יום ללא חשמל?

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, הפסקות חשמל היו מאוד נפוצות יחסית להיום, ואיכשהו תמיד היו לנו נרות וגפרורים נגישים כדי להדליק אותם במקרה כזה. אני זוכרת שהיה משהו קצת כיף בשקט של הפסקת החשמל, למרות שזה גם אמר שלא יכולנו לצפות בטלוויזיה (למרות שאז היה רק ערוץ אחד שחלק משמעותי מהתוכניות בו היה משעמם עבור ילדים).

היום כמבוגרת אני תמיד מודאגת שהפסקת חשמל תגרום לנזקים, כמו למשל מצב שבו היא תתרחש בדיוק כשמכונת הכביסה שלי עובדת, או האם המקרר שלי יתקשה להתאושש מהפסקת חשמל ארוכה.

אבל בתקופה שבה עבדתי בהרצליה פיתוח, היה יום אחד בעבודה שבו הגענו בבוקר ולא היה לנו חשמל, או שההפסקה התחילה ממש דקות ספורות אחרי שהתחלנו לעבוד. בהתחלה הנחנו שמדובר על תקלה זמנית והחשמל יחזור תוך חצי שעה או שעה, משהו שקרה כבר בעבר. לכן התיישבנו בלובי, וכשזה לקח יותר מכמה דקות חלקנו הלכנו לסניף ארומה הקרוב לקנות קפה (היה בסניף גנרטור) וכשההפסקה התארכה עוד יותר – אפילו הלכנו לקניות בחנויות באיזור (אני למשל קניתי שני זוגות של סנדלים או כפכפים בחנות ״קולומביה״ הקרובה).

אבל הפסקת החשמל לא הסתיימה. בשלב מסוים, אחראי התחזוקה של החברה שלנו התחיל לנסות לבדוק מה קורה – וגילה שאיכשהו תיקונים או התקנה של כבלים או כל דבר אחר שדרש חפירה גרם לקריעה של כבל חשמלי דיע רציני שגרם להפסקת חשמל באיזור די גדול של הרצליה פיתוח, והתברר שייקח זמן עד שהכבל יתוקן והחשמל יחזור.

כשזה התברר, המנהלים שלנו החליטו לשלוח את כל העובדים הביתה כי אם החשמל יחזור באותו היום – הוא כנראה יחסור די קרוב לסוף יום העבודה, אם לא אחרי סוף היום. המשמעות של זה היתה בעצם יום חופש על חשבון החברה, כי אי אפשר היה חוקית להוריד יום כזה מימי החופשה שלנו.

אבל בדיעבד התברר שהחשמל חזר בערך שעתיים או שלוש אחרי שנשלחנו הביתה – מה שהיה משאיר כמעט חצי יום עבודה עבורנו, אבל בשלב זה כשאנשים חזרו הביתה ונסיעה לעבודה היתה לוקחת להם לא מעט זמן, כבר לא השתלם להחזיר את כולם למשרד.

״האמת לגבי מידה 0״ – חלק שני

שבוע ראשון: לואיז מרגישה מתוסכלת מכך שהיא צריכה לבצע אימון ארוך לטעמה על בסיס יומיומי – ריצה של 5 ק״מ, ואז אימון משקולות לשעה. בתור אמא עובדת, היא מרגישה שאין לה זמן לזה, כי היא פעילה בחיים שלה לשעות ארוכות ולהתחיל את היום מוקדם עוד יותר נשמע לה כמו אופציה לא מציאותית.

היא גם מתחילה מהר מאוד להרגיש מותשת במהלך התפקוד היומיומי שלה, כנראה בגלל השילוב של ספורט מאומץ (שהיא לא רגילה אליו) ותזונה מאוד דלה בתוכן ובקלוריות, ובקושי גוררת רגליים.

כמגישה בתוכנית טלוויזיה שעוסקת בבגדים, ללואיז יש הזדמנות לשוחח עם דוגמניות לגבי הלחץ להיות רזות. אחת מהן מספרת לה על החוויות שלה כמי שניסתה להשתלב בתעשיית האופנה העילית בפאריז – שבה מידה 36 ואפילו 34 נחשבת לשמנה, ושבה הסוכנים של הדוגמניות היו מגיעים לביתן ומוציאים מהמקרר כל מאכל שהם חשבו שאסור לדוגמניות לאכול. מיד אחרי השיחות עם הדוגמניות בתוכנית שלה, לואיז משוחחת עם סוכן שכזה, והוא אומר שהתמורה לקריירת דוגמנות היא כזו גדולה שהיא מצדיקה את ההרזיה הקיצונית וכל מה שנדרש כדי להגיע אליה, גם הרעב והחולשה. הוא מצדיק את זה בכך שהמעצבים רוצים לקבל תשומת לב לבגדים, והבגדים נראים יותר טוב על מישהי גבוהה וכמה שיותר רזה – ורק כך הם מקבלים כתבות ואפילו שערים במגזינים.

הסרט דן בכך שתעשיית האופנה היא זו שגורמת לרזון קיצוני להחשב כיפה ומעורר השראה, והדוגמניות פשוט חייבות להיות רזות מספיק כדי להכנס למידות שהמעצבים מייצרים, והמעצבים מייצרים מידות מאוד מאוד קטנות. יש דיונים שהעלו השערה שמכיוון שרבים מהמעצבים הם הומוסקסואלים, הם רואים בגוף של נער (מאוד רזה, בלי ״בליטות״ מיותרות של חזה נשי או אגן נשי רחב) כגוף היפה, ובעצם גם נשים מאוד רזות צריכות להרעיב את עצמן כדי להעלים כל סממן נשי כדי להתאים את עצמן לגזרות שהמעצבים מייצרים.

יש מי שרואה באמירה הזו הומופובית, ובצדק – אבל אי אפשר להכחיש שעולם האופנה הגיע לקיצוניות מאוד גדולה בכל מה שקשור לרזון. הסרט עצמו צולם בשנת 2007, שבה התופעה באמת הגיעה לקיצוניות הכי גדולה שלה. אמנם בימינו המצב התחיל להשתפר (ויש אפילו דוגמניות למידות גדולות), אבל דוגמניות עדיין צריכות להיות מאוד מאוד רזות. כל זה למרות החוקים שנכנסו כדי למנוע הרעבה עצמית, בעיקר בעקבות מותן של שתי דוגמניות מאנורקסיה (משהו שמתואר בסרט עצמו) שגרמו כנראה לשינוי וקבלה שהמצב לא יכול להמשיך ולהפוך לחמור יותר.

לואיז מספרת שהחלק הקשה של היום הוא בערב – כי הרעב שלה הכי חריף, אין לה כוח, והיא רק רוצה ללכת לישון כדי לא להיות רעבה ועייפה. היא גם שמה לב שבערב אין לה כוח להתאמן – לא ברור האם בגלל שזה בערב או בגלל שהעייפות והרעב מצטברים עם הזמן.

לואיז מגישה שאין לה סבלנות לבן שלה צ׳ארלי, והיא אפילו עייפה מידי כדי לצאת איתו להליכה או לפעילות שדורשת ממנה אנרגיות.

ועדיין בסוף השבוע הראשון לואיז רזתה 2.7 ק״ג, וגם ההיקפים שלה הצטמצמו.

שבוע שני: ללואיז יש פגישה עם הסוכנת שלה, וקשה לה למצוא משהו לאכול במסעדה. היא משועממת מהאוכל, ואם בעבר היא ציפתה לאכול במסעדות, עכשיו היא מרגישה שלא כיף לה יותר והיא משועממת.

כחלק מהמחקר שלואיז מנסה לעשות עבור הסרט, היא מבקרת במרכז שמטפל בנערות צעירות עם הפרעות אכילה.אחת הנערות אומרת שבהחלט יש לחץ להרזות שמגיע בין השאר מתעשיית האופנה, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו כי כל מעצב מגיע למידה קטנה יותר ויותר ואז תמיד תהיה הדוגמנית שתצליח להשתחל אליה – ואז יש לחץ על האחרות לרזות עוד יותר, מה שנותן השראה למעצבים ליצור בגדים יותר ויותר קטנים.

הנערות מדברות על חוסר השביעות שלהן בחיים בכלל שהתמקד במשקל שלהן ותחושת השנאה העצמית שהן הרגישו כי הן לא היו ״מספיק רזות״, עד כדי כך שהן אפילו הגיעו לשלב שבו הן חששו לשתות מים כדי שהן לא יעלו במשקל בגלל המים. אחרת מתארת חשש ממשחת שיניים כי היא לא הבינה איך משהו יכול להיות טעים ועדיין להיות ללא קלוריות.

לואיז עצובה ונדהמת מכך שאחת המטופלות היא בקושי בת 13 וכבר מתמודדת עם אנורקסיה במצב כזה קשה.

חלק מזה נובע מכך שדיאטת הכסאח שלה משפיעה לרעה על מצב הרוח שלה – גם בגלל הרעב התמידי (במיוחד כי היא צריכה לבשל לבן שלה אוכל רגיל, שכולל למשל פסטה שאסורה לה), אבל גם בגלל שיש לדיאטות הרעבה השפעה כימית גרועה על המוח שגורמת למצב רוח גרוע, חוסר סבלנות, ועצבים. בעלה, אמא שלה וכנראה שגם הבן שלה מרגישים בזה – והיא נמצאת רק באמצע השבוע השני מתוך הדיאטה שהיא קבעה לעצמה, וברור לה כבר מעכשיו שמצבה הנפשי ימשיך להתדרדר לאורך ההרזיה – והיא באמת לא מבינה איך אנשים מתמודדים עם זה לאורך זמן.

מי שכן מכירה את הלחץ הזו היא הזמרת מלאני סי, שהיתה חברה בלהקת הספייס גירלס בשנות התשעים. במהלך הקריירה שלה בלהקה, הלחץ עליה להשאר רזה היה כזה חמור שהיא פחות או יותר חיה על פירות וירקות בלבד, למרות שהעבודה בלהקה היתה עבודה פיזית קשה שכללה הופעות וחזרות שכללו לא רק שירה אלא גם לא מעט ריקודים, וכמובן גם עבודה דומה על קליפים לשירים. וכשהיא חזרה לאכול ועלתה כמה מידות – הצהובונים בבריטניה לעגו לה על כמה שהיא שמנה ברמה של השמנה חולנית, למרות שהיא לבשה מידה 42 – 44 שרחוקה מלהיות השמנה חולנית.

בעיני מלאני סי הבעיה היא התקשורת היא האשמה כי היא לא מסוגלת אף פעם להתאים את עצמה לדימוי חיובי – היא תמיד היתה רזה מידי או פשוט שמנה מידי, ואף פעם לא במשקל הנכון. מל מתייחסת להתהלות שלה כהפרעת אכילה, ואומרת שאלו חיים אומללים שבהם האוכל ניהל אותה, והיא לא יכלה אפילו לצאת לאכול במסעדה או אירוע כזה או אחר כי היא לא ידעה איך לאכול בהם. כל אלו גרמו לה להפוך למתבודדת ופגעה בחיי החברה שלה (ונשמע שההשפעה מורגשת עד צילום הסרט). ונשמע שזה משהו שלואיז מזדהה איתו כי היא עצמה מאוד מוגבלת ביכולת שלה לצאת עם בעלה או עם חברות בגלל הדיאטה כי היא מוגבלת ביכולת שלה לאכול וגם להנות מרוב עייפות ומצב רוח רע.

שבוע שלישי: מדובר על נקודת האמצע של הדיאטה.

לואיז ירדה קצת פחות מקילו בשבוע השני, אבל כבר לא נעים לה שבעלה נוגע בה כי היא יודעת שהוא אהב את הגזרה המקורית שלה, ועכשיו היא רזה מידי לטעמו והצלעות שלה בולטות.

גם בביקור אצל הדיאטן היא מתחילה להרגיש ממש לא בריאה: היא מצוננת כרונית, העור שלה יבש, וכך גם העיניים שלה, שלא לדבר על כך שהיא סובלת מכאבי בטן. הדיאטן ממש מנסה לשכנע אותה להפסיק כבר אחרי שבועיים – בגלל הפגיעה הבריאותית, אבל גם בגלל שהיא יורדת במשקל לא רק בגלל שריפת שומנים, אלא כי הגוף שלה גם שורף חלק מהשרירים שלה (למרות שהיא מתאמנת לא מעט). במצב כזה, כשהיא תפסיק את התהליך שהיא מעבירה את עצמה – חילוף החומרים שלה יהיה איטי יותר בין השאר כי תהיה לה פחות מסת שריר, וכשהיא תעלה חזרה במשקל היא עלולה לעלות בעיקר מסת שומן, ואז גם אם היא תגיע למשקל ההתחלתי שלה – היא תהיה בעצם שמנה יותר כי הגוף שלה יכיל פחות שריר אלא יותר שומן.

הדיאטן גם מציין שלרוב מי שמרזה כך חושב שהוא יכול להספיק אחרי תקופה קצרה – אבל לרוב זה לא קורה אלא לרוב מתפתחת הפרעת אכילה בגלל ההרגלים האלו. אבל לואיז מתעקשת להמשיך כדי להוכיח את הנזקים של השאיפה למידה אפס. בסוף השבוע השלישי לואיז ירדה עוד קילו לירידה כוללת של 4 ק״ג, וירידה מאוד משמעותית בהיקפים שלה.

שבוע שלישי: הקשיים מול האכילה הדלה ומול המשפחה שלה ממשיכים, אבל איכשהו האימונים נותנים לה תחושה של שגרה – למרות שהיא זקוקה באופן דחוף למוטיבציה, ולכן מנסה להתאמן כשמולה תלויה השמלה במידה אפס שהסטייליסטית בלוס אנג׳לס קנתה לה.

היא משוחחת עם סופי, חברת ילדות שסבלה מאנורקסיה – ושתיהן מסכימות שהמחסור באוכל משפיע על המוח וגורמת לדיכאון, וגם לחוסר בטחון שרק הולך ומתגבר. לכן לואיז רוצה לחזור לבית הספר לאמנות שבה היא למדה – וגילתה שלמרות שכשהיא למדה שם לא היה דגש גדול על המשקל, כיום זה קיים הרבה יותר, וכל הנערות בעצם מכירות לפחות מישהי אחת שסובלת מהפרעות אכילה.

לואיז מרגישה חלשה מתמיד, ולמרות הכל חייבת להמשיך לעבוד (גם אם קשה לה לעמוד על הרגליים ולזכור את השורות שלה) – אבל כשבתוכנית שבה היא עובדת מגישים לאנשים אוכל טעים ועשיר, היא נאלצת לאכול שוב דגים וסלט ירוק. ואז היא מספרת שהיא איבדה את הנייד שלה – ערב לפני כן היא היתה כל כך מורעבת שהיא הלכה למקרר מיד כשהיא הגיעה הביתה, ופשוט שכחה בו את הטלפון שלה.

אבל לואיז מרגישה שהיא מתחילה לחשוב אחרת על אוכל, ולהרגיש אשמה כשהיא אוכלת משהו, גם כשזה משהו מותר. היא מבינה שכך מתחילה הפרעת אכילה, במיוחד כשבכל פעם שמגיעים למטרה מסוימת – קל מאוד פשוט להציב את המטרה הבאה.

שבוע רביעי: לואיז מנסה בכל כוחה לרדת את המשקל הסופי שיאפשר לה להכנס לשמלה. היא אפילו מזמינה חליפה מיוחדת שאמורה ״לשרוף שומנים ולהקטין היקפים״ (או אולי פשוט להזיע כדי להוריד משקל מים?), אבל מרוב שהיא חולה היא לא יכולה לנסות לעבוד איתה, ואפילו נאלצת להפסיק את תוכנית ההרזיה המקורית שלה כי היא כל כך חולה.

אבל היא מרגישה שהיא חייבת להגיע לסוף התהליך – ועולה על מטוס ללוס אנג׳לס כי היא כבר לא מסוגלת להמשיך לבד בתהליך לימים האחרונים שלו. בלוס אנג׳לס היא הולכת לכל מיני טיפולים כמו מסאג׳ או דיקור סיני כדי לנסות לרזות, אבל בסופו של דבר היא חוזרת לחדר הכושר של בארי כדי לנסות לסיים את התהליך.

בניגוד לכל האנשים בסביבתה הקרובה של לואיז, בארי חושב שהיא נראית נהדר – רק כי היא רזתה, למרות שהיא נראית חולה וחיוורת, ובאופן כללי רואים שהיא לא בריאה (משהן שהוא מכחיש וטוען שהיא נראית בריאה ואפילו זוהרת). והוא כמובן שמח לאמן אותה כדי לאפשר לה להמשיך לרזות, גם אם אין לה כוח לסיים חלק קטן מהאימון, ורואים את זה.

טונגלי

העיר טונגלי, פרוור נוסף של שנחאי, היתה היעד הבא שלנו. העיר ידועה בתעלות שלה שהופכות אותה למעין עיר שדומה לונציה, כשלצד התעלות יש כמובן מדרחוב עם הרבה חנויות ומסעדות – וכמובן שייט בספינות בתעלות עצמן סטייל ונציה.

וכמובן שגם בה יש שוק שבו ביקרנו:

עדכון הרזיה?

בעצם היו כמה סיבות שבגללן רציתי לעדכן בנושא ההרזיה שלי.

הראשונה היא שמאז תחילת הקורונה רמת הספרט שעשיתי התחילה "להתדדר", ולאורך זמן מצאתי את עצמי מתאמנת פחות ופחות. למשל בעבר בשלושה ימים בשבוע הייתי בחדר הכושר עצמו שבו הייתי עושה אימון משקולות ואז אימון מחזורי (כלומר קטעים מאומצים וביניהם מנוחה) של 40 – 50 דקות, אבל למרות שהתמדתי באימוני המשקולות – עם הזמן הלכתי פחות ופחות על ההליכון עד שלאחרונה מצאתי את עצמי עושה אימון משקולות בלבד. במקביל הייתי הולכת להתאמן יומיים בשבוע בבריכה – אבל ועם הזמן האימונים שלי בבריכה הפכו משחיה של משהו בין 1 – 1.2 ק"מ לשחיה של 600 – 700 מטרים עם הרבה הפסקות באמצע ועם הרבה פחות מאמץ.

אבל לפני שלושה שבועות החלטתי לקחת את עצמי בידיים. זה התחיל מאימונים יחסית קצרים על ההליכות – בהתחלה 10 דקות של אימון מחזורי שכלל דקה של הליכה בקצב בסיסי, ואז 2 דקות של הליכה בעליה באותו קצב, ואז עוד 2 דקות של הליכה בעליה פחות גבוהה אבל בקצב מהיר קצת יותר. התחלתי לאט לאט לעלות את הזמן וגם את הקושי של כל מחזור מבחינת שיפוע ומהירות, ואמנם ייקח לי זמן לחזור לאימון המקורי אבל עדיף פחות מאשר כלום.

בשחיה התחלתי לחזור לשחיה של 1.2 ק"מ – והחלטתי להוסיף אימון שחיה שלישי בימי שישי בצהרים. באימון הראשון שעשיתי יום שישי החלטתי לאתגר את עצמי, ושחיתי 1.7 ק"מ. זה היה קשה, אבל פתאום מצאתי את עצמי משחזרת את ההישג גם באמצע השבוע בימים שהגעתי לבריכה מוקדם.

אני מודה שזה היה מעייף במצטבר, ואני שמחה שעכשיו בחגים יש לי הזדמנות קצת לנוח מזה כדי לתת לגוף שלי להתאושש.


ויש את הנושא של האוכל.

האכילה שלי רחוקה מלהיות מושלמת, אבל לאחרונה שמתי לב לזה שהמשקל שלי יציב כבר כמה חודשים, ואפילו עם קצת נטיה לירידה מאוד איטית בשבועות האחרונים. אני לא מרוצה מזה שהוא לא יורד, אבל מצד שני בניגוד למה שקרה מא תחילת הקורונה – כבר תקופה די ארוכה (מאז סוף אפריל או תחילת מאי) לא היתה לי עליה רצינית במשקל, למרות שהיו לי תקופות שבהן אכלתי פחות טוב.

אני מרגישה כאילו כשיש אירועים של אכילה לא בריאה – הם נגמרים מהר יותר מאשר פעם, וכנראה גם שהפעילות הגופנית קצת מפצה עליהם – אבל במקביל גם הפעילות הגופנית כנראה עוזרת לי לאכול בריא יותר בארוחות שאני כן אוכלת בהן בריא, ואני למשל מבשלת הרבה יותר בבית.

אני חושבת שערב ראש השנה והיום הראשון של החג די ייצג את זה. חשוב לספר שהתארחנו אצל ההורים שלי – ויש באירוח הזה המון מוקשים לדיאטה, במיוחד בשנים האחרונות שבהן אנחנו מתארחים כמשפחה עם נכדים. מעבר לעובדה שיש תמיד מלאי מוד גדול של חטיפים בבית עבור ה״נכדים״, לוח הזמים של הארוחות מאוד לא מסודר – אז נוצר לא פעם מצב שאני ממש ממש רעבה ויש עוד הרבה זמן עד הארוחה הבאה, ואז אני מבלה את הזמן עד הארוחה בנשנשת של כל מיני דברים כדי להתגבר על הרעב בלי ממש להרגיש שובע – עד שאני מגיעה לארוחה ואחרי בערך שני ביסים של מרק עם קניידלעך אני מרגישה פתאום מפוצצת – וגם אשמה שנישנשתי שטויות מקום לאכול אוכל משביע ומזין.

בבוקר של ער ראש השנה דאגתי לעשות הרבה אירובי, והשתדלתי לאכול בריא בארוחות מסודרות במשך היום – כשבארוחת החג השתדלתי לא להגזים בכמויות ולאכול ארוחה מאוזנת מבחינת אבות המזון ולאכול הרבה סלטים.

היום הראשון של החג הלך קצת פחות טוב, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הוא הלך הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. בהחלט התאפשר לי לתכנן יותר טוב את הארוחות בלי להגיע לאף אחת הן מורעבת. מה שכן הפריע לי זה שאכלתי קצת יותר מידי פחמימות בארוחת הצהרים, ויותר מידי מהקינוחים למרות שגם פה – היו שנים שזה היה הרבה יותר גרוע.

על בתי ספר וחופשות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הורים רבים מתלוננים על כמות החופשים הגדולה שיש במסגרת מערכת החינוך הישראלית, ובמיוחד על תקופת החגים של תשרי שנופלת לא פעם קרוב מאוד לחופש הגדול. מעבר לזה, חלק משמעותי מהבעיה נובע מכך השילדים מקבלים חופשים בחגים שבהם להורים אין חופשים – החל מחנוכה, פורים, או בל״ג בעומר (שהוא חג מפחיד בפני עצמו עם המדורות שילדים אוהבים לתפעל בעצמם), וכלה בחופשה ארוכה לפני חג הפסח, שלא לדבר על החופש הגדול עצמו.

אבל בואו נחשוב על זה מזווית שונה קצת.

קודם כל, להיות מורה זו עבודה קשה. אם לכם קשה להשתלט מידי פעם על הילדים שלכם ולגרום להם להתנהג יפה – תתארו לעצמכם כמה קשה להשתלט על 30 – 40 ילדים בכיתה כשהם משתוללים ולא משתפים פעולה, ובין לבין המורים גם צריכים גם ללמד את הילדים ולהספיק כמות מסוימת של חומר. וכמובן שלמורים יש עבודה שהיא מעבר לשעות שלהם בכיתה – החל מתכנון שיעורים וכלה בבדיקת מבחנים ובקבלת שיחות טלפון מההורים. לכן המורים זקוקים לחופשות האלו כדי להרגע ולהתרענן (ובינינו, גם הילדים, ובמיחד הצעירים – גם זקוקים למנוחה הזו).

ועד נקודה שרבים לא חשובים עליה היא שלמורים אין גמישות באיך ומתי הם יכולים לקחת חופשים – הם לא יכולים לקחת חופש בזמן שהלימודים נערכים. יכול להיות שלהורים לילדים קטנים זה באמת נוח – אבל לאלו שלא הורים, או שהילדים שלהם כבר גדולים שההורים לא בהכרח רוצים או צריכים לקחת חופש במקביל להם זה באמת מגביל. למשל המורים נאלצים ללטוס לחו״ל או לנסוע לנופש דווקא בתקופות שבהן המחירים לחופש או טיסות הכי יקרים כי מן הסתם יש בתקופות האלו הכי הרבה ביקוש.

וחשוב גם לזכור שגם ב״חופש הגדול״ יש למורים לא מעט פעילויות שקשורות למקצוע – כפי שמפורט בפוסט הבא.

ויש עוד היבט חשוב: חלק גדול מהחגים בלוח השנה הישראלי הם חגים דתיים, ולכן רבים רוצים לחגוג אותם כחלק מהמסורת, ואלו ששומרים יותר על מנהגי הדת או המסורת גם מחויבים לקחת את הימים האלו כחופש, בין אם הם המורים או התלמידים. וזו כנראה גם הסיבה לכך שיש חופש לפי פסח, כדי לאפשר למורות לנקות את הבית לקראת החג בגלל הדרישות המחמירות שלו לשומרי המסורת.


מצד שני, המסגרת הנוכחית של מערכת הלימוד בישראל באמת לא תואם את שעות העבודה ומסגרת החופש של ההורים, לפחות בתקופה הנוכחית.

כי לפני כמה עשורים, היה נהוג שאמהות רבות עובדות במשרה חלקית כדי להיות אלו שמטפלות בבית ובילדים – אבל כיום גם לנשים חשוב לעבוד במשרה מלאה ולבנות קריירה (שאיפה שהיתה כמעט לא קיימת בעבר). במצב כזה האמהות למשל באמת היו בחופש בתקופה כזו או אחרת לפני פסח כדי לנקות את הבית כמו שצריך. מעבר לזה, בעבר גם סבא וסבתא היו הרבה יותר זמינים לשמור על הילדים בימים שבהם ההורים לא היו זמינים – משהו שלא קיים כיום כשסבא וסבתא שמסוגלים לטפל בילדים הם לרוב מאוד פעילים בעצמם ולכן אין להם זמן להיות הבייביסיטר הצמוד של הנכדים.

לכן המצוקה של ההורים קשה משמעותית היום מאשר היא היתה פעם – אבל בניגוד לשינוי שקרה בעולם החיצוני, מערכת החינוך לא השתנתה, ויש תחושה שהיא מסרבת להשתנות כי הועדים השונים עסוקים בשמירה על ״זכויות״ המורים ולא בהתאמה של מערכת החינוך לאורח החיים של האוכלוסיה שמשתמשת בשירותיה של מערכת החינוך.

על חגים ואוכל

כשהייתי ילדה, סבתא שלי מצד אמא היתה מארחת אותנו בכל החגים. היו לכך כמה סיבות: סבתא מצד אבא היתה דתיה כך שהיה לנו קשה להגיע אליה לחגים (כי לא היה אצלה מקום לארח את כל המשפחה ליומיים רצופים כי לא יכולנו לנסוע חזרה הביתה), אבל גם סבתא מצד אבא גרה מאוד קרוב אלינו ויכולנו לבקר אותה באופן שוטף (לרוב היינו קופצים לביקור בכל מוצ״ש), אבל סבתא מצד אמא גרה בצפון במרחק של המון שעות נסיעה בימים שבהם לא היה כביש 6 (וגם הרבה פחות כבישים מהירים באופן כללי) והמכוניות היו איטיות בהרבה.

לכל חג היו לסבתא שלי מאכלים מיוחדים. למשל בפסח היו לה מצות מטוגנות במילוי פירה, ובשבועות היא היתה מכינה בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים. אבל עדיין היו לה מאכלים שהיא היתה מכינה כל השנה, כמו למשל ״מרק פירות״ (שהיה בעצם משקה מבוסס בעיקר על תפוחים, שילוב של סוכר וסוכרזית, ואיכשהו היה תמיד ורוד, כנראה בגלל שילוב של פודינג כזה או אחר) – או ״קומפוט״ שבעצם היה גם מעין מרק פירות, רק עם פירות יבשים כמו משמשים, צימוקים ושזיפים מיובשים שהיא היתה מבשלת ומגישה עם מי הבישול בתור קינוח.

שתי הסבתות שלי לא היו מבשלות ממתכונים מסודרים, אלא הרבה ״לפי העין״, ולכן מאוד קשה היה ללמוד מהן איך לבשל כמו שהן בישלו. מעבר לזה, לא מעט מהחומרים שבהם הסבתות השתמשו כדי לבשל כבר נחשבים ללא בריאים, כמו למשל מרגרינה – ושימוש בתחליפים (אפילו אם הם איכותיים יותר) משנה את הטעם של האוכל.

אני מניחה שלא יוצא לי לשחזר את המאכלים האלו כי אני לא מבשלת למשפחה. אי אפשר להכין למשל בלינצ׳ס בלי להכין הרבה יותר בלינצ׳ס ממה שאני מסוגלת או אפילו רוצה לאכול בארוחה או שתיים, וכך גם לגבי הרבה מאוד מהמאכלים שסבתא שלי הכינה לחג.

מצד שני, אמא שלי לא אוהבת שמישהו אחר מכין אכל לחג, כי היא אוהבת לתכנן את התפריט בעצמה – ואיכשהו המאכלים של סבתא שלי לא ממש משתלבים לה בתפריט. כנראה שיש לה מאכלים משלה, שה״נכדים״ כבר רגילים אליהם והיא חוששת לנסות משהו חדש כדי שהנכדים לא ירתעו ממנו.

״האמת לגבי מידה 0״ – חלק ראשון

הסרט הבא הוא סרט דוקומנטרי שהפיקה זמרת העבר ומגישת הטלוויזיה הבריטית לואיז רדנאפ.

לואיז היא אישה רזה ויפה ונחשבת ככזו בעיני הציבור – והיא לובשת מידה 8 בריטית שמקבילה למידה 36 האירופאית המוכרת לנו. ובעבר מידה 36 היתה מידה שכל אישה ראתה למידה של ״אישה רזה״ – אבל בתקופה שבה היא יצרה את הסרט, ה״אופנה״ קבעה שמידה 8 בריטית / 4 האמריקנית / 36 האירופאית היא מידה כבר די סתמית ואפילו ״נורמלית״ – ושמידה 0 האמריקנית (המקבילה למידה 4 הבריטית או מידה 32 האירופאית והישראלית) היא הרזה החדש – לפחות עבור השחקניות ההוליוודיות, אבל בעצם ההגדרה גם חלחלה לציבור הנשים הכללי.

חשוב לציין שבשלב מסוים אפילו התחילו בתעשיית האופנה והקולנוע (והבידור באופן כללי) לדבר על מידה ״00״, כלומר מידה 30, כעל ״הרזה חדש״, אבל התופעה נפסקה די מהר – לדעתי בגלל העובדה שהיה בלתי אפשרי לרוב המכריע של הנשים הבוגרות לרדת למידה כזו, בשילוב העובדה שהמודעות לכך ש״מידה 0״ לא בריאה גדלה, בין השאר בזכות הסרט של לואיז.

לואיז החליטה לעשות ניסוי ולנסות לרזות למידה אפס תוך חודש – למרות שהיא עצמה נחשבת לאישה רזה ומושכת. היא עצמה יודעת שמדובר על תהליך לא בריא וקשה (למרות שכוכבות הוליוודיות מנסות להגיד שמדובר על תהליך קליל ובעצם בריא). היא עצמה אומרת שחשוב לה לחוות את הנושא באופן אישי כדי שהיא תוכל ליצור סרט אמין, אבל בעצם עולה השאלה עד כמה הרצון הזה לרזות הוא בעצם ״גימיק״ כדי למשוך צופים.

כדי לתת לעצמה מוטיבציה, לואיז מבקרת בין השאר בלוס אנג׳לס, בירת ה״מידה אפס״ העולמית, והיא מחליטה לקנות שמלה במידה אפס כדי לתת לעצמה השראה להרזיה – אבל כשהיא מנסה למדוד שמלות כאלו כדי לקבל פרופורציות על כמה היא צריכה להרזות, החוויה מתסכלת אותה מאוד כי היא לא מצליחה להכנס לאף אחת מהשמלות בצורה שהפתיעה גם אותה.

חלק מהחששות שלה נובעים מהסביבה הקרובה שלה – בעלה ואמא שלה שדואגים שהתהליך שהיא עומדת לעבור יהיה לא בריא, ובעלה חושש שהיא תהפוך לאישה רזה מידי ולא מושכת. כך גם איש מקצוע שהיא מתייעצת איתו (דיאטן שכנראה מתמחה בהפרעות אכילה) שמנסה להסביר לה שהיא תהפוך להיות מאוד חולה ותהרוס לעצמה את חילוף החומרים ולכן כשהיא תפסיק עם התהליך – היא תעלה מהר במשקל ובצורה פחות בריאה מאשר קודם. אני מניחה שאלו הדברים שלואיז מנסה להדגים בעזרת הניסוי הזה שלה (לדעתה היא לא תוכל לדבר על הנושא בלי לחוות את זה בעצמה), כך שהיא מתקדמת בו בכל זאת.

חשוב לציין פה שלואיז מגבילה את הניסוי לשלושים יום, ותעשה את זה בליווי רפואי צמוד, משהו שרוב מי שמנסה להפוך לרזה מאוד לא עושה. אחרי השיחה עם הדיאטן שילווה אותה היא בטוחה ששיחה איתו תגרום לכל מי שחושבת שדיאטה כזו היא רעיון טוב להמנע ממנה – אבל המציאות מוכיחה שלרוב נשים ילכו להרזות בכל מקרה, גם במחיר של פגיעה בריאותית. אולי במובן מסוים רבות עדיין מקשרות בין הרזיה כזו קיצונית להצלחה (כמו למשל כוכבות הוליווד רבות) או בין הרזיה לבריאות באופן כללי, בלי להבין שקיצוניות לא בריאה גם כשזה מגיע להרזיה.

לואיז מצטלמת לפני התהליך בלי סטיילינג, איפור מקצועי או תיקונים בפוטושופ, ומופתעת מכמה ״רע״ היא נראית יחסית לדימויים שהיא לרוב רואה של עצמה – מה שמעיד שההרזיה עצמה היא לא בהכרח הבעיה היחידה שגורמת בעיות בדימוי העצמי לרוב הנשים אלא גם העיבוד של התמונות של הכוכבות מעבר לרזון שלהן.

הביקור הראשון של לואיס בלוס אנג׳לס נועד כדי שהיא תוכל לקבל תוכנית אכילה ואימונים מהמקום שבו מקדשים את ״מידה 0״ המיתולוגית, ויש לא מעט מכוני כושר שעוזרים לאלו שחולמות להיות כוכבות להרזות למידה המתאימה. לואיז עובדת עם מישהו בשם Bootcamp Barry – כש״בוטקאמפ״ הוא המילה האמריקנית שמקבילה לטירונות. בארי מקבל את לואיז בחדר כושר הרועש שלו, והוא מצפה מלואיז לאכול מעט מאוד, מרשימת מאכלים מוגבלת מאוד – ולהתאמן הרבה. הוא אומר שלרוב התוכנית שלו יותר רגועה, כי לרוב לוח הזמנים להרזיה הוא יותר ארוך משלושים היום שלואיז הקציבה לעצמה כדי להגיע למידה 0.

בסופו של דבר התזונה של לואיז כוללת שיבולת שועל לארוחת הבוקר (יחד עם חביתה) והיא יכולה לאכול תותים ואוכמניות (בל רק עד 11:00 בבוקר), ובצהרים ובערב היא אוכלת רק ירקות ירוקים ודגים.וכפי שבארי כל הזמן מזכיר לה – גודל המנה שלה הוא כגודל האגרוף שלה, שהוא די קטן.

לואיז מנצלת את הביקור כדי לשוחח עם חברה בריטית שעברה ללוס אנג׳לס כדי להצליח כשחקנית ןמגישה, דניס ואן אוטן. דניס מספרת על הניסיון האישי שלה עם הלחץ להרזות למידה אפס – היא נפגשה עם סוכן במסעדה, וכמה דקות ננסה אליה ניקול ריצ׳י שנראתה רזה מידי ומורעבת, והסוכן של דניס אמר לה שהיא צריכה לשאוף להיות רזה כמו ניקול. כתגובה לזה, דניס הזמינה צלחת פסטה ענקית.

אבל דניס אומרת שגם בבריטניה יש ביקורת קטלנית כשהיא העזה להסתובב בביקיני כשהיא העלתה קצת במשקל ולמרות שהיא נשארה יחסית רזה. דניס מוטרדת מזה כי האחיינית שלה ראתה את הביקורת והתחילה לשנוא את הגוף שלה ולנסות לרזות באמצעים לא בריאים רק בגלל הכתבה הזו – והיא מניחה שנערות רבות גם הושפעו לרעה מהכתבה.

העיר סוז׳ו

העיר שנחאי וסביבתה הקרובה היו היעד האחרון שלנו בטיול, אחרי סיור ארוך באיזורים שהיו מאוד כפריים מבחינה תרבותית – אבל גם מבינה היגיינית.

הנושא ההיגייני היה מאוד רגיש עבוד נשים מסוימות בקבוצה, שהביעו שמחה גדולה כשסוף סוף חזרנו לערים גדולות שרמת ההיגיינה בהן היתה גבוהה משמעותית וקרובה יותר לזו שאנחנו מכירים במערב.

העיקר הראשונה בה טיילנו היתה העיר סוז׳ו שהיא בעצם פרוור של שנחאי – ויש בה גן בונסאי מאוד יפה.

וכמובן שגם בה יש שוק לילה שנשלחנו להסתובב בו עצמאית:

סליחות

זה הנושא בשרביט החם השבוע.

אחד הדברים שהמילה ״סליחה״ מזכירה לי זו התרבות הקנדית, שבה ידוע שאנשים מתנצלים על כל דבר קטן. יש כאלו שאפילו צוחקים על התרבות הזו בכך שאפילו אם אתם התנגשתם במישהו – הוא יתנצל בפניכם על זה שהוא עמד במקום שבו נאלצתם להתנגש בו.ֿ

אבל האם התרבות הקנדית יותר מנומסת בגלל היכולת הזו לבקש סליחה על כל דבר קטן?

לפני כמה שנים נוצר מצב שבו שתי מכרות שלי מהתיכון עברו שתיהן לקנדה בערך באותה תקופה, במחשבה של השתקעות במדינה לטווח הארוך. ובהתחלה שתיהן גילו התלהבות מאוד גדולה מהסביבה המנומסת, שבה יש כבוד גדול לדברים שנחשבים בצפון אמריקה ובמערב אירופה לבסיסיים אבל לא בישראל – כמו למשל נסיעה מתחשבת בכבישים או כבוד לתורים. שתיהן פרסמו המון תמונות של שלג בחורף או מטיולים לכל מיני מקומות מגניבים.

ואז כמה שנים אחר כך, אחת מהן חזרה עם כל המשפחה לארץ. הסיבה? עם הזמן היא גילתה שבעצם גם הקנדים מגלים אגרסיות, רק בצורה יותר פאסיבית ונסתרת ולא בצורה ישירה כמו הישראלים.

וזה משהו שמרגיש מאוד לא נעים לישראלים, בגלל שהם לא תמיד מבינים מצבים חברתיים בצורה טובה – ןבמקביל לא פעם הם לא יודעים איך לבטא כעסים או תסכולים בצורה מקובלת.

אני מניחה שגם לקנדים יהיה קשה להתסדר בתרבות הישראלית מאותן סיבות, אבל האם בעצם יש דרך אחת טובה להתנהל – או שלכל אחד ואחת (ולכל חברה, או עם) יש פשוט את הדרך המתאימה לו?

אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק חמישי (ואחרון)

נושא ניתוחי קיצור הקיבה הם נושא מאוד מורכב.

קודם כל, חשוב לזכור שיש להם המון יתרונות מבחינה רפואית – גם בכל מה שקשור להרזיה, והניתוח גם עוזר מאוד בטיפול במחלות שקשורות בהשמנה, ולכן הניתוחים לא פעם מצילים חיים. יש סיבות טובות לכך שהרוב המכריע של הרופאים מאמינים בכל ליבם בניתוח כטיפול הכי טוב להשמנת יתר חולנית, ומנסים להפנות מטופלים שלהם לניתוח.

ובישראל יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, שדרכו קל יחסית לשלוח אנשים לניתוח. נקודת המבט של מערכת הבריאות שלנו רואה השמנה כבעיה בריאותית שעולה למערכת המון כסף – ולכן מבחינה כלכלית כנראה שהניתוח אמור להיות זול יותר משמעותית מאשר טיפולים בסיבוכי השמנה, אם הוא מצליח. ולכן באופן די גורף קופות החולים מעודדות אנשים שעומדים בקריטריונים לעבור את הניתוח, לא פעם בלי לוודא בצורה משביעת רצון האם הם מיצו את כל האפשרויות האחרות להרזיה, או האם הניתוח הוא יעיל עבורם ככלי להרזיה.

אבל לי אישית יש המון שאלות שקשורות לעד כמה היתוח יכול להיות פתרון טוב – עבורי. חשוב לי לכתוב שאני מעלה שאלות, אבל התשובות פה מתאימות עקרונית רק עבורי. אם אתם במצב שבו ניתוח הוא אופציה, חשוב שתשאלו את עצמכם עד כמה הנקודות הבאות רלוונטיות עבורכם, ואיך אתם מרגישים לגביהן. ייתכן מאוד שעבורכם הניתוח יכול להיות כלי ממש טוב להרזיה, גם אם כרגע הניתוח הוא לא פתרון שמתאים לי.

השאלה הראשונה עבורי היתה עד כמה הניתוח באמת יכול לעזור לי לרזות – לטווח הארוך: כמעט כולם מרזים בתקופה המיידית אחרי הניתוח, בגלל השילוב של המגבלות התזונתיות שהניתוח מכתיב כדי לאפשר לקיבה להתאושש מהניתוח ושל העובדה שאחרי הניתוח הקיבה עצמה מאוד קטנה ומאפשרת אכילה של מעט מאוד אוכל ולא פעם של מספר מוגבל של מאכלים.

אבל לאורך זמן, אפשר להשמין אחרי כל ניתוח אם לא משנים את הרגלי האכילה – ומתמידים עם השינוי. השאלה העקרונית היא למה יש אנשים שלא מצליחים להתמיד לאורך זמן – ומדוע הניתוח לא נותן מענה עבור הבעיות שמונעות מהם להרזות. הבעיה כנראה נובעת מכך שכל אחד משמין מסיבות אחרות, והניתוח עוזר לאנשים עם בעיות מאוד מסוימות.

יש אנשים שזקוקים לאכול המון כדי לשבוע – ולא מדובר על אנשים שפשוט מתעצלים לחתוך סלט ולכן אוכלים יותר לחם. הם זקוקים ליותר לחם גם אם הם אוכלים את הסלט אחרת הם לא ישבעו. במצב כזה, הניתוח מאפשר להם לשבוע מחצי פרוסת לחם עד פרוסת לחם שלמה במקום שש פרוסות או יותר – ולכן הניתוח מאפשר להם לאכול פחות וסוף סוף לרזות.

בנוסף, יש אנשים שאחרי המון דיאטות במיוחד כאלו שהיו מאוד דלות בקלוריות כבר מתקשים להרזות בדיאטה סטנדרטית גם אם הם לא אוכלים כמויות חריגות. במצב כזה הגוף שלהם פשוט האט את חילוף החומרים שלהם לרמה שבה אפילו אכילה בריאה סטנדרטית מהווה כבר יותר מידי קלוריות עבורם. במצב כזה, ניתוח יעיל יכול לגרום לכך שהם יהיו מסוגלים להסתדר עם כמות מספיק קטנה של אוכל כדי לרזות בלי להיות רעבים בצורה בלתי נסבלת.

אלב יש השמנה שנובעת מכל כך הרבה סיבות אחרות, כמו למשל אכילה רגשית שלפעמים הופכת להיות בלתי נשלטת בגלל דיכאון או סטרס – והניתוח לא יעזור לאורך זמן אם הגורמים האלו לאכילה עדיין קיימים ופעילים. ואפשר אפילו לקחת את זה צעד אחד קדימה – ולשאול עד כמה הניתוח באמת נחוץ במקרה שבו בעיות האכילה הן רגשיות, ואם הן מטופלות אולי ההרזיה יכולה להצליח ללא הניתוח? האם מישהו שפיזיולוגית מסוגל לרזות ללא ניתוח, והבעיה היחידה שלו בשליטיה באכילה היא בעיה רגשית – האם טיפול רגשי לטווח הארוך (ואולי לכל החיים) לא יהיה טיפול עדיף?

כי הנקוסה בעצם מיעלה שאלה קצת מורכבת: ניתוח הוא פעילות שהיא טראומטית לגוף, החל מההרדמה הכללית וכלה בניתוח עצמו שדורש התאוששות של הגוף. לכן באופן עקרוני כדאי לעשות אותו כמה שיותר מוקדם, ככל עוד הגוף כמה שיותר צעיר וכמה שיותר בריא ולא סובל מסיבוכי ההשמנה.

מצד שני, אם ייתכן שאין צורך בניתוח או שהוא לא יהיה יעיל בשלב זה – אולי עדיף לדחות אותו עד שאפשר יהיה לוודא שהוא דרוש ושאפשר יהיה להתפנות לעבודה נכונה אחריו כדי לתת לניתוח לעזור לשינוי תזונתי ארוך טווח?

אבל מעבר לזה, יש צורת אכילה שמאוד בקלות מייתרת את הניתוח: מי שרגיל לאכול בכמויות קטנות במהלך כל היום – וכך בעצם המגבלה בגודל הקיבה לא ממש מפריעה לו, וכך הופכת את הניתוח להרבה פחות יעיל עד לא יעיל בכלל.

אני יודעת שאני אוכלת כך.

חשש מסיבוכים וניתוחים חוזרים: במקום העבודה הקודם שלי היה עובד שהחליט להתנתח. אחרי הניתוח הוא התקשה לאכול כל אוכל באשר הוא – ולא רק שהוא רזה למשקל נמוך מידי, אלא סבל מתת תזונה ובעיות בריאותיות בגלל המגבלה של הניתוח. הוא היה בטיפול רפואי צמוד לאורך כל הזמן הזה, אבל לפחות עד שעזבתי את מקום העבודה – אף רופא לא מצא דרך לאפשר לו לאכול בצורה בריאה יותר.

הסיפור שלו מאוד דומה לסיפור של אלונה זוהר שסבלה מסיבוכים במשך שנתיים שלמות אחרי ניתוח מסוג שרוול, ורק ניתוח חוזר (שהפך את ניתוח קיצור הקיבה שלה למעקף קיבה – ניתוח עם השלכות גדולות יותר מאשר השרוול) פתר לה את הסיבוכים הקשים יותר – אבל עד היום יש לה קושי גדול לאכול מאכלים שמנים כמו בשר או מאכלים שמכילים הרבה סוכר. בזמנו היה לאלונה בלוג אוכל ב״סלונה״ שנמחק מאז – ומידי פעם היא שיתפה בבלוג לגבי הניתוח שהיא עברה. היא לא היתה ״נגד״ הניתוח ובהחלט נשמע שהיא העריכה את היתרונות שהוא נתן לה, אבל כן הזהירה מפני כך שלא פעם מטופלים נכנסים לניתוח בלי לדעת שיש סיכוי לסיבוכים כמו אלו שהיא סבלה מהם, והיה חשוב לה שמנותחים ידעו שלצד ההרזיה לא פעם יש סבל די גדול.

ובמקרה אני מכירה היכרות די רופפת עם שתי נשים שהתנתחו, רזו, העלו במשקל, החליטו להתנתח שוב – והפעם הירידה היתה של ק״ג ספורים לכל היותר והמשקל פשוט ״נתקע״ במשקל מאוד גבוה למרות ניתוח חוזר עם מנגנונים יותר מתוחכמים שאמורים לעזור להרזיה.

ואני הכרתי גם מנותחת חוזרת שלישית שהתעקשה להתנתח לקראת בת המצווה של הבת שלה. היא ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח, עברה לקופת חולים אחרת שבה היא חשבה שהיא תוכל לקבל את הניתוח יותר בקלות, ואפילו פנתה לביטוח פרטי כדי לעבור את הניתוח אצל המנתח המומחה שהיא בחרה בו. אבל למרות כל המאמצים והעובדה שהיא בחרה בצוות הכי מומלץ, מעולה, ומקצועי שהיא יכלה למצוא – היא הלכה לעולמה כמה ימים אחרי הניתוח בגלל שהגוף שלה הגיב ״רע״ לניתוח והיא סבלה מסיבוך שאי אפשר היה להתמודד איתו, גם עבור הצוות המעולה שטיפל בה.

כל הסיפורים האלו אם לא מדגם מייצג כמובן. כנראה שעבור רוב המנותחים שעברו ניתוח קיצור קיבה הניתוח עבר בשלום, ושהם מרוצים מאוד מהתוצאות. אבל הסיכונים עדיין קיימים, וכפי שאלונה זוהר כתבה בבלוג שלה שכבר לא קיים – לא פעם המנתחים עצמם לא בהכרח משתפים את המנותחים במידע לגבי הסיבוכים והקושי שיכול להיות כרוך בניתוח.

וחשוב לזכור נקודה שמתחברת לדברים שכבר כתבתי: ניתוחים חוזרים הם משהו שעדיף להמנע ממנו. לא רק שיש סיכוי שההרזיה בהם לא תקרה או לא תהיה משמעותית – אלא גם הסיכונים והסיבוכים גבוהים יותר בניתוח החוזר בגלל ההצטלקויות מהניתוח הראשון. לכן יש מנתחים שמתמחים בניתוחים חוזרים כדי להפחית את אחוז הסיבוכים, אבל גם ההתמחות שלהם לא תמיד מספיקה, כי כמו בכל תחום רפואי – מנתחים (ורופאים בכלל) הם לא אלוהים, ולצערנו יש מקרים שבהם גם הרופאים הכי מעולים לא מצליחים למנוע סיבוכים או מוות.

שאלה שלישית: האם ההתמודדות עם המגבלות של הניתוח מתאימות לי? אחת התוצאות הידועות של הניתוח היא בכך שלא פעם אנשים נאלצים להמנע ממאכלים מסוימים כי מערכת העיכול החדשה שלהם כבר לא ממש מסתדרת עם המאכלים האלו.

אחת התופעות הידועות שקשורות לזה היא משהו שכבר כתבתי עליו ונקרא ״תסמונת ההצפה / דאמפינג״ שבגללה אכילה של כמות גדולה מידי של פחמימות (לרוב פשוטות כמו סוכר אבל לא רק) גורמת בחודשים הראשונים אחרי הניתוח לתחושה ממש גרועה. באותה מידה, מנותחים רבים מדווחים על מגוון מאוד גדול של מאכלים שהם לא מסוגלים לאכול – החל מירקות וכלה בבשר.

הבעיה הנוספת שלי במצב הזה נובעת מהעובדה שאני מאוד ״מפונקת״ באוכל -אני אמנם אוהבת ירקות, ויש לי חיבה מאוד גדולה למתוקים, מאכלים עם פחמימות, ושומנים מסוגים שונים – אבל יש לי בעיה מאוד קשה בכך שאני אוכלת מגוון מאוד קטן של מאכלים שיש בהם תכולה מספיקה של חלבון. במצב כזה, מגבלה על מאכלים שמכילים חלבון יכולה מאוד להזיק לי, כי יש גבול לכמה אני מסוגלת להכריח את עצמי לאכול מאכלים שאני לא אוהבת רק בגלל ההיבט התזונתי שלהם – ואז יווצר מצב שלטווח הארוך אני אסבול מחסרים תזונתיים די חריפים (הן מבחינת אבות המזון והן מבחינת ויטמינים ומינרלים).