התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אם לוקחים בחשבון גיבורי על קיימים ומוכרים, אז נראה שכוח העל של באטמן הוא די שווה – הרבה מאוד כסף כדי לאפשר לעצמך להפוך להיות גיבור על. למרות שסביר להניח שאם הייתי כל כך עשירה כנראה שאני אישית לא הייתי מנצלת את הכסף כדי להפוך לגיבורת על אלא פשוט מטיילת בעולם – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר שלמען האמת כבר כתבתי במסגרת בלוגאנוארי.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שיש הרבה כוחות על שיכולים היו להיות נחמדים.

כשהייתי צעירה יותר, אני מניחה שהייתי רוצה כוח על להיות בלתי נראית, ואז יכולתי להקשיב לשיחות שלרוב לא כללו אותי אבל היו עלי, וכך הייתי מגלה מה חושבים עלי אנשים אחרים. בתור מבוגרת אני קצת פחות מתלהבת – גם בגלל שזה לא מתחשב בפרטיות של אנשים, וגם כי לפעמים לדעת מה חושבים עלי זה לא בהכרח רעיון כזה טוב.

אני מניחה שכמבוגרת הייתי רוצה אולי את האפשרות לנסוע בזמן, כשיש לכוח הזה שתי אפשרויות ששתיהן קוסמות לי.

הראשונה היא כמובן לחזור לשלב מוקדם יותר בחיים שלי, אבל עם הידע שיש לי כיום. אפשר כמובן גם פה לראות שתי אופציות – האם אני חוזרת לחיות כעצמי בגיל צעיר יותר – או שאני מגיעה בתור ״אני מבוגרת יותר לייעץ לעצמי כצעירה. באותה מידה אני כנראה גם אוכל להתקדם לגילאים מבוגרים יותר שלי, ואפילו אולי לגלות איך אני מתה ואולי לנסות למנוע את זה אם אפשר.

כמובן שיש פה הרבה שאלות פילוסופיות שקשורות למסע בזמן – אם למשל אני מספרת לעצמי משהו שימנע ממני לבצע טעות מסוימת, איך בעצם למדתי מראש שלא שווה לבצע אותן? האם אני יכולה להיות בטוחה שההחלטה ההפוכה ממה שהחלטתי במצב שלא הייתי מרוצה ממנו בהכרח תהיה טובה יותר, או שאולי נוצר מצב שבמציאות בחרתי באופציה הפחות רעה מבין כמה? והאם לדעת איך ומתי אני מתה זה דבר טוב או רע?

ויש גם אופציה שניה של לנסוע בזמן לתקופות אחרות, בעבר ובעתיד. כמובן שגם פה תמיד יש את האופציה של לבצע שינוי שנראה על פניו טוב אבל יכול להוביל לאורך זמן למצב פחות טוב.

למשל שמעתי בזמנו למשל על שאלה היסטורית מעניינת – האם יכולנו להרוג את היטלר לפני שהוא עלה לעמדת כוח, האם היינו עושים את זה? על פניה, התשובה ברורה – היינו עושים את זה, וכך מונעים את מלחמת העולם השניה עם הזוועות הרבות שהיו בה – כמובן השואה, אבל גם המלחמה בחזית הרוסית והשימוש בנשק גרעיני נגד יפן.

אבל באופן עקרוני המלחמה לא פרצה רק בגלל היטלר, אלא בגלל המתיחות הבינלאומית שהיתה באותה תקופה. המתיחות הזו כנראה תוצאה ישירה של המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, אבל גם בגלל ההסכמים שנחתמו בסוף מלחמת העולם הראשונה שהשפילו את גרמניה וגרמו שם מרמור שהיה מה שהוביל בסופו של דבר לעליה של היטלר לשלטון. כך שבעצם גם אם היטלר לא היה קיים, סביר להניח שהיה עולה במקומו מישהו אחר כתגובה למצב, והמלחמה היתה קורית בלאו הכי. אבל אפשר גם לשאול האם פגמים באופיו של היטלר שהובילו להחלטות מסוימות היו אלו שגרמו לכך שהוא הפסיד במלחמה (למשל חוסר האמון שלו בגנרלים שלו, או הדרישה שלו שחיילים לא ייסגו בשדה הקרב) – משהו שלא היה קורה עם מנהיג אחר, ואז גרמניה הנאצית היתה המנצחת במלחמה.

אבל גם אם השהות שלי בעבר (או כמובן גם בעתיד) לא גורמת לשינוי ההיסטוריה, עדיין יכולות להיות לי אישית בעיות כי אני לא בהכרח אכיר את השפה או המנהגים של החברות האלו. הסופר מייקל קרייטון כתב ספר בשם ״טיים ליין״ שבו חבורה של ארכיאולוגים בסוף המאה ה 20 נוסעים אחורנית בזמן לימי הביניים, והם מסתבכים שם בלא מעט צרות בגלל שהם לא מכירים את התקופה והמנהגים שלה, ואפילו השימוש במילה המוכרת ״ג׳נטלמן״ היא מאוד שונה מהמשמעות שלה כיום – כך שחלקם נהרגים, אבל חלקם ממשיכים להסתבך בעוד ועוד צרות עד שהם מוצאים דרך לחזור להווה.

כך שכנראה מסע בזמן הוא כוח על מעניין, אבל טומן בחובו הרבה מאוד שאלות ואולי אפילו בעיות.

לרדת בגדול היתה תוכנית ריאליטי ישראלית בת ארבע עונות ששודרה בין 2006 ל 2010 שבה אנשים שמנים הגיעו להרזות, לא פעם עשרות קילוגרמים. ההשראה לתוכנית היתה תוכנית בפורמט דומה מארה״ב שבו כמה מאמני כושר ״הנהיגו״ קבוצות של אנשים שמנים באימוני כושר אינטנסיביים ובתוכנית תזונתית קשוחה כדי לעזור להם להרזות הרבה – ומהר.

סביב המאמנים בתוכנית האמריקנית עלו לא פעם תלונות על חוסר בהכשרה אמיתי כמאמני כושר ותזונה – אבל לזכותה של התוכנית הישראלית אפשר לציין שמאמני הכושר שליוו את כל העונות, אורלי הופמן-בר ןנדב מאירסון, היו מאמני כושר מוסמכים ובעלי ניסיון רב באימון כושר באופן כללי ובעזרה לאנשים בהרזיה דרך הכושר באופן פרטני.

מצד שני, התוכנית האמריקנית המשיכה ללא מעט עונות, אבל לעומתה התוכנית הישראלית שודרה רק לארבע עונות. אני זוכרת שהיו ״דיבורים״ בכמה מהפורומים של אנשים שמנים שבהם השתתפתי באותה תקופה שבה רבים דיברו על ניסיונות גיוס אגרסיביים של מפיקי התוכנית שלהם נחשפו אנשים שמנים, גם אם הם לא הראו עניין בהרזיה – והתחושה היתה שעם הזמן למפיקים היה יותר ויותר קשה לגייס משתתפים לתוכנית מה שיכול היה להסביר את הירידה המהירה שלה אחרי רק ארבע עונות.

---

לפני כמעט שבוע עלתה כתבה במסגרת חדשות שישי של ערוץ 12 שעוקבת אחרי בוגרי התוכנית – והאם הם שמרו על המשקל. העונה האחרונה הסתיימה לפני 13 שנים, ועבור בוגרי העונות המוקדמות יותר עבר אפילו פרק זמן ארוך יותר משמעותית מסוף העונה שלהם.

בתחילת הכתבה מראים איך התוכנית מציגה את המתחרים: מאוד שמנים, חלקם אפילו סובלים מהשמנת יתר חולנית, אבל בעצם ״עברו מהפך מדהים״ ורזו בקצב מהיר מאוד (כזה שיחשב כמהיר מיד ולא בריא בדיאטה סטנדרטית) – כשהמטרה המקודשת של התוכנית היא ״לרדת בגדול״, כלורמ לרזות מהר ולמשקל לא רק תקין אלא גם כזה שיחשב כ״רזה באמת״.

מראים גם את השקילה הפומבית של המתחרים עם בטן חשופה גם לגברים וגם לנשים (שלובשות רק גוזיה שלא ממש תומכת או מעצבת להן את החזה, מה שגורם למראה שמן ומוזנח יותר שלהן) – כביכול מסיבות ״מקצועיות״ שבהן נראה איך הם מרזים בלי הבגדים שיסתירו את זה, אבל עבור רבים זה עשה רושם של תחושה של השפלה של המתמודדים, ובמיוחד המתמודדות.

---

מיד בתחילת הפרק מראים את אבי קוריאט, המנצח של העונה השלישית, שמן שוב וצופה ברגע הנצחון שלו עם דמעה בעין. זה מצב שכל אדם שמן יכול להזדהות איתו – הבושה והאכזבה שבעליה במשקל למרות הרצון לשמר אותו, והרצון לחזור להיות רזה, בכושר ובעיקר בשליטה כמו שהרגשנו ברגע ההגעה למשקל הרצוי שלנו בעבר.

מצד שני לתוכנית חשוב להראות את הכיבוד שאבי מגיש – מצד אחד יש קנקן של מים קרים, מצד שני רוגעלך ואוזני המן, ״בצקים״ שנחשבים למשמינים.

אבי מתחיל את הפרק בכך שהוא מדבר על כך שהוא כמו שמנים רבים הפכו להיות ״להיות שמנים במשרה מלאה״ – הכל סביבו בחיים סובב סביב ההשמנה. אבי כמובן מדבר על ״אנשים שמנים״ בהכללה ומנכס להם את ההרגל שלו שהחיים שלהם סובבים סביב אוכל: מבחינתו הוא נמצא בתכנון מתמיד של מה ומתי הוא יאכל, והו מניח שהרבה מאוד אנשים שמנים הם כאלו, למרות שזה לא בהכרח המצב של כל אדדם שמן, והחוויה של ההשמנה והחיים כשמן יכולה להיות מאוד שונה מאדם לאדם.

חשוב רק לציין שבמהלך התוכנית ״לרדת בגדול״ ובדיון הנוכחי עליה – אין התייחסות לטיפול ב״אובססיה״ הזו סביב אוכל. במובן מסוים האובססיה היא נפשית (ואולי אפשר להתייחס אליה כהתמכרות) כשההתייחסות להרזיה במסגרת ״לרדת בגדול״ ובכתבה הזו היא פיזיולוגית נטו ומתייחסת רק לפן הגופני של האכילה והספורט שהמתמודדים לשעבר עושים או לא עושים. אבל בהחלט יש גם התייחסות לפן הנפשי הזה בהמשך הפרק כשהמרזה בגדול קרן (אישתו של אבי) אומרת שאנשים שמנים יודעים איך לאכול כדי לרזות, אבל לפעמים בוחרים אחרת (למרות שהם רוצים לרזות).

גם המשפט שאבי אומר לגבי זה ש״אדם מתכנן לעצמו מראש מה הוא יאכל״ – מדובר על תכונה שהיא לא בהכרח משהו שקשור רק לאובססיה לאוכל, כי היא קיימת גם בדיאטות שונות. למשל כשהייתי בשומרי משקל הייתי צריכה לתכנן ארוחות לפי תקציב הנקודות ולפי חלוקה נכונה שלהם לאבות המזון… כמובן שיש פה שאלה האם מדובר על תכונה בריאה או חולנית, או שהיא תלוית מצב?

בהמשך אבי מראה לנו איך הוא ובת זוגו קרן התאימו את הבית למה שאבי מכנה ״אנשים גדולים״ (מושג מכובס ל״אנשים שמנים״). יש להם בבית למשל אמבטיה ןמקלחון עם פתח גדול במיוחד כדי שהם לא ישברו בטעות את הזכוכית כשהם נכנסים להתקלח. יש להם גם מיטה נמוכה שאפשר להגביה כדי להקל את היכולת שלהם לרדת ממנה כי קשה להם לקום מרהיט שהוא נמוך. מצד אחד אבי בהחלט מציג דברים שבאמת מכבידים (תרתי משמע) על אנשים שמנים, מצד שני ההצגה הזו מרגישה קצת כמו קרקס שמציג את האנשים השמנים בצורה מביישת וחריגה כמי שלא מסוגלים לעשות דברים. זה בולט במיוחד כשאבי מציג את שולחן הקפה שלהם שמיועד ל״הרגל המגונה״ של לאכול ליד הטלוויזיה בכך שהוא עולה ומתקרב לסועדים.

---

אבי מספר שאחרי הנצחון שלו בעונה השלישית של התחרות – הוא כבר דאג מראש שיהיה לו מאחורי הקלעים ״תיק מלא אוכל״ עם מתוקים ואוכל משמין שהוא הכין מראש במהלך היום כדי לאכול אחרי השקילה הסופית. המעשה הזה מעלה לא מעט שאלות לגבי ההרזיה שהתוכנית עודדה את המשתתפים בה לעשות. האם הצורך לרדת כמה שיותר כל שבוע יצר מצב של הרעבה והמנעות מאוכל ״טעים״ שיצר חסכים שהמתמודדים ציפו להשלים אחרי התוכנית, לא פעם על חשבון עליה מסויימת במשקל? האם מצב כזה שבו אבי (וייתכן מאוד שגם מתמודדים אחרים) מאוד שאפו להגיע לגמר כמה שיותר רזים מנע מהם לאמץ בתוכנית הרגלים שבעצם ישמשו אותם לכל החיים כדי לשמור על ההישג?

אבי בהחלט מדבר בכתבה על זה שההרזיה במסגרת התוכנית שהיוותה תחרות קשה כרוכה בתהליך נפשי, מנטלי, ופיזי חריג רק כדי ״לרדת בגדול״ (כלומר כמה שיותר מהר בכמה שפחות זמן). חלק מזה למשל הוא העובדה שלא מעט משתתפים החליטו לרדת במשקל בעזרת זה שהם ייבשו את עצמם לפני שקילות (לא שתו כל היום ודאגו להזיע כמה שיותר) כדי לרדת כמה שיותר במשקל – ומצד שני בימים שבהם היתה להם חסינות הם היו שותים כמה שיותר כדי לאפשר לעצמם לרזות בצורה יותר משמעותית בפרק הבא. זה כמובן רק תומך בתיאוריה שהתוכנית לא בהכרח מלמדת הרגלים בריאים שאפשר ליישם לאורך זמן. זה כמובן גם מעלה את השאלה עד כמה יש מטעם ההפקה ומצידנו הצופים יחס בעייתי כלפי המשתתפים – כאילו זה בעצם ״בסדר״ לפגוע בהרזיה ובבריאות שלהם בכך שאנחנו דורשים מה הרזיה גדולה מידי רק כדי לתת לנו השראה לרזות בעצמנו בצורה יותר בריאה ומתונה?

שדרות לאס ראמבלס הן לרוב היעד הראשון של רוב התיירים שמגיעים לברצלונה. מדובר על השדרה הראשית של ברצלונה שגובלת ברובע העתיק שלה – הרובע הגותי.

אני ביליתי את היום הראשון שלי בעיר פשוט בלהסתובב באיזור, ואכן היה הרבה מה לראות ולעשות – ואני מודה שגם בימים האחרים שבהם ביליתי באיזורים אחרים של העיר, יצא לי לעבור באיזור כנקודת מוצא אליהם, ועדיין הסתובבתי קצת ברובע הגותי כדי לגלות עוד כמה פינות חמד.

באיזור השדרה יש לא מעט תחנות מטרו שמשרתות אותה – ובתי מלון שהם כנראה לא מהזולים בעיר. שווה בהחלט לבדוק אופציה של מלונות זולים יותר שרחוקים יותר מהמרכז כי המטרו בעיר מאוד יעיל.

לצערנו ברצלונה נחשבת לאחת הערים שבהן הכייסים פעילים במיוחד – ולא פעם נוצר מצב שבו הם עובדים בצוותים שבהם מישהו מנסה להסיח את דעתו של התייר ואז כייס אחר גונב מהכיס או מהתיק את הארנק (או את התיק כולו). אמצעי זהירות בסיסיים ומודעות כנראה מאוד עוזרים (ובראשם תשומת לב לניסיון למשוך את תשומת לבכם במיוחד באיזורים צפופים), וחשוב לציין שהמשטרה כנראה לא תוכל לעזור בהרבה ולכן תתעלם מתלונות שלכם אם חלילה תכוייסו.

למזלי נסעתי בתקופה שבה הצפיפות לא היתה גדולה, והיה רק מקרה אחד של מישהו שניסה בכוח למשוך את תשומת הלב שלי אבל אני התקעשתי להתעלם ולהמשיך ללכת כך שלא נוצרה בעיה.

באיזור יש גם כמה כנסיות (כולל הקתדרלה של ברצלונה) ששוה להגיע אליהן. אני נכנסתי לקתדרלה ועמדתי מאחור (יחד עם תיירים רבים אחרים) בזמן המיסה של יום ראשון, ובהחלט היה מדובר על מחזה מרשים.

עם כל הכבוד לנושא של השרביט החם השבוע, אני לא הולכת לחלוק איתכם את הרגלי השינה שלי בזוגיות.

כן הייתי רוצה לשתף בחוויה שהיתה לי כנערה בת 13.

למדתי אז בכיתה ז׳, גרנו אז בארה״ב – ובגלל הרצון של ההורים שלנו שנלמד בבית ספר יחסית טוב ולא בבית ספר ציבורי גרוע ״עם כל הכושים״, נוצר מצב שלמדנו בבית ספר יהודי דתי של ״בית יעקב״ (כי כל בתי הספר היהודים והישראלים היו יקרים מידי עבורנו).

רוב התלמידות וגם לא מעט מאנשי הצוות היו חילוניות, אבל במקרה כשלמדתי בכיתה ז׳, המורה שלנו ללימודי עברית שיינדל היתה אישה חרדית צעירה ורווקה – שהשתדכה במהלך השנה והתחתנה לקראת סוף השנה.

ההורים שלי לא הרשו לי לנסוע לחתונה, אולי כי הם חששו שמישהו שם ינסה להחזיר אותי בתשובה, או אולי מסיבות אחרות. אבל כמה ימים לפני החתונה שיינדל החליטה לקחת אותנו לבקר בדירה שאליה היא ובעלה יגורו בה – ובין השאר ראינו שיש בחדר השינה שלה שתי מיטות יחיד במקום המיטה הזוגית שרובנו הכרנו מחדרי השינה של ההורים שלנו.

מן הסתם נערות צעירות מבתים חילוניים לא היו מודעות אז לנושא הנידה, וכנראה שהמורה שיינדל לא התלהבה להיות זו שתספר לנו על זה. לדעתי גם שתי הבנות החרדיות בכיתה (שׁהיו במקרה בנות של רבנים) לא היו מודעות לזה בגיל כזה צעיר – למרות שאני מניחה שהמצב שבו ההורים שלהן ישנים במיטות נפרדות בחדר השינה היה מוכר להן. אין לי מושג עד כמה ההורים שלהן המשיכו לישון במיטות נפרדות כל החודש, או שהם היו מחברים את המיטות כשהיה אפשר מבחינה הלכתית, מה שכמובן היה מסבך את העניינים.

לפני כמה שנים ארגוני בריאות גדולים בעולם הכריזו על השמנה כעל ״מחלה״.

ההכרזה הזו נבעה אחרי שלא מעט מחקרים רפואיים הראו מצד אחד שיש מאחורי ההשמנה הרבה מאוד גורמים פיזיולוגיים ונפשיים שגורמים לעידוד ההשמנה ומקשים (ואפילו מונעים) הרזיה, ומצד שני מחקרים שמראים שההשמנה ההולכת וגדלה של האוכלוסיה גוררת איתה הרבה מאוד מחלות.

מצד אחד, ההבנה שההשמנה היא תופעה מאוד מורכבת מבחינה גופנית ורפואית היא טובה. לא מעט אנשים שמנים קיבלו בעבר עצות גרועות מרופאים שהם ״רק צריכים לסתום את הפה ולהפסיק לאכול״ וש״בשואה לא היו אנשים שמנים״, במקום שהרופא עצמו יבין את הקושי בהרזיה. כיום כשהגישה היא ללמד רופאים שמדובר על משהו מורכב – זה דבר מבורך.

הבעיה היא הצד השני של המטבע: אם ההשמנה היא מחלה, הרפואה מנסה לפתור אותה בתור בעיה פיזיולוגית נטו. זה לא משהו שמוגבל אך ורק להשמנה – אפילו תחום הפסיכיאטריה, שמטפל בבעיות נפשיות, מסתמך קודם כל על טיפולים פיזיים כמו תרופות או טיפול בנזע חשמלי (למרות שלא פעם גם מדובר על מצב שבו מבצעים במקביל גם טיפול בשיחות). גם כשעולם הרפואה מבין שהיחסים בין הרופא לחולה חשובים לטיפול ממש כמו התרופות או הניתוח שהרופא מציע, לטיפולים הפיזיים יש חשיבות גדולה יותר בעיני הרופאים.

אבל בעולם שבו הטיפולים הפיזיים בהשמנה רחוקים מלהיות מושלמים – זו בעיה. ללא מעט מהתרופות נגד ההשמנה לאורך השנים היו השפעות פיזיולוגיות לא קלות שבגללן התרופות נפסלו (גם אחרי שהן נחשבו להבטחות מאוד גדלות להרזיה) כולל למשל סיכון מוגבר להתקפי לב או בעיות דומות. גם התרופות שקיימות כיום לא בהכרח חסרות תופעות לוואי, ולרבים הן קשות למדי – ובמקביל גם התרופות לא בהכרח עוזרות לכל אחד או אחת לרזות (ובמקרה מסוים שמעתי שלא רק שהתרופה לא עזרה לה לרזות, אלא הרסה לה את בלוטת התריס, כשאחת מתופעות הלוואי של בעיות בבלוטת התריס היא קושי בלהרזות ונטיה להשמנה).

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתי פה בעבר (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי) וגם הם נושא מורכב – הם פתרון טוב עבור מי שסובל מקשיים מאוד מסויימים של לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל כדי לרזות, אבל הם לא פתרון טוב למי שהביעה שלו עם אכילה אחרת ונובעת מנשנשת לאורך היום ו / או אכילה רגשית.

הבעיה היא שלא פעם רופאים מדברים על כך שהכשלונות של הניתוח נובעים מכך ש״מנותחים לא משתפים פעולה״ עם הניתוח ולא שומרים על תפריט דיאטה אחרי הניתוח – בלי להבין שהבעיה (או לפחות אחת מהבעיות) של אותם מנותחים נובעת מהקושי לשמור על תפריט כזה שלא קשור רק לגודל הקיבה או היכולת שלהם לשבוע מכמות קטנה של אוכל – ושצריך לטפל בקושי הזה כדי לטפל בהשמנה של אותם האנשים. הטיפול יכול להחליף את הניתוח במקרים מסוימים, או לסייע לו להצליח במקרים אחרים.

הצורך בהבנה שלא כל טיפול עדכני בהכרח יעזור להרזיה לא סותר את העובדה שהשמנה היא מאוד לא בריאה – אלא שצריך להמשיך ולבדוק מה יכול לעזור לטפל בה בצורה יעילה, מתוך הבנה שכל אחד זקוק לטיפול שייחודי לו או לה. אבל במצב כמו שהוא כיום, ההבנה הרפואית שהשמנה היא בעיה רפואית לא בהכרח עוזרת לפתור את הבעיה, אלא העבירה את הפוקוס מנדנוד אנשים לרזות בשיטות לא טובות לפוקוס על טיפולים רפואיים שלא בהכח יעילים ויש בהם גם סכנות לסיבוכים לא קלים.