שנחאי – מגדלים בערפל

אחד היעדים שלנו בטיול היה מגדל ג׳ין מאו – אחד המגדלים הגבוהים של העיר שמראשו יש נוף יפה על העיר.

הבעיה היתה שבבוקר שבו היינו אמורים לבקר במגדל – היה ערפל על כל פני העיר, שלא היה אמור להתפזר במשך כל היום. והמשך הבעיה היא שמבחינת חברת הטיולים (פגסוס במקרה הזה) – יש חוזה בינה לבין המטיילים שלפיו היא מחוייבת להגיע לכל היעדים שמפורטים בתוכנית הטיולים.

לכן נוצר מצב שבו עלינו למגדל למרות הערפל שבגללו לא ראינו כלום. אני מניחה שהנהלת הבניין שמחה על הפראיירים המערביים, אבל אנחנו היינו לא מרוצים מחוסר היעילות והיינו מעדיפים אם היינו יכולים לבלות את הזמן הזה ביעד הבא שלנו, ואני לא חושבת שהיינו תובעים את החברה על ״הפרת חוזה״ או משהו דומה במקרה כזה…

גם מבוגרים אוהבים חופשות?

כשהייתי ילדה, הייתי מבואסת בסוף כל חופשה מבית הספר. זה היה רלוונטי במיוחד בחגים של תחילת השנה (חגי תשרי) וחנוכה – כי אחריהם היתה תקופה מאוד ארוכה שבה לא היו חופשות. רק בפורים נראה היה שהמצב משתפר – כי פחות מחודש אחרי פורים התחילה חופשת הפסח הארוכה שלנו כתלמידים, ואחריה היה רצף של חגים עם חופשים (יום העצמאות, ל״ג בעומר ואז שבועות) שדי הובילו אותנו לסוף השנה ולחופש הגדול.


נזכרתי בזה כשמקום העבודה הקודם שלי החליט בשלב מסוים להוציא אותנו ל״חופש כפוי״ בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח.

אני חשחובת שהמסורת הזו התחילה אי שם ב 2013, קצת אחרי שהחברה העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי. זה יצר מצב שבו המשרד היה רחוק יחסית מהבית לרוב העובדים – ורובם לא היו מגיעים למשרד בחול המועד, ולכן לחברה השתלם כנראה לסגור את המשרדים במקום לפתוח אותם למעט מאוד עובדים.

בתחילת הדרך, רבים לא התלהבו מזה, גם כשהחברה אמרה שחצי מהחופש על חשבונה – במיוחד כאלו שלא היו להם ילדים ומבחינתם תקופת החגים היא התקופה הכי לא רצויה לניצול החופש (הטיסות יותר יקרות, הכל בארץ יותר צפוף ועמוס). אבל עם הזמן אנשים התרגלו לזה – ולא פעם ניצלו את סגירת המשרדים כדי לתכנן טיולים ארוים על חשבון כמה שפחות ימי חופש (במיוחד סביב תקופת חגי תשרי).

לרגע אני נזכרת בתקופת חגי תשרי של ספטמבר ואוקטובר 2019, לפני שלוש שנים. החגים היו דומים לחגים השנה, כשערבי החג ״נפלו״ על ימי ראשון. עמדתי לטוס כמה שבועות אחרי החגים לניו זילנד, כך שבחגים עצמם לא ממש היו לי תוכניות – והיה משהו די מעצבן בכך שיש לנו כמה סופי שבוע בכל שבוע שבהם אין יותר מידי מה לעשות.

באותה תקופה לא ידעתי שבעצם זו היתה הפעם האחרונה שבה נהניתי מחברה שסוגרת את המשרדים בחגים. בינואר לאחר מכן פיטרו אותי מהעבודה – וכמה שבועות אחר כך התחילה תקופת הקורונה, וסביר להניח שהחברה כבר לא סוגרת את המשרדים בחגים כי יש תשתית טובה לעבודה מהבית.


את פסח הבא ביליתי בתור מובטלת שמנסה למצוא הזדמנויות לראיונות עבודה. והצלחתי למצוא עבודה במהלך הקיץ והתחלתי לעבוד בתחילת ספטמבר קצת לפני ראש השנה – כך שלא היה לי צורך בחופש בחגים.

אבל לאורך זמן הרגשתי שאני כן מתגעגעת לחופש הזה. זה לא שבעבר הייתי עושה דברים מרגשים במיוחד בחופש, אבל זה כן למשל אפשר לי להתאמן בחדר הכושר יותר ברוגע בלי לחץ לסיים בזמן כדי להגיע לעבודה, להנות קצת מהג׳קוזי שיש ליד הבריכה, ואז אולי פעם אחת להסתובב בקניון שבו נמצא חדר הכושר כדי לקנות קצת בגדים או קרמים שאני רוצה. וכמובן שזה לא פעם איפשר לי לצאת להפגש עם חברות שגרות רחוק, או לצאת לטייל, או אפילו סתם ללכת לסופר ברוגע ולא לחטוף דבר או שניים כשאני חוזרת מהעבודה וכבר מתה מעייפות ומאוד רעבה ורק רוצה לחזור הביתה כדי להכין ארוחת ערב ולנוח.

אחד הדברים שמטרידים אותי לאחרונה היא התחושה שעכשיו כשאני עובדת בעיקר מהבית – אני בקושי יוצאת מהבית.

אני חושבת שזה נובע מכך שהתרגלתי במהלך השנתיים וחצי האחרונות להיות יותר בבית כי אני עובדת בעיקר מהבית, והעובדה שהשמנתי בגלל הקורונה כפי שכתבתי ברשומה הזו, ובמקביל גם הכושר הגופני שלי ירד בגלל שסגירת חדרי הכושר והקושי להתעמל בחוץ הוביל לכך שהכושר שלי ירד, מה הוביל לקושי לחזור לכושר כשכבר יכולנו לצאת להליכות או לחזור לחדר הכושר, מה שהוביל לעוד ירידה בכושר שלי במקביל להשמנה – ואני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם את ההמשך של התהליך.

אז אחד הדברים שהיה חשוב לי לעשות בחופש הזה היה לצאת יותר מהבית, ואני חושבת שבסה״כ הצלחתי בזה:

  • בימים שבהם הלכתי לחדר הכושר כדי לשחות, היה לי את הזמן לשחות שני ק״מ, שאחריהם גם נכנסתי לא פעם לסאונה (משהו שאין לי זמן לעשות באופן שוטף) ואפילו פעם או פעמיים אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה די להתפנק.
  • ביום שלישי בחול המועד נסעתי להורים שלי בירושלים וביליתי את היום בעיקר עם אמא שלי כי אבא שלי היה עסוק בכתיבה של ספר על ההיסטוריה המשפחתית שלו, אבל יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר מאוחרת ולצפות יחד בסרט שהיה מבוסס על ספר שהיא קראה ואהבה אבל הסרט היה מאכזב.
  • קבעתי לעצמי שני תורים למסאז׳ בספא של חדר הכושר שבו כבר רכשתי חבילה של טיפולים. אני מודה שלפני כל טיפול התחלתי לחשוב על תירוץ למה אני לא יכולה ללכת, אבל בסופו של דבר כן הלכתי ומאוד נהניתי מהטיפולים.
    אתמול אפילו עשיתי סיבוב בקניון וקניתי לעצמי כמה מחברות יפות בתור פינוק.
  • כן היתה לי פעילות אחת שויתרתי אליה: אמא שלי הודיעה לי שהיום היא באה לבקר את גיסתי כדי לקחת את האחיינים שלי לפארק, אבל העדפתי לוותר כי אין לי כוח להתרוצץ בפארק בחום, וחוץ מזה אני בתורנות בעבודה ומעדיפה לא לצאת למקום שבו אתקשה לקבל קריאות ואז לחזור במקרה הצורך הביתה.

אבל השאלה מבחינתי היא איך אני משלבת את זה בחיי היום יום שלי. למען האמת אני צריכה לנצל עוד ימי חופש, אבל במקום העבודה הנוכחי לא פעם מקובל לנצל ״חצי״ יום חופש, כלומר עובדים בבוקר עד הצהרים או מתחילים לעבוד בצהרים, אבל אני מרגישה שזה לא בהכרח אומר שעובדים פחות (כי לכו תגדירו מתי להפסיק לעבוד בצהרים, או מתי מפסיקים לעבוד בערב אם מתחילים לעבוד בצהרים).


אבל מעבר לזה, הנושא של רמת הכושר שירדה לי מאוד מפריעה לי.

לפני שטסתי לניו זילנד ולפני הקורונה, הייתי שוחה פעמיים בשבוע, ושלוש פעמים בשבוע גם מבצעת אימון משקולות, כשאחד מהם היה עם מאמן אישי. בימים שהתאמנתי לבד, גם הייתי עושה אימון מאומץ של 40 – 50 דקות על ההליכון, ואחרי האימון עם המאמן כן הייתי משתדלת מידי פעם לעשות 10 – 20 דקות אימון (גם אם לא תמיד הצלחתי).

ואז בשבתות הייתי יוצאת להליכות בחוץ, כשלרוב הייתי הולכת משהו בסביבות ה 6 – 7 ק״מ אבל עם הזמן הארכתי אותן להליכה של 10 – 12 ק״מ, גם אם הייתי עושה כמה הפסקות באמצע. לרוב לא נהניתי מההליכות עצמן, אבל כן מאוד אהבתי את תחושת ההישג של אחרי האימון.

ואני מודה שאני מתגעגעת לתחושת ההישג הזו – אבל מתקשה להתחיל מחדש את ההליכות בחדר הכושר ובשבתות. הבעיה העיקרית היא שלאור ירידת הכושר והעליה במשקל, כפות הרגליים שלי ממש כואבות אפילו בהליכה ברמה היומיומית שבה אני הולכת כיום. אני ממש שמה לב לזה עכשיו כשבחג יצא לי לנוח הרבה יותר בגלל כל ימי החג – וכפות הרגליים שלי מרגישות נהדר.

ברור לי שיש פה איזושהי לולאה שבה אם אני הולכת פחות אז הכושר שלי נמוך יותר וגם קשה לי לרדת במשקל שהם גורמים שיכולים לאורך זמן לגרום לכפות הרגליים שלי לכאוב פחות – מה שיאפשר לי להוסיף עוד הליכה וכמובן כך להתקדם יותר בתחוןם הכושר, אבל כרגע אני פוחדת שעודף מוטיבציה יוביל אותי להרבה פעילות לטווח הקצר ואז אני אגיע למצב של פציעה או צורך במנוחה, מה שיגרום לכך שלא אוכל להתאמן בצורה מתונה לתקופה כזן או אחרת, מה שלא יתרום לכושר הגופני שלי לאורך זמן.

מערכות יחסים רב תרבותיות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל – הייתי רוצה לציין שכתבתי במובן מסוים על הנושא בפוסט הזה על הספר (והסרט) ״לא בלי ביתי״ שבו מדובר על מערכת יחסים בעייתית בין אישה אמריקנית לגבר איראני שגר בארה״ב אבל התאהב מחדש בארצו אחרי המהפכה בסוף שנות השבעים, ולטענת אישתו חטף אותה ואת הבת המשותפת שלהם לאיראן.

חלק משמעותי בסיפור הוא על ההבדלים התרבותיים והחוקיים שאליהם האישה לא היתה מודעת כשהיא התחתנה עם גבר איראני והסכימה לבקר איתו באיראן.

אבל לי היה בזמנו סיפור מוזר לגבי זה.


הייתי אז בת בערך 31 – 32, והשתתפתי בחוג קרמיקה שאליו הגיעו גם לא מעט נשים שונות מרקעים שונים: אישה אמידה ומבוגרת שפרשה לפנסיה וחיפשה תעסוקה, מורות שונות בשנת שבתון שחיפשו גמול השתלמות מהנה (גם אם הוא לא היה ממש קשור לתחום שבו הן עסקו בהוראה), קרמיקאית מומחית, או שתי נשים צעירות עם מגבלה שכלית שגרו בדיור מוגן והפעילות שלהן בקורס היתה חלק מניסיון לקדם אותן וללמד אותן כישורים שיעזרו להן להתמודד יותר טוב עם העולם האמיתי באופן עצמאי.

יום אחד הגיעה לחוג מישהי שבאה מרקע מאוד שמרני כנראה, ולא הבינה איך אני בגיל שלושים פלוס עדיין לא נשואה או בדרך להיות נשואה, והחליטה לעזור לי בכך שהיא תמצא לי "שידוך הולם".

חשוב לציין שאני שמנה, ובאותה תקופה אפילו הייתי שמנה מאוד – משהו שמאוד הקשה עליה כנראה למצוא לי בן זוג. אבל שיעור או שניים אחרי השיחה המקורית שלנו היא הגיעה עם בשורה מרעישה: היא מצאה מישהו שהיה מוכן לצאת איתי לדייט!

הבעיה היתה שהיה מדובר על מישהו שמאוד לא התאים לי (לפחות לדעתי) מהרבה מאוד בחינות. היה מדובר על אדם שכנראה סבל מבעיות חברתיות קשות, כזה שבקושי מדבר ובקושי מסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל מעבר לזה, הוא היה אדם ללא השכלה (אני לא בטוחה אם הוא אפילו סיים תיכון) – ועובד בתור אחראי ארגזים בסופרמרקט. והיא מאוד הדגישה שהיא היתה צריכה לעבוד קשה בלשכנע אותו לפגוש אותי – כי אני שמנה, והוא לא היה מעוניין באישה שמנה.

ולכן עבורה לא היה משנה שהיה בינינו הבדל מאוד משמעותי בהשכלה (אני בוגרת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב) – והבדל אפילו יותר גדול מבחינה כלכלית, כי כבר אז עבדתי בהייטק והמשכורת שלי היתה בהחלט גבוהה יחסית, למרות שעבדתי בחברה שהיתה ידועה ככזו שמשלמת יחסית מעט. אבל אני בטוחה שעבור מי שעבד כאחראי ארגזים בסופר – היה מדובר על שכר גבוה משמעותית מזה שלו, מה שהיה מוביל להבדל משמעותי מבחינה כלכלית בין שנינו – לטובתי.

וזה כמובן היה בעייתי במיוחד בשילוב הבדל חברתי מאוד גדול – כי הוא הרי בא מהסביבה של אותה משתתפת בחוג שמבחינתה אישה בת שלושים פלוס לא נשואה היא אסון טבע, מה שרמז לי שמדובר על סביבה מאוד שמרנית. בדיעבד גם שמתי לב לעובדה שהיא בכלל לא שאלה במה אני עוסקת או מה ההעדפות שלי במערכת יחסים. אני מניחה שמבחינתה העדפות שלי במערכת יחסים לא ממש היו רלוונטיות כי בתרו שמנה היה ברור מאליו עבורה שאני אמורה להתפשר על כל גבר באשר הוא רק כדי להתחתן – אבל הנושא הכלכלי והתעסוקתי (והקרייריסטי במקרה שלי) נשמע לי יותר כאילו היא חיה בסביבה שלנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה חלקית שבה אני מרוויחה קצת כסף כדי לקנות בגדים ואיפור, ועיקר התפקיד שלי יהיה טיפול בבית ובילדים. ובסביבה כזו אני חושבת שהבדל כזה גדול בהכנסה לטובת האישה היה נתפס כמשהו מאוד בעייתי, מה שהיה עלול להוביל לפיצוץ הקשר בשלב מאוד מוקדם, או למצב שבו ייתכן שהוא היה דורש ממני לעזוב את התפקיד בהייטק ולמצוא תפקיד ״ראוי״ יותר לאישה כמו למשל הוראה או פקידות (שבזה עסקה אותה משתתפת בחוג) שבו הייתי הופכת להיות הרבה יותר תלויה בו מבחינה כלכלית.

בסופו של דבר אמרתי לה שזה לא רלוונטי – בגלל כמה סיבות. קודם כל, אף גבר לא צריך להתפשר עלי מבחינת מראה או כל דבר אחר רק כי לוחצים עליו להתחתן – ואני לא צריכה להתפשר על גבר שנאלץ להתפשר עלי רק בגלל המראה. למזלי אני גרה בסביבה שבה ברור שנישואים אמורים להגיע מאהבה ולא מפשרה גדולה מידי שתאמלל את שני הצדדים, גם במחיר של רווקות מאוחרת או אי נישואים.

גם ההתרכזות הזו במשקל שלי כגורם המרכזי שבגללו אני אמורה להתפשר על גבר שעובד בעבודה לא מוצלחת, שסובל מבעיות חברתיות קשות (הרושם שלי היה שהוא ביישן ברמה שהוא מתקשה לתקשר עם אנשים), ושבעצם נשמע כאילו אין לו שום נקודה לזכותו – נשמעת כמו משהו שמאוד מזלזל בי, ולי מגיע יותר.

מעבר לזה, העובדה שלא היה לאותה בחורה (עם כל הכוונות הטובות שלה) שום מודעות לזה שאני עובדת בעבודה רווחית שמובילה לקריירה (ולא למשהו שבקושי מכסה קצת בזבוזים) הראתה לי שאין לה יכולת להתאים לי בן זוג.

אני חושבת שהיא די נעלבה, והיא לא ניסתה לשדך לי מישהו שוב – אבל זה לא שינה הרבה כי היא עזבה את החוג די מהר אחרי האירוע (למרות שאני מקווה שלא היה לזה קשר אלי).


אבל הסיפור מזכיר לי במובן מסוים את הסרט ״חתונה מאוחרת״. הסרט אי שם משנת 2002 מספר על בחור בן שלושים ושתיים בשם זאזא (דובי) מהעדה הגיאורגית (מה שהיה מכונה אז העדה הגרוזינית), רווק בגיל שבעדה לפחות נחשב למאוד מאוחר.

ההורים שלו עובדים קשה כדי לשדך אתו – לבת העדה כמובן. הסרט מתחיל בהכנות לקראת מפגש כזה, שבו זאזא עומד להכיר נערה בת 17 כבת זוג אפשרית, כשלפני המפגש אמא של זאזא דואגת לפגוש אותה – ולזרוק מתחת למיטה שלה עורלה של תינוק די לגרום לשידוך להצליח (בסוף הסצנה אחרי שזאזא ומשפחתו עוזבים, רואים את האמא של הנערה מוצאת את העורלה ומוסיפה אותה לאוסף גדול של עורלות שהגיעו ממפגשים קודמים של הבת).

זאזא לא ממש מתייחס למפגש ברצינות, וגם הנערה לא ממש רואה פונציאל לשידוך ומנסה להשתמש במפגש כדי לקבל קצת ניסיון מיני. המוטיבציה של זאזא כדי למשוך את התהליך מתגלה די מהר אחר כך: יש לו רומן נסתא עם אישה מבוגרת ממנו, גרושה עם ילדה בוגרת, ומעדה אחרת (היא מרוקאית, אבל הסרט מנסה לרמוז שהבעיה היא לא ספציפית עם העדה המרוקאית אלא עם כל עדה שהיא לא העדה הגיאורגית).

המשפחה של זאזא מודעת כבר תקופה ארוכה לרומן הזה, אבל כשעוד שידוך נכשל הם מחליטים לאלץ את זאזא לנתק את הקשר. הם מגיעים לביתה של האישה ומאיימים עליה בצורה שמפחידה אותה – והיא מנתקת את הקשר למרות שזאזא מנסה להרגיע אותה שלא יקרה כלום, ושהמשפחה תשכח מהעניין די מהר.

הסרט מסתיים עם החתונה של זאזא לאישה מהעדה הגיאורגית, וכשיש חשש שבמצב של שכרות הוא עלול להגיד משהו לגבי המאהבת שלו – המשפחה שלו מהר מאוד מנסה להראות שהאישה שהוא טוען שהוא אוהב כבר שנים היא בעצם האמא שלו.

הסרט הוא סרט די אוטוביוגרפי של מי שכתב וביים אותו, דובר קוסיאשווילי. הסרט חשף רבים לעובדה שבישראל החילונית, המודרנית והמערבית עדיין קיימות עדות וקבוצות שמתנהלות בצורה כזו שמרנית שבה משדכים בין גברים לנשים, מקבלים הבדלי גיל רציניים (למשל שידוך של גבר בן 31 – 32 לנערה בת 17), ומתעקשים על נישואים בתוך העדה. אני מניחה שכיום העובדה שיש יותר מודעות לנושא ההתנהלות של העדה הגיאורגית ובמקביל גם העדה הקווקזית בתחום הזה נובעת בין השאר מהסרט והדיונים שהוא עורר לגבי הנושא.

וזה בעצם עוד הבדל תרבותי שעדיין קיים בארץ, כשהדור הצעיר בעדות האלו כנראה מנסה לשבור את המסורת ולנסות להשתלב בחברה הישראלית הכללית.

טיפים לטיול בניו זילנד

אחרי שכתבתי אימיילים מפורטים לאמפי על הטיול שהיא ובן זוגה טי מתכננים לניו זילנד, חשבתי לרכז הכל ברשומה אחת כדי לעזור למטיילים בעתיד, וכנראה שיהיו פה גם כמה נקודות חדשות שלא כתבתי עדיין לאמפי.

הרשומות המקוריות לגבי הטיול שלי: שבהן אני כותבת על הטיול עצמו, כולל הקבוצה שבה טיילתי והמקומות שבהם ביקרנו למי שרוצה רשימת אתרים, למרות שאפשר למצוא רשימת אתרים מומלצים בגוגל או בחברות ידועות שמארגנות טיולים לניו זילנד:

רקע על הטיול המאורגן שדרכו טיילתי

הטיול עצמו: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי

ביקור נוסף באוקלנד

סיכום טיול

טיסות: ניו זילנד היא כנראה אחד מהיעדים הכי רחוקים שאי פעם תטוסו אליהם, והטיסה תהיה לא ישירה. מהניסיון שלי מדובר לרוב על טיסה באורך 29 – 31 שעות לכל כיוון אם טסים ברצף – למרות שייתכן מאוד שכיום כשניתן לטוס דרך איחוד האמירויות הטיסות יהפכו לקצת יותר קצרות (אבל קצת.

קודם כל, חשוב לזכור שאתם זקוקים לזמן בין טיסות מכמה סיבות:

  • בטיסות יש לא פעם עיכובים, שלרוב הם קלים – וייתכן מאוד שתרצו לספוג אותם כדי לא להתעכב יותר מידי באמצע הדרך, כי לא פעם התדירות של טיסות ההמשך ובמיוחד אלו לניו זילנד יכולה להיות נמוכה מאוד (למשל אני טסתי דרך בנגקוק ונראה היה שטיסה לניו זילנד יוצאת רק פעם ב 24 שעות).
  • לא פעם השער בו אתם נוחתים ממצא די רחוק מהשער שבו תעלו לטיסה הבאה, ואתם זקוקים לזמן כדי ללכת בין הנקודות האלו, ולא פעם דרך לפחות נקודת בטחון אחת שעלול להיות אליה תור. זה לוקח זמן, ואתם לא רוצים לפספס טיסה רק כי הטיסה הקודמת יצאה בקצת איחור ואז היה גם תור לבטחון שעיכב אותכם בעוד כמה דקות.

לכן תעשו לעצמכם טובה ענקית ואל תזמינו טיסות שהן מאוד צפופות – כי יש פה סיכון ענקי. אבל פתרון אפשרי אחד לבעיות האלו היא להשאר באחד מיעדי הביניים (המזרח הרחוק, איחוד האמירויות) ליום או יומיים. זה משהו שמאוד יכול להקל על אלו שעבורם טיסות ארוכות הן סבל – וגם ייתן לכם אפשרות לבקר במקום חדש לזמן קצר, בין אם זו עיר במזרח הרחוק או באיחוד האמירויות.

מזג אוויר: רבים לא מודעים לכך שבניו זילנד יש תיירות בכל השנה – כשבחורף חלק גדול ממנה הוא תיירות סקי – למרות שאפשר לטייל בה גם בחורף, והתנאים לא בהכרח פחות טובים (למרות שהימים יותר קצרים). אבל אם אתם מחפשים לטייל בניו זילנד במזג אוויר נעים יותר, כנראה שתרצו לטייל בין אוקטובר לאפריל. אני אישית טיילתי מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר: בהתחלה היה קריר למדי ובמיוחד בלילות – ולקראת הסוף הימים כבר התחילו להיות מאוד חמים.

אבל השינוי המשמעותי יותר ממזג האוויר שאנחנו מכירים מישראל הוא העובדה שמזג האוויר יכול להיות גשום בכל השנה – ובאופן כללי הוא מאוד לא יציב: לא פעם באותו יום מזג האוויר יהפוך מבהיר לגשו ואז מגשום לבהיר וחזרה כמה פעמים. לכן חשוב להתכונן לכך בשתי דרכים:

  • חשוב להגיע עם ביגוד מתאים לגשם, כולל לא רק מעיל גשם אלא גם מכנסי גשם. אמנם הגשם שיורד הוא לרוב לא גשם שוטף, אבל הוא יכול לרדת במשך המון שעות בזמן שאתם מטיילים, ולגרום לכל בגד באשר הוא להפוך להיות ספוג מים מהר מאוד (אני פעם הצלחתי לגרום לשני זוגות ג׳ינס להפוך ללא שמישים ביום אחד).
  • חשוב גם להתלבש בשכבות כדי להתמודד עם השינויים בטמפרטורה וברוח שיכולות להשתנות במהלך היום או המסלול שבו אתם בוחרים ללכת באותו היום – במיוחד אם יש בו הבדלי גבהים.

האם ניו זילנד מחייבת טיול בסגנון תרמילאי? ניו זילנד ידועה בטרקים הרבים והיפים שיש בה. מדובר על מדינה שהאוכלוסיה בה נוטה להיות אתלטית ולהנות מטיולים ארוכים או מרכיבות אופניים בטבע, מה שמוביל באופן טבעי לטיפוח המסלולים השונים לטיולים.

המסגרת הזו גם מושכת אליה לא מעט תרמילאים, שמעבר לתשתיות הטיול שתומכות בהם, מבחינה פרקטית – להם הרבה יותר קל לטייל במדינה בצורה נרחבת. תחשבו על זה שמדובר על מדינה שהטיסה אליה היא ארוכה ומן הסתם יקרה, מה שמוביל לכך שמטיילים מגיעים אליה לטיולים מאוד ארוכים ולא רק לסופ״ש או שניים. במצב כזה מדובר על מדינה שבעלי משפחות וקריירה יתקשו מאוד לקחת חופשה ארוכה מספיק כדי לטייל בה.

אבל מה אם אתם לא בדיוק הטיפוסים של תרמילאים? בעצם יש שתי אפשרויות.

קודם כל, בניו זילנד יש מסלולי הליכה שהם לא מיועדים לתרמילאים ולא בהכרח מאתגרים. בעצם רוב המסלולים הם כאלו – ורק מעטים הם טרקים מאתגרים ברמה מאוד גבוהה או מאוד מאתגרים. הנה למשל רשימה של עשרה מקומות יפים בניו זילנד שלא מכילים אפילו טרק אחד (ולכל היותר כמה מסלולי הליכה רגילים לחלוטין של כמה שעות).

אבל מה אם כן תרצו לעשות טרק כזה או אחר? חשוב לזכור שבטרקים יכולים להיות שני גורמים מאתגרים: תנאי שטח מאתגרים (למשל עליות או ירידות תלולות, סלעים שצריך לטפס מעליהם, או שטח לא יציב) ומרחקים ארוכים. חשוב לציין שיש לא מעט אנשים ברמות כושר משתנות שכן מצליחים לעשות חלק מהטרקים האלו, ובמיוחד טרק חד יומי בשם מעבר טונגרירו Tongariro Alpine Crossing (מסלול באורך 19,4 ק״מ עם עליה תלולה בתחילת המסלול). אלו שמגיעים עם רמת כושר נמוכה יחסית (למשל בגיל מאוד מבוגר) לרוב מתכוננים לא מעט מראש בכך שהם מתאמנים בהליכה למרחקים והליכה בשטח, בונים כושר אירובי טוב – ולא פעם גם שוכרים מדריכים שיעזרו להם לעבור את המסלול. הם גם דואגים להגיע למסלול כמה שיותר מוקדם כדי להספיק לעבור אותו בשעה סבירה.

ויש פה עוד נקודה למחשבה לגבי מסלולים ״רגילים״. לא פעם הם יכולים להראות מפחידים או מרתיעים בגלל הקושי או העליות שבהם, אבל אל תשכחו שלא פעם הם בהחלט ברי ביצוע אם אתם הולכים יותר לאט או נחים באמצע.

על אכסניות ומלונות: עוד נקודה שמאפיינת תרמילאים היא העובדה שהם שוהים באכסניות – משהו שנוסעים מבוגרים (או בוגרים) יותר רואים בתור ״התכלבות״. אכסניה נתפסת בתור ״אכסניית נוער״ ששימשה אותנו בטיולים שנתיים לפני כמה עשורים בטיולים שנתיים בבית ספר – ולרוב כוללת חדרים משותפים גדולים וצפופים חסרי כל פרטיות או נוחות.

העניין הוא שזה כבר לא המצב, או לפחות לא המצב במלואו. ברוב האכסניות כמובן שיש עדיין חדרים משותפים גדולים, שעלות השהות בהם היא יחסית מאוד נמוכה לעומת מלונות. אבל השהות בהם היא לא בהכרח סיוט כי המטיילים הם לרוב מתורבתים למדי ויודעים להתחשב באחרים מבחינת רמת רעש, אור או בלגן.

אבל מעבר לזה – בלא מעט אכסניות יש כיום אפשרות לשכור חדרים פרטיים או זוגיים (ולהכניס מיטה שלישית אם אתם נוסעים בשלישיה). זה מן הסתם עולה יותר מאשר מיטה בחדר משותף גדול – אבל זה עדיין זול משמעותית מחדר במלון, בין השאר כי החדרים עצמם יהיו פשוטים יותר מאשר חדר במלון. אבל ״פשוט״ לא אומר מלוכלך או לא מטופח.

חשוב רק לציין שלעיתים גם כשיש חדרים פרטיים או זוגיים – המקלחות והשירותים משותפים, למרות שישנן גם כאלו שיש בהן חדרים פרטיים או זוגיים שהשירותים והמקלחת הן בחדר. אבל הניסיון שלי באכסניות עם מקלחות ושירותים משותפים הוא שיש הקפדה מאוד גדולה על הניקיון ויהיה מי שינקה אותם כמה פעמים ביום, במיוחד אחרי שעות הלחץ בבוקר ובערב.

אבל השהות באכסניה לא מסתכמת בשכירה של חדר זול יותר. יש לאכסניה שני יתרונות אחרים.

היתרון הראשון הוא שיש ברוב האכסניות מטבח משותף עם כלים בסיסיים לבישול ואפילו לאכילה. ניו זילנד היא אולי לא נחשבת למדינה יקרה מאוד – אבל אכילה בחוץ היא בהחלט לא זולה בה. לכן מטבח נותן לשוהים באכסניה את האפשרות לבשל לעצמם אוכל עצמאית ממוצרים שניתן לרכוש בסופרמרקטים שנמצאים לרוב במרחק הליכה נוח מהאכסניות. גם פה יש התחשבות הדדית של השוהים במקום שדואגים לשטוף אחריהם כלים, לנקות אחרים את המקרר, ובאופן כללי לשמור על הניקיון של המטבח.

ויש את נושא הכביסה. כבר טיילתי בטיולים ארוכים יחסית שבהם שהיתי במלונות והייתי צריכה לעשות כביסה, ברמה שכביסה ביד לא היתה מספיקה. אפשר כמובן לכבס במלונות – אבל יש שירות שבו מישהו אחר מכבס את הבגדים, ואתם משלמים לפי פריט כשלכל פריט יש עלות משלו. זה לא יקר בצורה חריגה – אבל עם הזמן הסכום הצטבר לסכום לא צנוע שכן התחיל קצת להיות מורגש בכיס, והטיולים האלו עדיין היו קצרים משמעותית מהטיול שלי לניו זילנד.

באכסניות לעומת זאת – יש אפשרות לעשות כביסה עצמאית תמורת תשלום סמלי של כמה שקלים / דולרים ניו זילנדים. העלות המצטברת של הכביסה בהחלט היתה זולה משמעותית מהעלות של כביסה דרך מלונות, והמכונות היו מאוד זמינות ולא היה צריך להתאמץ כדי למצוא מכבסה יעודית או לבזבז זמן בכביסה של הבגדים מחוץ למלון.

על אתרי קמפינג בניו זילנד: בניו זילנד יש גם לא מעט תשתיות טובות לקמפינג, כולל אתרי קמפינג מטופחים. יש בהם שירותים ומקלחות (לעיתים בתשלום נוסף), מכונות כביסה – ומטבחונים שבהם אפשר לבשל על גזיות או לאכסן אוכל במקררים (למרות שאתם אמורים להביא איתכם ציוד כמו סירים וכלי אכילה).

מעבר ליכולת לעשות קמפינג (אם אתם חובבי אוהלים ושקי שינה), האתרים כמובן גם תומכים בקראוונים למי שמעוניין לטייל כך. אבל בניו זילנד יש בלא מעט אתרי קמפינג גם חדרים קטנים ופשוטים. ייתכן שלדרים פרטיים וזוגיים יהיו לא זולים – אבל הם פתרון נהדר למי שרוצה לנוח קצת מהקמפינג או מהקרוואן הצפוף, או ללילות גשומים או קרים במיוחד.

על פעילויות חוץ מהליכה וטיול: ניו זילנד ידועה לא רק בזכות הטבע שלה והטיולים שהוא מאפשר, אלא גם בכך שיש בה המון פעילויות ״אקשן״ שונות – אל תשכחו שזו המדינה שבה הומצאה קפיצת הבאנג׳י המסחרית ושממשיכים להמציא בה דברים נוספים (כמו נדנדה ארוכה שאפשר להתנדנד עליה למרחקים ארוכים מעל עמקים שונים).

הפעילות הזו כל כך מקובלת ונפוצה שאפילו במגדל הגבוה בעיר אוקלנד שעליו ניתן לעלות כדי לצפות בנוף – אפשר לצאת להליכה על קצה המגדל בראשו, או כמובן לקפוץ ממנו בסגנון באנג׳י.

בניו זילנד לא חסרות פעילויות כאלו – קפיצות באנג׳י, צניחה חופשית, קפיצה מהרים בעזרת דאונים, סנפלינג, קפיצה מגובה לתוך מעיינות או בריכות, ואפילו יש מי שהמציא נדנדה ארוכה שאפשר להתנדנד בה בתוך עמקים למרחק של הרבה מאוד מטים, או סתם ליפול בקצב מהיר לתוך הואדי כשאתם חגורים אליה.

יש פעילויות כאלו בכל פינה בניו זילנד – אבל המיקום המרכזי לפעילויות האלו היא העיר קווינסטאון שבאי הדרומי, שנחשבת לבירת האקסטרים של נין זולנד.

ניו זילנד היא מדינה שרמת הבטיחות והסדר מאוד מבוססות, וכנראה שרוב המפעילים שתגיעו אליהם יהיו בטוחים ואמינים, אבל אם יש לכם עניין בביצוע פעילות אקסטרים כזו – חשוב שתבדקו ותמצאו ספקים טובים ואמינים. אני כנוסעת בטיול מאורגן יכולתי להשתתף בפעילויות שאורגנו על ידי החברה שדרכה נסעתי שסיננה עבורי את הספקים, אבל אני בטוחה שיש דרכים לבדוק את הנושא גם באופן עצמאי.

חשוב גם לזכור שיש פעילויות ספורטיביות שהן לא אקסטרים – כמו למשל שייט בקיאקים באתרים שונים בחוף, או למשל שחיה עם דולפינים או צפיה בלוויתנים (בין אם בסירה או במטוס) באיזור העיר קאיקורה.

ולמי שכל הספורטיביות הזו לא מתאימה – יש לא מעט סיורים ״רגועים״ שאפשר לקחת בכל מקום, ורק צריך לשאול בקבלה של המלון או האכסניה שבה אתם שוהים לגביהם. לדעתי יש לא פעם סיורים מאורגנים ברכב לנקודות יפות לצפיה בנוף, או שייט גוע על נהרות ואגמים שונים אם זה מה שמתאים לכם.

סיור מאוד ספציפי שיכול לעניין אותכם הוא ביקור בכפר מאורי מסורתי – אני אישית ביקרתי בכפר כזה באיזור רוטורואה, שהוא כנראה אחד הגדולים והידועים, אבל ישנם כמה כפרים כאלו ברחבי ניו זילנד. בביקור עברנו בין תחנות שונות שבהן הסבירו לנו על הרבה היבטים של אורח החיים המאורי המסורתי – הקעקועים שלהם, החיים הרוחניים שלהם, תפקידי הנשים בכפר – וכמובן ריקוד המלחמה שלהם שמכונה ״האקה״ (שגם משמש באופן מסורתי את קבוצת הראגבי הלאומית של ניו זילנד כפי שניתן לראות פה) שהשמועה אומרת ששליפת הלשון בו מרמזת על העבר הקניבלי של השבטים המאורים שכיום לא ששים להזכיר אותו מטעמי נכונות פוליטית. לרוב אחרי התחנות יש מופע תרבותי – ואחריו ארוחה מאורת מסורתית.

תת תחום נוסף של הסיורים הרגועים כולל סיורים של אתרים שבהם צולמו סרטי שר הטבעות. כבר בשנים לאחר צאת הסרט הראשון, הניו זילנדים שמו לב לכך שיש הרבה מאוד תיירים שמגיעים למדינה בעקבות הסרטים ומעוניינים לבקר באתרים השונים שבהם צולם הסרט – וכך התחילה תעשיה שלמה של מפעילים שמעוניינים לספק את הרצון הזה של התיירים.

אני למשל ביקרתי באתרים הבאים:

  • סיור בסדנא שבה בנו לא מעט מהשיריון והנשק של הסרטים, ועבדו בה גם על לא מעט מהפעלולים המיוחדים – פה יש קישור להזמנת כרטיסים. אני ביקרתי באתר המקורי שנמצא בעיר וולינגטון, אבל עכשיו אני רואה שיש גם משהו מקביל בעיר אוקלנד.
    אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדנא הזו, אבל מי שמתלהב מהנשק / השיריון /האפקטים המיוחדים כנראה מאוד יהנה בביקור, ובנוסף יש גם חנות מזכרות גדולה שבה יש מוצרים שקשורים לא רק לסרטים אלא גם לספרים עצמם – משהו שקסם לאחת המטיילות שרצתה לקנות כמה מזכרות לאבא שלה על דמות ששניהם מאוד אהבו בספרים.
  • יש אפשרות לסיור בכפר של ההוביטים שנקרא ״הוביטון״. חשוב לציין שיש רק אפשרות לטייל במקום בסיור מאורגן ולא באופן חופשי, כי בעצם הכפר הוקם בשטח פרטי של חווה שעדיין פועלת. הסיבה לכך היתה שבמקור המחשבה היתה שהכפר ייבנה באופן זמני רק לצורך צילומי הסרטים של ״שר הטבעות״, והבתים אכן נבנו מחומרים לא ממש עמידים (למרות שהשדות והגנים של הכבר אכן גדלו שנה או שנתיים לפני הצילומים כדי לתת להם מראה טבעי).
    אבל כשהיוצרים ראו שיש עניין של תיירים לבקר באתר – הוא נבנה מחומרים עמידים יותר, ובנוסף צולמו באתר גם הסצנות הרלוונטיות בסרטי ההוביט.
    אבל בגלל שהשטח הוא עדיין פרטי – אתם לא יכולים להסתובב לבד אלא להגיע רק לסיור מאורגן. ישנן כמה אפשרויות לסיורים באורך שונה שכוללים או לא כוללים ארוחה או משקה בפאב המקומי שגם היה הפאב בסרט. חשוב לציין שגם הסיורים הקצרים יותר עוברים דרך כל הנקודות החשובות, והמדריך שמח לצלם כל מי שמעוניין בכך ליד הבית של בילבו או בנקודות אחרות.
  • ליד העיירה קווינסטאון יש סיורים באורכים שונים לאתרי צילום שונים של הסרט – כמו למשל המקום בו צולמה הסצנה עם הפילים. הסיורים גם מראים למטיילים את הסביבה שהיא מאוד יפה (העיר נמצאת ליד אגם מוקף בהרים מרשימים).
    אני יצאתי בסיור הקצר של החברה הזו – שהיה מעולה. הסיור לקח אותנו לכמה נקודות שהיו קשורות לסרטים של שר הטבעות, עצר בנקודות שבהן הנוף היה יפה, וגם בכמה נקודות שמשמשות כאתרי צילום של לא מעט

אבל יש פה נקודה חשובה: חשוב לתכנן מראש מה אתם רוצים לעשות, מתי אתם רוצים לעשות את זה – וכמה אתם מוכנים לשלם. יש פיתוי מאוד גדול להצטרף ללא מעט מהפעילויות, אבל העלות שלהן יכולה להיות משמעותית אם לא מתכננים אותן מראש.

על אוכל בניו זילנד: ניו זילנד היא לא מהמדינות היקרות בעולם – אבל אכילה במסעדות בה היא לא זולה (כפי שכבר כתבתי למעלה). אבל עדיין אני מניחה שמטיילים רוצים מידי פעם לאכול במסעדה.

קודם כל – בגלל שמדובר על מדינה של איים – יש לא מעט דגש על אכילת פירות ים. אני אישית פחות מתחברת לאוכל מהים (כולל דגים), אבל אני יודעת שאלו שטיילו איתי ואכלו צדפות ושאר ״שרצים״ מאוד נהנו.

אבל מעבר לפירות הים, ״פיש אנד צ׳יפס״ (כלומר פיסות דג מטוגנות בטמפורה בטיגון עמוק עם צ׳יפס) היא מנה מאוד פופולרית בניו זילנד, ורבים מסוגלים לנהל דיונים מעמיקים על איכות ציפוי הטמפורה. ומן הסתם יש גם לא מעט מאכלי דגים טריים ובאיכות טובה ברוב המסעדות.

אבל מעבר למאכלי ים למיניהם – יש גם בניו זילנג לא מעט בשר איכותי, כי במדינה מגדלים כבשים ופרות שרועים חופשי. ניו זילנד ידועה בעיקר בהמבורגרים שלה, ויש כמה מסעדות מומלצות:

  • המסעדה הידועה ביותר היא כמובן מסעדה בשם ״פרגבורגר״ Fergburger בעיר קווינסלנד. המסעדה מנסה למתג את עצמה כמסעדת ההמבורגרים הכי טובה בעולם, למרות שיש כאלו שיגידו שיש טובות ממנה גם בניו זילנד.
    אבל יש במסעדה משהו מגניב בכל זאת: בגלל הפופולריות של המסעדה לא פעם יש תור ארוך להכנס אליה (למרות שהצוות עצמן מאוד מהיר ויעיל) ולכם יש מחוץ למסעדה שעון שמראה כמה זמן ייקח בערך לסועד שמצטרף באותו רגע לתור לקבל את ההזמנה שלו, שהוא לרוב די מדויק.
    כן חשוב לציין שאני הצלחתי להגיע למסעדה כמה פעמים שבהן התור היה קצר משמעותית ממה שהבנתי שהוא אמור להיות. הפעם הראשונה היתה כשהגעתי למסעדה די מהר אחרי שירד גשם כמה שעות שכנראה הבריח את המטיילים לאכסניות השונות – ובפעם השניה הגעתי בסביבות 11:45, קצת לפני ארוחת הצהרים ואז בכלל הביקור כולו מהרגע שהגעתי עד שקיבלתי את ההמבורגר והצ׳יפס (עם ״רוטב העאאגבניות״ כפי שהקטשופ מכונה בניו זילנד) חלפו לכל היותר 12 – 13 דקות.
    למי שאין סבלנות להמתין להמבורגר – יש ליד מסעדת ההמבורגרים גם חנות גלידה של אותה הרשת שאותה לא ניסיתי – ומאפיה של הרשת שבה רכשתי באחד הימים פאי וכמה מאפים קטנים, כולל מה שמכונה ״סופגניית קצפת״ שהיו כולם מאוד טובים.
  • מסעדה ידועה נוספת ליד הפארק הלאומי אייבל טסמן נקראת Fat Tui (הטואי היא ציפור ייחודית לניו זילנד שידועה ביכולת השירה שלה). מדובר על המבורגרים לא רעים וזו כנראה המסעדה היחידה שבאמת קרובה לפארק עצמו והיא אפילו נמצאת במרחק הליכה מהכניסה אליו.
  • אני אישית מאוד אהבתי מסעדה הרבה פחות ידועה. ליד העיר אוקלנד יש אי תיירותי למדי בשם Waiheke ha שידוע בחופים היפים שלו (כולל חוף נודיסטים), בכרמים ויצרני היין – ובלא מעט מסלולי הליכה.
    במרכז האי יש מעין כפר בשם Oneroa שבו יש לא מעט חנויות ומסעדות – כולל מסעדה בשם השובב Too fat buns (שתי לחמניות שמנמנות שיכולה גם להיות מתורגמת כשני ישבנים שמנמנים) – ההמבורגרים שלהם מעולים, וכך גם המילשייקים שלהם. שימו לב שיש להם גם אופציות צמחוניות וטבעוניות.

שימו לב לעובדה שההמבורגרים נוטים להיות גדולים – במיוחד ההמבורגר הניו זילנדי האופייני שמכיל בהוסף לקציצה גם חביתה, בייקון, ופיסת סלק.

מאכל ידוע נוסף הוא ה״פאי״: אנחנו מכירים פאי כעוגה גדולה ומשפחתית, אבל בניו זילנד (וגם באוסטרליה) מדובר על מאכל במילוי בשר או שאר מילויים מלוחים עטופים בבצק עלים – מעין שילוב של בורקס ופשטידה. יש כנראה כאלו משפחתיות, אבל לרוב במסעדות נמכרות פשטידות אישיות. המילוי הוא לרוב בשרי, אבל יש גם אופציות צמחוניות ואפילו כמה טבעוניות. הפאי מתאימות לא פעם לארוחה קלילה כשאתם באמצע טיול ולא רוצים להתעכב לארוחה מלאה שתכביד עליכם בהליכה.

ועוד הצעה שקשורה לאוכל: כפי שציינתי קודם, בסיורים בכפרים מאורים לרוב מוגשת גם ארוחת ערב מסורתית, שבה בעצם מבשלים את האוכל במשך כמה שעות בבור מוקף אבנים שחומם כמה שעות, ואז צולים בו את האוכל לכמה שעות. בין שאר המרכיבים בסעודה יש את ה״קומרה״ שהיא הבטטה המקומית שיש אותה בלא מעט צבעים שונים.

בערים גדולות כמו אוקלנד יש סצנת מסעדות פורחת – אבל יש גם מקום שמאוד נהנינו לאכול בו כשהיינו בעיר בטיול עצמו בשם Elliot Stables שזה בעצם אוסף של מסעדות עם איזור ישיבה מרכזי שבו כל אחד בקבוצה יכול להזמין את האוכל האהוב עליו ועדיין אפשר לאכול יחד, כשחלק מהמסעדות גם פתוח לארוחת בוקר.

מזכרות, יין, ודברים כלליים: קודם כל ניו זילנד ידועה ביין שלה בשנים האחרונות, ובכל מיני נקודות באי יש יצרני יין שישמחו לארגן לכם טעימות – והם גם יודעים לארוז בקבוקי יין כמו שצריך למסעות בינלאומיים, וייתכן גם שיש להם שירות משלוחים בינלאומי אם תרצו לשלוח את הבקבוקים ישירות הביתה במקום להסתובב איתם למשך שארית הטיול שלכם. לדעתי ולפי המלצות של מטיילים אחרים שטיילו איתי ומבינים ביין – אכן מדובר על יינות טובים מאוד.

לחובבי המזכרות – יש באי הדרומי עיר בשם הוקיטיקה Hokitika שידועה בכך שיש סביבה הרבה מאוד נקודות טבע יפות – ובעיר עצמה הרבה חנויות למזכרות.

מזכרות אופייניות לניו זילנד יהיו למשל תכשיטים מאבן ירקן, צעיפים ושאר מוצרי צמר שמכינים מצמר כבשים ניו זילנדיות בשילוב פרווה של חיה בשם פוסום שהיא חיה פולשת מזיקה שהובאה מאוסטרליה – והחנות האהובה עלי באופן אישי היתה סטודיו לזכוכית עם מוצרים יפיפיים שהבעלים יודעים לארוז טוב למטיילים מחו״ל כדי שהמוצרים לא יישברו (ואני יכולה להעיד שלמרות טלטלות הדרך, הפינגווינים שרכשתי מהם הגיעו הביתה שלמים).

וכובן שאפשר לבקר בחופים ולאסוף צדפים שהן ייחודיות לניו זילנד – בחינם.

על אכילה, משקל, ושיפוטיות

בזמנו גרתי כמה שנים בארה״ב, ובתור רווקה בלי ילדים יכולתי בקלות לקום ולעבור למדינה חדשה כשהציעו לי לעבור בפברואר 2001. לעומתי רוב הקולגות שלי היו נשואים פלוס ילדים ויכלו לעבור רק בחופשת הקיץ, אבל הם בהחלט שמחו להגיע לביקורים קצרים לפני כן כדי ״לחקור״ איפה יש בתי ספר טובים, איפה שווה להם לשכור דירה, ובאופן כללי לחשב עלויות לפני דיוני השכר הצפויים להם לפני המעבר. ובין הביקורים שלהם – לא פעם הגיעו לאתר גם עובדים שהכירו את התחום ויכלו להחליף אותם זמנית עד שהעובדים הקבועים יכלו להגיע שוב לבקר או לעבור באופן קבוע.

בין עבודה למחקר, לרוב האנשים היה זמן ואפילו רצון לטייל בסופי השבוע, ולא פעם התארגנו לטיולים שונים – שלא פעם גם כללו ארוחת צהרים מאוחרת או ארוחת ערב מוקדמת כתלות בשעות.

באחד הטיולים האלו הגענו למסעדת רשת איטלקית בשם Olive Garden שבה נהוג (או לפחות היה נהוג אז) להגיש לפני הארוחה באופן חופשי סלט (חסה) ומין ״מקלות לחם שום״. אולי בגלל שהיינו קבוצה יחסית גדולה ואולי בגלל שהגענו בשעה יחסית עמוסה, נוצר מצב שלקח לצוות המון זמן להגיש לנו את המנות שהזמנו, ואכלנו לא מעט סלט ולחם עד שסוף סוף הגענו למנות העיקריות.

בסוף הארוחה שמתי לב לזה שאני היחידה שסיימה את המנה העיקרית שלה, והערתי על זה – לאי נעימותם הרבה של הסובבים. מבחינתם זה היה ברור מאליו שרק מישהי ״שמנה״ תוכל לסיים את המנה העיקרית שלה אחרי כל המנות הראשונות שכבר אכלנו.

רק בדיעבד יצא לי לחשוב על כך שאני הזמנתי מראש מנה עיקרית של רביולי, ולמרות שהיה מדובר על מנה ״כבדה״ יחסית שהכילה רוטב שמנת, פיזית היה מדובר על מנה יחסית קטנה של בערך 6 – 8 רביולי די גדולים. שאר ה״חבר׳ה״ הזמינו מנות בשריות שהיו די גדולות בפני עצמן, וקיבלו כתוספת לכל מנה גם מנה לא קטנה של ספגטי ברוטב עגבניות – כלומר המנות שלהם היו פיזית גדולות משמעותית מהמנה שלי והכילו הרבה יותר אוכל.

אבל אף אחד בעצם לא שם לב לזה ולכן הם הניחו שבאופן ״טבעי״ אכלתי הרבה יותר אוכל מהם.


באותה חברה היתה לנו גם מסורת של לערוך ״קבלת שבת״ בשעות אחרי הצהרים של יום העבודה האחרון של השבוע, כשבארה״ב היה מדובר על יום שישי. כל שבוע מישהו אחר היה מביא כיבוד, המנהלים היו מעדכנים בכל מיני דברים שרלוונטיים לכולם, ואת שאר הזמן בילינו בלשוחח סמול טוק בזמן שנהנינו מהכיבוד – ואת שאריות הכיבוד כל הצוותים היו מעבירים למקום מרכזי, כשבארה״ב מדובר היה על המטבחון.

ולא פעם, היה עובד ספציפי מצוות אחר שבכל פעם שהישיבה שלהם הסתיימה – הוא היה ממש ״גורר״ אותי למטבחון ומצהיר בקולי קולות ״עדי אני יודעת שאת אוהבת מתוקים, אז הנה יש פה את מה שנשאר מהישיבה שלנו, ושלא תרגישי לא נעים לאכול מזה״.

אני מניחה שהוא עשה את זה כי הוא היה מודע לזה שיש המון לחשושים מאחורי הגב שלי לגבי האכילה והמשקל שלי(שלא הייתי מודעת אליהם באותה תקופה), ויכול להיות שבגלל שאישתו היתה מלאה הוא היה מודע לכמה נושא האכילה (ובמיוחד של אוכל משמין) יכול להיות רגיש במצבים כאלו.

אבל בעצם המעשים שלו, הוא הגביר את חוסר הנעימות שלו בכך שהוא משך יותר מידי תשומת לב אלי (לפחות עבורי) בהקשר של העוגות והממתקים השונים, ובעצם ניסה למשוך אותי למעין ״מלחמת תדמית״ שלא בהכרח הייתי מודעת לה או מעוניינת בה אם הייתי מודעת.


כמה שנים אחר כך יצאתי לאכול עם שתי קולגות שלי – אחת מאוד רזה, והשניה יותר שמנה ממני. אני במקרה הזמנתי חזה עוף וסלט, ושתי הקולגות שלי הזמינו שניצלים – אבל כשהמלצרית הגיעה לשולחן, היא אוטומאטית הגישה את חזה העוף והסלט לבחורה הכי שמנה בשולחן, כאילו היה ברור מאליו שהמנה שנראית יותר דיאטטית מיועדת אליה.


מזכרתי באירועים האלו בגלל הכתבה הבאה – שבה דנים במשקל האולי נמוך מידי של הנסיכה קייט מידלטון.

עד לפני כמה שנים, להיות כמה שיותר רזה נחשב להכי טוב שאפשר והכי בריא שאפשר. שיא אפנת הרזון קרתה בשנות התשעים ובתחילת שנת האלפיים, והאופנה של אותה תקופה (ג׳ינס בגזרה נמוכה, מישהי?) מאוד הדגישה את זה.

אבל בשנים האחרונות התחיל שינוי בנושא, כשבעצם הדיון עבר מדיון על השמנה והריה – לדיון על אורח חיים בריא בכל מידה, ובכל מידה גם מדובר על כך שאורח חיים בריא לא כולל אכילה מועטת מידי כדי להפוך או להשאר רזים.

יש פה בעיה מסויימת בכך שתעשיית ההריה בעצם הצליחה לשווק את עצמה בתור ״אורח חיים בריא״ ולתוך המושג הזה של אורח חיים בריא נכנסו הרגלים שנועדו בעיקר להריזה והקשר בינם לבין בריאות לא ממש קיים. כמו למשל וויתור על פחמימות בריאות כחלק מאוזן מהתזונה: וויתור על פחמימות גורם בתחילת תהליך הרזיה לירידה מהירה יותר במשקל, אבל זה לא אומר שזה משהו שבריא באופן כללי. להיפך, בדגנים מלאים יש סיבים וויטמינים מקבוצת בי שאכילה מאוזנת שלהם תורמת לגוף, ולא בהכרח אפשר לקבל אותם בצורה מאוזנת ממקורות אחרים. אבל נשים רבות מוותרות על פחמימות במעין אמירה שהן חיות ״אורח חיים בריא״ אבל הן בעצם עושות דיאטה במסווה.

לכן השיח לגבי אכילה בריאה ומה היא כוללת בהקשר של בריאות ולא רק של הרזיה היא חשובה, ממש כפי שהפסיקו לקדש הרזיה בפני עצמה בתור משהו שנחשב לבריא באופן מוחלט, במיוחד כשמדובר על נשים כמו הנסיכה קייט שמהווה דוגמא לציבור בתור נסיכה ומלכה לעתיד של בריטניה.

כמובן שזה לא אומר שצריך מיד להניח שקייט אוכלת מידי או שהיא חלילה סובלת מהפרעת אכילה רק כי היא רזה. אבל כן יהיה נחמד לראות שהיא אוכלת בצורה בריאה – גם מבחינת איכות האוכל וגם מבחינת המגוון שלו.

הרובע הצרפתי והרובע היהודי בשנחאי

בעיר שנחאי ישנם כמה רובעים – כשהרובע הצרפתי מאפיין את התרבות הפרו אירופאית של העיר. חשוב לציין שתרבות המערב כבר מתחילה לחלחל ללא מעט ערים גדולות בסין (כמו למשל בייג׳ינג), אבל עדיין שנחאי היא משמעותית הרבה יותר אירופאית מהערים האחרות. ניתן לראות את זה מבחינת ארכיטקטורה אבל גם מבחינת תרבות בתי הקפה והחמויות רשת המערביות שיש ברובע הצרפתי של העיר שידוע בהשפעות האירופאיות שלו:

במקביל, יש בעיר גם רובע יהודי (או לפחות רובע יהודי לשעבר) – רובע שהוקם בעיר כגטו על ידי היפנים בתקופת מלחמת העולם השניה לבקשת הנאצים – שיש בו עדיין בית כנסת יפה ומרשים:

חלום בלילה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בשנה ומשהו (כמעט וחצי?) האחרונה יצא לי לעבור כמה קורסי צילום במסגרת מסויימת. לפני בערך שלושה חודשים עלה במסגרת הזו קורס חדש בשם ״פיתוח הזהות הצילומית״ שנשמע לי מעניין.

והשיעורים הראשונים באמת היו מעניינים ודיברו למשל על איזה סגנון צילום אנחנו אוהבים ומה אנחנו אוהבים בתמונות שאנחנו אוהבים מתחומים שונים. אבל בדיעבד כבר בשיעורים האלו היה מרכיב שכנראה הראה שהקורס פחות מדבר אלי: הרמה והיכולת הצילומית של המשתתפים השונים היתה שונה לחלוטין (היתה שם מישהי שרק התחילה לצלם לעומת כאלו שעסקו בצילום בצורה רצינית עד כדי מקצועית) – כולל כאלו שבאו ללמוד במקביל רקע לטיפול באומנות בעזרת צילום. במקביל – כל אחד אהב צילומים בסגנון שונה: חלק עסקו בצילום טבע, או צילום רחוב או דוקומנטרי, או כל סגנון אחר.

למידה קבוצתית כזו היתה קיימת בקורסים אחרים שעברתי, אבל אז כנראה שהיה מחנה משותף מספיק גדול בתוכן של הקורס (למשל צילום רחוב) כדי שביקורת הדדית תהיה מעניינת לכולם. אבל בקורס הזה מצאתי את עצמי משתעממת מאוד כשדיברו על המשתתפים האחרים. ייתכן שלמי שהתעניין בתהליך שעומד מאחורי ההתאמה של הסגנון האישי לכל אחד היה מתעניין בתכנים האלו – אבל לי אישית זה פחות התאים. זה בלט במיוחד בתרגיל שעשינו בשיעור האחרון שבו השתתפתי (שלא היה השיעור האחרון בקורס) שבו צלמנו בזוגות כדי לראות איך הצלם השני מצלם, אני הייתי בת הזוג של צלמת שהיהת חסרת ניסיון, ורוב הנקודות ששמתי אליהן לב היו נקודות שבהן היא היתה צריכה להשתפר כצלמת – ובמקביל לא הרגשתי שאני מקבל השראה מהתמונות או מהתובנות של הצלמים האחרים, שהסתכמו בעיקר בתובנות על זווית צילום גבוהה או נמוכה או דרך פתח בגדר או בצמחיה כדי לצלם משהו.

לכם בסופו של דבר פרשתי מהקורס אחרי השיעור הזה, ולא הגעתי לשיעור או שניים האחרונים, ואני חושבת שהצוות הבין שאי פה התאמה והם לא ממש דאגו לי כשלא הגעתי.


אבל לפני כמה ימים יצא לי לחלום שאני עוברת עוד קורס במסגרת הזו, ואפילו עם אותו המדריך. אני לא זוכרת מה בדיוק למדנו, אבל אני כן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה לא הקורס המשעמם שממנו פרשתי – אלא קורס אחר שהוא כן מעניין.

אחרי שהתעוררתי נכנסתי לעמוד הקורסים של החברה, וראיתי שבעצם אין הרבה חדש שם, אלא בעיקר תאריכים לקורסים הפופולריים שלהם שכבר עשיתי – ולמען האמת אין שום קורס חדש עם המדריך של הקורס הזה.

כל מקרה אני מודה שאני כנראה ארגיש קצת חוסר נוחות להרשם שוב אחרי שעזבתי את הקורס הקודם ללא הודעה מוקדמת מסודרת – אבל זה משהו שתלוי בזה שייפתח קורס מעניין, מה שלא נראה לי שייקרה.

״האמת לגבי מידה 0״ – חלק שלישי

לואיז חוזרת לשגרה שלה ליום האחרון של הדיאטה, והולכת לדיאטן שיבדוק אותה – והוא מראה לה כמה היא לא בריאה. הוא שוב מדגיש את הנזקים שדיאטה כזו גורמת לגוף, ועל כך שהעליה החוזרת במשקל והחזרה לשיגרה צריכות להעשות בצורה מסודרת ותחת ביקורת והנחיה של אנשי מקצוע, כנראה כדי לאפשר לגוף להחזיר את מסת השריר שהוא ירד במקום רק מסת שומן.

היא גם חוזרת לצלם שצילום אותה בתחילת התהליך כדי שהיא תוכל לראות איך צורת הגוף שלה נראית – והצלם לפחות אומר שהיא אמנם נראית ״טוב יותר״ (כלומר רזה יותר) למצלמה, אבל תכלס הוא רואה שהיא נראית פחות אנרגטית, אפילו אדישה ואפאטית בצורה חריגה, והוא לפחות טורח לשאול אותה איך היא מרגישה, והיא מודה שאולי מבחוץ היא רזה יותר, אבל מבפנים היא מרגישה ממש ממש רע.

בערב באחרון של התהליך היא מצליחה ללבוש את השמלה, אבל מורידה אותה די מהר ומחליטה לזרוק אותה לזבל, כי בעיניה השמלה מסמלת את התהליך שהיה כזה מסויט עבורה. בסוף הסרט היא יוצאת עם חברות כדי לשתות ולאכול משהו בחוץ, וכדי לחגוג את ״סוף הדיאטה״.

בסוף הסרט, יש כותרת שלואיז חזרה למשקל המקורי שלה בצורה בריאה אחרי חודשיים של אכילה מחדש, ויש לה שוב ״גוף עם קימורים״.


הסרט מנסה להדגים משהו חשוב, שהיה משמעותי מאוד בתקופה שבה הוא צולם (2007), וכנראה היה חלק ממגמה של רזון מוגזם שקיימת עד היום, אבל כנראה קצת פחות בדיוק בגלל סרטים כאלו. ואולי התקופה השתנתה, ויש יותר קבלה של צורות גוף שונות ולא רק מאוד רזות.

אבל במובן מסוים הסרט הזה מהווה חלק מהבעיה. לואיז היא אמנם לא מישהי רזה בצורה קיצונית בגלל דיאטת הרעבה, אבל היא עדיין מישהי רזה – ועדיין כולם קוראים לה ״בעלת קימורים״ פשוט כי יש לה באופן טבעי חזה שופע וישבן מעוגל. אבל לרוב ההתייחסות למישהי כאל ״בעלת קימורים״ היה אמור להתייחס למבנה גוף פחות רזה, כי רוב הנשים שיש להן חזה וישבן גדולים יותר הן לא רזות כמו לואיז, ומבנה הגוף של לואיז הוא כזה שלא ניתן להשגה על ידי רוב הנשים בצורה בריאה, כך שעידוד שלו הוא גם בעייתי עבורן…

מעבר לזה, ההתעקשות של לואיז להמשיך בהרזיה למרות שהיה ברור מהר מאוד שהיא לא בריאה לה, גורמת לה חולשה, וגם מקשה על המשפחה שלה נשמעת בעייתית מאוד. היא יכולה היתה להוכיח את הנקודה שלה גם בלי להגיע למצב קיצון שאליו היא הגיעה. חשוב מאוד גם לציין שהתפריט הדל שהיא אכלה בשילוב ההתמדה שלה גם כשהיא לא הרגישה טוב התגלה כמקור השראה לאנורקטיות ששמחות תמיד לטיפים ולהשראה, למרות שהסרט מנסה כביכול לשכנע אותן להבין שהן חולות.

ועולה השאלה עד כמה החוויה של לואיז היא מציאותית – כי לואיז עצמה בחרה בצורת ההרזיה הזו כחלק מניסוי מוגבל בזמן. זה גרם לכך שהתהליך שלה היה צריך להסתיים בזמן מאוד מוגדר ויחסית מהיר, ולכן היה מאוד אינטנסיבי ברמה שלא בהכרח תואמת את החוויה של נשים אחרות שעוברות אותו. אין בסרט הזה הבנה שעבור רבות (למשל דוגמניות או שחקניות), שיטת ההרזיה הזו היא לא ניסוי כפי שהוא היה עבור לואיז אלא נחשבת לחיונית – וגם הופכת להיות אורח חיים קבוע, שהוא כנראה קצת פחות אגרסיבי מזה שלואיז חוותה ולכן אפשר ״להתמיד״ בו לאורך זמן. זו יכולה למשל להיות דוגמנית שרוצה מאוד להשתלב בתעשיית האופנה, או שחקנית שרוצה לקבל תפקיד וחושבת שהיא צריכה להרזות כדי להשיג את זה – עבורן ההרזיה היא קריטית לקריירה, והן לא בהכרח רואות אפשרות לוותר עליה רק עבור עקרון. כלומר השינוי צריך לעשות לא ברמת היחידה אלא ברמה מערכתית בתעשיות שבהן יש לחץ להרזות מאוד ומהר.

הסרט מנסה להראות ש״תעשיית האופנה״ אחראית על הדימוי הרזה הזה, אבל זה לא בהכרח נכון. מעבר לעובדה שזה קיים גם בתעשיית הבידור (הקולנוע, טלוויזיה והמוזיקה) – ההשפעה של הנושא על נשים ״רגילות״ קורית במצבים הרבה יותר יומיומיים מאשר תצוגת אופנה של מעצב על כזה או אחר – אלא למשל בחנות הבגדים המקומית שבה יש מגוון מידות מוגבל ויחסית קטן והיא לא מוצאת בגדים, או הערות מהסביבה על כמה היא תהיה יפה אם היא תרזה בכמה ק״ג – אבל ככל שהיא מרזה יותר כך היא מרגישה שעוד קצת ירידה תגרום לה להרגיש טוב יותר וכך היא מתדרדרת להפרעות אכילה.

היתה לי מכרה שהיא כזו. היא תמיד היתה רזה, אבל לא בצורה קיצונית. אני חושבת שהיא התחילה לדאוג לגבי המשקל שלה בתקופה שבה היא החליטה להגמל מסיגריות כי הגמילה עלולה לגרום לעליה במשקל, אבל עם הזמן היא פשוט התחילה להצמד ל״חובה״ שלה ללבוש מידה מסוימת. במשך שנים זו היתה מידה 36 והיא אכלה בצורה ממש מצומצמת כדי להשאר המידה הזו (מעט מאוד אוכל, בלי פחמימות, הורדה של עוד אוכל אם היא במקקרה ראתה עליה קלה במשקל, וכו׳) – אבל לאחרונה גיליתי שהיא החליטה להרזות כדי להגיע למידה 34. = או אולי היא הגיעה לשם בגלל קלקול קיבה או משהו דומה והחליטה להשאר, גם במחיר של עוד פחות אוכל.

זכור לי שפעם אכלתי אצלה ארוחת ערב שבה היא הגישה משהו שהיא כינתה ״מעדני ירקות״ – שאלו ירקות צלוים בתנור עם קצת שמן זית ותבלינים. זה אכן טעים אבל לא ממש ״מעדן״, והכינוי נשמע כאילו הוא נועד לשכנע את עצמה בעיקר שמה שהיא אוכלת טעים כמו אוכל סטנדרטי.

אבל אם נחזור לסרט, הוא מעלה בי שאלה אחרונה: הסרט לא מדבר על כך שלא פעם אנשים שמנים באמת מנסים לרזות כך. אמנם השמנה כשלעצמה היא לא בריאה, אבל הרזיה כזו היא לא בריאה בכל מצב, אבל עצם הצגתה כמשהו שהוא לא בריא רק כשנשים רזות מלכתחילה עושות אותה הוא מאוד בעייתי.

״לא בלי ביתי״?

 בטי היתה אמריקנית ממעמד כלכלי של ״קולר כחול״ – כלומר ממשפחה וסביבה שבה הם עבדו בעבודות שונות שלא דרשו השכלה פורמלית. היא היתה נשואה ואז התגרשה לאחר שנולדו לה שני בנים, הצליחה להתקדם לא מעט במקום העבודה שלה עד שהיא נתקלה במעין ״תקרת זכוכית״.

בטי גם סבלה לאורך השנים מהתקפי מיגרנה שונים, ואי שם באמצע שנות השבעים היא פנתה לבין חולים אוסטאופתי כדי לקבל שם טיפולים. אחד הרופאים שלה היה גבר מבוגר יחסית עם מבטא אקזוטי, שטיפל בה בעדינות ומאוד עזר לה. היא גילתה שהוא איראני במקור בשם סייעד בוזורג מחמודי (או מודי בקיצור), אבל כזה שנראה שמאוד מעוניין להפוך לאמריקני. כשהיא השתחררה מבית החולים הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, הם התחילו לצאת – ובסופו של דבר הם התחתנו.

וכך נולדה הדמות שמוכרת כיום כבטי מחמודי.

בתחילת דרכם כזוג נשוי, בטי נהנתה מהמעמד החברתי הגבוה שהיא הגיעה אליו כאשת רופא, ומבחינתה השוני התרבותי העיקרי שהיא חוותה היו חגים מוסלמיים חדשים ומאכלים חדשים שהיא שמחה ללמוד לבשל. בהמשך נולדה לבטי ומודי בתמשותפת, שמודי בחר לקרוא לה מהטוב – ״אור הירח״ בפרסית.

אבל עם הזמן היא גילתה שיש למודי תקופות של ״מצבי רוח״ רעים שבהם הוא בקושי מתפקד (ייתכן שכיום הוא היה מאובחן בדיכאון או מצב דומה, אבל כנראה שבסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים לא היתה מודעות לזה).

מה שהחמיר את מצבם היתה המהפכה האיראנית שהתחילה בסוף שנות השבעים – והסימפטיה שמודי גילה כלפיה. זה עורר תגובות לא נעימות מהסביבה – ובמקביל לכך מודי התחיל לגלות עניין הולך וגדל בביקור באיראן. בטי חששה שהביקור יהפוך למעבר – אבל מודי הבטיח על הקוראן שזו לא הכוונה שלו.

אבל בערב האחרון לביקור מודי הודיע שהם נשארים באיראן. כאזרחית אמריקנית, בטי עצמה יכלה לחזור לארה״ב, אבל מהטוב היתה נאלצת להשאר באיראן כי באיראן המשמורת על הילדים הולכת אוטומאטית לאב. לכן בטי נשארה – וניסתה בכל כוחה למצוא דרך לחזור לארה״ב. בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי באיראן נוצר משבר שבו מודי ניסה לאלץ את בטי לחזור לארה״ב לבדה, והיא חשדה שמודי לא יאפשר לה לחזור לאיראן וכך הוא יקבל שליטה מוחלטת על מהטוב.

למזלה של בטי, היה לה איש קשר שעזר לה ולמהטוב לברוח ברגע האחרון לדירה בטוחה בעיר, ואחרי כמה ימים של סידורים שלח אותן בעזרת רשת מבריחים שהוא הכיר לגבול עם טורקיה כדי לצאת מאיראן. אחרי כמה ימים של נסיעות הן היו אמורות לעבור את הגבול באמבולנס, אבל בגלל אירוע בטחוני שאירע באזור הן נאלצו לעבור את הגבול במסלול לא מסלול בהרים בין איראן לטורקיה, באמצע החורף וברכיבה על סוסים (וברגל בעליות התלולות יותר).

גם אחרי שהן הגיעו לטורקיה דרכן לא היתה קלה – אחרי נסיעה של למעלה משלושים שעות בכבישים חלקלקים מקרח בין הגבול לאנקרה, המלון שאליו הן הלכו לא היה מוכן לקבל אותן כי היה ברור שהן הגיעו למדינה באופן בלתי חוקי. כשבטי התקשרה באמצע הלילה לשגרירות ארה״ב – היא קיבלה תשובה מזלזלת מאיש הבטחון שהיה אז בתורנות לאחר שהוא שמע את הסיפור המוזר שלה, ורק אחרי שהיא יצרה קשר עם ההורים שלה ששוחחו עם הקשרים שלהם במשרד הפנים (קשרים שנוצרו לאחר חטיפתה של בטי לאיראן) – בטי ומהטוב קיבלו עזרה בשגרירות וחזרו לארה״ב בטיסה הקרובה.


בתקופה המיידית אחרי החזרה, בטי נאלצה למצוא דרכים להגן על עצמה ובמיוחד על מהטוב כי היא חששה שמודי ינסה לחטוף אותה חזרה לאיראן בעזרת רשת גדולה של קרובי המשפחה שלו ששהו בארה״ב. חלק מאמצעי ההגנה שהן נקטו בהם היו שינוי השמות שלהן, אבל הן גם זכו לשמירה רשמית מטעם רשויות הבטחון של ארה״ב.

בטי התלבטה איך לפרנס את עצמה ואת מהטוב, ואז קיבלה הצעה לכתוב ספר על התקופה שלהן באיראן – בעזרת סופר צללים שעזר לכתוב ספר דומה בעבר: ״אקספרס של חצות״, ספר על צעיר אמריקני שנתפס כשהוא מנסה להבריח סמים (חשיש) מטורקיה, שם הוא נאסר בתנאים לא תנאים ונענש לתקופה ארוכה – מה שהוביל אותו לברוח מהכלא.

יש דימיון רב בין שני הספרים: בשניהם הגיבור׳ה נתקע/ה במדינה מוסלמית בתת תנאים, בשניהם הגיבור/ה נאלצ/ה לברוח מהמדינה בצורה שסיכנה את חייהם רק כדי לחזור הביתה – ועל סמך שניהם נוצרו סרטים שעצבנו מאוד את המדינה שבה הסרטים התרחשה העלילה. כנראה הסיבה לכך היתה ששני הספרים נכתבו באותה תקופה של תחילת עד אמצע שנות השמונים – תקופה שבה מדינות מוסלמיות לא נתפסו בצורה חיובית בארה״ב (אחרי המהפכה האיראנית שבה נחטפו לא מעט עובדי שגרירות בארה״ב והיו שבויים באיראן לאורך תקופה ארוכה). רבים טענו שהספרים (והסרטים) התאימו את עצמם לתקופה הזו שהיתה מאוד אנטי מוסלמים בכך שהם הציגו את המוסלמים (וספציפית את האיראנים בספר שכתבה בטי) בצורה מאוד לא מחמיאה: הם מלוכלכים, פרימיטיביים, ואכזריים (במיוחד כלפי אמריקנים).

כיום הגישה שונה מאוד. למי שצפה בסרט ארגו שיצא לאקרנים לפני עשור, סרט שעסק בפרשת החטופים האיראניים – בתחילת הסרט המפיקים דאגו להציג את נקודת המבט האיראנית שלפיה מדינות המערב התערבו פוליטית באיראן כדי לנצל את המשאבים שלה, ושמו בה מנהיג חילוני ששירת את המעצמות בזמן שהאיראנים רעבו – מה שהוביל למהפכה האיראנית ולשנאה לאמריקנים שליוותה את המהפכה. חשוב גם לזכור שבמקור המהפיכה היתה כללית ורק בשלבים מאוחרים יותר היא הפכה למוסלמית באופיה – ושלא פעם אנשי הדת ידעו איך לגרום לציבור הלא דתי בהכרח לשתף איתם פעולה על סמך השנאה לשלטון הנוכחי למרות שרבים מהם לא היו בהכרח מעוניינים בחזרה של שלטון דתי למדינה.

מעבר לכך, הגיבור של ״אקספרס של חצות״ התברר בדיעבד כאדם לא סימפטי במיוחד. הוא לא היה סטודנט תמים שלקח איתו קצת חשיש לשימוש עצמי או מישהו שנפל בפח של סוחר סמים מנוסה – אלא כנראה שהיה סוחר סמים בעצמו שהבריח סמים כבר כמה פעמים במסלול הזה ופשוט נתפס בפעם הרביעית שהוא ניסה להבריח סמים.

בטי כמובן לא היתה סוחרת סמים, וכנראה הדבר היחידי שהיא היתה אשמה בו היתה תמימות. כפי שגם היא אמרה וכתבה בהמשך לספר – היא פשוט לא היתה מודעת למשמעות של זוגיות ובמיוחד לא נישואים עם אדם מתרבות אחרת. היא לא ידעה למשל שברגע שהיא נישאת לאזרח איראני – גם היא הופכת להיות אזרחית איראנית ואת המשמעות של האזרחות הזו (למשל שהחוק באיראן נותן את המשמורת של הילדים המשותפים לאב או למשפחה שלו באופן אוטומטי).

זה בולט במיוחד לאור סרט שיצא כמה שנים אחר כך, בהפקה פינית – שנקרא ״בלי ביתי״ שהביא את הסיפור מצידו של מודי, כולל ראיונות איתו ועם משפחה שהיתה חברה של בטי ומודי בתקופה שבה בטי עדיין התגוררה באיראן. הסרט מנסה להציג את מודי כאבא לילדה שהוא מאוד אהב ושהיא אהבה אותו חזרה – ושיום אחד האמא האמריקנית הלא יציבה שלה החליטה לחטוף אותה ממנו חזרה לארה״ב, לנתק את הקשר ביניהם – ואז לכתוב ספר מלא שקרים על מערכת היחסים ביניהם וגם לגרום לבת שלו לשנוא אותו.

אי אפשר לדעת כמובן לדעת עד כמה הגישה של המשטר האיראני כלפי ארה״ב והדיכוי של האזרחים בה גרם למודי ולחברים להציג סיפור שכמובן מציג את בטי האמריקנית כרעה – ואת מודי האיראני כמסכן של הסיפור. הנטיה שלנו כישראלים היא כמובן להזדהות עם בטי המערבית – אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הסיפור של בטי מתבסס בין השאר על דעות קדומות שלה (ובעצם גם שלנו) על איראנים ומוסלמים באופן כללי?

חלק מהמרכיב ה״משכנע״ של הסרט של מוד הוא שיש הגיון וצדק מסוים בטיעונים של מודי ושאר האיראנים שעולים כביקורת על הספר שבטי כתבה ועל הסרט שהופק ממנו. לדוגמא בספר בטי מנסה להציג את האיראנים כמלוכלכים בכל מיני אירועים שאותם היא מפזרת במהלך הסיפור, למשל על אופה שלא שטף ידיים אחרי ביקור בשירותים, או למשל על כך שבאורז שהגישו להם בארוחות משפחתיות היו חרקים שונים. אבל מצד שני אני בהחלט זוכרת שברוב המכריע של המסעדות שבהן שביקרתי בה בארה״ב – היה שלט ענקי בשירותים שהיה מזכיר לאנשי הצוות לשטוף את הידיים לפני שהם חוזרים לעבודה (מה שמעיד ששטיפת ידיים לא ברורה מאליה גם בארה״ב בתחום המזון), וגם זוכרת שבעבר בישראל היה צריך לנפות מוצרים כמו אורז או קטניות כדי לוודא שאין בהן חרקים שונים או אבנים. האם ייתכן שהבסיס לתיאורים של בטי מעוגן במציאות, אבל היא בחרה להגזים איתם כדי להפוך את האיראנים לאנשים רעים יותר?

ויש עוד נקודה בעייתית שהספר מציג: בגלל שבטי מאוד חששה מניסיון של מודי לחטוף את מהטוב בחזרה, היא נאלצה להתגרש ממנו ולקבל משמורת על מהטוב ועל הרכוש המשותף שלהם בצורה שבה למודי (או לקרובי המשפחה שלו שעדיין התגוררו בארה״ב) לא יהיה מידע על היכן הן מתגוררות. אבל זה גרר מצב שבו מודי לא היה יכול להגן על עצמו ולהציג את הצד שלו בסיפור – וכך להגן על האינטרסים שלו. האם אין לו זכות לחלק מהרכוש המשותף (כשהוא כזכור היה המפרנס העיקרי בבית כרופא)? האם אי אפשר היה להגיע לפשרה שבה למודי תהיה הזכות לשוחח עם הבת שלו מידי פעם, אפילו אם זה היה דורש אמצעי בטחון מסוימים?

עד כמה החשדנות של בטי היתה מוצדקת? בדיעבד אני מודה שהנושא לא ברור. הסרט של מודי במובן מסוים מחזק את הטענה שהוא אובססיבי לגבי יצירת קשר עם הבת שלו, אבל האם זה אומר שהוא אכן יבצע חטיפה, במיוחד במצב שבו יש מודעות לסכנה לבטי ומהטוב מצד הסביבה והרשויות?

או שאולי חלק גדול מהבעיה נובע מחשדנות של האמריקנים כלפי מוסלמים, שנתפסים בעשורים האחרונים בתור ״הרעים״ בעולם? אני מניחה שאי אפשר לדעת, אבל בהחלט עולות שאלות מהסיפור של שני הצדדים.

הצ׳יינה טאון של שנחאי

שנחאי היתה היעד האחרון שלנו בטיול, שממנו חזרנו לישראל.

העיר תמיד היתה יעד מועדף על מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת כבר מהמאה התשע עשרה. ההשפעה הכלכלית והתרבותית של האירופאים על העיר היתה כזו גדולה – שהעיר עצמה נראית כבר לא מעט שנים כעיר מערבית לכל דבר. אם השלטים על החנויות לא היו בסינית והאנשים ברחוב לא היו סינים במראה שלהם – בהחלט יכולתם לחשוב שאתם בעיר אירופאית טיפוסית, במיוחד כשתרבות בתי הקפה והחנויות המערביות שנמצאות במרכז העיר הן בהחלט מערביות.

לכן כדי לשמר את התרבות המקומית – דווקא בעיר באמצע סין יש ״צ׳יינה טאון״ – איזור שלרוב נמצא בערים מחוץ לסין שבהן מתקהלת הקהילה הסינית (ולא פעם מזרח אסייתית בכלל) בכל עיר.

אבל הניגוד לצ׳יינה טאון בערים אחרות שבהן משתמרת גם תרבות מסויימת שמאפיינת את המהגרים ואת ניסיונות ההשתלבות שלהם במדינה החדשה – צ׳יינה טאון השנחאית היא איזור שמוקדש (באופן לא מפתיע) לחנויות ומדרחוב. אולי יש פה משהו שדווקא מעיד על התרבות הסינית הנוכחית שמעודדת שופינג כדי להתחזק כלכלית?

למרות הגוון האירופאי של העיר (והעידוד הנוכחי לשופינג שהוא פעילות קפיטליסטית בעליל), דווקא בה התחילה לפעול המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולכן יש בה מוזיאון שחוגג את המפלגה ואת המנהיג הראשון שלה מאו דזה דונג: