הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – הנסיעה ברכבת

במהלך הטיול, זכינו לנסוע בשלושה מקטעים של הרכבת הטרנס סיבירית. המקטע הראשון היה פנימי בסיביר, והוביל אותנו מאירקוטסק לעיר אולן אודה והוא היה קצר יחסית – עלינו על הרכבת בערב, וירדנו ממנה לפנות בוקר. מאולן אודה נסענו לעיר אולן בטאר במונגוליה לנסיעה ארוכה קצת יותר – עלינו על הרכבת בשעות אחה״צ והגענו ליעד שלנו בשעות לפנות הבוקר של היום למחרת. המקטע השלישי היה הנסיעה מאולן בטאר לבייג׳ינג – ונסענו במשך יום וחצי רצופים (החל ממוקדם בבוקר של יום אחד עד לצהרי היום לאחר מכן).

עקרונית יש רכבות שנוסעות לכל אורך הקו, אבל יש גם רכבות ״מקומיות״ שנוסעות בין יעדים שונים בתוך הקו, כך שיצא לא פעם שעלינו על רכבת שיצאה מהתנה הנוכחית ולעיתים גם סיימה את הנסיעה בתחנה שבה ירדנו. רכבות כאלו מאוד הקלו עלינו כי הם איפשרו לנו לעלות ולרדת בלי לחץ זמן גדול, כי הרכבת לא רק עצרה בתחנה לזמן מוגבל אלא עמדה ברציף בערך חצי שעה או שעה לפני זמן היציאה שלה.

באופן עקרוני הרכבות שבהן נסענו הורכבו מתאים שבכל אחד מהם היו שתי מיטות קומותיים, והם מתאימים לשינה של אבעה נוסעים. במהלך היום המיטות התחתונות משמשות כספסלים שעליהן אפשר לשבת, ומתחתיהן יש לרוב גם מקום לשים בו מזוודות או תיקי גב בגודל סביר (לא קטן אבל בהחלט לא ענקי). בין המיטות באמצע הקרון יש גם שולחן שעליו אפשר לאכול או לכתוב.

בחלק מהרכבות יש תאים שמיועדים לשני נוסעים במקום ארבעה, כשיש בהם שירותים או מקלחת פרטיים – ואפשר היה להזמין אחד כזה תמורת תשלום נוסף, וזה התאפשר לרוב לזוגות נשואים או לזוג חברים שנסעו יחד. עבר כל שאר הנוסעים – רובנו חולקנו לקרונות של ארבעה נוסעים שישנו יחד, כשאפרת היתה בקרון עם כמה מהנוסעים שהיא התחברה אליהם יותר מבחינה אישית. אני שובצתי עם האישה שהיתה השותפה שלי לחדר, ועם עוד זוג נוסעות שנסעו כחברות – שתי מורות בפנסיה שלימדו את אפרת בבית הספר והיחס שלהן אליה היה קצת אמהי.

הכרטיס שנקנה לכל מטייל/ת גם מציין לאיזה קרון ו״מיטה״ הוא אמור להכנס. זה עקרוני במיוחד כשעוברים במעברי גבול בין מדינות שונות כחלק מהנסיעה, וקציני הצבא וההגירה של שני הצדדים מצפים למצוא כל אדם בקרון המיועד לו. המיטות עצמן הן מיטות ברוחב מיטות נוער ולא בהכרח הכי נוחות בעולם. לרוב יש בהן מצעים שמוחלפים כמובן בין נוסעים.

יש כמובן גם קרון מסעדה, שמגיש אוכל כתלות במדינה שבה הרכבת נוסעת. אפשר כמובן גם להביא אוכל שקניתם בסופר או הבאתם מהבית, ויש ברכבות דוד מים חמים שאפשר בעזרתו להכין מאכלים כמו ״מנות חמות״.

ברכבת עובדות סדרניות – שהן כמובן אזרחיות של המדינה שבה עברנו. בעיקר במקטעים שעוברים ברוסיה, מאוד נהוג לתת לסדרניות מתנות – החל ממוצרי אוכל כמו עוגיות, וכלה אפילו בוודקה מסוג טוב (שחשוב לציין שהן לא שותות במהלך הנסיעה אלא לוקחות הביתה). אני יכולה לספר שאני נתתי להן מתנות, ולא פעם הן היו נחמדות במיוחד אלי אחרי זה.

חשוב לציין שיש גם אנשי בטחון / שוטרים ברכבת כדי לשמור על הסדר במקרה הצורך.

ברכבת גם עברנו פעמיים בין מדינות: בנסיעה השניה עברנו את הגבול בין רוסיה לבין מונגוליה, ובנסיעה השלישית עברנו בין מונגוליה לבין סין. בכל אחד ממעברי הגבול היינו צריכים למלא טפסים לשתי המדינות – ואז להכנס לתאים שלנו לפי הכרטיסים שלנו. בהתחלה נכנסו נציגים של המדינה שממנה יצאנו כדי לבחון את הדרכונים והטפסים שלנו, והיו לוקחים את הדרכונים שלנו כדי לסמן אותם במרוכז ליציאה. אחרי חצי שעה עד שעה הדרכונים הוחזרו לנו – ומשם נסענו עוד קצת לנקודת ביקורת הגבולות של המדינה שאליה נכנסנו, והטקס חזר על עצמו.

אני מודה שכאן היתה בעיה מסויימת – אפרת ראתה בנסיעה ברכבת הזדמנות לנוח ולכן בילתה את הזמן בהשלמת שעות שינה או בלשוחח עם הנוסעים שאיתם היא היתה יותר מיודדת. ולי היתה תחושה שלכמה מהנוסעים היה קשה למלא עצמאית חלק מהטפסים או להתכונן למעברים עצמם. למשל ביציאה שלנו מרוסיה, הבודקים שעלו על הרכבת שמו לב שלאחת הנוסעות שישבה איתי בקרון היה דף קרוע בדרכון, ושאחרת בחרה לא להוציא דרכון ביומטרי למרות שלי היה כזה שהוצא מוקדם מזה שלה – והם מיד התחילו לתחקר את הנוסעות בחשדנות ועבורן זו היתה חוויה לא נעימה.

ברכבות שבהן אנחנו נסענו – מעבר הגבול נעשה בשעות הערב בדיוק לפני שהלכנו לישון, כשהמעבר בין מונגוליה לסין נעשה יחסית מאוחר. ברכבת הזו היתה לנו גם חוויה אחרת: מסתבר שרוחב המסילות בסין שונה מזה של המסילות של רוסיה ומונגוליה, ולכן צריך היה להחליף לרכבת את הגלגלים – תהליך שלקח כשלעצמו לא מעט זמן, למרות שהרכבת ״פוצלה״ לארבעה חלקים שהגלגלים הוחלפו בהם במקביל. בכל זמן התהליך הזה אי אפשר היה להשמש בשירותים של הרכבת – ומי שלא ירד מהרכבת מראש פשוט נאלץ להמתין עד שהתהליך הסתיים ורק אז לרדת להשתמש בשירותים בתחנת הרכבת שבה עצרנו.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – איזור ימת בייקל

אחרי טיסת לילה צפופה באחת מחברות התעופה הרוסיות הידועות לשמצה ב(חוסר) התחזוקה של המטוסים שלה, הגענו לעיר אירקוטסק, אבל לא נשארנו בה לאורך זמן אלא הגענו לעיירה ליסטביאנקה.

אירקוטסק כמובן נמצאת על קו הרכבת הטרנס סיבירית, אבל הנסיעה ממוסקבה לאירקוטסק לוקחת ארבעה ימים שבהם אין לנו נקודות שעצרנו בהן, ולכן בעצם מדובר על ״זמן מבוזבז״ מבחינת הטיול.

מצד שני, יש משהו בחוויה הזו של נסיעה רציפה ברכבת שיכולה להיות מעניינת – בין אם בגלל האפשרות לצפות בנופים השונים (כולל החציה של הרי אורל, ההרים שמפרידים בין אירופה לאסיה) או החוויה של לחוות בצורה יותר ישירה את המרחבים שמאפיינים את רוסיה בכלל ואת סיביר בפרט. אבל כשמדובר על טיול מאורגן, אני מניחה שהשילוב של אורך הטיול (כי הרבה אנשים לא בהכרח מסוגלים לקחת הרבה חופש מהעבודה) ושל העלות שלו (כי אנחנו משלמים על כל יום עבודה של המדריכים) הופכת את הטיסה מוסקבה לסיביר לאופציה עדיפה כדי לחסוך זמן.

ליסטביאנקה נמצאת על חופי ימת בייקל (או אגם בייקל). מדובר על אגם מים מתוקים שמכיל כמעט רבע מכמות המים המתוקים בעולם – אבל האגם לא מאוד ענקי מבחינת שטח – וכמות המים העצומה שיש בו נובעת מהעומק העצום שלו. למרות העומק, האגם קופא בחורפים של סיביר. סביר להניח שהאגם לא קופא עד סוף עומקו אבל כן מספיק מהמים קופאים כדי שאפשר ללכת עליו בצורה בטוחה, למרות שכמובן צריך לדעת מתי בטוח לעשות את זה.

יש בימה כלבי ים ודגים שמאפיינים רק אותו.

הימה היתה מבודדת עד שהתחילו להקים את קן הרכבת הטרנס סיבירי, אבל כיום האיזור כבר הפך להיות מתויר מידי ברמה שבה הסביבה האקולוגית של האגם מתחילה להפגע – ויש הרבה דיבורים על כוונה למנוע גישה אליו של תיירים זרים (למרות שרוב התיירות לאיזור היא תיירות פנים).

באחה״צ הראשון שלנו בעיר פשוט ערכנו שייט באגם.

ביום השני שלנו באיזור היה אירוע בולט בטיול שהפריע לי (וכנראה גם לרבים מהמטיילים האחרים).

כפי שציינתי בהתחלה – הטיול הזה היה הסבב הראשון של הטיול של החברה הגיאוגרפית, ולפי תיאור הטיול היינו אמורים לצאת להליכה קלילה סביב האגם, אז לאכול צהרים – וכנראה גם יהיו לנו כמה שעות אחה״צ להסתובב בשוק המקומי ליד חוף האגם.

בבוקר היציאה אפרת אפילו סיפרה לנו בהתלהבות שהחברה המקומית שבעזרתה נערך הטיול תיקח אותנו בג׳יפים בעליה ולנו תהיה רק הליכה קלילה בירידה לאגם. אבל המסלול התברר כארוך מהצפוי,חלקלק מהגשם בהרבה מאוד מקטעים – והירידה בו היתה די תלולה וארוכה.

היו כאלו ש״קיטרו״ על אורך המסלול, אבל אני ועוד כמה מהמטיילים הרגשנו שהמסלול ברובו היה נעים להליכה (גם אם הלכנו בו בקצב יחסית איטי), אבל שהיו בו כמה בעיות עקרוניות:

  • המסלול היה רטוב מגשמים שירדו יום לפני כן, ולכן היה חלקלק. כשאני נפלתי פעם או פעמיים בגלל שהחלקתי זו לא היתה בעיה, כי מבחינתי קיבלתי כמה מכות לא נעימות בישבן. אבל כשמטיילת בת שמונים פלוס נופלת, הסיכון שהיא תשבור עצם גבוה משמעותית.
  • המסלול לקח יותר זמן ממה שרבים ציפו, לפחות מהתיאור הראשוני של המסלול. מבחינת רובנו (כולל אותי) האורך לא היה משמעותי במיוחד אחרי שהיום יומיים היו.קלילים יותר, אבל כשיש כמה מטיילים מבוגרים (כמו למשל זוג בני שמונים פלוס כפי שציינתי קודם) עבורם טיול כזה פשוט היה מתיש מידי והשפיע על היכולת שלהם להנות משאר הטיול (שרובו עדיין היה לפנינו). בהמשך הטיול היו כמה עאנשים מבוגרים יותר שפשוט ויתרו על פעילויות מסוימות ואפילו ביקשו להשאר באוטובוס (משהו שמסיבות רשמיות לא ברורות לא התאפשר), ובאחד הימים ראיתי שאחד מהם כמעט נפל במדרגות בכניסה לאחד הבניינים, כנראה מרוב עייפות.
  • לקראת סוף המסלול התחילה ירידה די משמעותית – שההתחלה שלה היתה די תלולה. מדובר היה לכל היותר ב 100 – 200 מטרים שהיו מאוד מאוד תלולים (למרות שהירידה כולה היתה לדעתי באורך של כמעט ק״מ), אבל זה היה קטע קשה טכני שהקשה עלי ועל עוד כמה מהמטיילים.

התחושה שלי היתה שהחברה ואפרת (המדריכה) לא הכירו את פרטי המסלול ולכן תיארו אותו כקל, ורק בדיעבד הבינו שהוא קצת קשה יותר מאשר מהצפוי, לפחות עבור מטיילים שהם לא חובבי אתגר. אבל יכול מאוד להיות שגם לא היתה הבנה לגבי רמת הכושר של המטיילים בקבוצה: אמנם היו כמה מטיילים שהיו ״מכורים״ לחדר כושר והיו מהירים, אבל כפי שניתן להבין חלק גדול מהמטיילים לא היה כזה. אבל איכשהו היתה תחושה שהטיול מותאם ל״מהירים״ יותר בקבוצה, והמסלול הזה לא היה האירוע הראשון שבו זה נראה כך. כזכור כשביקרנו בבונקר 42 במוסקבה, אפרת המדריכה הניחה שלא תהיה לנו בעיה לעלות 18 קומות ברגל – משהו שכן הפריע לחלק ניכר מהמטיילים שרצו לעלות במעלית.

חשוב מאוד לציין שאחרי הטיול שלנו – תיאור המסלול השתנה מ״הליכה קלילה סביב ימת בייקל״ למסלול שמיועד ל״אוהבי לכת״ אבל לא ״מיטיבי לכת״. אני חושבת שבהרבה מובנים זה ניסוח שמתאר לא רע את המסלול, למרות שאולי אפשר היה לפרט מדוע המסלול מתואר כך: האם מדובר על אורך המסלול, קצב ההליכה המצופה בו, או קטעים טכניים מאתגרים (כמו עליות וירידות תלולות, או טיפוס על אבנים)? לעיתים זה שיקול שיכול להשפיע על הבחירה האם להצטרף להליכה או לוותר עליה.

מעבר לזה, כפי שאפשר להבין – בטיול עצמו היו אוכלוסיות שונות שהתעניינו בו, וחבל בעיני להגיע למצב שבו אוכלוסיה מבוגרת יותר או כזו שמתקשה במסלולים תאלץ לוותר על חלקים מסויימים בו. אני שואלת את עצמי עד כמה במצב כזה אפשר היה למשל למצוא מסלול קל וקצר יותר, או לפצל את הקבוצה לשני מסלולים באורכים וברמה שונה שתתאים לרמות הכושר השונות כדי שאף אחד לא יאלץ לוותר על החוויה של הטיול ביער. לדעתי אם יש מדריכ/ה מקומי/ת שאפשר לסמוך עליו/ה רעיון הפיצול יכול לעבוד לא רע.

בנוסף, נראה היה שדווקא למדריכים המקומיים היה כיף להצטרף להולכים האיטיים יותר. האנשים שגדלו באיזור אוהבים ללקט פטריות והם מומחים בזיהוי הפטריות האכילות ביער (והיו הרבה מהן אחרי הגשם) – לעיתים הליקוט נועד כדי להביא אוכל הביתה, אבל לא פעם הם מוכרים את הפטריות למלונות או מסעדות באיזור, וכך מרוויחים עוד קצת כסף. לכן אני חושבת שהיה מי ששמח להצטרף לאלו מאיתנו ש״נגררו״ בסוף כי הקצב האיטי שלנו אפשר להם ללקט פטריות בנחת.

אחרי שההליכה לקחה כמה שעות יותר מהצפוי, עלינו לספינה שהובילה אותנו לליסטביאנקה ועילה אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. מכיוון שלרובנו לא היה כבר כוח או סבלנות לשוק המקומי, האוטובוס לקח את רובנו ישר למלון ורק כמה מטיילים נשארו מאחור בשוק וחזרו למלון ברגל.

בבוקר לאחר מכן נסענו לאתר סקי מקומי, שבקיץ ניתן לעלות על ההר לנקודת תצפית יפה על האגם שמשמשת גם כמקום שבו רבים תולים ״דגלי תפילה״ בודהיסטים על העצים בסביבה כדי לפזר את התפילות והברכות לכל האיזור.

בדרך למעלה במעלית הסקי יצא לי לשוחח עם המדריכה הרוסיה המקומית שלנו, שסיפרה לי שהיא מורה לאנגלית שהגיעה במקור מאיזור מוסקבה, אבל קיבלה בונוס שמן ושכר משמעותי כדי לעבור לאיזור סיביר כדי ללמד אנגלית. כנראה שיש לממשל הרוסי אינטרס לפתח את האיזור מכיוון שיש בו עניין גדול לתיירים זרים – ואפשר היה לראות את זה. אפרת הזהירה אותנו מראש שיש סיכוי גבוה שהשירות שנקבל באיזור יהיה גרוע ממה שאנחנו מכירים בגלל שאנשים לא יודעים אנגלית, אבל כולנו הופתענו לטובה כי רוב נותני השירות ידעו אנגלית לא רע – כנראה כתוצאה מהתיירות שהולכת וגדלה לאיזור, אבל דם בגלל ההשקעה של הממשלה הרוסית שמעבירה מורים טובים ל״פריפריה״.

לאחר מכן הלכנו לעוד מוזיאון שהציג בניה מעץ, שבו היו גם לא מעט דוכנים למזכרות שונות, כולל למשל בובות ״מטריושקה״ בדמות כלבי ים שאופיניים לימת בייקל ושאר צעצועים בעבודת יד. למזלנו הגענו גם בזמן לקונצרט שירה שנערך במקום, שאפשר היה לקנות אחריו הקלטות שונות של הלהקה.

ארוחת הצהרים שלנו היתה ארוחה ״ביתית״, משהו שקרה גם פעמיים שלוש נוספות בביקור שלנו באיזור רוסיה. לא פעם משפחות שונות מעדיפות לבשל למטיילים ארוחה רוסית ביתית אופיינית (עם בורשט, וודקה, והרבה שמיר כתבלין) – החל ממשפחות עירוניות במוסקבה, וכלה בבבית קיץ סיבירי אופייני שבו ביקרנו ביום הזה. בבית עצמו יש גינה עשירה שפורחת ומניבה לא מעט ירקות בקיץ, והם גם מגדלים בעלי חיים (אבל כנראה לא למאכל). בנוסף לאוכל שחלק גדול ממנו הגיע מתוצרי הגינה, הקינוח היה ״בליני״ (קרפים רוסיים) שעליהם יכולנו למרוח ריבה ביתית מתותי בר שהמשפחה אספה ביערות קרובים.

משם חזרנו לעיר הגדולה אירקוטסק – שבו ביקרנו במוזיאון הדצמבריסטים, על שם קבוצה של קצינים צעירים ושאר בני אצולה שניסו למרוד בשלטון הצארים באמצע המאה ה 19 – והוגלו לסיביר בעקבות ניסיון ההפיכה הזה.ֿ

משם המשכנו לבית הכנסת המקומי, שבו פגשנו את הרב המקומי שהיה ישראלי במקור ודובר עברית. בהתחלה הוא אמר שהוא ממהר וההרצאה שלו תהיה קצרה, אבל הוא האריך מאוד בהרצאה כשהוא ראה שאנחנו קהל ששמח להקשיב לו.

משם המשכנו סוף סוף לנסיעה הראשונה שלנו ברכבת.

לזכור איפה הייתי בזמן הפיגוע…

זזה הנושא של השרביט החם השבוע.

לי דווקא הכי זכור הפיגוע במגדלי התאומים.

התגוררתי אז בארה״ב בחוץ המזרחי (אטלנטה), והמנהל שלי שגר לידי היה נותן לי טרמפ לעבודה כל בוקר. לכן לשנינו יצא להגיע יחד לעבודה – ולעבור ליד הטלוויזיה שהיתה מותקנת בקומה שלנו בקפיטריה. בשעה שבה נסנו, קצת לפני 9:00, המטוס הראשון כבר פגע במגדל הצפוני, אבל לא היה ברור למה זה קרה, והשדרנים של החדשות חשבו שמדובר על תאונה בשלב זה.

הלכנו למקומות הישיבה שלנו ואני ניסיתתי להכנס לאינטרנט כדי לבדוק מה נכתב על הנושא, אבל לא הצלחתי להתחבר. בהתחלה חשבתי שאולי היה עומס על הרשת בגלל המצב ובגלל זה לא הצלחתי להתחבר, אבל בדיעבד שאלתי את עצמי האם אולי זה היה מכוון (ובמיוחד כי האיזור שלנו בקומה היה מוקדש לנו הישראלים, שמבחינת ארה״ב אנחנו זרים).

כמה דקות אחר כך כבר היו צעקות מכיוון הטלוויזיה – המטוס השני פגע במגדל הדרומי ואז כבר היה ברור שמשהו חריג קורה ושלא מדובר על ״סתם״ עוד תאונה, ורובנו נשארנו צמודים לטלוויזיה לאורך כל היום. יש לי רושם שהאינטרנט גם הוא חזר בשלב מסוים ויכולנו לקרוא פרשנויות.


למרות שגם ברצח רבין היתה לי קצת פאדיחה.

בדיוק התחלתי ללמוד לתואר ראשון בב״ש, וכמי שגרה בירושלים העדפתי לנסוע לב״ש במוצ״ש כדי לא לאחר להרצאה שהיתה לי בראשון ב 8 בבוקר.

יצאתי מירושלים הרבה לפני ההפגנה, ובגל שהייתי עייפה הלכתי לישון מוקדם בלי לצפות בטלוויזיה. גם בוקר אחרי התעוררתי קצת אחרי 7 ולכן לא פתחתי רדיו כי הנחתי שהחדשות כבר הסתיימו.

רק כשההרצאה הראשונה שלי בוטלה בגלל ״אבל לאומי״ שלא הבנתי – שאלתי את אחת הסטודנטיות האחרות מה קורה והיא סיפרה לי שרבין נרצח.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – טבעת הזהב

״טבעת הזהב״ היא בעצם קבוצה של ערים שמסודרות בצורת טבעת שקרובות למוסקבה. יש לערים הללו תפקיד היסטורי חשוב בהתפתחות רוסיה, ויש בהן לא מעט אתרים מעניינים מבחינת ארכיטקטורה ובהן מכונות ״הערים הלבנות״ בגלל הכנסיות הלבנות שיש בהן.

אנחנו נסענו הלוך וחזור לכמה מהערים האלו ברכבת (למרות שהקו הוא לא חלק מהקו הטרנס סיבירי). הרכבות עצמן נוחות ומרווחות ואפילו עומדות בזמנים, אבל מבחינת אפרת תחנות הרכבת עצמן היוו סיבה ללחץ משתי סיבות: הצורך להגיע לתחנה בזמן בפקקים הידועים לשמצה של מוסקבה עם קבוצה שבה יש כמה מאחרים כרוניים, והעובדה שיש בתחנות הרכבת השונות לא מעט כייסים, משהו שאפרת חוותה בעבר הן כמדריכה והן כמטיילת. היא כל הזמן הזהירה אותנו מפניהם, והגישה שאנחנו לא לוקחים אותה מספיק ברצינות.

הרכבת הביאה אותנו לעיר ולדימיר שבה טיילנו בגינה ובין כנסיות שונות.

משם המשכנו לעיר סוזדאל שבה בילינו את אחה״צ ואת רוב שעות היו הבא.

ביקרנו שם במוזיאון לבניה מעץ, שבו היה שוק שבו מכרו מוצרים בעבודת יד, במיוחד שמיכות אופייניות מטלאים:

ביקרנו גם במנזר אתימיוס הקדוש, שבו שמענו קונצרט פעמונים והסתובבנו בין הגינות השונות והיפות:

משם המשכנו לקרמלין של סוזדאל. ״קרמלין״ הוא בעצם מבצר, ובלא מעט ערים יש ״קרמלין״ שהוא המרכז הערוני ובו נמצאים משרדי העיריה:

וכמובן שראינו את הקרמלים בהליכת הבוקר שלנו:

מסוזדאל חזרנו לולדימיר, ובשעות אחה״צ חזרנו ברכבת למוסקבה. הגענו לעיר פקוקה וגשומה מאוד, כך שהיה קשה להסתובב בה ולראות את היעדים שהיינו אמורים לראות. בסופו של דבר הגענו לקניון שבו יכולנו לאכול ארוחת צהרים מאוחרת – אבל כשחצינו את הכביש בין הנקודה שבה ירדנו מהאוטובוס לקניון, מישהי הצליחה לכייס את מדריכת הטיולים המקומית שלנו ולגנוב לה את הארנק והטלפון הנייד שלה.

אפרת כמובן עזרה לה לבטל כל מה שצריך ולהזמין כרטיסי אשראי ונייד חדש, אבל מבחינתה מעז יצא מתוק בתקרית הזו, ובמשך כמה ימים טרחה להזכיר לנו שוב ושוב את האירוע כדי שנזכור שצריך להזהר מכייסים בכל מקום.

משם המשכנו בפקקים לארוחת ערב במסעדה נחמדה, שממנה המשכנו לכיוון שדה התעופה – ולטיסה שלנו לסיביר.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – כמה מילים על המטייל הישראלי

במשך לא מעט שנים, אני אישית נמנעתי מנסיעות בטיולים מאורגנים שיצאו מישראל.

בקיץ 2007 היתה לי חוויה קשה בטיול מאורגן של שבוע לאיטליה. הוא כלל למשל אישה שלא הסכימה לדבר יותר בשקט כי ״מי שזה לא מוצא חן בעיניו כמה חזק אני מדברת יכול לעבור לתחילת האוטובוס״ (בלי להבין שהקול שלה מגיע לכמעט כל האוטובוס ואין מספיק מושבים מקדימה להכיל את כל אלו שרצו להתרחק ממנה). או אנשים שמאוד נעלבו מהעובדה שהמלון תחם את הישראלים במקום קטן וצפוף במסעדה של המלון לארוחת הבוקר, בלי להבין שהעובדה שהם הכינו כריכים מתוצרי ארוחת הבוקר למשך היום נובעת מזה (ברמה שלעיתים לא נשאר למטיילים אחרים מה לאכול לארוחת בוקר משביעה). או מהעובדה שמי שארגנה את הטיפים למדריכה התעקשה שכולם יתנו את אותו הסכום ולכן נאלצנו לתת את הסכום הכי נמוך שמישהו רצה לתת – ובדיעבד גילינו שהיא החליטה לתת חלק מהסכום הצנוע מידי מלכתחילה הזה כטיפ לנהג (למרות שהוא קיבל טיפ מהחברה) על חשבון הטיפ למדריכה.

המדריכה נראה כמי שרגילה ליחס כזה, והיא מצידה לא ממש השקיעה – אלא אם היה מדובר על מקום שבו היא היתה מקבלת איזשהו צ׳ופר או תשלום אם היא היתה מביאה אותנו לשם.

אבל הטיול הספציפי הזה נראה לי כמשהו מורכב מאוד מכדי שאסתדר בו לבד, ולכן העדפתי טיול מאורגן גם אם הוא מאורגן מהארץ. אבל לצערי, גם הטיול הזה לא היה חף מבעיות שקשורות ל״מטייל הישראלי המצוי״.

אני מדברת למשל על מצבים שבהם אנשים היו מאחרים להגיע לנקודות המפגש – הן בבוקר לקראת היציאה, אבל גם באתרים שבהם ניתנה לנו הזדמנות להסתובב באופן חופשי. או למשל על מטיילת שהתחילה להשתעמם מכמות הכנסיות שבהן ביקרנו במתחם הקרמלין במוסקבה וזרקה ליד המדריכה המקומית את האמרה "no more bloody churches!!!", בלי לחשוב איך האמירה מתקבלת על ידי מישהי שעבורה הכנסיה היא לא רק אתר תיירותי אלא אתר דתי. או אנשים שהחליטו לצאת לחפש שירותים על דעת עצמם בזמן שנכנסנו לכמה דקות לאותה כנסיה, ונעלמו להמון זמן ועיכבו אותנו.

היו המון אירועים קטנים כאלו, ואפשר היה לראות שלא פעם למדריכים המקומיים מאוד קשה להתמודד עם חוסר המשמעת של הקבוצה, והם לא פעם הפכו להיות המדריכים ה״רעים״ וה״קשוחים״ שדאגו ל״משמעת״ של הקבוצה. זה כנראה נבע מהעובדה שתיירים ממדינות אחרות פשוט לא מתנהגים כך – עבורם מסגרת הזמן היא מסגרת הזמן, והמילה של המדריך היא משהו שצריך לכבד ולא משהו שצריך להתעלם ממנו כשלא נוח או לא מתאים.

הגישה של אפרת (המדריכה הישראלית) היתה שהיא לא רס״רית משמעת, ושהיא מצפה שכאנשים מבוגרים נדע להתנהג כראוי, ולדעתי היא צודקת. לצערי לא פעם מטיילים בקבוצות לא מבינים את זה – ולא מבינים את המחיר שהם משלמים כשהמדריכ/ה הופכ/ת לרס״ר/ית משמעת. שנה לאחר הטיול הזה יצא לי לטייל בסין, ו״זכינו״ למדריכה שהן הצליחה ״להטיל משמעת״ על הקבוצה – אבל לא פעם זה הוביל לכך שהיא בחרה עבורנו לא פעם באיזה מסלול להשתתף או בחרה עבורנו האם נשתתף או לא בסיור מסוים רק כי ככה היה לה יותר קל שלא נתפזר או ״נלך לאיבוד״.

אני חושבת שחלק מהעניין בקבוצה הספציפית הזו נבע מכך שאחד המטיילים היה מדריך טיולים בחברה במסלולים אחרים, וכנראה שלא פעם הוא היה בטוח בעצמו מספיק כדי לנסות להסתדר לבד במצבים שבהם רוב המטיילים לרוב מסמכים על המדריכים. מצד שני, לא פעם הוא היה דווקא זה שמרגיע את הרוחות מאחורי הקלעים בכך שהוא יכול היה יחסית בקלות להסביר דברים מנקודת המבט של המדריכה בצורה לא רשמית ואפילו ידידותית כמי שהוא לא המדריך שצריך לשמור על מסגרת אלא יותר כחבר.

לא פעם התנהלות ״חסרת משמעת״ כזו מפריעה לא רק לתדמית שלנו כישראלים ברחבי העולם, אלא גם למטיילים האחרים בטיול – וזה משהו שראוי לזכור כמטיילים במסגרת קבוצה.

על פסח וניקיונות

השבוע במסגרת השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיון וספציפית ניקיון לפני פסח, כי הרי החג ידוע כתקופה שבה נהוג לנקות את הבית בצורה יסודיץ.

לדעתי חלק גדול מזה קשור לפסח ולמנהג שאסור שיהיה ברשותנו חמץ במהלך החג. אמנם יש מנהגג של מכירת חמץ שקצת מגחיך את המסורת הזו – אבל חלק משמעותי מהמסורת דורש באמת לנקות את הבית בצורה מאוד יסודית כדי לגרום לכך שלא ישאר בו אפילו פירור אחד של חמץ.

אצלנו בבית לא היה מנה של ניקיון יסודי לפני פסח – אמא שלי הקפידה על ניקיון כל השנה ולא ראתה צורך לנקות בצורה יסודית דווקא לפני החג. הצד הפחות טוב של ההקפדה הזו היה שהיא לא אהבה לתת לנו לנקות כי היא חשבה שזה לא יהיה מספיק נקי – וכך העדיפה לנקות לבד, או לכל היותר לשכור עוזרת בית שהחברות שלה המליצו עליה (וגם כשהעוזרת הראשונה התבררה כמישהי ששברה חפצים בבית של אחת החברות כשהחברה הודיעה לה שהיא מפסיקה את העסקתה לא גרמה לאמא שלי להפסיק לאהוב את הקונספט של עוזרת בית).

מה שכן, בדיוק קראתי את הכתבה המעניינת הזו על היחס של הישראליות לניקיון. יש פה כמובן פער עדתי מסוים (שבו דווקא האשכנזיות יוצאות מלוכלכות שאין להן מושג איך לנקות כמו שצריך את הבית).

אבל עם הזמן, ניקיון הפך ממשימה מעיקה (שמי שיכולה מעבירה אותה לעוזרת) למשהו שאפשר להעביר עליו דאחקות בתוכניות ריאליטי שונות – ועכשיו למעין תחביב לגיטימי של נשים, למרות הנימה האנטי פמיניסטית של זה, בין השאר כי הניקיון החדש נתפס בתור העצמה וחיזוק (ותחביב) במקום חובה.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה

היעד הראשון שלנו בטיול היה העיר מוסקבה.

כיום, עם כל המתיחות שקיימת בגלל המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, כנראה שתיירות לרוסיה יכולה להיות בעייתית ותחשב לרעיון גרוע שתומך בצד הלא נכון של המלחמה, משהו שיכול להשאר איתנו לאורך זמן – ולכן אני שמחה שזכינו לטייל ברוסיה בתקופה שהיתה פחות מתוחה.

אבל גם בלי מלחמות, קבלת הפנים שלנו לעיר התחילה עם אקשן: בכניסה שלנו לרוסיה, אחת המטיילות גילתה שהיא לא מוצאת את הדרכון שלה, והמקום האחרון שבו היא זכרה שהיא ראתה אותו היתה ביקורת הדרכונים בישראל. אפרת (המדריכה) התחילה בירור שבו גילו למזלה של המטיילת (ולמזלה של כל שאר הקבוצה) שהדרכון היה על המטוס, וכך גם הארנק שלה. הם כנראה נפלו לה מהתיק כשהיא הוציאה ממנו משהו במהלך הטיסה והיא לא שמה לב לכך.

התהליך הזה לקח המון זמן והיה מורט עצבים לכולנו, ובמיוחד לאפרת, ואני מניחה שהוא בא על חשבון זמן שבו היינו אמורים לטייל.

היעד הראשון שלנו היה הכיכר האדומה – הכיכר השניה בגודלה בעולם (הכיכר הכי גדולה בעולם היא כיכר טיאננמן בבייג׳ינג, שבה ביקרנו לקראת סוף הטיול). הכיכר ידועה בעיקר בזכות המצעדים הצבאיים שהיו בה בתקופת השלטון הסובייטי, הארכיטקטורה שלה, והעובדה שהגופה של לנין עדיין נמצאת בה ומהווה אתר תיירות מבוקש (שאפרת העדיפה שלא נבקר בו).

כדי להתאים את הכיכר למצעדים, לא מעט מהכנסיות שנמצאות בכיכר פורקו, אבל הן נבנו מחדש אחרי שבריה״מ התפרקה.

הכיכר כמובן צמודה לקרמלין, ואפשר לראות כמה מבנייני הקרמלין מהכיכר.

טיילנו במהירות בכיכר, למרות שלמדריכה המקומית (המעולה) שלנו היה חשוב מאוד להסביר בכל נקודה את המשמעות וההיסטוריה של כל מבנה. בלב מסוים נשלחנו לקניון המקומי כדי שנוכל לאכול צהרים.

אחרי ההליכה בכיכר וקצת מחוצה לה, המתין לנו האוטובוס והגענו סוף סוף למלון. אני גיליתי שהטלפון הנייד שלי נעלם, ודיווחתי על כך לאפרת בתקווה שהיא תעזור לי אולי למצוא אותו. אבל אני חשובת שאפרת היתה כל כך מותשת בשלב זה שהיא בקושי הגיבה, ורק בבוקר אחרי קלטה שיש כאן קצת מצב חירום וניסתה לעזר, אבל בשלב זה פשוט הגעתי להסכם עם אחת הנוסעות שהקרובים אלי יוכלו לשלוח לי מידי פעם הודעות דרכה.

יום לאחר מכן היה לנו יום עמוס במיוחד.

התחלנו את היום בביקור במקום שנקרא בונקר 42 (שימו לב שזה שונה ממה שמכונה ״הבונקר של סטאלין״). מדובר על בונקר שבמטרה העיקרית שלו היתה להיות מקום בו הנהגת בריה״מ יכלה להיות בזמן מתקפה גרעינית של ארה״ב, לשרוד במקום איזה שבועיים שלושה עד שרמת הקרינה תרד – ואז לצאת החוצה ולהמשיך לשלוט במה שנשאר מבריה״מ.

הבונקר נבנה במקביל לבניית הרכבת התחתית של מוסקבה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, כך שרבים מאלו שחפרו ובנו אותו (במיוחד בשלבים הראשוניים) לא הבינו שהם חופרים בונקר וחשבו שמדובר על עוד מנהרה לרכבת התחתית של העיר. זה מן הסתם הוביל לכך שמי שעבד בבונקר באופן שוטף יכול היה בקלות להגיע לתחנת הרכבת הקרובה בסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה.

במקום יש בר ומסעדה שאנחנו לא זכינו להנות מהם, אבל בכל זאת כמעט זכינו בחוויה אחרת.

הבונקר עצמו ממוקם 65 מטר מתחת לאדמה, שזה משהו שמקביל ל 18 קומות. בדרך למטה אפרת ביקשה מאיתנו לרדת ברגל, כי יש במקום רק מעלית אחת קטנה ולהמתין לה כדי לרדת יכול היה לבזבז הרבה זמן יקר. היא זרקה משהו שהיא תגיד למי שמעוניין בכך איפה המעלית בדרך למעלה, אבל הרושם שלי היה שהיא הניחה שרובנו נוכל ואפילו נרצה לעלות 18 קומות ברגל.

למזלי אני שמתי לב לנקודה שבה יכולנו לבחור בין האופציות והרמתי דגל לגבי זה – ורבם הופתעו אבל כמובן ביקשו לעלות למעלה במעלית. היחידות שעלו ברגל היתה מישהי קצת קופצנית והיפראקטיבית שהתגעגעה לחדר הכושר בבית, חברה שהיא גררה איתה, וכנראה שאפרת המדריכה.

משם עברנו לקרמלין של מוסקבה – הידוע בכינויו ״הקרמלין״. קרמלין הוא פשוט ״מבצר״, ובלא מעט ערים רוסיות יש קרמלין שכזה שמהווה את השדרה השלטונית של העיר. לכן למשל משרדי הממשלה הרוסית (והסובייטית) היו ועדיין נמצאים בקרמלין במוסקבה.

אבל המתחם מכיל גם לא מעט כנסיות ואפילו את ״מוזיאון הנשקייה״ שבו יש חפצי אומנות שונים. אנחנו עברנו במוזיאון ממש כסיור מודרך ולא ניתנה לנו האפשרות להסתובב לבד, מה שהיה קצת משעמם ומתיש לרוב האנשים אחרי שהסתובבנו על הרגליים כל היום. אפילו המדריכה המקומית שלנו נשמה לרווחה כשניתנו לנו עשר דקות להתיישב אחרי הביקור במוזיאון.

אבל בכך לא הסתיים היום: מסתבר שאנחנו חוזרים למלון לא באוטובוס התיירים אלא דרך הרכבת התחתית הידועה של מוסקבה, שבה יש לא מעט תחנות מאוד יפות (מכבר לעובדה שבמצב מלחמה התחנות יכולות להוות מקלט נגד נשק אטומי ומכילות מספיק מקום לכמה מיליוני אנשים).

ראוי לציין שפה בהחלט בא לידי ביטוי הצורך במשמעת קבוצתית שהיתה חסרה לנו: התחנות עצמן עצומות ועמוסות, המדרגות הנעות בהן מאוד מהירות, והדלתות של הרכבת נסגרות מאוד מהר. במצב כזה צריך שכולנו נלך בקבוצה קטנה וצפופה, ולא שמישהו יחליט על דעת עצמו לבדוק משהו בצד או ״לרחף״ בלי לשים לב וכך ללכת לאיבוד. במצב כזה היה ממש צורך ב״משמעת ברזל״ מצד המדריכה המקומית בשילוב של הפחדות מצד אפרת כדי לשמור על המסגרת הקבוצתית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – על קומוניזם והשפעתו

הטיול שלנו התחיל במוסקבה, בירתה של רוסיה – שהיתה עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים עיר הבירה של ברית המועצות, שעמדה בראש הגוש הקומוניסטי שהתנגד לארה״ב ולקפיטליזם שהיא ייצגה. הטיול הסתיים בבייג׳ינג שהיא הבירה של סין, שהיא כיום שריד אחרון לקומוניזם – והיא כיום היריבה הגדולה והעיקרית של ארה״ב. בין לבין עברנו במונגוליה, שגם היא היתה מדינה קומוניסטית תחת חסותה של בריה״מ לשעבר עד שבריה״מ התמוטטה, ורק בשנים האחרונות השלטון בה מתייצב כשלטון דמוקרטי מתפקד.

ההיסטוריה של הקומוניזם מתחילה דווקא בהתרחשות שהיא מאוד קפיטליסטית – המהפכה התעשייתית. התהליך התחיל בבריטניה ומשם התפשט לארה״ב ושאר אירופה – והביא איתו המון קידמה ועליה ברמת החיים. במקביל – נוצרו בזכותה מעמדות כלכליים חדשים – בעלי ההון לעומת הפועלים הפשוטים. הפער ההולך והמתרחב ביניהם יצר מצוקה חברתית קשה מאוד במעמד הנמוך.

הפילוסוף הגרמני קארל מרקס ניסה לתת לזה מענה בעזרת תורה פילוסופית בשם קומוניזם. בעיניו ההיסטוריה האנושית התאפיינה במאבקי כוח כלכליים, והפתרון האידיאלי הוא שכל אמצעי ההון השונים (בעיקרון אמצי ייצור) לא יהיו בידיים פרטיות אלא יהפכו לרכוש כולל של החברה – וכל אדם יתרום לפי יכולתו, ויקבל לפי צרכיו. אם המשפט נשמע לכם מוכר – זו היתה סיסמא של לא מעט מההתיישבות העובדת בתקופת העליות הגדולות לישראל, שגם היא דגלה בקומוניזם – כשהיישוב האידאלי היה כמובן הקיבוץ.

מבחינת מרקס, בדרך לאידאל הקומוניסטי, החברה האנושית תאלץ לעבור דרך מצב זמני שמרקס כינה ״חברה קומוניסטית שלא הגיעה לבשלות״, ובמהלך המהפכה הרוסית לנין ושותפיו כינו סוציאליזם – מצב שבו יש שלטון שמלאים בכוח את אמצעי הייצור (כי ה״בורגנים״ העשירים ששולטים בהם לא יסכימו לוותר עליהם מיוזמתם). השלטון יהיה בידו של מעמד הפועלים (הפרולטריון), שיעביר את החברה בהדרגה להיות חברה קומוניסטית – אבל השלטון הזה אמור להיות זמני, ובחברה קומוניסטית אידיאלית לא אמור להיות שלטון בכלל.

קומוניזם כשיטת שלטון מעולם לא הגיע למצב האידיאלי הזה – במזרח אירופה ובסין השלטון הקומוניסטי ״נתקע״ בשלב שבו יש שלטון שמנהל את הכלכלה בצורה יזומה, והפכו דה פקטו למדינות טוטליטריות (שהסתמכו על אידאולוגיה שהיתה אמורה לייצג דווקא את ה״אדם הקטן״). בסופו של דבר המדינות הללו נכשלו גם מבחינה כלכלית – ארה״ב ניצחה את הגוש הסובייטי במלחמה כלכלית, וסין כיום אולי מוגדרת מבחינה פוליטית כמדינה קומוניסטית – אבל מבחינה כלכלית היא כבר מזמן קפיטליסטית, והיא עומדת בשנים הקרובות להפוך לכלכלה הכי גדולה בעולם.

ויש כמובן את הקיבוצים – שבתחילת דרכם היו המובילים החברתיים בישראל, אבל אחרי כמה עשורים התרסקו חברתית וכלכלית, ומלבד מעטים מאוד שאיכשהו עדיין מצליחים לשמור על מספר מועט של סממנים מהעבר רובם הופרטו והפכו ליישובים רגילים לכל דבר.

יש לי דודה קיבוצניקית שאמרה לי פעם שהעקרונות הקומוניסטיים עבדו נהדר ככל עוד הקיבוץ היה צריך לספק לחברים שלו את הדברים הכי בסיסיים: קורת גג, אובל, וחינוך לילדים. ברגע שהמצב הכלכלי של הקיבוץ הפך לטוב מספיק כדי לספק גם ״מותרות״ מעבר לקיום הכי בסיסי שאפשר – זה יצר מתחים ובעיות שהפרו את ההרמוניה החברתית ואת האידאולוגיה.

אבל אולי גם חלק מהבעיה נבע מהעובדה שכדי לחיות לפי העקרון של ״לעבוד כפי יכולתך ולקבל לפי צרכיך״ הוא עקרון ישים רק כשכל חברי הקיבוץ (או החברה שמנסה ליישם את הכללים האלו) מאמינים באידאולוגיה הזו. ברגע שאנשים לא מאמינים בה בלב שלם – הם מנסים ״לעבוד״ על המערכת בכך שהם יעבדו כמה שפחות ויקבלו כמה שיותר.

בסופו של דבר גם הקיבוצים נכשלו להשאר חברה קומוניסטית אידאלית, ואלו מהם שעדיין שורדים כמסגרת קיבוצית הם עסקים קפיטליסטים לכל דבר.

אבל קשה להכחיש שכמה עקרונות סוציאליסטיים כן הצליחו להכנס לעולם הקפיטליסטי ו(לרוב) לשפר את חיינו. מושגים כמו שכר מינימום, חופשה שנתית, חופשת מחלה, חופש בסופי שבוע – כל אלו הישגים ״סוציאליסטיים״ שמיטיבים עם ״העובד הקטן״. מצד שני כנראה שיש כמה עקרונות שהם עדיין שנויים במחלוקת כמו למשל הזכות לשביתה (שנוטה להיות מנוצלת בסקטורים מסוימיפ בצורה מוגזמת על חשבון הציבור) או קביעות (שלא פעם מובילה לחוסר יעילות בכך שמי שמקבל קביעות כבר בטוח מידי במעמדו ויכול לזלזל בעבודה).

בסופו של דבר, הקומוניזם שאמור היה להגן על האנשים החלשים בחברה (במובן הכלכלי) אולי נשמע טוב כתיאוריה פילוסופית, אבל התברר כלא פרקטי ביישום שלו ב״עולם האמיתי״. הוא מסתמך יותר מידי על הרצון של אנשים לשתף פעולה עם המסגרת (כלומר שכל אחד יתרום כפי יכולתו ויקח רק לפי צרכיו) מה שלא תואם בהכרח את האופי האנושי (שלרוב ירצה לקחת כפי יכולתו ולתרום את המינימום האפשרי). הכשלון של השיטה הקומוניסטית קרתה בכל רמה אפשרית – החל מהרמה המדינית (השלטון בבריה״מ והגוש הסובייטי קרס, סין קומוניסטית כבר הפכה לחברה קפיטליסטית למדי מבחינה כלכלית), וכלה ברמה החברתית (הכשלון של קיבוצים לשרוד כישובים קומוניסטיים לאורך זמן).

את מי אתה אוהב יותר – את אמא או אבא?

זו השאלה שעלתה השבוע במדור השרביט החם.

אני חושבת שזו שאלה טעונה, כי יש בה כל כך הרבה דברים שהם מעבר לשליטתו של הילד.

קודם כל, זה תלוי באיך ההורים תופסים את התפקיד שלהם בתור הורים. בשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר לשיח שבו לגברים יש יותר רצון (או דרישה?) להיות יותר מעורבים בבית כולל בגידול הילדים, במקביל לכך שנשים רוצות לפתח קריירה – אבל בעבר בהחלט היתה חלוקה ברורה שבה נשים היו אחראיות על ״טיפול בבית״ ובילדים.

מצב כזה יכול בהחלט להשפיע על הדינמיקה בין הילדים וההורים – מי שנשאר בבית יכול לפתח קשר קרוב יותר לילדים כי הוא מבלה איתם (משמעותית) יותר זמן ומכיר אותם ואת החיים שלהם יותר. מצד שני, קרבה כזו יכולה דווקא לעורר אנטגוניזם ומריבות ולהפוך את ההורה הפחות נוכח ליותר ״מפתה״.

חלק מזה נובע גם מהאופי ההדדי של הילדים וההורים. באופן טבעי, אנשים מסתדרים טוב יותר עם אנשים עם אופי שמתאים להם יותר – וזה לא פוסח גם על יחסי הורים וילדים. ולפעמים וצר מצב שבו לילדים ולהורים יש אופי שונה – למשל הורים מאוד מסודרים עם ילד מבולגן, או הורים שאוהבים לתת תשומי וילד שרוצה להיות עצמאי.

וכמובן שחלק מזה נובע מהחלוות של ההורים – גם למין הילד (יש הורים שחולמים ספציפית על בן או בת) וגם לאופי או כישורים מסוימים של הילד, וחוסר התאמה יכול לפגוע בקשר וברמת הקירבה שלו.

במשפחה שלנו אני חושבת שאחותי היתה קרובה יחסית לאמא שלי, ואחי לאבא שלי – ואני הייתי קרובה לשניהם באותה מידה – למרות שכמו כל ילדה בכורה הייתי די עצמאית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – רקע

הרכבת הטרנס סיבירית היא שם כולל לכמה קווי רכבת שחוצים את רוסיה ממערב (מוסקבה) עד לחוף האוקיינוס השקט במזרח רוסיה. הקו המקורי (שבאמת חוצה את סיביר) מגיע עד העיר וולדיווסטוק בחוף המזרחי של רוסיה. אורך הקו המקורי הוא  9,289 ק״מ – והוא חוצה שמונה איזורי זמן. עם השנים התפתחו קווים מקבילים ש״סוטים״ ממנו בנקודות שונות – כשהידוע בהם הוא הקו הטרנס מונגולי, שבו הקו מתפצל באיזור ימת בייקל ועובר אי אילו קילומטראים אחר כך למונגוליה, שממנה הוא ממשיך לבייג׳ינג שבחלקה המזרחי של סין.

הקו נועד במקור לחבר יחד את כל חלקי המדינה המאוד גדולה הזו, במיוחד בתקופה הסובייטית שבה היו בחלק האסייתי של בריה״מ עוד כמה רפובליקות שכיום הן מדינות עצמאיות. הקו הראשוני הוקם בין השנים 1891 – 1916, והקריטיות שלו התבררה במיוחד במלחמה בין רוסיה ליפן בין השנים 1905 – 1906 כשהקו עדיין לא הושלם – אחת הסיבות שרוסיה הפסידה במלחמה נבע מהקושי להעביר אספקה ופצועים בין החזית במזרח למרכז המדינה במערב. בשנות החמישים התחילו לבנות את הקווים שמגיעים לסין, כסממן לשיתוף הפעולה בין שתי האימפריות הקומוניסטיות של רוסיה וסין, מה שמאפשר לסין להעביר סחורות בעזרת הרכבת לאירופה.

עם השנים רשימת הקווים הזמינים התפתחה, וכולל היום למשל קו לקוריאה הצפונית, ויש גם תוכניות להרחיב אותו בעזרת גשרים ימיים ליפן.

הקו הראשוני דרך סיביר שהושלם ב 1916 התברר כקריטי במהפכה הבולשביקית שהחלה שנה לאחר מכן, וכמובן במלחמת העולם השניה. מסתבר שבתקופה שבה היה שיתוף פעולה בין בריה״מ לבין גרמניה – הקו שימש להעברת אספקה בין גרמניה ליפן – אבל במקביל שימש לא פעם יהודים שברחו מאימת השואה לחלקים המרוחקים של בריה״מ, לסין וליפן.

כבר מימי הקמת קו הרכבת היא היתה אמצעי לטיולים להרפתקנים, למרות שהיא בעיקר משמשת להעברת סחורות ולנסיעות של תושבים מקומיים. בעבר הנסיעה יכלה להיות מסובכת ואולי קצת מסוכנת, אבל כיום לא מעט קבוצות נוסעות בקו בצורה מודרכת.

כיום ישנן לא מעט חברות ישראליות לטיולים מאורגנים שמציעות מסע בקו, שהמסלול שלהן מתשנה בין החברות. אבל כשאני נסעתי ב 2016, החברה הגיאוגרפית היתה החברה היחידה שהציעה טיול כזה, וגם זו היתה הפעם הראשונה שבה היא הציעה את הטיול. לכן לאורך הטיול אפשר היה לראות שהמסלול עדיין ״בהרצה״ והיו כמה נקודות לתקן.

ראוי לציין שבנסיעות לאחר מכן – התיקונים האלו התבצעו. למשל אחד המסלולים שעשינו בטבע סביב ימת בייקל תואר לנו בהתחלה כמסלול קל אבל בדיעבד התברר כארוך והיו כמה חלקים במסלול שהיו קשים יותר ממה שציפו חלק מהמטיילים, כולל זוג מקסים של בני שמונים פלוס שטיילו איתנו. בתיאור הטיול לקראת קיץ 2017 – תיאור המסלול בעמוד של הטיול הפך להיות ״מסלול לאוהבי לכת אבל לא למטיבי לכת״, תיאור הרבה יותר מדוייק של המסלול.

חשוב לציין שעם הזמן היו קצת שינויים בזמינות הטיול. לאור הביקוש הגדול לטיול, היו שני מחזורים שלו הכל קיץ ב 2017 וב 2018, אבל החל מ 2019 שמתי לב לכך שהמסלול היה זמין בגרסא מקוצרת ועם מדריך אחר – אבל אור לכתיבת הרשומה (תחילת 2022), המסלול המקורי חזר לאתר החברה במקביל למסלול החדש, למרות שאין תאריכים רשמיים לטיול.