טיסת לילה צפופה באחת מחברות התעופה הרוסיות הידועות לשמצה ב(חוסר) התחזוקה של המטוסים שלה, הגענו לעיר אירקוטסק, אבל לא נשארנו בה לאורך זמן אלא הגענו לעיירה ליסטביאנקה.

אירקוטסק כמובן נמצאת על קו הרכבת הטרנס סיבירית, אבל הנסיעה ממוסקבה לאירקוטסק לוקחת ארבעה ימים שבהם אין לנו נקודות שעצרנו בהן, ולכן בעצם מדובר על ״זמן מבוזבז״ מבחינת הטיול.

מצד שני, יש משהו בחוויה הזו של נסיעה רציפה ברכבת שיכולה להיות מעניינת – בין אם בגלל האפשרות לצפות בנופים השונים (כולל החציה של הרי אורל, ההרים שמפרידים בין אירופה לאסיה) או החוויה של לחוות בצורה יותר ישירה את המרחבים שמאפיינים את רוסיה בכלל ואת סיביר בפרט. אבל כשמדובר על טיול מאורגן, אני מניחה שהשילוב של אורך הטיול (כי הרבה אנשים לא בהכרח מסוגלים לקחת הרבה חופש מהעבודה) ושל העלות שלו (כי אנחנו משלמים על כל יום עבודה של המדריכים) הופכת את הטיסה מוסקבה לסיביר לאופציה עדיפה כדי לחסוך זמן.

ליסטביאנקה נמצאת על חופי ימת בייקל (או אגם בייקל). מדובר על אגם מים מתוקים שמכיל כמעט רבע מכמות המים המתוקים בעולם – אבל האגם לא מאוד ענקי מבחינת שטח – וכמות המים העצומה שיש בו נובעת מהעומק העצום שלו. למרות העומק, האגם קופא בחורפים של סיביר. סביר להניח שהאגם לא קופא עד סוף עומקו אבל כן מספיק מהמים קופאים כדי שאפשר ללכת עליו בצורה בטוחה, למרות שכמובן צריך לדעת מתי בטוח לעשות את זה.

יש בימה כלבי ים ודגים שמאפיינים רק אותו.

הימה היתה מבודדת עד שהתחילו להקים את קן הרכבת הטרנס סיבירי, אבל כיום האיזור כבר הפך להיות מתויר מידי ברמה שבה הסביבה האקולוגית של האגם מתחילה להפגע – ויש הרבה דיבורים על כוונה למנוע גישה אליו של תיירים זרים (למרות שרוב התיירות לאיזור היא תיירות פנים).

באחה״צ הראשון שלנו בעיר פשוט ערכנו שייט באגם.

ביום השני שלנו באיזור היה אירוע בולט בטיול שהפריע לי (וכנראה גם לרבים מהמטיילים האחרים).

כפי שציינתי בהתחלה – הטיול הזה היה הסבב הראשון של הטיול של החברה הגיאוגרפית, ולפי תיאור הטיול היינו אמורים לצאת להליכה קלילה סביב האגם, אז לאכול צהרים – וכנראה גם יהיו לנו כמה שעות אחה״צ להסתובב בשוק המקומי ליד חוף האגם.

בבוקר היציאה אפרת אפילו סיפרה לנו בהתלהבות שהחברה המקומית שבעזרתה נערך הטיול תיקח אותנו בג׳יפים בעליה ולנו תהיה רק הליכה קלילה בירידה לאגם. אבל המסלול התברר כארוך מהצפוי,חלקלק מהגשם בהרבה מאוד מקטעים – והירידה בו היתה די תלולה וארוכה.

היו כאלו ש״קיטרו״ על אורך המסלול, אבל אני ועוד כמה מהמטיילים הרגשנו שהמסלול ברובו היה נעים להליכה (גם אם הלכנו בו בקצב יחסית איטי), אבל שהיו בו כמה בעיות עקרוניות:

  • המסלול היה רטוב מגשמים שירדו יום לפני כן, ולכן היה חלקלק. כשאני נפלתי פעם או פעמיים בגלל שהחלקתי זו לא היתה בעיה, כי מבחינתי קיבלתי כמה מכות לא נעימות בישבן. אבל כשמטיילת בת שמונים פלוס נופלת, הסיכון שהיא תשבור עצם גבוה משמעותית.
  • המסלול לקח יותר זמן ממה שרבים ציפו, לפחות מהתיאור הראשוני של המסלול. מבחינת רובנו (כולל אותי) האורך לא היה משמעותי במיוחד אחרי שהיום יומיים היו.קלילים יותר, אבל כשיש כמה מטיילים מבוגרים (כמו למשל זוג בני שמונים פלוס כפי שציינתי קודם) עבורם טיול כזה פשוט היה מתיש מידי והשפיע על היכולת שלהם להנות משאר הטיול (שרובו עדיין היה לפנינו). בהמשך הטיול היו כמה עאנשים מבוגרים יותר שפשוט ויתרו על פעילויות מסוימות ואפילו ביקשו להשאר באוטובוס (משהו שמסיבות רשמיות לא ברורות לא התאפשר), ובאחד הימים ראיתי שאחד מהם כמעט נפל במדרגות בכניסה לאחד הבניינים, כנראה מרוב עייפות.
  • לקראת סוף המסלול התחילה ירידה די משמעותית – שההתחלה שלה היתה די תלולה. מדובר היה לכל היותר ב 100 – 200 מטרים שהיו מאוד מאוד תלולים (למרות שהירידה כולה היתה לדעתי באורך של כמעט ק״מ), אבל זה היה קטע קשה טכני שהקשה עלי ועל עוד כמה מהמטיילים.

התחושה שלי היתה שהחברה ואפרת (המדריכה) לא הכירו את פרטי המסלול ולכן תיארו אותו כקל, ורק בדיעבד הבינו שהוא קצת קשה יותר מאשר מהצפוי, לפחות עבור מטיילים שהם לא חובבי אתגר. אבל יכול מאוד להיות שגם לא היתה הבנה לגבי רמת הכושר של המטיילים בקבוצה: אמנם היו כמה מטיילים שהיו ״מכורים״ לחדר כושר והיו מהירים, אבל כפי שניתן להבין חלק גדול מהמטיילים לא היה כזה. אבל איכשהו היתה תחושה שהטיול מותאם ל״מהירים״ יותר בקבוצה, והמסלול הזה לא היה האירוע הראשון שבו זה נראה כך. כזכור כשביקרנו בבונקר 42 במוסקבה, אפרת המדריכה הניחה שלא תהיה לנו בעיה לעלות 18 קומות ברגל – משהו שכן הפריע לחלק ניכר מהמטיילים שרצו לעלות במעלית.

חשוב מאוד לציין שאחרי הטיול שלנו – תיאור המסלול השתנה מ״הליכה קלילה סביב ימת בייקל״ למסלול שמיועד ל״אוהבי לכת״ אבל לא ״מיטיבי לכת״. אני חושבת שבהרבה מובנים זה ניסוח שמתאר לא רע את המסלול, למרות שאולי אפשר היה לפרט מדוע המסלול מתואר כך: האם מדובר על אורך המסלול, קצב ההליכה המצופה בו, או קטעים טכניים מאתגרים (כמו עליות וירידות תלולות, או טיפוס על אבנים)? לעיתים זה שיקול שיכול להשפיע על הבחירה האם להצטרף להליכה או לוותר עליה.

מעבר לזה, כפי שאפשר להבין – בטיול עצמו היו אוכלוסיות שונות שהתעניינו בו, וחבל בעיני להגיע למצב שבו אוכלוסיה מבוגרת יותר או כזו שמתקשה במסלולים תאלץ לוותר על חלקים מסויימים בו. אני שואלת את עצמי עד כמה במצב כזה אפשר היה למשל למצוא מסלול קל וקצר יותר, או לפצל את הקבוצה לשני מסלולים באורכים וברמה שונה שתתאים לרמות הכושר השונות כדי שאף אחד לא יאלץ לוותר על החוויה של הטיול ביער. לדעתי אם יש מדריכ/ה מקומי/ת שאפשר לסמוך עליו/ה רעיון הפיצול יכול לעבוד לא רע.

בנוסף, נראה היה שדווקא למדריכים המקומיים היה כיף להצטרף להולכים האיטיים יותר. האנשים שגדלו באיזור אוהבים ללקט פטריות והם מומחים בזיהוי הפטריות האכילות ביער (והיו הרבה מהן אחרי הגשם) – לעיתים הליקוט נועד כדי להביא אוכל הביתה, אבל לא פעם הם מוכרים את הפטריות למלונות או מסעדות באיזור, וכך מרוויחים עוד קצת כסף. לכן אני חושבת שהיה מי ששמח להצטרף לאלו מאיתנו ש״נגררו״ בסוף כי הקצב האיטי שלנו אפשר להם ללקט פטריות בנחת.

אחרי שההליכה לקחה כמה שעות יותר מהצפוי, עלינו לספינה שהובילה אותנו לליסטביאנקה ועילה אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. מכיוון שלרובנו לא היה כבר כוח או סבלנות לשוק המקומי, האוטובוס לקח את רובנו ישר למלון ורק כמה מטיילים נשארו מאחור בשוק וחזרו למלון ברגל.

בבוקר לאחר מכן נסענו לאתר סקי מקומי, שבקיץ ניתן לעלות על ההר לנקודת תצפית יפה על האגם שמשמשת גם כמקום שבו רבים תולים ״דגלי תפילה״ בודהיסטים על העצים בסביבה כדי לפזר את התפילות והברכות לכל האיזור.

בדרך למעלה במעלית הסקי יצא לי לשוחח עם המדריכה הרוסיה המקומית שלנו, שסיפרה לי שהיא מורה לאנגלית שהגיעה במקור מאיזור מוסקבה, אבל קיבלה בונוס שמן ושכר משמעותי כדי לעבור לאיזור סיביר כדי ללמד אנגלית. כנראה שיש לממשל הרוסי אינטרס לפתח את האיזור מכיוון שיש בו עניין גדול לתיירים זרים – ואפשר היה לראות את זה. אפרת הזהירה אותנו מראש שיש סיכוי גבוה שהשירות שנקבל באיזור יהיה גרוע ממה שאנחנו מכירים בגלל שאנשים לא יודעים אנגלית, אבל כולנו הופתענו לטובה כי רוב נותני השירות ידעו אנגלית לא רע – כנראה כתוצאה מהתיירות שהולכת וגדלה לאיזור, אבל דם בגלל ההשקעה של הממשלה הרוסית שמעבירה מורים טובים ל״פריפריה״.

לאחר מכן הלכנו לעוד מוזיאון שהציג בניה מעץ, שבו היו גם לא מעט דוכנים למזכרות שונות, כולל למשל בובות ״מטריושקה״ בדמות כלבי ים שאופיניים לימת בייקל ושאר צעצועים בעבודת יד. למזלנו הגענו גם בזמן לקונצרט שירה שנערך במקום, שאפשר היה לקנות אחריו הקלטות שונות של הלהקה.

ארוחת הצהרים שלנו היתה ארוחה ״ביתית״, משהו שקרה גם פעמיים שלוש נוספות בביקור שלנו באיזור רוסיה. לא פעם משפחות שונות מעדיפות לבשל למטיילים ארוחה רוסית ביתית אופיינית (עם בורשט, וודקה, והרבה שמיר כתבלין) – החל ממשפחות עירוניות במוסקבה, וכלה בבבית קיץ סיבירי אופייני שבו ביקרנו ביום הזה. בבית עצמו יש גינה עשירה שפורחת ומניבה לא מעט ירקות בקיץ, והם גם מגדלים בעלי חיים (אבל כנראה לא למאכל). בנוסף לאוכל שחלק גדול ממנו הגיע מתוצרי הגינה, הקינוח היה ״בליני״ (קרפים רוסיים) שעליהם יכולנו למרוח ריבה ביתית מתותי בר שהמשפחה אספה ביערות קרובים.

משם חזרנו לעיר הגדולה אירקוטסק – שבו ביקרנו במוזיאון הדצמבריסטים, על שם קבוצה של קצינים צעירים ושאר בני אצולה שניסו למרוד בשלטון הצארים באמצע המאה ה 19 – והוגלו לסיביר בעקבות ניסיון ההפיכה הזה.ֿ

משם המשכנו לבית הכנסת המקומי, שבו פגשנו את הרב המקומי שהיה ישראלי במקור ודובר עברית. בהתחלה הוא אמר שהוא ממהר וההרצאה שלו תהיה קצרה, אבל הוא האריך מאוד בהרצאה כשהוא ראה שאנחנו קהל ששמח להקשיב לו.

משם המשכנו סוף סוף לנסיעה הראשונה שלנו ברכבת.

לזכור איפה הייתי בזמן הפיגוע…

זזה הנושא של השרביט החם השבוע.

לי דווקא הכי זכור הפיגוע במגדלי התאומים.

התגוררתי אז בארה״ב בחוץ המזרחי (אטלנטה), והמנהל שלי שגר לידי היה נותן לי טרמפ לעבודה כל בוקר. לכן לשנינו יצא להגיע יחד לעבודה – ולעבור ליד הטלוויזיה שהיתה מותקנת בקומה שלנו בקפיטריה. בשעה שבה נסנו, קצת לפני 9:00, המטוס הראשון כבר פגע במגדל הצפוני, אבל לא היה ברור למה זה קרה, והשדרנים של החדשות חשבו שמדובר על תאונה בשלב זה.

הלכנו למקומות הישיבה שלנו ואני ניסיתתי להכנס לאינטרנט כדי לבדוק מה נכתב על הנושא, אבל לא הצלחתי להתחבר. בהתחלה חשבתי שאולי היה עומס על הרשת בגלל המצב ובגלל זה לא הצלחתי להתחבר, אבל בדיעבד שאלתי את עצמי האם אולי זה היה מכוון (ובמיוחד כי האיזור שלנו בקומה היה מוקדש לנו הישראלים, שמבחינת ארה״ב אנחנו זרים).

כמה דקות אחר כך כבר היו צעקות מכיוון הטלוויזיה – המטוס השני פגע במגדל הדרומי ואז כבר היה ברור שמשהו חריג קורה ושלא מדובר על ״סתם״ עוד תאונה, ורובנו נשארנו צמודים לטלוויזיה לאורך כל היום. יש לי רושם שהאינטרנט גם הוא חזר בשלב מסוים ויכולנו לקרוא פרשנויות.


למרות שגם ברצח רבין היתה לי קצת פאדיחה.

בדיוק התחלתי ללמוד לתואר ראשון בב״ש, וכמי שגרה בירושלים העדפתי לנסוע לב״ש במוצ״ש כדי לא לאחר להרצאה שהיתה לי בראשון ב 8 בבוקר.

יצאתי מירושלים הרבה לפני ההפגנה, ובגל שהייתי עייפה הלכתי לישון מוקדם בלי לצפות בטלוויזיה. גם בוקר אחרי התעוררתי קצת אחרי 7 ולכן לא פתחתי רדיו כי הנחתי שהחדשות כבר הסתיימו.

רק כשההרצאה הראשונה שלי בוטלה בגלל ״אבל לאומי״ שלא הבנתי – שאלתי את אחת הסטודנטיות האחרות מה קורה והיא סיפרה לי שרבין נרצח.